עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. טריו

1. ילד יפה
בגלל רצף של איחורים טרנסאטלנטיים, טעויות אנוש בינלאומיות ועיכובים ים תיכוניים מצויים השתבשו תוכניותיו המפורטות של ניסו וכך קרה שבניגוד לרצונו ולשיקול דעתו נפגשו שני הגברים האהובים עליו ביותר בעולם עוד בטרם הספיק לספר להם זה על זה ולהסביר להם עד כמה הוא זקוק לשניהם בחייו.
ביש מזל רדף את הטיסה בה הגיע דניאל מנשה מניו יורק והוא נחת בארץ כשהוא מותש מטיסה ארוכה ומעייפת שבילה ליד משפחה מרובת ילדים צרחניים שלא הניחו לו לישון.
מנשה לא ציפה כמובן שניסו ימתין לו שבע שנים תמימות ויתנזר מחברת גברים בזמן שהוא חיפש את מזלו מעבר לים, אבל מאחר והודיע מראש לאקס המיתולוגי שלו - ידידו הוותיק ביותר והאדם שהכיר אותו טוב יותר מכול מכריו - על בואו ונענה להזמנתו לשהות אצלו עד שיתארגן, (ואולי גם אחר כך למרות ששום דבר לא נאמר במפורש) הדבר האחרון שהוא ציפה לו אחרי שצלצל בפעמון ונשען, מותש, על משקוף הדלת ממנה יצא שבע שנים קודם בדרכו לכבוש את העולם היה לראות את הצעיר הבהיר והמתולתל הזה שהביט בו בעיניים כחולות יפות וחייך אליו חיוך מאיר פנים.
"דניאל? אני אריק." אמר, והושיט למנשה יד ארוכת אצבעות ואלגנטית כשל פסנתרן.
דניאל מנשה שכבר שנים לא כינה אותו איש בשמו הפרטי לחץ בזהירות את כף היד הדקה שהושטה לו, נזהר לא למעוך את האצבעות הדקות בכפו הגדולה והקשה הרים את מזוודתו הכבדה ונכנס פנימה לדירה שנראתה שונה לחלוטין מהדירה האפלולית והמוזנחת שירש דניאל ניסנוב, ידידו הוותיק מסבו.
"איפה ניסו?" שאל והביט כה וכה, תוהה בינו לבין עצמו אם לא טעה בכתובת. הכול סביבו נראה בהיר ומרווח יותר, וללא ספק נקי הרבה יותר מכפי שזכר.
"הוא ישן." הסביר אריק, "חיכה לך כל הלילה ובסוף נרדם. גם אתה בטח עייף."
"אה... כן, אני..." מנשה חיכך מהורהר את מצחו בידו, "אני די עייף, אבל... לא יודע, יש קפה?"
"בטח, אבל אם יש לך ג'טלג אולי עדיף שתשתה תה?" הציע אריק בחביבות, ולתדהמתו של מנשה אחז במרפקו והוביל אותו למטבח שהוא זכר כמפגע תברואתי שורץ מקקים וכעת נראה כמו מטבח לדוגמא - מעוצב ומואר, ומצוחצח להפליא.
"תסלח לי על הבלגן." התנצל אריק, וניגב כתם בלתי נראה משולחן העץ הממורק, "אתה רוצה תה מנטה או לימונית? או אולי היביסקוס? ואם אני לא טועה יש לנו גם תה ג'ינסנג."
"וואלה?" מלמל מנשה ההמום, מעביר מבט סביב סביב, תוהה כמה עלו כל השיפוצים ומי שילם עבורם.
"המטבח נראה יפה מאוד." העיר, "מעניין מתי ניסו שיפץ את הדירה?" תהה. אריק זרח מרוב גאווה לשמע הערתו והחל לספר בפרטי פרטים, (שמנשה העייף לא הצליח לעכל), איך התגבר על הזוועה שהייתה בדירה הישנה והצליח להסב אותה למקום ראוי למגורי אדם.
"אתה?" השתומם וסקר את הגבר הצעיר והענוג למראה שנראה צעיר מכדי להיות אחראי לעיצוב של משהו, ואולי זה היה הוא שהיה מבוגר מידי?
"כן." חייך אריק, ומנשה היה צריך לכבוש את הדחף שחש לצבוט קלות את לחייו הוורודות ולהעביר יד אבהית בשערו המתולתל והבהיר, "דני, הזמין אותי לעצב לו את הדירה לפני כמעט שנה, ומאז אנחנו יחד."
"באמת?" כבש מנשה את פניו בכוס התה המהביל, עייף מכדי לחוש פגוע, "ואיפה למדת לעצב דירות?"
"במכללה לעיצוב." הסביר אריק.
"לא ידעתי שמקבלים ילדים למכללה." סנט מנשה.
סומק רך עלה בלחייו של אריק, "אני בן עשרים וארבע." הצהיר, וזקף עוד קצת את קומתו הדקה. 
"וואלה? יופי, באמת יופי, עשית עבודה נהדרת." שיבח אותו מנשה והעביר בפיזור נפש את כפו על לחייו הדוקרניות, "כשאני עזבתי הדירה הזו נראתה כמו אורווה, באמת כל הכבוד לך." פיהק, וסיים בלגימה אחת גדולה את התה. "אני חייב לישון כמה שעות או שאני מת." אמר, וקם.
אריק נחפז לפנות את הכוס והתחתית התואמת למדיח תוך שהוא מתנצל בקול רך ומנומס שלצערו הוא חייב ללכת לעבודה ולכן...
"אל תדאג, אני אסתדר." הרגיע אותו מנשה, ובטרם הספיק הצעיר יפה התואר ונעים ההליכות להתעשת שם את פעמיו לחדר השינה בו בילה שעות סוערות רבות, חלקן מאושרות וחלקן קצת פחות, עם ניסו, ולפעמים גם עם אחרים.
החדר נראה שונה לגמרי מאז הזמנים הישנים ההם, הקירות שפעם היו בצבע בז' מתקלף היו צבועים כיום בכחול ירקרק עדין, ובמקום שבו היה מונח פעם מזרון עתיק עם קפיצים חורקים ניצבה מיטת מתכת מסולסלת לנוי.
מנשה התעלם מהשיפורים שחלו בחדר, בקושי שם לב לתריס הקש המתקפל והנאה שפיאר את החלון הגדול, לשטיח הצבעוני שהתנוסס על הקיר ממול, ואפילו נברשת הנחושת העתיקה שאריק מצא בחנות נידחת וצחצח במו ידיו עד שהבהיקה כזהב לא משכה את תשומת ליבו שהייתה נתונה כולה לגבר הערום שישן על המיטה, שוכב על צידו בדיוק באותה תנוחה בה ראה אותו מנשה לראשונה, נוחר מעדנות על המיטה הצבאית בבסיס הטירונים שם נפגשו בנעוריהם.
למרות שש עשרה השנים שחלפו מאז גופו של ניסו נותר חזק ושרירי כמו פעם, אבל שערו, שפעם היה שחור צפוף ומלא, נעלם וגולגולתו הייתה מגולחת למשעי, ופניו הנעריים והחלקים התמלאו, התרחבו ונחרצו קמטי הבעה עדינים שמן הסתם ילכו ויעמיקו עם הזמן.
גל של געגועים ואהבה החליש את ברכיו והוא התיישב לצד ידידו הוותיק, ובדיוק כמו אז העביר את כרית אצבעו לאורך גבו, מחליק מעדנות לאורך עמוד השדרה שלו ומשם יורד מטה מטה עד לגומות הרדודות בשיפולי גבו.
עפעפיו של ניסו נרעדו קלות וחיוך האיר את פניו. "דניאל..." מלמל בעיניים עצומות, "סוף סוף חזרת אלי?"
"כן דניל'ה, חזרתי אליך." אישר מנשה, והחל פושט מעליו את חולצתו המקומטת, ובלי לתת את דעתו על אריק הצעיר נחלץ ממכנסי הג'ינס המהוהים שלו, השתרע ערום לצידו של ניסו, ונכרך סביבו בחיבוק.
השניים התגפפו, מחדשים את היכרותם ומתוודעים מחדש אחד לגופו של השני, שוכחים לחלוטין את אריק שהביט בהם מהצד ושתק, עד שלבסוף נסוג חרש לאחור, סגר בזהירות את דלת חדר השינה, לקח את תיקו ויצא מהבית, עיניו הכחולות והיפות מוצפות דמעות שהוא הרשה לעצמו להזיל רק אחרי שהרכיב משקפי שמש כהות וישב לבטח במכוניתו.          

דניאל מנשה ודניאל ניסנוב נפגשו לפני כחמש עשרה שנים – אנחנו מכירים עוד מהמאה שעברה נהגו לספר בבדיחות הדעת - כשעוד היו בסדיר. שניהם היו אז בסביבות גיל עשרים ומיד כשראו זה את זה הבינו שהשני גם וזה שימח מאוד את שניהם כי כל אחד מהם חשש בסתר ליבו מהניסיון הקשה הזה של שירות צבאי. הם הסתכלו, התלהבו ומיד החלו לדבר אחד עם השני, ותוך כמה ימים הפכו לזוג.
כמה ימים אחרי הטירונות חגג ניסו, הצעיר מבין השניים, את יום הולדתו התשעה עשר ומנשה, שהיה מבוגר ממנו בשנה וחצי, (שפעם היו משמעותיות מאוד), העניק לו כמתנת יום הולדת שיעור מעשי בחינוך מיני ומאז הם היו יחד, בערך.
במשך שנתיים פרועות ומסעירות שבאו אחרי השחרור מהצבא הם היו צמודים זה  לזה, ומיד אחרי הטיול המסורתי למזרח עזבו את בתי ההורים, שכרו יחד דירה בעיר הגדולה ושיחקו באבא ואימא, כפי שהגדירו זאת - קצת במרירות - בשנים שבאו אחרי התקופה התמימה ההיא.
כל פעם שניסו היה משתכר, או סתם מרגיש לא טוב, הוא היה נתקף געגועים נוסטלגיים לאותה תקופה רחוקה שהייתה שמורה בזיכרונו כעידן של תמימות וקסם, תקופה בה שניהם היו צעירים דקי גו, מאוהבים ואופטימיים, מלאי מרץ בלתי נדלה, נטולי דאגות פרנסה, דיאטה ובריאות.
בהפלגותיו הנוסטלגיות לעברם המשותף זכר ניסו רק את האהבה, המסיבות, הסקס והטיולים, ושכח איכשהו את המריבות, הקנאה, מפח הנפש והתקפי הזעם והתסכול.
"תזכיר לי דניאל, למה בעצם נפרדנו?" היה ניסו שואל מידי פעם את מנשה ומטיל את עצמו על צווארו בהתקף געגועים בלתי נשלט.
מנשה, שניחן בזיכרון קצת פחות סלקטיבי, סירב להשקיף על עברם דרך ערפילי זיכרון זהובי שוליים. "לא אלי אתה מתגעגע דניל'ה אלא לזמן שהיית צעיר ויפה ויכולת לוותר בקלות על שעות שינה, ולא לדאוג בגלל הפנסיה ולחץ הדם." היה נוהג למתן את התלהבותו של ניסו, מזכיר בזעף לאקס הנוסטלגי שלו את כאבי הראש שסבלו מהם בבקרים שבאו לאחר אותם לילות עליזים, רצופי ריקודים ושתייה.
ואם גם זה לא עזר לא היסס מנשה להעלות באוב את זיכרון המריבות המרות שבאו אחרי אותן שנות אהבה ותמימות שניסו לא הפסיק להתגעגע אליהן למרות הערותיו העוקצניות של מנשה.
נכון, לא תמיד הם החליפו רק נשיקות ומילות חיבה, אבל בכל זאת, במשך שבע שנים, מהיום שבו נפגשו זה עם זה בבקו"ם ועד לרגע בו עלה מנשה על המטוס בדרכו ללמוד בארצות הברית, הם היו כמעט כל הזמן יחד, גרו באותה דירה, ובדרך כלל גם ישנו יחד באותו חדר, אבל האהבה שפרחה בסוף המאה שעברה בין שני חיילים צעירים ופעורי עיניים לא הצליחה להחזיק מעמד בתל אביב הסוערת שעל סף המילניום השלישי.
בהתחלה האהבה שלהם הייתה תמימה, אבל ככל שהם התבגרו היא הלכה והתרפטה, הלכה והתמעטה. במשך הזמן נכנסו לחייהם יותר מידי פיתויים ומסיבות, יותר מידי אלכוהול וסמים - סמים שנועדו לעורר ולהגביר את ההנאה, ואחר כך לשכך ולהרגיע את החושים שגורו בצורה מופרזת - ובעיקר יותר מידי גברים זרים שבאו והלכו, יצאו ונכנסו בין שניהם.
אורח החיים הפרוע הזה היה מעל לכוחותיהם של שני הצעירים שהם היו פעם - נערים שהתבגרו בחסות הורים מגוננים, בבתים צנועים ושמרניים - שמעולם לא למדו איך להתמודד עם הפיתויים של העיר הגדולה.
רק בניתוח שבא הרבה אחרי כך הם הבינו איך, במו ידיהם, הצליחו להרוס את הקשר התמים והיפה שלהם. הבינו מאוחר מידי מה היו הטעויות שעשו, ולמה הזוגיות שלהם נגמרה בצורה כל כך מכאיבה.
הפרידה התחילה ברגע שהם החליטו, בעצה אחת, שהם רוצים לנסות גם עם אחרים. בשבוע הראשון זה היה נפלא, בשני קצת פחות, ואחר כך באו כמה חודשים של סחרור מטורף שגרם לשניהם אומללות שהם היו גאים וטיפשים מכדי להודות בה.
התקופה הרעה הזו הסתיימה במריבה אלימה שפרצה בגלל אודי החמוד, צעיר שחרחר ויפה תואר אחד שתעתע - מסיבותיו שלו - בשניהם, ובסופו של דבר, אחרי שגרם לפיצוץ מכוער של הקשר שלהם, הסתלק לו עם שלישי.
הסתלקותו באה מאוחר מידי, הקרע כבר היה גדול כל כך עד שהם לא הצליחו לשוב ולהטליאו. יותר מידי טענות וכעסים שנצברו במשך זמן רב מידי עלו בבת אחת על פני השטח. גם אחרי שהסיבה למריבה נעלמה הם המשיכו לכעוס ולהאשים איש את רעהו וערב נורא אחד כמעט שנגררו לאלימות פיזית.
במשך כמה חודשים אחרי הפרידה הרשמית הם גרו בנפרד, לא דיברו זה עם זה, החליפו מסרים רק דרך ידידים משותפים ומרוב כעס לא הצליחו, אפילו בסתר ליבם, להודות שהם מתגעגעים.
אחר כך הגיעה הבשורה הנוראה על התאבדותו של אודי החמוד והיו שמועות שהסיבה הייתה הידבקותו באיידס... הפחד והדאגה גרמו לניסו למחול על כבודו ולהתקשר למנשה שחש לדירתו, אחוז געגועים עזים. הם נפלו איש בזרועות רעהו ובכו יחד ואחר כך ישנו כל אותו לילה חבוקים, ולמחרת הלכו יד ביד להיבדק, תמכו זה בזה בתקופה האיומה בה המתינו לתשובה, ואחרי ששניהם יצאו שליליים חזרו לגור יחד, ולעיתים גם לישון זה עם זה.
עד אז הם כבר היו נבונים ומנוסים יותר, לא דיברו שוב על זוגיות, ובטח שלא על אהבה, והסתפקו בחברות פשוטה ובשותפות בהוצאות ובשכר הדירה, וגם כשחזרו לריב שוב – והם חזרו כמובן - המריבות התמתנו, או שאולי הם היו אלה שהתעייפו?
מאז המריבה ההיא הם הסתפקו בכך שהגדירו את עצמם כחברים הכי טובים, סוג של משפחה חלופית, ידידים בעלי עבר משותף שסמכו אחד על השני וכיבדו זה את זה.
במשך כמה שנים הקשר הלא לגמרי ברור הזה הצליח להפליא, נדמה היה שהם מצאו איזון מבורך בין זוגיות לחברות. גרו יחד באותה דירה, היוו משען וכתף תומכת זה לזה, נהגו איש ברעהו בגילוי לב ובחיבה, וכשלא היו להם בני זוג אחרים גם היו יזיזים. הם תמיד אהבו לישון יחד, בעיקר בחורף, אבל המילים זוגיות ואהבה היו בבחינת הס מלהזכיר.
אחרי ארבע שנים מוצלחות יחד, קצת לפני שמלאו לו עשרים ושמונה, נפטרה אימו האהובה של מנשה. מותה בא במפתיע וגרם לו משבר קשה. מנשה התאבל עליה במשך חודשים רבים, שקע בדיכאון, והדאיג מאוד את ניסו שחרד לבריאותו וניסה לעשות הכול כדי לשפר את מצבו.
בסופו של דבר הצליח מנשה להתאושש ולחזור לעצמו, אבל מותה של אימו גרם לו לחשוב על עתידו ברצינות. כתוצאה מכך הוא עזב את עבודתו והחליט לנער את עפר הארץ מעל רגליו ולנסוע ללמוד בארצות הברית.
מנשה אמנם הציע לניסו לבוא איתו, אבל לא הופתע כשהוא סירב. הוא ידע שניסו קשור מאוד להוריו שחיו בשלווה במושב קטן בדרום הארץ, עזרו לאחיותיו לגדל את הנכדים ולא הבינו מעולם למה בנם הצעיר לא חוזר הביתה, מתחתן ונרגע. 
ניסו הצטער צער רב על עזיבתו של מנשה ובחודשים המעטים לפני הפרידה השתדל לבלות איתו זמן רב ככל האפשר, זונח את כל יזיזיו, מכריו וחבריו האחרים. ככל שמועד הפרידה התקרב הוא התעצב יותר והתקשה לדמיין את חייו בלי חברו הוותיק.
"אולי בכל זאת תתחרט ולא תיסע דניאל?" אימץ אותו אל ליבו לפני שנפרד ממנו בשדה התעופה.
מנשה חייך בעצב, נישק את ניסו ואמר שהוא חייב לנסוע, הכול כבר סודר ואורגן, וחוץ מזה הוא יודע שאם הוא לא ייסע עכשיו הוא כבר לא ייסע לעולם, ואם חלילה זה יקרה הוא ירגיש תמיד שהחמיץ משהו.
"אני אחזור." שב והבטיח, מביט בעיניו הכהות היפות של ניסו, "אני נשבע לך שאני אחזור. תחכה לי?"
"כן, בטח. אני לא הולך לשום מקום." הבטיח ניסו, כובש את הדמעות ומאלץ את עצמו לחייך. במשך זמן רב הוא קיים את הבטחתו וחיכה, אבל הלימודים שהיו אמורים להמשך רק שנתיים התארכו לשלוש, ואחר כך מנשה מצא עבודה שהיה לו חבל להפסיד...
הם המשיכו לעדכן זה את זה בחייהם, אבל המרחק הפיזי עשה את שלו וכמעט מבלי משים חייהם הלכו ונפרדו. דברים קרו, הזמן זרם קדימה, השנים חלפו, המילניום החדש התחיל להתיישן, העולם השתנה והם השתנו איתו. 

"מי זה הילד היפה הזה שפתח לי את הדלת?" שאל מנשה אחרי שהם נרגעו וחזרו לנשום כרגיל.
"סתם ילד." השפיל ניסו עיניים במבוכה.
"הוא חמוד. אתם גרים יחד?"
"כן, בערך. בעיקרון הוא גר אצל הוריו, רוב הדברים שלו שם והדואר שלו מגיע אליהם, אבל מאז שהוא עזר לי עם השיפוץ של הדירה הוא... אתה יודע איך זה... הוא ילד נחמד כזה, יפיוף ומתוק כל כך, בקרוב הוא בטח ימצא מישהו יותר טוב ממני ויעלם." ענה ניסו תשובה מגומגמת משהו, מקלל את עצמו שדחה זמן רב כל כך את הבירור בקשר לאריק.
הבעיה הייתה שהוא נהנה יותר מידי מנוכחותו, מאחר והיה בטוח שמדובר בסטוץ קצר מועד הרשה לעצמו להתענג על יופיו של הצעיר, קיבל באסירות תודה את חיבתו ומסירותו הלא צפויים, יחס שהוא מעולם העלה בדעתו שיקבל ממישהו, בטח לא צעיר יפה תואר כזה. לאורך כל הקשר שלהם היה ניסו בטוח שמדובר בעניין זמני בלבד, שעוד שבוע, שבועיים גג, הילד יתלהב ממישהו אחר ופשוט יפסיק להגיע. מאז לכתו של מנשה לא היה לו אף פעם קשר כה ארוך ויציב, בטח שלא עם בחור כה צעיר ומקסים...
פתאום הוא קלט שהם יחד כבר שנה... כמה מהר חולף הזמן כשנהנים, הוא נקשר לאריק היפה יותר ויותר אם כי לא שכח להזכיר לעצמו מידי פעם שבקרוב העניין יסתיים. אריק בטח יידלק בעוד זמן מה על גבר צעיר ואמיד יותר הזכיר לעצמו ניסו, מדחיק בעוז את צביטת הכאב שהמחשבה הזו גרמה לו.
"מה פתאום שיפצת את הדירה?" השתומם מנשה, קוטע את מחשבותיו.
"לא הייתה לי ברירה. לפני שנה התארח אצלי לכמה ימים סטלן אחד... דווקא בחור טוב, אבל הוא אהב לעשן, ויום אחד הוא נרדם עם הסיגריה ביד... השריפה האמת לא הייתה רצינית, אבל השכנים נבהלו מהעשן וקראו למכבי אש והם התיזו כל כך הרבה מים עד שכל הטיח נפל מהקירות. הייתי חייב לצבוע, וחשבתי שאם כבר לצבוע אז כדאי גם להזיז איזה קיר שניים ולרצף מחדש. הסטלן הזה הביא לפה את אריק שיעזור לי ו... נו, מפה לשם... אתה יודע איך זה."
"אהה... כן." אמר מנשה, ופיהק פיהוק ענק שכמעט קרע את לסתותיו, "חייב לישון." מלמל לעצמו, ונרדם פתאום, באמצע הפיהוק.
ניסו עטף אותו בשמיכה, העביר את אצבעותיו על שערו שהיה קצוץ בתספורת מחמירה. לאן נעלמו התלתלים היפים של דניאל שלי? שאל את עצמו בצער, וגילה, נדהם שבשערו של ידידו הוותיק כבר זרקה שיבה.
אולי כבר אין לו תלתלים, אבל לפחות אין לו קרחת, התנחם, חמק חרש מהמיטה והלך להתקשר לאריק.
"מה אתה רוצה ממני?" נהם אריק בקרירות, "לך לחבר שלך ותעזוב אותי."
"אבל אריק, יפה שלי, חמוד, למה אתה כועס?" היתמם ניסו, ומצפונו ייסר אותו על שדחה שוב ושוב את השיחה שהיה צריך לנהל עם אריק מהיום שבו סיפר לו האקס שלו שהוא חוזר. היה עליו להסביר לילד מי הוא מנשה, ומה טיב היחסים שלהם, ועד כמה אין המקום שתופס האקס שלו בחייו מערער את מקומו שלו.
"אני כועס כי אף פעם לא סיפרת לי עליו."
"דווקא רציתי לספר לך, אבל איכשהו אף פעם לא הצלחתי, משום מה זה אף פעם לא היה הזמן המתאים." התנצל. "וחוץ מזה מנשה נסע כל כך מזמן... לא חשבתי שהוא יחזור אי פעם... וגם אחרי שהוא החליט פתאום לחזור לארץ... אני מודה שהייתי צריך לספר, אבל פחדתי שתכעס, לא שיש סיבה לכעוס כי אנחנו בעיקר חברים ותיקים. פעם היינו זוג אבל זה היה ממש מזמן ועכשיו אנחנו רק חברים טובים."
"רק חברים טובים?" נפגע אריק שזיכרון החיבוק של השניים, הדרך בה הם נצמדו זה לזה, שוכחים את קיומו, גורמים לו להרגיש שהפך לרואה ואינו נראה הכאיב לו מאוד. "אתה חושב שאני אידיוט?" הרים את קולו, שומע בסלידה איך הוא הופך צווחני ונשי, ולמרות ששנא את עצמו בגלל הטון הצורם הזה שלבש קולו, לא הצליח להתאפק ולשמור על קור רוח גברי. "סתם חברים לא מתחבקים ככה, למה לא סיפרת לי שאתם בקשר? ואיך זה שהוא לא ידע שאנחנו יחד?"
"כי לא סיפרתי לו." הודה ניסו חונק קללה חרישית.
'אשר יגורתי בא לי' צצו במוחו המילים העתיקות שלמד אי אז בבית הספר. הוא דחה כל הזמן את ההסברים כי חשש מסצנה רגשנית שכזו, והנה זה הגיע... ניסו הבין היטב שזה קרה באשמתו, בגלל הדרך הלקויה בה טיפל במצב, וידע שעליו להפנות את כעסו אל עצמו, ובכל זאת לא הצליח להימנע מלחוש זעם על אריק שנקשר דווקא אליו, גבר מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים, בעל היסטוריה ועבר שהילד התקשה לקבל, וכעס גם על מנשה שהחליט פתאום, בדחף פתאומי, לא מוסבר, לחזור אליו אחרי כל כך הרבה שנים...
למה זה קורה דווקא לו? הוא סך הכול בן אדם טוב שרוצה שכולם יהיו מרוצים ממנו, שיאהבו אותו, והנה קורה בדיוק ההיפך.
מצד השני של הקו עלו דמעות של תסכול ועלבון בעיניו של אריק, חונקות את גרונו. "למה לא סיפרת לו שאנחנו יחד? אתה מתבייש בי? אני לא מספיק טוב בשבילך?"
"חס וחלילה." נבהל ניסו, העלבון בקולו של הילד היפה השכיח ממנו באחת את הכעס והתסכול, אחוז חרטה וצער על מה שעולל בגלל פחדנותו ואופיו ההססני ניסה לתקן ולשכך את העלבון. "בדיוק ההיפך, זה אני שלא טוב מספיק בשביל בחור יפה כמוך, בבקשה חמוד, אל תכעס עלי." הפציר, "מתי אתה גומר לעבוד?"
"מה אכפת לך?" התבצר אריק בעלבונו.
"אריק, בבקשה... בטח שאכפת לי." המשיך ניסו להפציר ולהתחנף עד שאריק נעתר לו והסכים, בחוסר רצון מופגן, לחזור הביתה מיד אחרי העבודה כדי שהם יוכלו לדבר בשקט ובשלווה על המצב החדש שנוצר פתאום. 
שמור     בטל
2. אוויל משריש
ניסו עבד בדרך כלל מהבית והגיע למשרד רק פעם פעמיים בשבוע. לפני שאריק נכנס לחייו בילה ימים שלמים כשהוא לבוש בטרנינג מרופט, מדשדש בנעלי בית או יחף, בלי שיטרח אפילו להתגלח.
הכול השתנה מאז אותה שריפה שאילצה אותו לשפץ את דירתו. ניסו שמאז עזיבתו של מנשה הזניח מעט את עצמו, ושקע בדכדוך חזר לחיים חדשים אחרי שהאש כילתה את תכולת דירתו הישנה. אריק עבר בחייו כמו רוח סערה, הופך אותם, מנער אותו מהרגליו הישנים, מאלץ אותו, מתוקף נוכחותו, להיות פעיל ונמרץ יותר, ולהקפיד על הופעתו.
הוא העריץ את טעמו הטוב של אריק, את המרץ שלו, ואת האופטימיות ושמחת החיים המתפרצת שאריק ניחן בהן בשפע, וכמעט מבלי משים נקשר אל הצעיר החינני ומלא החיים הזה. למרות שחזר והזהיר את עצמו שמדובר בעניין זמני בלבד, שבקרוב הילד היפה הזה ימאס בו וילך לדרכו לא הצליח להישאר שווה נפש אליו, המחשבה שפגע באריק הציקה לו מאוד והוא היה מוכן לעשות הכול כדי לפייס אותו.
אריק חלם לפתוח סטודיו לעיצוב בתים וגינות, אבל מאחר ונמצא רק בראשית דרכו המקצועית נאלץ להסתפק בעבודות עיצוב צנועות פה ושם - עבודות כמו עיצוב דירתו של ניסו - והשלים הכנסה כמעצב גרפי במשרד פרסום קטן.
לניסו לא היה ספק שהצעיר ברוך הכישרונות יצליח להתבסס במקצוע שבחר לעצמו, והוא עודד אותו להתמיד ולדבוק בחלומו, לא לוותר על חיפוש לקוחות חדשים ולא להניח לעצמו לשקוע במשרה משמימה ובטוחה כשכיר אלא להעז ולהמשיך לעצב דירות גם אם מבחינה כספית הוא מתקשה כיום לפרנס את עצמו.
הוריו המודאגים של אריק לחצו עליו להתחיל לעבוד במקום מסודר ולהפסיק עם הרעיונות המשוגעים שלו על סטודיו עצמאי ומרוב דאגה מיררו את חייו, וניסו הזמין אותו בנדיבות לגור איתו כדי לשחרר אותו מהחיכוך היום יומי עם משפחתו.
בסתר ליבו חשש לפעמים שלא הוא, גבר רגיל למראה ומבוגר מאריק בעשר שנים, אלא טרוניותיה של אימו המודאגת והטפות המוסר הקודרות של אביו - שעמדו בניגוד לשבחיו ולעידוד שהשפיע על המעצב הצעיר - הם שגרמו לאריק לחבב אותו כל כך.
למרות זאת התמיד בסירובו לגבות מאריק שכר דירה, אם כי אריק הציע לו שוב ושוב לחלק איתו את הוצאות המחיה. כל פעם שהיה די כסף בכיסו קנה אריק אוכל בשביל שניהם, ותמיד בישל, ניקה ודאג לכל עבודות הבית שניסו התעצל לבצע.
למען האמת נאלץ ניסו להסכים לפעמים בעל כורחו עם טענות הוריו של אריק שהוא פזרן מידי, לא יודע מה ערכו של כסף, לא חושב על עתידו בצורה בוגרת ולא מסוגל לחסוך כלום. כל זה היה נכון, אבל ניסו שגדל במשפחה של מושבניקים חרוצים וקפוצי יד אהב את חוסר הדאגה והפזרנות הנדיבה שניחן בהם שותפו לדירה, ודווקא בגלל שהתקשה להשתחרר מההשפעה של חינוכו הפוריטני התענג על ההנאה הילדותית שהפיק אריק מבזבוז כסף. אופיו הקליל של אריק עמד בניגוד משובב נפש לאופיו הזהיר והמחושב של ניסו שנמשך אליו וחיבב אותו מאוד.
חוץ מהמשיכה הפיזית שחש לגבר הצעיר ממנו היה בכל הליכותיו של אריק משהו ענוג, ילדותי ותמים כל כך עד שהוא עורר בניסו חוש אבהי רדום, רצון לגונן עליו ולשמור עליו עד שיהיה מבוגר מספיק להסתדר בכוחות עצמו.
"אתה בטח חושב שנעשיתי טיפש זקן וסנטימנטלי." אמר בשמץ של התנצלות לידידו הוותיק אחרי שטרח והכביר מילים לרוב כדי לנסות ולהסביר את התחושות שעורר בו אריק.
"לא, זה בסדר." אמר מנשה שישב, מטושטש משינה כבדה וקצרה מידי, והקשיב בסבלנות לדבריו. "אני מבין." אמר, ממצמץ כנגד אור השמש העז, ושתה עוד קפה, מנסה להתגבר על ההבדל בין השעון הביולוגי שלו לשעון האמיתי.
"מה אתה מבין? אתה לא מבין כלום." נתקף ניסו כעס פתאומי, "מה פתאום התחלת להתמזמז איתי מול הפרצוף של הילד?"
"לא הכרחתי אותך." השיב מנשה לאיטו, בוחן מופתע את חברו, "ולא ידעתי שאתה והוא... למה לא סיפרת לי עליו?"
"התביישתי." הודה ניסו שכעסו שכח באותה מהירות שבה התעורר, "עשיתי בלגן גדול מכל העסק דניאל, אני כזה אוויל משריש."
"אוויל משריש?" הצטחק מנשה, "מישהו עוד זוכר את הביטוי העתיק הזה?"
"לא חושב, רק זקנים כמונו עוד משתמשים בו."
"אנחנו לא זקנים." מחה מנשה בתוקף, "בקושי מתקרבים לגיל העמידה, רק כאן מי שעבר את גיל שלושים נחשב זקן."
"בסדר, אנחנו לא זקנים, אבל כבר לא צעירים, ואריק הוא כזה פרח יפה."
"בגילו גם אנחנו היינו פרחים." הצטחק מנשה.
"היית מת, תמיד היית קוץ." סנט ניסו בחברו וחייך.
"ואתה לא? רק שפעם היית שעיר ועכשיו אתה קירח, מה פתאום גילחת את השערות? ממש נבהלתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה."
"אבל כתבתי לך במייל שגילחתי את הראש."
"כן, נכון, אבל לא קלטתי את זה עד שלא ראיתי אותך במו עיני."
"זה היה הרעיון של אריק, זה מאוד נוח ולדעתי גם יפה, מה, לא?"
"יפה מאוד." הפיס מנשה את דעתו וליטף קלות את גב כף ידו, הסימן הפרטי שלהם שבו אותתו זה לזה על רצון בסקס.
ניסו האדים מעט והעיף מבט חרד בשעון.
"מה, אתה מחכה למישהו?" קלט מנשה את מבטו.
"כן, לאריק. דיברתי איתו בזמן שישנת וביקשתי שיחזור הביתה, אני צריך לדבר איתו."
"עלי?" עלה חיוך משועשע על פניו של מנשה, "האמת, סיבכת הכול ניסו. למה לא אמרת לי ישר שאתה גר עם מישהו ושלא מתאים לך שאני אגיע."
"כי... כי... מה זאת אומרת לא מתאים לי? בטח שמתאים לי, נורא התגעגעתי אליך, וחוץ מזה לאן תלך?"
"למלון."
"אל תדבר שטויות מנשה, אחרי שלא ראיתי אותך כל כך הרבה שנים תלך למלון?" התרעם ניסו, "הכול הסתבך בגלל שהטיסה שלך איחרה, תכננתי להציג אתכם אחד בפני השני ולהסביר הכול, אבל נרדמתי כשחיכיתי לך והכול הסתבך."
"אבל ישר שהגעתי אריק ידע מי אני, מה סיפרת לו?"
"סיפרתי לו את האמת, שאתה ואני חברים וותיקים, שאתה חוזר לארץ אחרי שלא היית פה המון זמן, ושתגור אצלי עד שתתארגן."
"וזה הכול?" אחז מנשה בפרק ידו וחייך חיוך דקיק, לעגני משהו, כשחש איך הדופק של ניסו מגביר את פעימותיו עקב מגעו.
ניסו נע באי נוחות, אבל הניח למנשה לאחוז בו בלי מחאה. "יכול להיות שרמזתי לו שפעם היינו גם... שיש לנו עבר משותף. הוא רק ילד דניאל, למה צריך לבלבל לו את המוח בסיפורי מעשיות משנות איכה."
"מה שנות איכה? סך הכול לפני חמש עשרה שנים."
"בשביל בחורים בגילו חמש עשרה שנים זו היסטוריה עתיקה. כשאנחנו היינו חיילים הוא היה בבית ספר יסודי. כשאני ואתה... כשאנחנו... הוא בקושי התחיל ללמוד לקרוא בלי ניקוד." ביאר ניסו, ופניו התלהטו ממבוכה, כי בעודו מדבר המשיך מנשה לאחוז בפרק ידו ביד אחת ולפרום בזריזות בידו השנייה את כפתור מכנסיו. אחר כך משך את הרוכסן כלפי מטה ואברו התפרץ מבעד לתחתוניו, ערני וזקוף ומלא חיים, מתעלם לגמרי ממבוכתו של בעליו.
"לא דניאל, הוא עוד מעט יגיע." לחש מחאה רפה מהשפה ולחוץ תוך שהוא כורע על ברכיו, כאילו בעל כורחו, ומושך למטה את מכנסיו של מנשה.
"אתה מדבר יותר מידי דניל'ה." השיב לו מנשה בקור רוח, והניח את ידיו על ראשו, מכוון אותו אל בין רגליו.
"אבל דניאל..." למרות שנשימתו נחטפה מהתרגשות ניסה ניסו למחות קלות, חש שהוא נסחף ועושה מעשה שלא יעשה, אבל חרמן ונסער מכדי שיוכל לעצור את השתלשלות האירועים.
"שקט, למה אתה מתווכח תמיד? הרי אתה מת לעשות את זה, אז שתוק ותמצוץ." פקד עליו מנשה בקוצר רוח.
מנשה שהטיב להכיר את ניסו ידע שהוא לא יוכל לעמוד בפני הטון המצווה שלו, וכפי שציפה ניסו גנח חרש, רכן מעליו בצייתנות, הניח את ידיו מזה ומזה על ירכיו והתמסר למלאכה בשקיקה, וכאילו לא חלפו שנים כה רבות מאז שעסקו בפעילות המענגת הזו הם מצאו מיד את הקצב הנכון, והפיקו עונג רב זה מזה, אם כי לאכזבתו של ניסו משך מנשה ברגע האחרון את אברו מפיו הלהוט וגמר בכף ידו.
"למה?" התנשף, מאוכזב.
"כי לא שמתי קונדום." הסביר מנשה. קם, אסף את מכנסיו ותחתוניו והלך למקלחת, סוגר אחריו את הדלת.
"קונדום? אבל מה פתאום קונדום?" הביט אחריו ניסו מופתע ומודאג, וקם.
"מה אתה מנסה להגיד לי מנשה?" שאל וגל קטן של פאניקה החל לגאות בגופו, מתחיל מבטנו מטפס ועולה לאיטו עד לגרונו.
"תרגיע טמבל, אין לי איידס, אני לא כזה מטומטם, אבל עד שאני אבדק שוב עדיף להיות זהיר, זה הכול." השיב מנשה בחוסר סבלנות.
"אבל..." התחיל ניסו שוב, ואז שמע קול צעדים במדרגות, הניח למנשה והלך לקדם את פניו של אריק ששב הביתה. 
ניסו פתח את הדלת ועמד על הסף, מביט בפניו של אריק שאבדו את זוהרן הרגיל ונעשו סחופות וחיוורות. מאחוריו שמע את מנשה מהמהם לעצמו את שיר הטוריאדור מתוך 'כרמן' של ביזה, כמנהגו תמיד כשהיה חופף את ראשו. וכשיתגלח, ידע ניסו, ילווה מן הסתם את התגלחת בהמהום אריה מתוך 'כך עושות כולן'.
מנשה היה מעריץ גדול של אופרות איטלקיות ועל פי טיב היצירות שבחר להשמיע לעצמו במקלחת יכולת לעמוד על מצב רוחו. כרגע היה מוטרד מעט, אבל לא ממש מודאג, איבחן ניסו.
"בוא, תיכנס." משך את הצעיר פנימה, מניח יד מודאגת על שכמו.
אריק התנער ואמר בקיצור בוטה שהוא רק בא לקחת את הדברים שלו, ואם ניסו יואיל להשאיל לו את המזוודה הגדולה שלו, הירוקה עם הגלגלים, הוא בטוח שיצליח לקחת הכול בבת אחת.
"השתגעת?" הדף אותו ניסו לתוך כסא ורכן מעליו, ידיו שעונות על ידיות הכסא, סוגרות על אריק משני צדדיו, לוכדות אותו בין גופו של ניסו לבין משענת הכסא.
לשמע שאלתו של ניסו עצם אריק את עיניו הכחולות ונשך את שפתו התחתונה, "אני? אני זה שהשתגעתי?" כבש יבבה שטיפסה במעלה גרונו וכמעט שנמלטה החוצה. "אמרת שחבר ותיק שחוזר מאמריקה יבוא ללון אצלך כמה ימים, רק עד שיתארגן, וברגע שהוא נכנס אתם... אתה..." המילים הכזיבו אותו והוא הפסיק לדבר, הניח את ידיו על חזהו הרחב של ניסו וניסה להדוף אותו מעליו. "זוז ממני, תן לי לקום."
"רק רגע, חכה רגע אריק." משך ניסו כיסא לעצמו והתיישב מול אריק, לוכד את רגליו הארוכות של הצעיר בין ברכיו. "תירגע רגע, ותן לי לדבר."
"אין על מה לדבר, מה אתה יכול להגיד אחרי שאתה והדניאל הזה..."
"מנשה." תיקן אותו ניסו, "אף אחד לא קורא לו דניאל, כמו שאף אחד לא קורא לי דני, כולם קוראים לו מנשה."
"לא אכפת לי." טלטל אריק את ראשו במרדנות, "אם אתה אוהב אותו אין לי מה לחפש פה, אני הולך."
"אבל אריק, לאן תלך? חזרה להורים שלך? הרי הם משגעים לך את השכל, חצי שעה אצלם ואתה חוטף מגרנה."
"עדיף מגרנה מהכאב לב שיש לי ממך ומהמנשה שלך." הטיח אריק בזעף.
"תראה ילד," השפיל ניסו את קולו והתקרב עוד יותר על אריק הנסער ששב והדף אותו מעליו, "אל תקרא לי ילד. אני לא ילד, אני גבר, ואני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי ואתה... אתה..."
זו הייתה הפעם הראשונה שאריק אמר לו שהוא אוהב אותו, ולשמע דבריו חש ניסו כאילו יד רפאים נעלמה חדרה לחזהו, אחזה בליבו ומחצה אותו בכוח.
"אתה מה?" שאל המום ואחז את פניו הבהירים והיפים של אריק בין כפותיו הגדולות והחמות, מאלץ אותו להביט ישר בעיניו.
"אני אוהב אותך דביל אחד." התייפח אריק, "למה אתה חושב שאני רוצה לעזוב."
"למה לא אמרת לי עד עכשיו שאתה אוהב אותי?"
"כי חיכיתי שאתה תגיד קודם, וחוץ מזה חשבתי ש... פחדתי שתצחק ממני."
"אוי, אריק, חמוד שלי..." נאנח ניסו וקם, משך אליו את הצעיר המתייפח, ואימץ אותו אל לוח ליבו, "שאני אצחק ממך? טיפשון שכמוך, אם רק היית יודע עד כמה אני אוהב אותך וכמה ניסיתי... כל כך פחדתי."
"פחדת? ממה?"
"פחדתי לפתוח את הפה הגדול שלי, אתה כל כך צעיר וכל כך יפה, ואני סתם אחד ו... פחדתי שברגע שתדע מה אני מרגיש תברח."
"אבל ניסו, אנחנו יחד כבר שנה שלמה, איך לא הבנת לבד מה אני מרגיש? אף פעם לא שאלת את עצמך למה אני איתך?"
"חשבתי שאתה איתי כי רע לך אצל ההורים, ויותר נוח לך לגור איתי מאשר לשכור דירה."
אריק הביט בו בתימהון, "חשבת שאני ישן אתך רק כדי לא לשלם שכר דירה?" שאל, ונימת עלבון החלה מתגנבת לקולו, "אבל... אבל מאה פעמים הצעתי לך לשלם ואתה לא הסכמת, למה לא דיברנו על זה קודם?"
"כי אתם מטומטמים?" הציע מנשה שהפציע לפתע במטבח, מגבת קשורה ברישול לגופו החלק והשחום שנותר דק ומוצק כבנעוריו.
אריק קם מהכיסא והפעם הניח לו ניסו להתרחק ממנו ועמד, מביט חסר אונים וחרד בשני הגברים האלו, כל כך שונים זה מזה ובכל זאת חשובים לו באותה מידה, וחשש שאם יאלץ לבחור בין שניהם יקרע לגזרים.
"אתה אוהב אותו?" פנה אריק ישירות למנשה, קודח בעיני התכלת שלו בעיניו הכהות של הגבר המבוגר ממנו שנותר רגוע, כמעט מחייך.
"בטח." השיב מנשה, "אני אוהב אותו מאוד, וגם הוא אוהב אותי, אבל בך הוא מאוהב." פסק בביטחון, נעמד בין השנים וחייך אל שניהם, ידו הימנית מונחת על כתפו של אריק, והשמאלית חובקת קלות את מותניו של ניסו. "אני מת מרעב, וגם הילד נראה מורעב. יש לך משהו טעים להציע לנו ניסו?"
"אה... כן. יש פשטידה ויש... אני כבר אחמם משהו." נמלט ניסו אל המקרר, פתח אותו וטמן בתוכו את ראשו. "מי רוצה סלט פסטה ומי רוצה אורז?" שאל.
"אני לא רעב." התעשת אריק, והתרחק ממנשה, מתאמץ לא להביט בגופו הערום למחצה. "אני חושב שאני אלך עכשיו." פנה בהיסוס אל ניסו שהגיש לו קערת פלסטיק ירוקה מלאה פסטה קרה.
"אולי תאכל משהו קודם?" הפציר.
"טוב." נכנע אריק שלא אכל כלום כבר שעות רבות וחש פתאום רעב מאוד. "אבל אחר כך אני הולך."
"למה?" שאל מנשה, "מה מפריע לך להמשיך לגור פה איתי ועם ניסו?"
"אל תדבר שטויות, איך אני יכול להמשיך לגור פה אתכם כשאתם... אתם... אתה יודע."
"לא, אני לא יודע." שמר מנשה על קור רוחו, "תפרט מה בדיוק מפריע לך." דרש.
"מפריע לי שאתם..." כמנהגו בעת מבוכה נשך אריק את שפתו התחתונה, מתלבט באיזה מילים יבטא את הרגשות שהסעירו אותו מהרגע שראה את דני שלו מתרפק בהתמסרות כזו על גופו של גבר זר. היה שם כעס ועלבון, ובגידה כמובן, וללא ספק גם המון קנאה, אבל גם... גם..." הוא חש שפניו מתלהטות ממבוכה וידע שלעולם לא יצליח להסביר למה האינטימיות הלא מתאמצת ששוררת בין שני הגברים האלו צורבת את נשמתו וטורדת את מנוחתו ולכן שינה נושא לפסים מעשיים יותר. "נגיד שאני אשאר פה," התמקח, "איפה אני אישן? אני לא מסוגל לישון בחדר האורחים ולדעת שאתם מזדיינים בחדר ליד."
"אל תהיה גס רוח אריק." נזף בו ניסו בקפדנות אבהית, "ומה פתאום שתישן בחדר האורחים? חשבתי שאתה אוהב לישון איתי."
"כן, אבל... ומה יהיה עם מנשה?"
"מנשה אוהב לישון באלכסון ושונא שנוגעים בו כשהוא ישן." הצהיר מנשה, "וכמה שאני מזדקן יותר ככה אני נהנה יותר לישון לבד." הוסיף, והביט בניסו כקורא עליו תיגר.
"בסדר מנשה, אל תתעצבן. כבר מזמן השלמתי עם הסוציומטיות שלך." הצטחק ניסו, והגיש לאריק צלחת גדושה סלט פסטה וירקות.
"בגלל זה נפרדתם?" העביר אריק מבט תוהה בין שני הגברים המבוגרים ממנו.
"הם החליפו מבטים וחייכו. "גם בגלל זה."
"אז אתם יחד או לחוד?" התעקש הצעיר להבין דברים לאשורם, "אתה אוהב אותו או אותי?" פנה אל ניסו.
"הוא אוהב אותך, ברור שהוא אוהב אותך. למה אתה מציק לו ילד?" נזף מנשה, ומילא את פיו בפשטידה.
"אני מדבר אל ניסו מנשה, אל תתערב."
"אני אוהב אותך אריק, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך." השיב לו ניסו ברוך, "רוצה מיץ או קולה?"
"מיץ." הושיט אריק את כוסו. הוא לגם קצת, ואחר כך גמר את הפסטה שלו בשקט, שקוע במחשבות.
כשסיים לאכול הניח את הסכום שלו על הצלחת באלכסון, כפי שלימדו אותו לעשות בילדותו, ניגב את פיו במפית ונשען לאחור בכיסאו, מביט בסקרנות ילדותית במנשה שהמשיך לאכול באיטיות, לוגם מידי פעם מים מינראליים.  "למה חזרת לארץ מנשה?"
"כי מיציתי את אמריקה והתגעגעתי."
"לניסו או לארץ?"
"גם וגם."
"היה לך חבר באמריקה? חיית שם עם מישהו?"
מנשה חייך אליו בחביבות, "היו לי הרבה חברים, אבל חייתי לבד. אני לא כל כך מאמין בזוגיות בין גברים."
"אבל..."
"די עם השאלות ילד, לא לימדו אותך שאין מסיחים בשעת הסעודה?" נזף בו מנשה שעייף משאלותיו, והדף מעליו את הצלחת, "אני חוזר לישון." אמר וקם, "אני מקווה שתישאר אריק, ניסו יהיה עצוב מאוד אם תעזוב אותו."
"ואם אתה תעזוב?" העז אריק לשאול.
"גם אז הוא יהיה עצוב." הצטחק מנשה, הניח את ידו על כתפו של אריק, רכן ונישק את לחיו, חייך אל ניסו ופרש לחדר האורחים, הטיל את עצמו על המיטה ונרדם מיד. 

אין תגובות:

פרסום תגובה