ב. חרדת נטישה

היה ברור שמישהו פה משקר, והייתי די בטוח שזה לא שחר. השיחה אתו שכנעה אותי שהוא לא הזמין את נמרוד לבוא אתו, ולמה שיעשה את זה? היה ברור שנמרוד מהווה בשבילו סתם פסק זמן קצר ונחמד, בילוי זמני חביב אבל לא משמעותי, ולא היה לי ספק שגם נמרוד חש בכך בסתר ליבו.

כמו כולם גם אני לא אוהב שמשקרים לי, אבל לא יכולתי לכעוס על נמרוד, הבנתי שהוא שיקר כדי לשמור על כבודו ולהגן על עצמו מפני כאב הפרידה.

אחרי שחשבתי על העניין לילה שלם, מתלבט איך לנהוג, החלטתי לשתוק ולהעמיד פנים שאני מאמין לו, להמשיך להיות חבר שלו, לתמוך בו ולעודד אותו ואולי, אחרי שהוא יתגבר על הפרידה, הוא יסתכל ימינה ושמאלה וסוף סוף יראה שאני לא רק חבר ושכן אלא גם גבר, ואם הוא לא יראה את זה בעצמו אני ארמוז לו, אבל עוד לא, קודם צריך לחכות שהוא יתגבר על הפרידה.

זו הייתה תכנית טובה, ואם גם נמרוד היה מתנהל לפיה אולי יכול להיות שהיא הייתה עובדת. למרבה הצער נמרוד קלקל הכל ובמקום לעשות מה שעושים אנשים אחרי פרידה – סובלים מנדודי שינה ומהתקפי בכי, אוכלים המון גלידה תוך צפייה בסדרות טלוויזיה, מטיילים הרבה עם הכלב ועם השכן ושופכים בפניו את הלב - הוא הפתיע אותי, ובמקום להיות נוגה ועצוב הוא התחיל לבזבז כסף ולהתנהג בצורה מופרעת לגמרי.

דבר ראשון הוא החליט לעצב מחדש את דירתו.

"בסוף השבוע הזה אני צובע את הדירה שלי." הודיע לי ודחה בנימוס את הצעתי לעזור לו. "אתה רק תשמור לי על פונזי שלא יפריע ואל תציץ, אני רוצה להפתיע אותך."

הוא הצליח בגדול. הופתעתי מאוד כשראיתי מה הוא עשה - חדר אחד נצבע בירוק וכחול, והשני בצהוב ואדום. המטבח נצבע בפסים סגולים וורודים ורק קירות המקלחת נשארו לבנים, אבל התקרה עוטרה במדבקות כוכבים בצבעי זהב וכסף.

"מה עשית נמרוד?" נדהמתי, משוטט בפה פעור בין החדרים הצבעוניים, תוהה איך הוא הספיק גם לצבוע וגם לנקות הכל.

"רציתי לרענן קצת את הדירה, מה דעתך?"

"אהה... זה... אהה... מאוד מרענן."

"גם אני חושב ככה." הסכים נמרוד בעליזות, "ועכשיו," הושיט לי סמרטפון חדש ומשוכלל, "אני רוצה שתצלם אותי."

"מאיפה הסמרטפון הזה, הוא נראה נורא יקר, ובטח גם הצביעה עלתה לך הון."

"לא כל כך, צבעתי לבד והצבעים היו ממש זולים כי קניתי שאריות, ואחרי שעבדתי כל כך קשה החלטתי שמגיע לי פינוק, והשקעתי בסמרטפון יקר שהוא בעצם גם מחשב, ככה שזה סך הכל לא יוצא כזה יקר. נו, די, אל תעשה פרצוף כזה עמית, זה קצת יקר, אבל קניתי אותו בתשלומים. קדימה," פשט את חולצתו, "תרביץ צילום, אבל שיהיה סקסי." האיץ בי, ואחרי שצילמתי אותו עושה פוזות סקסיות, פעם מבליט את ישבנו ופעם את גופו הדק והחלק, העביר את התמונות למחשב, ואחר כך נכנס לאטרף והעלה אותן לאתר.

