ח. מוחתם

שלוש שנים תמימות הצלחתי להימנע מלשהות לבד עם דולב. זה לא היה קל כי הוא התמיד ושמר על קשר חם וידידותי איתי ועם עידו, ואחרי שנפרד מרמי סופית גם נעשה שכן שלנו, וגר לא רחוק מאיתנו, קודם בדירה של רינה ואחר כך עבר לגור בדירה מקסימה ומעוצבת בחן ששכנה באותו הרחוב.

הוא טרח להתקשר אלינו כמעט פעם בשבוע, הכיר לנו את בני הזוג המתחלפים תדיר שלו, וסיפר לנו שוב ושוב שאנחנו העוגן שלו, הקשר שלו למציאות, המופת והדוגמא שלו לחיים נורמאליים, והחברים הכי טובים שלו.

הוא השתדל והצליח לפתח קשר חם ונעים עם רזי החמוד שלנו שקרא לו דוד דולב, ועם אימו חמורת הסבר. רינה התיידדה עם מעט מאוד גברים והתקשתה לבטוח בהם אבל דולב הצליח לרכוש את אמונה ואפילו לשדך לה את אחת מלקוחותיו הטובות ביותר - נופר המהממת שמשום מה נדלקה על רינה, חיזרה אחריה, עברה לגור איתה ובהשראתה החליטה שגם היא רוצה ילד. מאז שהיא ורינה נעשו זוג נופר הפעילה על עידו את מיטב קסמיה במטרה להשיג ממנו עוד זרע כדי להפיק אח או אחות לרזי. עידו עדיין היסס אבל הנחתי שהוא יישבר בקרוב. 

מצאתי את עצמי שוב ביחידות עם דולב בגלל רמי, האקס שלו. כמה ימים לפני שמלאו לו חמישים וחמש הוחש רמי לבית החולים כי המכונית בה נהג סטתה מהכביש והתהפכה. כל החלק הקדמי של המכונית נמעך, אבל רמי שהיה חגור לא נפגע באופן רציני, הוא הצליח לחלץ את עצמו מהרכב, פסע כמה פסיעות והתמוטט.

הוא אושפז בחשד להתקף לב ועבר צנתור דחוף שהציל את חייו. האדם הראשון שהוא התקשר אליו אחרי שהתעורר מההרדמה היה דולב - האקס שלו. השניים נפרדו בריב גדול ורעשני עוד לפני שרזי נולד ולא שוחחו זה עם זה למעלה משלוש שנים, ובכל זאת, כל מה שרמי רצה לעשות אחרי שנחלץ בנס ממוות היה לראות את דולב ולדבר איתו.

"הוא רוצה שנחזור." גילה לי דולב שטרח להגיע אלינו הביתה ביום שישי בצהרים בלי לצלצל אלי קודם כי שיער שאתחמק ממנו אם אדע שהוא מגיע. דולב ידע שעידו אוסף את רז מהגן בימי שישי ומקדיש לו את כל אחר הצהרים, לוקח אותו לגן השעשועים או למקדונלד ונהנה מבילוי זמן איכות לבד עם בנו.

"אני מקווה שאני לא מפריע." התנצל כשהופיע על סף דלתי ותפס אותי יחף, מנומנם ולבוש רק במכנסי פיג'מה.

"האמת שכן." אמרתי באי רצון, "הלכתי לישון." העברתי יד בשערי הפרוע, "וכמעט נרדמתי, עידו לא פה." הוספתי.

"אני יודע, יש לנו שעתיים בערך עד שהוא יחזור, נכון?"

"דולב." נבהלתי, "על מה אתה מדבר?"

"תרגיע אלמוג, הבטחתי לך לשכוח מה היה אז וקיימתי את ההבטחה, לא דיברתי על זה עם איש, מחקתי את הלילה הזה בדיוק כמו שאמרתי שאני אעשה, וליתר ביטחון השתדלתי מאוד לדבר אתך כמה שפחות, אבל מאז קרו דברים, אני זקוק לעצה ממך."

"עצה? איזה עצה אני יכול לתת לך?" תהיתי, בוחן בפליאה את פניו שנעשו יפים יותר ככל שהוא התבגר. יש אנשים שהשנים רק משביחים אותם, ודולב היה אחד מהם. הוא תמיד היה יפה תואר, אבל ככל שהלך והתקרב לגיל שלושים הוא נראה טוב יותר, וגם החיים שלו, שהתחילו בצורה די דפוקה, הלכו והשתפרו. הוא התגבר על ילדות אומללה עם אב מתעלל, צלח את קשיי ההתבגרות וההשלמה עם הנטייה המינית שלו, יצא בשלום מהתקופה הפרועה של נעוריו שכללה כמה חודשים הזויים בישיבה חבדניקי"ת מטורללת במיוחד, ואחר כך תקופת השתרללות רצינית שכמעט דרדרה אותו לזנות, אבל רק כמעט.

איכשהו הוא הצליח לצאת מהתקופה הזו בריא ושלם, למצוא אהבה וזוגיות עם רמי, להבין שהוא מוצלח בעיצוב ולמצוא לעצמו עבודה טובה בתחום, ולפתח קריירה שפיצתה אותו על כישלון חיי האהבה שלו.

החיים עם רמי הסתיימו אמנם בפרידה לא נעימה, אבל בזכות חריצותו וכישרונותיו דולב נחת על רגליו בגמישות חתולית, והסתדר לבד לא רע בכלל. היו לו חברים ויזיזים לרוב, והמון לקוחות מרוצים שחזרו אליו כל פעם מחדש. הוא ניהל עסק פורח לצד חנות משגשגת, יצא עם גברים ממש שווים, ושמר על ידידותו של עידו, חבר הילדות שלו שהצליח להתגבר על הקראש כלפיו ונעשה ידיד נפש שלו, ולכאורה גם שלי, אבל רק לכאורה, כי למרות שתמיד היינו מחייכים זה אל זה בנימוס, לוחצים ידיים וטופחים זה לזה על השכם אף פעם לא שכחנו מה קרה באותו לילה רחוק כשרזי הקטן היה עדיין תינוק בכיין, ודולב שגר באופן זמני אצל רינה רק רצה לישון לילה אחד בלי הפרעה והלך לישון בדירה שלי ושל עידו.

"אם עידו ידע מה עשינו אני ארצח אותך ואחר כך אתאבד." אמרתי לו אחרי שקלטתי מה עוללתי זה עתה.

"הוא לא ידע כלום, אני נשבע לך." הבטיח דולב, "באמת, תאמין לי, גם אני לא רוצה שהוא יגלה, אני מעדיף למות קודם." הוסיף בקול רציני, ואז נפתחה הדלת ועידו נכנס ומצא אותנו במיטה.

בלי שדיברנו על זה קודם הבנו שהדרך היחידה לצאת מהמצב היא לשמור על קור רוח ולהעמיד פנים שזה עתה התעוררנו, ושלא קרה שום דבר ביני לבינו.

הדחקנו את מה שקרה בצורה כל כך מוצלחת עד שאיכשהו הצלחנו לשכנע לא רק את עידו אלא גם את עצמנו, וכל זמן שנזהרנו לא להיפגש ביחידות זה עבד מצוין, ואז הוא הלך וקלקל את הכל – הופיע פתאום על סף הדירה שלי ושל עידו וסיפר לי שהוא צריך עצה בנוגע לאקס שלו שמאושפז עכשיו בבית החולים ועומד להשתחרר בקרוב.

"הוא ביקש ממני לבוא לבקר אותו כדי לבקש ממני סליחה, להתנצל על מה שהוא עשה בזמן שהיינו יחד ולהתחנן לפני שאני אחזור לגור איתו." גילה לי דולב.

"זה מה שהוא רוצה, שתחזרו להיות יחד?" נדהמתי, "אבל... מה שלומו דרך אגב?"

"לא משהו, הוא תמיד זלזל ולא שמר על עצמו, ובסוף קרה מה שהיה צפוי שיקרה, הוא חטף התקף לב. הרופאים הזהירו אותו שאם הוא לא ישמור על עצמו טוב יהיה לו עוד אחד, רציני יותר, שעלול להרוג אותו."

"כן, זה קורה הרבה לגברים אחרי גיל חמישים." הנהנתי בכובד ראש, תוהה למה דולב מספר לי על מצבו של רמי שלא ראיתי כבר שנים.

"אתה צודק." הסכים איתי דולב, "יש לו מזל שהוא עדיין חי ושהוא לא הרג אף אחד בתאונה, אני מקווה שהוא יתחיל לעשות דיאטה ולהיזהר, הוא כבר לא ילד, אבל עם קצת מזל הוא יחיה עוד עשרים שנה לפחות, אולי יותר."

"אני מאחל לו עד מאה ועשרים, אבל מה זה נוגע לי, או לך?"

דולב היסס קצת ואז, כמו הרבה אנשים לפניו, החליט שאני ראוי לאמון ושהוא רוצה לשפוך לפני את ליבו. זה הגורל שלי, יש לי מין פנים כאלו שגורמות לאנשים חשק לשוחח איתי ולגלות לי את הדברים הכי כמוסים ואינטימיים שהם שומרים בליבם. פנים כמו שלי הן נכס חשוב במקצוע שלי, אבל בחיי הפרטיים הן נטל. "כשרמי היה במצב של סכנת חיים, אחרי שהוא קלט שהוא עלול למות הוא הבין שהוא עשה טעות איומה, ושהוא בעצם אוהב אותי, שתמיד אהב רק אותי, והוא רוצה לנסות לתקן את מה שהרס."

תיארתי לעצמי איך עידו היה מגיב על הצהרה כזו, נאנחתי בסתר לבבי, ושאלתי את דולב מה הוא חושב על העניין.

"אני יודע שזה נשמע ממש אידיוטי, אפילו פתטי, אבל... האמת היא..." דולב השפיל מבט אל ברכיו שהיו נתונות במכנסי גאפ אופנתיות, מגוהצות למשעי, "האמת ששמחתי מאוד, הייתי ממש מאושר לשמוע שהוא עדיין אוהב אותי ורוצה אותי שוב."

"באמת?" הופתעתי, "אבל... באמת?"

דולב הנהן, "כן, אני יודע, הוא מבוגר ממני בהרבה, והוא כבר לא בריא והכל, אבל בזמנו נורא אהבתי אותו, הוא הגבר היחיד שרציתי באמת, כאב לי נורא שנפרדנו, אחרי שהוא זרק אותי לא הצלחתי להתאהב שוב, ולא שלא ניסיתי אבל זה לא הלך. אני יודע שלחזור אליו נשמע רעיון לא מוצלח, אבל אני ממש רוצה לנסות שוב, מה דעתך, כדאי לי?" 

"למה אתה שואל דווקא אותי? תתייעץ בעידו או ב... לא יודע, באימא שלך, בחברים שלך, למה בי?"

"כי אתה פסיכולוג." השיב דולב, ורכן לעברי בהבעה מודאגת, "כי אתה מבין בני אדם, כי זה המקצוע שלך, לתת עצות."

"זה לא מדויק דולב, נכון שאני מקשיב לאנשים, אבל אני לא אומר להם מה לעשות, כל אחד צריך להחליט בעצמו מה לעשות עם החיים שלו, וחוץ מזה, אל תשכח שאני פסיכולוג ילדים." 

"מה זה משנה? ילדים או מבוגרים, כולנו ילדים של החיים." השיב דולב במשיכת כתפיים, והמשיך לספר לי על תקוותיו לעתיד יפה ומוצלח יותר עם רמי שסוף סוף למד לקח, ומעכשיו יפסיק לרדוף גברים אחרים, ויעשה בן זוג אוהב, נאמן ומסור.

"אבל כשהייתם יחד הייתה לכם זוגיות פתוחה, אתה בטוח שזה באמת מה שאתה רוצה, זוגיות מונוגאמית?"

"כן." הנהן דולב בתוקף, "עכשיו אני מבין שזה הדבר היחיד שבאמת עובד, אני רוצה לחיות איתו כמו שאתה חי עם עידו, בלי שום עניינים מהצד."

"אבל הרי גם אני..." החוויתי לעברו בלי מילים, יודע שהוא יבין למה אני מתכוון.

"כן, אבל..." דולב השפיל את עיניו, נבוך מעט, "זה קרה רק פעם אחת, וממש בטעות, מה שהיה איתי ואתך זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל." הוא הרים אלי מבט מודאג, "נכון? לא היו לך אחרים, מה?"

הסמקתי, "לא, בשום פנים ואופן לא, וגם מה שכן קרה זה רק בגלל שעידו היה כל כך עסוק עם רז עד ש... זה משהו שקרה בטעות, ומאז לא היו יותר דברים כאלה, וגם לא יהיו, לא אצלי בכל אופן, אני לא יכול להתחייב בשם עידו."

"אני בטוח שהוא נאמן רק לך." נחפז דולב להבטיח, "אני משוכנע בזה." הוסיף בביטחון וחייך אלי חיוך מעודד, ויכול להיות שהוא אפילו האמין בזה, מי יודע?

אף פעם לא הבנתי למה אנשים מבקשים עצות מאחרים, בין כה וכה הם עושים בדיוק מה שהם רוצים ומצליחים תמיד למצוא סיבות טובות לשטויות שהם מעוללים.

מניסיון מר ידעתי שבלי שום קשר למה שאגיד דולב יחזור לרמי כי משום מה זה מה שהוא רוצה לעשות, ולכן רק הנהנתי בכובד ראש וניסיתי להגיד כמה שפחות – טריק ידוע ומוכר של פסיכולוגים.

לעידו לא אמרתי כלום על השיחה עם דולב, פסיכולוגים לא נוהגים לשוחח על העבודה שלהם עם איש, זה לא אתי, ובמקרה שלי גם מאוד לא חכם, הרי ידעתי מראש איך עידו יגיב.

"דולב סיפר לי שהוא חוזר לרמי, איזה דביל, הוא בטח יבגוד בו בהזדמנות הראשונה." ניבא עידו כשדולב בישר לו שהוא ורמי שוב יחד.

"אי אפשר לדעת, אולי הפעם הוא למד לקח והוא יתחיל להעריך מה יש לו."

"נראה לך? אני בספק, אנשים לא משתנים כל כך מהר, בטח לא אנשים בגיל של רמי."

"אני לא בטוח שדולב רוצה שהוא ישתנה, עובדה שהוא אוהב אותו כמו שהוא."

"אם ככה למה הם נפרדו? אתה יכול להסביר לי?" דרש עידו.

"לא יודע." משכתי בכתפי והקשבתי בשקט כשעידו ניסה בפעם המאה להבין מה יש לבחור מדהים כמו דולב לחפש עם אחד כמו רמי.

"כבר אמרתי לך." נכנסתי לדבריו אחרי שנמאס לי לשמוע שוב את אותו הנאום, "אף אחד לא יודע באמת מה שני אנשים מוצאים זה בזה, בטח יש גם הרבה אנשים שמתפלאים מה אתה עושה עם אחד כמוני."

"למה אתה מתכוון אחד כמוך?" התרעם עידו, "אתה בן אדם מקסים." הוא חיבק אותי והוסיף נשיקה, "חולה עליך מוּגי." הצהיר, ועל פי הכינוי שכינה אותי - כינוי שנשמר רק לרגעים פרטיים מאוד - ידעתי שהוא חרמן.

"די להתחנף דוֹדוֹ." נהמתי, וכאילו דחפתי אותו מעלי, אבל רק כאילו. הוא ידע היטב שאם אני קורא לו דוֹדוֹ - שיבוש טיפשי של שמו – גם אני רוצה סקס, וזה בדיוק מה שקרה, וזה היה מוצלח, כמו בדרך כלל אצלנו, למרות שבסתר ליבי אני יודע שעידו דלוק עדיין על דולב היפה, ואני מניח שגם הוא יודע שאני יודע, ושנינו יודעים שזה אחד מאותם דברים שעדיף שלא נדבר עליהם.

כמה ימים אחר כך הגיע דולב לבקר אצלנו בשעת הערב, שמע על עלילותיו של אביב בטירונות, התפעל מהתמונות של רזי המתוק שלנו, והתחמק בדיפלומטיות מלהגיד מה דעתו על תרומת זרע של עידו לבת זוגה היפה של רינה כדי שיהיה לרזי אח או אחות.

נופר לחצה על עידו והפצירה בו להניח לה לתת לרז אח או אחות, ומשום מה הוא לא הפסיק להתלבט והתקשה להחליט מה לעשות. "מצד אחד עדיף שאם כבר יהיה לרזי אח מוטב שהוא יהיה אחיו הביולוגי לפחות למחצה." שטח עידו את הדילמה שלו בפני דולב, "אבל מצד שני מה יהיה אם הן ייפרדו? רק תחשוב באיזה מצב נוראי זה יתקע אותי, ילד מאישה אחת, וילד מהשנייה, והן שונאות זו את זו וכועסות אחת על השנייה, ואני והילדים באמצע."

"אבל למה אתה חושב שהן ייפרדו?" השתומם דולב, "יש המון זוגות שלא נפרדים."

"ויש עוד יותר שכן נפרדים, נכון שאצל לסביות זוגיות זה עניין יותר רציני מאשר אצל גברים, אבל..."

"למה אתה מתכוון יותר רציני? למה אתה חושב שגברים לא מתייחסים ברצינות לזוגיות שלהם?" נעלבתי, "אני לא יודע מה אתך עידו, אבל אני מתייחס לקשר שלנו ברצינות גמורה." הכרזתי והבטתי בו בתוכחה.

"אני יודע, אני לא מדבר עלינו." נחפז עידו ללטף את זרועי בניסיון לפייס אותי, "אני מדבר באופן כללי, ברור שכל זוג זה משהו אחר, אבל אני מודאג בגלל רינה ונופר, לא נראה לי שהקשר שלהן יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, ובגלל זה..."

"אולי כדאי אם ככה שנופר תעשה ילד עם אלמוג." הציע דולב פשרה, וחייך אלי.

לא החזרתי לו חיוך. "למה איתי? מה אני, ברירת מחדל?" שאלתי את דולב, מוקנט מההצעה שלו שבאה לתקן ורק קלקלה.

"לא אמרתי את זה, למה אתה רגיש כל כך היום?" נפגע דולב.

"לא יודע, מצטער, היה לי יום נוראי, וקר לי וכואב לי הראש, אני מרגיש שאני הולך לחטוף שפעת או משהו. תגיד דולב, מה נגמר אתך ועם רמי, איך זה שלא באתם יחד?"

"רצינו אבל זה לא הסתדר, יש לו איזה פגישה דחופה עם מישהו שרוצה לראות את הבית." הסביר דולב, "ומיד אחרי שהוא יצליח למכור אותו הוא יעבור לגור אצלי."

"השקעתם בבית הזה כל כך הרבה עבודה, לא חבל למכור אותו?"

"כן, קצת, אבל הוא רחוק לי מהעבודה, והאמת, הוא גדול מידי בשבילנו. רמי מעדיף למכור אותו וגם אני... אין לי זיכרונות טובים מהבית הזה, בהתחלה היה לנו טוב, אבל אחר כך..." דולב קם ושלף את הנייד שלו מכיסו, "כבר ממש מאוחר, אני לא מבין למה רמי לא מתקשר." העיר בעצבנות ובדק לשווא את פניו החלקים והבוהקים של הנייד החדיש שלו.

"אז למה אתה לא מתקשר אליו?" תהה עידו.

"אני לא רוצה להפריע לו, הוא הבטיח להתקשר ברגע שיסיים." אמר דולב בעקשנות, והסב את השיחה לעניין אחר.

מתעלמים מהעצבנות ההולכת וגוברת של דולב שקפץ מעניין לעניין והציץ ללא הרף בשעון המתנו שעה שלמה לטלפון מרמי שבושש להתקשר.

"נו, באמת." פקעה לבסוף סבלנותי, אני תמיד נעשה מתוח קצת במחיצתו של דולב והיום הייתי משום מה מתוח במיוחד. "תתקשר אליו או שאני אעשה את זה." רטנתי, כועס על עצמי שהנחתי לעצבנות של דולב לדבוק בי.

"בסדר." נשבר דולב שרק חיכה שמישהו יגיד לו להפסיק להיות קשה עורף, והתקשר. לא הייתה תשובה, הנייד צלצל וצלצל אבל הצליח להגיע רק לתא הקולי של רמי. "אני מתחיל להיות ממש מודאג." סח דולב וקם, "אני נוסע אליו." החליט.

"אל תיסע לבד." קם גם עידו, "אני אסע אתך." החליט, והשניים עמדו והביטו לעברי כאילו תהו למה אני יושב עדיין. גם אני תהיתי, לכאורה התבקש שאצטרף אליהם, אבל בלי להבין למה נתקפתי מין חוסר רצון לקום ממקומי.

"אני לא חושב שיש צורך שגם אני אסע, אני די עייף ונורא כואב לי הראש." התלוננתי, חש כאילו נדבקתי לספה, "תיסעו בלעדי." מיששתי את מצחי, "נדמה לי שיש לי חום." מלמלתי תירוץ קלוש. השניים השתכנעו ונסעו.

אחרי לכתם משכתי על עצמי שמיכה והמתנתי להם על הספה, מתנמנם מול הטלוויזיה עד שצלצול טלפון העיר אותי. "אלמוג." רעד באוזני קולו של עידו, "אלמוג, משהו נורא קרה, אני... אנחנו..." הוא החל ליבב.

"עידו! מה קרה?" צעקתי, "אתה בסדר?"

"הוא בסדר גמור." השיב לי קול זר, קול גברי רגוע ובטוח, "הוא קצת בהלם, אבל לא נורא, עד מחר בבוקר זה יעבור לו."

"בהלם ממה? מה קרה לו? איפה דולב?" צעקתי, מתחרט בכל ליבי שלא נסעתי אתם.

"דולב זה הבחור השני?" חקר הקול הזר.

"כן, מה קרה לו? מי אתה? מה קורה שם? איפה רמי?"

"אני פקד מזרחי, פקד רונן מזרחי, ואני הממונה על חקירת מותו של עמרם פרנס. אם ידוע לך משהו על נסיבות מותו זה הזמן לספר לי."

"לספר לך על מה? אתה בטוח שרמי מת?" נדהמתי, "איך? מה? איפה? מה קרה? הוא שוב חטף התקף לב? אבל... למה המשטרה חוקרת את המוות שלו?"

"כי הוא נרצח." השיב לי פקד מזרחי בקור רוח, ושאל אם זכור לי מתי בדיוק עזבו דולב גולדברג ועידו שאולוב את דירתי, והאם אני מוכן לבוא ולהעיד על כך במשטרה אם אתבקש?

"מה להעיד? על מה אתה מדבר? דולב ועידו יצאו מפה לפני שעה בערך, לא, בעצם לפני ארבעים דקות ו... תן לי את עידו בבקשה."

"עוד רגע, אתה יכול להסביר לי קודם מה בדיוק טיב הקשר שלך עם עידו?"

"הוא הבן זוג שלי, אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים, ודולב הוא ידיד משותף שלנו, וגם רמי הוא... היה..."

"אתה יודע מה היה טיב הקשר בין הנרצח לבין דולב?"

"הם... אה... הם היו בני זוג ונפרדו, אבל אחר כך חזרו... הם תכננו לחזור לגור יחד, בגלל זה רמי לא בא לבקר אצלי, הוא קבע פגישה עם מישהו שבא לראות את הבית ו... מה קרה שם? איך הוא מת בדיוק?"

"אם לא אכפת לך, מי ששואל פה שאלות זה אני." השיב לי פקד מזרחי בקפדנות, ואחר כך בישר לי שהוא שולח את דולב הביתה עם שני חוקרים שישאלו אותי עוד כמה שאלות, וכנראה שמחר בבוקר אזומן שוב לחקירה.

"ומה עם דולב?" נחרדתי, "אתם עוצרים אותו?" שאלתי וקולי רעד.

"לא, עדיין לא." השיב פקד מזרחי בקול מבשר רעות, "אבל אנחנו מעכבים אותו לחקירה." אמר, וסגר.

חצי שעה אחר כך נעצרה מכונית משטרה מתחת לדירה שלנו, ועידו, מלווה בשני שוטרים חמורי סבר, עלה לאיטו במדרגות. עמדתי בפתח לקדם את פניו, ובקושי הצלחתי להתאפק לא לחבק אותו. על פי מראה פניו האומללים הוא היה זקוק מאוד לחיבוק, אבל ידעתי שהוא לא ירצה לעשות הצגות לפני אנשים זרים, והסתפקתי במגע חפוז בכתפו. "אתה בסדר?" בחנתי בדאגה את פניו.

הוא הנהן ונכנס פנימה, נע באיטיות מגושמת כאילו היה ישן למחצה.

"הוא קצת בהלם." הסביר אחד השוטרים, בחור שמנמן, שחום ומתולתל עם שמץ מבטא מזרחי.

"היה שם הרבה דם." אמר עידו בקול חולמני, והניח לשוטר השני, בחור גדול ובהיר עם פרצוף רוסי אדמדם לאחוז במרפקו ולהושיב אותו על הספה.

"כדאי שתכין לו כוס תה גדולה עם הרבה סוכר, או דבש." ייעץ לי בחביבות.

הלכתי למטבח להכין תה והשוטר השחום שהזדהה כעובד הלך בעקבותיי, הציע שאכין תה לכולנו, הביט בי מכין לכולנו תה צמחים עם דבש ולימון, וסיפר לי שהרצח היה אלים מאוד, ובגלל הממצאים בשטח יש חשד שהרוצח הכיר את הנרצח.

"אתם חושדים בעידו?" נדהמתי, "אבל... אני מבטיח לך ש... עידו בחיים לא... וחוץ מזה הוא חזר מהעבודה ישר הביתה, והיה איתי בבית עד שדולב הגיע ו... מתי בדיוק רמי נרצח?"

"לא יודע, המז"פ עוד לא נתן לנו תשובה ברורה."

"בכל מקרה אני בטוח שאין מצב שעידו קשור לעניין הנוראי הזה."

"אני יודע, אני יודע." הניח עובד יד מרגיעה על כתפי, "אל תדאג, הוא לא חשוד, אבל הבחור השני..."

"מי, דולב? שטויות, דולב לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב, בטח לא ברמי, הוא אהב אותו מאוד, סיפרתי כבר למפקד שלכם, הם תכננו לחזור לגור יחד."

"כן, אני יודע, ככה זה במקרים של רצח, החשוד העיקרי הוא כמעט תמיד בן הזוג של הנרצח."

"אבל אני אומר לך, דולב היה פה, איתי ועם עידו, הוא חיכה שרמי יתקשר ויספר לו מה נגמר עם מכירת הבית, אין מצב שהוא הרוצח, דולב רוצח? באמת, איזה רעיון הזוי."

"עוד נראה, ידוע לך איפה הוא היה קודם, לפני שהוא בא לדירה שלכם?"

"אה... בעבודה אני מתאר לעצמי, הוא מנהל חנות לכלי בית ולמתנות."

"אז הוא בא אליכם ישר מהחנות?" זקף בי החוקר מבט פקחי.

"לא יודע." ניסיתי לאמץ את מוחי, "לא חושב, הוא סוגר בדרך כלל בשבע, ואצלנו הוא היה בשמונה ומשהו... אני די בטוח שהוא עבר דרך הדירה שלו קודם, החליף בגדים, אולי התקלח, לא יודע, לא עלה בדעתי לשאול, אולי תבררו אצל השכנים שלו? מישהו בטח ראה אותו, כולם מכירים את דולב, הוא נשמה, כל השכנים שלו אוהבים אותו, אין בן אדם אחד בעולם שיגיד לכם עליו מילה רעה."

עובד הנהן, מקשיב קשב רב לדברי, ואחר כך עזר לי לשאת את המגש עם התה והעוגיות לסלון, ישב איתי ועם עידו, שתה תה, חייך ושאל שאלות קטנות וערמומיות בעוד שותפו מקשיב בשקט, ורושם בשקדנות את תשובותינו בפנקס קטן.

אחרי שעה של שאלות הייתי מרוט עצבים כל כך עד שהייתי מוכן להודות אפילו ברצח ארלוזורוב. רגע לפני שעמדתי לבקש מהם שילכו כבר ויניחו לנו הם קמו, הודו על התה, אמרו שיצרו איתנו שוב קשר אם ירצו לשאול עוד שאלות, והלכו סוף סוף.

"תודה לאל." לחש עידו אחרי שהם נסעו לדרכם, ומשך אותי אליו, מחבק אותי בכוח. "זה היה נורא, אף פעם לא ראיתי משהו זוועתי כל כך." רעד בזרועותיי, ולראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי גדול וחזק יותר ממנו.

"מה היה נורא? מה בדיוק קרה?"

"רמי מת, מישהו רצח אותו, פוצץ אותו במכות... הגענו ומצאנו דלת סגורה, אבל היה אור בסלון ובמטבח והמכונית של רמי הייתה בחנייה. דפקנו ודפקנו ואף אחד לא ענה אז הלכנו מסביב ונכנסנו דרך הדלת האחורית, היא הייתה נעולה, אבל דולב זכר שיש מפתח רזרבי מתחת לעציץ, נכנסנו ישר למטבח והכל נראה בסדר, אבל היה מין... מין ריח כזה, וכשנכנסנו לסלון ראינו שיש בלגן נוראי, כסאות זרוקים וזכוכיות שבורות, הדלת של חדר העבודה הייתה מנופצת ופתוחה ורמי שכב על הרצפה בין המחשב לספה ו..." הוא נרעד וכיסה את פניו בידיו, "הראש שלו והפנים שלו היו... היה דם בכל מקום ו..." עידו החל ליבב, "זה היה נורא, דולב ברח החוצה והתחיל להקיא, ולא הסכים להיכנס יותר פנימה. אני לא יודע מאיפה היה לי כוח להתקשר למשטרה ולחכות לשוטרים שיבואו, דולב נכנס להיסטריה ורצה להסתלק והייתי צריך להחזיק אותו בכוח שלא יברח משם, ואחרי שהם הגיעו והתחילו לשאול כל מיני שאלות... פתאום הבנתי שהם חושדים בנו ואז בכלל..."

"טוב, הם חייבים לשאול שאלות, זה התפקיד שלהם, אני בטוח שאחרי שהם יבינו מה קרה הם יפסיקו לחשוד בכם."

"בי אולי, אבל אני לא בטוח בקשר לדולב, אפילו לי שמכיר אותו כבר שנים הוא נשמע מאוד חשוד, הוא ענה תשובות מאוד מוזרות כשהם התחילו לברר מה הוא עשה כל היום ומתי הוא ראה לאחרונה את רמי."

"תשובות חשודות?" בהיתי בו, נדהם, "תגיד עידו, אתה השתגעת לגמרי? אתה לא חושד באמת שדולב... אני חושב שאתה עדיין בהלם, מה דעתך לקחת חצי כדור ואליום, לעשות מקלחת חמה וללכת לישון? אני בטוח שעד מחר בבוקר הכל יתברר."

"כן, מזה בדיוק אני חושש." ענה עידו, לקח את הכדור, התקלח והתמוטט במיטה. למרות כדור ההרגעה הוא ישן רע מאוד, התעורר בצעקה לפנות בוקר וסירב לספר לי על מה חלם, רק נצמד אלי בחזקה, אמר לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו, והוא מקווה שלא ניפרד לעולם, ושנזכה להזדקן יחד, ונרדם שוב, כף ידי מונחת על לוח ליבו.