4.
פשרה
לא הרחקנו לכת מעבר לכמה נשיקות. לא שלא רציתי, אבל זה פשוט לא הלך. אני אוהב
את האקס מאוד, מעריך אותו, מכבד אותו, רואה בו את אחד מחברי הקרובים ביותר, והסקס
איתו תמיד היה טוב, אבל לא הצלחתי לתפקד הפעם. הגוף פשוט סירב לשתף פעולה.
"אני
לא יכול." התחלתי לבכות, מתוסכל מכך שהסקס, נתיב המילוט המוכר מכאב הלב
והייאוש, לא נפתח הפעם בפני.
"זה בסדר." ניחם אותי לייבו, "באמת, אל תיקח ללב. בטח שאתה לא
יכול, אני מבין."
"חיים, אני לא יודע מה לעשות, זאת אומרת אני כן יודע, אני צריך להעיף
אותו בבעיטה מכל המדרגות, אבל אני לא מסוגל. אתה מבין את זה?"
"מה יש כאן להבין? בטח שאתה לא מסוגל, אתה אוהב אותו ואתה לא רוצה לוותר
עליו."
"אבל הוא שקרן ובוגד. אני צריך להרגיש שאני שונא אותו, שאני רוצה שהוא
יעוף לי מהחיים, אני צריך לכעוס, אבל אני לא מצליח."
"נו, די כבר עם זה נועם. תפסיק לנסות ליישר קו עם מה שאתה חושב שאתה
צריך להיות ולעשות. עוד לא למדת שאצל הומואים הכול אחרת?"
"אצל הומואים הכול דפוק." התמרמרתי, "לא מספיק שהשלמתי עם זה
שאני אף פעם לא אהיה יהודי טוב, ובעל ואבא, ושאף פעם לא תהיה לי משפחה, ושהורי
תמיד יתביישו בי, עכשיו אני צריך לקבל את זה שגם אהבה לא תהיה לי אף פעם?"
"זה שההורים שלך מתביישים בך זו הבעיה שלהם, לא שלך, ואין שום סיבה שלא
תהיה אבא, כיום אפשר להביא ילד גם עם לסבית, או עם אימא חד הורית שלא רוצה בעל.
בחור יפה כמוך, לא תהיה לך שום בעיה למצוא מישהי שתעשה אתך ילד."
"בשום פנים ואופן לא, אין מצב." התחלחלתי מעצם הרעיון.
"למה לא?"
"להומואים אסור להביא ילדים."
"מה זאת אומרת אסור?" השתומם לייבו.
"אסור מפני שזה גנטי, וכמו שאני לא ארצה להעביר לילד שלי מחלות אני לא
רוצה שהוא יהיה הומו."
"לא בטוח שזה גנטי." התווכח לייבו, "וגם אם כן לא לכל אבא
הומו נולד ילד הומו."
"בטח שזה גנטי, תראה את יוסי ופוגי, ותראה את אשר ואלון, ויש עוד המון
מקרים כאלו. לא מוכן לקחת את הסיכון."
"נו, באמת, סיכון. אתה לא מגזים קצת? זה לא כזה אסון לצאת הומו."
"בעיני כן. בעיני זו בושה וחרפה וגועל נפש. להיות הומו זו קללה, והכי
גרוע זה שלא משנה מה תעשה וכמה תשתדל בסוף תישאר זקן בודד וחסר משפחה."
"לא נכון." מחה לייבו, נסער מדברי, "וחוץ מזה יש גם המון
סטרייטים זקנים ובודדים."
"אז יש, מה זה עוזר לי?" התפרצתי כשקלטתי שאני עומד לחזור להיות עוד
פעם רווק בודד. שוב לישון לבד, לחפש זיונים באטרף או בגן, לצאת לדייטים... אלוהים,
אין לי כוח לחזור לזה שוב.
לייבו קם וחיבק אותי באהדה, "נו, די, תפסיק לבכות חמוד, אני מבין מה אתה
מרגיש, אבל לפני שאתה חוזר הביתה, עושה סצנה נוראית ומעיף את איתמר מהחיים שלך אני
מבקש ממך לנשום עמוק, להירגע ולחשוב קצת."
"על מה יש פה לחשוב?"
"על הסטטיסטיקה."
"איזה סטטיסטיקה? על מה אתה מקשקש?"
"זה לא קשקוש, אלו עובדות החיים. למה אתה חושב שכל כך קשה להומואים
למצוא בן זוג?" שאל לייבו מיד ענה, "כי לפי הסטטיסטיקה רק עשרה אחוז
מהגברים הם הומואים ולכן יש לנו היצע יחסית קטן מכל האוכלוסייה לבחור לנו בן זוג.
תוריד מהעשרה אחוז האלו את המבוגרים מידי והצעירים מידי וכל אלו שבארון ושלא
מוכנים להשלים עם זה שהם הומואים ויישארו לך בקושי שלושה אחוזים, ומה הסיכוי שלך
למצוא מבין המעט הללו אחד שגם יימשך אליך, ואתה תימשך אליו, ויהיה לכם טוב גם
במיטה וגם מחוץ למיטה? די קלוש, נכון?"
"נו, אז מה? אז זה אומר שאני צריך לסבול את זה שהבן זוג שלי הוא שקרן,
בוגד ובן זונה?"
"לא, זה אומר שאתה צריך להיות ריאלי ולהתפשר."
"להתפשר על זה שהוא בוגד בי? בגלל זה אתה עם אשר, כי אתה פוחד להיות
לבד?"
"אני עם אשר כי טוב לי איתו ולא מפריע לי שהוא מזיין מידי פעם
מהצד."
"איך לא מפריע?"
"לא מפריע כי אני מבין שאף בן אדם לא יכול לספק את כל הצרכים של השני.
יש לאשר צרכים שונים משלי, והקשר שלנו חזק מספיק כדי לעמוד בזה גם אם מדובר בסקס
עם אחרים."
"גם אתה מזיין מהצד חיים?"
"לפעמים. הרבה פחות כיום כי אני כבר לא צעיר וחרמן כמו פעם, אבל
לפעמים... זה לא חשוב כל כך כי בסוף היום אני חוזר אליו וישן איתו, וקם איתו
בבוקר, וכשאני בצרה הוא עוזר לי וההפך, וזה מה שחשוב באמת, לא כמה דקות של כיף
שהוא חוטף לעצמו כשאני לא בסביבה."
"ואתה חושב שגם אני צריך לחיות ככה?"
"לא יודע נועם. רק אתה יודע את התשובה לשאלה הזו. אני רק מבקש ממך
שתזכור את הסטטיסטיקה ותעשה שיקול הגיוני של בעד ונגד לפני שאתה מתפרץ וכועס.
לקלקל ולהרוס זה קל, לבנות קשה. קודם תחשוב קצת, תשקול את הבעד והנגד ותזכור שתמיד
יהיה לך זמן לזרוק אותו."
"בקיצור, תתפשר."
"יש דברים ששווה להתפשר עבורם, אהבה למשל. אתה אוהב אותו, נכון?"
"בטח שכן, לא הייתי שונא אותו כל כך אם לא הייתי אוהב אותו."
"ואתה חושב שהוא אוהב אותך?"
"עד שראיתי אותו עם אשר הייתי בטוח שהוא אוהב אותי, עכשיו אני כבר לא
יודע מה הוא מרגיש."
"בטח שאתה יודע, הרי אתה לא חושב שהוא אוהב את אשר." חייך לייבו,
רגוע נוכח סערת הנפש שלי.
"לא יודע, אני חושב ש... " ואז צלצל הנייד שלי ואיתמר שאל אותי
איפה אני ומתי אני חוזר הביתה.
"אני אצל סיגי, אני ולייבו שומרים על מעיין. מה הבעיה איתמר?"
"אני מתגעגע אליך. לייבו יכול לשמור עליה לבד, בוא הביתה, אני צריך
אותך." דרש איתמר, נשמע אוהב ומתוק בדיוק כמו תמיד.
"אתה בטוח שאתה מתגעגע אלי?" שאלתי בקרירות.
הוא התנשם, מופתע מתשובתי, "כן, בטח." אמר, "למה אתה
שואל?"
"כי אני לא מאמין לך."
שוב השתררה שתיקה מעבר לקו ואז איתמר אמר בקול רועד קצת שאולי כדאי שאני אגיע
הביתה כי לדעתו זו שיחה שעדיף לנהל פנים אל פנים.
"אני בא." אמרתי, חיבקתי חזק את לייבו שאמר לי לא להיות פזיז
ולחשוב טוב לפני שאני מדבר והלכתי.
איתמר קיבל את פני בפתח, נראה חיוור ומתוח. "מה קרה נועם?" שאל
ואחז בידי.
המגע שלו שאני כל כך אוהב היה רגיל לגמרי והדאגה שהביעו פניו הייתה טבעית
וכנה. הרגשתי שאני נקרע מבפנים, מצד אחד כעסתי עליו, ומצד שני הייתי כל כך אומלל
ומבולבל, כל כך זקוק לנחמה ותמיכה.
בלי לחשוב מה אני עושה פניתי אל איתמר וחיבקתי אותו, מנסה למצוא תמיכה ועידוד
בזרועותיו למרות שהוא זה שגרם לי להיות אומלל.
"מה קרה חמוד?" שאל איתמר ברוך, דחף יד מתחת לחולצתי וליטף אותי,
מעביר יד חמה ונעימה לאורך גבי, "מה הבעיה נועם?"
"אתה הבעיה." אמרתי ובמקום להדוף אותו מעלי השענתי את ראשי כל כתפו
מתרפק עליו שואב עידוד ממגע גופו בגופי.
"למה, מה קרה? מה עשיתי?"
"שיקרת לי."
"בקשר למה?" התקשח גופו של איתמר כנגד גופי, "על מה אתה
מדבר?"
"עליך ועל אשר. לייבו סיפר לי שאתם לא סתם קרובי משפחה רחוקים אלא גם
אקסים ושבגללך אשר יצא מהארון."
איתמר נאנח מעומק לבבו, ניתק מעלי והלך לשבת על הספה. "זה נכון."
אמר, "ואתה צודק, שיקרתי לך."
"למה?"
"התביישתי. התנהגתי כלפיו בצורה נוראית נועם, פשוט איומה. הרסתי לו את
החיים. יכול להיות שאם לא הייתי מתנהג ככה הוא לא היה מתגרש ואשתו הייתה עדיין
בחיים... אני לא יודע... אני כל כך מתחרט על זה, הייתי כזה ילד טיפש."
התיישבתי לצידו, "מה עשית?"
הוא נאנח וכיסה את פניו בכפות ידיו, "לא התכוונתי." לחש, "לא
ידעתי שהכול יתמוטט ככה, לא הבנתי מה אני עושה."
"הזדיינת איתו?"
"כן, ידעתי שהוא נשוי כמובן, הכרתי אותו מאז שהייתי ילד, וגם את הבנים
שלו, ואף פעם לא חשבתי עליו בצורה כזו, לא העליתי בדעתי שהוא הומו, בהתחלה
הוא היה סתם איזה דוד רחוק שנתן לי עבודה עד שאני אתגייס ואז, רק אחרי
שהתחלתי לעבוד אצלו שמתי לב איך הוא אוכל אותי בעיניים ו... זה הדליק אותי כל כך.
כשהכרתי אותו לא היה לי כמעט ניסיון עם גברים, הייתי רק בן שבע עשרה ודי מבולבל,
ופתאום האיש המבוגר הזה שהיה גם הבוס שלי נדלק עלי וגם אני... זה התחיל בתור סתם
זיון כזה ופתאום..."
"מה פתאום?"
"פתאום היה לי כוח עליו. פתאום הגבר החזק הזה ירד לפני על הברכיים,
התחנן שאני אתן לו לגעת בי, בזבז עלי כסף, הביא לי מתנות, זרח מרוב שמחה כשחייכתי
אליו... יכול להיות שהייתי מאוהב בו, לא יודע, הייתי אז כל כך צעיר וטיפש. הוא
לימד אותי כל כך הרבה דברים, אני יודע שהוא לא נראה משהו, דוב כזה, אבל יש לו זין
מדהים והמון סבלנות... עד שהכרתי אותו לא ידעתי באמת מה לעשות עם גבר... הוא עשה
לי בית ספר, נתן לי להרגיש סקסי ויפה ו..."
"אתה עדיין אוהב אותו איתמר?"
"לא, בטח שלא, אל תדבר שטויות. אני אוהב רק אותך, סליחה שלא סיפרתי לך
נועם, כל כך התביישתי, זה קרה לפני שהכרתי אותך, הייתי אז רק ילד. אתה נורא כועס
עלי?"
"לא. גם אני לא סיפרתי לך הכול."
"מה לא סיפרת לי?"
"שגם אני הזדיינתי פעם אחת עם אשר, ואתה צודק, הוא אולי יצור ודוב, אבל
יש לו זין מדהים."
הווידוי הלא צפוי שלי הכאיב לאיתמר, עיניו התמלאו דמעות ופיו נשמט בהבעת
יגון, מעולם לא ראיתי אותו אומלל ומוכה כל כך. "מתי זה קרה?" שאל
בקול מעוך.
"נו, די, תירגע." הנחתי יד על כתפו, חש סיפוק מעורב בבושה מהכאב
שגרמתי לו. "היינו שיכורים מאוד וזה קרה רק פעם אחת ודי."
"לייבו יודע?"
"בטח שהוא יודע, הוא היה שם טמבל. זה קרה בפורים ואשר נורא התבייש אחר
כך וכעס על עצמו. עזוב, זה היה סתם כזה... משהו חד פעמי." הנדתי את ידי
בביטול, מנסה למחוק את מה שגיליתי, "איך נגמר הסיפור עם אשר?" נחפזתי
לשנות נושא.
איתמר נאנח, התקפל ומשך את ברכיו למעלה, כובש בהן את פניו. "אני לא רוצה
לדבר על זה." אמר בקול קודר.
"נו, בחייך, זה רק אני. ספר לי מה קרה?"
"מה שקרה זה שהגזמתי, רציתי עוד ועוד כסף ומתנות ותשומת לב, רציתי שהוא
יהיה כולו שלי ומתחתי את החבל יותר מידי. בסוף הוא אמר לי שנמאס לו ושזה נגמר. כל
כך כעסתי ונפגעתי עד שהלכתי לאשתו וסיפרתי לה שהוא ואני... סיפרתי לה שהוא הומו
ושהוא הכריח אותי, זה היה שקר, רציתי לפגוע בו והצלחתי. הוא עזב את הבית ובסוף הם
התגרשו, אבל הוא לא חזר אלי, ובין כה וכה התגייסתי והקשר בינינו נותק. אחר כך
עזבתי את הארץ ועד שחזרתי כמעט שכחתי ממנו ופתאום, אחרי שכבר התאהבתי בך הראית לי
תמונות שלו ושל הבן שלו והתברר שהוא חי עם האקס שלך שהוא גם חבר טוב שלך... זה היה
כזה שוק, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי אפילו להיפרד ממך."
"אבל לא נפרדת."
"לא. לא יכולתי, אני אוהב אותך כל כך נועם, באמת. בגלל זה לא סיפרתי לך,
לא רציתי שתחשוב עלי רעות. אתה נורא כועס עלי?"
"כועס, אבל לא נורא."
איתמר נמרח עלי, משך אותי אליו, נשכב עלי, נישק את פי שוב ושוב, העתיר עלי
מחמאות ונשיקות, התחנן שאסלח לו, חזר ואמר שהוא אוהב אותי, שאני אהבת חייו, שהוא
יהיה אומלל אם אעזוב אותו. החזרתי לו ליטופים ונשיקות ו... כן, בסוף זה נגמר בסקס
סוער שאחריו נרדמנו חבוקים, ורק כשהתעוררתי למחרת בבוקר נזכרתי פתאום שלא אמרתי לו
את העיקר, שאני יודע שהוא ממשיך להזדיין עם אשר.
הבטתי בפניו היפים שנחו על הכר לצידי, רגליו היו מסובכות ברגלי ומגע ידו על
מותני היה נעים כל כך... הצטנפתי בתוך חיבוקו והחלטתי לקבל את העצה של לייבו,
להתפשר ולשתוק.
5. עולם הפוך
לדעת להדחיק ולהתעלם זה כישרון שלא ניחנתי בו. אם הייתי מוצלח בתחום הזה אולי
הייתי חי עד היום במושב הקטן והנחמד שבו נולדתי, מוחק את הנטייה הארורה הזו שדפקה
לי את החיים וחי את החיים שנועדתי לחיות - בונה בית ליד הורי ואחי, הולך כל בוקר
לבית הכנסת, מתחתן ונעשה יהודי הגון וראוי, בעל לאישה ואב לילדים.
במקום זה אני חי פה, בעיר הבטון הזו, בין גברים שמניחים לתאוות שלהם לשלוט
בהם וצוחקים ממושגים כמו יושר, נאמנות ואהבה. מנסה לבנות לי בית בעיר גדולה ואפורה
בלי משפחה ובלי אלוהים.
לא שלא רציתי, רציתי מאוד להתעלם ממה שראיתי, לשכוח איך הגוף הזה שחיבקתי
באהבה, מעניק ומקבל ממנו עונג וחמימות מתמסר באותה התלהבות לגבר אחר, וכמעט
שהצלחתי, אבל רק כמעט.
אחרי שפוגי גילה שעמית גולש באטרף ומחפש שם סטוצים, ואולי אפילו מוצא, הכול
התפוצץ. פוגי לא חלם לשתוק, ברגע שהוא גילה מה עמית עושה בסתר הוא מיד חולל סקנדל
קטן ועסיסי וזרק אותו מהבית.
הוא שיתף בעניין את כולם, מביך אותנו, את עצמו ואת בן זוגו. לא ככה רציתי לטפל
בעניין, בהתפרצות כזו.
אני התכוונתי לנהוג אחרת, להיות בוגר ובוטח כמו לייבו, רגוע ויציב כמו יוסי ואשר,
רציתי לטפל בעניין בשיקול דעת מבודח, בלי סצנות ובלי דראמות, אבל בגלל פוגי ועמית הדרמה
קווין הקטנה וההיסטרית שחבויה בתוכי, זו שגרמה לי לעזוב את הבית ואת הדת ולחיות
חיים הפוכים, התפרצה שוב, והסוד ששמרתי בתוכי במשך שבוע שלם ארוך ומיוסר יצא החוצה
וגרם למהפכה שלמה.
אחרי שיוסי לקח את פוגי הכועס והממורמר הביתה עמית נחת אצלנו, בוכה ואומלל
ומלא חרטה, ולא הפסיק להתייפח עד שנתנו לו כדור הרגעה.
בסוף הוא נרדם בבגדיו על הספה, פניו מוכתמות בדמעות. "מסכן שכמותו."
אמרתי וכיסיתי אותו בשמיכה, "איזה פאדיחה, מי היה מאמין שפוגי יעשה לו כזה
סקנדל."
"מה מסכן? מה פתאום מסכן?" התרגז איתמר, "מגיע לו! הוא בישל
את הדייסה אז שיאכל אותה. כזה דביל, יש לו בבית חבר כזה חמוד, מה פתאום הוא פותח
כרטיס באטרף ומחפש זיונים?"
ואז, בדיוק ברגע הזה, קפץ לי הפיוז, הברקסים שלי הלכו, והכול התפרץ מתוכי בבת
אחת.
"אתה מדבר?" תפסתי את איתמר בכתפו וגררתי אותו לחדר השינה כדי לא
להעיר את עמית הישן. "איך אתה יכול להיות צבוע כזה? אתה חושב שאני לא יודע מה
אתה עושה עם אשר כל פעם שאני הולך לחדר כושר? איך אתה יכול... זבל שכמוך!"
איתמר נסוג לאחור והתיישב, המום ורועד על המיטה, לוטש בי עיניים פעורות
לרווחה.
"כמה זמן אתה יודע על זה נועם?"
"ראיתי אתכם ביום שלישי שעבר, ראיתי במו עיני איך אתה נותן לו לזיין
אותך בחדר הכביסה, אני לא מבין איתמר, אני פשוט לא מבין."
"למה... למה שתקת? למה לא אמרת כלום?"
"לא יודע. התיישבתי לצידו והתחלתי לבכות, "פחדתי להיות שוב לבד,
פחדתי שאם אני אפתח את הפה אני אצטרך להיפרד ממך."
ושוב, בניגוד לכל היגיון, פניתי אליו למצוא ניחומים למרות שהוא זה שפגע בי.
"אני פשוט לא מבין את זה, למה? בשביל מה אתה צריך את זה? למה אני לא מספיק לך?"
שאלתי בעוד הוא מחבק אותי.
"אני לא יודע." אמר איתמר בעצב, מלטף את גבי, מנסה להרגיע את הכאב
שהוא גרם לי במגע גופו וידיו על גופי. "אני בעצמי לא מבין את זה. אתה בטח לא
תאמין לי, אבל אני באמת אוהב רק אותך. טוב לי אתך מאוד, ואני לא רוצה שניפרד, באמת
שלא."
"גם אני לא רוצה, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שראיתי, ומה פתאום
אתה פסיבי, ולמה בחדר הכביסה דווקא?"
איתמר נאנח. "קשה להסביר." אמר בקול חרישי, מבויש.
"תנסה."
"לא יכול, זה... אני לא יודע מה להגיד נועם, אבל תדע לך שאני לא אוהב
אותו, לא כמו שאני אוהב אותך."
"אז מה אתה מרגיש כלפיו?"
"כלום, באמת שכלום. אני פשוט רוצה פעם בכמה זמן שאיזה גבר יזיין אותי,
זה הכול."
"אז למה לא אני? אני יכול להיות גם אקטיבי, אתה זה שלא רצית."
"כי זה לא יכול להיות אתה, זה חייב להיות מישהו אחר."
"למה?" תבעתי לדעת, מתוסכל ואומלל.
"ככה."
"ככה זה לא תשובה, תסביר לי למה הוא ולא אני?"
"כי אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי. אתה מתוק ויפה, וחמוד כל כך.
אתה... אני מכיר אותך ואוהב אותך כל כך. זה חייב להיות מישהו אחר, גבר מבוגר יותר,
גדול ושעיר וחזק, אחד שלא אכפת לו ממני, שאפילו קצת כועס עלי, שלא ינסה לנשק אותי
או לדבר איתי. סתם אחד שישתמש בי, ידפוק וילך."
"ולמה שם, בחדר הכביסה?"
"התכוונתי לעשות את זה במקלחת, אבל איכשהו הגענו לחדר הכביסה."
"אני לא מבין, למה לא במיטה?"
"כי... כי זאת המיטה שלנו. אני לא רוצה שהוא יכנס לחדר השינה שלנו. הייתי
מעדיף ללכת לאיזה מקום זר לגמרי, אבל זה עולה כסף. פעם הייתי עושה את זה בחוץ, אבל
זה מסוכן מידי וגם קר."
"אז היו גם אחרים חוץ ממנו?"
"כן."
"מתי, כשעוד לא גרנו יחד?"
"כן."
"אני פשוט לא מבין, סתם הזדיינת עם גברים זרים?" הזדעזעתי.
"כן." ענה איתמר בקול עייף ושטוח ונשכב על המיטה בגבו אלי.
"ואחר כך היית איתי ואמרת לי שאתה אוהב אותי? אני לא מבין, איך יכולת?"
"לא יודע. זה כאילו... כאילו שאני מפצל את עצמי, יש את האיתמר הזה שכולם
מכירים, זה שאוהב אותך ורוצה לגור אתך ולחלק אתך את החיים שלו, ובתוכו יש עוד איתמר
שצריך שפעם בכמה זמן מישהו שיזיין אותו בכוח, ישפיל אותו ויכאיב לו קצת ואחר כך
יסתלק ודי."
"אתה חולה נפש, אתה יודע? זה פשוט מגעיל."
"אני יודע." אמר איתמר בעצב, "אתה רוצה שאני אלך?"
"לאן תלך?"
"לא יודע. מה זה חשוב?"
"בטח שזה חשוב, אל תדבר ככה, אני..." נשכבתי לצידו על המיטה והתחלתי
לבכות, מרגיש שאני מתפרק מרוב אומללות וייאוש.
הוא הסתובב אלי וחיבק אותי בכוח, מתנצל, מפציר בי להירגע, ובסוף פשוט נרדמנו,
מותשים ואומללים, נאחזים זה בזה כמו ילדים אבודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה