קוראים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ו. שלילי וחיובי

12.מילואים
"מילואים?" בהיתי מופתע במעטפה החומה הצבאית שהשם שרגא פולאק היה מודפס עליה בבירור. "אבל אמרת לי שמאז מלחמת לבנון השנייה אתה כבר לא עושה מילואים?"
"כן." האירו פניו של פולי למראה המעטפה, "כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה ביקשו שניתן תרומות דם והייתי חייב לגלות למפקד שלי שאני נשא. כמובן שמיד העיפו אותי מהצבא, אבל מאז החליטו שגם נשאים יכולים לעשות מילואים אם הם רוצים, וכמובן שמיד התקשרתי וביקשתי שיחזירו אותי."
"למה?" נדהמתי, "בשביל מה לך לעשות מילואים?"
פולי התבונן בי במין פליאה תמימה שגרמה לי לרצות להגן עליו מפני העולם הרע והאכזרי, הוא היה כזה ילדותי לפעמים... לא פלא שהוא ויותם הקטן הסתדרו כל כך טוב יחד.
"מה זאת אומרת למה? למה שאני לא ארצה?"
"כי... כי זה בזבוז זמן כזה, מה, לא?"
"בהחלט לא. אני אמנם כבר לא ביחידה לוחמת, אבל אני עושה עבודה מאוד חשובה בחיל הרפואה, ובמקרה חירום שאני מקווה שלא יגיע אני עדיין יכול לתפקד כמו חובש. אני גם צלף לא רע, אני מקווה שאני לא אצטרך... לא משנה, העיקר שאני יכול לתרום כמו כולם."
"איזה כולם? טמבל, כל מי שרק יכול מנסה להשתמט מהמילואים."
"לא אני, ובטח שלא אף אחד מהפלוגה שלנו. אני עושה הדרכות ורענונים לחובשים, וגם עובד ביחמי"ם... לא כל כך זוהר, אבל בהחלט חשוב. מאוד כאב לי שזרקו אותי מהמילואים ואני יודע שגם גואל הצטער נורא שעזבתי, ברגע שהחליטו שנשאים יכולים להתנדב הוא ישר התקשר אלי, הוא ידע שאני אשמח מאוד לחזור."
"רק רגע, מי זה גואל?"
"גואל בוזגלו, חבר טוב שלי והבחור הראשון ש... אתה יודע."
"לא, אני לא יודע."
"נו, אל תהיה דביל תומי. גואל היה הראשון שהזדיינתי איתו וגם אני הייתי הראשון שלו. נפגשנו בלשכת הגיוס כשעוד היינו בתיכון ומאז אנחנו בקשר, היינו יחד רוב השירות הסדיר ואחר כך הוא עזב להולנד, קצת לפני מלחמת לבנון השנייה הוא חזר לארץ ואז... בזמן המלחמה אני ושלומי היינו כרגיל באחד הבלגנים שלנו והוא ואני... נו, טוב, זה סיפור ישן. הוא חי כיום בתל אביב עם החבר שלו ואנחנו נפגשים רק במילואים ו..." הוא השתתק והסמיק קצת.
"ומה?" שאלתי, נרגז מעט, "אתם מזדיינים במילואים?"
"לפעמים, זאת אומרת, לא תמיד, זה תלוי."
"תלוי במה?"
"במצב שלנו באזרחות, למה אתה עצבני כזה, אתה מקנא?" פרח חיוך קנטרני מרוצה על פניו.
"כן, קצת." הודיתי בחמצמצות, ולזכותו עלי לציין שהוא מיד הרצין ונחפז לחבק אותי ולהבטיח לי שעכשיו, כשאנחנו יחד, כמובן שהוא לא יעשה כלום ויתאפק גם אם לא ניפגש שבועיים תמימים.
"באמת יפה מצידך." הוספתי להיות חמוץ.
פולי גיחך ואמר שהוא יזמין את גואל לישון אצלנו בלילה לפני שהם יצאו יחד לרמת הגולן וברגע שאני אכיר אותו אני בטח אהיה רגוע יותר.
"או שכן או שלא." סירבתי להתפייס.
"נו, די." חזר פולי לצחוק, "מה עובר עליך? לא מתאים לך לקנא, גם אני לא אומר כלום כשאתה מתקשקש שעות עם האקס שלך במסנג'ר ויושב מול המצלמה בלי חולצה כדי להשוויץ לפניו כמה טוב אתה נראה מאז שחזרת להתאמן."
"זה היה פעם, מאז שסיפרתי לו שנינה בהריון הוא כל כך כועס עלי שהוא כבר לא מוכן לדבר איתי."
"שטויות, יעבור לו. ברור שהוא עדיין חולה עליך, תן לו עוד כמה ימים והוא יתגבר על זה."
"בכל זאת עדיף היה שלא היית מספר לו."
"למה לא? מה זה עניינו? אני עדיין לא מבין למה הוא התעצבן כל כך, וחוץ מזה איך אפשר להסתיר אישה בחודש השישי? ולמה בכלל שתעשה את זה? אני במקומך הייתי מספר לכל העולם שעומד להיוולד לי ילד."
וזה באמת מה שהוא עשה, שמח לקראת התינוק שייוולד הרבה יותר ממני. אני לעומתו די פחדתי מכל העניין הזה, תוך כדי התהליך נתקפתי היסוסים ופקפוקים והמשכתי בניסיונות ההפריה עם נינה רק כי לא היה לי נעים לשנות את דעתי. בסתר ליבי הייתי בטוח שזה לא ילך ובסופו של דבר היא תתייאש ותוותר. איש לא היה נדהם יותר ממני כשהיא נכנסה סוף סוף להריון.
ככל שההיריון שלה התקדם ככה הייתי יותר לחוץ והתגובה ההמומה ואפילו כועסת של דייב הגבירה את חששותיי.
גם הקשר עם דייב נשמר והתפתח בגלל פולי. לפעמים היה לי נדמה שהוא מעודד את השיחות שלי עם דייב כדי שיהיה לו יותר זמן פנוי לשבת ולכתוב בלי שאנדנד לו שיעזוב את המחשב ויבלה איתי. מצד שני גם הוא שוחח די הרבה עם דייב שנדהם מהאנגלית הטובה שלו וחיבב אותו מאוד.
פולי היה מאוד אמפאטי וסבלני עם דייב, התעניין בחייו, שאל אותו שאלות מאוד חטטניות וחלב ממנו פרטים על ההתמכרות שלו לקריסטל, דורש לדעת איך בדיוק זה מרגיש, ומה ההבדל בין סקס עם ובלי...
הזהרתי את דייב שכל מה שהוא מספר פולי עלול להופיע באיזה סיפור בעברית, סיפור שיופיע גם באינטרנט, אבל דייב רק צחק ואמר שלהיות מקור השראה לסופר אמיתי זה כבוד גדול בשבילו, ושבזכות פולי אולי הוא יצליח לנסות לקרוא בעברית. 
"מזל שדייב חי באמריקה, אחרת עוד הייתה יוצאת לכם לא בכוונה שלישייה." העיר רובי בעוקצנות, "האקס שלך נראה לי די מוקסם פולי, אני במקומך הייתי נזהר."
