עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. סיפורי פוגי

1. הנשיקה הראשונה
כל זמן שסבתא חיה הייתי ילד טוב וממושמע, אחרי שהיא מתה, משאירה אותי בודד בעולם, גיליתי פתאום שאני כבר לא ילד, שאני בעצם גבר, ושאני הומו.
סבתא מתה אחרי שמלאו לי עשרים, בדיוק השתחררתי מהצבא ומדהים ככל שזה ישמע לא ידעתי עד אז שאני מעדיף גברים. כמובן שהבנתי שאני כבר בוגר, אבל המשכתי להרגיש צעיר מאוד, והדחקתי כל מחשבה על העתיד.
תמיד היה לי עוד די זמן לדאוג לזה, ופתאום גם סבתא מתה, הזמן נגמר וכל מה שנשאר לי היו שלושה קברים, דירה קטנה ומתפוררת עם המון רהיטים ישנים ומגרות נעולות והידיעה המפחידה הזו שנחתה עלי מאי שם שהחיים שלי לא עומדים להתנהל כמו שציפיתי, שאני לא אתחתן עם אישה ושאולי אף פעם לא יהיו לי ילדים ובית עם דשא וגדר ופרדס עצי הדר קטן מאחורי הבית.
ישבתי שבעה על סבתא כמו שישבנו יחד על אימא שלי שמתה כשהייתי בן עשר, ועל סבא שנפטר מיד אחרי הבר מצווה שלי, וגיליתי שבלי סבתא שתקרא יחד איתי תהילים ותסתכל עלי מניח תפילין הדת הפסיקה לנחם אותי. איבדתי את האמונה יחד עם המשפחה שלי והתחלתי לחלום חלומות מטרידים על גברים ערומים שנגעו בי במקומות מביכים וגרמו לי להתעורר באמצע הלילה מזיע ורועד.
אחרי שהנחתי מצבה על הקבר של סבתא התחלתי ללמוד הנדסת מחשבים במכללה כמו שסבתא תכננה עבורי וניסיתי להמשיך לחיות בצורה שתגרום לה להיות גאה בי, אבל בלעדיה כל מה שעשיתי נעשה חסר משמעות.
כל זמן שהיא חיה הצלחתי להאמין שסבא ואימא משגיחים עלי משמים ושחשוב שאלך בדרך הנכונה ואתקדם בחיים. כשהייתי ילד האמנתי לכל מה שהם לימדו אותי, שצריך להיות הגון וישר, להגיד תמיד את האמת, להיות חרוץ ונאמן, לעבוד קשה, לכבד את המבוגרים ולהיות תמיד מנומס, אחרי שהם מתו והשאירו אותי לבד כל מה שהם לימדו אותי נעשה פתאום פחות חשוב.
כלפי חוץ נשארתי אותו אדם, אבל כבר לא חשתי סיפוק מכך שאני ילד טוב,
מה זה עזר לי להיות טוב? כול מי שאהב אותי אי פעם מת, הייתי בודד כל כך והחלומות המטרידים האלו... הם החלו להציק לי גם כשהייתי ער.
פתאום ראיתי כל כך הרבה גברים סביבי... כלומר, תמיד לפחות חצי מהאנשים שפגשתי היו גברים, אבל אף פעם לא שמתי לב אליהם יותר מאשר לנשים ולפתע לא יכולתי להפסיק להביט בהם. הם היו יפים ומגרים כל כך... בקושי התאפקתי לא לגעת בהם.
הנסיעות באוטובוס למכללה היו הכי גרועות. האוטובוסים שנסעו בבקרים למכללה המו גברים צעירים, יפים, שריריים, חייכנים. הם ישבו לצידי, נגעו בי כבדרך אגב, חייכו אלי, התחככו בי כשעמדתי בתור או קמתי לפנות מקום לגברת קשישה... הם היו בכל מקום ולא יכולתי להפסיק להזות איך אני נוגע בהם, מנשק, מחבק, מלטף ולפעמים עושה דברים גרועים יותר, דברים שלא הבנתי איך הם עולים במוחי ומה לעשות כדי לגרש אותם משם.
ואז, יום אחד, כשישבתי בקפיטריה ואכלתי ארוחת צהרים (אם סבתא הייתה בחיים היא בטח הייתה מכינה לי כריכים, אבל מאחר והיא לא הייתה יותר ואף פעם לא היה לי די זמן בבוקר להכין לעצמי אוכל נהגתי לאכול בקפיטריה) נכנסו לשם שני בחורים שראיתי מידי פעם מסתובבים בין הכיתות. אחד מהם היה יפה מאוד, כל כך יפה עד שלא יכולתי להפסיק להביט בו, והשני, הוא היה מוזר, שערו היה ארוך מידי, היו לו עגילים ובגדים צמודים והדוקים, ותנועות נשיות מעודנות שהביכו אותי. נדמה לי שהוא אפילו היה מאופר מעט. גם השם שלו היה מוזר, החבר היפה שלו קרא לו מילי, שזה בכלל לא שם של גבר, וכשאותו מילי חיבק את מותניו וניסה לנשק את לחיו הוא הדף אותו מעליו, "תעזוב אותי יא הומו." אמר וצחק.
הבנתי שהם הומואים ורק אז קלטתי שגם אני כזה, שאני הומו כמותם והרגשתי שאני מסמיק, שידי רועדות, וכשקמתי ברכי כאילו נהפכו למים וכמעט שנפלתי.
"מה הבעיה פוגי? אתה בסדר?" שאל שלומי, חברי לכיתה שישב לידי ולעס את ארוחת הצהרים שלו.
"לא כל כך, אני... נדמה לי שאני חולה." גמגמתי, אדום ממבוכה מפני ששלומי היה ידיד ותיק ומעולם לא שיקרתי לו. אני שקרן כל כך גרוע כי אף פעם לא הייתה לי סיבה לשקר, אבל ידעתי שהפעם אני חייב, הרי אני לא יכול להגיד לשלומי שמכיר אותי עוד מבית הספר היסודי שאני הומו. הוא בטח היה נתקף גועל נורא ומפסיק להיות חבר שלי.
אני יודע שאני חשתי סלידה ותדהמה, ופחד, ולא הבנתי איך לא תפסתי את זה עוד קודם, איך זה שאני כזה טיפש?
ברגע שחזרתי הביתה הדלקתי את המחשב, נכנסתי לגוגל והתחלתי לנסות לברר מה זה בדיוק הומו, מה זה אומר, מקווה ללא הרף שאני טועה, שיש פירוש אחר לכל מה שקורה איתי ושסתם נבהלתי ובקרוב מאוד אחת מהבנות הנחמדות האלו שהחברה של שלומי מנסה לשדך לי תגרום גם לי להתאהב כמו ששלומי מאוהב בחברה שלו ואני אפסיק לחשוב על גברים, להתרגש מהם, לחלום עליהם ועל הזין שלהם, ואיך הם דוחפים אותו לפי או...
הייתי באמת תמים מאוד באותם ימים. לא היה לי מושג מה אני אגלה במחשב שעד היום היה בשבילי כלי שנועד ללימודים ולמשחק. תוך כמה שעות הבנתי הרבה דברים, דברים שזעזעו אותי והפחידו אותי, וגרמו לי לכבות את המחשב ולשקול התנתקות מהאינטרנט.
כמובן שבסוף לא עשיתי את זה. נכנעתי לפיתוי ושבתי להדליק אותו ולגלוש באתרים של הומואים, לבחון תמונות מגרות ומזעזעות, לקרוא סיפורים, שירים, כתבות, מאמרים, ידיעות ודעות, וכבר למחרת עברתי לאתרי הכרויות... די מהר מצאתי את עצמי נרשם לכמה מהם, ואחר כך גם מנסה לשוחח שם עם אנשים, ואפילו נפגשתי עם כמה פגישות שהחרידו אותי.
הפגישה האחרונה גרמה לי למחוק את הכרטיסים שלי מכל אתרי ההיכרויות, היא הייתה איומה, האיש שפגש אותי היה מבוגר הרבה יותר מהתמונה שלו, אבל לא זה מה שהפריע לי, מה שהציק לי הייתה העובדה שהוא ניסה לגעת בי כל הזמן למרות שישבנו על ספסל בגן ציבורי, וכשהלכתי לשירותים – יותר בניסיון לנוח ממנו מאשר בגלל צורך להשתין – הוא נכנס אחרי וניסה להפשיט אותי בכוח.
בחלומות הליליים שלי זה היה מגרה ונעים, אבל במציאות זה היה מפחיד נורא, מביך ומכאיב.
דחפתי אותו בכוח וברחתי הביתה.
למחרת ישבתי בכיתה מדוכא, מנסה להתגבר על כאב הראש שהציק לי כשהבחור היפה שראיתי בכיתה ולפעמים בקפיטריה נכנס, התיישב לידי ושאל אם אני מרגיש לא טוב ולמה אני לא מחייך אליו כמו תמיד.
הסמקתי מאוד, התנצלתי והסברתי שראשי כואב. "היה לי דייט נוראי אתמול." הוספתי בניסיון להמשיך את השיחה.
"מה קרה? היא הייתה מכוערת או פטפטנית?" הצטחק בן שיחי.
"לא היא אלא הוא." אמרתי והסמקתי עוד יותר.
הבחור סקר אותי במבט בוחן, "אז גם אתה בקטע?" אמר בשביעות רצון, "באמת שאלתי את עצמי, אגב, שמי נועם." הושיט לי את ידו.
"אני משה פוגלמן, אבל כולם קוראים לי פוגי." לחצתי את כף ידו ומיד הרגשתי טוב יותר.
נועם נשאר לשבת לצידי כל השיעור, סיפר לי שאין לו חבר, שהבחור ארוך השיער שראיתי איתו בקפיטריה הוא רק שותפו לדירה, ושהוא נמצא כרגע בפסק זמן מחיפוש אחרי בן זוג, ומה דעתי לבוא אליו ללמוד למבחן?
שמחתי מאוד להצעה. מאז ששלומי התארס לחברה שלו הוא הקדיש לה את רוב זמנו ואני הרגשתי בודד. אני לא בחור ידידותי כל כך, קשה לי לקשור קשרים ואין לי כמעט חברים, ומאז שהבנתי שאני הומו נרתעתי מפגישות עם מעט הידידים שעדיין שמרו איתי על קשר מחשש שסודי יתגלה והם יכעסו עלי.
הגעתי לדירתו של נועם ללמוד למבחן כבר למחרת היום, ועד אז הספקתי לספר לו קצת על עצמי – שאני יתום, שאני גר בדירה שהורישו לי סבא וסבתא, שגדלתי בלי אבא, ושאף פעם לא היה לי בן זוג.
מילי, ששמו האמיתי היה מנשה, קיבל אותי בצורה יפה מאוד, הציע כיבוד והבטיח לשמור על שקט מוחלט כדי לא להפריע ללימודינו ומיד התחיל לדבר בקולי קולות בטלפון ולחפש תוך כדי מוזיקה שתהיה לטעמו.
"אוף אתך מילי! שתוק כבר!" צעק נועם.
"רק רגע, אני חייב לספר לרוני על המסיבה שהייתה אתמול." צעק מילי בחזרה.
"אבל אתה מפריע." התרגז נועם וקם, "בוא פוגי, נלך לשבת אצל לייבו. הוא בטח שומר על הקטנה של סיגי. לייבו ואשר לא יפריעו לנו כמו האוחצ'ה המופרעת הזו."
בדרך ללייבו שגר בדירה ממול הסביר לי נועם שאשר ולייבו הם השכנים שלו, והם אמנם כבר די קשישים, אבל נחמדים, בעיקר לייבו שהוא האקס המיתולוגי שלו. הקטנה של סיגי היא תינוקת בת כמה חודשים ולייבו עוזר לשמור עליה כי סיגי היא אימא חד הורית.
הדירה של לייבו ואשר באמת הייתה שקטה מאוד. הקטנה של סיגי ישנה בנחת בזרועותיו של גבר כבן ארבעים שנמנם על כורסא גדולה, מרופדת בסגול. על ספה תואמת שניצבה ממול ישן גבר מבוגר יותר, די מלא, לבוש רק בגופייה שחשפה חזה רחב ושעיר ובטן עגלגלת.
ניחשתי שזה אשר וכדי לא להעיר אותו לא אמרתי שלום, רק הנדתי בראשי וחייכתי אל לייבו שפקח את עיניו ברגע שנכנסנו, הביט בי במבט נדהם וקם עם התינוקת בידיו.
"יוסל'ה, חזרת!" צעק בשמחה, תקע את התינוקת לידיו של נועם המופתע, ניגש אלי, חיבק אותי חיבוק חזק ונישק אותי ישר על פי. 

תמיד אני נופל ברווח שבין המציאות לפנטזיה. חלמתי כל כך הרבה פעמים על הנשיקה הראשונה שלי והנה, כשהיא הגיעה, נרתעתי מבוהל והדפתי מעלי את הגבר הזר שנגע בי, נחרד מהמגע הלא צפוי.
הוא הניח לי מיד, התנצל, נבוך, מביך גם אותי, ולרגע שתקנו כולנו, לא יודעים איך להגיב ומה להגיד. "אתה כל כך דומה לאבא שלך... מאוד אהבתי אותו, אני באמת מתנצל, הייתי מנומנם וחשבתי... התבלבלתי..." ניסה לייבו להסביר.
"לאבא שלי? איך אתה מכיר את אבא שלי?"
לייבו הביט בי, המום, "מה, אסתי לא סיפרה לך עליו?"
"מאין אתה יודע שלאימא שלי קראו אסתי?" נדהמתי.
"למה אתה מתכוון קראו? מה שלום אסתי דרך אגב?"
"היא מתה לפני עשר שנים בערך."
"מתה?" נחרד לייבו, "אבל היא הייתה כל כך צעירה, היא בטח עוד לא בת ארבעים."
"לא, כי היא מתה קצת לפני שמלאו לה שלושים." תיקנתי אותו.
היה רושם שלייבו לא הבין מה אמרתי לו. "יוסל'ה יודע שאסתי מתה?" חקר אותי בחשדנות.
"אני לא יודע מי זה היוסל'ה הזה." איבדתי את סבלנותי, "אימא שלי מתה כשהייתי בן עשר והיא אף פעם לא סיפרה לי עליו שום דבר."
לייבו התיישב בכבדות, שפשף את פניו בכפות ידיו כמנסה להתעשת ואחר כך התחיל לדבר לאט כאילו הוא מתאמץ לסדר כראוי את כל העובדות במוחו.
"יוסי כץ שכולם קראו לו יוסל'ה המשוגע היה הבחור הכי מדהים שפגשתי בימי חיי. הוא היה מצחיק ומקורי, הבחור הכי אמיץ, פרוע וכריזמטי שפגשתי. היום אין יותר אנשים כמוהו. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, פגשתי אותו מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא והתאהבתי בו ממבט ראשון. כל מי שהכיר אותו אהב אותו, הוא היה מדהים, כיום אף אחד לא עושה דברים כאלו כמו שהוא עשה אז, לפני שהאיידס נפל עלינו..." הוא נאנח שוקע בזיכרונותיו, "חבל שלא הכרת אותו אשר, היית אוהב אותו מאוד." פנה לאשר שהביט בו מודאג.
"יש לך תמונות שלו שנראה אם פוגי באמת דומה לו?" שאל נועם במעשיות.
לייבו שלף כמה אלבומי תמונות עתיקים והראה לנו תמונות ישנות שלו בהן הוא נראה רזה וצעיר בצורה שלא תיאמן. לצידו עמד בחור אחד שדמה לי כל כך עד שלרגע חשבתי שאני מצולם שם.
בחלק גדול מהתמונות היו גם בחורות, כולן צעירות, יפות, חטובות, ערומות למחצה. אחת מהן הייתה אימא שלי שהייתה לבושה בבגדים קצרים וצבעוניים, חושפניים מידי. בגדים שהיו בטח מרגיזים ומדהימים מאוד את סבתא.
"זו אימא." הצבעתי על תמונתה, "אבל אף פעם לא ראיתי אותה לבושה ככה, סבתא לא הייתה נותנת לה להיכנס הביתה עם מחשוף ומיני כאלו."
"יוסל'ה אהב גם בנות." גילה לנו לייבו, "והן השתגעו אחריו, בעיקר אימא שלך... היא מאוד מאוד אהבה אותו. היא עזבה בשבילו את הבית ואת ההורים והפסיקה להיות דתייה, היא ידעה שהוא אוהב גם גברים והשלימה עם זה רק כדי להיות איתו. אחרי שהוא נעלם שמעתי שהיא חזרה להורים שלה, אבל לא ידעתי שהיא הייתה בהיריון. היא הייתה בחורה כל כך עדינה וחמודה... שנים לא חשבתי עליה, איך היא מתה?"
"תאונה." אמרתי קצרות.
"איזה תאונה?" המשיך לייבו לחקור, "תאונת דרכים?"
"משהו כזה." נעתי בחוסר נוחות על מושבי, לא אהבתי להיזכר באימא.
"תעזוב את הילד." נזף אשר בלייבו, "קודם אתה מתנפל עליו בנשיקות ומביך אותו ואחר כך אתה חוקר אותו, תן לו מנוחה."
לייבו התנצל וניסה להצהיל את האווירה בסיפורים מתקופת נעוריו, מספר על הבילויים שהיו אז – מסיבות חוף מדהימות, מועדונים מעושנים, מוזיקה מקפיצה – וכמה כיף ונעים היה פעם בעולם, כשלא היו טלפונים ניידים, מחשבים, אתרי הכרויות וירטואליים, דיבור פוליטיקלי קורקט, איסור על עישון ואיידס.
"גם אני חייתי אז ואני דווקא לא זוכר שהיה כל כך נפלא לחיות בשנות השמונים, לדעתי אתה פשוט מתגעגע לנעורים שלך." הצטחק אשר והסב את השיחה לעתיד, שואל אותי מה אני לומד, איפה אני גר, ואיך אני מסתדר לבד?
למרות שהוא היה די מבוגר, לא נאה כמו לייבו ולא יפה כמו נועם הוא היה נחמד והיה לי רושם שהוא מצטער בכנות לשמוע שאין לי משפחה ושאני בודד.
"אבל איך אתה מסתדר לבד?" שאל, מודאג.
"אני גר בדירה שסבתא הורישה לי וחי מהכסף שהיא וסבא חסכו, אבל בקרוב הוא ייגמר ואני אצטרך למכור את הדירה." סיפרתי לו.
"אל תמכור." יעץ לי אשר, "עדיף שתשכיר אותה."
"אז איפה אני אגור?"
"אתה יכול לבוא לגור איתי." אמר נועם, "מילי רוצה ללכת לגור עם החבר החדש שלו ואני צריך שותף, מה דעתך?"
"אני אברר כמה אני יכול לקבל עבור הדירה של סבתא." הבטחתי לו, וזה בדיוק מה שעשיתי כבר למחרת.
התברר שאחרי שאשכיר את הדירה שלי ואשלם שכר דירה לנועם יישאר לי סכום צנוע למחייתי, ואם אעשה משמרות כמלצר בבית הקפה שנועם עבד בו לפרנסתו אוכל לחיות די ברווחה.
הצלחתי להשכיר את דירתי מהר למדי, ובסכום נאה, אבל הזוג שחשק בה רצה דירה מרוהטת ולכן השארתי בה את הרהיטים המיושנים של סבא וסבתא ולקחתי רק את בגדי וכמה חפצים אישיים.
יום לפני שעזבתי הגיע אשר עם משאית קטנה וכמה קרטונים כדי לעזור לי לפנות מהדירה את החפצים המיותרים, וככה מצאתי את אלבום התמונות של אימא. עיינתי בו בסקרנות, נהנה לראות תמונות של אימא כאישה צעירה, כמעט נערה, לבושה בבגדים שמרניים, רצינית מאוד, מחזיקה תינוק חמוד – אני – על ברכיה.
"היא נראית כל כך עצובה." אמר אשר שהציץ מעבר לכתפי בתמונות.
"כן, היא תמיד הייתה מאוד רצינית, כמעט לא צחקה, רק עבדה וישנה המון. תמיד אמרו לי להיות ילד טוב ושקט ולא להפריע לאימא לנוח." נזכרתי.
"מזל שסבא וסבתא שלך טיפלו בך."
"כן, אולי... יכול להיות שאם הם היו מטפלים בנו פחות אימא הייתה מתנהגת יותר כמו אימא שלי ולא נותנת לסבתא לעשות הכול. היא אף פעם לא הייתה כמו אימהות אחרות שמתערבות לך בחיים, ומחלקות פקודות וכועסות. היא השאירה לסבתא לעשות הכול, אני לא חושב שעניינתי אותה כל כך."
אשר הניח יד מנחמת על כתפי. "אני בטוח שהיא עשתה כל מה שהיא יכלה בשבילך." אמר בעדינות.
העברתי אצבע זהירה על קעקוע הפגאסוס המקסים שלו שנראה עדין מידי על זרועו הגברית העבה. אשר הסמיק והתנשם ואז התרחק ממני בתנועה חטופה והתחיל להוריד את ארגזי הקרטון המלאים למשאית.
חזרתי למלאכת האריזה, מנסה לא לחשוב על החלומות המטרידים שחלמתי עליו לאחרונה. הייתי אמור לחלום על נועם היפה שנעשה ידידי ועמד להיות שותפי לדירה, ובמקום זה חשבתי דווקא על גבר מבוגר ממני ביותר משלושים שנה שחי באושר עם בן זוגו.
למה אני מתנהג בצורה אידיוטית כזאת? נזפתי בעצמי, לא מבין מה עובר עלי. אז מה אם הוא נחמד אלי ונראה כאילו הוא דואג לי? גם לייבו נחמד, אם כי לפעמים הוא לוטש בי מבטים מטרידים, כנראה בגלל הדמיון המופלא שלי ליוסל'ה, שהוא כנראה אבא שלי, ואפילו מילי, בדרכו הקלילה והמבודחת, התחיל לחבב אותי, אז למה אני לא מפנטז עליו? הוא יפה יותר מאשר המבוגר, השמן והשעיר, ולמה אני מתקשה לדמיין את עצמי במיטה עם נועם שמתאים לי הרבה יותר ועומד לחלוק איתי דירה?
"אני לא מאמין." הופתעתי כשפתחתי מזוודה שמצאתי מתחת למיטה של סבתא, "היא שמרה את כל הבגדים של אימא, הייתי בטוח שהיא זרקה אותם מזמן. מוזר, אבל אני לא זוכר כמעט כלום מהשבעה של אימא, וגם את הלוויה אני לא זוכר כמעט, אולי לא לקחו אותי?"
"בן כמה היית?"
"בן עשר."
"זה כבר גיל שזוכרים דברים."
"כן, אבל אני לא זוכר כמעט כלום, כאילו נמחק לי הזיכרון."
"מותר לשאול איך היא מתה?" שאל אשר והוסיף מיד בחופזה שאם אני לא רוצה אני לא חייב לדבר על זה.
"היא נהרגה בתאונה, נפלה מהרכבת." גיליתי לו.
"איך היא נפלה?" התפלא אשר.
"לא יודע, פשוט נפלה. הדלת נפתחה והיא נפלה ונהרגה, ומה שהכי מוזר זה שאף אחד לא יודע למה היא עלתה בכלל על הרכבת הזו, ואיך היא הצליחה לפתוח את הדלת. השוטרת שבאה לספר לנו שאימא מתה ניסתה לברר אם היא הייתה בדיכאון ושאלה אם יכול להיות שאימא התאבדה, אבל סבא כעס נורא וזרק אותה מהבית... אני לא אוהב לחשוב על זה."
אשר הניח שוב את ידו על כתפי והציע שפשוט נסלק את המזוודה בלי לפתוח אותה, וככה עשינו.
"אני ממש מודה לך אשר, לא הייתי מצליח לארגן את הדירה כל כך מהר בלעדיך." אמרתי לו כשנסענו משם.
"אין בעיות אני שמח לעזור." חייך אשר, "ואני מקווה שתסדר טוב עם נועם ואולי אפילו... יכול להיות שעם הזמן..." הוא חייך לעברי בתקווה שאבין לבד את כוונתו.
הבנתי, אבל לא האמנתי שיקרה משהו ביני לבין נועם. "אני לא חושב שהוא מעוניין בי, הוא מאוד ידידותי ונחמד, אבל זה הכול."
"אולי זה ישתנה בהמשך? נועם עבר תקופה קשה מאוד לאחרונה, אבל הוא מתאושש ומשתפר, אני מקווה שהוא שוב ימצא חבר ונדמה לי שאתה בדיוק הטיפוס שלו."
"הוא ולייבו באמת היו פעם יחד?"
"כן, אבל אז עוד לא הכרתי את לייבו ואני לא יכול לספר לך כלום על מה שקרה ביניהם. תגיד, היה לך כבר חבר פוגי?"
"לא, אף פעם לא, אני... האמת שרק לאחרונה הבנתי שאני מתעניין בגברים ואני עוד לא יודע איך אוכלים את העניין הזה."
הוא גיחך, "אתה עוד תגלה. רק תזכור להיזהר ולהשתמש תמיד בקונדום."
"אני מקווה שתהיה לי סיבה להשתמש בו כי עד היום..." הסמקתי והשתתקתי, נבוך מהכיוון אליו פנתה השיחה.

אשר סקר אותי מזווית העין, לרגע חשבתי שהוא רוצה להגיד משהו, אבל אחר כך התחרט והשתתק.

2. יזיזים
כבר ביום הראשון למגורי בדירה של נועם שמתי לב שהוא בולע כדורים עם קפה הבוקר.
"מה זה? ויטמינים?" שאלתי בתמימות.
הוא היסס קצת ואז לגם עד תומו את הקפה שלו ואמר שאם הוא לא יספר לי בטח יהיה מישהו בביצה שיגלה לי ועדיף אני אדע ממנו שהוא ניסה להתאבד לפני כחצי שנה והוא לוקח כיום כדורי ציפרמיל.
"ציפרמיל זה מין פרוזאק כזה?"
"כן, בערך."
"אבל למה ניסית להתאבד?" לא הצלחתי לרסן את סקרנותי.
נועם חייך חיוך עצוב ויפה ואמר שזה סיפור מסובך ושהוא יספר לי בהזדמנות, אבל עכשיו הוא ממהר ויצא מהבית.
נפגשנו שוב רק בערב. הוא צנח לצידי על הספה, הרים את רגליו על השולחן, לקח לי את השלט, זפזפ קצת בין הערוצים ואמר שרק בעשר יהיה משהו מעניין.
"תישן קצת בינתיים." הצעתי, "אתה נראה עייף."
"אני באמת עייף, אבל אם אני אירדם עכשיו אני לא אצליח להתעורר עד ארבע לפנות בוקר ואחר כך אני לא אצליח לישון יותר ואהיה עייף כל היום."
"אתה רוצה לאכול משהו? אני יכול לחמם לך איזה שניצל."
"לא בא לי לאכול." נועם הניף את רגליו ונשכב על הספה, מניח את ראשו על ברכי, "אני מפריע לך ככה?"
"לא, זה בסדר." גמגמתי, נבוך. הייתי לבוש מכנסים קצרים ושער ראשו החלק, השחור והמבריק דגדג את עורי בצורה נעימה ומגרה מאוד.
"מה הבעיה?" חקר נועם, "למה אתה כל כך מתוח?"
"אני לא כל כך רגיל ש... שנוגעים בי."
נועם הצטחק. "אתה בחור מצחיק."
"באמת?" התפלאתי, "לא שמתי לב."
"מה דעתך שנעיף את הכריות של הספה כדי שגם לך יהיה מקום לשכב בנוחיות?" שאל נועם ולפני שעניתי לו הוא התחיל להעיף את הכריות של הספה על הרצפה, "בוא, תשכב לידי." משך אותי לצידו, ופתאום מצאתי את עצמי שוכב צמוד אליו.
"אתה חמוד אתה יודע?" נישק את לחיי וחייך אלי.
"מי, אני?" הופתעתי.
"כן, אתה."
"חמוד זה טוב?"
"חמוד זה מצוין." הצטחק נועם, הרים את שולי חולצתי ודחף את ידו תחתיה, מלטף את בטני.
נתקפתי צמרמורת נעימה והזין שלי הצדיע בעוז בתוך תחתוני. "נועם אני... תראה אני... אני לא כל כך יודע איך... אף פעם לא עשיתי שום דבר."
"אל תדאג, אני כבר אלמד אותך." המשיך נועם ללטף אותי.
"אבל... אבל..." רציתי להגיד לו שאנחנו בקושי מכירים ושאני לא בטוח שאני רוצה בכלל, ואני בעצם... תמיד חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה עם מישהו שאני מאוד אוהב ושקודם נגיד זה לזה שאנחנו אוהבים ונתנשק, אבל מה שקרה בפועל בכלל לא היה ככה.
נועם פשט מעלי את חולצתי ותוך כדי כך נפטר בזריזות גם מהחולצה שלו ואחר כך נשכב עלי ונישק אותי, ועוד לפני שהחלטתי אם זה מוצא חן בעיני או לא, הוא רכן מעלי, משך את מכנסי למטה, שלף את הזין הזקוף שלי מתחתוני, הכניס את הזקפה שלי לפיו והתחיל ללטף לי את התחת, מגשש ביד בוטחת בין ישבני וברגע שהוא נגע בפי הטבעת שלי באצבע לחה וחמה פשוט גמרתי.
"היי!" הוא מחה, "היית צריך להזהיר אותי קודם."
"אני מצטער, לא הספקתי, אני... סליחה נועם." לחשתי ובקושי התאפקתי לא לבכות. בחיים לא הייתי כל כך נבוך ואם לא די בכך נזכרתי פתאום שלא שמתי קונדום, והאמת שלא הייתי בטוח שאני יודע איך עושים את זה.
נועם צחק כשהודיתי לפניו מה מטריד אותי, הוציא קונדום ונתן לי להתאמן על הזין שלו וככה למדתי איך מלבישים קונדום על זין עומד ועשיתי את צעדי הראשונים במין אוראלי.
להפתעתי נהניתי מאוד מהתחושה של הזין הזקוף בפה שלי, אם כי הקונדום קצת הפריע, ודי מהר עמד לי שוב. נועם שב ונשכב עלי, ליטף ונישק, החמיא לי כמה אני חמוד ואיזה עור חלק ונעים יש לי. הזין שלי החליק על שלו והשתפשף בבטנו החלקה והשטוחה. הוא אחז בי מנשק את פי וצווארי ומוצץ את פטמותיי. זה היה נעים להפליא ובסופו של דבר גמרנו אחד על השני.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי וזה היה נעים ובכלל לא מביך כמו שחששתי כשניסיתי לדמיין לעצמי איך ארגיש כשזה יקרה לי סוף סוף.
מלא הכרת תודה וחיבה כלפיו נישקתי את פיו של נועם וחיבקתי אותו, אבל להפתעתי הלא נעימה הוא הדף אותי מעליו, אמר שהוא חייב להתקלח וברח.
שכבתי מופתע וקצת נעלב והקשבתי לקולם של המים זורמים במקלחת, אחר כך הדלת נפתחה, אבל הוא לא חזר לשכב לצידי אלא הלך לחדר השינה שלו, סוגר אחריו חרש את הדלת.
נשארתי על הספה, מנסה להבין למה הוא ברח כל כך מהר. אולי עשיתי משהו לא טוב, או העלבתי אותו? לא הבנתי מה קרה לו ולא ידעתי את מי לשאול. בסוף קמתי והלכתי גם כן להתקלח ואחר כך חזרתי לחדר שלי.
חדר השינה שלי היה קטן מחדרו של נועם, אבל נחמד. קניתי לי פוטון מתקפל שהיה נוח להפתיע, וחוץ ממנו היו לי בחדר גם מחשב וטלוויזיה קטנה, שולחן עבודה, ארון בגדים ואדנית פטוניות סגולות לבנות על החלון.
התיישבתי על הכסא מול המחשב, בדקתי מיילים, מחקתי את דואר הזבל וניסיתי לא להיכנע לתחושת העליבות והעלבון. זה היה קשה, מזמן לא הרגשתי כל כך בודד וטיפש.
כדי להתעודד קצת נעמדתי מול הראי ובדקתי את עצמי. נראיתי כרגיל, בחור צעיר, קצת רזה, אבל די נחמד. לא ממש יפה, אבל נראה בסדר גמור. לא גבוה מידי, לא נמוך מידי, לא שעיר מידי, בן אדם רגיל ונחמד.
נועם דפק על הדלת ושאל אם אני ישן.
"לא, אני ער." פתחתי את הדלת, "מה אתה רוצה?" שאלתי בקרירות.
"סתם, לראות אם אתה בסדר."
"לא ממש."
"אתה מתחרט על מה שעשינו?"
"כן, האמת שכן."
"לא היה לך נעים?"
"היה בסדר, אבל חשבתי... למה ברחת כל כך מהר?"
"אמרתי לך, רציתי להתקלח."
"טוב, אז התקלחת, לילה טוב." ניסיתי לסגור את הדלת, אבל הוא דחף פנימה את רגלו ועצר אותה. "רק רגע פוגי, חכה שנייה תן לי להסביר, זה לא אתה, זה אני. הכול באשמתי, אני... אני לא יודע למה אני כזה, אבל אחרי שאני עם מישהו אני פשוט חייב... אני מרגיש גועל כזה, אני מרגיש נורא מטונף ונתקף מן דיכאון נוראי ואני פשוט מוכרח להתרחץ ולהיות קצת לבד, אתה מבין?"
"לא, אבל אם אני מגעיל אותך אז לך." ניסיתי שוב לסגור את הדלת.
"די, תפסיק פוגי, אל תיעלב. זה לא אישי."
"בסדר, הבנתי, עזוב אותי." הפניתי אליו את גבי והלכתי לשכב על הפוטון שלי, מתעטף בפיקה הישן שהבאתי מבית סבתא.
הוא התיישב לצידי והניח יד על כתפי. "לא רציתי להעליב אותך, אני מאוד מחבב אותך פוגי, אני מצטער שברחתי לך ככה."
"גם כשהיית עם לייבו היית בורח מהמיטה כל כך מהר?"
"לא, בהתחלה אני ולייבו... בהתחלה זה היה טוב, אבל התקלקל עם הזמן. הוא באמת אהב אותי ואני ניסיתי... השתדלתי מאוד, אבל זה לא עבד. לא הצלחתי לאהוב אותו בחזרה. הרגשתי כל כך... לא יודע, זה לא היה זה."
"אני לא מבין. מה לא היה זה?"
"כל הקטע הזה של שני גברים שחיים יחד כמו זוג, זה היה מביך. הכול באשמתי, אני לא מצליח לקבל את עצמי כהומו. לפעמים אני שונא את עצמי כל כך."
"בגלל זה ניסית להתאבד?"
"כן, כנראה שכן. זה מה שהפסיכולוג שלי אומר."
לא ידעתי איך להגיב על הווידוי המביך הזה ולכן שתקתי. "תגיד, אני יכול לשכב לידך?" שאל נועם.
"כן, אם זה מה שבא לך."
"אני שונא לישון לבד." הסביר נועם, "תמיד רציתי משפחה גדולה, חלמתי שיהיו לי ילדים, אישה, לגור באיזה מקום ירוק ויפה." הוא התגלגל על הצד וכרך סביבי את ידיו, משעין את ראשו על כתפי. "אני כזה דפוק." אמר בקול עמום, "בבקשה תסלח לי."
"זה בסדר, לא קרה כלום." שיקרתי בנימוס ועטפתי אותו בשמיכה שלי, "בוא נישן."
למחרת בבוקר התעוררתי בגלל הזקפה שלו שנדחקה אל אחורי, הוא חיבק אותי מאחור ולא הניח לי לזוז. "עזוב אותי, תן לי לקום." מחיתי, אבל כשהוא הניח את ידו על אברי השתתקתי.
הוא התחכך בי, מלקק ונושך קלות את עורפי, מתנשף ורועד, וברגע שגמר זינק מהמיטה וברח למקלחת, משאיר אותי עם זין עומד וטעם של החמצה בפי.

"מתי הבנת בפעם הראשונה שאתה הומו?" שאלתי את נועם אחרי הפעם השנייה שלנו יחד. זה קרה שוב על הספה, מול הטלוויזיה, וגם הפעם זה היה משהו שקרה פתאום בגלל חרמנות ובלי שום גילויי חיבה מיותרים. גם הפעם הוא ברח למקלחת מיד אחרי שגמר וחזר לשכב לידי רק כשהלכתי לישון.
"תמיד ידעתי." ענה בקול קודר, "ידעתי מאז שאני זוכר את עצמי, אבל רק אחרי שהתחלתי להביא ביד הבנתי שאני הומו למרות שעד היום קשה לי עם הקטע הזה. אני עדיין מתפלל שאני אוכל להשתנות, ומתי אתה גילית?"
"רק לפני כמה שבועות, זאת אומרת, אני חושב שבעצם התחלתי לחשוד שאני שונה מכולם עוד לפני שסבתא נפטרה, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה, הדחקתי כנראה... גם כשחשבתי על גברים לא קלטתי מה זה באמת אומר, רק כשראיתי אותך ואת מילי... רק אז פתאום נפל לי האסימון."
"רק אז? אפשר בהחלט להגיד שלקחת את הזמן שלך." הצטחק נועם.
"כן, אני בחור איטי." ניסיתי להתבדח, "אני חושב שכל זמן שסבתא חיה לא הרשיתי לעצמי להבין שאני הומו, כנראה שהרגשתי שלמענה אני חייב להיות ילד טוב."
"אי אפשר להיות גם הומו וגם ילד טוב?"
"אני לא חושב שאפשר, אני מנסה, אבל כשאני חרמן אני לא מצליח להתאפק, בגלל זה הסכמתי ששוב נעשה את זה למרות שאתה... למרות שזו טעות."
"למה זו טעות, אנחנו סתם מתחרמנים יחד, זה לא ממש סקס."
"לא?" נדהמתי, "זה לא סקס מה שאנחנו עושים? אז מה זה כן?"
"סתם התמזמזות."
"לא נכון." נעלבתי, "שנינו גומרים וזה כן סקס, וזה רע כי אתה סתם משתמש בגוף שלי ואני בשלך. מגעיל להתנהג ככה."
"למה זה מגעיל? כי אני רץ מיד להתקלח? זה לא בגללך אלא בגלל שאני דפוק. הסברתי לך, לא?"
"כן, הסברת לי." הפניתי אליו את גבי והתכווצתי בקצה המיטה.
נועם שלח יד וליטף את גבי ועורפי. "אני נורא מצטער." אמר, "אתה צודק, מגיע לך יותר, אבל אני לא מסוגל לתת לך את זה."
"אני רוצה מישהו שיאהב אותי ויהיה בן זוג שלי, אתה לא רוצה לאהוב מישהו?"
"חשבתי שכן, אבל כשהיה לי בן זוג שאהב אותי הייתי אומלל ועשיתי לו את המוות ובסוף ברחתי ממנו."
"אתה באמת דפוק.",
"אני יודע." נאנח נועם, הניח יד על כתפי ומשך אותי אליו, "תסתובב." פקד עלי, "אני רוצה חיבוק."
"לא מגיע לך." הודעתי לו, ובכל זאת חיבקתי אותו וליקקתי את עורו החלק, דוחף את אפי אל בתי שחיו, מתענג על ריחו ומגעו.
"אני יודע." הסכים איתי נועם ושלח יד מגששת אל אברי. תפסתי אותה וניסיתי למנוע ממנו לגעת בי, אבל הוא התעלם והמשיך.
התחלנו להיאבק, הוא ניצח ושוב גמרנו אחד על השני, הפעם ממש יחד.
"אנחנו מתחילים להיות ממש טובים בזה." נאנקתי והדפתי אותו מעלי, "זוז שמן, אתה מועך אותי."
"אני שמן?" נבהל נועם.
"כן, שמן ומכוער, אתה פשוט מגעיל." התלוצצתי, לתדהמתי הוא לא קלט שאני מתבדח ונעלב ואפילו נלחץ. כדי להרגיע אותו נחפזתי להבטיח לו שאני צוחק, שלא התכוונתי, שהוא הבחור הכי יפה שהייתי איתו בימי חיי.
"זו לא חוכמה, הרי אני הראשון." הזכיר לי נועם ונעמד מול הראי, בוחן את עצמו בדאגה.
נעמדתי לצידו הוא היה קצת יותר גבוה ממני ויפה מאוד.
"נו, די, טיפש. מה, אתה עיוור? אתה לא רואה שאתה יפה כמו שחקן קולנוע. אתה מדהים ושווה וחמוד וסקסי ו..."
"ודפוק על כל הראש."
"נכון, דפוק, אבל עם גוף נהדר. נו, די נועם, סתם צחקתי. אתה לא שמן, תפסיק לדאוג, אתה רוצה ללכת להתרחץ עכשיו?"
"לא, אני עייף מידי. אני יכול להישאר לישון אתך?"
"עכשיו נזכרת לשאול? הרי מאז שבאתי לגור פה אתה ישן איתי כל לילה."
"נו אז מה? אתה גר פה רק יומיים."
"אני יודע לספור נועם. יאללה, בוא לישון, אני הרוג."
חזרנו למיטה, התחבקנו כפיות ונרדמנו, ובבוקר עשינו את שוב. אחר כך התקלחנו יחד והלכנו לאכול ארוחת בוקר.
אז נכון, הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל היה נעים לישון איתו, ולהתחבק איתו ולהתחרמן עליו, הרבה יותר נעים מאשר להיות לבד.

"אז מה קורה אתכם, זוג צעיר?" שאל אותנו אשר בחביבות של דוד קשיש ונחמד וצבט אותי בלחי כשנפגשנו ביום שישי בערב בדירה של סיגי לארוחת ליל שישי חגיגית לכבוד מילי והחבר החדש שלו.
"אנחנו לא זוג." נהם נועם. "אנחנו רק גרים יחד."
"וישנים יחד, ומתקלחים יחד, ואפילו עושים קניות יחד." גיליתי, "אבל זה הכול, אנחנו לא זוג כי נועם לא מאמין בזוגיות בין גברים." הוספתי ברשעות שקצת הפתיעה אותי.
נועם דחף לי מרפק זועם, "אנחנו יזיזים." אמר וברח למטבח לעזור לסיגי.
אשר ולייבו החליפו מבטים מודאגים. "נועם בחור יפה ואפילו נחמד לפעמים." אמר לייבו חרש, "אבל הוא קצת שרוט. אתה יודע שהוא ניסה להתאבד לפני כמה חודשים?"
"כן, הוא סיפר לי."
"זה לא היה ניסיון רציני והוא בטח לא התכוון באמת. זו הייתה יותר קריאה לעזרה, קשה לו עם עצמו, הוא בא ממשפחה דתית שמרנית מאוד והוא מסובך כהוגן עם ההומואיות שלו וכל זה." המשיך לייבו להסביר, מודאג.
"אני יודע, הוא סיפר לי הכול, אל תדאג לייבו, שמעת אותו, אנחנו רק יזיזים."
"אני יודע שזה לא עסקי ושאני סתם מנדנד לך, אבל אתה כל כך צעיר... אני מרגיש קצת אחראי עליך." אחז לייבו בזרועי והוליך אותי למרפסת, "אני מקווה שאתם נזהרים."
"נזהרים ממה?"
"הוא מתכוון לשאול אם אתם שמים קונדום." הבהיר אשר שהלך אחרינו.
"לא, האמת שכבר לא." הודיתי, "נועם קיבל אתמול תשובה שלילית ואני... הרי הוא הראשון שלי וחוץ מזה אנחנו... זאת אומרת... אנחנו לא ממש... נו, די, עזבו. מביך אותי לדבר על זה."
"מה אתם לא ממש, לא ממש מזדיינים?" סירב לייבו להיות מובך מהגמגומים שלי.
"לייבו די, מה עובר עליך? תפסיק להציק לילד. מה זה עסקך מה הם עושים במיטה?" נזף אשר בבן הזוג חסר המעצורים שלו.
"זה עסקי כי אני מכיר את נועם ויודע איזה מניאק הוא יכול להיות לפעמים, חוץ מזה אם אני לא אשאל איך אני אדע?"
"למה אתה צריך לדעת דברים כאלו?" התרגז אשר, "באמת לייבו, לפעמים אתה מגזים לגמרי."
"אני בכלל לא מגזים, מישהו הרי צריך לדאוג לילד הזה ולהסביר לו מה ואיך." התגונן לייבו, והניח יד אבהית על כתפי. "אני מרשה לעצמי למלא את מקום אבא שלך שהיה חבר טוב שלי. לא אכפת לך, נכון פוגי?"
"אהה... אני... זאת אומרת..."
"פשוט תגיד לו כבר אם אתם מזדיינים בתחת או לא, אחרת הוא לא יפסיק לנדנד לך." קטע אשר בבוטות את הגמגומים שלי.
"אנחנו לא."
"למה לא? אתה לא אוהב את זה?"
"לא יודע, אף פעם לא ניסיתי."
"תנסה, כשזה טוב זה הכי טוב שיש. אתה לא יודע מה אתה מפסיד." לחץ לייבו את כתפי, מקרב את פניו לפני. למרות שהוא היה מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה הוא היה עדיין גבר נאה ונראה ממש טוב, ובכל זאת משום מה לא נמשכתי אליו כלל. מעניין מה הוא היה אומר אם היה יודע איזה חלומות רטובים ומוזרים אני חולם על בן הזוג שלו שהביט בנו, נבוך ועצבני קצת, מוטרד מההתנהגות המוזרה של לייבו שנמרח עלי כאילו לא הצליח להפנים שאני זה אני ולא אבא שלי, ושכבר חלפו הרבה מאוד שנים מאז שהוא היה בגילי.
למזלי מעיין הקטנה התחילה לצרוח בקולי קולות ולייבו התעשת, הניח לי והלך לראות מה הבעיה איתה.
"אל תשים לב ללייבו, הוא קצת מסטול, לפני שהגענו הוא הוריד שני ראשים." גילה לי אשר, "אני לא מבין מה עובר עליו, מאז שאתה ונועם גרים יחד הוא מתנהג בצורה ממש מופרעת. בזמן האחרון אני ממש מודאג בגללו."
"הוריד ראשים?" התפלאתי, "להוריד ראשים זה לעשן חשיש?"
"כן." הצטחק אשר, "אישית אני לא סובל את הקטע הזה, אם כבר אני מעדיף אלכוהול, אבל כמו בכל דבר גם זה עניין של טעם, ואל תשים לב למה שאומרים לך, אין שום כללים בקטע הזה וגם בסקס אין, תעשה מה שאתה רוצה ומה שמתאים לך. אם הרעיון של זיון בתחת לא מושך אותך עזוב את זה."
"ואם זה כן מושך אותי, אבל אין לי עם מי לעשות את זה?"
אשר סקר אותי, מופתע. "אל תמהר, בסוף תמצא מישהו, לא בוער כלום."
רציתי להגיד לו שאצלי זה דווקא כן בוער, אבל בדיוק אז מילי והחבר החדש שלו נכנסו לדירה ותשומת הלב של כולם נסבה אליהם ולכן שתקתי, ואולי טוב שכך.
רוני, החבר החדש של מילי, דמה לו מאוד. גם הוא היה דק גזרה ומטופח, ענד  עגילים והתהדר בשער ארוך ובהיר ובבגדים צמודים וצבעוניים. ציפורניו היו צבועות בלק וחיתוך הדיבור שלו היה מתפנק ונשי משהו, ממש לא הטעם שלי.
ישבתי בפינה עם פחית בירה, תוהה איך זה שרק לפני חודשיים עוד לא ידעתי שאני בכלל הומו ופתאום נהיה לי טעם משלי בגברים כששוב התנפלו עלי שני גברים בני ארבעים פלוס, חברים של לייבו וסיגי, וסיפרו לי כמה אני דומה ליוסל'ה המשוגע ואיזה בחור מדהים הוא היה, וכמה חבל שהוא נעלם.
זו הייתה כבר הפעם השלישית שזה קרה לי השבוע. ללייבו היו המון חברים ותיקים שהכירו ואהבו את יוסל'ה וכולם שמעו עלי ובאו לראות אותי. קיבלתי את הרושם שכל מי שפגש אי פעם את אבא שלי בא לבדוק אותי ולהיווכח שאני באמת הבן של יוסל'ה המשוגע.
מסתבר שהדמיון המפתיע שלי ליוסל'ה שימח אותם מאוד, זכיתי להרבה לחיצות יד, חיבוקים ואפילו נשיקות. למרבה המבוכה הם התאכזבו מאוד כשנוכחו שחוץ מזה שכמו אבא שלי גם אני הומו אני ממש לא כמוהו. אבי מולידי היה בחור שמח ורעשני, מלא שמחת חיים וחרמן, בעוד שאני אדם ביישן, שקט וחסר כל חוש הומור.
ההשוואה האילמת שהם עשו בינו לביני גרמה לי להרגיש פגום ודפוק. אכזבתי אותם ואת עצמי, לא מספיק שיצאתי הומו אני סתם הומו משעמם וחסר חיים, איזה באסה.
כדי לברוח מהם הלכתי לחפש את נועם. הסתובבתי בדירה של סיגי עד שמצאתי אותו בחדר של התינוקת, עומד לצידו של לייבו, מביט בהתפעלות איך הוא מחליף לה חיתול ומאכיל אותה.
הצצתי פנימה מבלי שהם הבחינו בי ושתקתי מחשש להעיר את הקטנה. החדר היה אפלולי - הם השאירו רק מנורה קטנה אחת דולקת - ושניהם עמדו קרוב זה לזה, מביטים בקטנה שנמנמה תוך כדי יניקה מהבקבוק. הבטתי בפרופיל היפה של נועם שהאור הקלוש של המנורה הקטנה האיר באור זהוב ורך והבחנתי שהוא מביט בלייבו בהבעה רכה, מחייך חיוך שכמוהו לא ראיתי מעולם על פניו, ופתאום קלטתי שנועם עדיין מאוהב באקס שלו. הוא אולי לא יודע את זה (מי כמוני יודע מה גדול כוחה של הדחקה), אבל היה לי ברור כשמש שהוא עדיין אוהב את לייבו.
"תן לי להחזיק אותה קצת." ביקש ולקח את מעיין מזרועותיו של לייבו, נענע אותה ושר לה. הקטנה פיהקה בפרצופו ונרדמה והוא השכיב אותה בעדינות במיטה. הם עמדו זה לצד זה, מביטים בה בחיוך. "נועם, ממש מתאים לך להיות אבא." אמר לייבו וליטף את כתפו ברוך.
"באמת?" שאל נועם, "תודה לייבו." לחש וחיבק אותו והם התרפקו זה על זה בחיבה, מלטפים אחד את גבו של השני. זה היה רגע עדין ופרטי מאוד ופתאום נתקפתי חוסר נוחות על המציצנות שלי וברחתי משם.
בזמן שריגלתי אחרי נועם המסיבה הגיעה לשלב דעיכה. חלק גדול מהאנשים כבר הלכו, האורות נחלשו, המוזיקה נהמה חרש והמעטים שנשארו הפסיקו לרקוד, ישבו על הספות והשטיח והתמזמזו.
התחמקתי החוצה וגיליתי את אשר יושב על המדרגות ושותה בירה.
"מה אתה עושה פה לבד, בחושך?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "סתם, חושב על החיים שלי."
התיישבתי לצידו. "אתה מצטער שהתחתנת והבאת ילדים אשר?"
"לא, חס וחלילה. אני אוהב מאוד את הילדים שלי."
"אבל תחשוב על כל הזמן שבזבזת עליהם בזמן שיכולת להיות מחוץ לארון, לבלות וליהנות מהחיים."
הוא משך בכתפיו וקימט את הפחית. "אולי, אבל פעם זה היה אחרת." אמר וקם.
"אשר, חכה רגע, תגיד, יש מצב שאני אוכל לבוא לעבוד אצלך בחברת ההובלות שלך? שמעתי שאתה מחפש מישהו שינהל לך את המשרד, יקבל הזמנות, יענה לטלפונים וכאלה."
הוא הביט בי בפליאה. "זה נכון, אבל אין לך כבר עבודה במלצרות?"
"כן, אבל אני מלצר נוראי, אני שונא את העבודה הזו, אני מעדיף לעבוד אצלך."
הוא היסס. "זו לא עבודה כל כך משתלמת פוגי, היא מתאימה יותר לבחורה."
"לא אכפת לי."
"בסדר." הנהן אשר בראשו, "תקפוץ אלי מחר אחרי הלימודים ונדבר."
"או. קי. לילה טוב אשר."
"לילה טוב פוגי."
הלכתי למיטה שלי וחיכיתי לנועם.
הוא הגיע מאוחר, שמעתי אותו נועל את הדלת, מתקלח והולך למיטה שלו. חיכיתי קצת והוא לא בא אז הלכתי אליו. הוא שכב על גבו, ידיו שלובות מתחת לראשו והביט בתקרה.
"מה, אתה לא ישן?" הופתע.
"לא, אני ער." התיישבתי לצידו והנחתי יד על בטנו, "ראיתי אותך עם לייבו."
"עם לייבו? לא עשיתי כלום עם לייבו." התגונן נועם.
"אני יודע, אבל ראיתי אתכם משכיבים יחד את מעיין."
"כן, אני אוהב לעזור לו אתה, היא מתוקה נורא."
"ראיתי אתכם מתחבקים."
"ממתי אתה מרגל אחרי?" התרגז נועם, "סתם התחבקנו בקטע חברי כזה, זה הכול."
"אני יודע, תרגיע, אני לא מאשים אותך בכלום, אני רק... לדעתי אתה עדיין מאוהב בו והוא בך."
"שטויות, הוא כבר מזמן לא בעניין שלי. הוא עם אשר עכשיו."
"אני יודע, אבל הוא עדיין מאוהב בך ואתה בו." התעקשתי.
"לא נכון פוגי, אתה סתם מכניס לעצמך שטויות לראש."
"אני לא. לילה טוב נועם." הסתלקתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת.
אחרי כמה דקות הוא בא אחרי וניסה להיכנס, אבל אני משכתי את השמיכה על ראשי, מתעלם מהנקישות שלו על הדלת, ובסוף הוא התייאש והסתלק.

אין תגובות:

פרסום תגובה