"ממתי יש לך פרופיל באטרף?" הצצתי מעבר לכתפו, מתאמץ לקרוא את מה שהיה כתוב בפרופיל שלו. כל מה שהצלחתי להבחין היה שכינויו הוא נימי_94.

"אל תציץ." כיבה נמרוד את המסך.

"למה, אתה מתבייש?" התחלתי להתעצבן.

הוא קם, "לא, מה יש לי להתבייש? אני לבד עכשיו, אז למה שאני לא אחפש מישהו?"

"באטרף? רק פסיכים וסוטים מסתובבים שם."

"לא נכון, גם את שחר מצאתי באטרף."

"נו, לזה בדיוק התכוונתי."

"שחר לא סוטה, ולא..." הוא הניח את ידיו על כתפי, "אל תדבר עליו בכלל!" דרש ודחף אותי לאחור, "ואל תידחף לי לחיים עמית!"

"בסדר, סליחה שהתעניינתי בך ובחיים שלך." נעלבתי, מזועזע מהתנהגותו התוקפנית. הוא אף פעם לא היה גועלי כלפי, וזו הייתה הפעם הראשונה שרבנו, זה היה כל כך לא אופייני לו, מה קרה לו?

פגוע ואומלל נסוגותי לדירתי שקירותיה נראו פתאום לבנים ומשעממים, התיישבתי מול המחשב, הוצאתי מהקפאה את הפרופיל העתיק שלי באטרף, והתחלתי לרגל אחרי נימי_90.

כדי שלא יציקו לי כל מיני נודניקים מחקתי את כל התמונות שלי מהפרופיל, ושיניתי את גילי לחמישים, מה שהבריח ממני את רוב הגברים. עדיין היו כמה עקשנים שבכל זאת שלחו לי הודעות, ולכן הוספתי שאני בארון ואני נשא HIV וזה הותיר אותי בבדידות מזהרת.

שוטטתי לי באטרף, שוקע לאט לאט בדיכאון מהבלגן שהלך שם. אם לפחות היו בלוגים לקרוא, אבל הם ביטלו את האופציה הזו, חבל.

אחרי שעתיים מבוזבזות עזבתי את המחשב והדלקתי את הטלוויזיה, מחפש משהו נחמד שיעודד אותי, ופתאום דפיקה בדלת.

"פתוח!" צעקתי, בטוח שזה נמרוד שבא להתפייס, אבל לא, זה היה איזה בחור זר, גבוה, שרירי ומקועקע, לבוש רק ג'ינס וגופייה הדוקה למרות שהיה עדיין די קריר בערבים.

"כן?" הבטתי בו בפליאה.

"נמרוד?" שאל, מביט בי בחיוך מדושן עונג.

"לא." הזעמתי פנים וקמתי, "נמרוד גר בדירה ממול."

"אה, סליחה." הוא הסתלק, ודקה אחר כך שמעתי את פונזי נובח בעצבנות, מישהו הפליט קללה, ואחר כך שמעתי את פונזי משמיע יבבת הפתעה חדה.

עד כאן! זינקתי מהכורסה ודהרתי לדירתו של נמרוד. לפני שהתפרצתי אליו הספקתי עוד לראות את גבו של המקועקע מתרחק במורד המדרגות.

"מה הוא עשה לפונזי?" התנפלתי על נמרוד שישב על הרצפה וליטף את הגור שיילל והשתין על הרצפה.

"הוא בעט בו." השיב נמרוד, הרים את פונזי המבויש והניח אותו בזרועותיי, "חכה פה, אני הולך להביא סמרטוט, ואחר כך אני רוצה לדבר אתך."

אחרי שהשלולית יובשה ופונזי התנחם בחטיף לכלבים התיישבנו זה מול זה במטבח הצבוע בפסים סגולים וורודים, והבטנו אחד בשני. "רוצה תה?" שאל נמרוד אחרי שתיקה ארוכה ומביכה.

"כן, תודה, עם נענע בבקשה."

הוא עמד בגבו אלי, והתעסק עם הקומקום והספלים. "אתה כועס עלי מאוד עמית?" שאל פתאום.

"לא, רק קצת."

"אני מצטער שדחפתי אותך, בבקשה תסלח לי."

"זה בסדר, תשכח מזה."

"אני לא יכול, אני כזה טיפש עמית."

"עזוב, זה יכול לקרות לכל אחד, בפעם הבאה תברר אם יש לו בעיה עם כלבים, או שקודם תביא את פונזי אלי."

"בפעם הבאה... אתה רוצה שיהיו עוד פעמים?"

"איך אתה יכול לשאול שאלה טיפשית כזו נימי? בטח שאני לא רוצה אבל..." לפני שהספקתי להשלים את המשפט הוא הניח מולי ספל תה מהביל והתיישב.

"אבל מה?"

"אין לי זכות להגיד לך מה לעשות, אם אתה רוצה להשתגע ולצבוע את המטבח שלך בפסים ולהזמין אליך אנשים זרים בשביל סקס אז בבקשה, אני רק מבקש שתיזהר ותשמור על עצמך, ואל תיתן לאף אחד לפגוע בפונזי."

"בסדר." הנהן נמרוד, ושאל אם בא לי עוגה.

"עדיף שלא אני משתדל לא לאכול בלילה."

"אתה צודק, תשמע עמית, יש משהו ש... עזוב לא משנה."

"כן משנה. נו, תגיד."

"אתה מבטיח לא לכעוס עלי?"

"כן."

"איך אתה יכול להבטיח דבר כזה? ומה אם עשיתי משהו נוראי?"

"אני בטוח שלא. נו, תספר."

"שיקרתי לך, זה מספיק נוראי?"

"כל אחד משקר לפעמים," שמרתי על שלוותי, "בקשר למה שיקרת לי?"

"בקשר לשחר, נשארתי בארץ כי הוא לא ביקש ממני לנסוע, רציתי, אבל הוא לא הסכים."

"אני יודע."

"אתה יודע? איך?"

"שחר סיפר לי."

"אז ידעת כל הזמן שהוא זרק אותי?"

הנהנתי.

"אז למה לא אמרת כלום, למה שתקת ונתת לי לעשות צחוק מעצמי?"

"כי... מה כבר יכולתי להגיד? הבנתי שאתה לא רוצה שאני אדע מה באמת קרה ולכן שתקתי."

נמרוד כבש את פניו בכפות ידיו, "אני כל כך מתבייש, יצאתי גם טיפש וגם שקרן."

"לא נכון נימי." קמתי אליו, נעמדתי מאחוריו וליטפתי את כתפיו ועורפו, "אתה לא טיפש ולא שקרן. אל תדבר ככה." נישקתי את פדחתו המתולתלת, "אל תבכה נימי." הפצרתי בו.

הוא קם ונצמד אלי בחיבוק, ואחר כך הרים אלי את פניו, וכשהצמדתי את שפתי לשפתיו נעתר לי ברצון והחזיר לי נשיקה. 

התנשקנו שוב ושוב ואז, במקום להסתפק במה שכבר השגתי, התחלתי לנסות להפשיט אותו, או במילים אחרות - לזרום. להצדקתי אוכל רק להגיד שהייתי חרמן נורא ומאוהב מאוד, פעלתי מתוך דחף ולא ממש חשבתי, ובדיעבד טעיתי.

"מה אתה עושה עמית?" הדף אותי נמרוד מעליו ונעץ בי מבט משתומם.

"אני... אני... חשבתי ש... שאם כבר אז..."

הפליאה בעיניו התחלפה בסלידה, "מה בדיוק חשבת? שאם אני לבד עכשיו אז כל מי שבא ברוך הבא?"

"ממש לא." התגוננתי, "אתה טועה, זה ממש לא ככה."

"לא, אז איך זה?" הניח נמרוד את ידיו על מותניו וסקר אותי במבט מלא גינוי ששיתק אותי לגמרי.

"לא משנה, עזוב, אני מתנצל ש... ש... לא חשוב, סליחה." גמגמתי, נבוך ומבויש ונחפזתי לחמוק ממנו לדירתי.

"אידיוט, בהמה, טיפש, דביל, חמור, מפגר!" קיללתי את עצמי, בועט בתסכול ברהיטים, ואחרי שמיציתי את מלאי הקללות שלי הוספתי גם מכת אגרוף בקיר חדר השינה, מכאיב לפרקי אצבעותיי.

"עמית, מה אתה עושה? מה הרעש הזה?" דחף נמרוד את ראשו מבעד לדלת דירתי, "אתה בסדר?"

"לא, אני... עזוב, לא בא לי לדבר על זה."

"על מה לא בא לך לדבר?" נכנס נמרוד לדירתי.

"על כלום, אתה מוכן לעוף מפה?" הזעמתי אליו את פני, אבל הוא לא התרשם,

"רק אם תסביר לי מה קרה לך." התנה, התקרב אלי והניח את ידו על כתפי, מציץ בפני, "למה אתה בוכה?"

"אל תדבר שטויות, אני לא בוכה."

"אבל יש לך דמעות בעיניים, זה בגללי?"

משכתי בכתפי והסבתי ממנו את פני, "תעזוב אותי."

"אני מתנצל אם נפגעת ממני עמית, לא רציתי להעליב אותך."

"לא נעלבתי, בוא פשוט נשכח מכל הקטע הזה."

"ברצון, הנה, תלחץ לי את היד ונשכח מכל העסק המביך הזה." הושיט לי נמרוד את כפו ללחיצה. הנחתי את כפי בכף ידו, וכשהוא לחץ אותה גנחתי מכאב בגלל אצבעותיי החבולות. "מה קרה לך?" בחן נמרוד את ידי, "מה עשית, למי הרבצת?"

"לקיר." נאלצתי להודות.

הוא הצטחק את צחוקו היפה והבהיר, "למה? מה הקיר עשה לך?"

"כלום, אני סתם..." הפכתי אליו את גבי כדי שלא יראה את הדמעות המרשיעות שהחלו לזלוג על לחיי, וקיוויתי שיבין את הרמז ויסתלק.

הוא עשה בדיוק ההפך, ולא רק שלא הסתלק אלא התקרב אלי עוד יותר, והניח את ידיו על כתפי, "עמית, אתה בסדר? מה קרה? נו, די, אל תהיה כזה, תסתובב אלי, תדבר איתי."

"לא בא לי, ואין לי מה להגיד לך."

"למה אתה שונא אותי, בגלל שלא רציתי להזדיין אתך?"

"לא, ואל תדבר ככה, אתה בכלל לא מבין כלום."

"אז תסביר לי." התעקש נמרוד, ואחרי שהצליח לסובב אותי אליו הדף אותי קלות אל המיטה, הושיב אותי עליה והתיישב לצדי, "נו, די להיות כזה, תספר לי מה קרה לך."

מחיתי את הדמעות בשרוולי חולצתי, "לא קרה לי כלום."

"אתה לא מתבייש לשקר לי בפנים?" הוכיח אותי נמרוד בחביבות מחויכת, "הרי ברור שמשהו לא טוב עובר עליך, נו, קדימה, אל תתבייש, תספר."

"בסדר." נכנעתי, "אבל אל תאשים אותי אם זה לא ימצא חן בעיניך."

"אני מבטיח לא להאשים אותך." הבטיח נמרוד, והגיש לי טישו.

"תודה." קינחתי את אפי, "העניין הוא ש... שאני אוהב אותך, זהו, אין לי יותר מה להגיד, ואם לא היית נפרד משחר הייתי שותק לנצח בנושא הזה ומחכה שזה יעבור לי, אבל מאחר ונפרדתם..."

"אתה מתכוון מאחר והוא זרק אותי." תיקן אותי נמרוד בקרירות.

"זרק, נפרד, לא משנה, העובדה היא שאתה בלי בן זוג עכשיו ואני... אני מתאפק כבר כמה חודשים לא להגיד ולא להראות לך כלום, ועכשיו זה התפרץ פתאום, ולכן התנהגתי כמו בהמה, ואני מתנצל ומבקש סליחה ומקווה שתצליח לשכוח הכל כי אין לי כוח וחשק לעבור שוב דירה." פלטתי בבת אחת את כל מה שהיה על ליבי, ונשכבתי על מיטתי, גבי מופנה אל נמרוד שהמשיך לשבת לידי בשתיקה מהורהרת.

"אתה יודע," הפר לבסוף את שתיקתו הממושכת, "שחר דווקא אמר לי לפני איזה חודשיים שנראה לו שאתה... הוא לא אמר מאוהב, אבל סיפר לי שיש לו רושם שיש לך רגשות כלפי. אני כמובן צחקתי, ואמרתי שהוא מדבר שטויות ורק נדמה לו, אבל מסתבר שטעיתי."

"נכון, אתה טעית ושחר צדק." הסכמתי, "אז מה אתה אומר, שאני אעבור דירה?"

"אתה צריך לעשות רק מה שטוב לך כמובן, אבל הייתי שמח מאוד אם היינו ממשיכים להיות שכנים וחברים כמו שהיינו עד עכשיו."

"בסדר, מקובל עלי." התיישבתי וניסיתי לחייך אליו. הוא גמל לי בחיוך, ואמר שחבל נורא שאני כל כך צעיר, אם הייתי מבוגר יותר באיזה חמש עשרה שנה אז...

"לא יותר פשוט שאתה תיפטר מתסביך האבא שלך?"

"הלוואי ויכולתי." נאנח נמרוד, "אתה יודע שאפילו הלכתי לפסיכולוג כדי לדבר אתו על זה שאני נמשך רק לגברים מבוגרים?"

"נו, וזה עזר?"

"לא ממש. הפסיכולוג היה בן אדם מאוד חכם ונחמד, ודיברנו המון על החיים שלי, בעיקר על מה שאני זוכר מאבא שנעלם כשהייתי בן חמש, ואיך גדלתי רק עם אימא שעשתה הכל בשבילי וסירבה בגללי לכל השידוכים שהציעו לה, ואם לא הייתי מספר לו שאני מאוהב בו, ומנסה לחבק אותו אולי הייתי ממשיך בטיפול עד היום."

"הוא הפסיק לטפל בך כי התאהבת בו?" השתוממתי.

"כן, גם, וגם בגלל שאחרי שעברתי לדירה משלי לא יכולתי להרשות לעצמי יותר לשלם שלוש מאות שקל לפגישה." צחק נמרוד, אחז בכף ידי החבולה ובחן אותה בתשומת לב, "מסכן שלי, תראה מה עשית לעצמך, כואב?"

"כן, קצת."

"לא נורא, עד החתונה זה יעבור." התלוצץ נמרוד, ופתאום רכן ונישק את גב כף ידי החבולה, "נשיקה וזה יתרפא." התבדח.

"נימי, די, מה אתה עושה, תפסיק!" נלחצתי.

"ואם בא לי דווקא להמשיך." התגרה בי נמרוד, משך אותי אליו ונישק אותי על פי.

החזרתי לו נשיקה, השכבתי אותו פרקדן, ונשכבתי עליו. "תיזהר ילד, אתה משחק באש." הזהרתי אותו, מצמיד את פני לפניו.

"לא פוחד, אני אוהב לשחק באש." השיב נמרוד בבת צחוק, והפעם לא התנגד כשמשכתי מעליו את חולצתו, ואחר כך את מכנסיו.

התנשקנו והתגפפנו, קודם בערום חלקי ואחר כך מלא, ולא הפסקנו עד ששנינו גמרנו והשתרענו אחד לצד השני, מתנשמים ומתנשפים.

"זה היה טוב." גנח נמרוד.

"כן." הסכמתי, "אבל מה יהיה אחר כך?"

"נתקלח, נאכל משהו, ואחר כך נטייל עם פונזי ובלילה.... נראה כבר מה יהיה בלילה."

6. פרק אחרון

מה שקרה בלילה היה שוב סקס כמובן, ואחר כך אכלנו טוב ויצאנו לטיול לילי עם פונזי שלא האמין למזלו הטוב, והתרוצץ סביבנו, מקפץ ומכשכש בזנבו מרוב אושר. "תגיד, למה צבעת מחדש את הדירה שלך?" שאלתי את נמרוד את השאלה שהציקה לי מאז שראיתי מה הוא עולל לדירתו.

הוא גיחך, "מה, לא יפה?" שאל, מבודח, "אני יודע שאולי הגזמתי קצת, אפשר אפילו להגיד שהשתוללתי, אבל סך הכל יצא לא רע, נכון?"

"יצא בסדר, קצת פסיכודלי, אבל בסדר." הסכמתי, "אבל מה שרציתי לדעת זה לא למה בחרת בצבעים המשוגעים האלה, אלא למה בכלל הלכת וצבעת?"

"בגלל החרדת נטישה שלי." הסביר נמרוד, והחיוך הרחב שהיה נסוך בדרך כלל על פניו רעד קצת, "תמיד אחרי שעוזבים אותי אני נכנס למין קריז כזה... עדיף לצבוע מאשר לשתות או להזדיין עם כל מיני... אתה לא חושב ככה?"

"כנראה שכן." הסכמתי, תוהה עם הסקס איתי גם נחשב להזדיינות עם כל מיני.

"מה שעשיתי אתך לא נחשב." ניחש נמרוד את מחשבותיי.

"למה לא?"

"כי אני ואתה.... כי אתה לא סתם זר, כי אנחנו קודם כל חברים, אנחנו חברים נכון?" תלה בי מבט מודאג.

"בטח." כרכתי יד על כתפיו, ובחסות האפלולית ששררה ברחוב הגנבתי נשיקה קלה על לחיו. דבריו שמחו אותי כל כך שאם היה לי זנב בטח הייתי מכשכש בו מרוב אושר, "מה דעתך שנעבור לדירה גדולה יותר עם גינה? יש דירות קרקע עם יציאה לגינה, אני בטוח שפונזי יאהב לגור במקום כזה."

עמית נאנח, "נמרוד, לא התכוונתי לחברים מהסוג הזה, הרי רק לפני שבוע נפרדתי משחר... זה קצת מוקדם מידי בשבילי להיכנס לזוגיות חדשה, מה שהתכוונתי זה שנהיה חברים כמו קודם, אבל חברים עם הטבות."

"הטבות? אתה מתכוון..." טעם חמוץ של אכזבה מילא את פי, "אתה מתכוון שנהיה יזיזים?"

הוא הנהן במרץ, "רק אם מתאים לך כמובן." הוסיף בחיפזון, "אם לא אז פשוט נמשיך כמו קודם."

"איך כמו קודם? אבל הרי..." יכול להיות שהוא לא מבין שאני אוהב אותו? "אני לא יודע..." היססתי.

לשמע דברי נעלם חיוכו וזוויות פיו נשמטו. "טוב, ננסה, מה יכול להיות." נחפזתי לסגת, ולא דיברתי יותר על הדירה עם היציאה לחצר שרציתי שנשכור יחד. אם הוא מתכנן להזדיין עם אחרים עדיף שזה יהיה רחוק ממני ככל האפשר.

בשבועות הראשונים נמרוד באמת ניסה לבלות ולהתפרע, "מגיע לי לצבור חוויות ולהרגיש רווק מבוקש." הסביר כשסיפר לי שהוא הולך לחגוג בליין החדש ההוא שמפרסמים באטרף, למרות שבסופו של דבר בכל ליין פוגשים תמיד את אותם אנשים ויוצאים משם שתויים ועם אוזניים מצלצלות מהמוזיקה הרועמת.

איך אני יודע מה קורה בליין ההוא? כי ברגע האחרון נמרוד נבהל וביקש שאבוא אתו כי פאדיחה לבוא לבד.

אני לא חובב גדול של מסיבות ומועדונים, אבל מאחר והוא ביקש הסכמתי והלכתי, ונהניתי מאוד, ואני חושב שגם הוא. נמרוד רקדן ממש טוב והמוזיקה הייתה קצת חזקה מידי אבל לא רעה בכלל. היה כיף גדול בעיקר כי בסופו של דבר הוא סיים את הלילה, כמו תמיד, במיטתי.

ידעתי שהוא יוצא פה ושם לדייטים, אבל ביקשתי שלא יספר לי מה עובר עליו, ולרווחתי הוא הקפיד לשתוק. אולי כי רוב הדייטים לא היו מוצלחים במיוחד? כך או כך הוא תמיד חזר הביתה, אלי, ועם הזמן התעייף מבילויים, וכשהסתיים החוזה על הדירה שלו הוא לא חידש אותו אלא עבר לגור איתי, מבטיח לי הבטחה מעורפלת שברגע שייגמר הלחץ בעבודה - המסעדה בה עבד עברה למקום חדש וגדול יותר והוסיפה עוד מאכלים לתפריט, מה שגרם לנמרוד לשהות בעבודה שעות רבות מהרגיל – הוא יחפש דירה חדשה.

אחרי הפתיחה החגיגית של המסעדה ירד אצלו קצת הלחץ בעבודה, אבל בינתיים נגמר גם לי החוזה, ובעל הבית הודיע לי שהוא מתכנן לתת את הדירה לבן שלו שהתחתן סוף סוף, ולכן, לצערו, הוא מבקש ממני שאתפנה משם.

בלי לספר שום דבר לנמרוד חיפשתי ומצאתי את דירת חלומותיי - דירת קרקע לא גדולה אבל עם פטיו מרוצף קרמיקה ויציאה לחצר מגודרת, והעמדתי אותו בפני עובדה – בעוד שבוע אנחנו, אני ופונזי, עוברים לדירה חדשה, לא זולה כמו הדירה הקודמת, אבל לדעתי שווה, והוא מוזמן להצטרף.

"אני רואה שהחלטת כבר לבד על הכל, מותר לי לראות קודם את הדירה?" שאל נמרוד, ולרווחתי הוסיף חיוך.

"בטח, קדימה, תביא את החגורה של פונזי ונלך." 

כמו שידעתי פונזי התלהב מאוד מהחצר, ואילו הדירה מצאה חן בעיניו של נמרוד, וכשהודעתי לו שנישן בחדר השינה הגדול שמחובר לחדר הארונות, ושחדר השינה הקטן יותר יהיה חדר העבודה שלי, הוא פשוט הנהן בהסכמה, בלי להתווכח.

"אתה מבין מה זה אומר נמרוד?" התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

"שלא נצטרך לקחת אתנו את הארון בגדים המתפרק שאימא שלי נתנה לי במקום לזרוק לזבל?"

"גם, אבל אני מתכוון לזה שזה אומר שאני ואתה... שאנחנו זוג, לא יזיזים ולא שום שטות כזו."

הוא צחק, והודיע לי שאני טיפש, ושאל אם נוכל לקנות סוף סוף מיטה זוגית חדשה או לפחות מזרון חדש?

"מזרון בטח נקנה כי הישן פשוט מגעיל, ואם נמצא משהו לא יקר מידי נקנה גם מיטה." הסכמתי וחיבקתי אותו, "אני אוהב אותך נמרוד." העזתי להגיד לו שוב מה ששמרתי לעצמי במשך זמן רב מידי. הוא חיבק אותי חזרה, ואמנם לא החזיר לי באותו מטבע, ולא אמר שהוא אוהב אותי גם כן, אבל הכריז שריפאתי את חרדת הנטישה שלו, וזה סיפק אותי בהחלט.

חיינו יחד בהרמוניה ובאושר כמעט שנתיים, ואז בעל הבית של המסעדה בה עבד נמרוד קיבל התקף לב, והחליט לסגור את המסעדה. כדרכו נמרוד לא הגיב טוב על שינוי מהסוג הזה, נכנס ללחץ והסתובב מודאג ומדוכדך בגלל הפיטורים שלו, מנסה נואשות למצוא עבודה חדשה. היה אז קצת מיתון, והוא התקשה בכך, אבל אני בטוח שאם הוא היה מתמיד הוא היה מוצא משרה טובה לא פחות, אבל דווקא אז נמלך אביו האובד בדעתו ויצר אתו קשר. התברר שהוא חי במשך שנים בארצות הברית, ואפילו התחתן שם עם אישה אחת, גרושה עם ילדים.

"הוא מספר שהוא תמיד חשב עלי והתגעגע, אבל רק אחרי שהוא חלה הוא העז לקחת יוזמה ולחפש אותי בפייסבוק." גילה לי נמרוד.

"וענית לו? חשבתי שאתה כועס עליו ולא רוצה אתו שום קשר?" השתוממתי, "איזה מן בן אדם הוא?" תהיתי בסקרנות.

"תראה, בזמנו באמת כעסתי עליו נורא, אבל אל תשכח שהוא עזב לפני עשרים וחמש שנים, אנשים משתנים במשך הזמן וכיום הוא כבר די מבוגר, ולא בן אדם בריא, והוא באמת נורא מתחרט... מה הטעם להתחיל להתחשבן אתו כיום?"

"הוא יודע עליך, שאתה הומו?"

"כן, אמרתי לו את זה מיד, והוא קיבל את זה ממש יפה, וסיפר לי שגם הבן החורג שלו הומו, ככה שזה לא משהו שזר לו." סיפר לי נמרוד בהתלהבות, והבחנתי שהוא נראה פתאום שמח כמו פעם, לפני שפוטר.

"אז מתי תיפגשו?" שאלתי, "יש מצב שהוא יחזור לארץ?"

"לא, הוא לא מספיק בריא לטוס, אבל הוא מוכן לשלוח לי כרטיס נסיעה אליו, ולארח אותי כמה זמן שאני ארצה." נמרוד קיפץ בכיסאו מרוב שמחה כשבישר לי על ההזמנה של אביו, ואמר שאיזה מזל שהוא בין עבודות עכשיו כי בתקופה שהוא עבד בקושי היה לו זמן לצאת לכמה ימים לצימר.

"נכון." הסכמתי, "אתה רואה שאני צודק כשאני אומר שבכל רע יש גם טוב?" חייכתי אליו, והתאמצתי לשמוח בשמחתו.

"לכמה זמן אתה רוצה לנסוע?" שאלתי, מסתיר את הדכדוך שהתחיל לפלוש לנשמתי.

"לאיזה חודש חודשיים, משהו כזה, תוכל להסתדר בלעדיי?"

"כן, בטח. תיסע, תעשה חיים, תכיר את אבא שלך, תראה את העולם. אני ופונזי נהיה בסדר גמור." הבטחתי לו, מחניק את התקף חרדת הנטישה שהתחיל אצלי.

הוא נסע, מבטיח לי שמיד אחרי שיחזור נצבע יחד את הדירה, אבל החודשים הפכו לשלושה, והשלושה לחצי שנה, ובסופו של דבר הוא סיפר לי מה שליבי ניבא לי כבר מזמן – הוא התאהב באקס של הבן החורג של אביו שמצא לו עבודה נפלאה במסעדה מפוארת, והוא מצטער מאוד, אבל טוב לו שם מאוד, והוא לא חוזר. הוא יודע שזה לא הוגן מצדו, אבל הוא מבקש שאבין אותו ואסלח לו, ומפציר בי לשכוח אותו ולמצוא מישהו אחר. הוא שולח חיבוק ונשיקה לי ולפונזי, ומאחל לי שאהיה מאושר בעתיד כמו שהוא מאושר עכשיו.

"אני מודה לך על האיחולים שלך, ואני אפילו מבין אותך, ויכול להיות שיום אחד אני אפילו אצליח לסלוח לך, אבל אני לא חושב שאני אצליח לשכוח אותך." כתבתי לו חזרה, ואחר כך הלכתי וקניתי במחיר מציאה כמה קופסאות צבע בכל צבעי הקשת – היה מבצע על שאריות שרצו להיפטר מהן - וצבעתי כל קיר בדירה שלנו בצבע אחר, ולפעמים גם בפסים. אחרי שסיימתי היא נראתה שונה לגמרי מהדירה בה גרתי עם נמרוד, וחרדת הנטישה שדחפה אותי לעבוד כל כך קשה נרגעה כמעט לגמרי. לצערי הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי יותר כוח להדביק על תקרת חדר השינה את הכוכבים הזוהרים שהביא נמרוד מדירתו הקודמת, אבל ליתר ביטחון שמרתי אותם, עם המזל שלי עם גברים אני בטח עוד אשתמש בהם בעתיד.