עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

הצל"ש שלי

אחד הדברים שהכי אהבתי בדייב הייתה העובדה שהוא היה זר, לא שייך, לא אחד מהחבר'ה. 
מצד שני זה גם היה אחד הדברים ששיגעו אותי אצלו.
הוא לא הבין שום דבר. הכל היה צריך להסביר לו מבראשית. הוא חשב שהוא מבין כי דיבר עברית סבירה יחסית - במבטא ניו יורקי מתוק - וכי אבא שלו שירת כמה חודשים בגולני לפני שנשלח על ידי הוריו המודאגים לגולה כדי להגן עליו מאימי מלחמת לבנון.
דייב חלם על ישראל כל חייו, וברגע שהצליח להימלט מאימא שלו - הנסיכה היהודייה, ככה הוא קרא לה (רק אחרי הרבה שיחות הבנתי שהנסיכה יהודיה היא בעצם מין גרסא משודרגת של פולנייה מפונקת בציפוי אמריקאי ונוצץ) - נחת בארץ.
פגשתי אותו כמה ימים אחר-כך אצל ידידים של ידידים, ומאז אנחנו יחד. בהתחלה לא לקחתי אותו ברצינות, הוא היה אמריקאי מתלהב כזה, דיבר עברית מצחיקה ולא הבין כלום, אבל לאט לאט התרגלתי אליו והוא אלי. חלק גדול מכך היה בזכות הסקס שהיה טוב כבר מההתחלה והשתפר ככל שהיטבנו להכיר זה את זה.
אחרי כמה חודשים שבהם היינו חברים, אבל גרנו כל אחד בנפרד, אני בדירתי השכורה והוא אצל דודה קשישה אחת, גילו הוריו שהוא מבלה את רוב זמנו עם גבר ולא תר אחרי בחורות יהודיות נחמדות שאפשר להפיק מהן נכדים, ופתאום המשפחה הליברלית שלו חשפה שיניים ודרשה שהוא יחזור מיד הביתה.
הוא חזר ואני יצאתי מדעתי מרוב געגועים. טלפונים, מיילים והמון דמעות זרמו הלוך ושוב, עד שאחרי כמה שבועות הוא פשוט עזב הכל, קנה כרטיס וחזר אלי.
בהתחלה גרנו בדירה הישנה והקטנטונת שלי ואחר-כך עברנו לדירה גדולה יותר. עם הזמן אפילו הוריו השלימו בחירוק שיניים עם הבחירה שלו והיו אומרים לי בטלפון הלו מנומס. להורי שמחקו אותי מעולמם בין כה וכה, לא היה אכפת עם מי אני חי, הם לא הכירו אותו והוא לא אותם - הרווח היה כולו שלו.
דייב (שנקרא כך על שם סבו המנוח), אמר תמיד שהוא מרגיש מאה אחוז ישראלי, פה זה הבית שלו, ורק בארץ הוא יכול לנשום לרווחה, לא הבין אף פעם למה אני מגחך בגלל ההצהרות הפטריוטיות שלו, מנשק אותו ואומר לו שהוא תמים כמו כפית.
הוא היה בעל השקפות שמאליות ליברליות בכל דבר חוץ מאשר בנוגע למדינה. הבחור המתוק והעדין הזה היה קופץ מרוב התלהבות למראה חיילים עבריים צועדים בסך, מצדיע ברגש לדגל הכחול לבן, עומד דום כל פעם שהשמיעו את התקווה, צופה באדיקות בטקס חילופי הדגלים ביום העצמאות ולא מבין למה אני מתנגד שהוא יוותר על האזרחות האמריקאית שלו.
אחד הדברים שהוא הכי אהב אצלי היה העבר הצבאי "המפואר" שלי. כשנפגשנו לראשונה הייתי במילואים, לבשתי מדי ב' מקומטים ולא הייתי מגולח. לעומתי הוא היה מטופח, נקי ולבוש להפליא. הייתי מופתע מאוד לראות איך הבחור יפה התואר והאלגנטי הזה מחזר אחרי בהתלהבות כה רבה.
רק למחרת בבוקר הבנתי שדווקא מראה המילואימניק המקומט והלא מגולח שלי, יושב זועף עם עוזי קצר קנה חרמן אותו. לא היה לי לב לספר לו שהייתי כל-כך זועף וחמור סבר כי כעסתי שהצמידו לי נשק ושלא הספקתי לפשוט את מדי המיוזעים.
גברים אחרים צריכים למרוט שערות, לגדל קוביות בבטן ולהקפיד על דיאטות כדי שבן זוגם ימשיך לחשוק בהם, אני רק צריך לעלות על מדי ב' וכבר הוא נמס למראי וממהר להסתער עלי ולפשוט אותם מעלי.
לא עוזרות כל מחאותיי שהייתי החייל הכי פחדן בגולני, שכל עלילותיי הצבאיות מסתיימות בצלע סדוקה בגלל תאונת דרכים מטופשת, ושאני בכלל חובש. בעיניו אני חייל אמיץ - גיבור וצנוע כאחד.
"אם היית משרת בצבא היית מבין שכל ההתפעלות שלך מצה"ל היא טעות אופטית." ניסיתי לא פעם לסבר את אוזניו, אבל כמובן שהוריו לא הניחו לו להתגייס, וידוע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
בעיניו כל חיילי צה"ל טובים, יפים וגיבורים, וגולני הוא הדובדבן שבקצפת הצהלי"ת.
פעם, אחרי שהוא התמרח קצת יותר מדי על חיילצ'יק אחד שחצן שהחליט להגיע למסיבה במדים, הערתי לו בעוקצנות שאולי טוב שהוא לא שירת בצבא כי אז הוא היה מועמד מצוין להפוך למזרון הפלוגתי.
דייב לא הבין בדיוק מה זה מזרון פלוגתי, אבל ראה שהוא גורם לי קנאה והיה מרוצה מאוד, ומאחר והוא הקדיש את כל מה שנשאר מאותו לילה להוכיח לי כמה הוא מרוצה, גם אני שכחתי את החייל ההוא ושמחתי בחלקי, מה שמוכיח שעודף תקשורת רק פוגם בזוגיות מוצלחת.

"הוא מותק" אמר לי זיו, חברי הוותיק, "גם יפה וגם אופה, אבל הוא קצת מרחף יוני, הוא לא ממש מבין מי נגד מי פה בארץ. אולי תסביר לו שבן גוריון כבר מת, הקיבוצים פשטו את הרגל ואפילו החולה חזרה להיות אגם?"
ניסיתי, תאמינו לי שניסיתי, אבל דייב המתוק שלי המשיך לרחף לו אי שם בשמי התכלת של ישראל אידיאלית המוגנת על ידי הצבא הכי צודק ויפה בעולם. העובדה שהוא עבד בחברת הייטק ששמרה על עובדיה בבועה מגוננת וממוזגת אוויר של אנגלו סקסיות מעונבת ומנומסת, לא הועילה הרבה.
טוב, האמת היא שלא התאמצתי יותר מדי להפגיש אותו עם עובדות החיים הקשות. הוא היה מתוק ועדין מדי בשביל זה. נהניתי להגן עליו, לעשות דברים בשבילו, להיות הפילטר המגן עליו מהזיעה, הקוצים והחמסינים של ישראל האמיתית.
אבל לא לעולם חוסן. ערב לא עבות אחד הלכנו לסרט, ואחר-כך החלטנו בדחף פתאומי ללכת לשתות.
נכנסנו למקום הנחמד הזה, התיישבנו והזמנו, חייכנו למלצר הנחמד, קיבלנו את המשקאות שלנו ואפילו הספקנו ללגום מעט, ואז נכנס פתאום זגורי, מוקף בחבורה שלמה של אנשים צוהלים, ראה אותי ופלט צעקת שמחה ולפני שהספקתי להבין מה ומי נפל על צווארי והכריז קבל עם ועדה – "הנה יוני שהציל את חיי כשהייתי בגולני!"
גם בלי להביט בדייב, יכולתי לחוש איך עיני התכלת היפות שלו מתרחבות ופניו מאדימות בהתרגשות. התיאוריה שלו שאני גיבור נסתר שרק מחמת הצניעות לא מספר על עלילותיו הצבאיות רבות ההוד התממשה לנגד עיניו המעריצות.
"זגורי, חאלס, מספיק, לא הצלתי אף אחד, בחיי, די כבר, זו הייתה תאונת דרכים."
"שום תאונה!" זעק זגורי בהתרגשות, "הם ירו לנו בגלגל, הג'יפ התהפך, והם המשיכו לירות ו..."
"אף אחד לא ירה עלינו, בחייך זגורי, כולה כמה ציידים שניסו לצוד יונים או משהו." ניסיתי להחזיר אותו ממחוזות הדמיון אל המציאות האפורה.
"מה לא ירו עלינו? בחייך, כדורים אשכרה שרקו לי מעל הראש." התעקש זגורי, וחייך אל עלמה צעירה שהביטה בו בהערצה מתחת לתספורתה הפרועה בקפידה.
"ומה קרה אחר-כך?" שאלה והניחה יד רוטטת על כפו של זגורי שחייך אליה חיוך גברי מרגיע. "הג'יפ התהפך ונשאר תלוי על קצה השביל, שני גלגלים באוויר, מעל התהום."
"תהום?" התרגש דייב הפתי, "איזה תהום?"
"לא תהום ולא נעלים, סתם מדרון טיפה תלול. הלבנונים האלה, היו להם חרא של כבישים, כמעט נפלנו למטה." נאלצתי להודות באמת, והרגשתי שהעורף שלי מתחמם ומזיע קצת כשהזיכרון הלא נעים ההוא עלה מנשיות השכחה בהם שקע עד לא מכבר.
"תנאי השטח היו קצת בעייתיים." נאלצתי להודות באמת, "אבל תהום לא הייתה שם." התעקשתי לדייק.

"שכבנו על הרצפה של הג'יפ, תלויים מעל התהום, כדורים שורקים לנו מעל הראש, אני עם רגל שבורה והוא עם צלעות סדוקות." המשיך זגורי לטוות את עלילות אלף לילה ולילה שלו להנאת כל חבורתו המתפעלת, "ואז הבחור האמיץ הזה" טפח על שכמי, "אחרי שהוא מנסה להזעיק עזרה בקשר ולא מצליח כי המכשיר לא עובד, מחליט לחלץ אותנו בכוחות עצמו."
"מה לחלץ? סך הכל רציתי להספיק להגיע בזמן לארוחת צהרים, זה הכל. היינו רק חמישה ק"מ מהבסיס." ניסיתי לתקן את הרושם המוטעה ששנינו נתקענו בפעולה נועזת ארבעים ק"מ מעבר לקווי האויב.
"לדעתי זה היה מינימום עשרה ק"מ." התווכח זגורי, "אבל לא זה מה שחשוב, מה שבאמת רציתי לספר זה איך יוני, עם צלעות שבורות חילץ אותי תחת אש והציל את חיי."
למעשה היו לי רק שתי צלעות סדוקות, אבל לא הספקתי לתקן את זגורי שכבר נסחף בהתלהבות לתוך הסיפור ותיאר איך זחלתי בגבורה מתוך הג'יפ המתנודד על עברי פי פחת, ותוך התעלמות מהסכנה ומהפצרותיו הנרגשות שאמלט את נפשי, ואניח לו להתמודד עם האויב בעזרת הרימון היחיד שנותר לנו. גררתי אותו בגבורה מהג'יפ, ונשאתי אותו על שכמי במעלה הגבעה, עד שלמרבה המזל נתקלנו בפטרול שיצא לברר מה היריות האלו וככה ניצלנו.
הוא סיפר את הסיפור כל-כך יפה שהיה לי לא נעים להפריע לו עם העובדות האמיתיות ולכן החלטתי לסכור את פי ולא לספר להם שהרימון היה רק רימון עשן לא מזיק, ולא לפרט לפניהם איך זגורי ההיסטרי נאחז בי בכוח ויילל שלא אעזוב אותו כי הוא פוחד מערבים, מתהום ומיריות, והוא ימות אם יישאר לבד אפילו רגע.
הסתפקתי בכך שהערתי ביובש שלא ידעתי שהצלעות שלי סדוקות כי בגלל כל המהומה וההתרגשות - זגורי צרח כל פעם שירייה חלפה מעל לראשנו - לא שמתי לב שכואב לי קצת בצד.
"זה בגלל האדרנלין." חיוותה שמנמונת אחת את דעתה והביטה בי בהתפעלות, "במצבי לחץ הגוף מגביר את ייצור האדרנלין שמשכיח את הכאב. כבר היו מקרים שאנשים הלכו על רגלים שבורות ולא הרגישו כלום עד שהסכנה חלפה."
חבל שזגורי לא הגביר את ייצור האדרנלין שלו ושכח שהרגל שלו שבורה - למעשה זה היה רק קרע בגיד - חשבתי לעצמי בשקט, והמשכתי לחייך חיוך צנוע של גיבור אמיץ. זה היה רצח לסחוב אותו את כל מאה המטרים במעלה הגבעה עד שהגענו חזרה לשביל הפטרולים, ומה שהכי גרוע - הוא השתין על עצמו מרוב פחד. ספגנו כמה הערות די נבזיות מהחבר'ה של פטרול הצהרים שמאוד לא שמחו להריח אותו בנגמ"ש הסגור שלהם.
"לדעתי מגיע לך צל"ש על מה שעשית." טפח זגורי על שכמי אחרי שלגם כמה פחיות בירה מתוגברות בוודקה. לפני שהלכנו משם הוא שוב חיבק ונישק אותי ואמר שהצלתי את חייו.
"הוא צודק." חיווה דייב את דעתו בדרך הביתה, "מגיע לך צל"ש או לפחות לב הארגמן."
"אין לב הארגמן בצה"ל, וחוץ מזה לא נפצעתי, זה היה רק סדק בצלע. בסך הכל איבדתי שליטה על הג'יפ, אף אחד לא ירה עלינו, סתם היו כמה יריות באוויר מעלינו." חזרתי על טענותיי, "והרימון היה רימון עשן." הוספתי, אבל דייב לא ידע מה זה רימון עשן ומה ההבדל בינו לבין רימון רגיל ולא היה לי כוח להיכנס להסברים.
"לפחות המפקדים שלך שבחו אותך על האומץ שהפגנת תחת אש." חקר בהתלהבות.
"ממש לא דייב, למעשה בקושי ניצלנו מתלונה בגלל שלקחנו את הג'יפ בלי רשות. מזל שאחר-כך הצליחו החבר'ה מהנדסה להחזיר אותו בשלום לבסיס, אחרת בטח היו מעלים אותנו על טיל."
דייב הביט בי במבט המתוק והמבולבל שהיה עולה על פניו כל פעם שהייתי אומר משהו שנשמע כמו עברית, אבל מבחינתו היה חסר כל הגיון.
"טיל? איזה טיל?" שאל בסקרנות, "הלכתם לחסל טילים יוני?"
"לא, לא הלכנו לחסל טילים דייב, הלכנו לחפש פינה חבויה להתמזמז בה בשקט, רחוק מכל שאר החיילים, ואם זגורי לא היה עושה כזה רעש מהרגל השבורה שלו, ומהכמה יריות המסכנות שירו ציידים שעברו שם במקרה בטח היינו גומרים בכלא." התפרצתי בכעס.
דייב הביט בי המום. לפי החוקים שלו גיבורים צנועים כמוני לא אמורים לצרוח בזעם על החבר האהוב שלהם שמשבח אותם על גבורתם, אבל מאחר וכבר התחלתי להיחלץ מהתחפושת של הגיבור הראוי לצל"ש חשתי שעלי לסיים לספר את הסיפור העלוב שלי עד תומו ולכן גיליתי לו את כל האמת לאמיתה - לא ידעתי שהצלעות שלי סדוקות, ואם הייתי יודע לא היו עוזרות לזגורי כל תחנוניו ובכיותיו, הייתי משאיר אותו בג'יפ ומסתלק בלעדיו להזעיק עזרה.
דייב בהה בי במבט חסר ישע בעוד אני מוסיף חטא על פשע ומספר לו איך בחר"פ אמרו שאני סתם ארטיסט ולא רצו לשלוח אותי לקרית שמונה לבדיקות למרות תלונותיי על כאבים בצד, ואיך, רק שבוע אחר-כך, אחרי שכולם כבר שכחו את הפשלה שלי ושל זגורי בגלל שבינתיים נהרגו לנו שני חיילים במארב, הלכתי לרופא פרטי שאימא שלי שילמה לו טבין ותקילין מאתיים ש"ח -אותם החזרתי לה אחר-כך ממענק השחרור שלי - וגיליתי שאני סובל מסדקים בצלעות בגלל התאונה ההיא.
נכנסנו הביתה בשתיקה. דייב מכונס בעצמו, מהרהר, רק אלוהים יודע במה, ואני, מתחרט שפתחתי את הפה הגדול שלי ושואל את עצמי איך לתקן את הנזקים שעשיתי לתדמיתי.
רק כשכבר היינו במיטה הוא שב ודיבר. "אם בעצם רק רציתם להתמזמז קצת בפרטיות למה זגורי היה היום עם בחורה?" שאל.
"כי למרות כל ההבטחות שלו הוא בסוף נשאר בארון. הוא בטח יתחתן עם הבחורה ההיא ויביא איתה נחת להורים שלו, ופעם בשבועיים הוא יתחמק לגן, יזין בעמידה ויברח הביתה." אמרתי במרירות, למרות שאני כבר מספיק מבוגר לדעת שככה זה - יש גברים שבחיים לא יעזו לצאת מהארון וימשיכו לחיות בשקר כל חייהם - עדיין אני כועס לפעמים.
"אבל אתה כן יצאת מהארון." המשיך דייב לחפור, "לא פחדת?"
"כן, פחדתי מאוד, ובצדק. למזלך הם לא רוצים שום קשר איתי ואתה לא צריך לאכול את הדג הממולא של אימא שלי, היא טבחית איומה."
דייב השעין את ראשו הבהיר על כתפי והניח יד חמה ונבונה על בטני. "זגורי צדק, באמת מגיע לך צל"ש. אתה הגיבור שלי יוני." אמר ונשכב עלי. "אז איך אתה רוצה לקבל את הצל"ש שלך גיבור שלי?"

אין תגובות:

פרסום תגובה