ב. ארז

4. הארון שבפנים

"מה אתה עושה? תפסיק, אני לא..." הניח ארז את ידיו על כתפיו של צלי כדי להדוף אותו לאחור, אבל מרגע שנגע בו לא יכול היה להפסיק. ידיו קיבלו רצון משל עצמן וגופו הלך בעקבותיהן, ובמקום להסביר לצלי שהוא טועה, ושעליו להפסיק מיד עם ההתנהגות הזו, מצא ארז את עצמו מחבק ומנשק, מפשיט וגם מתפשט.

"לאט לאט, אל תמהר כל כך, אני לא בורח לשום מקום, יש לנו זמן." ניסה צלי, משועשע מעט מהתלהבותו הפתאומית, להרגיע אותו, אך לשווא. אחרי כמעט שנה של קיפאון מיני ארז הסתער עליו כמו אדם צמא על מעין מים קרים, כמו גווע ברעב על צלחת מרק מהבילה, כמו אלכוהוליסט על בר משקאות חופשי.

"כל כך התגעגעתי לזה." התנשף אחרי שגמר בכף ידו של צלי שלא היה זריז כמוהו. "אתה עוד לא גמרת, נכון? מצטער אבל אני... לא יודע מה קרה לי, בדרך כלל אני לא כזה, עם נופר הייתי ג'נטלמן מושלם, והייתי יכול להתאפק שעות, אבל..."  

הוא התיישב פתאום במיטתו של צלי, והביט בו מזועזע, ואחר השפיל מבט אל זקפתו הלחה והחלקלקה של מארחו שכמו הצביעה לעברו, "אני באמת הומו." אמר בקול מופתע כל כך עד שצלי לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק.

"זה לא מצחיק." נעלב ארז, "מה אתה צוחק?"

"תחשוב לבד." גיחך צלי, ומשך אותו אליו, "ובינתיים תעזור גם לי לגמור."

עד שצלי גמר ארז כבר רצה שוב... ואחרי שהם התקלחו יחד הם חזרו למיטה ושם עשה צלי כמיטב יכולתו להוכיח לארז שנכון, הוא לא טועה, הוא באמת הומו.

"אני לא מאמין איזה טיפש הייתי." נאנח ארז, והתכרבל לצידו של צלי המנומנם, "אני כבר בן שלושים פלוס, ורק עכשיו קלטתי... איזה מזל שנופר ברחה ממני בזמן."

"באמת מזל." הסכים צלי ופיהק, "כמה חבל שלי לא היה מזל כזה, למרות שמצד שני..."

"מה מצד שני?"

"אם לא היה לוקח לי כמעט עשרים שנה להבין שאני הומו ושבגלל זה חזרתי בתשובה אז הילדים שלי לא היו נולדים, ולא הנכדים..." הוא חייך בסלחנות, "נו טוב, על זה נאמר כנראה, כל עכבה לטובה."

"חתיכת עכבה, איך יכול להיות שעשרים שנה חיית עם אישה ולא הבנת שאתה בעצם מעדיף גברים?" השתומם ארז.

"זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע, חזרתי בתשובה בעיקר כדי לברוח מאימא שלי, אבל לא רק... זה מסובך, לקח לי המון זמן להבין שיש קשר בין היחסים הרעים שלי עם אימא ובין הארון הפנימי שסחבתי בתוכי, אני שמח שאתה היית זריז יותר."

מי, אני? אבל... אני לא יודע צלי, תמיד חשבתי שהמשיכה שלי לגברים זה משהו שיעבור בסוף, כמו פצעי בגרות, ושאחרי שאני אתבגר אני אפסיק עם זה ואבנה חיים עם אישה, ושיהיו לי ילדים ובית, כמו להורי, אבל עכשיו אני כבר לא יודע..." ארז שקע בהרהורים, וניסה לדמיין את עצמו חי שנים רק עם אישה, מוותר לגמרי על סקס עם גברים, מחשבה שהובילה אותו באופן טבעי לחשוב על טל. "טל המסכן, הוא באמת אהב אותי, איך יכולתי לזרוק אותו ככה? שברתי לו את הלב, לא פלא שהוא כעס עלי."

כל חייו נראו לו באור אחר לגמרי מרגע שהבין איזה טעות עשה. "אתה חושב שהוא רצה לנקום בי ולכן הוא סיפר לנופר שאני והוא... או שאולי באמת זה נפלט לו רק בטעות?" פנה אל צלי.

"חתיכת טעות." הצטחק צלי, "הוא אולי לא התכוון, אבל תת ההכרה שלו התכוונה ועוד איך. אתה עוד כועס עליו?"

"לא, ממש לא. עבר לי כבר מזמן ואל תשכח שסך הכל הוא עשה לי טובה, אני צריך לשלוח לתת ההכרה שלו פרחים ולהגיד לה תודה."

"תהיה לך הזדמנות לעשות את זה בחול המועד פסח. שלחתי לתום ולטל הזמנה לתערוכת הסחלבים."

"אוי, התערוכה, שכחתי ממנה לגמרי, איזה פרחים אתה מתכוון לשלוח לתערוכה צלי?"

הם שוחחו מעט על התערוכה ואחר כך, עייפים מאוד, נרדמו יחד.

למחרת בבוקר ישבו ושתו יחד קפה ושוחחו על השינוי המפתיע שחל ביחסיהם. "תראה ארז." אמר צלי, מנסה להתבטא ברגישות ובעדינות, ועם זאת להיות ברור והחלטי. "אני רוצה שתדע שאני מאוד מאוד מאוד מחבב אותך, ומעריך אותך, ונהנה מהחברות שלנו, ונחמד לי מאוד שהיא השתדרגה ליזיזות, אבל... אה..."

"זה בסדר, אני מבין, שנינו בארון ולכן עדיף שנמשיך להתנהג כרגיל ו... אה..." ארז הביט נבוך בצלי, ופתאום קלט שהחברות הנעימה והרגועה שלהם לא תחזור לעולם להיות כמו קודם, ולמרות הלילה המופלא שעבר עליהם הוא התמלא צער. "מה בעצם אתה רוצה להגיד צלי?"

"לא יודע בדיוק." הודה צלי, שגם הוא הבין רק עכשיו שמה שהיה לא יחזור עוד, "אבל רק שתדע שאני מבין מה עובר עליך, גם אני הייתי שנים בארון, ואפילו לא הבנתי את זה, אבל כיום אני כבר בהחלט לא, שברתי את הארון הפנימי בתוכי וכיום אני יודע מי אני. נכון, חוץ מציפי אף אחד במשפחה שלי לא יודע למה אני לא מתחתן שוב, הבנים שלי לא יבינו וזה סתם יעיק עליהם, ואני מעדיף לא לספר להורים של הילדים בגן כי קודם כל זה לא עסקם, ושנית זה עלול להפחיד אותם, אבל חוץ מהם כל החברים שלי יודעים."

"איזה חברים?" התפלא ארז שצלי הקפיד לא להפגיש אותו עם חלקים אחרים של חייו.

"טוב, קודם כל אתה, ויש עוד כמה מכרים שלי מעמותת מגדלי הסחלבים שיודעים, ויש לי גם כמה יזיזים שפגשתי פה ושם, בעיקר באטרף." סיפר צלי בחוסר רצון, "נכון, רובם ארוניסטים נשואים, אבל..." הוא לא היה גאה בחלק הזה של חייו. "ויש את תום וטל כמובן." סיכם.

"מה הסיפור שלך עם תום?" העז ארז לחקור, "אני מתכוון, הוא ואתה... אתם כל כך שונים, גם בגיל וגם ב... אה... זאת אומרת..." הוא הבין פתאום שאם יגיד את מה שהוא חושב יעליב את צלי ולכן העדיף להישמע עילג ולא מובן.

"אתה מתכוון לשאול איך יפיוף מדהים ובחור מצליח ומסודר והומו מוצהר כמו תום מכיר ארוניסט שמן מוזנח וקשיש כמוני." חייך צלי, "זה באמת מפליא אבל עובדה, בזכותו של תום יצאתי מהארון ופעם אהבנו מאוד אחד את השני, וחוץ מזה אנחנו גם סוג של קרובי משפחה רחוקים דרך אימא שלי שהייתה בת דודה שלישית של גרושתו של סמי, האקס ז"ל של תום."

"ז"ל? הוא מת? ממה?"

"התקף לב. תום מעדיף גברים מבוגרים ממנו בהרבה וזה הסיכון שאתה צריך לקחת כשאתה חי עם מישהו שמבוגר יותר ממך בשלושים שנה. לא פעם אני שואל את עצמי מה הוא עושה עם בחור צעיר ונמרץ כמו טל שלך."

"טל לא שלי, היה פעם, אבל עכשיו כבר לא. עכשיו אני לבד, אין לי אף אחד חוץ ממך צלי." הצהיר ארז ברגש ואחז בכף ידו של צלי.

צלי העווה את פניו בחוסר רצון ומשך את ידו מכפו החמימה של ארז. "יש לך את עצמך ארז וזה מספיק, או אמור להיות מספיק."

"אז מה? כאן נפרדות דרכינו?" התעצב ארז.

"אני מקווה שלא, היינו חברים קודם, ואני מקווה שנמשיך להיות חברים, ואני בונה עליך שתעזור לי עם התערוכה אבל..."

"אבל זה הכל." סיכם ארז, מאוכזב מצד אחד, ומצד שני חש רווחה כי אמנם הסקס היה נהדר, אבל בכל זאת, זה רק צלי, והוא לא זיין כבר המון זמן.

"אני לא יודע ארז, אני הרבה יותר מבוגר ממך, ואחרי כל מה שעברתי בחיים... רק עכשיו התגברת על נופר וגילית שאתה הומו, לדעתי מגיע לך משהו טוב יותר מקשיש שחוק כמוני."

"שטויות, איזה קשיש ואיזה שחוק, חכה עד שאני אחזור מהעבודה ונראה מי פה שחוק." השיב ארז באבירות, וצלי צחק ואמר שהוא ישמח מאוד לפגוש אותו אחרי העבודה.

הם נפרדו בחיבוק ובנשיקה, אבל בצהרים ארז התקשר ואמר שצץ משהו, והוא יגיע רק מחר או מחרתיים וסגר. ארז לא פירט מה בדיוק צץ, אבל צלי כבר שיער לעצמו מה קרה - ארז שבר את הקרח, יצא סוף סוף מהארון שבתוכו וכמו כל בחור צעיר ומלא מרץ הוא משתוקק לכבוש את העיר. הוא הבין לגמרי ובטח היה עושה אותו דבר אם היה במקומו, ולמרות שמצד אחד חש מעט קנאה ושמץ צער, מצד שני היה עליו להכין את העציצים לתערוכה, ואחרי הלילה הסוער שעבר עליו לא יזיק לו לנוח קצת, ומחר יגיעו הוריו של החבר של ציפי לדבר על סידורי החתונה המשמשת ובאה... לא יקרה כלום אם הם יפגשו רק בסוף השבוע.

שמור     בטל

5. קרוז הגאווה

מאז שארז הבין שהוא הומו צלי כמעט שלא ראה אותו. הם אמנם שוחחו לעיתים שיחות קצרות בטלפון, וארז קפץ מידי פעם לביקורים חטופים כשהביא את איתי לגן, אבל פתאום הוא נעשה עסוק מאוד, היו לו פגישות וסידורים ועניינים מסתוריים שהיה עליו לטפל בהם ויותר לא נשאר לו פנאי להקדיש לצלי.

צלי התגעגע לידידו הצעיר, אבל היה ביישן ומנומס מכדי לרדוף אחריו. מאחר ולא רצה להציק העדיף לא להזכיר לארז את הבטחתו לעזור לו בהעברת עציצי הסחלבים שלו לאולם התערוכות ששכרה אגודת מגדלי הסחלבים. השנה הייתה מוצלחת מאוד מבחינתו והוא אסף כמות גדולה של פרחים שרצה להציג.

בהתחלה עוד קיווה שברגע האחרון ארז ייזכר בתערוכה ויגיע, או שאולי יגייס לעזרה את ציפי וארוסה, אבל ארז השאיר לו הודעה במשיבון ובה בישר לו בקול צוהל שהוא יצא להפלגת תענוגות בקרוז גאווה של הומואים, וציפי טסה במפתיע לאילת עם בעלה לעתיד כדי לנוח מטרדות ארגון החתונה, ואיש לא זכר את התערוכה שלו. יום לפני התערוכה צלי הבין שהוא לא יצליח להתארגן בכוחות עצמו ואחרי היסוסים והתלבטויות אזר עוז והתקשר לתום.

תום ענה בקול שנשמע מנומנם וצרוד משהו, ואחרי שצלי התנצל שהעיר אותו, ושאל בנימוס מה שלומו? ומה נשמע? ומה חדש? העז ותהה בקול מהוסס אם יש לתום כמה שעות פנויות לעזור לו.

"בטח." השיב תום בקול מעוך, "זמן זה כל מה שיש לי."

לשמע קולו המובס חש צלי התכווצות מבשרת רעות בתחתית קיבתו, "למה אתה מתכוון תום? תגיד, אתה בטוח שאתה בסדר?" חקר בדאגה.

תום נאנח ואמר שלא, הוא לא בסדר, אבל לא מתחשק לו לדבר על זה, ולא נורא, הוא יתגבר בסופו של דבר.

"כן, אני בטוח שתתגבר, אבל בכל זאת, מה קרה תום? מה שלום טל?"

"אין לי מושג." ענה תום ביובש, "בפעם האחרונה ששמעתי עליו הוא היה בדרך להפלגת תענוגות ברחבי הים התיכון."

"בקרוז הגאווה?"

"אהה... כן, האמת שכן, איך ידעת?"

"לא ידעתי, סתם ניחשתי. תום, אם לא מתאים לך אל תתבייש להגיד לא, אבל איכשהו נתקעתי בלי עזרה והשנה התחייבתי להביא לתערוכה כמעט שלושים עציצים, וחלק מהם די כבדים ו..."

"על איזה תערוכה אתה מדבר צלי?" התחדד קולו של תום בחשדנות.

"על תערוכת הסחלבים השנתית של אגודת מגדלי הסחלבים." הסביר צלי בסבלנות, והוסיף שהייתה לו שנה מאוד מוצלחת, ויש לו כמה פריחות נפלאות רק שהוא מתקשה להביא הכל לבד לאולם התערוכות, והבחור שהבטיח לעזור לו הבריז ברגע האחרון ולכן...

"אני בא." קטע תום את הסבריו המתנצלים, "אל תדאג כל כך צלי, הכל יהיה בסדר." הוסיף, וקולו נשמע שוב צלול ומלא מרץ. 

"ואוו! בואנ'ה... תשמע... איזה מדהים זה, פשוט ואוו!" לא ידע תום את נפשו מרוב התפעלות, "איזה יופי." בחן מתפעל פרח ורוד לבן ענקי שצלי הכליא במו ידיו משני זנים פשוטים יותר, "אתה גידלת את כל הפרחים הנהדרים האלה? זה ממש... ממש ואוו! כל הכבוד בצלאל."

"תודה." חייך בצלאל בענווה, "אבל עכשיו צריך להעביר אותם למכונית שלי ומשם לתערוכה, ויש לנו רק יום, אז קדימה."

הם עבדו במרץ, העבירו את העציצים במריצה לרכב של צלי ונסעו מספר פעמים בין החממה לאולם התערוכות ולא נחו עד שכל הסחלבים הגיעו בשלום לאולם, ונחו במקומם על המדפים שהוקצו לצלי.

"מחר אני אביא את התגים עם השמות שלהם ואסדר הכל." מתח צלי את גבו הכואב, ועשה את דרכו לכיוון מכוניתו כשהוא מתלונן שהוא כבר זקן מידי לכל הפעילות הזו.

"מה זקן? אתה עוד לא בן חמישים, ואתה נראה עוד יותר צעיר." החמיא לו תום, "תגיד, מה עם ארז? הוא לא היה אמור לעזור לך, איפה הוא בכלל?"

"מאז שהוא הבין שהוא באמת הומו הוא נעשה עסוק מידי בשבילי." הצטחק צלי. "ועד כמה שידוע לי הוא מפליג לו ברחבי הים התיכון בחברת הומואים עליזים ועסוקים כמוהו."

"מה, גם הוא נרשם לקרוז הגאווה?" גיחך תום, "אתה חושב שהם תכננו את זה יחד?" תהה.

"אין לי מושג ולא אכפת לי." אמר צלי בתוקף, "ארז ילד נחמד, והייתה תקופה שהיינו קרובים, אבל זה נגמר, וזה בסדר גמור מבחינתי, הוא לא חייב לי כלום."

"אני מבין." אמר תום חרש, "גם אני וטל... היה טוב, אבל כמו כל דבר טוב גם זה נגמר."

"כן, כמו שגם הסיפור שלנו נגמר." סיכם צלי, ומבלי שחש בכך נרמז שמץ של עצבות בקולו.

"צלי," הניח תום יד על כתפו, "תשמע צלי..."

"מה?" הפנה צלי את ראשו לעברו, "לשמוע מה?"

לרגע נפגש מבטם, ואז השפיל תום את ראשו, "סליחה בצלאל." לחש, "הייתי גועלי אליך, וזה לא הגיע לך, היית חבר אמיתי ואני..."

"עד כמה שזכור לי הייתי יותר מחבר." הפסיק אותו צלי בחריפות שהפתיעה גם אותו, "הייתי מאוהב בך כל כך תום." הוסיף בקול רך יותר, "היית האהבה הראשונה שלי, בעצם האהבה היחידה שלי." הוסיף, כמעט בלחש, ועצם בחזקה את עיניו שהתמלאו להפתעתו דמעות לא צפויות.

"אז למה לא הסכמת שנחזור?" צעק תום, נרגז פתאום, "הצעתי לך ואתה נפנפת אותי, למה בצלאל?"

"כי... כי... לא יודע." גמגם צלי, נבוך.

"אין לא יודע, מה זאת אומרת לא יודע." התעצבן תום, והידק את אחיזתו בכתפו של צלי, "למה בצלאל?" התעקש לקבל תשובה ברורה.

"כי לא הפסקתי לאהוב אותך, דביל אחד, ואתה, אתה רק רצית לזרום... לא רציתי לזרום, רציתי... לא יודע מה רציתי, אבל בטח לא לזרום." ניסה צלי לשחרר את כתפו הלפותה בידיו של תום, "נו, עזוב אותי." רטן.

"בסדר, אבל קודם רק תענה לי על דבר אחד, אתה עדיין אוהב אותי צלי?"

צלי הנהן, ועצם את עיניו שוב, אבל זה לא עזר, דמעות בוגדניות פילסו להן דרך מבעד לעפעפיו וזלגו על לחייו.

תום משך אותו למכונית, אימץ אותו אל ליבו, ומחה בנשיקות את דמעותיו, "אל תבכה, די, בזבזנו כל כך הרבה זמן, די לבכות צלי, גם אני אוהב אותך, תמיד אהבתי, בוא ניסע הביתה." 

טל וארז הפציעו שוב בחייהם של צלי ותום ביום האחרון של התערוכה. לפתע הם צצו באולם התערוכה, פוסעים זה לצד זה, שזופים, חייכניים ושופעי התנצלויות.

"כל כך התרגשתי מקרוז הגאווה עד ששכחתי לגמרי שהבטחתי לעזור לך, רק כשהייתי כבר באמצע הים התיכון נזכרתי פתאום בתערוכה." הסביר ארז, "ומה זה אכלתי את עצמי, נכון טל?"

"באמצע ארוחת הערב הוא תפס פתאום את הראש והתחיל לצעוק כמו משוגע, התערוכה! התערוכה!" תמך טל בדבריו של ארז, "בהתחלה חשבתי שהוא השתגע."

"באמת השתגעתי קצת מרוב שניסיתי להתקשר אליך ולהתנצל, אבל לא הייתה קליטה, אתה סולח לי צלי?"

צלי משך בכתפיו, "זה בסדר." אמר בקרירות.

"לא, זה לא בסדר כי הבטחתי, אבל... מה שלומך צלי? הפרחים נראים ממש נהדר, ומסודרים כל כך יפה, איך הסתדרת?"

"תום עזר לי." השיב צלי בשלווה.

"איזה תום? תום שלי?" הופתע טל.

"לא תום שלך אלא תום שלי." השיב צלי, מוקנט, "ואם לא אכפת לך הוא היה שלי הרבה לפני שהוא היה שלך, למעשה הוא היה שלי עוד לפני שידעת לשים קונדום."

טל גיחך ברוח טובה, "בסדר צלי, אל תתרגז, אתה צודק, אז מה, אתם שוב יחד?"

"אהה..." היסס צלי, "אנחנו..." הוא הרים את מבטו אל תום שחזר בעיתוי מוצלח משיטוט בין דוכני הסחלבים, "מה אתה אומר תום? אנחנו יחד?"

"כן, בטח." ענה תום בלי היסוס, "זאת אומרת, אם תסכים לסבול דביל כמוני." הוסיף בחיוך, והתייצב לצידו של צלי שקרן לעברו באושר.

"אז מה, אתם הולכים לגור יחד וזה?" התעניין טל בקול מעשי.

"בעיקר וזה." גיחך תום.

"איפה? באיזה מקום?"

"בבית של צלי, למה?"

"כי אני וארז מחפשים דירה להשכרה, יש מצב שתשכיר לנו את הדירה שלך תום?"

"בטח, למה לא? אני אשמח מאוד, אבל קודם אני רק רוצה לדעת דבר אחד, איך זה שאתה וארז נפגשתם בקרוז הגאווה, זה היה מתוכנן מראש?"

השניים החליפו מבטים משועשעים, "כן ולא." השיב ארז, והם צחקקו יחד, וסיפרו, נכנסים אחד לדברי השני, איך שניהם נרשמו להפלגה בקרוז הגאווה כי כל אחד מהם שמע שהשני עומד להפליג, והם קיוו, כל אחד בנפרד, להיפגש שוב, וראה זה פלא, זה אכן קרה!

"איזה סיפור נחמד." התלהב צלי ומחא כפיים בשמחה, "ותגידו, איך הייתה ההפלגה? באמת כולם שם היו הומואים? בטח היה שמח."

"אין לי מושג, יצאנו מהחדר רק כדי לאכול." צחק ארז ומרפק את טל המגחך.

"היו לנו המון השלמות לעשות." הסביר טל, "ואגב, כמה שנים מראש צריך לרשום ילדים לפעוטון שלך צלי?

"אהה... שנה מראש אני חושב, אולי שנתיים, למה אתה שואל?"

"כי פגשנו זוג לסביות ממש נחמדות בקרוז, והחלטנו לאחד כוחות ולהביא יחד את הדור הבא, והן מסכימות רק בתנאי שנהיה אבות פעילים ומעורבים, אז מה דעתך?"

"דעתי שזו הבשורה הכי טובה ששמעתי מאז שציפי סיפרה לי שהיא מתחתנת." חיבק צלי את השניים, עוצם בכוח את עיניו שזלגו הפעם דמעות שמחה והתרגשות. זה לא עזר והדמעות פרצו בכל זאת, אבל למזלו איש לא שם לב חוץ מתום שאהב אותו עוד יותר דווקא בגלל הרגשנות שלו.