עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. גיא

1. אנחנו צריכים לדבר
"גיא, אתה ער? אל תלך לישון, אנחנו צריכים לדבר." אמר לי תום, וסירב להרחיב למרות שהפצרתי בו, חנוק מבהלה שלא הצלחתי להסוות שיסביר לי על מה הוא רוצה לדבר.
"די כבר עם זה גיא, אני לא לבד וזה לא לטלפון, עוד חצי שעה אני בבית, תתאפק." אמר בקוצר רוח וניתק.
'תפסיק להילחץ, אני רק רוצה שנדבר.' סימס לי קצרות כששלחתי לנייד שלו דרישה בהולה מעוטרת ביותר מידי סימני קריאה שיעשה מאמץ ויפרט קצת יותר על מה עומדת להיות השיחה הזו.
'אני לא נלחץ, אבל אולי בכל זאת.'
'עוד מעט... נו, די...' וכיבה את הנייד המשוכלל מאוד שלו שקניתי לו לכבוד השחרור, משוכנע באופטימיות מטורפת שנהיה יחד גם אחרי שאסיים לשלם עליו.
לפני שפגשתי את תום לא עלה בדעתי מעולם לבזבז כל כך הרבה כסף על צעצועים כאלה, או על בגדים, או על שכירת דירה במרכז תל אביב, קרוב לכל מקום.
היו עוד הרבה דברים שלא עשיתי לפני שנתקלתי לפתע במבטו של תום בעודי לועס בחוסר תיאבון ארוחת ערב קרה בחדר האוכל המשמים של הבסיס. נפגשנו כשהייתי במילואים הראשונים שלי, בעוד שהוא ספר את השבועות עד לחופשת השחרור. גרתי אז עם מיכל ותכננו להתחתן מיד אחרי שהיא תסיים את התואר הראשון. בתקופה ההיא חיי השתרעו לפני במסלול מסודר ומשומן היטב, בדיוק כמו שאימי תכננה בשבילי מאז שהתחלתי ללמוד בבית הספר. עוד לפני שהתחלתי להתגלח כבר ידעתי מה אני עומד לעשות עם עצמי עד שאצא לפנסיה. יכולתי לבחור אם אני רוצה להיות עורך דין או רופא, וזה בעצם היה החופש היחיד שניתן לי. אימא החליטה על כל השאר, כולל על נישואי למיכל שהייתה בתה של הבת דודה של אחת מחברותיה. רק אחרי שעברנו לגור יחד - צעד שאימא קיבלה בהשלמה חמוצת סבר - התברר לי שאפילו הפגישה המקרית שלי עם מיכל הייתה מתוכננת היטב, ואימא ראיינה אותה בקפידה לפני שהניחה לנו להיפגש ולהתלהב זו מזה.
עד כדי כך שלטה אימא על חיי עד שהצליחה לחלץ ממיכל הבטחה שלילד הזכר הראשון שייוולד לנו נקרא עמנואל, על שם אבא שלה ז"ל.
"בשום פנים ואופן לא." מחיתי, "וחוץ מזה, מה אם לא נרצה ילדים?"
"אבל אני כן רוצה ילדים, והבטחתי לה, מה רע בשם עמנואל?"
לא ידעתי מה רע בשם הזה, אבל ידעתי שאני לא רוצה בו ושאין לי אומץ להגיד את זה. "ומה אם יהיו לנו רק בנות?" התחמקתי מעימות גלוי.
מיכל פרצה בבכי ואמרה שאני מגעיל, ועד שהצלחתי להרגיע אותה ולהתנצל בפניה הפסקתי לכעוס שאימא שוב דחפה את אפה לעסקי, והאמת, גם אם הייתי רוצה מאוד להתעמת איתה ולהתרגז על האופן בו ניהלה אותי ואת חיי לא הייתי יודע איך. אחרי כל כך הרבה שנים בהם חיי היו שייכים לה פשוט התרגלתי להניח לה לפקד עלי ולהחליט בשבילי.
העניין הזה נפסק אחרי שפגשתי את תום, ברגע שעיני נתקלו בעיניו היפות משהו בי שהיה רדום וכבוי התעורר פתאום, והתחיל ללהוט ולהתיז גיצים שהפתיעו את כולם, כולל אותי. לצידו של תום היפה הפך גיא הישן, השקט והביישן, עורך הדין הצייתן רך הדיבור והממושקף את עורו, והפך לצייד חם מזג, החלטי וחרמן.
כמה חודשים אחר כך כבר גרנו יחד בדירה החדשה ששכרתי לנו במחיר שערורייתי ברחוב נחמני. כדי לממן את שכר הדירה עבדתי בפרך במשרד עורכי דין שהתמחה בחוזים וצוואות, ותוך כדי כך למדתי בעצלתיים לתואר שני, בעוד שתום עמל על תואר ראשון בתקשורת במכללה הבינתחומית, וכשהיה לו די זמן וחשק עבד כמלצר באיזה מסעדה יוקרתית שבעליה העסיק אצלו אך ורק צעירים וצעירות יפי תואר. לכל הבנות שמלצרו וברמנו היה חזה שופע ורגלים חטובות, בעוד שכל הגברים שזכו לחגור למותניהם את הסינר השחור אדום של המסעדה היו שריריים וחטובים, וכמובן, כמעט כולם היו הומואים.
הדהמתי את עצמי כשגיליתי עד כמה אני מסוגל לקנא לתום בגלל אותם גברים צעירים שהיו אמנם יפים עד מאוד, אבל איש לא היה יפה וסקסי כמו תום שלי.
למרות שהוא טען תמיד שהוא מעדיף גברים מבוגרים שמונה השנים שהבדילו ביני לבינו הטרידו אותי מאוד, ומידי פעם, רק ליתר ביטחון, הייתי עורך ביקורי פתע במסעדה, ומזעיף פנים כשהייתי מגלה אותו מחייך יותר מידי לקולגות הצעירים שלו.
את תום זה הצחיק, "הם רק ילדים." אמר בביטול, "אני מעדיף גברים בוגרים יותר, כמוך." התרפק עלי, משכיח ממני בנשיקות את ייסורי הקנאה והדאגה.
"אתה בטוח?" הייתי שואל, "באמת תום? אתה לא משתעמם עם קשיש כמוני?"
תום היה צוחק, ומבטיח לי שאני בדיוק בגיל המתאים, בעצם צעיר מידי, הוא היה מעדיף אותי עשר שנים מבוגר יותר טען, ונישק אותי, וכל דאגותיי היו נעלמות עד הפעם הבאה.
מאז שהתאהבתי בו עד כלות, משליך מעלי את חיי הקודמים, הזהירים והמסודרים, ידעתי אושר עצום שגבר בקלות על החרטה ונקיפות המצפון בגלל האכזבה שהסבתי למיכל ולאימא המסכנה שלא הצליחה להתאושש מההלם. עמדתי בכל זה בקלות כי הוא היה שלי, והנה, פתאום אנחנו צריכים לדבר, מה אני אעשה עם עצמי אם הוא יעזוב?
תום נכנס הביתה, אמר שלום בחביבות, כאילו כלום, ושאל אם יש משהו לשתות. 
"יש בירה." אמרתי בקוצר רוח, הנחתי בקבוק וכוס על השולחן במטבח והתיישבתי מולו, "נו?"
תום לא אהב שיזרזו אותו, הוא שתה לאט, נהנה מכל לגימה ורק אחרי שסיים פגשו עיניו בעיני, "תפסיק לדאוג כל כך." חזר ואמר בשלווה. חשתי איך הוא נהנה משליטתו בי, וידעתי שאני צריך לכעוס ולהעמיד אותו במקום, אבל הייתי חרד מידי.
"על מה רצית לדבר?"
"עלינו, על מה שקורה איתנו."
"מה קורה? למה אתה מתכוון?"
"אתה מרוצה מהמצב שלנו?"
"איזה מצב? על מה אתה מדבר?"
"תענה לי, אתה מרוצה?"
"כן, מאוד. אני אוהב אותך, אוהב לחיות אתך, אוהב לישון אתך, אתה לא?"
"כן, אבל..." הוא הפסיק והביט בי מעל שולי הכוס שהחזיק בידו.
"אבל מה?"
"אתה לא משתעמם קצת? לא בא לך לגוון."
"לגוון מה?"
"למה אתה לא עונה לי כמו בן אדם במקום לשאול עוד שאלות?" איבד סוף סוף תום את שלוותו, "לפעמים אתה כזה עורך דין מעצבן." הוסיף בקנטרנות.
"לא, אני לא משתעמם, אני עסוק מידי ומאוהב מידי, למה, אתה משתעמם?"
"בדרך כלל לא, אבל לפעמים... אני רק בן עשרים ושתים, עוד לא הספקתי כלום, אני לא רוצה לאבד אותך גיא, אתה יקר לי, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שלא עשיתי, גברים שלא הכרתי, אתה מבין?"
חשתי בחילה וראשי החל להסתחרר, קול קטן בתוכי לחש לי שאני מקבל עכשיו את עונשי על מה שעשיתי למיכל ולאימא. "אתה רוצה שניפרד?" שאלתי, שומר להפתעתי על קול יציב.
"לא." תום נרכן לעברי ולקח את ידי בידו, "אמרתי לך שאתה יקר לי מאוד, אבל... מה דעתך שנפתח את היחסים שלנו?"
"נפתח? כאילו... שתלך להיות גם עם אחרים?"
"לא רק אני, גם אתה תוכל."
אבל אני לא רוצה, ניסיתי להגיד, אבל קולי לא נשמע לי. במקום זה רק הנהנתי ואמרתי באותו קול שקול ובוגר שכאילו נכפה עלי מבחוץ שאני מבין, ושהוא צודק כמובן, וטוב שהוא דיבר איתי, וסך הכל זה לא רעיון רע, יש הרבה שחיים ככה, וחיים יפה.
"אז אתה מסכים?" אורו פניו של תום.
"בעיקרון כן, אבל צריך לקבוע קודם כמה כללים."
"איזה כללים?"
"לא יודע, תן לי לחשוב על זה קצת."
"אחלה, ידעתי שתבין." הוא ניסה לנשק אותי, ולראשונה מאז שהכרתי אותו התחמקתי ממגעו, אמרתי שאני ממש עייף וברחתי למקלחת. עמדתי מול הראי, בהיתי בפרצופי, פרצוף של עורך דין משעמם וחסר ייחוד, ואמרתי לעצמי שהכל באשמתי, שזה העונש שלי על מה שעוללתי, ושעלי לברוח ממנו כמה שיותר מהר כי שום דבר טוב לא יצא מהעניין הזה, ולמרות שידעתי שאני צודק היה לי ברור שלא אקשיב לעצותיי.

2. עונת מעבר
כמה שעות אחרי אותה שיחה אומללה מצאתי את עצמי מחבק אותו שוב, שואף את ריחו הרענן, ואוהב אותו בהתלהבות ובחום כאילו אירועי הערב הקודם לא התרחשו מעולם. לא שכחתי כמובן את השיחה שלנו, אבל אוויר הבוקר המואר באור סתווי צונן צמרר את עורי, שמיכת הפיקה הייתה דקה מידי, וגופו היה חם ומפתה כל כך.
"אני כל כך אוהב להתעורר ככה." התפנק תום בזרועותיי אחרי ששנינו באנו על סיפוקנו, "נכון שנורא נעים כשכבר לא חם כל כך?"
"נעים מאוד." הסכמתי.
"כולם מתלהבים מהאביב, אבל לדעתי דווקא הסתיו הוא העונה הכי יפה." התפייט תום, "חם, אבל לא יותר מידי, הים נהדר, יש מכירות סוף עונה ממש שוות, ואין את כל הפריחה האביבית המעצבנת הזו, אין כמו הסתיו."
"לגמרי, רק חבל שבארץ הסתיו זו סתם פיקציה, מה שיש זו רק עונת מעבר מבלבלת."
"אוף, אתה כזה מעשי." דחף תום ברך חלקלקה וחמימה אל בטני, הוא היה מסוגל להיות כל כך מקסים לפעמים. "מה עם קצת רומנטיקה?" נזף בי בחיוך.
"מה עם קצת מונוגמיה." השבתי לו ברשעות, והלכתי להשתין.
תום נפגע, "אתה יודע גיא, הייתי יכול לעשות כל מה שמתחשק לי בלי לשאול אותך ואתה אף פעם לא היית יודע."
"אולי היה עדיף ככה."
"אני לא רוצה לרמות אותך ולהתגנב מאחורי הגב שלך, אני מנסה להיות כנה אתך ובסוף אתה כועס עלי?"
"אומרים כן, לא כנה."
"לך להזדיין."
"מה שוב? טוב, רק תן לי להשתין קודם." התחמקתי למקלחת.
"אתמול אמרת שלא אכפת לך, שזה בסדר." קרא תום אחרי.
"כן, אני יודע."
"ואמרת שנקבע כללים."
"לא נכון, אמרתי רק שאני אחשוב על זה."
הוא זינק אחרי ונעמד לצידי מול הראי, "נו, וחשבת?"
"כן, חשבתי." עניתי ורכנתי אל הברז לשטוף את משחת השיניים שמילאה את פי.
הוא המתין בסבלנות עד שהרמתי את ראשי. עינינו נפגשו דרך המראה, "נו, אז מה החלטת?"
"לא יודע, אנחנו חייבים תום? מה רע לך ככה?"
פניו לבשו הבעה עיקשת, "לא רע, אבל..."
"אבל מה? מה בוער לך? פגשת מישהו שדחוף לך להזדיין איתו?"
הוא הנהן, נבוך. רק ניד ראש קטן וחטוף שריסק את ליבי.
"גם לך בטח יש מישהו שבא לך עליו." מיהר להתגונן מפני הכאב שראה בפני.
לא אין, חשבתי לעצמי, וריסנתי דחף להטיח אגרוף בבבואתו, לראות איך פניו היפים והאהובים כל כך מתרסקים לאלף רסיסים. "אני אתך, למה שאני ארצה אחרים?" השבתי, כופה על עצמי לדבר בקול שקט והגיוני. 
"למה לא? אתה כל הזמן שוכח שאתה לא חי יותר עם מיכל, אנחנו גברים, אנחנו לא מונוגאמיים ואין שום סיבה שנעמיד פנים שאנחנו כן."
"אז למה שנחיה בכלל יחד, מה הטעם בזה?"
"כי אנחנו אוהבים כמובן, וטוב לנו יחד." השיב תום בפשטות, ולפני שהספקתי להתחמק כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי, "אתה אוהב אותי?" דרש לדעת.
הנהנתי ועל כורחי השבתי לו חיבוק, גופו החמים, המוכר והאהוב כל כך, נצמד אלי בטבעיות נעימה. מעולם לא נגעתי באיש כמו שנגעתי בו, איך זה יכול להיות שהוא רוצה לחבק ככה גם אחרים?
"הייתי מעדיף שלא תספר לי כלום." אמרתי, "וגם אני לא אספר לך." הוספתי כדי לשמור על כבודי.
"בסדר." הסכים תום, והתנתק ממני. "אני הולך להכין קפה." הכריז, וכרך מגבת סביב מותניו.
ישבנו זה מול זה במטבח הקטן שלנו, שותים קפה, מכרסמים עוגיות, מנסים להעמיד פנים שהכל כרגיל בעולם הקטן והשלו שלנו.
כמנהגו תמיד טבל תום עוגייה בנוזל החם, וכשניסה להוציא אותה היא התפוררה בפנים. "לעזאזל!" הטיח והדף מעליו את הכוס, "לא תיארתי לעצמי שתיקח את זה כל כך קשה גיא, חשבתי שתשמח."
"למה חשבת שאני אשמח שאתה רוצה ללכת למיטה עם גברים אחרים?" שאלתי במורת רוח.
"אבל גם אתה תוכל, אנחנו יחד כבר כמעט שנה, לא יכול להיות שלא בא לך לגוון קצת עם אחרים?"
"עובדה שלא."
"אבל גיא, הרי בסוף כולם בוגדים, אז לא עדיף לעשות את זה בגלוי, בלי לרמות ולהתגנב?"
"מי אמר שכולם בוגדים? אני למשל לא בוגד."
"בטח שכן, שכחת שבגדת במיכל?"
"כן, אבל... זה לא אותו דבר, וחוץ מזה, מיד אחרי הפעם הראשונה שלנו הלכתי אליה ונפרדתי ממנה, אני לא מבין איך אפשר להיות עם שני אנשים בבת אחת."
"אפשר אם מבינים שאין קשר בין סקס לאהבה. לנשים קשה לתפוס את זה אבל זו בעיה של סטרייטים, לא שלנו. זה מה שיפה בסקס בין גברים, אנחנו חופשיים לעשות כל מה שבא לנו, אפשר גם לעשות שלישיות, לא בא לך לעשות שלישיה?"
"לא." הזעמתי פנים, קמתי ונשאתי את ספלי לכיור, "השיחה הזו מדכאת אותי, אני הולך לעבודה, שיהיה לך יום נעים." הוספתי במרירות, והסתלקתי מהבית בלי לקחת איתי, כדרכי תמיד, כריך.

"מה הפרצוף הזה? רבת עם החברה?" חייך אלי נורי שרשמית היה הממונה הישיר עלי, אם כי בגלל יחסו הנעים והידידותי אלי קשה היה לי לזכור שלמעשה הוא הבוס.
"משהו כזה." המהמתי כבדרך אגב, וניסיתי להתרכז במסך המחשב שלי.
"תציע לה נישואים." יעץ לי נורי בחביבות.
בימים כתיקונם הייתי מחזיר לו חיוך, ואומר - רעיון טוב - או משהו דומה, אבל הפעם כמו נכנס בי שד, ואולי סתם רציתי להתלונן קצת בפני מישהו?
"אני לא יכול, נפרדנו, זה נגמר." אמרתי וטכנית לא שיקרתי כי כשהתחלתי לעבוד שם באמת חייתי עם מיכל. לא טרחתי לעדכן אף אחד במשרד שמאז המילואים האחרונים שלי אני לא חי אתה יותר. לא שהייתי בארון אבל סברתי שלאף אחד מהקולגות שלי לא אכפת מה אני עושה מחוץ לשעות העבודה, ולמה שיהיה להם אכפת? גם אני לא התעניינתי במיוחד בחייהם הפרטיים.
פניו של נורי הרצינו, "אני מצטער מאוד לשמוע את זה גיא, אבל אתה בחור נחמד ונראה לא רע בכלל, בטח יהיו אחרות." הניח יד ידידותית על כתפי, ורק אז הבחנתי בצמיד הגאווה הדקיק שעיטר את פרק ידו.
"זה יפה." נגעתי בזהירות בקצה אצבעי ברצועה הדקה השזורה חוטי משי צבעוניים, עדינים. "איפה קנית?"
"קיבלתי מהאחיינית שלי, היא עשתה אותו לבד בחוג למלאכת יד." הוא חייך חיוך עדין ומתוק, והסיר את הצמיד, דוחף אותו לכיסו. "שכחתי להוריד אותו הבוקר, תשמע גיא... הייתי מעדיף שאף אחד במשרד לא ידע." שח לי בקול חרישי, מביט ישירות בעיני, "אתה מבין למה אני מתכוון?"
הנהנתי, "כן, אני מבין ואה... נורי, החברה הזו, היא ואני, אנחנו לא יחד כבר כמעט שנה, אני עם... עם מישהו עכשיו."
"אני יודע, ראיתי אתכם בקולנוע לפני כמה חודשים, אתה עדיין עם אותו בחור? הוא יפה מאוד."
"כן, תום, הוא..." האהדה מלאת האמון ששפעה אלי מעיניו החומות, והסוד שהוא גילה לי בפשטות כזו גרמו לי להסיר את המגננות הרגילות שלי, "הוא רוצה שנפתח יחסים, ואני... אני לא יודע מה להגיד לו."
"אם הוא באמת רוצה אין הרבה מה שתוכל להגיד, נכון?"
"נכון." הסכמתי, "אתה מכיר זוגות שפתחו יחסים?"
"כן, אפשר להגיד." חיוך קליל עיקם את שפתיו בלי לגעת בעיניו, "בהחלט אפשר להגיד שכן, למשל אני והאקס שלי, כמה חודשים אחרי שפתחנו יחסים זה נגמר בפיצוץ לא סימפטי, אבל שמעתי שיש אנשים שזה עובד אצלם והם ממשיכים לגור יחד ואפילו לישון יחד אחרי שפתחו יחסים, למה שלא תנסה? מה יש לך להפסיד?"

3. זה לא אתה זה אני
במשך כמה ימים העניינים נרגעו, תום כאילו שכח מהנושא ולא דיבר יותר על פתיחת היחסים שלנו. לרווחתי הוא חזר להיות אותו תום נעים הליכות ומתוק כמו שהיה פעם, כשרק התחלנו לגור יחד. למעשה היה לי רושם שהוא מפגין כלפי עוד יותר חביבות וסלחנות מהרגיל. נעתר לכל בקשה שלי, מתמסר לי בהתלהבות יתרה במיטה גם בערב, לא רק בבקרים, ואפילו עוזר קצת בניקיון ובבישול, מלאכות שבדרך כלל נהג להשתמט מהן.
"יכול להיות שהוא רק רצה לנסות אותי לראות איך אני אגיב?" תהיתי בפני נורי שהפך להיות ידידי ואיש סודי.
"הכל יכול להיות." חייך נורי חיוך ציני מעוקם שהעיד שהוא חושב בדיוק ההפך. "או שאולי הוא פשוט נבהל מהתגובה שלך והוא חושש שתעיף אותו לכל הרוחות ואז הוא יצטרך לדאוג לעצמו לבד?"
"נורי, אתה פשוט לא מכיר אותו, איכשהו נוצר אצלך רושם שאני מין שוגר דדי שלו וזה פשוט לא נכון, למרות שאני קצת יותר מבוגר ממנו וטיפה יותר מבוסס כלכלית אין רחוק מזה, היחסים שלנו בכלל לא כאלה."
נורי הרים גבה לעגנית אחת, כישרון שהתקנאתי בו מאוד, "אם אתה אומר..."
"אז נכון שאני משלם את שכר הדירה, אבל גם אם הייתי חי לבד הייתי משלם אותו דבר, ונכון שאני משלם את רוב החשבונות, בעצם את כולם, אז מה? הוא סטודנט וגם עובד במלצרות, וכל המשכורת שלו הולכת לתשלום על הלימודים, אני לא יכול לקחת ממנו שכר דירה, זה ברור."
"מה עם חשמל, מים, ארנונה, אוכל, דלק, בגדים, בילויים, קונדומים?" מנה נורי אחת לאחת את כל ההוצאות של מי שנאלץ לחיות בארצנו.
"הכל עלי כי עדיף שהוא ישקיע בלימודים ולא יבזבז זמן על עבודה בשכר רעב, וחוץ מזה אנחנו לא משתמשים בקונדומים."
"כמובן שלא, הרי היפיוף שלך הוא מונוגמיסט אדוק." גיחך נורי.
התחלתי להצטער ששפכתי לפניו את ליבי בפירוט כזה, "אל תהיה נבזה." ביקשתי והזדקפתי בכיסאי, משלב את ידי על חזי.
נורי היה ציני, אבל לא טיפש. הוא קלט מיד את מורת רוחי וביקש סליחה, "מצטער, לא הייתי צריך להגיד את זה, לצערי עשרים שנות הומואיות שחקו את התמימות הטבעית שלי והפכו אותי לויאז'ה מרת נפש."
"עשרים? אתה לא נסחף? אתה רק בן שלושים וחמש."
"כן, בדיוק, התחלתי בגיל חמש עשרה, והיום, כשאני עוד מעט בן שלושים ושש אני כבר בלוי, סחוט, ורואה שחורות." הוא חייך חיוך לא שמח, "לא מאמין שיש אהבת אמת בין גברים, זה תמיד נגמר אחרי שההתלהבות מהסקס נגמרת, והיא תמיד נגמרת אחרי כמה חודשים, או שנים במקרה הנדיר, אבל נגמרת ונשארת רק ידידות, וזה עוד במקרה הטוב."
ליבי נחמץ לשמע דבריו, שמעתי את הטענות הללו פעמים כה רבות בעבר ועד שפגשתי את תום האמנתי בהן, חשבתי שהומואים נועדו לחיי בדידות ותסכול, ועדיף להיות בארון ולחיות עם אישה מאשר להיות לבד, אבל אחרי שפגשתי אותו שיניתי את דעתי באחת. הייתי משוכנע שאצלנו זה יהיה אחרת, אנחנו ברי מזל, תום היפה שלי אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו והאהבה שלנו כל כך סוחפת ומרגשת, כל כך מיוחדת ואמיתית, לא יכול להיות שגם אנחנו כמו כולם...
נורי הניח יד מנחמת על זרועי, "מצטער, אתה בטח חושב שעדיף היה אם לא היית מדבר איתי."
הוא צדק, זה בדיוק מה שחשבתי, אבל לא היה עלי להודות בכך כי הטלפון שלי צלצל לפתע, ותום היה על הקו, גל של אושר הציף אותי לשמע קולו היקר ואחר כך גווע, משאיר אחריו אדמה חרוכה מאכזבה, "אל תחכה לי לארוחת ערב, היום אני חוזר מאוחר." בישר לי.
"מה קרה, יש לך היום משמרת במסעדה?"
"אה... כן, אני... מישהו לא הגיע וביקשו שאני אשאר עוד כמה שעות כי... זהו, אני אגיע מאוחר בלילה, לא יודע מתי בדיוק אז לך לישון, ואל תחכה לי."
"אתה לא צריך לשקר, הרי כבר דיברנו על זה, לפחות אל תשקר!" צעקתי עליו בלחש, הופך את גבי לנורי שהעמיד פנים שהוא שקוע במסך המחשב שלו ולא מקשיב.
"אני לא משקר." נעלב תום, "מיד אחרי הלימודים אני הולך למסעדה, חוץ מהמשמרת הרגילה יהיה שם אירוע פרטי, ואני פשוט לא יודע מתי כל העסק יסתיים, זה הכל."
"כן, בטח..." השקעתי במשפט הקצר הזה את כל תסכולי ומורת הרוח שלי, ויכולתי לחוש, אפילו דרך הנייד הקטן שלי, איך תום מתכווץ מעלבון לשמע החמיצות בקולי.
"אין לזה שום קשר ליחסים שלנו, אתה יכול לבוא לראות בעצמך אם אתה לא מאמין." התרתח, וניתק.
"הוא בטח חושב שאני לא אשפיל את עצמי ולא אלך לבדוק, אבל הוא טועה." גיליתי לנורי שעשה כמיטב יכולתו להרגיע אותי, ולהזכיר לי שאיבוד  שיקול הדעת הוא תמיד רעיון רע, והתנהגות אובססיבית לא הועילה אף פעם לאיש.
"זאת לא התנהגות אובססיבית." נעלבתי, "אני סך הכל רוצה..."
"לבלוש אחריו, ולראות אם הוא משקר, ונניח שהוא באמת לא יהיה במסעדה, מה אז? מה תוכל לעשות?"
"לפחות אני אדע את האמת." עמדתי על דעתי.
"לא תדע כלום, באמת גיא, ומה אם הוא אמר את האמת והוא באמת עובד? איזה פרצוף יהיה לך אז?"
"פרצוף של אחד שמתגעגע ובא לבקר את החבר שלו בעבודה."
נורי עיקם את פניו ואמר שקנאה לא טובה לעור הפנים, משמינה ועושה קמטים, ואם אני אמשיך ככה זה ייגמר בבכי, אבל אם אני מתעקש אולי עדיף שהוא יבוא איתי להשגיח שאני לא אעשה שטויות?
בהתחלה רציתי לסרב, אבל לקראת סוף יום העבודה גיליתי שכולי רועד מעצבנות ועצבי מתוחים מאוד ואני חש התחלה של כאב ראש מסנוור, ואולי זה לא רעיון טוב לנהוג במצב כזה, והסכמתי. בדרך למסעדה בה עבד תום - מסעדה נחמדה דווקא, צמודה לבית מלון וצופה על הים - החלטנו שניכנס יחד כמו לקוחות רגילים ונזמין משהו קל בלבד, אם תום יהיה שם רק נגיד שלום ונפרוש בזריזות, ואם לא... "
בכל מקרה נסיים את האוכל, נשאיר טיפ ונלך כמו אנשים תרבותיים, בלי להגיד מילה." פסק נורי, "ואני משלם." הוסיף באבירות, "אני מרגיש שאתה במצב הזה באשמת  הפה הגדול שלי אז לפחות שאני אשלם את החשבון."
"זה לא אתה, זה אני, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להיות קנאי ואובססיבי כזה." הודיתי בעצב.
"כנראה שאף פעם לא היית מאוהב." לכסן אלי נורי, שנהג, מבט חומל.
"לא, זאת הפעם הראשונה." הודיתי, "וזה כואב כל כך... אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה."
"עכשיו זה כואב, אבל אל תשכח כמה היית מאושר בהתחלה, עדיף לאהוב ולהתאכזב מאשר לא לאהוב בכלל." ציטט.
"לא בטוח." השבתי, מהרהר במיכל שמצאה לה מהר מאוד מישהו חדש והתחתנה איתו חיש, ועכשיו היא כבר בהיריון ראשון, שמנה ועם רגלים נפוחות ושער מדובלל, אבל מאושרת מאוד.
"כן בטוח." אמר נורי בהחלטיות, ועצר בצומת, ממתין לאור הירוק. באור הדמדומים הרך לבשו פניו הצנומים, המוארכים ארשת עדינה ופגיעה, והוא נראה צעיר יותר, וכמעט נאה. האור התחלף לירוק ונורי השתלב בתנועה והמשיך לדבר, "הייתי עם המון גברים, אפילו חייתי כמה חודשים עם מישהו שנורא רצה... בסוף לא יצא מזה כלום כמובן, איכשהו אצלי זה תמיד נגמר רע, ודווקא פגשתי כמה בחורים די נחמדים שמשום מה התלהבו מהפרצוף המכוער שלי, אבל אף פעם לא הצלחתי לאהוב אף אחד, פעם חשבתי שאהבה זה לחלשים, אבל בזמן האחרון... ואיך זה היה אצלך?" קטע במפתיע את הוידוי הלא צפוי שלו.
"לפני תום היו לי כמה סטוצים." הודיתי, "אבל הוא לא יודע, אפילו לו לא סיפרתי שבגדתי במיכל כמה וכמה פעמים, והיא דווקא אמרה לי תמיד שזה בסדר, היא יודעת שגברים לא מונוגאמיים ולא אכפת לה כל זמן שאחזור אליה, וזה באמת מה שעשיתי, כי גם אם הסקס היה טוב, ובדרך כלל הוא לא היה משהו, אבל גם אם הוא כן היה לא רע מיד אחר כך הייתי מרגיש גועל נוראי מעצמי, מתקלח מהר, וחוזר אליה, ואז פגשתי את תום ו..."
"הסקס איתו טוב?" שאל נורי בסקרנות, ומיד התנצל ואמר שזו שאלה שטותית וחצופה, ואני לא חייב לענות, בעצם יותר טוב שלא אענה, אנחנו בקושי מכירים, הוא מעולם לא פגש את תום, והשאלה הזו ממש לא הייתה במקום, הוא בכלל לא רוצה לדעת...
"אבל שאלת, ואני רוצה לספר דווקא כי אנחנו בקושי מכירים, ולא, הסקס איתו לא משהו מיוחד, די שגרתי כזה, הוא לא כל כך אוהב חדירות ו... אה... הרבה פעמים הוא סתם שוכב ונותן לי לעשות הכל, ולא ממש אכפת לו עד כמה אני נהנה, אבל בגלל שזה הוא, ואני כל כך אוהב אותו זה לא משנה, רק איתו אני מסוגל להתנשק ואני מעדיף להתחבק איתו מאשר להתפרע עם אחרים, אתה מבין?"
"לא ממש, אבל הלוואי ואני אוכל להבין פעם." אמר נורי בעגמומיות, והחליק במיומנות למקום החנייה היחיד שנותר פנוי במגרש החנייה העמוס של המסעדה. "תראה כמה מכוניות, כנראה שבאמת יש אירוע."
"ככה זה נראה." הסכמתי בתקווה, ובאמת, היו שם המון אנשים, הרבה יותר מאשר ביום רגיל. ישבנו על הבר והמתנו לשולחן פנוי, ובינתיים חיפשתי במבטי את תום. גיליתי אותו עומד במרפסת המסעדה - שם התקיים האירוע - עומד רכון אל לקוח אחד שישב זקוף וגבוה, שרירי ורחב כתפיים, רעמת שער כסופה מתנוססת על ראשו כמו כתר מלכות, ונראה מרשים וכריזמטי למרות, ואולי בגלל, גילו הלא צעיר.
תום הביט בו במבט כנוע ומתפעל, להוט כולו להשביע את רצונו. עיניו היפות זהרו ולחייו היו סמוקות מעט והבחנתי בעצב ששפתיו פשוקות קמעה, כאילו כדי לגמוע כל מילה שיוצאת מפיו של הלקוח שישב נינוח ומשועשע מעט, דומה למלך רם ונישא המביט במבט מלא חסד ורחמים על המון נתיניו, מואיל בטובו לחלוק איתם את האוויר שהוא נושם.


אין תגובות:

פרסום תגובה