עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. ארז

 1. שוברים את הכלים
הם עשו הכל כמו שמקובל - שכרו אולם, הזמינו קייטרינג, סגרו על די. ג'יי. וצלם, בחרו טבעות תואמות, ודפדפו בכרכים עבים עד להפתיע של מגזינים לכלות עד שהצליחו לגבש יחד רעיון לגבי שמלת הכלה (נופר עמדה על כך שארז יהיה שותף מלא לעיצוב) ואפילו רבו מעט בגלל התעקשותה של נופר שארז ילבש חליפה תואמת לשמלתה.
אחרי שהיא הזילה בחינניות כמה דמעות בגלל סירובו להכניס את צווארו, שלא ידע טעם עניבה מימיו, בעולו של האבזר הגברי ההכרחי הזה שבלעדיו גבר לא יכול להינשא בימינו, ויתר ארז באנחה חרישית, והסכים שאם נופר מוכנה לחנוט את עצמה במחוך בגזרת נסיכה, ולצעוד לצידו בעקבים, הוא יכול לעשות ויתור קטן אחד למענה.
למחרת הם נפגשו מיד אחרי העבודה בבית הדפוס שבעל האולם המליץ עליו, ובחרו בזריזות הזמנות ומעטפות תואמות בגווני אפרסק עדין - הגוון החביב על נופר - ובילו ערב נעים בהדבקת בולים על המעטפות, מתווכחים תוך כדי כך בעצלתיים על הרכבה המדויק של רשימת המוזמנים. התכנון היה שהם ירשמו עוד באותו ערב גם את הכתובות אבל ארז היה עייף מאוד, והיה עליו לקום מוקדם ולצאת למחרת לכמה ימי מילואים, ולכן נופר החליטה שתשלים את הטיפול בעניין ההזמנות בכוחות עצמה, ושילחה את ארז לישון כדי שיוכל לקום רענן בבוקר.
ארז עשה הכל כמו שתוכנן מראש - הלך למילואים, בישר לחברים שהוא מתחתן בעוד חודשיים, והבטיח שכולם יקבלו הזמנות, משוכנע שההזמנות האפרסקיות עושות את דרכן ברגע זה ממש לייעודן.
הוא גילה את טעותו כמה ימים אחר כך כשחזר הביתה, מאובק עייף ועצבני מעט בגלל שלא הצליח להשיג את נופר בנייד. החתן לעתיד הגיע הביתה ונדהם לגלות את הוריו ממתינים לו בפנים רציניות מידי בסלון הדירה שלו ושל נופר.
"מה קרה?" נדהם ושמט על הרצפה את תרמילו, "איפה נופר? היא בסדר? אימא, אבא?" ארז העביר את מבטו מאחד לשני, "נו, מה קורה?" האיץ בהם, נסער, וליבו מנבא לו רעות.
אימו שנראתה כאילו בכתה הגישה לו דף נייר מקופל והציעה שישב קודם. ארז צנח על כסא וקרא את השורות הספורות בהן בישרה לו נופר שצר לה מאוד, אבל היא לא מסוגלת להתחתן איתו, לא אחרי שנודע לה מה שנודע לה עליו ועל טל, ואולי היא טועה וחושדת בכשרים, אבל היא לא יכולה לעשות צעד כל כך גורלי וחשוב בלי להיות בטוחה לגמרי, ואחרי השיחה שניהלה עם טל ברור לה שזה כבר לא יקרה יותר לעולם, ולכן היא מבטלת הכל, ומפצירה בו שלא ינסה ליצור איתה קשר מפני שזה לא יעזור, היא נוסעת לדודה שלה בניו יורק להתאושש, והיא מתנצלת ומאחלת לו חיים נפלאים.
ארז קימט את המכתב בזעם, חבט באגרופו על השולחן, והוסיף עוד כמה קללות שגרמו לאימו להירתע בבהלה.
"מי זו הטל הזאת שלכלכה עליך?" שאל אביו, סוקר את ארז בחשדנות.
"מה זה משנה אבא? עזוב, צריך להתקשר לאולם ולקייטרינג ו..."
"כבר התקשרנו לכולם, ביטלנו הכל, חילקנו את הנזק הכספי עם ההורים של נופר, שאגב רותחים מכעס על שניכם, ואפילו התחלנו לארוז את הדברים שלך."
"למה?" הופתע ארז.
"מה למה? הרי לא תישאר לגור בדירה הזאת?"
"למה לא? איפה עוד אני יכול לגור?"
"אבל..." הוריו החליפו מבטים נבוכים, והחליטו במין טלפתיה זוגית מסתורית - שהוא לא הבין מעולם אם כי רצה תמיד שתהיה לו אחת כזו עם מישהי - שאימו תדבר ותסביר לו ברוך שנופר לא חידשה את החוזה על הדירה כמו שהייתה אמורה לעשות, ולכן עליו לפנות אותה.
"מה, ולחזור לגור אצלכם?" נחרד ארז שאהב את הוריו, ושאף מאז שעמד על דעתו לחיות כמותם, בזוגיות הרמונית נעימה, אבל לחזור לגור אצל הוריו בגיל שלושים פלוס, כמעט עשר שנים אחרי שעזב את הבית, נראה לו לא לעניין ולא מתאים.
הם שוב החליפו את המבט הזוגי והפרטי הזה, ושאלו אותו בעדינות מה דעתו לעבור לגור בדירת הקרקע אצל אלה.
"אבל יש להם דייר?"
לא, הוא עזב לא מזמן אחרי איזה אי הבנה לא נעימה בקשר לתשלום הארנונה הסבירה אימו, ולאחותו ולגיסו נמאס לגמרי מעניין השכרת דירת הקרקע שהם בנו בקומת העמודים מתחת לביתם היפה, ולמעשה הם חשבו להחזיר אותה ליעודה המקורי כמחסן למרות שחבל, דירה כל כך נחמדה ומושקעת... בקיצור, הוא יעשה להם טובה אם ילך לגור אצלם, הם לא ייקחו ממנו שכר דירה גבוה, ותהיה לו פרטיות ושקט, וזה גם קרוב לו יותר למקום העבודה, ו....
"בסדר." נכנס ארז לדברי אימו, והסכים בתנאי שהוא ישלם שכר דירה כמו כל אחד כי זה שאלה אחותו לא אומר שהיא צריכה להפסיד עליו כסף.
"טוב, תדבר על זה כבר עם אלה ומיכה." פטרה אימו בקוצר רוח את הנושא הכספי, ויום אחר כך כבר התמקם ארז בדירה הקטנה והנחמדה מתחת לביתה של אחותו אלה, גיסו מיכה, ושלושת ילדיהם, אחייניו האהובים.
אלה ומיכה לא רצו כמובן לקחת ממנו כסף, ואחרי ויכוח ידידותי אך נחוש הם הסכימו שהוא ישלם להם שכר דירה קטן עד גיחוך, וישלים אותו בעבודה - יטפל בגינה המוזנחת שלהם, יטייל עם הכלב, ובשעת הצורך ישמור על הילדים.
אחרי שגם העניין הזה הוסדר נסע מיכה להחזיר את מעין, הבת הגדולה מהחוג לבלט, ואלה שילחה את שני בניה הצעירים יותר, איסי ואיתי, לראות טלוויזיה, ושאלה חרש את אחיה הצעיר מה בדיוק סיפר טל נוימן לנופר שגרם לה לבטל את החתונה.
"אין לי מושג." שיקר ארז, "וחוץ מזה, מאין לך שזה היה טל נוימן? יש עוד אנשים ששמם טל בעולם וחלק מהם בכלל בנות, אולי זו הייתה טל מועלם שלמדה איתי במכללה?"
"היה לך משהו עם טל מועלם?" נדהמה אלה, "אבל היא..."
"היא מה? לא בליגה שלי?" התעצבן ארז, "יפה מידי, וחכמה מידי בשביל להתייחס לאפס כמוני?"
"אל תדבר שטויות, איזה ליגה בראש שלך? ותפסיק לקרוא לאחי אפס, יא אפס שכמוך." פרעה אלה בחיבה את שערו, "מה שהתכוונתי להגיד זה שהיא לא הטיפוס שלך, היא נורא מתוקתקת כזו, תמיד אלגנטית וזוהרת ואתה..."
"ואני אפס מוזנח ולוזר." הרשה ארז לעצמו שמץ של רחמים עצמיים.
"לא נכון." מחתה אלה, "למרות ש... מתי הסתפרת בפעם האחרונה?"
"תכננתי ללכת להסתפר אחרי המילואים, אבל לא הספקתי, ועכשיו כבר אין טעם, מזל שלא קניתי את החליפה שנופר רצתה."
"חליפה? תכננת לקנות חליפה?" גיחכה אלה.
"כן, לחתונה, הייתי אמור לקנות חליפה תואמת לשמלה שלה, בחרנו שמלת כלה נהדרת, ואני הייתי אמור לשים עניבה..." הוא נאנח, "אני עוד לא מאמין שזה באמת קורה לי." התוודה, והסתלק מדוכדך לדירתו, לארגן מחדש את חייו. 
למרבה הצער הוא התקשה בכך מאוד. מאז ביטול החתונה התנהל ארז בעולם כהלום רעם, עשה כל מה שצריך, אבל לאט יותר, ובמין חולמנות עייפה. מאז ומתמיד היה בחור מופנם ורציני, אבל מאז שנופר עזבה הוא נעשה קודר ומסוגר, לא צחק יותר, אפילו לא חייך, וסירב בעקשנות לדבר עם חברים בטלפון, מניח לתא הקולי שלו להתמודד אתם, וכל פעם שטל התקשר וניסה שוב להתנצל ולהסביר שהוא לא התכוון, הוא היה קצת שיכור, ונופר משכה אותו בלשון וסליחה... הוא מחק בחמת זעם את קולו, עד שלבסוף הבין טל את הרמז, נואש והפסיק להתקשר.
במשך כמה שבועות יצא ארז  החוצה רק לעבודה ולטיולים עם הכלב מומו, היחיד שהצליח להעלות חיוך על פניו בתעלוליו, ואז התקשרה אליו יום אחד אלה מהעבודה, הסבירה שצץ משהו נורא דחוף, והפצירה בארז לגשת לגן לאסוף את איתי הקטן מפני שהיא לא תספיק להגיע, ומיכה תקוע באתר בניה בדרום, ומעין בחזרות חשובות בחוג, ואיסי צעיר מידי ואי אפשר לסמוך עליו, וחוץ מזה הוא בחוג כדור רגל ולכן...
"זה בסדר, אין בעיות, אני אביא את איתי." הבטיח ארז, "בין כה וכה יש לי יותר מידי ימי חופשה שצריך לנצל."
ואכן, כבר בשלוש וחצי יצא ארז ממשרדו, משאיר את ניהול המחסן בידי אלכס, עוזרו הנאמן, ונסע לפעוטון של איתי, מחייך לעצמו כשחשב כמה יופתע וישמח אחיינו הקטן למראה ההפתעה.
הפעוטון של איתי שכן בבית גדול וישן מחופה אבן ירושלמית, מוקף גן נאה, גדוש במתקני שעשועים לפעוטות. השער הנאה העשוי ברזל מחושל צבוע צהוב עליז היה פתוח וארז נכנס ופסע לעבר הבית מביט כה וכה, תוהה היכן כל הילדים. הם היו בתוך הפעוטון שתפס את כל הקומה התחתונה של הבית, מתארגנים ליציאה, אבל לתדהמתו ולמרבה כעסו הוא לא הורשה להיכנס פנימה. גבר רחב גוף ועגלגל פנים שהציג את עצמו כמנהל הפעוטון, נעמד בפתח כמו שומר סף קשוח, והתחיל לחקור אותו בחשדנות מי הוא? ומה פתאום הוא בא לאסוף את איתי? מה לו ולילד?
"אני הדוד שלו." ניסה ארז להסביר, חש אי נוחות בגלל ההסבר הלא מוצלח שלו שנשמע פתאום חשוד ולא אמין. המנהל שהציג את עצמו כבצלאל, הנהן בספקנות ושאל אם יש לו אישור מהורי הילד לאסוף את בנם?
"מה אישור? אלה אחותי ביקשה שאני אאסוף את איתי כי היא נתקעה בעבודה, מה, אתה לא מאמין לי?"
"כל אחד יכול להגיד לבוא ולהגיד שהוא דוד של אחד הילדים, ומה אם אתה חוטף או משהו כזה?"
כן, אתה צודק, אולי אני פדופיל?" הציע ארז בעוקצנות, וניסה להציץ מעבר לכתפו הרחבה של מנהל הפעוטון, ולמרבה שמחתו ראה את איתי שהגיח בהליכה על ארבע מבית בובות ורוד, מעמיד פנים שהוא חתול. "תראי ציפי, אני חתול!" קרא הילד לעבר הגננת הצעירה והנאה שמחאה לו כפיים, ושיבחה את החתוליות המשכנעת שלו.
ציפי, ככה קוראים לגננת שלו! נזכר ארז בשמחה, וקרא לילד, מנופף בידו כדי למשוך את תשומת ליבו.
"ארז!" הזדקף איתי, חוזר באחת להיות ילד בן שלוש, ורץ לעברו בשמחה, "מה אתה עושה פה? איפה אימא?"
"בעבודה, היא תחזור יותר מאוחר, ובינתיים אני ואתה נלך לגן שעשועים, בא לך?" הרים את הקטן בזרועותיו, נהנה לחוש איך הוא כורך ידיים קטנות וחמימות סביב צווארו.
"גן שעשועים, יש!" הריע הקטן, "ואחרי גן שעשועים נלך לאכול גלידה?" שאל בלהיטות.
"נראה." סירב ארז להתחייב, הפך את גבו למנהל וחייך את חיוכו המשכנע ביותר לעבר הגננת, "אני דוד של איתי." הסביר, "ואימא שלו בקשה שאני אאסוף אותו היום כי היא תקועה בעבודה."
ציפי חייכה אליו חיוך חמים והנהנה, והביטה לעבר בצלאל, "אבא?" שאלה חרש.
"לכי תתקשרי לאימא של איתי." הורה לה בצלאל, והיא נחפזה לציית, מעלעלת בחיפזון בזיכרון הנייד שלה.
"אתה אבא של ציפי?" הופתע ארז, המנהל לא נראה לו מבוגר דיו להיות אביה של אישה צעירה.
"כן, אני מנהל הגן והיא הגננת, זה עסק משפחתי." השיב בצלאל בהדרת כבוד שהתפוגגה מיד כשאחד הילדים מעד על קובייה, נפל ופרץ בבכי קורע לב. בצלאל חש אליו בזריזות, זונח את כל גינוני המנהל שלו כרע על ברכיו לפני הילד, בחן את ברכו הפצועה, נישק וחיבק, ליטף והרגיע, והכל ברוך ובנעימות של גננת מנוסה.
ארז הביט בו בהשתאות, וגם אחרי שאחותו ענתה לטלפון ואישרה שכן, ארז אחיה והיא מאשרת לו לאסוף את איתי, והוא והילד יצאו לדרכם, הוא המשיך לתהות על השינוי המפתיע שחל בהתנהגותו של מנהל הפעוטון שהפך באחת ממנהל קשוח לגננת עדינה ומסורה.

2. מסיבת רווקים
אפילו בינו לבין עצמו לא הודה ארז שלקח על עצמו את המשימה המנג'סת של לקיחת איתי לגן הילדים כל בוקר, ואיסופו אחרי הצהרים כשיצא בזמן מהעבודה, בגלל העניין שעורר בו מנהל הפעוטון.
לאחותו ולגיסו שחששו שהוא מכביד על עצמו אמר ארז שזו דרכו לעזור להם ולהוריד מהם לחץ בבקרים, וחוץ מזה הוא נהנה מאוד מהטיול הקטן שהוא עושה כל בוקר.  נעים לו לעשות מעט פעילות גופנית לפני שהוא מגיע למשרד, ועל הדרך לחזק את הקשר בינו לבין אחיינו הקטן, כך טען בחום, ופניו סמקו מעט, מה שעורר באחותו חשד שהוא מגלה עניין רומנטי במטפלת הנחמדה של איתי.
היא הפעילה את קשריה וביררה פרטים על ציפי המטפלת, וכך גילתה שהאישה הצעירה - קצת צעירה מידי לדעתה בשביל אחיה - סיימה לא מכבר את שירותה הצבאי, והיא ואביה הם חוזרים בשאלה עם משפחה ענפה בבני ברק, חרדים כולם.
"מאיפה יש להם כסף לבית כל כך גדול ויפה?" תהתה אלה בפני הרכלנית השכונתית שידעה הכל על כולם.
"ירושה מהסבתא." גילתה הרכלנית, "כל הכסף במשפחה הוא מאימא של בצלאל, היא הייתה אחת מהייקיות האלה שקיבלו המון פיצויים מגרמניה והתעשרו בשנות השישים." עוד גילתה שהמשפחה במקור כלל לא הייתה דתית, אבל בצלאל חזר בתשובה בנערותו, התחתן עם חוזרת בתשובה כמותו, ניתק את קשריו עם אימו וחי כחרד אדוק בבני ברק, למד שם בישיבה וגידל משפחה מרובת ילדים, ופתאום, כמעט עשרים שנה אחר כך, נמלך משום מה בדעתו, זנח את האישה והילדים, חזר בשאלה וחידש את היחסים עם אימו. היא נפטרה לפני כשלוש שנים והורישה לו את כל רכושה, כולל הבית הגדול שלה והוא פתח בו, יחד עם ציפי ביתו, פעוטון. הוא והבת גרים בקומה העליונה, והגן נמצא בקומה התחתונה.
"מוזר." תהתה אלה, "איך זה שמכל המשפחה רק הוא והבת שלו חזרו בשאלה?"
"מי יודע מה עובר לאנשים בראש." השיבה בת שיחתה ומשכה בכתפיה, "העיקר שהוא מנהל כמו שצריך את הפעוטון, והוא לא רק מנהל אלא גם עוזר עם הילדים, בעיקר עם התינוקות. שמעתי שהוא נהדר איתם, כולם מרוצים ממנו מאוד, וגם הבת שלו בסדר גמור, נחמדה ועדינה, הילדים מאוד אוהבים אותה, תגידי מה שתגידי על החרדים, אבל הם יודעים לחנך טוב את הבנות שלהם." הוסיפה, ועברה לדון בלהיטות בנושא מעניין יותר, שערוריית גירושין שהסעירה את השכונה - אישה צעירה ונאה, אימא לילדים, החליטה לעזוב את בעלה העשיר, היפה והאוהב בשביל אישה אחרת, מבוגרת ממנה, ענייה וממש לא יפה – ללא ספק נושא עסיסי ומרתק יותר מתימהוני אחד שחזר בתשובה, ואחר כך חזר בשאלה, ובסוף נעשה מנהל פעוטון ומגדל סחלבים חובב, מזלו שאימא שלו השאירה לו בית, אחרת הוא בטח היה מגיע עד פת לחם. 
בארוחת הערב של יום שישי גילתה אלה לאחיה את כל מה ששמעה על מנהל הפעוטון וביתו הצעירה, מפטפטת כאילו לפי תומה, ואגב כך בוחנת בזהירות את פניו של אחיה שהפגין התעניינות מנומסת, אבל לא יוצאת דופן במיוחד. כמו תמיד הוא היה לה לעזר רב עם הקטנים, ובתום הארוחה עזר לקלח אותם, וישב זמן רב ליד מיטתו של איתי, מקריא לו סיפורים עד שהקטן נרדם.
"ממש מתאים לך להיות אבא." החמיאה לארז, "עכשיו רק צריך למצוא לך כלה חדשה." חייכה אליו בחיבה.
ארז האדים, ואמר שהוא לא ממהר לשום מקום, היה לו מספיק לאחרונה מעסקי כלות וחתונות, ואחר כך הודיע שהוא יוצא בערב לבלות עם חברים, נפרד בנימוס מאחותו ומגיסו, והסתלק.
אלה ובעלה הסכימו ביניהם שנהדר שארז יוצא לבילוי, ובאמת הגיע הזמן שיתאושש מהבלגן שעשתה לו נופר, ויצא מהבית. למרבה המזל ארז לא סיפר להם שפניו מועדות למסיבת הרווקים של יוני, חברו הוותיק מהצבא, ושאין שום סיכוי שיפגוש שם בנות.
למעשה לא היה לו מצב רוח לחגוג במסיבת רווקים רווית אלכוהול ורועשת, אבל הוא הלך בגלל הפצרותיו של יוני שהשתוקק מאוד לראותו, והבטיח לו שזו לא תהיה מסיבת רווקים הוללת, אלא כינוס חברים צנוע וביתי. הם יחגגו בדירת הרווקים הקטנה שלו, לא יהיה כמעט אלכוהול ולא חשפניות, סתם כמה חברים ותיקים שיעזרו לו להיפרד מהרווקות, נשבע יוני, וארז שהתגעגע לקצת חברה והתעייף מישיבה משמימה בבית נכנע לבסוף והבטיח להגיע.
יוני קיים את כל הבטחותיו. באו רק מספר חברים ותיקים שהכירו זה את זה עוד מהצבא, וחלקם גם למדו יחד בתיכון. כולם היו ילדים טובים, כמעט חנונים, הייתה מוזיקה שקטה ונעימה, מעט כיבוד ושתייה קלה. לחובבי אלכוהול הוצעה בירה בלבד.
"תשתכרו בחתונה שלי, עכשיו אני צריך אתכם פיקחים." צחק יוני שקיבל בחיבוק כל אחד מידידיו, ונראה מאושר ונלהב לקראת חתונתו הקרובה.
"איזה רעיון מוצלח לוותר על חשפניות ואלכוהול, ולעשות מסיבת רווקים שקטה ונעימה כל כך." שיבח אותו ארז, ואיחל לו מזל טוב.
"יכול להיות שקצת שקטה מידי, חוץ מזה שאין בנות אני מרגיש כמו בערב כיתה של בית ספר יסודי." צחק יוני, לחץ בחמימות גדולה את ידו של ארז, והודה שהרעיון הוא של ארוסתו שסולדת מחשפניות וסרטי פורנו, ואוסרת עליו להשתכר.
"בחורה חכמה." העיר ארז, "הלוואי עלי." הוסיף, וחייך באומץ.
"גם זמנך יגיע." מעך יוני את כפו בכוח, מנסה לנחם את חברו כמיטב יכולתו, "נופר הטיפשה הזו... אבל לא נורא, כל עכבה לטובה, תשמח שנפטרת ממנה בזמן." הוסיף וליטף את כתפו של ארז בחיבה מגושמת אך כנה.
ארז הנהן, אמר תודה והבטיח שזה בסדר, הוא כבר התגבר על הכל, וליתר תוקף הוסיף חיוך, ואז נפתחה שוב הדלת וטל נכנס, מלווה בגבר צעיר ויפה תואר, "תכירו, זה תום, החבר שלי." הצהיר, ואז ראה את ארז וחיוכו השמח גווע באחת.
למראה פניו המוכרות כל כך של טל שהיו מכווצות בהבעת דאגה השתוקק ארז לנוס על נפשו, פשוט להסתובב ולהסתלק משם במהירות בלי להגיד מילה לאיש, אבל הוא משל ברוחו, מזכיר לעצמו שהוא כבר לא ילד ועליו לנהוג בתבונה ובבגרות וזה בדיוק מה שעשה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ביטול החתונה שנפגש עם חבריו, וכעת היה מוקף בידידים ובמכרים שרצו לעודד ולנחם אותו, להסתלק בלי הסבר לא היה אופציה מתקבלת על הדעת - כולם רצו ללחוץ את ידו, להגיד מילה טובה, ולהביע את צערם וחיבתם, והוא אילץ את עצמו להמשיך לחייך אליהם, לענות ולחבק חזרה, מרגיש כל הזמן את מבטו של טל בוער על גבו.
טיפש אחד, חשב לעצמו, איך לא הבנת שגם טל יגיע? אתה אשם עוד יותר ממנו, כעס על עצמו, יודע שהוא אשם לא רק בפגישה המביכה הזאת, אלא גם בכל הסקנדל של ביטול החתונה, ובצער שגרם לנופר ולמשפחתו, ובשקרים שהוא מספר לעצמו ולחבריו, שקרים שאילץ גם את טל לספר.
כדי לשעשע את עצמו ואת אורחיו טרח יוני והכין סרט מיוחד שהכיל את כל התמונות שלו מאז שהיה תינוק, ועד שהשתחרר מהצבא. כמעט כל המוזמנים הופיעו בשלב זה או אחר בסרט, וכולם צפו בו בשמחה גדולה, צוחקים ונהנים ומעירים הערות שנונות. בזמן שכל החבורה הייתה מרוכזת בנוסטלגיה שהוצגה לפניהם על המסך נגע טל בגבו של ארז, וביקש בלחש שיסורו למטבח לדבר.
ארז הנהן בלי מילים, וחמק למטבח, וטל בעקבותיו.
"קודם כל סליחה, אני מצטער ונשבע לך שלא התכוונתי." פתח טל, פניו אומרות חרטה וצער.
"אני יודע, זה בסדר." נחפז ארז לפטור אותו, משתוקק שטל ימהר להגיד את אשר על ליבו, והם יסיימו את השיחה המביכה והמיותרת הזו.
"לא, זה לא בסדר, הרסתי לך את החיים." התעקש טל למצות עם עצמו את הדין.
"אל תיסחף, לא הרסת כלום, זה בסדר, יכול להיות שאפילו עשית לי טובה." ניסה ארז להרגיע את התלהבותו של טל שהיה מאז ומתמיד טיפוס נלהב וחם מזג יותר ממנו.
"באמת?" פירש טל את דבריו שלא כהלכה, "זאת אומרת שגם אתה... יצאת מהארון?" התלהב וחייך.
פניו של ארז נקפצו ברוגז, "אולי די עם זה טל? לא יצאתי משום ארון כי אני לא נמצא בארון, פעם, כשהיינו ילדים טיפשים וחרמנים היו ביני לבינך כמה קטעים... זה לא עושה אותי הומו, ואם נופר לא הייתה כל כך טיפשה כיום היינו זוג נשוי ומאושר, אבל הדבילית הזאת... מה בדיוק סיפרת לה?"
"את האמת." קדרו פניו של טל.
"האמת שלי או האמת שלך?"
"האמת האמיתית." התעקש טל.
"די עם ההתחכמויות, מה בדיוק סיפרת לה?" ניסה ארז להבין איך ולמה בדיוק נהרסו כל תוכניותיו.
"שאהבתי אותך, וגם אתה... שהייתה אהבה, ואחר כך גם סקס והכל היה נפלא עד שאתה נבהלת בשלב מסוים, חתכת לכיוון הסטרייטי, ושברת לי את הלב."
"אני נבהלתי ברגע שקלטתי שאתה רציני, ושהמשחקים הילדותיים שלנו נראים לך כמו אהבה. פתאום התחלת לדבר על יציאה מהארון, ומגורים יחד אחרי הצבא... זו הייתה פשוט אי הבנה טל, לא יודע מה בדיוק חשבת לעצמך, אבל מבחינתי זו הייתה סתם חרמנות מטופשת של ילד מתבגר, אני מצטער אם שברתי לך את הלב, אבל תכניס לעצמך לראש, אני לא הומו, ולכן אני לא בשום ארון."
"אם אתה אומר..." משך טל בכתפיו, כבש את כאבו ועטה הבעה אדישה על פניו.
"כן, זה בדיוק מה שאני אומר, והגיע הזמן שתבין את זה ותפסיק ללכלך עלי בפני אנשים."
"אני מצטער, לא חשבתי... הייתי נורא שיכור, והיא הייתה ממש נחמדה ומבינה ו... סליחה ארז." הושיט טל את כפו ללחיצה לארז שלחץ את היד המושטת לו לחיצה רפה ומהוססת, ומיד אחר כך שמט אותה בבהלה.
"ארז, בחייך..." לחש טל בייאוש, ופסע לעברו של ארז שנרתע ממנו לאחור בבהלה.
"הכל בסדר חבר'ה?" שאל תום, נכנס למטבח כאילו לפי תומו, ונעמד לצידו של טל.
"הכל בסדר גמור." הבטיח לו ארז בעליזות מזויפת, וכשהוא מתעלם מהדמעות שעמדו בעיניו של טל נמלט החוצה.
"חזרת מוקדם!" הופתעה אלה למראה אחיה ששב הביתה שעתיים אחרי שיצא, "איך היה?"
"היה אחלה, ממש נחמד, אבל אני... אני קצת עייף, ואני עוד לא רגיל... לילה טוב." בירך את אחותו וגיסו המופתעים, וברח לדירתו.

3. סחלבים
ביום חמישי מעונן אחד, בדיוק כשארז התניע את מכוניתו ועמד לנסוע מהעבודה הביתה התקשרה אחותו, התנצלה על ההפרעה ושאלה אם הוא מוכן לעצור בגן הילדים כדי לאסוף את המעיל של ארז.
"מיהרתי לסופר כדי לקנות חלב ושכחתי לקחת את המעיל שלו, ובתחזית אמרו שמחר בבוקר ירד גשם... אני כל כך מפוזרת בזמן האחרון."
ארז הרגיע את אחותו שזה בסדר, ונסע לגן הילדים של איתי. השעה הייתה רק חמש בערב אבל השמש התחילה כבר לשקוע, ורוח קרירה נשבה וגרמה לו להצטמרר. לפני שנעל את רכבו נעצר ארז לרגע להביט איך השקיעה הסתווית מוורידה את העננים הלבנבנים ונאנח, הנה חלף הקיץ והסתיו מגיע חשב לעצמו, ולרגע הרגיש בודד ועצוב ומלא געגועים למשהו לא מוגדר, ואז נזכר במעיל של איתי, חצה את הכביש ונכנס לגן.
הוא צלצל בפעמון ואחר כך דפק, אבל איש לא ענה. ארז כמעט שהסתלק בידיים ריקות אבל אז שמע מישהו דופק ומרעיש מאחורי הבית. הוא הלך בעקבות הרעש ועמד מופתע מול חממה גדולה ונאה עשויה עץ וזכוכית שנחבאה מאחורי הבית.
דלת הזכוכית הייתה פתוחה וכשהציץ פנימה נעתקה נשימתו וראשו הסתחרר. בבת אחת עבר מסתיו ישראלי קריר ואפרפר, לג'ונגל טרופי ירוק, לח חמים.
צלי עמד באמצע החממה, כפפות על ידיו והתעסק בשתילת צמח ורוד קטיפתי וענוג להפליא בתוך עציץ. הוא הרים אליו מבט חייכני, "תיכנס, ותסגור את הדלת, החום בורח." הורה לו.
ארז ציית ואילם מפליאה סקר בהנאה את המראה המרהיב – מדפים עמוסי עציצים הקיפו את קירות החממה סביב סביב. הפרחים שהיו שתולים בהם פרחו בכל גווני הקשת, וחלקם היו תלויים אפילו מהתקרה.
"איזה יופי, מדהים." התפעל, "ממש גן עדן, אתה גידלת אותם? מה אתה עושה?"
"אני מכין את החממה לחורף, ציפי הבטיחה לעזור, אבל החבר שלה הזמין אותה לטיול." צלי הצטחק בסלחנות, "לצערי הוא חשוב לה יותר ממני ומהסחלבים שלי, אולי בצדק אבל כנראה שהפעם אני אצטרך להסתדר לבד."
"אני אשמח מאוד לעזור." נידב ארז את עצמו בספונטניות, ובחן בעניין רב פרח ורוד מנומר שהיה תלוי מעל ראשו, ואפילו נגע בו בזהירות רבה בקצה אצבעו, "אני לא מאמין שזה פרח אמיתי, הוא כל כך מושלם, הוא נראה כאילו שהוא עשוי מפלסטיק."
"חס וחלילה, כל הפרחים אצלי אמיתיים לגמרי." הבטיח לו צלי בחיוך, "זה פלנופסיס מנוקד." הסביר.
"ומה זה?" בחן ארז את העציצים הריקים שצלי מילא במין תערובת של קש אפרפר.
"זה מצע לגידול סחלבים." הסביר צלי בסבלנות, "הוא עשוי בעיקר משברי קליפות קוקוס."
"באמת? מה, הם לא גדלים באדמה?" בחן ארז בסקרנות את המצע עליו גדלו הסחלבים.
צלי שזרח מנחת לשמע השבחים שהורעפו על פרחיו שמח להסביר שסחלבים גדלים על מצע מאוורר שיש להוסיף לו דישון, ושאדמה רק מזיקה להם, ושמקור השם אורכידאה הוא במילה היוונית אורכידוס שפירושה אשך, וזה בגלל שהיוונים שגילו ראשונים את הסחלבים סברו שהפקעת שלהם מזכירה צורת אשך. "ואם השם הזה נראה לך משונה כדאי רק שתזכור שהפריחה היפה של הסחלבים שאנחנו כל כך אוהבים היא בעצם איבר מין שנועד לפיתוי חרקים שיאביקו את הסחלב." הרצה צלי בעיניים בוהקות, והיה ברור שהוא נהנה מאוד לשוחח על תחביבו.
ארז הקשיב לו בתשומת לב, שאל שאלות, ספג מידע מרתק על גידול סחלבים ולא ידע שבעה. אחרי שעה שחלפה חיש קל התקשרה אחותו מודאגת ושאלה מה קורה ואיפה הוא?
ארז הסביר והבטיח לחזור עוד מעט, אחרי שיסיים לעזור לצלי עם הסחלבים.
"אבל כבר נורא מאוחר, ועוד לא אכלת ארוחת ערב, אתה לא רעב?" התמלאה אלה דאגה.
"לא, אני בסדר, אל תדאגי, אני לא אמות ברעב." ענה ארז בקוצר רוח, מרגיש, לראשונה מאז עבר לגור אצל אחותו, שנמאס לו מהפיקוח המשפחתי ההדוק הזה. מיד אחר כך התחרט והתבייש בעצמו, הרי כוונתה הייתה לטובה, אבל מתי היא תבין שהוא כבר בן אדם מבוגר? מילא אימו אבל למה גם אלה מתעלמת מגילו, ונוהגת בו כאילו היה בגילו של איתי?
"תאכל אצלי, תגיד לאחותך שאני אשמח אם תצטרף אלי לארוחת ערב." התערב צלי בשיחה, וארז הודיע לאחותו שהוא אוכל הערב בחוץ, ושהוא לא יודע מתי ישוב, אבל שלא תדאג, מחר בבוקר המעיל של הילד יהיה בבית, וסגר.
"אני אוהב אותה מאוד, אחותי באמת נהדרת, אבל לפעמים היא שוכחת שאני לא אחד מהילדים שלה." סיפר לצלי.
"כן, שמעתי שככה זה עם אחיות גדולות." הנהן צלי לעומתו, ולקח אותו למטבח, לאכול ארוחת ערב. צלי התנצל שוב ושוב על כישרונות הבישול הלקויים שלו, אבל לדעתו של ארז הארוחה הייתה מוצלחת מאוד. הוא התענג על האוכל למרות שהצלחות לא היו תואמות, חסר סכו"ם, , וצלי התנצל באריכות שהפתיתים רכים מידי. הם שתו יין אדום בכוסות פלסטיק של ילדים, לצלי לא היו כוסות יין, ושוחחו שיחה ממושכת, מספרים זה לזה על עצמם ועל חייהם.
היין שחרר את חרצובות לשונו של ארז שהבין רק עכשיו עד כמה התגעגע לשיחה עם בן אדם מבוגר ואוהד שיתעניין בו באמת, יקשיב לדבריו, יביט בו במבט סקרני ונבון ויעיר הערות חכמות. הוא סיפר לצלי על החתונה המבוטלת, והתוודה שהוא עצוב ומתאבל, וחש בודד ומתגעגע, ורק בקושי הצליח להתאפק לא לגלות למה באמת ברחה ממנו כלתו המיועדת.
צלי מצידו סיפר בגילוי לב שחי שנים כחרדי עד שלא יכול היה יותר וברח, משאיר את אשתו והילדים בבני ברק החרדית. הוא הודה שהוא מתגעגע אליהם מאוד, ומרגיש אשם שהותיר אותם מאחוריו, אבל שמח שנפטר מעול החיים המחניקים כחרדי, וסיפר כמה שמח שלפחות ביתו הצעירה חזרה אליו.
הוא סיפר על אימו השתלטנית ששנאה את חזרתו בתשובה, ועל הדרך בה ניסתה לכוון את חייו באמצעות כספה, ואיך לא היססה לשקר לו ולבדות ירושה שלא הייתה ולא נבראה מסבתו כדי לפתות אותו להתחתן עם אישה חילונית, והודה שהבית שהוא גר בו הוא ירושה ממנה.
"כל השקרים והתחבולות שלה לא עזרו. נירה נשואה עכשיו לבחור אחר, וחיה איתו ועם הילד שאימא חשבה שהוא שלי בבית שחצי ממנו נקנה בכסף שאימא נתנה לה." סיכם צלי את סיפורו המסובך בגיחוך סלחני.
"אז הילד לא שלך?" תהה ארז שהתבלבל לגמרי מסיפורי הירושה שהייתה או לא הייתה. 
צלי צחק, "לא, הכל היה שקרים, היא שיקרה לי ולנירה, וגם נירה שיקרה לה. אחרי שאימא נפטרה התברר שסבתא מתה ענייה ולא הורישה לנו שום דבר חוץ מחובות, אימא ידעה שאני לא ארצה לקחת ממנה כסף ולכן המציאה שסבתא הורישה לי את הכסף כדי לפתות אותי להתחתן שוב, מזל שהיא לא גילתה שהילד נולד מבנק הזרע... לא משנה, בסופו של דבר אימא מתה ולא לקחה איתה שום דבר לקבר, לציפי יש דירה, נירה גרה באושר עם בעלה ועם הילד בפנטהאוז שלה, ואני הקמתי לי חממה נהדרת של סחלבים, ויש לי גן ילדים פרטי כמו שתמיד רציתי, והכי חשוב, ציפי שלי מאושרת וחופשייה, ואפילו הבנים בסדר גמור. ראובן החליף את השם שלו לרובי ונעשה אתיאיסט אדוק, והוא חי עכשיו בניו יורק עם אשתו הגויה והילדים המתוקים שלהם, וחנן אומר שהוא עדיין מאמין באלוהים, אבל האמת, בקושי אפשר לקרוא לו מסורתי, הוא נשוי לאישה חילונית, נוסע בשבת וחובש כיפה רק כשהוא נוסע פעם בשנה לבקר את אימא שלו."
"ומה עם גרושתך?"
"היא נשארה חרדית, התחתנה עם איזה חוזר בתשובה אחר, בקיא גדול בגמרא שיושב ולומד כל היום, ונותן לה לדאוג לכל השאר. היא אפילו ילדה עוד ילדים, אבל זה כבר באמת לא עסקי, אני את נפשי מילטתי."
"אז מה, אתה כבר סבא?" התפעל ארז.
צלי חייך ואמר בגאווה שכן, הוא סבא צעיר וגאה, ורק חבל שהנכדים גרים רחוק כל כך.
"אבל למה אתה חי לבד? אתה לא רוצה להתחתן שוב?"
"מה, עם אישה?" צחק צלי, "לא חושב, אני מסתפק בסחלבים שלי, ואתה, אתה לא רוצה לנסות שוב להתחתן?"
ארז הסמיק והשפיל את מבטו לתוך כוס היין שלו, "אני רוצה, אבל אני לא חושב שזה יקרה... אני ונשים..." הוא רוקן בחופזה את כוסו ושינה בבהילות נושא, שאל על החממה, ומה צריך לעשות כדי להתכונן לחורף, וחזר והבטיח שהוא רוצה לעזור לצלי, וללמוד כמה שיותר על הפרחים המופלאים הללו ששבו את ליבו.
צלי נרמז, הפסיק לדבר על דברים אישיים ומאותו רגע הם דיברו רק על סחלבים וחממות.
במשך כל אותו חורף התמיד ארז לבוא לבקר אצל צלי, ללמוד ממנו את רזי גידול הסחלבים, ולעזור לו עם החממה. הם התיידדו מאוד, למדו לחבב זה את זה ולבטוח אחד בשני.

אחותו וגיסו שבהתחלה התבדחו מעט על התחביב המוזר של ארז החלו להיות מוטרדים מהחברות המוזרה שפרחה בין השניים. יום אחד לקח אותו גיסו הצידה ושאל את ארז אם הוא יודע מה מספרים על אבא של הגננת של איתי.
"אתה מתכוון לצלי?" התפלא ארז.
"כן, אני יודע שאתה מחבב אותו ארז, אבל שמעתי עליו כל מיני דברים לא נחמדים ושמתי לב שאתה מבלה איתו המון זמן, מה יש לך ממנו?"
"אנחנו חברים, אני לא יודע מה שמעת עליו, אבל הוא בן אדם נחמד, אני נהנה לדבר איתו, הוא מלמד אותי על סחלבים ואני עוזר לו עם החממה." הסביר ארז, ולמראה חיוכו הספקני של גיסו עבר להתקפה, "למה, לך אין חברים?"
"כן, בטח, חברים זה אחלה, אבל בכל זאת... תשים לב להתנהגות שלו כשאתם לבד, ובשום פנים ואופן אל תפנה אליו את הגב." גיחך מיכה גיחוך מתועב.
"על מה אתה מדבר?" נשאר ארז רציני והביט בקרירות בגיסו. למה הוא חשב תמיד שאחותו נשואה לבחור נחמד, פתאום הוא נראה לו טיפש, עילג וגס רוח.
"אני מדבר על זה שהוא הומו ארז, מה, אתה לא רואה לבד שהוא כזה?"
"לא, וגם אם הוא כן, אז מה?"
"אז כלום, אבל פשוט תיזהר ממנו. אתה בחור צעיר ויפה, עדיף שלא תבלה איתו כל כך הרבה זמן, שלא יקבל רעיונות מוטעים."
"אתה מדבר שטויות מיכה, ומי שיש לו רעיונות מוטעים זה לך, לא לצלי." נפגע ארז, עלה על אופניו ונסע במהירות לביתו של צלי, וכל כך נחפז להסתלק מהבית עד שלא שם לב שמטפטף בחוץ ושכח לקחת מעיל.
"מה, באת בלי מעיל, אבל מטפטף, ועוד מעט ירד גשם ממש חזק." התמלא צלי דאגה, "תשמע את הרעמים, איך תחזור ככה הביתה? טוב, לא נורא, אני אקפיץ אותך חזרה במכונית."
"אבל באתי באופניים." אמר ארז, והעביר יד בשערו, מגלה מופתע שהוא לח.
"נכניס אותם למחסן שלא יירטבו, ותיקח אותם בהזדמנות אחרת. הנה, קח מגבת, תנגב את השערות שלך שלא תתקרר, רוצה תה?"
"כן, רק רגע צלי, חכה שנייה עם התה." התעלם ארז מהמגבת המושטת, "אני חייב לספר לך משהו חשוב."
"מה כל כך חשוב פתאום?" חייך לעברו צלי בתום לב, רמז לארז לרכון אליו והחל לנגב את שערותיו הלחות בקפידה.
"די כבר עם המגבת הזו." תלש ארז את המגבת מידו של צלי, והשליך אותה על הרצפה, "נמאס לי כבר שכולם מתייחסים אלי כמו אל ילד קטן!" קרא בקוצר רוח, לפת את כתפיו של צלי, רכן לעברו ונישק אותו על פיו בחוזקה, "רק שתדע, נופר עזבה אותי כי היא שמעה שאני אוהב להזדיין עם גברים."  
"כן, אני יודע." השיב צלי בשלווה, "החבר של האקס שלי סיפר לו עליך, ותום סיפר לי."
"תום, תום של טל הוא האקס שלך?"
"כן, בערך... סוג של אקס, אחרי שסמי מת אנחנו... עזוב, זה מסובך."
"אז אתה באמת הומו?"
"כן, ואתה?"
"אני... אני... אני לא יודע צלי, נכון שאני וטל... אבל גם עם נופר היה לי טוב, באמת רציתי להתחתן אתה, אז איך יודעים?"

"אין לי מושג, גם לי לקח המון שנים להבין, אבל אולי זה יעזור?" אחז צלי בראשו של ארז, נעמד על קצות אצבעותיו והחזיר לו נשיקה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה