עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. ראש בריא במיטה חולה

א. הצד הלא נכון של הארבעים
אני אוהב את הבית שלי, פשוט אוהב אותו. זה הבית הראשון שבו אני מרגיש ממש בבית.
מצחיק שבן אדם בגילי, שהיה נשוי הרבה שנים ועבר כמה וכמה דירות, מרגיש בבית רק עכשיו, אחרי שעבר לצד הלא נכון של הארבעים.
זה לא בית גדול במיוחד, ורבים יטענו, אולי בצדק, שהוא יותר צריף מבית, אבל טוב לי פה, נוח לי ונעים. אני מקווה שאגור פה עד שיבוא יומי לעבור את הכביש ולהצטרף אל השכנים ממול.
ואם מישהו לא קלט את הבדיחה כוונתי היא שאני גר מול בית קברות. זה לא כל כך זוועתי כמו שאפשר לחשוב, דווקא בית קברות נחמד, כפרי כזה עם המון עצים מסביב, לא המוני מידי ועם נוף נאה לעמק.
הבית שאני גר בו הוא בעצם צריף שוודי משופצר שעומד על בסיס של קומת קרקע עשויה בטון מזוין וקבורה למחצה באדמה.
הבית היה שייך לדוד שלי, אח של אימא. רווק זקן שמעולם לא נשא אישה. כל ימי חייו דודה סימה נהגה להגיד בלגלוג מאחורי גבו ששמוליק אחיה נשאר רווק כי הוא לא היה מוכן לפרנס אישה זרה. במקום לטפל בזרה הוא טיפל באימא שלהם, סבתא שלי, עד שנפטרה, ואחר כך מכר את דירתה ובנה לו את הבית שאני גר בו כעת. גם מחלונות הבית שלי יש נוף מוצלח. הם צופים אל וואדי צר מגודל אלוני תבור שמעליו מתנשאות גבעות גיר מעוטרות ברושים וכליל החורש. בין העצים חבויים עוד קברים, אמנם עתיקים מאוד, אבל בכל זאת קברים.
לפני אלפיים שנה בערך יהודים מעל רחבי העולם העתיק באו לכאן להיקבר באדמת ארץ ישראל הקדושה, ועכשיו זה גן לאומי יפה עם קטקומבות לחות ומסריחות מעובש המכילות המון סרקופגים מוארים בספוטים דרמטיים וביניהם מסתובבים להם תיירים נפעמים.
למרבה הפלא אני לא מדוכא ולא עצוב בגלל השכנים המתים שלי, נהפוך הוא, הם שקטים מאוד ולא מפריעים לי כלל. 
אחרי שהתגרשתי מהדס (היא נולדה סתם הדסה, אבל שינתה להדס המתוחכם יותר עוד לפני שהתחתנו) התגלגלתי בדירות שכורות פה ושם. זה היה קשה, בעיקר כי הילדות היו אז ממש קטנות ולהרגיל אותן כל פעם למקום חדש היה מסובך, ואז הדוד שמוליק נפטר והוריש לי את ביתו, ופתאום דודה סימה שינתה את טעמה ושמוליק הקמצן נעשה פתאום מולי - אחיה הקטן והמסכן שקצת התבלבל לקראת הסוף והוריש את הדירה שלו לאחיין הלא נכון - אני.
האחיין הנכון מבחינתה היה כמובן הבן שלה, המוצלח. מהנדס נשוי עם שלושה ילדים מוצלחים שמביא לה רק נחת ואושר, ולא אחד כמוני, גרוש ובלי פרנסה מסודרת, כבשה שחורה שעל שובל השמועות שמשתרך אחריה עדיף לא לדבר בכלל כי זה בושה שבמשפחה שלנו...
טוב, זה לא עזר לה. דוד שמוליק ידע עם מי יש לו עסק והצוואה שלו הייתה מסודרת וברורה. בכל זאת היא עשתה קצת בעיות ורק אחרי כמה עיכובים שארכו למעלה משנה יכולתי להפסיק לנדוד ולגור סוף סוף בבית משלי.
הבנות כבר היו אז די גדולות ולא רצו להישאר לישון אצלי, ומי שדווקא כן אהב להתארח בקומת הקרקע שלי - שהיא מעין מרתף מקלט שכזה - היה נועם בני הבכור שאימא שלו היא האישה שלא התחתנתי איתה, בעוד שמיכל ויעל הן הבנות של הדס האישה שאיתה כן התחתנתי.
כן, זה קצת מבלבל, אני יודע. אני אסביר הכול לאט לאט - הייתי נשוי בערך חמש עשרה שנה. הנישואים שלי לא היו רעים כלל, ובהתחלה היו אפילו טובים. באמת חשבתי שנחיה יחד עד הסוף. בעשר השנים הראשונות אפילו לא חשבתי לבגוד בה.
כן, ידעתי שמשהו חסר, כמובן שידעתי, וידעתי גם בדיוק מה חסר, אבל הרי כולם אומרים שסוד הנישואים המאושרים הוא פשרות, אז התפשרתי והתפשרתי, ואז, דווקא אחרי שמלאו לי שלושים וחמש ונעשיתי קצת מדוכא כי זה אומר שמחצית חיי עברה צץ לו פתאום נועם בחיי.
הוא היה אז כמעט בן חמש עשרה. גבוה כמעט כמוני ודומה לי מספיק כדי שנוכל לחסוך לעצמנו את ההוצאות על בדיקת אבהות. כמוני הוא בהיר עור ובעל שער כהה ועיניים חומות בהירות. יש לו הגבות שלי, הפרופיל שלי, וכפות ידיו ורגליו הן העתקים מדויקים של כפות ידי ורגלי, אם כי כבר אז היה ברור שהוא עומד להיות מגודל יותר ממני.
כמה ימים אחרי שרקפת - אימא שלו - הציגה אותו בפני התברר שהוא ירש ממני עוד משהו. משהו שהייתי מעדיף לא להוריש הלאה.
הלכנו יחד לשוק להביא אבטיחים וראיתי איך הוא מביט במוכר - נער שחום בגופיה שפילח בתנועה מדויקת את האבטיח, גוזר ממנו בשלוש אבחות סכין מהירות משולש ירוק אדום, משפד אותו על הסכין ומגיש אותו באבירות לגברת שעמדה בתור לפנינו - וידעתי.
גם אני הבטתי בנער השחום והשרירי שמצידו הביט במחשוף של הגברת ונאנחתי חרש לעצמי, תוהה כמה זמן יעבור עד שהלחץ הזה בתוכי יצטבר שוב לרמה בלתי נסבלת ואני אאלץ לספר להדס סיפור בלתי מתקבל על הדעת לתרץ את היעדרותי מהבית כדי שאוכל ללכת לגן למצוא לי נער שחום בעל עור מתוח ושרירים מעוגלים... זה יעלה לי כסף כמובן, אבל...
נועם נולד כשאני הייתי רק בן תשע עשרה וחצי. הייתי אז בסדיר וכלל לא ידעתי על קיומו. רקפת, אימו, לא טרחה לספר לי שהקשר הקצר והלא רציני שלי איתה - בחורה נחמדה בעלת עיניים צוחקות וחזה מעוגל - נגמר בפנצ'ר.
עד שנודע לה שהיא הרה אני כבר הייתי בבסיס אחר והיא החליטה ברוב תבונה שעדיף לה להתחתן עם גבר מבוגר ממנה, גרוש מבוסס שחיזר אחריה עוד לפני שהתגייסה, מאשר לדרוש ממני, חייל צעיר ומבולבל, למלא את חובתו המוסרית.
היא יכלה כמובן להפיל את העובר, אבל העדיפה, מנימוקיה שלה, להתחתן ולעזוב את הצבא לטובת האימהות.
ראיתי תמונות של בעלה שנפטר קצת אחרי הבר מצווה של נועם – איש נעים סבר, נמוך, עגלגל, ג'ינג'י, לא דומה במאומה לנועם - אני מניח שגם הוא קלט די מהר עד כמה הילד לא דומה לו, אבל מאחר והיה אדם הגון ואהב את רקפת הוא אהב גם את הילד שלה שאהב אותו כמו שכל ילד אוהב את אביו.
משום מה נמלכה רקפת בדעתה ואחרי שבעלה נפטר הלכה וסיפרה לנועם שאביו הוא לא אביו האמיתי וכמובן שהנער התעקש לדעת מי באמת אביו. היא לא הצליחה להתאפק וגילתה לו את שמי,
הם מצאו אותי בקלות בספר הטלפונים, התקשרו, ופתאום הייתי אביו הגאה של הצעיר הזה שירש ממני יותר מאשר את תווי פני.
אני לא מתבדח, באמת הייתי גאה בנועם, אני עדיין גאה בו וצר לי מאוד שלא זכיתי לגדל אותו. ברגע שראיתי אותו הכרתי בו כבני ובלי להסס הצגתי אותו בפני כל משפחתי והזמנתי אותו לכל האירועים המשפחתיים שלנו. בעיקר הייתי גאה כשיכולתי לבשר להורי שבכל זאת גם לי יש בן.
הדס לא אהבה את הסיפור הזה עם נועם ותמיד עקמה את פיה כשהייתי מבזבז עליו זמן וכסף. היא חשה שאני מקדיש לו זמן רב מידי ושהוא מתחרה על תשומת ליבי עם בנותיה וגרוע מכך על הירושה שעמדו הורי להוריש לי אחרי מאה ועשרים שנה.
גם את נועם עצמו היא לא חיבבה ולא הסתירה את רגשותיה. אחרי שהוא יצא לפנינו מהארון (כמה קלים החיים לצעירים היום, כשאני הייתי בגילו... אפילו בפני עצמי לא הצלחתי לצאת מהארון) היא ממש סלדה מפניו. נכון שהמילה הומו לא נאמרה אף פעם בגלוי, אבל היה לי ברור שהיא שונאת אצלי ואצלו את אותו דבר, גם אם לקח לה זמן להבין מה בדיוק מרגיז אותה אצל שנינו.
בגלל נוכחותו המריבות עם הדס שהחלו עוד לפני שהוא הגיע לחיינו התגברו ובסופו של דבר נפרדנו.
רבנו בעיקר על כסף, גם על סקס, אבל בעיקר על כסף, ואולי רבנו על כסף כדי לא לריב על האין סקס?
אני ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה נעשה קשה עם הזמן, וגבר בן כמעט ארבעים זה לא צעיר בן עשרים וחמש שמצליח לתפקד תמיד ועם כל אחד.
אחרי כל השנים הללו של התפשרות לא הצלחתי להעמיד יותר פנים שאני רוצה בה והיא חשה בזה ונעלבה. עכשיו הגיע תורה לעשות פשרות והסתבר שהיא לא טובה בזה כמוני. מהר מאוד נמאס לה להתפשר.
בשנים שבאו אחר כך כשנדדתי בין דירות שכורות ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי היא צדקה ושהיא עשתה לי טובה בחוסר הסבלנות שלה לפשרות, אבל עד שהגעתי לבית משלי לא הצלחתי בזה כל כך. 
התגרשתי בגיל 38. נועם היה אז בן 18, עומד כפסע לפני גיוסו, והבנות שלי היו עדיין בבית ספר יסודי - מיכל הייתה בת 10 ויעל בת 7 - ונראה היה שכולם, כולל יעל הקטנה, קיבלו את הגירושים שלנו בהרגשת הקלה.
מיד אחרי הגירושים הייתי מוכן להתנפל על העולם ולנגוס בו מלוא הפה. סיפרתי לכול העולם שאני הומו ולמרות מה שאמר לי הראי חשתי כמו עלם חרמן ותאב הרפתקאות.
לתומי חשבתי שבשלהי שנות השלושים שלי אני נראה טוב יותר מאשר הצעיר הצנום וחסר הביטחון שהייתי בגיל עשרים. במשך שנות נישואי שמרתי על עצמי די טוב, התעמלתי בקביעות, לא גידלתי כרס ותודות לגנים המשובחים שירשתי מאבי שערי נותר שופע ומלא אם כי האפיר ברקות.
עם השנים כתפי התרחבו וגופי התמלא ונעשה שעיר יותר והקמטים שיוו לדעתי לפני (שאינם יפים במיוחד) אופי וגבריות.
בעיני נראיתי בסדר גמור. לקח זמן עד שהפנמתי את החשיבות הרבה שמייחסים בביצה ההומואית, שלתוכה הסתערתי בהתלהבות כה רבה, למראה החיצוני.
העובדה שאני מרגיש צעיר וחושב שאני נראה טוב למדי לגילי לא הרשימה אף אחד. התברר לי לצערי שרוב הגברים שרציתי בהם העדיפו צעירים דקי גזרה וחלקים, וכשכבר נדמה היה לי שמצאתי מישהו שחפץ בי גיליתי די מהר שמה שמעניין אותו יותר הוא תוכן ארנקי ולא אני גופי.
היה לי קל יותר אם הייתי נמשך לגברים בגילי או מבוגרים יותר, אבל מאחר והתחלתי את חיי כהומו בגיל מבוגר יחסית - קשיש בשנות הומואים - נמצאתי במצב המגוחך של גבר בוגר שמנסה לחוות מחדש את נעוריו שחלפו.
כמעט מבלי משים הפכתי לוויאז'ה פתטית שרודפת אחרי צעירים מלאי בוז ולעג. בסופו של דבר הגעתי לכך ששנאתי את עצמי ואותם למרות שלא חדלתי לחשוק בהם בכל מאודי.
אחרי שמלאו לי ארבעים היה לי משבר נוראי. כמה ימים אחרי יום הולדתי הייתה תקרית מאוד לא נעימה עם בחור צעיר ויפה אחד שהיה לי קראש מביך עליו. בתמימותי חשבתי שהוא אחד מאותם צעירים יחידי סגולה שנמשכים למבוגרים מהם אך מהר מידי התברר שהוא נמצא איתי רק כי חשב שאני עשיר ומבוסס. כשגילה את טעותו התפרץ כנגדי בצורה מכוערת, קרא לי ויאז'ה מגעילה, קילל, צעק, ביזה והשפיל אותי באמצע פאב הומה במכרים החדשים שרכשתי בביצה - הומואים מקצועיים קשוחי לב וחסרי רחמים שגיחכו בלעג למראה השפלתי ולא ניסו לבוא להגנתי.
ברחתי משם עם דמעות בעיניים ובמשך כמעט שנתיים הפכתי למתבודד. הסתגרתי בעצמי, שתקתי הרבה, לא קיימתי יחסי מין בכלל, וגם מסתם קשרי ידידות נמנעתי.
אני מניח שאם הייתי פונה לעזרה מקצועית היו מגלים לי ששקעתי במעין  דיכאון, אבל לא פניתי. הנחתי לזמן - רופא נדיב ויעיל, גם אם איטי – לעשות את שלו.
לאט לאט חזרתי לעצמי, ועדיין כאדם שנכווה ברותחין ונזהר גם בצוננים, נמנעתי בעקשנות מקשרים שהיה בהם יותר מסתם סקס חסר רגש.
במקום לחפש אהבה השקעתי את מרצי בשיפוץ הבית שירשתי מדודי המנוח. אני מסוג הגברים שאוהבים לעסוק במלאכת כפיים וחלק גדול מהעבודה על הבית עשיתי במו ידי, נהנה מכך עד מאוד.
אחד מבעלי המלאכה שהכרתי תוך כדי השיפוץ הציע לי לפנות לידיד שלו – יורם קמינסקי המכונה קמי - שהיה בעל בית מלאכה לתיקון מכשירי פיתוח תעשייתיים לשקפים וצילומים. הוא ייבא אותם מאירופה וסיפק להם שירות תיקונים. עסקיו היו טובים, ידיו מלאו עבודה והוא חיפש מישהו שיכסה את אזור הצפון. אני הייתי האדם המתאים לכך.
אני אוהב מאוד את העבודה אצל 'קמינסקי בע"מ'. אצל יורם אני יכול לעבוד בעבודת הכפיים האהובה עלי, לחטט בקרביים של מכשירים מסובכים, לתקן את הדרוש תיקון, לזכות לתודותיהם של העובדים המרוצים, ולהמשיך למפעל הבא בתור.
עוד יתרון חשוב בעיני לעבודה זו הוא שהיא דורשת ממני להיות מעט מאוד זמן במשרד. שירה – מנהלת המשרד היעילה מאוד - לקחה על עצמה את העול הזה, ולשמחתי אני כמעט שלא מתעסק בעבודת ניירת השנואה עלי במיוחד.
סוף סוף מצאתי לי עבודה נטולת שיגרה מעייפת כמו במקומות העבודה הקודמים שלי. אני נוסע לי מלקוח ללקוח עם פז'ו מסחרי שכל הוצאותיו משולמות על ידי  חברת 'קמינסקי בע"מ', שומר על קשר עם המשרד בעזרת מכשיר מירס גדול ומרשים, מרוצה מכך שכל יום עבודה מביא איתו הפתעות חדשות.
זו הסיבה לכך שכמה שבועות אחרי יום הולדתי הארבעים וחמש - יום הולדת שציפיתי לו בזמנו בפחד - מצאתי את עצמי עומד בצומת קרית אתא, לא רחוק ממלונית 'הבית הירוק' (שאני מכיר היטב מבפנים), מחייך למראה שני בחורים צעירים שישבו בקבינה של משאית אדומה ענקית שעמדה ברמזור.
הקבינה הייתה מהסוג המודרני הזה שכולו חלונות וראיתי אותם היטב אם כי לא יכולתי לשמוע את המוזיקה שכפי הנראה התנגנה בתוך המשאית. מן הסתם הייתה זו מוזיקה עליזה ומקפיצה מאוד. השניים קפצצו קלות על המושב, מנענעים את ידיהם בקצב בצורה מסוגננת ומתואמת להפליא. הם רקדו בישיבה צוחקים ומאושרים בלי להראות שום מודעות לעובדה שהם נמצאים באמצע כביש ראשי באזור תעשייה הומה.
נהניתי מאוד למראה שני הצעירים היפים והעליזים הללו שהיה לי ברור למדי שהם בני זוג ולא רק בעבודה והפעם, לשם שינוי, יכולתי להביט בהם בלי לחוש מרירות או קנאה.
שני רקדני הישיבה הללו הצחיקו אותי מאוד ואחרי שהרמזור התחלף לירוק והמשאית נסעה ראיתי שהם שעשעו גם את הבחור שעמד על המדרכה ממול וחייך הישר אלי. ככה פגשתי לראשונה את יורי.

ב. הבית הירוק
קורה מידי פעם שהמצב ביני לבין יורי נעשה קשה ולא נוח, הרוחות מתלהטות, מילים קשות נזרקות לחלל החדר ויש הרגשה שהאהבה לא גרה כאן יותר, ואז אני שב ומעלה בזיכרוני איך הוא פסע לקראתי, מחייך את החיוך הזוהר והפתוח שלו, איך הבטנו זה בזה בעודנו פוסעים על מעבר החצייה שהוליך אותנו אחד אל השני עד שנפגשנו בדיוק באמצעו, ולרגע עמדנו אחד מול השני על אי התנועה הקטן במרכז מעבר החצייה, בודקים זה את זה בתשומת לב (אם היינו כלבים בטח היינו מרחרחים אחד את אחוריו של השני) כל אחד מאיתנו מרכז את כל עוצמת כוח הגיידאר שלו לעבר חברו ו... ממשיכים איש לדרכו - הוא אל האופנוע שלו שעמד בחנייה של מלונית הבית הירוק ואני אל המפעל הקטן שהזעיק אותי לטפל במכונת הפיתוח העתיקה והחורקת שלו.
זר שהיה מביט בנו מהצד לא היה מבחין בשום דבר מיוחד. לכאורה היינו שני אנשים רגילים לגמרי, חוצים את הכביש במעבר חצייה באור ירוק כמו שאזרחים מהוגנים אמורים לעשות, אבל אני הרגשתי מחושמל כולי מהמעמד, ואחר כך יורי הודה שגם הוא חש כך, ובכל זאת לא אמרנו מילה, אפילו לא הנדנו בראשנו זה אל זה, ואם הוא לא היה עקשן, וסבלני ואופטימי אולי לא היינו נפגשים שוב לעולם, אבל יורי הוא יורי, בחור עם נשמה רוסית גדולה שמאמין בגורל ובגיידאר המשובח שלו.
במשך שעה שלמה הוא עמד והמתין לי ליד האופנוע שלו, חוסה משמש אחר הצהרים האביבית בצל המלבני שהטיל הבית הירוק לכל אורך מגרש החנייה, מגיע עד לכניסה למרכולית 24/7 שעמדה מצידו השני של הכביש. סבלנותו באה על שכרה כששעה אחר כך סיימתי את עבודתי ושבתי וחציתי את מעבר החצייה שמשני צידיו נפגשנו וניגשתי היישר אליו.
"חזרת." הוא אמר בפשטות ושב וחייך חיוך גדול ויפה שצמצם עוד יותר את עיני התכלת הצרות שלו והעלה קמטים מתוקים במעלה אפו.
"כן, חזרתי." אמרתי בפשטות וחייכתי אליו בחזרה, תוהה בן כמה הוא. היה לו מראה סלאבי מובהק – עור חרסינה עדין שלא נועד להיחשף לשמש האכזרית שלנו, שער חום בהיר, קצוץ בנוסח סובייטי מחמיר, עיני תכלת צרות ומלוכסנות מעט, אף קטן וסולד ושפתיים דובדבניות מלאות ורכות שעוררו בי רצון לטעום אותן – הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל בנוי יפה. צנום אך רחב כתפיים וזקוף מאוד. אצבעות היד שהושיט לי ללחיצה היו ארוכות ואלגנטיות כשל פסנתרן.
"אני יורי." הציג את עצמו בנימוס בוטח, מביט היישר בעיני, "יורי קפצן."
לחצתי בעונג את ידו שהייתה לא חמה מידי ולא קרירה מידי, לא יבשה מידי וגם לא לחה מידי. היא הייתה בדיוק כמו שצריך וכזו הייתה גם לחיצת ידו - גברית וחזקה מבלי להיות מוחצת ומכאיבה או רפה וחלשלשה.
"אני יעקוב מנבר." אמרתי, מחקה מבלי דעת את הטון האדיב שלו, בעודי מצטער חרש שלא לבשתי חולצה פחות מרושלת, "אבל כולם קוראים לי קובה."
"למה קובה?" הוא שאל בעניין, משהה את כף ידו לעוד שנייה אחת מיותרת בידי ואחר כך מרפה ממנה. (מחווה שאני פירשתי כרמז עדין לכך שהוא מעוניין, אבל לא מתכוון ללחוץ חזק מידי, בדיוק כמו שאני מעדיף).
"לא זוכר בדיוק." שיקרתי (כן זכרתי, אבל העדפתי להדחיק את הזיכרון המביך ההוא), "אבל היו לנו בכיתה המון יעקובים ואחרי שנגמרו להם כל הקיצורים ליעקוב נשארתי עם קובה."
הוא צחק, נראה משועשע באמת, לא מתוך נימוס, לשמע הסברי, ואמר שגם בכיתה שלו היו יותר מידי יורים והמורה פשוט מספר אותם. (הוא לא יכול להיות יותר מעשרים ושלוש מקסימום חמש הגעתי בינתיים למסקנה) ואז החווה בפשטות בסנטרו לעבר דלת הבית הירוק, "שניכנס?" שאל בקלילות מעושה מעט שנשאה חן בעיני מאוד. (גאוותי נשארה מצולקת עוד מאז ולא הייתי רוצה שהוא ירגיש בטוח מידי בעצמו).
הנהנתי בשתיקה ופניתי לעבר הדלת, חש מבלי לראות איך הוא פוסע בעקבותיי.
הלובי של הבית הירוק לא השתנה כמעט מאז החורף שעבר. לובי מרופט, חסר חן, אבל נקי. דלפק קבלה מצופה פורמייקה חומה בצד אחד, כורסאות מתכת משרדיות עם ריפוד וויניל דוחה בצד השני. הכול היה בצבעים פרקטיים של חום אפרורי, ורק ציקי שישב מעבר לדלפק הקבלה, מעיין בעיתון רכילות מבריק, הוסיף צבע ללובי העגום.
"כן אדוני." אמר בקול מקצועי ומנומס, פונה אלי כאילו מעולם לא נפגשנו, ומתעלם מיורי - סימן שהוא בטח מכיר אותו היטב - טוב מכפי שהוא מכיר אותי.
"היי ציקי, מתאים לך הגוונים האלו בשיער." חייכתי אליו, "והחולצה שלך ממש מאממת." הוספתי. הוא כבש חיוך, מעביר יד גנדרנית בשערו, "תודה לך אדוני." אמר, ממשיך להקפיד להישאר מקצועי, "אתה עם האדון הזה?"
"כן ציקי, אנחנו יחד." אמר יורי שהתואר - האדון הזה - בידח את דעתו, "המעלית עדיין מקולקלת?"
"לא, כמובן שלא." זקף ציקי את קומתו הצנומה בהדרת כבוד, "אבל יש לה קצת בעיה להגיע לקומה האחרונה."
"אם ככה ציקי תן לנו בבקשה חדר בקומה השנייה." ביקשתי, "אני קצת זקן מידי לכל המדרגות האלו."
"עדיף בשלישית." אמר יורי, "או שהצלחתם כבר לתקן את הבעיה עם הצנרת בקומה השנייה?"
"עדיין לא." נאלץ ציקי להודות, מעט נבוך, "אבל עובדים על זה." הוא הגיש לי מפתח מחובר לתווית נחושת עגלגלה שהמספר 321 היה טבוע בה. "לכמה זמן?" שאל.
הבטנו זה בזה בשאלה. השעה הייתה כבר כמעט חמש אחרי הצהרים ויום העבודה שלי בעצם תם. "לי יש זמן עד מחר בבוקר." אמרתי ליורי, "ולך?"
"אותו דבר." חייך אלי יורי חיוך זוהר.
"אז שלוש שעות." פסק ציקי, "ואפשר גם הארכה אם תרצו." הוסיף בפקפוק. ציקי, למרות גילו הרך, היה ציניקן אמיתי (כמתבקש מכל מי שעבד במקום כמו הבית הירוק) ולא האמין שיש זוג שירצה לשהות סגור יחד בחדר אחד יותר משלוש שעות.
נתתי לו שטר של מאתיים ₪, אמרתי לו שנסגור את החשבון כשנצא והלכתי לעבר המעלית כשיורי פוסע בנאמנות בעקבותיי.
"רגע!" צעק אחרינו ציקי, "הקונדומים! מלונית הבית הירוק שמחה לכבד את אורחיה בקונדומים חינם." דקלם לנו במהירות כפי כהורה לו כנראה וסרמן הקירח - בעל הבית של הבית הירוק.
הבטתי ביורי בשאלה. "זה בסדר," הוא אמר, "יש לי משלי והם בטח טובים יותר מאלה של הבית הירוק." ואז פתחה המעלית הגונחת של הבית הירוק את דלתותיה בקול אנחה ואנחנו פסענו לתוכה ונישאנו היישר אל הקומה השלישית.
החדר שקיבלנו תאם את הלובי. צבעי חום פרקטיים, ריהוט מתכתי מינימאלי, ומראה יעיל מרופט, אבל נקי. האהיל האדמדם והתמונה המכוערת שעל הקיר שניסו להשרות מעט חמימות ביתית בחדר נכשלו בכך כשלון חרוץ.
הבטנו זה בזה ופתאום השתררה מבוכה קלה. "חבל שאין מה לשתות." הוא אמר
עניתי שאני שתיין נורא ואיום והוא הושיט את ידו ללטף באהדה את לחיי ופתאום התנשקנו, נשיקה עדינה ומגששת שהחלה במגע שפתיים מהססות והלכה והעמיקה עד שנפלנו מתנשפים על המיטה, מושכים אחד מהשני את הבגדים.
יותר מכל אני זוכר מאותה פעם ראשונה את השתיקה שהשתררה בינינו אחרי שנפטרנו מבגדינו. לא שתיקה כבדה ומעיקה אלא שתיקה נינוחה של שניים שלא זקוקים ליותר מידי הסברים
והוראות שצריך לספק בדרך כלל לבן זוג חדש.
באורח פלא כבר מהפעם הראשונה שידרנו על אותו גל ולמרות שהוא שתק ורוב הזמן היו עיניו עצומות הבנתי בדייקנות את תחושותיו.
ליטפתי את עורו הלבן והחלק, ממשש בעונג את שריריו הצעירים, חש דרך קצות אצבעותיי איך גופו מתרונן תחת מגעי. הוא הגיש לי קונדום ולא הניח לי לקחת את אברו לפי עד שלא הלבשתי לו את הגומי הדקיק, אבל אחר כך עודד אותי בלטיפות ובגניחות להתענג עליו בפי ובאצבעותיי, והחזיר לי מידה כנגד מידה. כמו באותה לחיצת יד ראשונה הכול היה בדיוק כמו שצריך -לא חזק מידי ולא חלש מידי, לא לח מידי ולא יבש מידי - אלא בדיוק כמו שתמיד רציתי שיהיה וכמו שלעיתים רחוקות מאוד הצלחתי לקבל.
במקום להיכנס לשאלה המעיקה של אק/פס וכל הניג'וס המביך הזה הוא התהפך על בטנו, שלף מהשידה המכוערת שעמדה לצד המיטה חומר סיכה והגיש לי אותו בחן. אסיר תודה לקחתי ממנו את השפופרת וכשמרחתי אותו בזהירות בין פלחי עכוזו נרעד גופו בצמרמורת מתוקה ואז, כאילו גמר פתאום אומר, התהפך ונשכב על גבו, מתקמר לעברי בגמישות, מחבק את מותני ברגליו, מביט ישר לתוך עיני.
נישקתי את פיו בעודי חודר לתוכו והוא נצמד אלי בכוח ומלמל מילים ברוסית רכה שהתקשיתי להבין, מעביר את ידיו לאורך גבי.
זה נגמר מהר מידי בהתפוצצות הדדית, ושנינו היינו מרוצים, אבל ידענו שזה לא מספיק, שאנחנו רוצים עוד, ומיד אחרי שהתקלחנו יחד חזרנו למיטה והתכבדנו בעוד, ואחר כך נרדמנו יחד והתעוררנו אחרי כמעט שעה, מחייכים זה אל זה, מרגישים נינוחים, שבעי רצון ומסופקים.
"עברו כבר שעתיים." אמרתי וליטפתי את כתפו, "כדאי שאני אזוז. אני אשלם לציקי עבור עוד שעה אם אתה רוצה להישאר פה לבד ולישון עוד קצת."
"לא, באמת, לא צריך. גם אני צריך ללכת." אמר יורי אצבעותיו הארוכות מרפרפות על חזי, ואני ידעתי בלי מילים שהוא אוהב את העובדה שאני לא חלק כמוהו, ושהשיבה שהחלה להתנחל בשיער החזה שלי לא מפריעה לו.
התלבשנו בזריזות תוך שאנחנו מביטים אחד בשני, אהבתי את זה, אהבתי להביט בו, ועוד יותר מצאו חן בעיני המבטים שהוא לכסן לעברי, הם היוו ניגוד מרענן לפעמים אחרות בהן התלבשתי לצידו של גבר זר שלא מזמן עשיתי שימוש בגופו ומיד אחר כך חשתי רצון עז להעלים אותו מטווח הראייה שלי.
הפעם זה לא קרה, גופי התרונן משמחה, חשתי הכרת תודה ועליזות. מלא רצון טוב הגשתי ליורי מאה שקל ואמרתי לו לקנות לעצמו משהו נחמד.
זה לא שחשבתי שהוא באמת נער ליווי, (במקרה כזה הסיפור היה עולה לי הרבה הרבה יותר), אבל במשך השנים התרגלתי לכך שעצם נוכחותי לא מהווה פיצוי מספיק ושכדאי לתגבר אותה בכסף, בעיקר אם מדובר בצעיר יפה וגמיש כמו יורי.
ברגע שהושטתי לו את הכסף האווירה הטובה, הנינוחה ומלאת ההבנה ששררה ביני לבינו נעלמה, ופתאום הפרידה בינינו חומת זרות איומה שצבטה את ליבי בכאב מפתיע.
במקום לקחת את הכסף מידי הוא בהה בפני כלא מאמין ואז קפץ ממקומו בזריזות, קילל ברוסית ובלי לקשור את שרוכי נעליו ברח החוצה.
אחרי תדהמה של רגע רצתי אחריו, אבל הוא היה זריז ממני ובמקום להמתין למעלית דהר במורד המדרגות. חפזתי אחריו והספקתי לראות איך הוא מועד על השרוך הפרום, מאבד את אחיזתו במעקה, נופל ומתגלגל עד הרחבה הקטנה שהפרידה בין גרמי המדרגות של קומה שלוש ושתיים.  

תוך שנייה הייתי לצידו ורק כשראיתי שעיניו פקוחות ושהוא לא נחבל באופן חמור הצלחתי לדבר. מאז שאיבדתי את הילדות בקניון הומה אנשים לא הייתי מבוהל כל כך. חשתי בחילה מרוב פחד ועורפי נשטף זיעה, סימן בדוק אצלי למצוקה חמורה.
"מה אתה? מפגר?" התנפלתי עליו, כורך את ידי סביבו ומושך אותו לישיבה על המדרגה מעלינו. "מה אתה בורח ככה? ולמה אתה לא קושר את השרוכים של הנעלים? יכולת לשבור את הראש, ילד משוגע שכמוך!"
"אני לא ילד ואל תגיד לי מה לעשות." הוא השיב במרדנות, אבל גופו שנשען על שלי רעד, וידעתי שהוא כועס רק כדי לא להתחיל לבכות.
"כואב לך? תראה איפה קיבלת מכה."
"ברגל, זה בסדר. זה שום דבר."
"אל תגיד שום דבר, תראה איזה שריטה יש לך, ונדמה לי שהקרסול מתנפח." כרעתי על ברכי לפניו, ממשש בעדינות את קרסולו. "כנראה שעיקמת את הרגל כשנפלת. אני מקווה שלא נקעת אותה." ניסיתי לגעת בשריטה שדיממה קלות.
"אני בסדר גמור." אמר יורי בפסקנות והדף את ידי. לא התעקשתי והנחתי לו לנסות לעמוד בכוחות עצמו על רגליו כשהוא נתמך בקיר. הוא החל לעלות במדרגות, אבל גניחת כאב נפלטה מפיו ואני נחפזתי לתמוך בו, כורך יד על מותניו. "שים יד על הכתף שלי." הוריתי לו, "ונעלה לאט לחדר."
החלנו בטיפוס איטי ומיוסר במעלה המדרגות. כל צעד עלה לו בכאבים, יכולתי לראות איך פניו נקמצים כדי לבלום גניחה, ואיך המאמץ מעלה טיפות זיעה פניניות על שפתו התחתונה.
באמצע גרם המדרגות עצרתי והכרזתי על מנוחה. "לא צריך." הוא מחה, "אני בסדר." גופו שנשען על גופי, רוטט ממאמץ, אמר דברים שונים, אבל ברור היה שיורי לא הקשיב לתחנוניו.
"אתה אולי בסדר ילד, אבל אני קשיש עייף שרוצה מנוחה."
"אני לא ילד, תפסיק לקרוא לי ילד, וגם אתה לא קשיש. בן כמה אתה בכלל?"
"אני בן ארבעים וחמש וחצי, ואתה?"
"אני כבר לא קטין אם זה מה שמדאיג אותך."
"לא, ברור שאתה כבר מעל שש עשרה. השאלה שלי היא כמה מעל שש עשרה?"
"אני בן עשרים פלוס." השיב יורי בקיצור נמרץ, הזדקף והחל שוב את הטיפוס המייגע במעלה המדרגות ואני לצידו, תומך בו לאורך כל הדרך, עד שהגענו לפתח המעלית, שם השארתי אותו, נשען על הקיר.
"חכה לי ואל תזוז." הוריתי לו בחומרה.
הוא הניד בראשו בעייפות, "אני אחכה." הבטיח.
כמעט שהלכתי ואז מתוך דחף פנימי שלא יכולתי לכבוש הסתובבתי חזרה על עקבי, ניגבתי באצבעי את הזיעה מעל שפתו ונישקתי בחזקה את פיו. "לא התכוונתי להעליב אותך יורי, רק רציתי לתת לך מתנה לאות תודה."
"אני יודע. אני פשוט... לפעמים אני לא חושב עד הסוף." השיב, עיניו עדיין עצומות וחייך חיוך קטן ומתנצל. חזרתי לחדר, אספתי את ארנקי ואת ז'קט הג'ינס שלי שנותרו מאחור, נעלתי את הדלת ושבתי אל יורי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה