ב. האיש החצוי

ג 

החתונה של מריו הייתה צנועה מאוד ונערכה בפנסיון קטן שבעליו הדתיים הסכימו לחתן אותם בחיפזון - מהיום להיום - כפי שהגדירה זאת בעלת האולם בחוסר טקט, כדי לעשות מצווה ולעזור להקים בית בישראל.

בגלל מצבה העדין של הכלה נחפז הרב למלמל את הברכות וקיצר ככל האפשר בטקס. עמדתי מול מריו, אוחז במוט החופה, וכשגמר להשחיל את הטבעת על אצבעה של לילי הרים את מבטו ועיניו נפגשו בעיני, וכשהרים את ההינומה מעל פניה ונשק לה התלהטו פני כאילו נשק לי.

אחר כך נפרדנו לשבוע שלם - הוא ולילי נסעו לירח דבש בטבריה ושהו שם בדירת חברים של הוריה של לילי.

הרגשתי בודד ועזוב, התגעגעתי אליו מאוד. מעולם לא נפרדנו לזמן כה רב ותחושת המועקה לא חלפה גם אחרי שאסתר בישרה לי בשמחה שהיא כבר לא מדממת ושהגיע הזמן לחדש את יחסינו כזוג נשוי. מילאתי את חובתי הגברית כראוי, היא רוותה נחת וגם אני לא סבלתי, אבל רק אחרי שהוא שב ונפגש איתי מול הגשר הנסתר, מתחת לעץ האיקליפטוס הענק, רווח לי ושמחת החיים חזרה אלי.  

כמה חודשים אחרי נישואיו של מריו מצאה אסתר מודעה צנועה של עמידר המודיעה שהיא מעמידה למכרז בתים שימכרו לזוגות צעירים בלבד. היא נחפזה עם המודעה אל לילי והן סקרו יחד את הבתים המוצעים למכירה ובסופו של דבר החליטו על בית קטן אחד שעמד לא רחוק מביתנו - נטוע על אתה גבעת גיר וצופה על אותו ואדי מאובק.

הבית הקטן נזקק לשיפוץ אבל מחירו היה סביר מאוד וברור היה שהוא מציאה שאסור להחמיצה. הם מיהרו לקחת משכנתה וקנו אותו ומיד החל מריו בעבודת השיפוץ. החורף ההוא היה ארוך וקר וכמות המשקעים שירדו בו הייתה גדולה מהרגיל. בתחילת ינואר ירד שלג במשך כמה שעות, והקישון עלה על גדותיו והציף את חצר הבית השכור שהם גרו בו. גם עץ האיקליפטוס שלנו שעמד ממש על הגדה הוצף במים כמעט עד למחצית גובהו. מי הקישון עלו עד לגובה מחצית הקשתות של הגשרים והיה חשש שהם יציפו את הכביש וינתקו את הקריה שלנו מחיפה.

בגלל החורף הגשום פשתה רטיבות בקירות ביתם של מריו ולילי והם נאלצו לעזוב אותו מוקדם מהצפוי. אסתר העלתה רעיון שהם יגורו אצלנו עד תום שיפוץ ביתם כדי שיוכלו לחסוך בדמי השכירות. אני מודה שבהתחלה הרעיון שהוא ואני נגור יחד תחת קורת גג אחת במין אינטימיות משפחתית עם הנשים והילדים, ונראה זה את זה בפיז'מות ובשיער פרוע לא כל כך מצא חן בעיני. ראיתי שגם הוא חושב שזה עלול להיות בעייתי במקצת, אבל הנשים היו נלהבות כמו ילדות קטנות במסיבת פיז'מות ולא עמדנו בפני נחישותן.

"חוץ מזה באמת יש לנו חדר אורחים פנוי, וככה תחסכו כסף ותוכלו לגמור את השיפוץ לפני שהתינוק יולד." ניחמתי אותו כשהיינו לבד, שוכבים על שמיכה שפרשנו על הרצפה המאובקת של הבית הקטן שהם קנו.

הוא הביט בי במבט מעונה. "שלא תבין אותי לא נכון בועז, הסקס אתך מדהים והולך ומשתפר כל הזמן, אבל לא הייתי רוצה לגור אתך או עם אף גבר אחר. זה מתכון לצרות, הן יריבו או שאנחנו נריב. זה לא יגמר טוב."

"אל תהיה שלילי כל כך. יהיה בסדר, וסך הכל לא נהיה הרבה יחד, זה רק לכמה חודשים. אני בטוח שהבנות יסתדרו טוב, עם אסתר קשה לריב ובין כה לילי עובדת כל כך הרבה שעות עד שלא יהיה להן מתי לריב."

"ומה יהיה איתנו?" שאל עגום, "איך נסתדר עם כל הנשים הללו סביבנו?"

"יהיה בסדר." חזרתי והבטחתי לו, "בבית נהיה מנומסים ותרבותיים ובחוץ... אתה יודע...

ועכשיו תפסיק לקשקש כל כך הרבה ובוא ותנשק אותי כמו שצריך."

"אחר כך אתה בוכה שאני משאיר עליך סימנים." גיחך מריו והידק אותי אליו בכוח כמו שאהבתי.

"אחר כך זה אחר כך, עכשיו אני צריך להרגיש אותך עלי." הצמדתי את פי לפיו בכוח, מתענג על המגע המחוספס של זיפי זקנו על פני.

בסופו של דבר התברר שצדקתי, הבנות לא רבו אף פעם וגם אני והוא התקרבנו מאוד זה לזה בזכות המגורים יחד. כיום אני מבין שהצלחנו להימנע ממתחים כי הייתה בינינו חלוקת עבודה מושלמת - מריו עבד על הבית, מפקח על הפועלים ועושה כל מה שרק היה יכול בכוחות עצמו. אסתר ניהלה את משק הבית בשביל כולנו, בישלה, קנתה, וניקתה, וכמובן טיפלה בקטנה ואילו לילי, מתעלמת מכרסה התופחת, השקיעה שעות רבות בעבודתה. מריו קנטר אותה שהיא עוד תלד בחדר הישיבות של המפעל בו ניהלה ביד רמה את מחלקת השיווק.

אני המשכתי בחיי כרגיל, בבקרים הייתי הולך למשרד הביטוח שלי, מטפל בבעיות דחופות שמזכירתי הנאמנה לא יכלה לטפל בהן בכוחות עצמה, וחוזר בצהרים הביתה אוסף בדרך את מריו. אחרי ארוחת צהרים משותפת אסתר והתינוקת היו פורשות לנוח ואני ומריו היינו חוזרים לבית הגמור למחצה, פורשים שמיכה על הרצפה בחדר שהיה מיועד להיות חדר השינה שלהם נועלים את הדלת ואוהבים זה את זה בפראות. באותה תקופה היה הסקס שלנו פרוע במיוחד כמעט אלים ואני מודה שאחרי שסערת החרמנות הייתה נרגעת הייתי חש מבוכה מהדברים שעשינו זה לזה.

ניסיתי לדון איתו על כך פעם וכרגיל הוא היה נבוך מכדי לדבר ורק משך בכתפיו ואמר שככה זה ודי. אולי זה היה מעין פיצוי על עודף הנימוס וקרבת היתר שנכפתה עלינו כשגרנו יחד, אם כי סך הכל הופתעתי לגלות שאני די אוהב שיש עוד גבר בבית. היה לי עם מי לשתות בירה ועם מי לצפות בספורט טלוויזיה. שנינו אהבנו מאוד כדור סל ואגרוף, ואהבנו לשבת בחדר הילדים על השטיח פחיות בירה בידינו בעוד הנשים יושבות עם הקטנה בסלון וצופות בסדרות רומנטיות.

בבית, גם בשעות שהיינו לבד, מעולם לא נגענו זה בזה. הבית היה שייך לנשים ולילדים, שם התנהגנו כמו סטרייטים, מדחיקים את המשיכה שחשנו אחד כלפי השני, משיכה שהייתה מתפרצת אחר כך בעוצמה מענגת, אבל מפחידה מעט.

לא יודע אם הייתי מחזיק מעמד הרבה זמן בחיים חצויים כל כך, אבל כל זמן שזה נמשך זה היה טוב. התגעגעתי אליו כשהם עזבו זמן קצר אחרי שהתינוקת אשרת נולדה ותמיד שמחתי כשהוא היה בא לצפות יחד איתי בטלוויזיה או סתם לשבת על בירה ופיצוחים.

קודם היינו שני גברים שאהבו לעשות סקס זה עם זה, אבל אחרי תקופת המגורים שלנו יחד נעשינו גם חברים והקשר שלנו שהתחיל בסקס בלבד התחזק עוד יותר. 

"ומה יהיה בחורף הבא?" שאלתי אותו כשבא האביב והם חגגו את מסיבת חנוכת הבית.

הוא הביט בי בפקפוק, "עד החורף הבא יש עוד הרבה זמן, אתה חושב שאני ואתה... שנהיה עוד ביחד?"

"כן, אני בטוח שנהיה ביחד." הנחתי יד על שכמו. הרעיון שאני ומריו נפרד היה בעיני בלתי מתקבל על הדעת כמעט כמו הרעיון שאתגרש מאם ילדי.

לילי, נושאת את אושרת התינוקת בזרועותיה, נדחפה ביני לבינו, מניחה את הפעוטה בת החודש בזרועותיו. "אני מקווה שאתם לא סתם מרכלים אלא מתכננים את בית העץ שלנו." הכריזה, לחייה סמוקות מהיין שלגמה ושדיה החצופים מתנודדים בעליזות מתחת לחולצה ההדוקה מידי שלבשה. יכולתי להבחין במתאר הפטמות הכהה מתחת לבד הדק של החולצה הלא מהוגנת שלה והמחשוף שגילה את העמק בין שדיה בהחלט לא נראה לי הולם אם צעירה.

"אני אבנה לך בית עץ נהדר." חייך מריו אל אושרת הנמה בזרועותיו, "עם גג וקירות וחלונות, ואפילו עם דלת."

עוד באותו קיץ הוא בנה בעזרתי בית עץ לתפארת. הבית הקטן נח בבטחה בין ענפיו החסונים של אלון תבור עתיק, נחבא בין העלים הירוקים הוא נראה כמין קן אנושי נחמד.

היה שם דרגש תלוי שרופד במזרון והחלונות כוסו בוילונות כותנה ירוקים ועבים שתפרה אסתר. עד שהילדים בגרו מספיק כדי לטפס בכוחות עצמם בסולם שהוביל אליו הוא היווה פתרון מצוין למפגשים שלנו בימות החורף הקרים.

כמה שנים אחר כך העברתי את משרדי למערכת חדרים מרווחת מעל למסעדה במרכז הקריה והעמדתי בחדר הכניסה ספה נוחה שבמשך היום שימשה את הקליינטים שלי ובערבים שימשה אותי ואותו, ובכל זאת, ברגע שהיה מספיק חם היינו נחפזים אל העץ שלנו ממול לגשר הנסתר ופורשים שמיכה על העלים היבשים של האיקליפטוס, שמחים בחופת עלים הצרים והריחניים וברחשו של הקישון שליווה במלמולו הרגוע את אהבתנו. 

לא הכל היה כל כך אידיאלי - היו גם משברים, היו מריבות, היו פרידות קטנות שתמיד נגמרו אחרי כמה ימים של געגועים קשים מנשוא משני הצדדים, והייתה גם הפרידה הגדולה כשחשבתי שכמעט איבדתי אותו. 

זה קרה בקיץ של השנה השנייה שלנו יחד, מיד אחרי שמריו חזר מהמילואים בלבנון. ברגע שהוא חזר הרגשתי שמשהו בו שונה, מתנכר, לא כתמול שלשום.

המתנתי לשובו בקוצר רוח, מתגעגע וחרד לשלומו. הפגישה הראשונה הייתה מאכזבת, הסקס היה מכני וחסר רגש והייתה לי הרגשה שאני מחבק אדם זר שרק נראה כמוהו אבל הוא לא מריו שלי. ניסיתי לנחם את עצמי שרק נדמה לי ושזה בגלל הפירוד הממושך ואחר כך המצב ישתפר אבל טעיתי גם הפגישות שבאו אחר כך אכזבו. 

הוא סירב להיפגש מתחת לעץ האיקליפטוס למרות שכבר היה די חמים והתעקש על הספה במשרד שם היה עלינו להיות שקטים מאוד ולשבת כמו גנבים בחושך חוששים שהשכנים מתחתנו ירגישו בנוכחותנו. 

"מה קורה אתך?" אבדתי את סבלנותי אחרי שהוא הדף שוב את ידי המגששת בין ירכיו.

"אני לא מרגיש טוב, אני הולך." אמר ופנה לדלת.

עצרתי בעדו. "אתה לא הולך עד שתספר לי הכל."

"הכל? אתה רוצה לדעת הכל?" הוא התלקח פתאום בזעם, "אז הנה, תשמע הכל." ואז הוא סיפר לי הכל – הוא בגד בי עם גבר אחר וזה עוד לא היה החלק הגרוע, הגרוע ביותר הייתה העובדה שהבחור ההוא הלך וסיפר לכולם שמריו מצץ לו בעמדת השמירה כשהוא נרדם, ועשה סקנדל ענקי, מעמיד פנים שהוא קורבן תמים שהותקף בשנתו על ידי ההומו הזה.

 "זה לא היה נכון." אמר מריו, פניו בוערים מבושה. "הוא לא ישן, הוא גמר ונהנה מאוד, ורק אחר כך... אני לא יודע למה הוא רץ אחר כך לספר לכולם ש... לא יכולתי  להישאר שם יותר כמובן, ולמזלי המפקד הכיר אותי עוד מהסדיר והעביר אותי למחלקה אחרת. גם לשם הגיעו שמועות, אבל מעורפלות ואיכשהו יצאתי מזה בשלום למרות שכמה אנשים הסתכלו עלי במבטים מאוד לא נעימים במקלחת." הוא הרים אלי פנים אומללים, "חשבתי שאיתן חבר שלי, התיידדנו בזמן השמירה, דיברנו על הכל, והוא רצה... הוא לא דיבר בצורה מפורשת, אבל ידעתי שהוא רוצה את זה בדיוק כמוני. אם הוא היה אומר לא הייתי מפסיק מיד... לא הכרחתי אותו ולא ניצלתי אותו בועז, אתה מאמין לי?" 

כל הכעס שלי על הבגידה שלו התפוגג למראה האומללות שעל פניו. "איתן היה חייב לעשות מהומה ולהעמיד פנים שהוא קורבן תמים דווקא בגלל שהוא כן נהנה, רק ככה הוא היה יכול להתמודד עם הרצון שלו שגבר..." הסברתי למריו ואחר כך השתתקתי, הוא הרי הבין את זה לבד.

קמתי והלכתי להביט החוצה דרך החלון כדי לא להתבונן בפניו. אני זוכר היטב, למרות שחלפו מאז מעל עשר שנים, שפועלי המועצה עמדו סביב בור ביוב פתוח ממש מתחת לחלון והתייעצו איך לפתור איזו בעיה. אחד מהם, צעיר דק גזרה וקצוץ שיער בסרבל כחול ומהוה החל לרדת בסולם לתוך הביוב. הבטתי בו, יורד בזהירות לתוך הבור שנפער במדרכה, והתאמצתי לא לחשוב על פיו של מריו שנישקתי פעמים כה רבות נוגע בצורה כזו בגבר אחר...

"מה פתאום עשית דבר כזה?" שאלתי חרש, מסתובב ומביט בפניו.

הקפדתי לדבר בקול שקט בלי להאשים ובלי להתנפל עליו. ברגע הראשון ששמעתי מה קרה אפילו לא כעסתי עליו, הייתי אומלל מידי והרגשתי עייף ומרוקן מכדי לצעוק ולקנא.

הוא השפיל מבט ושיחק בעצבנות בידיו. ידעתי שהוא לא יכול להביט בעיני מרוב בושה. גם אני התביישתי בלי לדעת למה בעצם.

זה היה אחד הימים הגרועים בחיי והגרוע מכל היה שידעתי שאני לא אוכל בסופו של אותו יום נורא ללכת הביתה, להניח את ראשי בחיקה הרך של אסתר ולגלות לפניה את ליבי. את הבעיה הזו יהיה עלי לפתור בכוחות עצמי.

"נו מריו," דחקתי בו בעדינות כאילו היה ילד מבויש, "מה פתאום הלכת ומצצת לאדם שאתה בקושי מכיר? למה? בשביל מה זה היה טוב?" 

"הייתי נורא חרמן, לא הייתי בבית כמעט שבועיים והוא היה שם ו... פשוט בא לי אז עשיתי את זה." אמר חרש.

"אני מבין." אמרתי למרות שלא הבנתי.

"אני רוצה שנפסיק עם זה בועז." המשיך מריו לדבר בקול שקט ונורא שמעולם לא שמעתי כמותו יוצא מפיו. הוא הרים מבט והביט בי בעיניו הכהות, מתחנן שאבין אותו, שאמשיך לתמוך בו למרות הכל. "נשבעתי לעצמי שאם אני יוצא בשלום מהבלגאן ההוא אני לא נוגע יותר בגבר עד סוף ימי חיי."

הכעס שהדחקתי התפרץ בבת אחת. "תעשה מה שאתה רוצה," אמרתי בקול קר, "אני בין כה וכה לא רוצה לגעת בך אחרי שבגדת בי."

הוא התחיל לצחוק, צחוק מפחיד של קדם היסטריה. "אני בגדתי בך? ומה אתך? אתה לא בוגד בי עם אשתך? אני לא בוגד בך עם לילי? מה זה משנה? אתה לא מבין שכלנו בוגדים כל הזמן." צעק וברח החוצה.

במשך כמה שבועות איומים הצלחנו להימנע מלראות ולדבר זה עם זה. גם כשנפגשנו במקרה לא דברנו. מי שהשלים בינינו היו הנשים ששמו לב שפתאום החברות שלנו התקררה. הן ראו כמה אנחנו אומללים, טכסו עצה והחליטו לפייס אותנו בכוח.

לילי הזמינה אותנו עם הילדים לארוחת שבת ואסתר, שבדרך כלל לא נהגה להציק לי בנושאים כאלו, התעקשה הפעם שעלי לבוא, מסרבת לקבל תירוצים של כאב ראש הצטננות וחולשה כללית. "אני יודעת למה אתה לא רוצה להיפגש עם מריו." אמרה והביטה ישר בעיני. 

ליבי קפץ באותו רגע בבהלה בתוך חזי ולרגע חשבתי שהנה אני הולך להיות אחד מאותם גברים שיגידו עליהם בצער – תראו את בועז, איך הוא מת מהתקף לב למרות שהוא לא שמן ולא מעשן, היה רק בן שלושים וחמש ותראו איך הוא נגמר תוך שנייה – אבל מסתבר שטעיתי, היא לא ידעה את האמת ואני לא עמדתי לקבל התקף לב. 

מיד אחרי האוכל שולחנו מהשולחן לגינה כדי שאני - המומחה לגננות בקבוצה הקטנה שלנו - אחווה את דעתי על העץ החדש שמריו רצה לטעת בגינה שלו.

עמדנו והבטנו בעץ - מין פיקוס יפה עלים שלא ידעתי את שמו, אבל הייתי בטוח ששורשיו יחתרו תחת יסודות הבית אם הוא יישתל קרוב מידי – ושתקנו.

"נו?" שבר מריו לבסוף את השתיקה.

"זה פיקוס אני חושב." אמרתי, "לדעתי הוא ירים לך את הבית עם השורשים שלו אם תשתול אותו קרוב מידי."

"טוב, אז אני אשתול אותו רחוק מהבית." אמר מריו ושוב שתקנו.

"אני נורא מתגעגע אליך." הוא התפרץ פתאום, ומיד ברח לבית העץ. 

הלכתי אחריו כמהופנט אומר לעצמי שאני טיפש וחסר אופי ודביל, אבל גם אני התגעגעתי ועמד לי נורא. הפסקתי לחשוב. הנחתי לזין שלי להוביל וצעדתי אחריו. הסתגרנו בפנים והסתערנו זה על זה כמו אנשים גוועים ברעב שמתנפלים על אוכל.

אחר כך הוא בכה וביקש סליחה ונשבע שהוא אף פעם לא יעשה יותר... סתמתי את פיו בנשיקה וביקשתי שלא יבטיח לי יותר דברים כאלו, רק שיזהר מאוד מאוד ושיזכור שחוץ מלילי והילדים עליו לחשוב גם עלי.  

"מה סיפרת ללילי על המריבה שלנו?" שאלתי, "היא העבירה את זה לאסתר שבטוחה שאני יודע על מה מדובר. הרגשתי כמו אידיוט כשאסתר אמרה שהיא יודעת מלילי על מה רבנו, מזל שמיהרנו לצאת אחרת היא הייתה קולטת שאין לי מושג על מה מדובר."

מריו צחק ובמקום לענות סחף אותי לסיבוב נוסף.

רק אחר כך, אחרי שכבר נרגענו והיינו מסוגלים לדבר, הסתבר לי שהוא סיפר לאשתו שרבנו בגלל תחרות אגרוף שראינו בטלוויזיה. לפי הסיפור שלו אני טענתי שהשופט החמיר מידי ומריו התעקש שהשופט צודק, ובגלל הויכוח הזה אנחנו ברוגז.

זה היה סיפור מגוחך שגרם לנשים שלנו להיות בטוחות עוד יותר במה שחשדו בו בין כה וכה – הבעלים שלהם רק נראים כמו גברים בוגרים, אבל למעשה הם חושבים ומתנהגים כמו צמד בני טיפש עשרה. 

"מה פתאום סיפרת ללילי שטות כזו?" התפלאתי.

הוא צחק ומשך בכתפיו, "לא יודע. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. בין כה היא לא מבינה כלום באגרוף."

"כאילו שאתה כן." קנטרתי אותו.

"יותר ממך." משך אותי מריו אליו, מחבק אותי בכוח. רק אז הרשיתי לעצמי לבכות את הבכי ששמרתי בפנים כל אותו הזמן. אני לא יודע אם הוא בגד בי מאז, אני מניח שכן, למדתי לא לשאול.

הרבה שנים עברו מאז ועד היום אני לא מבין למה אנשים מתרוצצים בעולם, אומללים וחסרי מנוחה ומנסים לקיים יחסי מין עם זרים גמורים במקום להתאמץ לאהוב טוב יותר את בני משפחתם.

יש לי אותו ואת אסתר ואת הילדים שלי ודי לי בכך. 

ד.

השנים הטובות ביותר שלנו היו השנים האחרונות של המילניום. אלו היו שנים יפות - אנחנו היינו עדיין צעירים והילדים היו ממש קטנים. הוא גר לידי, נפגשנו כמעט כל יום, דברנו כמה פעמים ביום. אנשים היו רגילים לראות אותנו יחד. כולם ידעו שהם חברים שלי ושל אסתר ולא היינו צריכים להסתתר ולחשוש מרכילות. כולנו, כל ארבעתנו היינו חברים כל כך טובים, עשינו הכל יחד. אפילו הילדים שלנו נולדו באותן שנים פחות או יותר.

לי יש שלושה ולו שניים. אחרי שזוהר נולד לילי החליטה שדי, היא לא רוצה עוד ילדים למרות שהקטנים שלה גדלו רוב הזמן אצלנו כי היא הלכה והתקדמה בקריירה שלה בעוד מריו מקים חברת שיפוצים משגשגת ואני מפתח את סוכנות הביטוח שלי.

גם אסתר הצליחה יפה מאוד בקריירה של מורה והפכה למרכזת חטיבה. הייתי מאושר מאוד באותן שנים למרות שרק היום אני מבין כמה טוב היה לי. בזמנו קיטרתי כמו כלם בגלל לבנון והייתי מדוכא וחרד אחרי רצח רבין שצפינו בו יחד.

עד היום אני זוכר איך אסתר הטילה את עצמה לזרועותיה של לילי כשהקריין הודיע בקול חנוק שרבין מת ופרצה בבכי. היא בכתה וגם מריו ניגב דמעה כי העריץ את רבין עוד כשהיה ילד בארגנטינה שהתפעל מניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים.

אני לא בכיתי, אבל נותרתי המום וקפוא מרוב בהלה, אוחז בחזקה את ידו של מריו מתחת לשמיכה שפרשנו על ברכינו. רק לילי לא אבדה את קור רוחה ואחרי שהרגיעה את אשתי המתייפחת הלכה למטבח והביאה לכולנו כוסות ברנדי ששתינו כמו תרופה, בלי לברך לחיים. 

אחרי הרצח המצב החל להידרדר לאיטו. אני זוכר את העצב שנפל על כולנו בגלל חלום השלום שהיה כה קרוב - הושט היד וגע בו – ונמוג, כדרכם של חלומות, אבל למרות הצער הציבורי החיים הפרטיים שלנו היו עדיין כל כך טובים ומתוקים.

מה נשאר לי כיום? רק זיכרונות נפלאים, והילדים כמובן, הילדים הנהדרים שלנו, כמה מהר הם גדלו - שלו שחומים, שלי בהירים - הבן שלו, זוהר, דומה לו כל כך עד שליבי נצבט בהביטי בו, והבת אושרת - שחומה ודקה כאימה. 

וישנן הבנות שלי, ענת ומיכל – יפות, מתוקות, מלאות גוף, רכות מבט ובהירות כאסתר. והבנימין שבחבורה, הקטן שלנו, נועם. דק ועדין כמו שהייתי בילדותי, אבל נבון ופיקח ממני, והרבה הרבה יותר יפה.

אני מנסה להיזכר, לשים את האצבע על הרגע שבו החלו הדברים להשתבש גם אצלנו. האם זה קרה כשלילי סירבה להמשיך להיות תואמת אסתר ולהביא עוד ילד?

עד שנועם נולד הבטנו משפחה ברעותה כמו בראי. תמיד הרגשתי שהם כמונו ואנחנו כמותם, ואז היא הלכה ושברה את המראה בעקשנותה, בסירובה להיענות לרצונו של מריו בעוד ילד.

היא טענה שהקריירה שלה חשובה יותר, אבל האם זו באמת הסיבה לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו?

לא יודע.  

היום אני מבין שרעיון המשפחות התאומות הייתה עוד אשליה מתוקה שהשתעשעתי בה. מריו ולילי אף פעם לא חיו בשלווה רגועה כמוני וכמו אסתר. הם תמיד התווכחו, רבו, חלקו זה על דעתו של זו. לילי מעולם לא ויתרה על שם משפחתה המקורי, על שאיפותיה להצליח בעולם העסקים. מעולם לא הייתה עזר כנגד בעלה, ומריו שבא מארץ מאצ'ואיסטית וספג את הערכים ההם עם חלב אימו נאבק בדעות שלה ללא הרף, התווכח בעוז, ותמיד הפסיד.

הוא פיגר אחרי ההיסטוריה ולא הבין זאת. כעת היה הזמן שלהן לקבל שוויון זכויות, מריו המסכן שלי התקשה להשלים עם רוע הגזרה. 

אני מניח שלולא ההשפעה המרגיעה שלי ושל אסתר הם היו מתגרשים עוד קודם. הם לא התאימו זה לזה מעולם ואולי, אם לא הייתי מתערב אז, עם הטבעת של אבא, הם לא היו נישאים אף פעם, אבל הם כן נישאו, והם חיו יחד עשר שנים טובות למדי אם כי סוערות, ואז, במסיבת תום המילניום שערכנו בביתנו, הכריזה לילי שהיא עוברת לגור בתל אביב ושמעכשיו היא תבוא לבקר בבית רק בסופי שבוע.

אני חושב שאסתר הייתה פגועה מההודעה יותר ממריו שגם הוא שמע על כך בפעם הראשונה.

תמיד הייתה לה נטייה לדרמטיות, ללילי הזו שנותרה גם בגיל ארבעים דקה וסקסית, כהה ומפתה כצוענייה. היא עדיין לבשה תלבושות הדוקות מידי, והמחשופים שלה נותרו עמוקים מידי לטעמי. מריו חשד זה מכבר שהיא בוגדת בו ולא רק עם גברים, גילה לי בסוד, ועוד הוסיף, בשוויון נפש זועף, שזה לא ממש אכפת לו.

גם הוא בגד ולא רק בה אלא גם בי, ולא רק במילואים אלא בכל פעם שהזדמן לו, ולא רק עם גברים אלא גם עם נשים. הוא היה כזה ואני קיבלתי אותו כפי שהוא. הסצנה המכוערת ההיא במשרדי מעולם לא חזרה על עצמה. 

לא מחיתי כשהוא סיפר לי באדישות מבהילה על חשדותיו באשתו, אם ילדיו. כמה חודשים קודם ליוויתי אותה לביתה ביום גשום כשאני מסוכך עליה במטרייתי, והזדעזעתי כשהיא רמזה לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני מוזמן אליה להשביע את רעבוני, ולא רק באוכל.

כמובן שסירבתי להיכנס. כשהיא צחקה נזפתי בה בצדקנות שהיא אשת חברי הטוב ביותר, שאשתי היא ידידה קרובה שלה, ואיך היא יכולה...

"למה לא?" צחקה צחוק מתגלגל של מכשפה, "ככה הכל נשאר במשפחה."

מעולם לא סיפרתי לאיש על האירוע ההוא שצרוב עדיין בזיכרוני. בכל פעם שאני נזכר כיצד רעדו שדיה מתחת לסוודר ההדוק מידי כשהפשילה את ראשה לאחור וצחקה ממני, אני מסמיק ומתמלא בושה.

לילי תמיד הייתה הפראית שבחבורה שלנו. מהרגע הראשון שנפגשנו חשתי שיש בה משהו מסוכן, משהו חסר מנוח שהפחיד אותי.

גם בשנים הטובות של המילניום הקודם בערה בה אש שחורה של חוסר סיפוק שאף גבר לא היה יכול להשביע, אבל כל זמן שנישואיה למריו החזיקו מעמד, בעיקר בזכות הילדים שהיו עדיין קטנים ובגלל הרגיעה שהוא מצא בזרועותיי, היא התאפקה ולא פרקה את החבילה.

אירוני הדבר שדווקא אחרי שהיא עזבה החל גם הצורך שלו בי להיחלש. כל אותן שנים קנאתי בה ונטרתי לה טינה ורק כשעזבה הבנתי שרק בזכותה הוא פנה אלי, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, המילניום החדש פרץ ואחרי כמה חודשי חסד קצרים מידי התחילה הצרות הגדולות באמת.

קודם היו מאורעות אוקטובר שהפילו את המדינה למיתון עמוק שפגע בפרנסתי ובפרנסתו של מריו ונמשך באינתיפאדה שהובילה למיתון מתמשך. בתגובה למיתון ולפיגועים האיומים הללו שהחרידו אותי התחפרתי עוד יותר עמוק בבית, שיפרתי את כישורי הבישול שלי, למדתי לנקות ולסדר, והפכתי להיות כמעט עקר בית מושלם, בעוד שרעייתי שהייתה ממונה כל השנים על התפקיד הזה נקטה בצעד ההפוך. עוד לפני שהחל המיתון, בספטמבר 1999, היא פרשה מעבודתה כמורה ועשתה קורס במחשבים. יכולת ההוראה שלה והכישרון שלה לניהול וארגון לא חמקו מעיני מנהלי בית הספר למחשבים שהציעו לה בתום הלימודים להישאר אצלם כמורה.

היא קפצה על המציאה וברגע שהשתחררה מעולו של משרד החינוך ושל ניהול בית וטיפול בילדים החלה לפרוח, להתפתח ולהתקדם.  

מריו עיקם את פניו שהנה גם אשתי הפכה לאשת קריירה כמו אשתו, אבל אני הרי מכיר את אסתר שלי - העדינה והרכה, בטחתי בה לחלוטין ותמכתי בכל אחד מצעדיה.

שנתיים אחר כך הציעו לה לנהל את הסניף התל אביבי של בית הספר. היא התלבטה מאוד, אבל אני שראיתי כמה היא מאושרת מאז שעזבה את העבודה בבית הספר הפצרתי בה להפסיק לדאוג כל כך הרבה לניקיון הבית ולילדים ולעשות את הצעד הזה גם אם יהיה עליה לגור בתל אביב כל השבוע ולבוא הביתה רק בסופי שבוע.

הילדים כבר גדולים, טענתי, הגדולה כמעט חיילת, הבת האמצעית עסוקה בשלה, והקטן עצמאי מאוד, ואני מצליח לטפל בכולם במיוחד כעת כשהתמעטה מאוד העבודה בביטוח. "עכשיו תורך לפרנס אותי. אני אנוח לי בבית בין התנור לכיריים ואטגן שניצלים כשאת תרוויחי כסף." התבדחתי, אבל רק למחצה.

קוראים ציניים יטענו שעודדתי את אשתי לצאת מהבית כדי שיהיה לי יותר פנאי לבלות עם אהובי, אבל בי נשבעתי, לא זו הייתה הסיבה. דווקא בגלל שאני אוהב אותה מאוד נתתי לה את ברכתי ועודדתי אותה לפרוש כנפיים ושמחתי בכנות בשמחתה כשהצליחה במעשיה.

יכול להיות שמעולם לא הפרחנו זיקוקים של תשוקה בין הסדינים, היינו עצורים ושמרנים מידי, אבל כחברים אנחנו מוצלחים מאוד. כשאני רואה אותה בגלגולה החדש כאשת עסקים, לבושה בחליפה הדורה, נושאת תיק מהודר, מדברת בקול סמכותי בנייד החדיש שלה אני שמח בשמחתה ומתמלא גאווה. 

האזור שלנו נפגע מאוד מהמיתון ומריו תר אחרי פרויקטים - כמה למדתי לשנוא את המילה הזו – גדולים ומשתלמים יותר. לשמחתו הוא זכה במכרז של עבודות הריצוף בבסיס צבאי חדש שהוקם בנגב. ואני, שליבי התחמץ מצער ומגעגועים, עוד הייתי צריך לחייך ולברך אותו על הזכייה המוצלחת שבאה אחרי כמה חודשי יובש קשים.

בהעדרם של הוריהם שהו ילדיהם של השניים אצלנו, ולעיתים קרובות חשתי כאביהם, מקפיד על לימודיהם ועל הופעתם, דואג לכל מחסורם ואפילו נוזף בהם לעיתים. בעיקר נקשרתי אל זוהר שהיה דומה עד כאב לאביו. אחותו הגדולה אשרת הייתה כבר חיילת, בחורה שקולה, נבונה, עצמאית מאוד, דומה לאימה, אבל חסרה את אותה תזזיתיות חסרת מנוחה שאפיינה את לילי.

נדמה לי שבאותן שלוש שנים רעות מסתיו 2000 ועד לסתיו 2003 חייתי בעיקר על זיכרונות. מתגעגע אליו ללא הרף, מודאג מהמצב בעולם ובארץ, חסר אונים לעשות משהו נגד הדימום האיטי שגרמה האינתיפאדה השנייה לארצי.

כדי להתנחם הייתי הולך לטייל לאורך הקישון, יושב ליד האיקליפטוס שלנו, מביט בשני הגשרים, מקשיב למלמול המים הזורמים, נזכר בכל מה שהיה ומרשה לעצמי להזיל דמעה או שניים של געגועים וכאב.

אני מודה שלפעמים היו גם אחרים. הרפתקאות קצרות ומכאיבות שרק הגבירו את געגועי אליו.

לא הרביתי לראותו באותן שנים, ובפעמים הכל כך נדירות שהוא כן היה איתי לא הקפדנו עוד על הכלל של הימנעות זה מזה בין כתלי הבית.

הכל השתנה באותן שנים רעות שבאו עם המילניום החדש - הנשים כבר לא היו, הילדים כבר בגרו, ורק הקשר הזה ביני לבינו, החשמל הזה שהיה נדלק כל פעם שהיינו מביטים אחד בשני ונוגעים זה בזה, נשאר חזק כתמיד. מעולם לא חשתי דבר כזה עם אף אחד אחר, מעולם לא רציתי באף אחד אחר, רק בו. 

אם חשבתי שעזיבתם של כל אהובי נפשי לתור אחרי פרנסה במקומות זרים זה הדבר הקשה ביותר שצפוי לי הרי שטעיתי טעות חמורה, דבר גרוע מזה קרה - לילי חלתה בסרטן שד.

לא ידעתי דבר על מחלתה של לילי עד שהיה מאוחר מידי. היא לא סיפרה עליה רק לאסתר שחלקה אתה את דירתה בתל אביב. ראיתי אותה רק מידי פעם כשבאה יחד עם אסתר לסופי שבוע הביתה, לצפון. לילי הייתה שוהה בבית בעלה כדי להיות עם הילדים, ואסתר איתי כמובן, ומריו... לפעמים היה בבית, ולפעמים לא.  

הנה, שוב סטיתי מהנושא הכאוב של לילי ועל כורחי אני שב אליו. דבר מחלתה נודע לי טיפין טיפין. היא שמרה על סודה היטב גם ממשפחתה וגם מחבריה לעבודה. רק כשמצבה היה ממש קשה ושני שדיה שכה הרבו לטרוד את מנוחתי בעבר נכרתו והגרורות פשו כבר בריאותיה, נודע לנו דבר מחלתה.

אחרי שהרופאים הרימו ידיים אסתר הביאה אותה הביתה, לצפון. את השבוע האחרון של חייה היא בלתה בבית שבנה לה מריו, מוקפת בילדיה, בעלה וידידיה, נפרדת מעלינו לפני מותה בחיוך שליו של השלמה רגועה. כל הטינה שחשתי כלפיה בעבר נעלמה באחת באותו שבוע. המחלה כרסמה מעל גופה את מעט הבשר שהיה עליו מותירה ממנה רק שלד מכוסה עור שקוף. פניה שתמיד היו דקים ועדינים רזו עד אימה, ומתוך הפנים החיוורות והצנומות נצצו בעוז עיניה השחורות שכמו גדלו עוד יותר. ניצלתי רגע שהייתי איתה לבד ובקשתי את סליחתה. לא היה לי אומץ לפרט על מה עליה לסלוח לי, אבל חשתי צורך עז להתנצל בפניה.

היא לא בקשה הסברים, רק חייכה אלי חיוך קורן וליטפה קלילות את ידי. "זה בסדר, הכל מחול לך." חייכה ועצמה את עיניה. "אני מקווה שגם אתה סולח לי." הוסיפה לפני שיצאתי.

הבטחתי לה שאני סולח לה על הכל למרות שעד היום אין לי מושג על מה אני צריך לסלוח לה. הרי אני זה שעשיתי לה עוול. כל פעם שאני פוקד את קברה אני חש את משא האשמה מעיק עלי. בעיקר אני מצטער על הכעס שחשתי כלפיה בכל פעם שהבליטה בלי בושה את שדיה הזקופים במחשופים גדולים ובחולצות צמודות.

אני יודע, זה לא הגיוני, אבל אני חש כאילו הקנאה והטינה שלי גרמו לכריתת השדים היפים הללו. עד היום לא סיפרתי על כך לאיש. גם ככה עשיתי לה די עוול - גנבתי ממנה את אהבתו של בעלה, פחדתי ממנה בגלל שלא התביישה לבטא את דעותיה, ובעיקר כעסתי עליה בגלל שרצתה דברים שפעם חשבתי שאין לנשים זכות לרצות – חופש, כסף ויכולת השפעה.

היום אני תומך באשתי ודוחק בה שתמצה את היכלות שלה ככל האפשר, שתפצה את עצמה על כל השנים שישבה בבית וגידלה את ילדינו. גם את בנותיי אני מעודד ללמוד להתקדם ולא להניח לאף גבר לעצור בעדן. זו כפרתי על המחשבות הרעות שחשבתי על לילי כשהייתי צעיר וטיפש ואני מקווה שהיא יושבת במרומים, מחייכת את חיוכה המלאכי וסולחת לי. 

ישבנו עליה שבעה ביחד - כל השלושה שנשארו עם הילדים שלנו שהתכנסו להם בחדרו של זוהר, מניחים למבוגרים להתאבל לחוד.

למרות שבמותה מריו לא היה כבר בעלה הוא נהג מנהגי אבלות ולא גילח את זקנו במשך כל השבעה. רק אז ראיתי שזיפי זקנו שפעם היו שחורים מאוד ובעלי ברק כמעט כחול האפירו, וכסף נשזר בתלתליו השחורים.

גם אני לא גילחתי את זקני באותו שבוע וגם בו פשתה השיבה. היא בולטת פחות כי שער זקני בהיר אפילו משער ראשי, אבל אין להכחיש, גם אני וגם הוא כבר לא צעירים כמו שהיינו פעם כשנפגשנו ביום קיץ חם מתחת לביתי וממבט ראשון ידענו שאנחנו רוצים זה את זה.

"הפרויקט בדרום כמעט נגמר." סיפר לי מריו בשלהי הקיץ של השנה שעברה כשהלכנו לבדוק את מצבו של בית העץ הישן.

"בזמן האחרון אני נורא מתגעגע הביתה, לצפון." הוא סגר את הדלת שהתעקמה אחרי שנים של חשיפה למזג האוויר וחיבק אותי, מניח את לחיו הדוקרנית על כתפי.

"אני מתגעגע גם אליך בועז." לחש.

נצמדתי אליו בכוח. "גם אני."

"נוכל ללכת שוב לטייל לקישון בחורף, לראות את האיקליפטוס שלנו ואת הגשר החבוי?" שאל מריו, שפתיו מלטפות את עורי.

"כן, בטח שנוכל." הבטחתי. "אני הולך לשם כמעט כל שבוע. עכשיו הכל יבש שם, אבל עוד מעט ירד גשם והכול יהיה שוב ירוק ויפרחו פרחים. אתה זוכר את שמות הפרחים שפורחים אצלנו בחורף מריו?"

הוא מלטף לאט את גבי, ראשי מונח על חזהו וקולו מהדהד בתוכי. "אני זוכר כל מה שלימדת אותי בועז. בסוף הקיץ פורחים החצבים, ואז יורד היורה ויש כרכומים וסתווניות."

"ופטריות." אני מזכיר לו, "מותר לאכל רק אורניות."

"כן, נכון. ואחר כך פורחות רקפות ואחריהן באים כל הפרחים האדומים, קודם הכלניות..."

"נכון, יש גם כלניות סגולות ולבנות, אבל רובן אדומות." אני מאשר, "ומה אחריהן?"

"נוריות, ואם יש לנו מזל אנחנו מוצאים צבעונים."

"נכון," אני מחייך, "ומה אחר כך?" אני ממשיך להקשות.

"פרגים, ואחר כך באים הפרחים הצהובים, חרדל, וסביונים, וציפורני חתול."

"וחרציות." אני משלים, "ואת מי שכחנו?"

הוא לא יודע, מביט בפני מודאג, "את מי שכחנו?"

"את כליל החורש. אתה זוכר את העץ הזה שרק אחרי שכל הפרחים שלו גומרים לפרוח הוא מרשה לעלים לכסות אותו?"

"כן, נכון." הוא מחייך, "נזכרתי, אבל אני עדיין לא מבדיל בין כלניות לנוריות, וגם הפרגים מבלבלים אותי. כולם נראים לי אותו דבר."

"אל תדאג, אני אלמד אותך להבדיל." אני מבטיח, "מיד אחרי הגשם הראשון נלך לראות שוב את הגשרים ואני אלמד אותך הכל." 

שמור     בטל

שמור     בטל

תם סיפורי. אנחנו עדיין גרים באותם בתים שבנינו כשהיינו צעירים. אני עדיין מרגיש את רוחה של לילי מרחפת בחלל ביתו, אני עדיין נשוי לאסתר. אנחנו עדיין מטיילים לאורך הקישון, עוצרים לנוח מתחת לאיקליפטוס הענק, אוהבים זה את זה וחוזרים יחד הביתה, וגם אחרי כל אותן שנים שחלפו מאז שנפגשנו שם לראשונה אנחנו עדיין נאהבים וחברים ונישאר כאלה עד יומינו האחרון.