"שטויות, הוא חי בסן פרנסיסקו ואנחנו פה. אין מצב שהוא יגיע לארץ, הוא פחדן מידי, כמה שהסברתי לו לא עזר, הוא משוכנע שכולנו מסתובבים במדים כל הזמן, הולכים עם נשק, חיים ממלחמה לפיגוע וכל הזמן מתחמקים מקטיושות."
"באמת, מעניין למה?" אמר רובי וניסה לחייך, אבל יצאה לו אנחה. מאז שהוא נעשה אבא הוא פתאום התחיל להיות נורא מודאג מעתיד המדינה.
"נו, טוב... זה לא שכל כך רע פה." ניסיתי לנחם אותו.
"לא יודע, נכון שדברים שרואים משם לא רואים מפה, אבל האמת שהתרגלנו למצב מאוד לא בריא... בשום מדינה נורמאלית אין דבר כזה... תדבר פעם עם מישהו שלא חי כאן מאז שנולד ורואה את מה שקורה אצלנו קצת מהצד, מישה למשל, אם לא הקבלן הערבי שלו הוא כבר מזמן היה בורח מפה." 

היחסים שלנו עם דייב התערערו אחרי פולי פלט בקלות דעת שנינה - השכנה ההרה שלנו - צריכה ללדת בעוד שלושה חודשים ושאני מתרגש ומודאג כבר מעכשיו. דייב התחיל לחקור מי היא ומה פתאום אני מתרגש, פולי הלך סיפר לו הכול, והתפלא מאוד למה דייב מתרגז.
הבעיה היא שהוא לא הכיר את דייב כמוני ולא ידע מה הדעות שלו בנושאים האלו, אחרי שדייב התאושש מההפתעה הוא הרצה בפני פולי הנדהם את התיאוריות שלו על משפחות, ועל תרבות קווירית שצריכה להיות שונה לגמרי מהסטרייטית, ועל הטיפשות שבהבאת ילדים לעולם האכזר הזה...
פולי, הטמבלון התמים הזה, התווכח איתו והתעקש לא להבין, ושאל מה לדעתו של דייב היה קורה אם הוריו היו חושבים ככה?
דייב התרתח כהוגן ואמר שהלוואי והם לא היו מביאים אותו בכלל לעולם, ובעצם עדיף שגם הם לא היו נולדים, בעיקר לא אבא שלו ה... וכמו תמיד כשהגיע לדבר על הנושא הזה הוא התחיל להתלהם, קילל את אביו וגילה פולי ההמום מה בדיוק הוא חושב על הבן זונה הסדיסט הזה, מאחל לו וגם לאימו, הכלבה הצבועה, שימותו שניהם בייסורים...
"אני לא מוכן לשמוע יותר את הדיבורים האלה!" צעק עליו פולי, מזועזע, "גם אם ההורים שלך לא מושלמים עדיין אתה צריך לכבד אותם."
"לכבד אותם!" צרח דייב בחזרה, "לכבד את החראים האלו? את ה... "
מזל שנכנסתי בזמן והפסקתי את הויכוח.
אחר כך שניהם שפכו לפני את ליבם, דייב מצד אחד, פולי מצד שני, מתלוננים זה על זה דווקא בפני. הבנתי את נקודת ההשקפה של שניהם, מצד אחד הייתי שותף לאכזבה של דייב ממוסד המשפחה ופחדתי מההורות, אבל מצד שני לא ראיתי שום תחליף להורים ולמרות החשש שאדפוק לגמרי את החינוך של הילד שייוולד לי רציתי להיות אבא.
פולי נרגע די מהר - מטבעו הוא לא טיפוס נוטר טינה, ואף פעם לא הצליח לריב עם מישהו לאורך זמן, הוא תמיד ניסה להבין ולסלוח – אבל דייב המשיך לכעוס ולרטון והתייחס לאבהות העתידית שלי כאל בגידה.
לא עזר שאמרתי לו שזו רק תרומת זרע, ושאני לא מתכוון לגדל ממש את הילד שייוולד, אני רק אלווה אותו מהצד, אתמוך כספית ואעזור במקרה חירום, "אבל זה הכול." הרגעתי את דייב הכועס.
"חשבתי שאתה חושב כמוני, שאתה מבין..." הוא ממש נחנק מרוב עצבים, "למה עשית שטות כזו?"
"דייב, בחייך זה לא סיפור כזה רציני..." לא ידעתי למה עשיתי את זה, אבל עובדה שעשיתי וכל פעם שנזכרתי שאני עומד להיות אבא התרוצצו בתוכי רגשות של פחד ושל שמחה, נאבקים זה בזה.
"אם כולם יחשבו כמוך דייב." בא פולי לעזרתי, "האנושות תכחד בעוד עשרים שנה, זה מה שאתה רוצה? שלא ייוולדו יותר תינוקות בעולם?"
"מה אכפת לי מהאנושות? אכפת לי מתומי, בשביל מה הוא צריך את הסיבוך הזה? וחוץ מזה אני לא מדבר על האנושות אלא על הומואים, הם לא צריכים להביא ילדים, בטח שלא עם לסביות מתוסבכות, איזה מין ילדים יצאו לכם? לכל ילד יש שתי אבות, שתי אימהות... הם יצאו דפוקים לגמרי. יש מספיק סטרייטים דפוקים בעולם, שיביאו ילדים ויאמללו אותם וידפקו להם את החיים, למה אתה צריך להסתבך בזה?"
"לא כל ההורים מאמללים את הילדים שלהם, יש המון משפחות מאושרות שמגדלות ילדים נורמאליים." אמר פולי בכעס.
"באמת? אז למה אתה לא הולך ומכניס איזה כוסית מטומטמת להיריון?" התעצבן דייב, מדגיש בצעקה את האתה.
"כי אני נשא איידס, וזה מזכיר לי, מתי אתה מתכוון ללכת להיבדק?" החזיר לו פולי מנה אחת אפיים מדגיש מצידו גם כן את האתה.
"אף פעם!" צרח דייב בקולי קולות, כמו שהוא היה עושה כשהיה מתעצבן מאוד וכל הנימוקים ההגיוניים היו אוזלים לו, וסגר את המחשב שלו, משאיר אותנו בוהים במסך חשוך.
מאז עבר כבר שבוע ולא שמענו ממנו כלום.
"אם הוא היה שומע שהתנדבתי למילואים הוא בטח היה מתרגז כל כך עד שהיה קופץ מהמחשב ישר לפה וחונק אותי." צחק פולי, שכמובן סלח לו אחרי כמה שעות ואפילו ריחם עליו, מעלה השערות שונות ומשונות על ילדותו האומללה של דייב שבגללה הוא נעשה דיכאוני דפוק כזה, בלתי מסוגל לקיים זוגיות אוהבת, וכיוצא בזה מיני קשקושי פסיכולוגיה בגרוש.
התאפקתי ולא אמרתי לו שישאיר את ההסברים הרדודים האלו לגיבורי הסיפורים הבדויים שלו, ועשיתי כמיטב יכולתי להדחיק את הדאגה לדייב, דאגה שלא שכחה גם אחרי שעברה שנה מאז שנפרדנו סופית.
היו לי צרות אחרות בינתיים – אחי וגיסתי גילו (באשמת פולי הקשקשן כמובן) שעוד מעט ייוולד לי תינוק, והתעקשו להכיר את נינה ולנדנד לי בגללה. הם פולי התיידדו בצורה מוזרה מאוד, מתנהגים כאילו הם קרובי משפחה, ודי מהר התברר שגיסתי האנטיפתית מכירה היטב את אימא של פולי, ושהן עבדו פעם יחד... על כורחי שקעתי בתוך משפחתיות דביקה, הזמנות לארוחות משותפות, איחולים ודרישות שלום לכולם נשמעו בכל שיחות הטלפון היום יומיות שניהל פולי עם אחי, שעבד עם אחותו. הקשרים בין המשפחות שלנו עוררו בי תחושת מחנק מבוהלת. מזל שהיה לי את הפייגלע לברוח אליו מכל ההתרגשות המשפחתית הזו שהתגברה מיום ליום בגלל התינוק החדש. 
יום לפני פולי יצא בחדווה (שעצבנה אותי) למילואים, הגיע אלינו גואל שהתברר כגבר שמנמן ועגול פנים עם חיוך מדבק וראש עמוס תלתלים. בנסיבות רגילות הייתי בטח די מחבב אותו, או לכל הפחות לא מתעב אותו, אבל עיני העגל הלחות שהוא תלה בפולי, וההערצה הגלויה שלו לאקס שלו הרגיזו אותי מאוד.
באותו ערב הם דיברו המון, צוחקים כל הזמן, מעלים זיכרונות וזוללים מעדנים. נשארתי ער זמן רב ככל שיכולתי, אבל בסופו של דבר הייתי חייב ללכת למיטה לישון. הם נשארו עוד שעה שלמה בסלון, מסתכלים על איזה סרט אידיוטי, צוחקים עד סופו ורק אז פרשו לישון.
"הוא מסתכל עליך כאילו הוא מת לרדת לפניך על הברכיים ולמצוץ לך." אמרתי פולי כשסוף סוף הוא הגיע למיטה, ונעלבתי כשהוא צחק ואמר שאני חמוד כשאני מקנא.
"אתה טועה לגמרי, אני לא מקנא." אמרתי בהדרת כבוד, והפניתי אליו את גבי.
הוא הפך אותי אליו חזרה ונשכב עלי, מפייס אותי בנשיקות ובליטופים, מבטיח לי שגואל מאוהב לגמרי בחבר שלו ונאמן לו לחלוטין, ושגם הוא יהיה נאמן לי עד הסוף המר, וגם אם יסבול מכאב ביצים, התבדח, הוא לא יבגוד בי, ואפילו כשיאונן יחשוב רק עלי ולא על החיליים הסדירים הצעירים והרעננים שיסתובבו בבסיס.
"מצחיק מאוד." רטנתי בעלבון, אבל פולי צחק, מתעלם מהזעפנות שלי, והמשיך לפנק אותי, ולגעת בי ולספר לי כמה אני חמוד וכמה הוא אוהב אותי.
זה נגמר בסקס עדין ומתמשך שהותיר אותנו עייפים ומסופקים. ישנו חבוקים כל הלילה, ובבוקר נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים, גם נינה ותולי ורובי קמו מוקדם כדי להיפרד פולי שנראה ממש סקסי עם מדי ב' ואפילו אחי התקשר להגיד עוד פעם שלום...
אפשר לחשוב שהוא יצא למשימה מסוכנת מאחורי קווי האויב ולא לסדר מחסנים של ציוד רפואי, לתת הדרכות למילואימניקים משועממים ולעשות שמירות בבסיס עורפי משמים. 

למרות הכול נדהמתי לגלות כמה אני מתגעגע אליו. כל כך מהר התרגלתי לנוכחות הנעימה והרגועה שלו לצידי, לחיבוק שלו בלילה, לחיוך ולקפה שהיינו שותים יחד כל בוקר, זה לא היה רק הסקס, שגם אליו התגעגעתי, אלא פשוט אליו, למבט, לריח ולמגע.
"מה קרה אדי?" שאלתי את אדי כשחזרנו יחד מהפייגלע בתום משמרת סוף שבוע ארוכה ומתישה. "למה אתה עצוב כזה בזמן האחרון? לך לפחות מחכה חבר בבית, אני חוזר למיטה ריקה."
"ואני חוזר למיטה מלאה מידי." רטן אדי, "וזה לא שאני לא אוהב נורא את יותמי, אבל רובי פשוט מגזים, הוא חי בשביל הילד הזה ומפנק אותו בצורה מגעילה. יותם במיטה שלנו כמעט כל לילה ואין לנו רגע רק לעצמנו, גם כשהוא אצל תולי זה כל הזמן יותם פה ויותם שם, וכל רגע פנוי הוא עם תולי והילד, מאז שיותם נולד אני נסחב מאחורה כמו איזה גלגל פולישי מיותר, ועכשיו גם נינה..."
"מה נינה? מה היא עשתה לך?"
"כלום, היא היחידה שמבינה אותי, אבל מאז שגם היא בהיריון אני מרגיש מיותר לגמרי." התלונן אדי, "ואני לא זוכר כבר מתי היה לי סקס, רובי..." הוא הניד את ידו בתנועת ייאוש ושקע בשתיקה קודרנית.
כשהגענו הביתה הוא ירד איתי מהרכב ונכנס אלי במקום להיכנס לדירה של תולי ונינה שם המתין לו רובי אחרי שהשכיב את יותם לישון ונשאר לשבת לצידו.
"רובי מתנהג כאילו זה לא בסדר לרצות סקס אחרי שיש לך ילדים." שפך לפני אדי את ליבו, " ומאז שתולי התחילה ללמוד לתואר שני הוא לוקח על עצמו את כל הטיפול ביותם כדי לעזור לה ושוכח אותי."
"רובי בחור טוב." ניסיתי להרגיע אותו, שואל את עצמי למה הוא עומד כל כך קרוב אלי.
"כן, ממש. הוא עוזר לכל העולם, ואותי הוא מזניח." הניח אדי את ידו על כתפי, נצמד אלי מברך עד פטמה, מחייך אלי חיוך שלא השתמע לשתי פנים.
"אדי, בחייך..." נרתעתי, "מה עובר עליך?"
"אני חרמן נורא, ותמיד מצאת חן בעיני, וגם אתה בטח... פולי במילואים כבר שבוע שלם, אני די בטוח שהוא והאקס שלו..."
"אדי, מספיק, די. אני מבקש ממך." עצרתי בעדו ברגע האחרון, "אם יש לך בעיה עם רובי תדבר איתו, ואם אתה חייב סקס אז עדיף עם מישהו אחר, איזה סטוץ עם זר שלא תפגוש יותר אף פעם. אני ואתה זה לא רעיון טוב, אל תשכח שאני עובד אתך ואנחנו נפגשים כל הזמן ו... זה פשוט לא רעיון טוב אדי." הבטנו זה בזה במשך רגע ארוך שבו חל בשנינו מעין היפוך תפקידים מוזר - אדי התחרט על החרמנות הפזיזה שלו ונסוג, בעוד שאני נעשיתי חרמן מקרבתו אלי ואולי מעצם הרעיון שגבר צעיר ויפה רוצה בי והצטערתי שדחיתי אותו כל כך מהר.
"אתה צודק." אמר לבסוף ונאנח, "אני צריך לדבר שוב עם רובי, ואם הוא לא יבין... תודה תומר." נשק על לחיי והסתלק במהירות, משאיר אחריו ריח נעים של גבר צעיר ומיוחם.
הלכתי למיטה ועשיתי שוב ביד, והפעם חשבתי לא רק על פולי... 
כמה ימים אחר כך עליתי עם רובי לקומה השנייה של הפייגלע כדי להכין את החדרים הפרטיים למסיבה שעמדנו לערוך באותו לילה בשביל צביקה וחבר מרעיו. "אז מתי פולי חוזר?" שאל רובי, כמשיח לפי תומו.
"ביום ראשון הבא. הוא עשה איזה קומבינה עם מישהו, ויתר על יציאות וקיצרו לו את המילואים בארבע ימים."
"אחלה, אבל יצא לך להיות לבד שבועיים שלמים, אתה בטח נורא חרמן." הציץ רובי לעברי, ולרגע הייתי בטוח שהוא יודע על מה שכמעט קרה ביני לבין אדי ונתקפתי מבוכה.
"אהה... אני... זה בסדר, שבועיים זה לא נורא. אחרי הכול אני כבר לא ילד." גמגמתי.
"לא, אתה גבר." הסכים איתי רובי, "ואתה נראה נהדר מאז שהתחלת שוב להתאמן, גם קודם היית בסדר, אבל עכשיו אתה נראה ממש טוב."
היה משהו לוהט כל כך במבט שלו... פתאום התחלתי להזיע. "תיזהר עם המחמאות האלו רובי, אני עוד אחשוב שבא לך עלי." ניסיתי להתבדח.
רובי נשאר רציני לגמרי. "בטח שבא לי, אני עוד זוכר את מה עשינו אז, כשהקמנו את הפייגלע, זוכר מה היה כשבאת אלי לחדר?"
הרגשתי איך הדם זורם מהר יותר בעורקי ופתאום חשתי את הדופק הפועם בחלצי. "זוכר, בטח שזוכר רובי, אבל זה היה אז, והיום... היום זה אחרת."
"לא כל כך אחרת."
"מה זאת אומרת? הרי אתה ואדי... אתם עדיין יחד, לא?"
"כן, אנחנו יחד וטוב לנו, למרות שהוא מקטר כל הזמן שאני מזניח אותו."
"אז תפסיק להזניח. זה שיש לך ילד לא אומר שאתה לא יכול ליהנות מסקס עם החבר שלך."
"אני יודע, ואני נהנה מאוד, אבל..." רובי השתתק ברוב משמעות, הניח יד מגששת בין רגלי וחייך בשביעות רצון, "אבל הבעיה עם אדי היא שהוא לא כמוך." סיים את דבריו.
"למה אתה מתכוון לא כמוני?" שאלתי, ומשום מה לא התרחקתי ממנו ולא מחיתי כשהוא התחיל להתעסק עם רוכסן מכנסי.
"אני מתכוון שאדי המתוק שלי, החבר החמוד שלי שאני חולה על התחת הלבן שלו לא מסוגל להעמיד תמיד את הזין."
"למה אתה מתכוון תמיד? לכל אחד יש לפעמים בעיה בתחום הזה רובי, בשביל זה יש ויאגרה, למרות שאדי עדיין די צעיר, אבל..."
"זה לא עניין של גיל." הפסיק אותי רובי, מושיב אותי על אחת הספות, "זה עניין של תרגיל."
"אני לא מבין." המשכתי להיות דביל, כנראה שכל הדם שזרם מראשי לכיוון דרום האט את מוחי.
"זה בסדר, אתה לא צריך להבין." משך רובי את מכנסי למטה, ולפני שהבנתי מה ואיך הוא הלביש על הזין הזקוף שלי קונדום, ואחר כך, בלי לבקש רשות, פשוט התיישב עליו.
אם מישהו משתמש בך כמו בוויברטור, בלי חיבוקים ונשיקות, רק סקס נטו, זה נחשב לבגידה? תהיתי ביני לבין עצמי.
לא הייתה לי תשובה לזה כי דקה אחר כך המוח שלי הפסיק לגמרי לפעול וחזר לחשוב רק אחרי ששנינו גמרנו.
גם אחרי שרובי משך מעלי את הקונדום וזרק אותו לאסלה לא הייתה לי תשובה. השאלה הזו הייתה פשוט מסובכת מידי, במיוחד אחרי שהכנסתי עוד גורמים למשוואה הנפיצה הזו. גורמים כמו ההנאה שלי מעצם העובדה שזה היה מישהו אחר חוץ פולי, ושאותו מישהו אחר היה בעצם הבוס שלי, למרות שהיה גם חבר וגם שכן, וגם בחור שחיבבתי באופן כללי, אבל חיבבתי גם את הבן זוג שלו, והכרתי ואהבתי גם את בנו הקטן, ואת אימו, ואת הבת זוג שלה שעמדה ללדת את הילד שלי...
"רובי, אני באמת לא רוצה להעליב, וזה היה באמת זיון מדהים, אבל יש לי הרגשה שיכול להיות שזה לא היה רעיון כל כך טוב." אמרתי, בעודי מושך עלי את המכנסים.
"אתה צודק." הסכים איתי רובי, מתעסק גם הוא ברוכסן מכנסיו, "אבל זה היה אחלה זיון, ובאמת שהייתי צריך אותו."
"אבל למה אתה ואדי..."
"כי הוא לא מסוגל. ניסינו והוא פשוט לא יכול, כל פעם שהזין שלו מתקרב לחור שלי הוא נופל, אני לא בא אליו בטענות, הוא כזה ודי, אבל אני... מידי פעם אני צריך... זה סתם עניין קטן ולא חשוב, אתה יודע איך זה."
"כן, בסדר. אין בעיות רובי, אבל הייתי מעדיף שאף אחד לא ידע על העניין הקטן הזה."
"גם אני." אמר רובי והסמיק קצת, אבל ממש מעט. הבטנו זה בזה ובלי מילים החלטנו שלא נדבר על זה יותר, ובאמת שתקנו ולא אמרנו כלום. אני בטוח שהוא לא אמר כלום לאדי שנראה לאחרונה עליז ושמח יותר, ואני לא אמרתי כלום לפולי ששמח מאוד לחזור הביתה, וסיפר לי ברגש כמה הוא התגעגע אלי. אמרתי שגם אני התגעגעתי ושאלתי אותו למה גואל, החבר שלו שהביא אותו עד הבית, המשיך ישר לתל אביב למרות שניגשתי לרכב שלו והזמנתי אותו להיכנס, לשתות משהו ולמתוח את הרגלים.
גואל הודה לי בנימוס, אבל סירב, ובלי להביט לי בעיניים נפרד מאיתנו בזריזות, מתניע בחיפזון ונוסע לתל אביב במהירות כאילו מישהו רודף אחריו.
"מה הבעיה שלו? למה הוא לחוץ כל כך?" שאלתי את פולי, פותח את כפתורי המדים שלו.
פולי משך בכתפיו, "עזוב, מה זה משנה? העיקר שאני שוב בבית." אמר, וסתם לי את הפה בנשיקה.
"כן, זה הכי חשוב." הסכמתי איתו, ויותר לא דיברנו על זה.

13. מסיבה
"אנחנו לא מדברים על זה." אמרתי לדייב כשהוא שאל אם אנחנו באמת מונוגאמיים - הוא כמובן התקשר אלי שוב ולמרות שלא הפסיק לכעוס על מה שהוא כינה, ההתרבות הלא טבעית שלי, הוא שמר איתי על קשר שבמובנים מסוימים היה חם ואינטימי יותר מאשר כשהיינו יחד.
"מה זאת אומרת לא מדברים? אני לא מבין?"
"זה פטנט פולני כזה, עושים, אבל לא מדברים, ואז זה כאילו לא קיים."
"אתה רוצה להגיד לי פולי מזיין מהצד?" התקומם דייב, "קשה לי להאמין. הוא לא טיפוס כזה." מחה בהבעת עלבון.
"מאין לך איזה טיפוס הוא? מי חי איתו, אני או אתה?"
"דיברתי איתו המון, אני חושב שאני מכיר אותו די טוב, ואותך אני בטח מכיר." השיב דייב בהתנשאות שעצבנה אותי כאילו הוא עדיין חי איתי.
"דייב, אתה לא מכיר אותו." התרגזתי, "לדבר ולראות אחד את השני במצלמה שחור לבן זה לא נקרא להכיר, וגם אותי אתה מכיר פחות ממה שנדמה לך, השתניתי מאז שהייתי אתך."
"לא השתנית בכלל." צחק דייב במין עליצות ערמומית שהעלתה את חמתי להשחית.
"מתי בכלל הספקת לדבר עם פולי?" בחנתי בקפידה את פניו המאירים בשמחה בלתי מוסברת.
"בערבים, כשאתה מבלה לך בפאב ומשאיר את הבן זוג הנחמד שלך לבד."
"אני לא מבלה, אני עובד. יש לי תינוקת לפרנס."
"אז תעבוד יותר שעות במשך היום, למה בפאב?"
"ככה." עניתי בחמת זעם.
"אתה לא חושב שאתה קצת מבוגר מידי בשביל עבודה כזו?" המשיך דייב להציק.
"לא, אני חושב שאני בדיוק בגיל המתאים וככה חושב גם הבוס שלי. מה אכפת לך איפה אני עובד?"
"אני דואג בגללך תומי." רכן דייב לעברי כאילו רצה לגעת בי, "אתה מבלה שלושה לילות בשבוע בפאב מלא גברים צעירים וחרמנים, חלק שתויים, חלק דלוקים... הם ממש לידך, מאחורי דלת השירותים, עושים סקס..." הוא נד בראשו, חיוך אלכסוני, לעגני פרוש על פניו, "ואתה צריך להתאפק עד שתגיע הביתה לאותו בחור מוכר... לא קל."
"שטויות, אתה פשוט מדבר שטויות דייב. סקס בשירותים? נו, באמת... זה חיפה פה, לא סן פרנסיסקו, בוא לבקר אצלנו ותראה שרוב הלקוחות שלנו מבוגרים אפילו יותר ממני, חלק גדול מהם בכלל לא הומואים. יש כאן גם המון נשים שמעוניינות בעיקר זו בזו, וחוץ מזה בישראל אנשים פשוט לא יודעים לשתות."
"חוץ מהרוסים." הוכיח דייב בקיאות מפליגה בהווי הישראלי, "שמעתי שמישה למשל..."
"דייב." הפסקתי אותו, "די להציק, יש לי מספיק ודי מזה פולי."
"פולי שלך קצת מתחסד עם העניין הזה של השתייה." התעלם דייב מרצוני המפורש לשנות נושא, "מעניין מה היה קורה אם היית משאיר אותו לבד עם בקבוק של ויסקי באמת טוב?"
"לא היה קורה כלום, הוא לא מסוגל לשתות."
"יש עוד דברים..." עלה מבט חולמני משהו על פניו של דייב, "שמעתי שיש אצלכם מין סוג של סם, שכחתי את השם, כדורים לבנים כחולים כאלה שהם כמעט כמו טינה, רק לא ממכרים."
"זה נקרא חגיגת וזה לא חוקי ובהחלט כן ממכר, פולי יעדיף לאכול תערובת של סכיני גילוח וזכוכית ברוטב נפט ולא לגעת בדבר הזה."
"לי הוא דווקא סיפר שבזמנו הוא אכל עוגיות מתובלות ומאוד נהנה."
"זה היה פעם, לפני שהוא נדבק, ואם כבר מדברים על זה, לא אמרת שעכשיו, אחרי שנגמלת תעשה בדיקת דם?"
"אמרתי, אז מה? אני מרגיש מצוין תומי, אל תציק לי."
"אתה התחלת." עניתי ושוב, כמו בימים הרעים ההם, לטשנו זה בזה מבטים נזעמים, ואז פולי נכנס הביתה עם טלי בידיו וקרא לי מלמטה, וטלי התעוררה והתחילה ליבב.
"לך, לך אליהם, ותן להם נשיקה בשמי." חייך דייב, הפריח לי נשיקה באוויר ונעלם כמו חתול צ'יישר וירטואלי, מותיר אחרי רק זיכרון של חיוך. 
נינה לקחה ברצינות עצומה את הרעיון ששני ההורים צריכים להיות שותפים במידה שווה בגידול הילד, פולי עודד אותה, מפגין מיומנות מפתיעה בהחלפת חיתולים ובהתמודדות עם כאבי הבטן והגיהוקים הסרבניים של התינוקת המתוקה שלי.
אהבתי אותה כל כך עד שכשהייתי מתבונן בה ישנה חשבתי שליבי יתפוצץ בקרבי מרוב אהבה. חשתי רצון אדיר להגן עליה, לפנק אותה, ולשנות למענה את העולם, אבל כשהיא הייתה מתעוררת ומתחילה לנג'ס ולילל הייתי נתקף קוצר רוח ועצבנות.
אף פעם לא הצלחתי לחתל אותה לשביעות רצונה או לשכך את בכייה. תמיד הרגשתי שהבהלה שהייתה תוקפת אותי כשאחזתי בגופה הקטן והשביר חלחלה גם אליה, וגרמה לה להיות עוד יותר חסרת מנוחה ובכיינית.
פולי טען שאני טועה, שהיא לא בוכה רק כשהיא בזרועותיי, אבל הייתי נתקף פחד ואשמה כל פעם שהפנים הוורודות והזעירות הללו היו מתעוותות בהבעת מורת רוח וקול יללה מחריש אוזניים היה בוקע מהפה האדמדם והמתוק שהיה מתעוות בתלונה כלפי - אבא חסר כישרון ויכולת.
נינה לא הודתה בכך אף פעם, אבל אני חושד בה שגם היא לא היטיבה להתמודד עם המשברים הקטנים והמציקים של התינוקת. למרבה אכזבתה היא התקשתה לחזור לעצמה אחרי הלידה, התלוננה על כאבים ודליפת שתן, ומה שהיא כינתה - עיוות והרס הגוף הבריא שהיה לי פעם.
חודשיים אחרי הלידה היא לקתה בדלקת שלפוחית השתן, התחילה לקחת אנטיביוטיקה ונאלצה להפסיק להניק. עד שהדלקת נרפאה הילדה כבר נגמלה מחלב אם עברה לבקבוק ושדיה של נינה חזרו לגודלם הרגיל. נינה אמרה בצער שהחלב נגמר לה וזה נורא, פשוט איום ונורא כי חלב אם זה הכי בריא. מזל שיש אבקת חלב, נאנחה אנחה עמוקה ויומיים לפני תום חופשת הלידה שלה חזרה לעבודתה כמדריכת כושר ומורה לספורט.
התכנון היה שבבקרים טלי תהיה בבית, בהשגחת מטפלת, שתלך כשאני אחזור בצהרים כדי להיות איתה, ואעביר אותה להשגחת נינה כשהיא תחזור מהעבודה, משחררת אותי ללכת לפאב, או לחדר כושר, או סתם לנוח ולבלות עם פולי.
זו הייתה תוכנית טובה והגיונית, אבל בפועל היא לא כל כך עבדה, כל הזמן היו תקלות - הילדה חלתה, או שהמטפלת חלתה, או איחרה, אני נתקעתי בעבודה ונינה חזרה מותשת ועצבנית מכדי להיות עם טלי - בסופו של דבר מי שצברו הכי הרבה שעות טלי היו פולי ויותם.
"אני אוהבת אותה מאוד, וגם את יותמי." הודתה בפני נינה ברגע נדיר של כנות, היא הייתה קצת שתויה ומאוד עייפה, "אבל אני לא טיפוס כל כך אימהי, פולי שלך טוב בזה יותר ממני."
"אין דבר כזה טיפוס אימהי, הכול עניין של סבלנות." היגגה תולי שהייתה אימהית יותר מנינה, אבל גם היא נתקפה לא פעם קוצר רוח בגלל הצאצא החמוד שלה. "יש אנשים רגועים וסבלניים כמו פולי, ויש כאלו שהם קצת פחות. ברגע שהילדים יהיו קצת יותר גדולים ואפשר יהיה לדבר איתם אנחנו נהיה הרבה יותר סבלניות, נבלה איתם המון, נלך לסרטים ולמוזיאונים, נצא לטיולים בשביל ישראל ונלמד אותם כל מיני דברים. נכון נינוש?"
"כן, בטח." אמרה נינה בספקנות והזעימה את פניה אל כוס הבירה שלה.
כשמדובר היה בטליה פולי היה באמת סבלני מאוד, אבל כשהמדובר היה בי הוא היה פחות מבין. פולי שנא את העבודה שלי בפאב, התמרמר שאני חוזר מאוחר נורא ותמיד מסריח מסיגריות ואלכוהול, ואילץ אותי להתקלח ולחפוף את הראש לפני שהסכים לישון איתי.
"זה לא שאני מקנא, אני בוטח בך לגמרי." אמר, "אבל אתה לא חושב שעדיף שלא תעבוד בשעות משוגעות כאלו."
לא, לא חשבתי ככה, בהחלט לא. אהבתי לעבוד בפאב, אהבתי לעמוד מאחורי הבר ולמזוג משקאות, לשוחח עם הלקוחות, ולהרגיש חופשי וגברי, לבוש בטריקו הדוק שהבליט את שרירי החזה והזרועות שעמלתי קשות לטפח, נהנה ממה שהתרחש מולי. שלוש פעמים בשבוע הייתי מתייצב בפייגלע, עומד מאחורי הבר ומתענג על מה שהתרחש בחלל האפלולי והמעושן של הפאב. מבטי הפיתוי שהחליפו ביניהם השותים, הבדיחות המפולפלות והשיחות השתויות שכפי שידעתי היטב הסתיימו לא פעם בזיונים בשירותים שעשעו אותי. זה היה אסור בפירוש, אבל זה לא הפריע לאנשים לקחת סמים פה ושם ולחגוג במרץ, גם באולם הראשי ועוד יותר במסיבות הפרטיות בקומה השנייה. למרות שמעולם לא השתתפתי במסיבה אהבתי להיות שם כצופה מהצד.
אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד במשרה מלאה בפאב, אבל אהבתי לנוע בין שתי העולמות - עולם היום המואר, המהוגן והפוליטיקלי קורקט של הבית וחברת התכנות מצד אחד, והעולם הפראי, חסר המוסר והרועש של הפאב מהצד השני.
השתייכתי ללא ספק לעולם היום, מתגורר בבית שבניתי עם פולי ועובד בבקרים במשרד, מול המחשב, אבל לא יכולתי להתכחש למשיכה שחשתי לעולם הלילי והיצרי של העיר התחתית, עולם רווי אלכוהול ומין שהיה שונה כל כך מהפרבר הנקי והמסודר שלנו.
ניסיתי להסביר פולי מה אני מרגיש והוא, אני חושב, הבין והסכים שכמו שהוא שוקע בכתיבה שלו, יושב שעות מול המחשב ושוכח איפה הוא נמצא, גם לי מותר לברוח לעולם שהוא כולו שלי.
"רק תיזהר תומר, אל תשכח שיש מי שמחכה לך בבית." הזהיר אותי והוסיף שגם הוא היה שוקע פעם בכתיבה, שוכח מה השעה ושעליו ללכת לישון כדי שיוכל לקום בבוקר לעבודה, אבל מאז שהוא חי איתי הוא לא מרשה לעצמו להיסחף, והוא מקווה שגם אני לא אשכח.
הבטחתי לא לשכוח שמחכים לי בבית וקיימתי את הבטחתי. גם אם קיבלתי לפעמים תיאבון בחוץ אכלתי תמיד בבית, ונכנסתי לשירותים רק כדי להשתין. ואז נכנסה אשתו של אבו ראמי להיריון, מישה התחיל לבלות את כל הערבים שלו בפייגלע והעולמות המנוגדים שלי החלו להתערבב זה בזה. 

את מישה הכרתי אצל שגיא ויריב. הוא היה אחד מהרוסים היפים האלו - דקים וחינניים, כחולי עיניים ובהירים שמסוגלים לשתות כמויות מדהימות בלי שום השפעה ניכרת לעין - בחור רזה וארוך, עם חיוך נחמד ונשמה רוסית מלנכולית ומלאת רגש.
אחרי כמה שנים שבהן חלק בעל כורחו את אבו ראמי עם משפחתו נודע לו שאשתו של אבו ראמי שוב הרה ופתאום נמאס לו. זה לא שהם לא רבו גם קודם, אבו ראמי קינא וכעס כשמישה התיידד יותר מידי עם גברים אחרים, ומישה היה נתקף מידי פעם רגשות קיפוח ומרירות כי אהובו התעקש להישאר בארון ולחיות כלפי חוץ כסטרייט. כל כמה שבועות הם היו רבים ומילים קשות היו מוטחות, אבל האהבה הייתה חזקה מהכעס והם התפייסו, בדרך כלל אחרי כמה שעות, או במקרה חמור מאוד, אחרי יום או יומיים, ואז גילה מישה שאשתו של אבו ראמי - שהוא קרא לה פטמה, מבטא את שמה (הבדוי) בשנאה מלאת בוז - בהריון, והחליט שזהו, נמאס לו, הוא רוצה להיפרד ולמצוא לו בן זוג אמיתי שיגור איתו בגלוי.
אבו ראמי ניסה לפייס, להתחנף, לשחד, אך לשווא, מישה הקשה את עורפו וכדי שלא ישבר ויתפתה לחזור ליחסים הדפוקים עם אבו ראמי בילה את כל ערביו מחוץ לבית, בעיקר בפייגלע, ושתה עדלאידע. אחרי כמעט שבועיים של שתייה בכמויות שהדהימו אפילו אותי, שכבר ראה כמה שתיינים בחייו, מישה התמוטט ואיבד את הכרתו.
"מה נעשה איתו?" שאלתי את רובי, "שנקרא לאמבולנס?"
רובי רכן מעליו בדק את הדופק שלו, האזין לנשימתו, והחליט שהוא רק ישן. "קח אותו הביתה." פסק.
"אסור להשאיר אותו לבד." נבהל אדי, "ומה אם הוא יקיא וייחנק? צריך להשגיח עליו."
"אני אקח אותו אלי הביתה, שישן על הספה עד שיתאושש."
רובי ואדי החליפו מבטים ספקניים. "אתה בטוח שכדאי? פולי לא כל כך אוהב שתיינים."
העפתי מבט בשעוני, השעה הייתה כבר אחרי חצות, פולי כבר בטח ישן. "יהיה בסדר." אמרתי בביטחון, ובעזרת אדי לקחתי את מישה השתוי למכונית שלי ונסעתי הביתה.
למרבה הצער תנודות המכונית והטלטול שטלטלתי את מישה כשניסיתי להוציא אותו מהמכונית גרמו לו להקיא ולטנף אותי ואת עצמו, ואת המכונית.
קיללתי אותו בכעס בערבית מדוברת והוא ענה לי בכעס לא פחות ברוסית עסיסית שלא הבנתי ממנה כלום, ונאבק בי כשניסיתי לקחת אותו הביתה. הקמנו מהומה ענקית פולי התעורר ויצא החוצה, מגלה לתדהמתו אותי, עומד מחובק עם מישה שלא היה מסוגל ללכת ונתלה עלי, מאלץ אותי להיצמד אליו במין חיבוק מסטולי שמקומו לא יכירנו בחצר המטופחת שלנו, בין שיחי הוורדים של פולי והצעצועים של יותם.
"הוא שיכור." הסברתי פולי שזקף בי עיניים כועסות, "הוא הקיא." הוספתי שלא לצורך כי מישה שב והקיא על ערוגת שושני התה של פולי.
"תן לי אותו." התרגז פולי אחרי שהבין מה קורה ובמיומנות מפליאה הרים את מישה על שכמו הרחב ונשא אותו היישר למקלחת, שם פשט מעליו את בגדיו, רחץ אותו בזריזות במים קרים, מזל שזה היה ליל קיץ חם, ונזף בו ברוסית על התנהגותו. מישה ענה לו בקללות, פולי ניגב אותו בחופזה במגבת, והטיל אותו על הספה בחדר האורחים שלנו בלי שיטרח לצפות אותה בסדין.
"אולי תעזור לי?" התרגז כשראה שאני עומד כמו גולם ומביט בשניהם, "תביא דלי לשים לידו שיהיה לו איפה להקיא בלילה ובוא נלך לנקות את האוטו, הוא הקיא גם שם, נכון?"
"כן, אני באמת מצטער, חשבתי שהוא ישן ופתאום... אני חייב לצאת מהבגדים האלו פולי, תתחיל לנקות, אני מיד מגיע."
עד שהגעתי האוטו כבר היה נקי, אבל פולי הזיע ורתח מכעס. טלי הייתה חולה במשך כמה ימים - איזה וירוס נבזי שגרם לה להקיא ולשלשל - ועול הטיפול בה נפל עליו כי נינה הייתה נעשית חסרת אונים במצבים כאלו, ואם לא הייתה בורחת מהר גם היא הייתה מתחילה להקיא. הדבר האחרון שהוא היה צריך אחרי כמה לילות מתישים עם הילדה החולה היה את מישה השיכור שיטנף לו את המכונית.
"לקחת את הזמן שלך." רטן לעברי בזעף, וטרק את דלת המכונית.
"אני באמת מצטער, אבל הייתי חייב להתרחץ קודם ו... אוי, הוא הקיא גם על הורדים שלך. עזוב פולי, נשטוף הכול בבוקר."
"אני אשטוף הכול אתה מתכוון." סינן פולי בזעם, "מפליא איך אתה מצליח להעלם כל פעם שמישהו מקיא." 
"זה לא היה בכוונה, הייתי חייב להתרחץ, ובינתיים הספקת הכול לבד." ניסיתי להסביר.
"כן, בטח." המשיך פולי לזעוף, ופתח את הברז כדי לשטוף את השביל ואת הפרחים המסכנים שלו.
"התכוונתי לעזור לך, פשוט לא הספקתי... איחס, תראה את הנעלים שלי, הרוסות לגמרי, אני מה זה נגעל מהקטע הזה של הקאה." 
התלוננתי.
"אם ככה לא היית צריך להביא אותו אלינו, ובטח לא להתחבק איתו." הטיח פולי וסגר בתנועה חדה את הברז, ואחר כך קיפל בדקדקנות נוקדנית את הצינור. "כל זה לא היה קורה אם היית מפסיק לעבוד בפאב המגעיל הזה." ציין לבסוף  בצדקנות מעוררת חמה.
"הפאב המגעיל הזה משלם לי משכורת יפה מאוד שגם אתה נהנה ממנה." הטחתי חזרה בקוצר רוח שנבע מרגשות אשמה ומעייפות.
פולי תלה בעדינות מופרזת את הצינור על המתלה שלו ושתק שתיקה מבשרת רעות. נמלאתי חרטה והצטערתי שלא סתמתי את הפה הגדול שלי. ידעתי שנושא הכסף הוא נושא טעון מאוד מבחינתו בגלל העבר הכאוב שלו עם שלומי, וגם עניין השתייה היה מבחינתו של פולי סיפור כואב. שלומי נהג לשתות די הרבה ולעשות שטויות כששתה ולהעליב אותו כשהזכיר לו מידי פעם שהוא לא מרוויח די כסף, והנה גם אני... אבל את הנעשה אין להשיב.
"פולי, תשמע, לא התכוונתי שזה ישמע ככה, מה שרציתי להגיד זה ש..."
"שאתה עובד בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו ואני עובד בבית מלאכה, בקושי מרוויח משהו ומבזבז המון זמן על כתיבה שלא מכניסה לי גרוש." קטע פולי את דברי במרירות, סובב אלי את גבו ונכנס הביתה.
"נו, פולי, בחייך... זה לא מה שאמרתי." חפזתי אחריו, "ממש לא. אין לי שום טענות אליך, אתה מרוויח מספיק ואתה עושה המון בבית, הרבה יותר ממני. בכלל לא התכוונתי, די להיות פולניה כזו... נו, בחייך פולי."
הוא הסתובב והביט בי במבט אפל.
רק מנורה אחת דלקה מאחורי גבו, לאורה נראו עיניו כמו חורים שחורים בפניו הלבנות. "אני לא יכול להפסיק להיות פולנייה, זה מה שאני, הייתי כזה כשרק הכרת אותי לפני כמעט שנתיים ואז זה היה בסדר, לא השתניתי מאז, למה זה פתאום לא בסדר?" 
"אתה צודק." אמרתי בהכנעה, מרגיש שראשי סחרחר מרוב עייפות.
"אני שונא אלכוהול ושונא שתיינים, ואני לא בחור משכיל, אין לי עבודה שווה ואני אוהב לכתוב למרות שזה לא מכניס לי כסף." המשיך פולי לסנגר על עצמו, נועץ בי מבט קודר. "חשבתי שאתה מקבל אותי כמו שאני, גם אני מקבל אותך כמו שאתה, עם העבודה המסריחה הזו בפאב, ועם האקס המסטול שלך, ועם זה שאתה לא עוזר בשום דבר במטבח או בניקיון ומשאיר הכול בבית עלי. אולי זה לא סידור כל כך הוגן, ואולי כל אחד מאיתנו היה יכול למצוא מישהו מוצלח יותר, אבל עובדה שאנחנו יחד ואפילו לא רע לנו במיוחד, אבל אני לא מוכן לסבול שתביא שיכורים הביתה ותשאיר אותי לנקות אחרי ה... ה..." נחנק מרוב עלבון הוא לא טרח להשלים את המשפט וברח לקומה השנייה, למחשב האהוב שלו.
אולי הייתי צריך ללכת אחריו, אבל הייתי כל כך עייף והוא כל כך כעס... והיה כל כך צודק לעומתי... העדפתי להניח למריבה ובמקום להתמודד עם המצב צנחתי למיטתי וישנתי עד למחרת בבוקר.
התעוררתי מריח של קפה שנישא מהמטבח, ודידיתי לשם, ראשי כואב ואיברי נוקשים. פולי ומישה ישבו ושתו קפה, משוחחים חרש ברוסית.
כשנכנסתי הם קמו בחיפזון. פולי התחיל לפנות את הכלים מהשולחן, גבו אלי, ומישה התחיל להתנצל על אתמול למרות שהיה ברור שהוא לא ממש זוכר מה קרה.
"זה בסדר, עזוב. כל אחד משתכר מידי פעם, קורה, לא נורא. מה שלומך פולי?" שאלתי את גבו הנעלב.
"בסדר גמור." ענה פולי בנוקשות לא מתפייסת, "אני חייב לצאת לעבודה, אתה בא מישה?"
הם יצאו במהירות ונעלמו לפני שהספקתי לדבר עם פולי. הוא כיבה את הנייד שלו ולא היה טעם להתקשר לבית המלאכה ולחפש אותו כי הטלפון היה על שולחנה של המזכירה ואיך נוכל לדבר ככה?
כשהוא חזר אחרי הצהרים מהעבודה המתנתי לו עם קפה ועוגה, הושבתי אותו מולי ושאלתי אם הוא עדיין כועס.
פולי משך בכתפיו ופורר לאט את העוגה, תוקף אותה במזלג, "מה קורה אתך ועם מישה?" שאל, עיניו מושפלות אל העוגה חסרת המזל.
"שום דבר, מה, אתה חושב, שאני והוא... באמת פולי."
הוא הרים אלי את מבטו, קמט חד נחרץ בין גבותיו ופיו היה פס דק ולבן. "כשהייתי במילואים..." התחיל.
"אני לא רוצה לדעת, עזוב." נכנסתי בבהילות לדבריו.
"אין מה לדעת, לא באמת, אבל..." הוא הרים את הספל אל שפתיו ולגם קצת, "גואל רצה ש... הוא... לא רציתי, זאת אומרת כן רציתי, אבל לא הסכמתי, לא קרה כלום." 
נזכרתי ברובי יושב על הזין שלי ונתקפתי בושה. "פולי," הנחתי את ידי על כפו הגדולה, "זה לא כל כך חשוב, עזוב."
"אתה רוצה שניפרד?" הוא שאל, מועך את פירורי העוגה במזלג.
"חס וחלילה, מה פתאום? טוב לי אתך כל כך... אתה אוהב להיות איתי פולי?"
"כן, בדרך כלל כן, אבל לפעמים... כשאנחנו רבים אני חושב שאולי עוד מעט הכול יעשה זוועתי כמו שהיה עם שלומי וששוב..."
"מה שוב?"
פולי הניח למזלג ואחז בידי בשתי ידיו החמות, מביט בעיני בדאגה, "אני לא רוצה לפתוח את היחסים או משהו כזה, אבל אני כל הזמן רואה גברים אחרים, הם כל הזמן בסביבה, אני מסתכל וחושב, ולפעמים גם חולם, אני לא עושה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לשים לב אליהם." 
"פולי, באמת, זה קורה לכל אחד, אנחנו יחד כבר כמעט שנתיים ו... טוב, זה נורמאלי."
"גם לך זה קורה?"
"בטח, אז מה? ככה זה אצל כולם."
"כשהייתי עם שלומי היו גם אחרים, הם היו עם שנינו, לפעמים הוא היה מביא אותם ולפעמים אני, מידי פעם הוא אהב את זה ככה."
"כן, אני יודע, שוגי סיפר לי עליו, גם אני ודייב... הוא היה היוזם בדרך כלל, אבל אני תמיד הסכמתי."
"ונהנית?"
"תלוי, לפעמים פחות, לפעמים יותר. אם הייתי מסטול אז יותר." 
"כן, גם אני ככה, אבל גם אם הייתי נהנה מאוד אחר כך הייתי מתבייש קצת."
"אין לך שום סיבה להתבייש פולי. אם כולם מסכימים זה בסדר. בוא הנה." קמתי ומשכתי אותו לחיבוק, היה טוב לחוש את גופו הגדול והחזק צמוד אלי, להריח את הריח שלו ולנשק את פיו המתוק.
"אני אוהב אותך." לחשתי לצווארו והובלתי אותו אל המיטה. התפייסנו עד שנרדמנו, עייפים ומזיעים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה