ב. היצור

4. בוא נדבר

במשך יומיים תמימים התעלמנו זה מזה בנחישות זועפת. כל אחד חיכה שהשני ישבר ויתחיל לדבר.

לייבו נשבר ראשון אחרי שראה אותי יושב ומעיין במודעות של דירות להשכיר. בהתחלה הוא שתק והמשיך לשתוק אפילו כשהעתקתי לדף נייר כתובות ומספרי טלפון של דירות שבאו בחשבון - למרות שהתקשיתי להאמין שבאמת אעשה מעשה ואזיז את עצמי שוב לדירה חדשה - למזלי לייבו לא היה טלפת ולא ידע עד כמה אני מתעב שינויים ושונא לעבור דירה, ובטח שלא ידע עד כמה אני מתחרט על ההתפרצות שלי ועל הסערה שחוללתי בחיינו השלווים, ולכן פלש לפנות בוקר למיטת השלושה רבעים שהצבנו בחדר האורחים (צמודה לקיר מפני שהחדר היה קטן מידי בשבילה) ודחק את ישבנו אל בטני, מושך את זרועי הימנית שנחה לתומה, משולבת על חזי, ומתכנס תחתיה.

"מה אתה עושה? פסיכי אחד." נבהלתי, "עזוב!"

"לא רוצה, קר לי. תחבק אותי."

"טוב, טוב, בסדר. רק רגע, תן לי להשתין."

"ואחר כך תחזור למיטה?"

"לא, אני אסע לאמריקה ואצטרף לקרקס נודד."

"בתור מה?"

"בתור דוב מרקד."

"נו, די כבר אשר, תפסיק, בוא נדבר."

חזרתי למיטה אחרי שרוקנתי את השלפוחית וצחצחתי שיניים וחיבקתי אותו בצייתנות, מצמיד את כפות רגלי לכפותיו הצוננות.

"הרגליים שלך קרות. אתה מרגיש טוב לייבו?"

"לא, עצוב לי לישון לבד ואני מתגעגע אליך. אתה באמת רוצה לעזוב?"

"לא, אבל... אני לא חושב שאני בנוי לכל העסק הזה של יחסים פתוחים."

לייבו נאנח. "יכול להיות שנסחפתי קצת, זה קורה לי לפעמים, אני בונה עליך שתרסן אותי."

"איך אני יכול לרסן אותך? אתה לא ילד לייבו, תעשה מה שאתה רוצה, אין לי זכות להגיד לך כלום, הרי גם אני... טוב, אתה יודע."

"אני יודע." נאנח לייבו, הסתובב וכבש את פניו בחזי.

ליטפתי את גבו, נאנח גם כן, ושנינו שתקנו קצת, חושבים מה הלאה.

"הבעיה היא ששנינו גברים." הודעתי לו אחרי שנמאס לי לשתוק.

"זו הבעיה?" הצטחק לייבו, "אתה חושב שאם אחד מאתנו היה אישה היה לנו קל יותר?"

"אני מתכוון לייבו... אני מתכוון לזה שאין לנו מושג איך זה צריך להראות כששני בני הזוג הם גברים. אני יודע איך גבר ואישה צריכים להתארגן ולנהל את החיים יחד, אבל נראה לי שמה שעבד אצל הורי והוריך לא יעבוד אצלנו."

"בטח שלא כי אתה מבשל אפילו יותר גרוע מאימא שלי."

"גם אתה לא ממש מוצלח במטבח לייבו, וגם כשיוצא לך משהו טעים אתה מחפף בשטיפת כלים."

"בשביל זה המציאו מדיחי כלים."

"שאתה לא טורח ללמוד להפעיל."

"חשבתי שאתה נהנה מהמדיח."

"לא כשאני צריך להפעיל אותו כל יום מחדש."

"אבל אתה אוכל כל יום, לא? אז צריך גם לשטוף כלים כל יום, ולא יזיק גם לנקות אבק ולשטוף רצפות פעם בשבוע."

"למה רק אני?" התקוממתי.

"גם אני עוזר."

"עוזר זה לא מספיק, זו צריכה להיות אחריות של שנינו."

"בסדר אשר, אתה צודק, ואם אני אשטוף רצפה תחזור לישון איתי?"

"לא עברתי לחדר האורחים בגלל הרצפות המלוכלכות."

"אז בגלל מה?"

"כי... כי..." מעכתי אותו אלי נושם את שערו, ממשש את ישבנו, חש בעונג את זקפתו דוקרת את בטני וניסיתי לנסח תשובה קצרה ודיפלומטית שלא תסבך אותי בעוד מריבה. רציתי לאהוב אותו, לא להתווכח איתו. "התרגזתי עליך כי בזמן האחרון התחלתי להרגיש שאנחנו רק שותפים לדירה, לא בני זוג וזה פגע בי."

"אני מבין." אמר לייבו ברוך, "לא התכוונתי לפגוע בך." הוסיף ובטרם הספקתי לענות הצמיד את כתפי למזרן, עלה עלי ונישק את פי, מחכך את אברו בזה שלי. לשנינו עמד באותה מידה ושנינו רצינו להתפייס ולרצות זה את זה.

היה רגע של היסוס כשכל אחד מאיתנו רצה לוותר לשני עד שלבסוף לייבו נכנע בשמחה, דחף כרית מתחת לישבנו והתקמר לעברי, גונח חרש כשחדרתי אליו. 

שנינו היינו להוטים וחרמנים מאוד. ההתעלסות הייתה נמרצת והסתיימה במהירות. אחר כך נשארנו חבוקים, מתנשפים ורגועים הרבה יותר.

"מה שאנחנו צריכים לעשות זה לדבר בשקט, כדאי שכל אחד יגיד מיד מה מציק לו. לא כדאי לשמור דברים בבטן ולריב." אמר לייבו אחרי שנשימתו שבה אליו.

"בסדר לייבו, אז מה מפריע לך?"

"מפריע לי שאתה שותק ולא אומר שום דבר עד שיש פיצוץ, ואני שונא שאתה יורד על הצורה שלך ולא מעריך את עצמך."

"איך אני יכול להעריך את עצמי כשאתה משתרלל כל הזמן עם אחרים?"

"לא כל הזמן, ורק עם יוסי, וגם זה רק לפעמים. זה אף פעם לא הפריע לך קודם, למה אתה עושה מזה סיפור עכשיו?"

"לא יודע. תראה, אני מבין שאני לא מספיק לך ושאתה רוצה גם אחרים וגם אני... הרי היה פוגי וגם יורי... אני מבין, באמת, מי אני שאבוא אליך בטענות, אבל... אני לא יודע בעצמי מה עובר עלי, אולי אני צריך לחזור לפסיכולוג?"

"עזוב כבר את החפרן הזה. זו פשוט תקופה כזו אשר, אתה קצת לחוץ בגלל כל השינויים שקרו בחיים שלך, לא רק שפוגי עזב גם אשתך נפטרה, ואחר כך גילית שהילד שלך הומו..."

"כן, זה הכי מעיק עלי. לא הייתי רוצה שהוא יחיה כמוני."

"הוא לא יחיה כמוך, בימינו זה אחרת, כיום קל יותר להיות הומו."

"כן, אולי יותר מידי קל."

"למה אתה מתכוון יותר מידי קל? אתה פוחד שלא יהיו לו צרות בחיים? יהיו לו, לכל אחד יש, גם לאחיו הסטרייט יהיו. אתה חושב שבגלל שארז מעדיף בחורות יהיה לו קל יותר מאשר לאלון? בטח שלא, אם כבר אז ההפך."

"ככה אתה מעודד אותי לייבו?" נזפתי בו אבל בחיוך. לייבו ניחן בשכל ישר ומעשי מאוד, וגישתו לחיים הייתה ישירה וברורה. השיחות איתו הרגיעו את חששותיי ועצם נוכחותו לצידי גרמה לי לחוש טוב יותר.

"אני מקווה שאלון ימצא מישהו שיאהב אותו כמו שעמית אוהב את פוגי, ושהוא יחיה עם בן זוג רציני ויהיה מאושר." גיליתי לו.

לייבו גיחך בציניות. "אתה באמת חושב שזהו זה, שאחרי שהם יעברו דירה עמית ופוגי יחיו יחד כמו זוג יונים ויותר לא יהיו אצלם זיונים מהצד?"

"אני מאוד מקווה בשבילם שכן, שהם יסתפקו זה בזה."

"הבעיה אתך אשר שהיית נשוי יותר מידי שנים, בגלל זה אתה עדיין חושב כמו סטרייט. אין דבר כזה מונוגאמיה אצל גברים. יש רק כאלו שלא מעיזים לזיין מהצד. בסוף כולם פותחים את היחסים, גם אם הם משקרים זה לזה שלא ובוגדים בלי לספר."

"אולי אתה צודק, אבל זה מדכא אותי נורא."

"אתה יודע מה אשר, אם אתה לא תזיין יותר מהצד אז גם אני לא. נראה כמה זמן נחזיק מעמד."

"מה זה, מן התערבות כזו, ומה יוסי יגיד?"

"מה אכפת לי מה הוא יגיד? אני חי אתך, לא איתו."

"זה באמת יפה מצידך לייבו, אבל..."

"מה אבל? מה אבל? אתה מסכים או לא?"

"בטח שכן, אבל בטוח שאתה תישבר קודם."

"נחייה ונראה, ועכשיו בוא כפיות, ולישון. אני עייף."

"גם אני, לילה טוב לייבו." 

למחרת, עוד לפני ששתיתי את הקפה של הבוקר, התקשר אלי אלון, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותו אם הוא רוצה לבוא למסיבה אצל השכנים שלי הוא שאל אם הוא יכול לבוא לגור אצלי לכמה ימים.

"מה קרה, רבת עם ארז?"

"כן." אמר אלון בעצב, "בעצם לא איתו אלא עם החברה שלו. היא עברה לגור פה ואני לא מסתדר איתה."

"אבל אלון, אימא השאירה את הדירה שלה לשניכם. אל תיתן לארז לגרש אותך."

"אני לא מגרש אותו." התערב ארז בשיחה, "ואנחנו מתכוונים למכור את הדירה ולחלק את הכסף, אבל זה לוקח זמן. עד שזה יקרה הם רבים כמו חתול ועכבר ואני תקוע באמצע, אני ממש אוהב אותה אבא, תעשה טובה ותיקח אותו אליך לפני שהיא תברח לי בגללו."

"החברה המכוערת שלך לא תברח כל כך מהר, עד שהיא תפסה פראייר כמוך... אל תדאג ארז, היא תרצח אותי לפני שהיא תעזוב אותך בשקט."

"אוף, שתוק כבר אלון."

"תשתקו שניכם." התערבתי במריבה. "אלון, תתחיל ארוז. אני בא לקחת אותך אלי."

נסעתי לדירה של גרושתי ז"ל, הצגתי את עצמי לפני החברה של ארז - שהזכירה לי איכשהו את חמותי השתלטנית - והצלחתי להיות מנומס וחביב כלפיה למרות הפרצוף החמצמץ שלה ועוד באותו יום עבר אלון לגור בחדר האורחים שלנו.

"הוא ממש חמוד." אמר לי לייבו בשביעות רצון כשסיימנו לאכול את האוכל הטעים שאלון בישל והלכנו לישון לא לפני שלימדתי את לייבו להפעיל את המדיח.

"כן, למזלו הוא לא דומה לי. הוא ילד טוב לייבו, אני מקווה שהחבר'ה שלנו לא יקלקלו אותו."

"אל תבנה על זה, אתה מכיר אותם."

"כן, אני מכיר אותם." נאנחתי, "בגלל זה אני דואג."

"יהיה בסדר, אל תדאג, בין כה זה לא יעזור. עדיף שתקנה עוד חבילת קונדומים ותרגיע."

"לא יכול, אני חרמן מידי. יש לך איזה פתרון בשבילי?"

"בשבילך יש לי תמיד פתרונות אשר."

5. מסיבת פרידה

די מהר גיליתי שאני לא ממש מכיר את הבן שלי. היה לי קל להאשים בכך את אימא שלו שניתקה אותי מילדי כשהתאומים היו בני חמש עשרה, אבל אם להיות הוגן האמת היא שגם אני הייתי אשם בכך. לא נאבקתי על זכותי להמשיך להיות אביהם, ויתרתי מהר מידי, מתרכז בעצמי ובבעיות שלי, מרחם על עצמי במקום לחשוב איך הם הרגישו כשפתאום ניתקתי אתם קשר.

מצד שני אולי זה לא ממש הפריע להם כי גם קודם כשעוד היינו משפחה לא טרחתי להכיר את הבנים שלי ולא הנחתי להם להכיר אותי.

רשמית חייתי אתם באותו בית, אבל בפועל הייתי רוב הזמן מחוץ לבית. במשך היום הייתי בעבודה ובשעות הערב שוטטתי פה ושם, רודף אחרי זיונים, מגיע הביתה מאוחר כשאני תמיד עייף וחסר סבלנות, מניח לאימא שלהם להתמודד עם חינוכם וגידולם.

רק עכשיו כשהיה מאוחר מידי הבנתי שהזנחתי אותם ולמרות שיש לנו את אותו שם משפחה אני לא מכיר אותם. כשהם היו תינוקות עוד עזרתי קצת לאשתי בגידולם, אבל ברגע שהם למדו ללכת והפסיקו להשתמש בחיתולים התפניתי לעיסוקי ורוב הזמן לא חשבתי עליהם כמעט. מעולם לא הלכתי לאספות הורים, למסיבות או לטיולי בית הספר. לא התערבתי כמעט בחינוכם וכיום גיליתי לצערי שיש לי מעט מאוד זיכרונות מהם כילדים וכמתבגרים, ושגם הם לא ממש מכירים אותי.

הופתעתי לגלות שאלון אוהב מוזיקה קלאסית ואופרות, שהוא קורא שירה ומחזות באנגלית, שהוא אוהב לעשן חשיש בסופי שבוע, שהוא מכור למשחקי מחשב - שנראו לי אידיוטיים - ושהוא התחיל את חיי המין שלו בגיל חמש עשרה, כמה חודשים לפני שהועפתי אחר כבוד מהבית.

מסיבת הפרידה של פוגי הייתה מוצלחת מאוד, רוב המוזמנים בילו בנעימים, אבל בשבילי היא היוותה זעזוע לא נעים. הרגשתי לא במקום בין כל הצעירים הדלוקים מאלכוהול ומכל מיני סמי מסיבות ובמיוחד התקשיתי לסבול את מראה הבן שלי חוגג עם כולם.

מעולם לא ידעתי שאלון מיטיב כל כך לרקוד ונחרדתי לראות אותו ואת נועם שתויים ומסטולים, מקפצים זה מול זה בלי חולצות, מתחרמנים אחד על השני לעיני כל.

היה לי קשה לתפוס שהוא כבר גבר וחשתי נבוך כשראיתי איך כולם מביטים בו. ידעתי על מה הם חושבים כשהוא ענטז לו במרכז החדר בעליצות חסרת בושה והתחשק לי להדליק את האור, להפסיק את המוזיקה, ולהרביץ לכל הגברים שנעצו עיניים חומדות בגוף הצעיר, השרירי והחלק הזה שלפני עשרים שנה - כמה מהר בורח הזמן - היה כל כך קטן, חמים, שמנמן ומתרפק בזרועותיי.

כובש את זעמי נמלטתי מהמהומה הרעשנית והמעושנת של המסיבה ויצאתי החוצה נושם בהקלה את אוויר הסתיו הצונן מתענג על השקט היחסי ששרר ברחוב הריק.

התכוונתי לשבת לבד על המעקה של מגרש החנייה מאחורי הבלוק שלנו ולהירגע, אבל כשהגעתי לשם גיליתי שיוסי הקדים אותי. הוא היה שרוע על המעקה, נשען על מרפקיו, ראשו מופשל למעלה, מביט בירח ששט בין העננים, מעשן ולוגם בנחת מפחית בירה.

"אפשר לשבת לידך?" שאלתי.

הוא הנהן והציע לי פחית צוננת של טובורג.

"תודה." אמרתי ופתחתי אותה, "בדיוק מה שהייתי צריך."

"הבן שלך רוקד ממש יפה. נדמה לי שהוא הצליח להוציא את נועם מהדיכאון שלו."

"כן, זה באמת נראה ככה." הערתי בזהירות, "עושה רושם שכולם נהנים מאוד, אבל כאבא של אחד החוגגים עדיף שאני לא אהיה שם."

יוסי גיחך. "צריך להיות חוק נגד מסיבות משותפות להורים ולילדים."

"בהחלט." הסכמתי, "למרות שאני חייב להודות שבתור אבא אני לא מציאה גדולה, אני בקושי מכיר את הילד שלי."

"הוא כבר לא ילד, אבל אני מבין למה אתה מתכוון. גם אני לא ממש מכיר את משה וזה שהוא דומה לי כל כך חיצונית... זה מפריע לי. כשאני רואה אותו שותה, ורוקד ומתחבק עם החבר שלו..." יוסי הצטמרר, "לפעמים אני מרגיש שרוח הרפאים של העבר שלי רודפת אחרי."

"אתה מצטער שעזבת אותו לבד עם אימא שלו, שלא ניסית לגדל אותו?"

"כן, לפעמים. אולי... יכול להיות שאם לא הייתי עוזב אותו... טוב, אין טעם להצטער על חלב שנשפך, עכשיו זה מאוחר מידי, ואולי ככה עדיף? אני לא דמות כל כך חינוכית."

"יכול להיות שאם היית צריך לגדל ילד היית נעשה בן אדם יותר חינוכי ופחות משוגע?"

"קרוב לודאי שכן, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי. הילד כבר לא צריך אותי כיום. הוא בן אדם מבוגר עכשיו." נאנח יוסי, "ועכשיו גם לייבו, החבר הוותיק שלי, לא רוצה אותי יותר."

הרגשתי שאני מסמיק במבוכה. "זה היה רעיון שלו יוסי, אני לא לחצתי עליו."

"לא, רק איימת עליו שתעזוב." הוכיח אותי יוסי.

"לא איימתי." מחיתי, "זה בכלל לא היה ככה יוסי, זה רק ש... ש... באמת ניסיתי להשתלב ולהיות כמוכם, ואפילו הצלחתי פה ושם, אבל אני לא חושב שזה באמת עובד, כל הקטע הזה של כולם מזדיינים עם כולם. אני לא מבין, אתה לא רוצה להתאהב? לחיות בזוגיות כמו פוגי ועמית?"

"בטח שכן, אבל בגילי כבר לא מתאהבים כל כך מהר, וגם אם זה יקרה אני לא אפסיק לבלות מידי פעם עם יזיזים, ואם אני אכיר מישהו חדש שידליק אותי וירצה אותי... בן אדם חייב לגוון קצת אחרת הוא נחנק. אי אפשר לעשות כל הזמן סקס רק עם אותו אחד. בעוד שנתיים שלוש גם הבן היקר שלי והחבר החמוד שלו יגלו שאני צודק."

"אז מה כן אפשר לעשות כל הזמן עם אותו אחד? להתחבק כפיות בלילה, לשתות קפה בבוקר ולעשות יחד קניות?"  

"תיזהר אשר, מרירות לא עושה טוב לעור הפנים." גיחך יוסי ברשעות.

"אז לא. גם בדידות לא." התזתי, נרגז.

"אהה! אז זה הסיפור שלך? אתה פוחד לגמור הומו זקן ובודד בלי אף אחד שיגיש לך כוס תה?"

"כן, ואם היה לך טיפת שכל בראש יוסי אז גם אתה היית פוחד מזה, והיית מפסיק לחפש זיונים ומתחיל להתנהג כמו בן אדם בגילך."

"אתה מתכוון כמו סטרייט בגיל שלי." עקץ יוסי, "אבל אני לא סטרייט, וגם אתה לא אשר, ומה שהנשים שלהם חושבות שמתאים להם לא מתאים לנו."

"יכול להיות שאתה צודק." סירבתי להיגרר למריבה, "אבל מה לדעתך כן מתאים לנו יוסי? כי להתנהג כמו הבנים שלנו בטח שלא מתאים לנו. פעם אולי הייתי חוגג ורוקד ומזיין בלי חשבון, אבל כיום לא."

"למה לא?"

"כי אין לי כוח ואין לי חשק. כי עברתי את החמישים ואני עייף."

"אז קח ויאגרה, או פרוזאק, או..."

"יוסי, עוד לא המציאו את הכדורים שיהפכו גבר בגילי לצעיר יותר, וגם כשהייתי צעיר לא אהבתי לשתות, והייתי יותר מידי ביישן ומגושם בשביל לרקוד בלי חולצה ולזיין זרים בשירותים."

"אז אולי עשית טוב שהתחתנת עם אישה."

"לא, לא עשיתי טוב. הייתי בעל רע ואבא מחורבן. כל הזמן שיקרתי ובגדתי ושנאתי את עצמי. אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שלא העזתי לצאת מהארון ולחיות עם גבר כשהייתי צעיר יותר."

"אני כן העזתי, יצאתי מהארון וחייתי עם גבר, ואחר כך עם עוד אחד, ועוד אחד, ומה יצא לי מזה? כיום אני שוב לבד."

"ומה עם הבחור ההוא שפגשת באוסטרליה? ההוא שמת מסרטן? אותו כן אהבת, נכון?"

"כן, אבל זה לא הפריע לי לזיין מהצד, וגם הוא... חגגנו ביחד ולחוד, וכשהגיע רגע האמת הוא העדיף למות ולא לוותר על סקס, האידיוט הזה." התעצב יוסי אל ליבו.

"בטח יש עוד דברים בחיים חוץ מלזיין? הרי בעוד עשר שנים בערך, פחות או יותר, העסק הזה ייגמר, או לפחות יהיה פחות חשוב, ומה אז? מה יקרה איתנו אחרי שנהיה ממש זקנים?"

יוסי משך בכתפיו. "אין לי מושג, על נכדים בכל אופן אני לא בונה." הצטחק, "מי יודע, אולי ימציאו בינתיים ויאגרה מיוחדת לזקנים?"

"אני מקווה שלא, אני מעדיף התקף לב שיחסל אותי סופית."

החיוך נמוג מעל פניו של יוסי. "יכול להיות שאתה צודק ועדיף ללכת בבת אחת ודי." סיים את הבירה שלו, מעך את הסיגריה על המדרכה והסתלק.

חזרתי הביתה לאיטי, חש סחרחר מהבירה, חלפתי במהירות על פתח הדירה של נועם ופוגי שהייתה מלאה גברים שתויים ועליזים שרקדו במרץ, צוחקים, צועקים, מקפצים ומתחבקים, וחמקתי למיטה ושם מצאתי לתימהוני את לייבו שוכב וממתין לי.

"איפה היית?" התנפל עלי בזעף, "לאן נעלמת?"

"הייתי למטה, בחנייה. שתיתי בירה."

"כן, מריחים, וגם עישנת."

"לא, לייבו. אני לא מעשן, אתה יודע את זה."

"אבל אתה מסריח מסיגריות."

"אני אלך להתקלח, רק רגע, אני קצת מסוחרר מהבירה." התיישבתי מותש על המיטה והבטתי בלייבו שנראה עצבני.

"מה קרה חיים? למה אתה עושה פרצופים?"

"גם יוסי נעלם פתאום מהמסיבה, והוא כן מעשן."

"כן, אני יודע. ישבנו למטה במגרש חנייה, שתינו בירה ודיברנו. הוא עישן."

"ככה." התהדק פיו של לייבו לקו מריר, "נחמד מצידכם."

"לייבו, רק דיברנו. מה קורה לך? לא מתאים לך להיות כזה." טפחתי על רגלו בפייסנות, "תפסיק. נו, די. אני הולך להתקלח."

בזמן שהתקלחתי וצחצחתי שיניים גוועה המסיבה במהירות, ועד שחזרתי למיטה המוזיקה כבר נפסקה וכולם הסתלקו, משאירים אחריהם שקט מהדהד.

"מה עם אלון?" שאלתי, למה הוא לא חוזר הביתה?" הצצתי בשעון, מגלה שכבר כמעט בוקר. "איפה הוא? לא יכול להיות שהם מנקים את הדירה עכשיו."

"אני לא חושב שהוא יחזור הלילה אשר, לדעתי הוא יישאר לישון עם נועם, ראיתי אותם... לא חשוב."

"אז בגלל זה אתה חמוץ כזה? בגלל נועם?"

"אני לא חמוץ, אני פשוט לא מבין איך פתאום הוא... עזוב, לא בא לי לדבר על זה."

"לדבר על מה? מה נועם עשה?"

"השתרלל כמו איזה שרמוטה עם הבן הנחמד שלך בזמן שאתה התבודדת לך עם האבא של חתן המסיבה." 

"לא התבודדתי עם יוסי, סתם יצאתי החוצה כי רציתי קצת שקט, ובמקרה פגשתי את יוסי, ואין לי שום קשר להתנהגות של אלון ונועם. אז מה אם הם מסתדרים זה עם זה? בגלל זה אתה כועס עלי?"

"אני לא כועס."

"אתה כן כועס."

"אז אני כועס, שתוק כבר אשר ולך לישון."

"לא יכול, אני חייב חיבוק."

"לא בא לי."

"שטויות, בטח שכן." משכתי אותו אלי ולכדתי אותו בין זרועותיי. הוא נאבק קצת, אבל לא ברצינות, ולבסוף נרגע והניח את ראשו על זרועי, "על מה דיברת עם יוסי?"

"על חדוות האבהות ההומואית."

"מצחיק מאוד."

"באמת שדיברנו על זה, וגם על העתיד המזהיר שמצפה לנו כהומואים זקנים ובודדים עם זין נבול."

"אני מתחיל להצטער ששאלתי."

"העתיד יגיע גם אם לא נדבר עליו. אתה לא חושב לפעמים איך החיים שלך יראו בעוד עשר או עשרים שנה?"

"לחשוב על העתיד? חס וחלילה, חסרות לי צרות? די אשר, מספיק לדכא אותי."הוא הסתובב והצמיד את ישבנו אל בטני, "אני לא יודע מה יהיה עם זיונים בעוד עשרים שנה, אבל כל זמן שנמשיך להיות יחד לפחות לא נהיה בודדים."

"כן, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי. לילה טוב חמוד."

"לילה טוב."

6. מותר האדם

חיכיתי בסבלנות שאלון יתעשת, יתאושש ממות אימו ומהשחרור מהצבא ויתחיל לבנות את חייו כמו שעשה אחיו התאום. הזמן חלף, הדירה שגרושתי הורישה לבנים נמכרה, ארז התארס לחברה שלו, עבר איתה לירושלים והתחיל ללמוד שם באוניברסיטה. אחותם הגדולה התחילה ללמוד בניו יורק ושקלה להיכנס להריון, נועם סיים את לימודיו, התחיל לעבוד בצורה מסודרת ויצא ברצינות עם חבר חדש ומבטיח.

כולנו, כולל מילי ורוני, עבדו קשה לפרנסתם, קמו בבוקר והלכו לעבודה ורק הבן היקר שלי ישן עד הצהרים הסתובב בלילות אלוהים יודע איפה חגג ובילה בתירוץ הקלוש שהוא עדיין מחפש את עצמו ועוד לא החליט מה יעשה כשיהיה גדול.

מידי פעם הוא עבד במלצרות, מרוויח פרוטות שאף פעם לא היה בהן די ובכל פעם שהבנק היה מתקומם ומסרב לתת לו כסף הוא היה מזעיק אותי לעזרה.  אני הייתי נאנח, אבל נכנע ומשלים לו את ההכנסה למרות שידעתי שבכך אני עוזר לו ליהנות מחיי בטלה מתוקים וחסרי אחריות.

קיוויתי שבסופו של דבר הוא ישתעמם מהחופשה שלקח לעצמו מהחיים וימצא לעצמו מטרה בחיים.

בסופו של דבר נמאס לי. יום אחד אפילו אני קלטתי שהילד לא סתם מתעצל ומתבטל אלא מעביר את רוב היום כשהוא מסטול ואין כמעט יום שהוא לא מעשן בו חשיש, מוריד ראשים כמו שמכנים את זה.

"אני חושב שאלון נעשה מכור לעישון חשיש." גיליתי את ליבי לפני לייבו ונועם.

"עד כמה שידוע לי חשיש לא ממכר." אמר לייבו, "וחוץ מזה גם אתה מעשן קצת לפעמים."

"כמה שאכטות פעם בחצי שנה לא נקרא לעשן." אמר נועם, "וחוץ מזה אשר יותר בעניין של אלכוהול, שזה סם מזיק הרבה יותר מגראס."

"זה נכון." הסכים לייבו, "אבל אף פעם לא ראיתי אותו ממש שיכור, אפילו אז כשחזרנו מהמסיבת פורים של יוסי..."

"הבטחת שלא תדבר על זה אף פעם לייבו." מחיתי והתעצבנתי כשהם צחקו כי שניהם נשבעו לי שלא נזכיר יותר את הלילה ההוא ושזה יישאר סוד כמוס לעולמי עולמים. הם הבטיחו לי חגיגית אפילו לא לחשוב על הלילה ההוא שבו איכשהו גמרנו יחד שלושתנו במיטה אחת...

זו הייתה מבחינתי הפעם היחידה שבה הפרתי את ההסכם עם לייבו ולדעתי זו כן נחשבה להפרת ההסכם למרות שלייבו טען בתוקף שאני טועה כי ראשית היינו יחד ולא עשינו שום דבר אחד מאחורי הגב של השני, ושנית היינו שיכורים, וחוץ מזה בפורים הכול מותר, ככה הוא אמר, פורים הוא כמו קרנבל שבו מותר לשבור את כל החוקים ולכן הסיפור ההוא לא נחשב.

אני לא מסכים איתו. קודם כל לא הייתי שיכור עד כדי כך - אני אף פעם לא מרשה לעצמי לאבד לגמרי שליטה – וחוץ מזה הסכם זה הסכם, ואין הנחות, אפילו לא בפורים.

לדעתי מה שעשינו לא היה בסדר למרות שנועם הוא זה שהתפשט ראשון ופחות או יותר גרר אותנו לכל העסק. מההתחלה הוא זה שיזם הכול וקבע מי יעשה מה... טיפשי להרגיש אשם בגלל שהוא החליט שהוא רוצה למצוץ לי ולשבת לי על הזין תוך שהוא מבצע מעשים מגונים בלייבו שנהנה מאוד, ואחר כך לעשות הכול מחדש, אבל כשהפעם...

די! אני מסרב לחשוב יותר על הלילה ההוא ולא אוסיף אף מילה בנושא, זו לא אשמתי שהוא חוזר אלי בחלומות הלילה או כשאני עושה ביד. יש גבול לשליטה שלי בעצמי ויותר לא נדבר על הנושא הזה.

"אז חשיש כן ממכר או לא?" התעקשתי לקבל תשובה ברורה.

"ממכר פסיכולוגית, אבל לא גופנית." אמר נועם אחרי שהתייעץ בגוגל.

"מה זאת אומרת פסיכולוגית, אבל לא גופנית?" תהיתי, "זאת אומרת שצריך ללכת לפסיכולוג כדי להפסיק לעשן?"

"למה שהוא יפסיק לעשן? מה רע בקצת התמסטלות מידי פעם?"

"זה לא קצת וזה לא מידי פעם, זה הרבה וזה כל יום, וזה תוקע אותו, הילד כבר בן עשרים ושתיים ועדיין לא החליט מה הוא יעשה כשיהיה גדול."

"למה אתה פולניה כזו? תן לו ליהנות קצת מהחיים." מחה לייבו.

"לא אכפת לי שייהנה ואפילו הרבה, אבל נמאס לי לראות אותו מתבטל כל הזמן. הוא שורף לעצמו את המוח עם באנגים ומורח את החיים שלו בלי שום תכל'ס."

"אתה נשמע בדיוק כמו אימא שלי." נאנח לייבו.

"אתה יודע לייבו, קל מאוד לצחוק על ההורים שלנו, אבל אולי גם הם ידעו משהו על החיים? מתי הוא יתעורר ויגלה שהוא בזבז את השנים הכי טובות שלו ברביצה על התחת? כשהוא יהיה בן ארבעים? לא אכפת לי שהוא עוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, אבל שיפסיק לבזבז סתם זמן, מצידי שילמד משהו בשביל ההשכלה הכללית, לא משנה מה, רק שתהיה לו סיבה לקום בבוקר." התרעמתי כמו קשיש נרגן.

"אלון? לקום בבוקר? אתה לא נסחף קצת עם השאיפות שלך?" צחק נועם, קצת בזלזול.

הלגלוג שלו עצבן אותי, אבל היה עלי להודות שנועם צדק, הילד חי בעיקר בלילה וישן ביום, מה שהקשה עלי מאוד לתפוס איתו שיחה הגיונית.

"אני מאוד מחבב את אלון, הוא ילד חמוד." אמר נועם, "אבל הוא עדיין לא סגור על עצמו, לדעתי הוא עוד לא התבגר והוא מאוד מפונק."

"אתה צודק." נאלצתי להסכים עם נועם שמאז שהתחיל לצאת עם החבר החדש והמסתורי שלו נעשה חברותי הרבה יותר, אם כי עדיין סירב לחשוף את זהות נסיך הקסם החדש שלו, עומד בעוז בחקירות הפולשניות של מילי הסקרן.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם והחלטתי שהיום יהיה היום הראשון בחייו של אלון כאדם בוגר ואחראי. הלכתי למקלחת, צחצחתי שיניים והתגלחתי, בוחן את פני במראה. ראשי המגולח הלם את הבעתי הרצינית ובקלות רבה הצלחתי להעלות על פני הבעות אבהיות זועפות שנועדו להכניס מעט יראת כבוד בילד הסורר. הבעיה הייתה לגרום לאלון לפתוח את העיניים ולראות אותי. הלכתי לחדר שלו, משכתי את השמיכה מעליו ופתחתי את החלון, וליתר בטחון גם הדלקתי את החשמל. החדר היה הפוך להפליא ודי מסריח, טפחתי על כתפו ואלון התעורר, המום ומבולבל.

"מה קרה?" גמגם וניסה למשוך על עצמו את השמיכה.

לא הנחתי לו לחזור לישון. הודעתי לו שיש לו דקה להתלבש ולהצטרף אלי לארוחת בוקר, ואם הוא לא עומד בזמנים אני שופך עליו דלי מים.

"למה? מה קרה? מי מת?" מלמל הילד בקול עמום והניח את הכרית על ראשו.

משכתי אותה מעליו. "אלון הבטלן הסטלן מת. קדימה, קום."

"אבל אבא, בחייך, מה עובר עליך?"

"התקף דאגה לעתיד שלך, קדימה, זוז." תלשתי אותו מהמיטה, מבחין בדאגה שהוא איבד משקל רב לעומת אחיו שהתחיל לגדל לאחרונה כרס עגלגלת.

מתעלם ממחאותיו ומפרצופו המודאג של לייבו שהציץ בזהירות לראות מה אני מעולל לילד אילצתי את אלון להתרחץ ולהסתרק, וגררתי אותו למטבח.

בעוד הוא שותה קפה, נאנח ומנסה להירדם בישיבה, הצהרתי לפניו שנמאס לי שהוא חי כמו אמבה חסרת תוחלת, והגיע הזמן שיעשה משהו עם עצמו.

"איזה משהו?" הואיל אלון לפקוח סוף סוף את עיניו.

"לא יודע, משהו. תלמד, תעבוד, תאמץ תחביב, משהו."

"גם לישון זה משהו."

"כן, גם להתמסטל כל לילה זה משהו, אבל לא לזה אני מתכוון."

"אז למה כן? מה בדיוק מפריע לך בחיים שלי?"

"איזה חיים? זה נקרא חיים? אתה סתם מתקיים. לא עובד, לא לומד, לא מתקדם לשום מקום. חי כמו איזה פרפר."

"לא, לא כמו פרפר." תיקן אותי הילד בחוצפה, "לפרפר יש מטרה בחיים, הוא חי כדי להעביר הלאה את הגנים שלו. כל מה שהוא עושה מכוון למטרה הזו ואחרי שהוא מפרה את הפרפרית שלו, או מה שזה לא יהיה, הוא מת, רגוע ומאושר, אבל אני... מה בדיוק צריכה להיות המטרה שלי בחיים לדעתך?"

"מאין לי לדעת?" התרגזתי, "תחליט אתה."

"אבא, תסכים איתי שבני אדם הם סוג של חיות." ניסה אלון להסיח את דעתי.

"לא, בני אדם הם בני אדם וחיות הם חיות." התעקשתי לעמוד על שלי.

"בסדר." ויתר אלון, "אולי לא ממש חיות, אבל... בוא נגיד שבני אדם הם סוג של חיות משוכללות."

"נניח. נו, אז מה? מה זה קשור להתנהגות המעצבנת שלך?"

"המטרה של חיות היא להמשיך את הגזע שלהן." המשיך הילד בקו המחשבה שלו, "נכון?"

"נגיד שכן. נו, אז..."

"וזו גם המטרה של רוב בני האדם. אתה למשל התחלת לעבוד בהובלת רהיטים כדי לפרנס את המשפחה וכיום זה חלק חשוב מהחיים שלך."

"טוב, זו הייתה אמורה להיות עבודה זמנית, אבל הדוד שלך קיבל התקפת לב כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד ואיכשהו נתקעתי בעסק הזה... מה זה שייך בכלל אלון?"

"זה שייך. תגיד לי בעצמך, בשביל מה אני צריך להתאמץ ללמוד, לעשות קריירה, להרוויח כסף? מה הטעם בזה? כדי לחיות כמו שאני חי היום מספיק לי מה שאני מרוויח במסעדה. מספיק שאני אעשה עוד כמה משמרות בשבוע ויהיה לי כל מה שאני צריך בחיים גם בלי לקחת ממך כסף."

"זה מה שאתה צריך בחיים? קצת כסף לאוכל ולסמים ומידי פעם לאיזה בגד חדש? זה הכול? אין לך עוד שאיפות, מטרות, משהו שאתה רוצה לעשות?"

"לא." הפטיר אלון ביובש, "אין לי שום שאיפות לעשות קריירה, לעשות כסף ולצבור רכוש, בשביל מה לי כל הברדק הזה? כדי להשאיר ירושה לילדים?"

השיחה לא התקדמה לכיוון שתכננתי. חסר אונים הסתכלתי על לייבו שהחזיר לי מבט מיואש.

"בסדר, אתה לא רוצה להשתתף במרוץ העכברים ולעשות קריירה, לא כולם חייבים להתעשר, אבל אתה לא רוצה לשפר את החיים שלך? אולי להכיר מישהו? לאהוב? לחיות בזוגיות?" ניסה לייבו לנער את אלון.

"ונניח שאני אכיר מישהו, מה אז? תהיה אהבה גדולה, נתחיל לחיות יחד, שנה שנתיים זה יעבוד ואחר כך ניפרד, כמו כולם. כמה זוגות אתם מכירים שמאושרים יחד יותר מחמש שנים? בשביל מה להתאמץ? בין כה וכה בסוף כולם נפרדים בסוף."

"לא נכון. תראה אותי ואת אבא שלך, אנחנו יחד כבר... כמה? כמעט שלוש שנים, איך הזמן רץ."

"אתם לא נחשבים." העווה אלון את פניו, "אתם כבר זקנים, מה יש לכם להיפרד? מי ירצה ויאז'ות שכמוכם? עדיף כבר שתישארו יחד. אם אני אגיע לגיל שלכם גם אני אתקע עם מי שלא יהיה רק כדי לא להיות לבד."

"תשמע חתיכת חוצפן קטן שכמוך!" התפרצתי בכעס, בעוד לייבו פורץ בצחוק ומניח יד מרגיעה על כתפי. "עזוב את הילד אשר, נראה אותו בעוד עשר עשרים שנה, הוא ידבר אחרת אז."

"או שאני אהיה מת אז." השיב אלון בקדרות.

"למה אתה מתכוון תהיה מת? בעוד עשרים שנה תהיה רק בן ארבעים ושתיים, זה כלום. אם לא תעשה שטויות ותפסיק לעשן ולנהוג כמו משוגע אין שום סיבה שלא תחיה עד מאה ועשרים."

"יכול להיות שאתה צודק אבא, אולי בעוד עשרים שנה כבר תהיה תרופה לאיידס. אני רק מקווה שאני אחזיק מעמד עד שיגלו אותה."

רגלי כשלו ואני צנחתי על הכסא מול אלון, נתמך בשולחן."איידס?" לחשתי מבוהל, "איך? מתי עשית בדיקה? למה לא סיפרת לי?"

לייבו התיישב לצידי והניח יד תומכת על שכמי. "מתי עשית בדיקה אלון?" שאל בקול מעשי.

"לא עשיתי, בשביל מה לי?"

"אם לא עשית למה אתה חושב שיש לך איידס?"

"אתה באמת רוצה שאני אפרט? אני בטוח שאתה יודע איך נדבקים באיידס."

"אבל אתה רק משער, כל זמן שלא נבדקת אתה לא יכול להיות בטוח. קדימה." אחזתי במרפקו, "הולכים להיבדק."

"לא רוצה." ניסה אלון להתנער, "לא בא לי."

"אתה חייב אלון, אין ברירה, אתה יודע מה? אני ולייבו נבוא להיבדק אתך, בסדר?"

"לא בסדר." מחה אלון ומשך את ידו מידי, "תעזוב אותי אבא."

"לא." התעקשתי, "לא עוזב, קדימה, בוא."

"ואם אני אקבל תשובה חיובית?" הוא שאל אחרי שדקרו אותנו ושילחו אותנו לדרכנו, "מה יהיה אז?"

"אז תצטרך לקחת תרופות, לעשות הרבה בדיקות דם ולהקפיד עוד יותר על קונדום."

"אני יודע, אבל... התכוונתי לשאול מה אם יתברר שאני באמת חולה? אני אוכל להמשיך לגור אתך?"

"כן, ובלי שום קשר לתשובה שתקבל אתה חייב להתחיל לחשוב יותר ברצינות על מה שאתה רוצה לעשות עם עצמך בעתיד."

"אבל..."

"אלון, אתה צודק שכנראה שלא תהיה לך משפחה, למרות שבימינו גם זה לא בטוח, אבל יש בחיים יותר מאשר להמשיך את הגנים. המשך הגזע חשוב לבעלי חיים, לא אנשים. זה מה שנקרא מותר האדם מהבהמה, ועכשיו קדימה, אנחנו מאחרים לעבודה."