ב. סוג של שליטה

ג. אחר צהרים זהוב

"זה בסדר, הרגשתי עוד לפניך שזה מגיע." אמר זיגי בקול מרגיע כשהודעתי לו שלצערי אני חייב לפרוש.

"זה בגלל הסוטה ההוא?" שאל בסקרנות אחרי שלגם כוס בירה.

"אל תקרא לו סוטה, שמו דייב."

"שיהיה דייב, מה הוא עשה לך?"

"לא עסקך."

זיגי הרים את גבותיו בפליאה, מביט בי במבט בוחן. "חבל, אף אחד לא מחזיק מעמד הרבה זמן בעסק הזה, אבל  יכולת לסחוב עוד שנה שנתיים. כמה יש לך עד גמר הלימודים? בחור שנראה כמוך, באמת חבל."

"זיגי, תעשה לי טובה ותשתוק."

במקום לשתוק הוא שתה עוד קצת והמשיך לחפור. "אז עכשיו תהיה איתו, עם הדייב הזה? בגלל זה אתה עוזב?"

"לא, אני עוזב בגללי, ולא הייתי צריך להתחיל עם זה בכלל. לא מתאים לי להיות זונה."

"אל תתנפל עלי! לא הכרחתי אותך ועשית כסף טוב."

"נכון, סליחה שאני כזה, אני פשוט... לא יודע."

"אני יודע, אתה פשוט מאוהב."

"לא נכון, אל תדבר שטויות."

"מה שתגיד." סיים זיגי את הבירה שלו וקם, "תראה דודו, היינו חברים לפני הקטע הזה של מכון הליווי ואני מקווה שנישאר חברים גם אחר כך, או שמפריע לך להיות חבר של סרסור?" הוסיף במין חיוך עקמומי.

"בטח שלא, אל תהיה טיפש." חיבקתי אותו, אבל לא הכחשתי שהוא סרסור. 

חזרתי הביתה והתחלתי לעשות חשבונות. חסכתי לי סכום די נאה - בכל זאת אני הבן של אימא שלי - ואם אעזוב את הדירה היפה הזו ואלך לגור במקום פחות נחמד...

חבל, היה לי טוב פה, אבל כסף לא גדל על העצים וכדאי שאתחיל לחפש עבודה חדשה במקום לאכול את החסכונות שלי, וכל אותו זמן שעשיתי חשבונות ותכננתי את חיי החדשים ידעתי שאני עושה את זה רק כדי לא לחשוב עליו, על זה שהוא לא מתקשר למרות שהשארתי לו את הטלפון שלי לפני שהלכתי, וחזרתי ואמרתי לו שזהו, אני עוזב את מכון הליווי ואני לא מתכוון להיפגש איתו יותר בצורה הזו, במלון ותמורת כסף.

באותו לילה חלמתי על אבא. בחלום שלי הלכנו לטייל על שפת הים. הוא נראה צעיר כמו שהיה כשהייתי קטן, אבל אני הייתי בגילי היום.

"אתה חושב שאני אצליח להסתדר אבא?" שאלתי אותו והרגשתי מודאג מאוד.

אבא צחק ואמר לי להפסיק לדאוג כל כך, יהיה בסדר. הוא תמיד היה אומר את זה כששוב היו מפטרים אותו. את אימא זה עצבן נורא והיא הייתה צורחת עליו שהוא כלומניק ושכסף לא גדל על עצים.

הוא היה מתנצל ומנסה להצחיק אותה ולהרגיע אותה, מה שהיה מעצבן אותה עוד יותר, ואני הייתי בורח לחדר שלי, יושב שם עם הגב לדלת הסגורה ומכרסם ציפורניים.

"אבל עזבתי את העבודה שלי, ואני לומד שטויות לא פרקטיות. אתה יודע שכסף לא גדל על עצים."

"יהיה בסדר דודינק'ה." אמר אבא, "אני משגיח עליך, תפסיק לדאוג כל הזמן."

"עשיתי דברים לא כל כך יפים אבא, אתה לא כועס עלי?" שאלתי.

אבא נאנח ואמר שכל אחד עושה פה ושם דברים שהוא לא גאה בהם, זה לא נורא.

"אבל זה כן נורא, עבדתי במכון ליווי אבא, זה כן נורא" התרגזתי עליו, למה הוא תמיד סלחן כזה? למה הוא לא כועס עלי כמו גבר אמיתי? אני בטוח שאם אימא הייתה יודעת איפה עבדתי היא הייתה מעיפה לי סטירה.

"איזה מין אבא אתה?" צעקתי עליו.

אבא נראה מצטער ועצוב. "אני אוהב אותך דודינק'ה." אמר בקול חרישי ולאט לאט התפוגג, נעשה קלוש וחיוור יותר ויותר עד שפשוט התאייד, משאיר אותי לבד.

התעוררתי שטוף דמעות. אולי אני צריך להתחיל טיפול נפשי חשבתי לעצמי כשעמדתי במקלחת בארבע לפנות בוקר ובהיתי בפני הנפוחות מבכי. אני דפוק לגמרי, אני סוטה עוד יותר מזיגי, הוא לפחות עושה מה שהוא עושה תמורת כסף, ומה התירוץ שלי? ולמה אני כל כך בטוח שאני חייב לעזוב את העבודה שלי במכון? ומה הקשר של זה לדייב שבטח חושב שאני סתם איזה זונה שרוטה, וזה בתנאי שהוא בכלל חושב עלי, ולמה שיחשוב? גבר רציני כמוהו בטח שכח אותי מזמן, אני הייתי סתם צעצוע בשבילו, הוא בטח זרק את המספר שלי ושכח ממני לגמרי.

בשעה שבע התייאשתי מניסיונות השווא שלי להירדם והלכתי לשתות קפה. הייתי אמור להיות רעב, אבל חשתי בחילה. ראשי כאב וגרוני היה נפוח. אולי אני הולך להיות חולה? מה אני רוצה לשתות, קפה או תה?

בעודי מתלבט בין השניים צלצל פתאום הטלפון וזה היה דייב!

"מה שלומך דודי?" שאל בקול מודאג, "אתה נשמע צרוד, אתה חולה?"

"אני בסדר גמור." הכחשתי, ובאמת, ברגע ששמעתי את קולו הרגשתי הרבה יותר טוב. "אולי טיפה מקורר." הוספתי ליתר בטחון.

"באמת עזבת את העבודה במכון?"

"כן, אמרתי לך שאני אעזוב."

"טוב, היית מאוד נרגש ולפעמים במצב כזה אנשים אומרים דברים ואחר כך מתחרטים."

"לא. אמרתי שאני עוזב ועזבתי."

"האמת שחיפשתי אותך שם אתמול בלילה ואמרו לי שעזבת, אבל לא הייתי בטוח אם זה באמת או שאתה לא רוצה לראות אותי יותר." הודה דייב.

לרגע שתקתי, נדהם. הוא חיפש אותי, חשש שאני לא רוצה לפגוש אותו? פרץ של מרץ ושמחה אדירה הציף אותי. "אם לא הייתי רוצה לראות אותך הייתי נותן לך את הטלפון הפרטי שלי?"

"כן, אבל אתה יודע, היית נסער כל כך, חששתי שאולי אחר כך נרגעת ושינית את דעתך."

"הנה, שוב אתה מתייחס אלי כמו אל ילד קטן שלא יודע מה הוא רוצה, נתתי לך את הטלפון שלי כי רציתי שתתקשר. אני שמח שהתקשרת, מתי רואים אותך?"

"מתי שתרצה דודי. מצאת כבר עבודה אחרת?"

"לא. עדיין לא."

"יש לי הצעה בשבילך, אבל זה לא לטלפון. מתי יש לך זמן פנוי?"

"יש לי שתי הרצאות בבוקר ומהצהרים אני פנוי."

"או. קי. בוא ניפגש לצהרים במסעדת 'אריה הזהב' ואז נדבר."

"ואחר כך אולי נוכל..."

"נוכל מה?"

"אתה יודע."

הוא צחק. "לא בטוח שאחרי שנדבר אתה עוד תרצה."

"כן בטוח."

"טוב דודינק'ה, אם אתה אומר, להתראות ילד יפה."

"להתראות דייב." 

מסעדת 'אריה הזהב' הייתה נחמדה. העיצוב היה חביב, האוכל הריח טוב והגיי דאר שלי השתולל מנחת כי לאן שלא הבטתי ראיתי בחורים צעירים, יפים והומואים, אבל רק כשדייב נכנס פנימה, נראה נהדר בג'ינס פשוט וטריקו חלק בצבע כחול כהה שהלם אותו להפליא, התחלתי ליהנות באמת.

הוא לחץ את ידי ברשמיות מוזרה, איזן את המחווה הרשמית הזו בנשיקה על לחיי והתעקש שאוכל קודם צלחת מרק כי אני נראה חיוור ומותש.

"איזה פולנייה אתה." קנטרתי אותו, אבל אכלתי את המרק שהיה מצוין וחייכתי אל המלצר שהתרוצץ סביבנו, מענטז בישבן הקטן והחמוד שלו.

"הוא נראה לי מאוד מעוניין בך." אמר דייב אחרי שהמלצר הלך להביא את המנה השנייה.

"באמת? חבל מאוד. אני כבר תפוס." אמרתי ונתתי לו יד מתחת לשולחן.

דייב נאנח והתלונן שקשה לו להתרכז ככה, אבל לא משך את ידו מידי. "אל תתרכז, פשוט תגיד את זה כבר."

"עכשיו אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך."

דייב נראה נבוך וקצת גמגם והיה עלי להחניק דחף לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, שהוא יכול להגיד לי כל מה שהוא חושב, שלא יתבייש ממני. "נו, די, אל תהיה כזה. תגיד כבר."

"טוב, מאחר ואני מרגיש שעזבת את העבודה שלך בגללי אז... מה שרציתי להציע זה שאם אתה מעוניין, אז אולי אתה רוצה לעבוד אצלי?"

אני מודה - זה הפתיע אותי. "שאני אעבוד אצלך? בתור מה?"

"תראה, כשהרעיון הזה עלה לי בראש לא חשבתי שאתה... לא הבנתי בדיוק... אולי זה לא רעיון טוב. אם זה לא יראה לך או יעליב אותך אז .."

"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי ומעכתי בכוח את כף ידו שהייתה לפותה כל הזמן בידי.

"טוב, אז העניין הוא שרק לפני כמה שבועות עברתי מהדירה שלי לבית שירשתי מקרוב משפחה שנפטר לפני כמה זמן. זה בית יפה, אבל גדול. אני אוהב לגור שם ושווה לי לנסוע לעבודה יותר זמן רק כדי שאני אוכל לגור במקום הזה, אבל הבעיה היא שקשה לי לטפל בבית הזה לבד ו... אהה..."

"אתה צריך מין סוכנת בית כזו? פיליפינית שתנקה ותבשל ותעשה קניות? זו העבודה שרצית להציע לי?"

דייב נראה מוכה אשמה. "כן, חשבתי ש... זו לא עבודה באמת קשה ותקבל חדר משלך עם שירותים וכניסה נפרדת כחלק מהשכר ו... טוב, זה רעיון אידיוטי, בחור צעיר כמוך בטח ישתעמם במקום הנידח הזה בין כל העצים והציפורים, ויש גם גינה שצריך להשקות וכלב שצריך לטייל איתו, ואפילו לא שאלתי אותך אם אתה יודע לבשל. אתה יודע מה? תשכח מזה."

"אבל אני יודע לבשל, ואני אוהב כלבים, ואני אוהב עצים וציפורים ושקט, וחדר משלי עם שירותים וכניסה נפרדת נשמע נהדר. זו הצעה מעולה דייב, באמת."

"באמת? אתה לא כועס ולא נעלב?" זרח אלי דייב.

"ממש לא." זרחתי אליו חזרה.

המלצר הגיע עם המנה העיקרית, ראה איך אנחנו מחזיקים ידיים ובוהים זה בזה במבטים מוקסמים, חייך ושאל אם נרצה יין כדי להרים כוס לחיים.

דייב אמר שכן ובחר יין מאוד יקר שהיה באמת נהדר, ואחרי שגמרנו את כל האוכל וזללנו קינוח טעים להפליא נסענו לבית שלו. 

אני יודע שהוא עשה לי סיור בכל הבית והראה לי את יחידת הדיור הנפרדת שבה הייתי אמור לגור, ואני בטוח שהכל נראה לי נהדר ויפה, שקט וירוק ופורח בדיוק כמו שהוא תיאר לי, אבל כל מה שאני זוכר מהפעם הראשונה שבה הייתי בבית של דייב זה הוא ואני במיטה הגדולה שלו, ואיך שמש אחר הצהריים שלחה קרניים אלכסוניות דרך חרכי התריס וצבעה את עורו השזוף בצבע ברונזה, ואיך הוא אהב אותי לאט לאט, ואמר שהעור שלי לבן כמו שמנת ושאני מתוק כמו קערת תותים עם קצפת, ואיך צחקנו והיינו מאושרים יחד באותו אחר צהרים זהוב.

ד. ככה אני אוהב את זה

החודשים הראשונים היו נהדרים, פשוט נהדרים. אהבתי כל רגע, מעולם לא חשתי כל כך טוב. הייתי נאהב ואהבתי, זה היה פשוט עד כדי כך. מפליא כמה מעט צריך כדי להיות מאושר. באותם חודשים שאלתי את עצמי למה כולם לא עושים כמוני ומפסיקים להיות אומללים כל כך?

הרי מה יכול להיות פשוט מזה? לאהוב מישהו, לטפל בו ובתמורה לתת לו לטפל בך ולאהוב אותך? כמובן שאף אחד לא יכול להיות נהדר כמו דייב הייתי חושב באושר כשהוא היה נרדם לצידי, ידיו כרוכות סביבי, אבל לכל סיר יש מכסה, למה בני אדם לא יכולים להפסיק להחמיץ פנים ולהתלונן כל הזמן על בדידות ואומללות ובמקום פשוט לאהוב זה את זה? מה כל כך מסובך בזה?

בחודשים הראשונים שלנו יחד הכול נראה פשוט, קל ונפלא. עשיתי כל מה שדייב רצה, האושר שלו היה האושר שלי, זה הכול.

דייב אהב משחקי שליטה ואני נהניתי לתת לו לשלוט בי, קודם במיטה ואחר כך גם בבית ומחוץ לבית, ובכלל.

הוא לא רצה שאפגש עם חברים מתקופת המכון שלי וזה היה ברור, מי צריך אותם בכלל? כל ההומואים המשתרמטים האלו?

הוא רצה שאתפוס מרחק מאימא שלי שרק מדכאת אותי ומבקרת אותי ללא הרף? בכיף! בין כה וכה היא סתם פולניה מעצבנת.

הוא רצה שלא אמשיך ללמוד כי מה כבר אפשר לעשות עם תואר בהיסטוריה ובפילוסופיה? לא עדיף שאלמד לבשל בצורה מקצועית ואקדיש את עצמי לטיפוח הגינה והבית? בטח שכן, ובכלל, כבר נמאס לי לנסוע כל הזמן לאוניברסיטה ולבלות שם בהרצאות משעממות, עדיף להקדיש את הזמן לטיפוח הבית.

אבל ראשית דבר דייב רצה שאפטר מהאופנוע המסוכן שלי, המסכן הקטן, הוא פשוט נורא דאג לי ואופנוע הוא באמת כלי לא בטיחותי. עדיף שאלך ברגל או אמתין עד שיהיה לו זמן להסיע אותי, ומה בכלל יש לי לחפש מחוץ לבית? בבית יש לי הכול.

ככל שחלף הזמן נשארתי יותר ויותר בבית, מקדיש כל דקה מזמני לדייב, לצרכים שלו ולרצונות שלו.

כשאני מספר על זה כעת זה נשמע לא טוב, אבל האמת שהייתי מאושר מאוד. הבית שלו היה נוח ונעים, וגיליתי בעצמי כישרונות מפתיעים של עקרת בית. שאבתי סיפוק עצום מבישול, ניקיון, סידור, עיצוב וטיפוח. אפילו הלכתי לקורס שזירת פרחים, הגבר היחיד בקבוצה של עקרות בית בגיל העמידה שפינקו אותי בחיבה אימהית.

וכמובן היה הסקס, הסקס המטריף, המשוגע, הנפלא, המיוחד שלי עם דייב.

מובן שמעולם לא ישנתי בחדר הנפרד שהוא הועיד לי, ישנו יחד בחדר השינה הגדול שלו שאני הקפדתי לצחצח ולאוורר כל בוקר.

חוץ ממיטה ענקית, נוחה להפליא, היו בחדר מסך פלזמה גדול עם רמקולים משוכללים ומבחר ענקי של סרטי פורנו שהיו מחולקים לפי נושאים. מבחינתי הם היו מיותרים לגמרי, אבל דייב אהב לצפות בהם ואני עשיתי מאמץ לאהוב כל מה שהוא אוהב.

"אני רוצה ללמד אותך להתמסר לי לגמרי." הוא הסביר לי, "תן לי להיות המחנך שלך כדי ששנינו נוכל ליהנות יותר."

ואני נתתי, כמובן שנתתי. הענקתי לו את עצמי ברצון, בהתמסרות, התחננתי שייתן לי לתת לו ללמד אותי, לחנך אותי, ולהעניש אותי כשהיה בכך צורך,

ותתפלאו, העונש הכי גרוע מבחינתי היה כשהוא לא רצה לקחת.

כשהוא הפך אלי את גבו, התעלם ממני, אז באמת סבלתי, אבל כל זמן שהוא נגע בי, גם כשזה היה כדי לסטור לי, או לרסן אותי, או להכאיב לי, הייתי מאושר.

אז מה אם גופי היה מכוסה סימנים כחולים שהסגילו לאט לאט, ואחר כך הפכו ירקרקים, ואז צהובים, ולבסוף נעלמו. אלו היו סימני אהבה שהוא הותיר בגופי, אותות למסירות שלי אליו, מדליות שהוא העניק לי כפרס על אהבתי חסרת הגבולות.

בפעמים המעטות שבהן ראיתי את אימי היא הייתה מרימה גבות מופתעות למראה הכתמים הכהים על פרקי ידי, או על צווארי, אבל מעולם לא שאלה מפורשות מה טיבן, רק ציינה שבעלי עור בהיר כשלי נחבלים בקלות רבה מאוד וצריכים להיזהר יותר.

זיגי שהתעקש לפגוש אותי למרות התחמקויותיי היה פחות דיסקרטי. הוא הרים בלי רשות את שולי חולצתי (דייב לא יאהב את זה, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשהוא עשה את זה) ושרק בפתיעה למראה החבורות על עורי.

"אתה יודע איך זה ג'ינג'ים." משכתי למטה את בד החולצה והתרחקתי ממנו. דייב שנא שאנשים אחרים נגעו בי.

"כן, אני יודע, אבל בכל זאת... אולי כדאי שהוא ישיג לו שק אגרוף ויניח לך?"

"אל תהיה טיפש, אנחנו... אני... זה בכלל לא ככה."

"אז הוא לא מכה אותך?"

"בטח שלא. הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו."

"הוא לא יכול לאהוב אותך קצת יותר בעדינות? אפשר רק עם ידיים, לא צריך עם שוט וחגורה."

"קודם כל הוא בכלל לא... אנחנו לא עושים כאלו דברים, ובכלל, מי אתה שתדבר על שוטים וחגורות מאסטר זיגמונד? (זה היה השם המקצועי של זיגי. היה לו אפילו אתר עם תמונות שלו בבגדי עור, מניף שוט על עבד מכווץ מפחד).

"בסדר, בסדר, אבל זה לא אותו דבר דודו, החבר'ה שם לא גרים איתי ולא חוטפים ממני על בסיס קבוע."

"אני לא חוטף כלום. אתה לא מבין."

אז תסביר לי בבקשה מאיפה הסימנים האלו? למה לא רואים אותך יותר? למה הפסקת את הלימודים? למה אין לך יותר טלפון סלולרי ואיפה האופנוע שלך?

"אני לא אוהב טלפונים ניידים, ובין כה אני רוב הזמן בבית, ואופנוע זה דבר מסוכן מאוד."

"אבל אהבת אותו."

"את דייב אני אוהב יותר."

"אוהב אותו כל כך עד שאתה מוכן לחטוף ממנו מכות?"

"זה לא מכות זה... זה... קשה להסביר. אני אוהב את זה ככה."

זיגי נאנח וניסה לפתות אותי לצאת איתו לטיול בעיר, אבל דייב היה אמור לחזור עוד מעט. רציתי להגיש לו אוכל חם וידעתי שהוא לא אוהב שיש לי אורחים ו... התחלתי להביט בשעון ולהילחץ, וזיגי הבין את הרמז והלך.

אחרי שהוא הסתלק נכנסתי למקלחת הגדולה שלנו ונעמדתי ערום מול הראי. חוץ מהחבורות על עורי נראיתי כרגיל. אמנם דייב אסר עלי בתוקף להתקרב למכון הכושר המלא חרמנים מגעילים שרק מחכים להציץ במקלחת לבחור יפה כמוך, אבל היו לנו בבית אופני כושר, הליכון ומשקלות, ואני הקפדתי לשמור על עצמי בכושר. הדבר היחיד שהשתנה בי היו שערותיי. דייב אסר עלי להסתפר ושערי היה ארוך ומתולתל כשל נערה. קשרתי אותו בסרט על עורפי והייתי מתיר אותו במיטה כדי שדייב יוכל להשתעשע בו.

הוא אהב לאחוז את שערותיי באגרופו כשהייתי כורע על ברכי לפניו ומוצץ את אברו, ובכל פעם שלא השבעתי את רצונו היה מושך קלות בשערותיי כדי להחזיר אותי למוטב.

זיגי היה בטח מתפלא אם היה רואה שאין ברשותנו שום שוטים, אזיקים, חבלים וכיוצא בזה אביזרי מין. לדייב לא היה צורך בכך, היה לו אותי, אוהב מתמסר, להוט בכל מאודי להשביע רצון, והיו לו ידיו החזקות, ובשעת הצורך גם שיניו, מרפקיו ברכיו, ופעם אחת, כשהפרתי את פקודתו המפורשת ועשיתי ביד כי לא יכולתי יותר להתאפק, גם מברשת שער רכה שהותירה על עכוזי סימני דקירה משונים שצרבו כמה ימים אחר כך, מזכירים לי שויתרתי על הזכות להגיע לאורגזמה מתי שהתחשק לי והענקתי אותה לדייב, מנחת אהבה.

הוא אהב לשלוט ביכולת שלי להגיע לסיפוק וידע בדיוק איפה ללחוץ כדי שלא אוכל לגמור. לפעמים היה עובר שבוע בין פעם אחת לשנייה ובכל פעם שהיה לי חלום רטוב הייתי נענש, מה שהיה מגרה אותי עוד יותר ו... נראה היה שמעולם לא אצא מהמעגל הזה של שכר ועונש, ותמיד יהיו לו סיבות לצבוט, לנשוך ולהכאיב לגופי שלאט לאט הפסיק להיות שלי והפך להיות רכושו.

אני לא יודע כמה זמן שלטונו של דייב עלי היה נמשך, אולי עד עצם היום הזה, אבל לפתע הופיע לביקור ג'וני - אחד האקסים של דייב -והכל התהפך בבת אחת. 

ה. שליטה עצמית

דייב המעיט לספר על עצמו. הוא העדיף לשמוע עלי, ואני סיפרתי לו הכול, מתענג על הקשב שלו, נהנה לשפוך את ליבי לפניו, מעניק לו שליטה גם על עברי ועל נשמתי.

ידעתי כמובן שהיו לו אהובים אחרים לפני שפגש אותי, וידעתי שהוא היה פעם מאוד מאוד מאוהב בגבר מבוגר ממנו שעזב אותו בשביל מאהב צעיר ממנו. האקס המיתולוגי שבר את ליבו וכשהוא סיפר לי עליו היה ברור שליבו עדיין סדוק מעט בגללו.

באותו רגע הייתי מוכן לחתוך את ליבי מקרבי ולהעניק לו אותו כדי לנחם אותו, אבל דייב הסתפק בכך שהניח לי לנשק וללקק את כפות רגליו בעוד הוא מלטף את ישבני, מחדיר לתוכו את אצבעותיו ומועך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.

ג'וני לא היה אותו אקס מיתולוגי, הוא היה סתם חבר שהיה במשך זמן מה בן זוג, והיה מעט מבוגר ממני, אבל בהיר עור כמוני, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהביטו בי במבט בוחן ולא החמיצו כלום.

הגשתי לשניים ארוחת ערב שבישלתי לבד, מקבל בחיוך צנוע את מחמאותיו של דייב שקרא לי עקרת הבית הקטנה שלו וצבט בחיבה את ישבני.

אחרי האוכל הנחתי לשנים לשבת לבד ולשוחח והלכתי להציע לג'וני את המיטה בחדר האורחים שהיה צריך להיות פעם החדר שלי. סיימתי ועמדתי לצאת משם כשדייב נכנס לחדר והדף אותי אל המיטה.

"לא חמוד. אתה נשאר לישון פה הלילה." אמר בנועם.

הבטתי בו פעור פה. "אבל..."

"אני וג'וני צריכים קצת זמן לעצמנו ולא יזיק לך להיות קצת לבד."

"אבל אני לא רוצה להיות לבד." מחיתי, נדהם.

"תהיה ילד טוב דודינקה, תישאר פה בלי ויכוחים ובתור פרס אני מרשה לך לעשות הלילה ביד כמה שבא לך. איך זה?"

לפני שהספקתי לענות הוא יצא, סוגר חרש את הדלת מאחוריו.

הדחף הראשון שלי היה לזנק החוצה, לצעוק, להרביץ ולצרוח, אבל מה היה הטעם בכך? הלילה הוא לא היה צריך אותי אלא את ג'וני, הוא לא רצה שאפריע ואני הייתי רגיל לעשות כרצונו ולכן נשארתי בחדר האורחים שהייתה לו כניסה נפרדת ושירותים פרטיים ואפילו הצלחתי לישון קצת, אם כי לא ניצלתי את הרשות שניתנה לי ולא עשיתי ביד אפילו פעם אחת.

בגלל השינה הטרופה שהתעניתי בה התעוררתי מאחור מהרגיל ודייב כבר לא היה בבית. "יצא לעבודה." אמר ג'וני והגיש לי כוס קפה.

"אני מצטער." אמר במבוכה כשהבחין שעיני אדומות מבכי, "לא הבנתי שאתה והוא... הוא אמר שאתה תבין."

"אבל אני לא מבין." אמרתי, הנחתי את הכוס על ארונית הלילה ופרצתי שוב בבכי.

ג'וני נע בחוסר נוחות. "תראה, זה לא ש... לא קרה מי יודע מה, סתם דיברנו, העלנו זיכרונות. אני כבר לא מעניין אותו כמו פעם, כשהייתי צעיר כמוך."

הפסקתי לבכות והבטתי בו בעיון. הוא היה גבר נאה מאוד, בן שלושים ומשהו, מאוד מטופח, עם עיניים כחולות וחיוך חמוד. "כמה זמן היית איתו ג'וני?"

"בערך שנה, אבל בבקשה, שמי יונתן. החברים שלי קוראים לי יוני, רק דייב מתעקש לקרוא לי ג'וני."

"ולמה עזבת אותו?"

"לא עזבתי מרצוני, הוא מצא בחור צעיר יותר וביקש שאסתלק. בהתחלה חשבתי שהלב שלי ישבר מצער. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שהוא עשה לי טובה כשהוציא אותי לחופשי."

הוא הסיט את שולי חולצת הפיג'מה שלי והניד בראשו, "כן, כמו שתיארתי לעצמי. זה הולך ונעשה גרוע יותר מבחור לבחור. יום אחד הוא עוד יזיק למישהו ברצינות וזה ייגמר רע."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בזעף ומשכתי מידיו את שולי החולצה, מתעטף בה בקפידה.

יוני סקר אותי מהורהר. "אתה עוד עובד או שהוא החליט שעדיף שתהיה נעול בבית?"

"אתה לא מבין."

"ומה עם רכב, וטלפון נייד, וחברים, ומשפחה? יש לך כאלו או שהוא ניתק אותך מכולם?"

שתקתי, נבוך.

"זה לא שהוא איזה מפלצת, הוא באמת אוהב אותך, עד כמה שהוא מסוגל, אבל בשבילו אהבה זה סוג של שליטה. אחרי שהוא חונק את מי שהוא אוהב ומחסל כל שמץ של רצון חופשי אצלו הוא עובר לבא בתור. אם אתה רוצה שהוא ימשיך להתעניין בך כדאי שתפסיק להיות כזה ילד טוב ותתחיל למרוד בו או שהוא יחליף אותך במישהו אחר."

"אתה מדבר שטויות." התפרצתי.

יוני חייך. "אפילו אתה לא מאמין בזה. טוב, כדאי שאני אלך לפני שאני באמת אתפתה להצעה שלו."

"איזה הצעה?"

הוא הגיש לי פתק בכתב ידו של דייב, כתוב על ניר המכתבים שלו.

תטפל יפה בג'וני ילד, תן לו כל מה שהוא רוצה, ואני מתכוון להכול.

בערב נתחשבן גם על זה.

דייב

"כמובן שגם אם לא נעשה כלום הוא יחטיף לך, ואתה תתחרמן מזה, והוא לא ירשה לך לגמור ויטריף אותך. כשהוא ירחם עליך וירשה לך תהיה כל כך אסיר תודה עד שלא תקלוט בכלל עד כמה כל הסיפור הזה חולני." אמר יוני בעצב והלך, משאיר אותי עם מחשבותיי ועם הפתק של דייב. קמתי, הלכתי לחדר השינה והתלבשתי, ואחר כך בדקתי את המיטה. הסדינים היו קמוטים ומישהו הוציא חלק מהדיסקים עם הסרטים שפחות אהבתי, אלו שהבחורים בהם היו צעירים מידי לטעמי והזיונים נראו כמו עונשים ולא כמו סקס. התחלתי לסדר את החדר כמו שנהגתי לעשות כל בוקר ופתאום קלטתי שאני שוב מכרסם את ציפורניי.

פתאום הרגשתי עייף מאוד וחשתי מועקה נוראית שלחצה על חזי. הייתי זקוק לאוויר צח. יצאתי משם, פתחתי את דלת הכניסה, התיישבתי על המדרגות ונחתי קצת, מביט על הגינה היפה שטיפחתי בחודשים האחרונים. הייתי כל כך עייף, כל כך נטול מרץ, כל כך אומלל. הייתי צריך מישהו להישען עליו עד שאתעשת ואאזור כוח.

נכנסתי חזרה, הרמתי טלפון לאימא ואמרתי לה שאני בצרות ואני מבקש שתבוא לקחת אותי. היא לא שאלה הרבה שאלות, רק ביררה מה הכתובת המדויקת ושאלה אם יש לי מזוודות משלי או כדאי שהיא תביא מהבית.

"תביאי מזוודה אחת. זה מספיק. אין לי הרבה בגדים." אמרתי.

"אבל דוד, יש פה המון בגדים." נדהמה אימא כשפתחה את הארון הגדוש בבגדים שדייב קנה לי בנדיבות פזרנית. בגדים שהיו כמובן לטעמו ולא לטעמי.

"הם לא שלי." אמרתי בתוקף והכנסתי למזוודה רק את הבגדים שהבאתי איתי. כשיצאנו החוצה, אני נושא את המזוודה ואימא פוסעת לצידי, אוחזת במעיל העור שקניתי בזמנו יחד עם האופנוע ושמרתי לי למזכרת, הופיע דייב.

"דודי." הוא אמר ופניו התקמטו בהבעת צער ועלבון, "מה אתה עושה?"

"מה נראה לך שהוא עושה? הוא מסתלק!" התנפלה עליו אימא בזעם.

"אימא, בבקשה, חכי לי באוטו." ביקשתי והנחתי יד על כתפה, מפתיע את שנינו, לא נגעתי בה מאז שהייתי ילד קטן וגם אז עשיתי זאת רק כשאבא לא היה, תמיד העדפתי להתרפק עליו ולא עליה.

היא צייתה לי, אבל המשיכה להשגיח עלי דרך חלון המכונית, נראית כאילו היא מתאפקת לא לזנק על דייב ולתת לו מנה הגונה.

"לא ידעתי שהקשר עם אימא שלך כל כך הדוק." אמר דייב, מלכסן לעברה מבט זהיר.

"הומואים והאימהות שלהם, זה תמיד קטע מסובך." אמרתי בקלילות.

"כל דבר שקשור להומואים תמיד קצת יותר מסובך." העיר דייב.

"כן, נכון. כל דבר חוץ מזיונים." הסכמתי והחזרתי לו את הפתק שלו.

"בגלל זה אתה עוזב?" קרע דייב את הפתק לשניים, "בחייך דודינק'ה, אל תעשה סיפור משטות כזו, אל תעזוב אותי בבקשה, אני אוהב אותך."

"אני יודע, בגלל זה אני עוזב. אני לא יכול יותר עם האהבה שלך, היא גורמת לי לכרסם שוב ציפורניים."

"יכול להיות שלחצתי עליך יותר מידי," המשיך דייב להתעקש, "אבל היה לנו טוב יחד, נכון? אל תלך דודי, אני באמת אוהב אותך. מי עוד יטפל בך כמוני?"

"אף אחד אם זה תלוי בי." נישקתי קלות על לחיו, "ואני מציע לך שתנסה בפעם הבאה בחור שחום. על עור כהה רואים פחות את הסימנים. שלום דייב."

אימא נהגה בשתיקה כל הדרך לדירה שלה והניחה לי לשכב בחדרי הישן ולבכות כמה ימים עד שנרגעתי.

אחרי שהצלחתי לשבת ולאכול אתה ארוחת בוקר בלי לברוח למקלחת ולהתייפח כי היא השתמשה באותו סוג גבינה שהיה חביב על דייב היא שאלה אותי מה אני מתכוון לעשות בשארית חיי.

"לא יודע." הודיתי, "אולי כדאי שאני אתקשר לזיגי?"

"תתקשר למי שאתה רוצה." אמרה אימא, "אבל אם שוב תלך לעבוד אצל הזיגי הזה שלך..." היא השתתקה וחשבה קצת, ואז הניחה את כף ידה על שלי, "אל תלך לעבוד שם יותר דודי, למענך, למעני וגם לזכר אבא שלך ז"ל שהיה מת מבושה אם היה יודע על העבודה הזו."

"אז מה את מציעה שאני אעשה?"

"תהיה בן אדם. תמצא עבודה, תסיים את הלימודים, תסתדר בחיים, כמו כולם."

"חשבתי שאת שונאת את הלימודים שלי."

"נכון, אף פעם לא אהבתי היסטוריה, ותמיד חשבתי שפילוסופיה זה סתם קשקוש של גברים עם עודף זמן, אבל אם זה מה שמעניין אותך אז בבקשה."

בעזרתה הכספית של אימא שניתנה לי בנדיבות מפתיעה (והייתי עוזרת לך גם קודם, אם רק היית מבקש, בשביל מי אתה חושב שאני ואבא שלך ז"ל חסכנו כל החיים? הרי לא ניקח את הכסף לקבר) שכרתי דירה קטנה, קניתי אופנוע משומש וחזרתי לחיים רגילים, ואפילו נפגשתי פה ושם עם זיגי שהתאהב בבחור צעיר ומתוק שהודיע לו בפסקנות שאו הוא, או השטויות האלו של מאסטר זיגמונד, ואם זיגי רוצה חיי מין סדירים שיפטר מהר מכל השוטים ובגדי העור והשרשראות המטופשות האלו.

זיגי ציית בשמחה והוא חי חיי אושר ושלווה עם החבר שלו שקורא לו מאמי וקושקוש ומאלץ אותו לשטוף כלים ולבשל. אם זיגי הצליח למצוא זוגיות אולי זה יקרה גם לי יום אחד?