עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. דירה להשכיר

1. דו-משפחתי
"איזה יופי." פרשה אפרת את זרועותיה וחגה סביב עצמה, חיוך מאושר על פניה, "סוף סוף דירה שמרגישה כמו בית." הכריזה בקול גדול, למרבה חלחלתו של דור שרק הבוקר הזהיר אותה לשמור על פני פוקר, ולא להתלהב יותר מידי בנוכחות המתווך שסייר איתם ברחבי הקריה במטרה למצוא דירה מתאימה לזוג צעיר, מסודר ונקי, ולא עשיר מידי.
הוא העווה את פרצופו כלפיה בתוכחה, אך לשווא, היא כבר עמדה בגבה אליו, מציצה מהחלון, סוקרת בהתלהבות את יער האלונים שהשתרע ממש מתחת לחלון. "מה ההר הזה?" הצביעה אל רכס הרים כחלחל שנמתח על קו האופק.
"זה הכרמל." הסביר המתווך, "את רואה את המבנה הזה בראש ההר? זו המוחרקה, מקום מדהים עם נוף נפלא, כדאי לכם לבקר שם."
"באמת?" התלהבה אפרת והפנתה מבט מפציר אל דור, "מה דעתך דורי, אולי ניסע לטייל שם בשבת?" הציעה.
"אולי." הסתייג דור באי רצון, "אבל אפי, אל תשכחי למה אנחנו פה, יהיה לנו עוד זמן לטיולים, קודם אנחנו חייבים למצוא מקום לגור." הזכיר לה, וליבו נצבט בדאגה למראה המבט הפגוע בעיניה היפות.
"לדעתי כבר מצאנו." העבירה אפרת מבט מרוצה על הסלון הגדול שנפתח אל פטיו מרוצף קרמיקה אדמדמה, "הדירה הזו מוצאת חן בעיני." הכריזה.
"זו לא דירה, זה בית דו-משפחתי צמוד קרקע." תיקן אותה המתווך, "אבל הוא כמעט בטווח המחיר שלכם ולכן..."
"כמעט? כמה זה כמעט?" התמלא דור חשד, וכששמע שהמחיר הוא שלושת אלפים ₪ לחודש נאנח, והזכיר למתווך שהגבול העליון שלהם הוא אלפיים חמש מאות ₪.
"כן, אני יודע, אבל אף דירה שהראיתי לכם במחיר הזה לא מצאה חן בעיניכם." הזכיר לו המתווך בטון נעלב, אם כי שניהם ידעו שכוונתו היא שאף אחת מהדירות שהראה להם קודם לא מצאה חן בעיני אפרת.
"אני יודע." ניחם דור את המתווך הפגוע, "אבל אין ברירה, ולכן נצטרך לחזור לדירה השנייה שראינו, לפחות יש שם ריהוט." פנה הפעם לאפרת.
"אבל הדירה ההיא הייתה פשוט איומה." התקוממה אפרת, "קומה שלישית בלי מעלית ותקרה מתקלפת, המטבח נורא קטן והרהיטים ממש מגעילים."
"נצבע את התקרה ונסדר הכל יפה." הבטיח לה דור, "אני יודע שזו לא דירת החלומות שלך אפי, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו משהו יקר יותר."
אפרת שתקה, אבל פניה קדרו ופיה רטט כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי, ודור התמלא רגשות אשמה על שהוא לא עשיר דיו. נכון שהם עמדו לשלם את שכר הדירה יחד, אבל אפי הייתה עדיין סטודנטית שהרוויחה שכר דל - הוריה ממנו רק את לימודיה – והוא, שהתחיל לעבוד רק לפני חודשים ספורים במפעל, פשוט לא הרוויח עדיין די כסף, וברור שאם הם רוצים לחסוך כדי להתחתן ואחר כך לרכוש דירה...
הוא חזר באזניה על כל הנימוקים ההגיוניים הללו, מסביר לה שוב בסבלנות שזו רק הדירה הראשונה שלהם, וכל זמן שאין להם ילדים והם צעירים ובריאים באמת שאין שום סיבה להתפנק ולבזבז הון על בית דו-משפחתי עם שלושה חדרי שינה ופטיו כשהם יכולים לגור בדירה זולה וקטנה בלי מעלית. "תחשבי על זה אפי, אם תטפסי כל יום ברגל לקומה השלישית תוכלי לוותר על חדר כושר." ניסה להתבדח, והצליח רק להעליב את אפי שהאשימה אותו שהוא חושב שהיא שמנה.
הוא מחה בתוקף וניסה לעשות הכל כדי לפייס אותה ולהרגיע את סערת רוחה, אך לשווא. היא אמנם הסכימה אתו לבסוף שעליהם להסתפק בדירה קטנה, אבל נשארה זועפת ועצבנית, וסירבה להזמנתו לשבת אתו בבית קפה.
"חבל לבזבז את הכסף." העירה בעוקצנות, ודרשה שייקח אותה מיד הביתה כי רגליה כואבות מרוב התרוצצות, והיא עייפה.
דור הסיע אותה לבית הוריה, קיבל בהכנעה את נשיקת הפרידה הצוננת שלה, וחזר לבית הוריו מדוכדך ונכא רוח, הסתגר בחדרו הקטן שאמו כבר השתוקקה להפוך לחדר עבודה, כיבה את האור וניסה להירדם.
קצת אחרי חצות צלצל הטלפון והעיר אותו. הוא ענה הלו מנומנם, והופתע לשמוע את קולה של אפי, נמרץ ועליז, "דורי, תתעורר, מצאתי פתרון." הכריזה.
"פתרון למה?" התיישב דור במיטתו, מגשש בכפות רגליים יחפות אחרי נעלי הבית שלו.
"לדירה." קצרה רוחה של אפי.
"איזה דירה?" תהה דור שמוחו הלום העייפות התקשה לעקוב אחרי דבריה.
"נו, הדו-משפחתי מול הכרמל, הבית האחרון שראינו, זה עם השלושה חדרי שינה והפטיו שלדעתך אין לנו די כסף בשבילו."
"לא רק לדעתי, באמת אין לנו די כסף לדו-משפחתי."
"אני יודעת דורי, אבל מה אם נכניס עוד דייר שייתן לנו אלף ₪ לחודש?"
"עוד דייר, למה את מתכוונת?"
"אוף, דורי! אולי תתעורר כבר?" כעסה אפרת, "למה אתה כבד כזה? אפשר לחשוב שהערתי אותך באמצע הלילה."
"עכשיו שתים עשרה וחצי בלילה, מה זה אם לא אמצע הלילה?" התווכח דור, "חשבתי שאת עייפה והלכת לישון מוקדם."
"הייתי כל כך עצבנית שלא הצלחתי להירדם, ופתאום קיבלתי הודעה מנורי, הוא חזר לארץ לפני כמה ימים והוא מחפש דירה באזור שלנו, מיד הצעתי לו חדר בדו-משפחתי שלנו והוא ישר הסכים."
"נורי... זה לא הבחור ההוא שהיית מאוהבת בו בצבא?"
"נו, כן, אבל בחייך, זה היה לפני המון שנים."
חמש שנים זה לא המון חשב דור לעצמו, אבל המשיך להקשיב בשקט לאפרת שסיפרה לו מה היא אמרה לנורי, ומה הוא אמר לה, ואחר כך שאלה אותו מה דעתו.
"אני לא יודע אפרת, חשבתי שאנחנו שוכרים דירה כדי שנהיה יחד, ופתאום את מכניסה לי את ה... הפרימוס הזה."
"פרימוס?" פרצה אפרת בצחוק, "מה פתאום פרימוס?"
"ככה קראו פעם, בתקופת הצנע, כשהיה מחסור בדירות, לשותף שלישי שנכנס לגור עם זוג."
אפרת געתה בצחוק, "איזה רעיונות יש לך דורי, אני חייבת לספר את זה לנורי, הוא ימות על זה."
"בסדר גמור. מצידי שימות." נשאר דורי רציני.
"מה? פתאום אתה כועס עלי? למה, בגלל שצחקתי?" היתממה אפרת.
"ממש לא, אני אוהב לשמוע אותך צוחקת ונהנית, אבל האמת אפי שהרעיון שלך לא מוצא חן בעיני."
"אבל למה לא? יש המון אנשים שגרים עם שותפים לדירה, מה רע בזה?"
"מה רע בזה? את באמת לא מבינה, זו לא את שסיפרת לי איך היית מאוהבת בבחור הזה במשך שנתיים? היית רוצה שאני אזמין כשותפה לדירה שלנו בחורה שהיה לי קראש עליה?"
"היה לך פעם קראש על מישהי? באמת? חשבתי שאני הבחורה הראשונה שהתאהבת בה, אתה עוד אוהב אותי דורי או שנמאסתי עליך בגלל שאני שמנה מידי?"
"נו, די כבר אפרת, אל תשני נושא. אף פעם לא אמרתי שאת שמנה מידי, איך בחורה ששוקלת חמישים ק"ג עם מפתחות ונעליים יכולה להיות בכלל שמנה מידי? את דקיקה וחטובה, ואני אוהב אותך בכל ליבי, ודווקא בגלל זה אני לא רוצה לגור באותו בית עם מישהו שהיית מאוהבת בו פעם."
"כן, אבל תזכור שכל זה קרה פעם, כשהייתי צעירה וטיפשה, ולא הבנתי מהחיים שלי. היום אני אוהבת רק אותך דורי, ונורי הוא רק חבר. אני נשבעת לך שהוא בחור ממש מקסים, נקי ומסודר ומבשל מצוין... אתה יודע מה? בוא ניפגש מחר בדו-משפחתי ואז נראה אם יש מצב, אולי המקום בכלל לא ימצא חן בעיניו ואז כל העסק יתבטל."
"אולי?" הסכים דור למרות שידע שהסיכוי לכך קטן מאוד.
"ואולי אחרי שתפגוש אותו ותראה איזה בחור חמוד ומקסים הוא תפסיק להתנגד לפתרון המושלם שלי וככה נוכל לגור במקום נחמד ולא בכוך המזעזע ההוא?"
"אולי." נאנח דור שהלחץ בשלפוחית השתן שלו שיבש את מחשבתו, "תראי אפי, אני חייב ללכת להשתין אז..."
"טוב, יאללה ביי ולילה טוב." הבינה אפרת את הרמז וסגרה.
ואולי חשב דור בזמן שהשתין, הנורי הזה ישנא אותי ממבט ראשון ויסרב להיות פרימוס בדירה שלנו? הלוואי איחל לעצמו, שטף ידיים חזר למיטתו ונרדם.

2. להעיר כלבים ישנים
הפתרון שהציעה אפרת לבעיית המגורים שלו היה מפתה מאוד, כמעט מפתה מידי. לכאורה, מה יכול להיות נוח ופשוט יותר? הוא לא צריך לעבור על מודעות ולטלפן לזרים, להציג את עצמו ואחר כך לכתת את רגליו, להתרוצץ בין בתים ודירות, ולהתלבט באיזה דירה לבחור. כל הטרחה המייגעת הזו נחסכה ממנו, יש כבר בית ויש לו שם חדר שממתין לו, המחיר סביר לגמרי, והמיקום מעולה. אפרת נשבעה לו שמדובר בבית מרווח ושקט עם נוף נפלא, וברור שהוא יוכל לגדל כלב, יש חצר נעימה ויש פטיו מרוצף, ואותה הוא הרי מכיר היטב ויודע שהם מסתדרים נהדר, והיא מבטיחה לו שדורי, החבר שלה, הוא בחור נהדר, שקט וחביב.
הכל נשמע מושלם, אם רק לא היה הלילה ההוא, ליל מסיבת הסיום שלו, הוא לא היה מהסס לרגע, אבל הלילה הזה - שהוא התאמץ להדחיק מזיכרונו - חזר להטריד אותו, והוא נזכר שוב בבכי העלבון של אפרת, ואיך השתיקה אותו כשניסה להתנצל, מוכה אשמה ומבוהל.
אחרי הפיאסקו המביך ההוא הוא הסתלק לדרכו, יצא לחופשת שחרור, ולא יצר אתה יותר קשר עד שנפגשו לגמרי במקרה בשדרות רוטשילד. הוא היה בדרכו לחדש את הוויזה האמריקאית שלו, והיא סתם הסתובבה לה לטיול התאווררות בתל אביב. אף מילה לא נאמרה על מה שקרה ולא קרה אז. הם לחצו ידיים והתחבקו, דיווחו זה לזה על התוכניות שלהם לעתיד, ריכלו קצת על מכרים משותפים, הצהירו שהם באמת חייבים להיפגש שוב ולבסוף נפרדו בנשיקה על הלחי. כל מי שהיה מביט בהם מהצד היה רואה שני צעירים עליזים וחייכניים, חברים טובים ששמחים להיפגש שוב אחרי פרידה ממושכת.
מיד כשחזר הביתה הוא ביקש ממנה חברות בפייסבוק, ואחרי כמה שעות היא הסכימה וכתבה לו כמה מילות נימוס חביבות שהוא השיב עליהם בחביבות דומה, והכל היה כאילו בסדר.
אולי, אם הוא לא היה צריך לארגן את הנסיעה שלו ללימודים בסן פרנסיסקו הוא היה עושה מעשה, נפגש אתה ומנסה להסביר לה הכל ולהחזיר לקשר שלהם את האיכות האינטימית שהייתה לו פעם, אבל הוא היה לחוץ בזמן, והיו לו כל כך הרבה סידורים ועניינים לפני הנסיעה, והיא נראתה כאילו שכחה כבר הכל והמשיכה בחייה, אז למה להעיר כלבים ישנים? חסרות לו צרות? חשב לעצמו, אם כי בסתר לבבו, במסתור הכי סודי ששכן מתחת לכל התירוצים והנימוקים ההגיוניים, הוא ידע שעד שלא יסביר לה הכל ויספר לה את האמת לאמיתה הם אף פעם לא יחזרו להיות קרובים כמו אז, כשהיו חיילים. כל זמן שהוא יעמיד פנים הם יישארו חברי פלסטיק שעושים אחד לשני לייק, ולא יודעים בעצם כלום זה על זו. הוא התגעגע נואשות לקרבתה הנשית, החמה והאוהדת, ולהרגשה שיש לו נפש תאומה, בלעדיה לא היה מצליח להחזיק מעמד בצבא, אבל לא היה בטוח שהוא מסוגל להחזיר את הגלגל אחורה, המחיר פשוט היה יקר מידי והסיכון גבוה מידי. ומה אם היא תתמלא בוז ותיעוב ותכנה אותו שקרן ופחדן? - מה שהיה בעצם נכון - לא עדיפה ידידות שטחית וחסרת משמעות על פני תיעוב ושנאה? האם כדאי להסתכן ולהסביר את עצמו, את מניעיו המבולבלים? איך יצליח להבהיר לה עד כמה היא הייתה יקרה לו, ולמה שיקר לה ולעצמו זמן רב כל כך? איך יוכל לתאר לה מה עבר עליו אם הוא עצמו לא מבין עדיין מה קרה לו באותה תקופה?
הוא היסס והתלבט עד הרגע האחרון עד שלבסוף, אחוז גועל מעצמו, קם והלך להתגלח ולהתארגן ליציאה. תפסיק לפחד! נזף בעצמו תוך כדי ניסיון לארגן את תלתליו הפרועים לתסרוקת מהוגנת. מה כבר יכול לקרות? זה פשוט דבילי לשקשק ככה, במיוחד אם נביא בחשבון את מה שעשית וחווית ולמדת בסן פרנסיסקו. די משה, שח לדמותו בראי, תזכור שאתה ילד גדול ותפסיק כבר לפחד ולהתבייש, בימינו זה לא נחשב למשהו רציני, ואף אחד לא מתרגש מזה, אז די, בבקשה.
האוטובוס הקדים מעט ובכל זאת אפרת הדייקנית כבר חיכתה לו בתחנה בדיוק כמו שהם קבעו. הם חייכו זה לזה ולרגע הוא הרגיש קרוב אליה כמו פעם, לפני שהסוד המעיק הזה הפריד ביניהם.
"הקדמת." העבירה יד דקה על תלתליו.
"את יותר." ליטף את כתפה בקלילות, "את נראית נהדר אפי, יפה לך שער ארוך."
"ולך יפה קצר, מתי תוריד את הרעמה הזאת?"
"ברגע שאני אמצא ספר מוכשר כמו הספר שהיה לי בסן פרנסיסקו, זו המכונית שלך?"
"לא שלי אלא של דור, בעצם של הוריו, הם קנו חדשה ונתנו לו את הישנה."
"יפה מצדם, והוא מרשה לך לנהוג בה?"
"בטח, איזה שאלה, הרי אנחנו יחד, תשמע נורי, בקשר לדור..." היא חגרה את עצמה, התניעה ופנתה אליו.
"כן, מה בקשר אליו?"
"קודם תחגור." פקדה אפרת, ורק אחרי שציית המשיכה לדבר, "יכול להיות שטעיתי וסיפרתי לדור קצת יותר מידי עלינו, לצערי הוא טיפה עצבני בגללך."
"בגללי? מה יש לו להיות עצבני בגללי? הרי זה רק אני, מה בדיוק סיפרת לו עלינו?"
"סיפרתי לו כמה הייתי מאוהבת בך בצבא, וזה הלחיץ אותו. חבל שלא שתקתי, אבל התרגלתי לספר לו הכל ועד עכשיו זה היה בסדר."
"אני מבין." הנהן נורי, משפיל מבט אל ברכיו. הג'ינס שלו נעשה שחוק מידי והבד כמעט ונקרע, חבל הוא דווקא אהב את הג'ינס האלה, אולי איזה טלאי אמנותי... "אני באמת נורא מצטער אפרת, אני יודע שכבר התנצלתי, אבל אם שכחת אז אני רוצה שתדעי שאני נורא נורא מצטער."
"אל תדאג, לא שכחתי כלום, ועד היום אני לא מבינה למה... הרי יכולת לפחות..." ידיה התהדקו על ההגה, "הלילה של מסיבת הפרידה שלך היה כל כך נוראי בשבילי עד שאפילו לדור לא סיפרתי מה בדיוק קרה שם, רציתי אבל לא הצלחתי לדבר על זה, איך יכולת להיות כל כך חסר רגישות? הייתי כל כך מאוהבת בך..."
"אני יודע ודווקא בגלל זה לא יכולתי... זאת אומרת לא רק, אבל גם... הייתי רק ילד, אני מבקש סליחה."
"זה בסדר, סלחתי."
"את בטוחה?"
"לגמרי, בחייך, עברו כבר חמש שנים מאז, התגברתי והמשכתי הלאה, ואני מניחה שגם אתה, אז אל תרגיש לא נוח להביא בחורות לישון אתך, אנחנו נקבל יפה כל אחת בתנאי שהיא לא תרעיש יותר מידי בלילה." חייכה אפרת בקלילות, והתניעה את המכונית.
נורי החזיר לה חיוך למרות אכזבתו המרה. לעזאזל, היא לא הבינה כלום, איך בחורה נבונה כמוה יכולה להיות סתומה כל כך? אין ברירה, הוא חייב לצאת מיד מהארון ולהבהיר אחת ולתמיד את כל המבוכה הזו.
"תקשיבי אפרת," פנה אליה, "אני חייב להסביר לך ש..." ואז צלצל הנייד שלה והיא מיהרה ללחוץ על כפתור הדיבורית ולענות, בעוד הוא יושב חסר אונים לצידה, ממתין לרגע המתאים שבושש להגיע כי הם הגיעו למחוז חפצם עוד לפני שתמה השיחה שלה עם אחותה הפטפטנית. "טוב, הגענו דפי, יאללה, ביי!" עצרה אפרת את המכונית ויצאה ממנה בזריזות.
"זו הכלה!" הכריזה בבדיחות הדעת, והחוותה בתנועת יד מופרזת לעבר הבית שאור הבוקר הזהיב את כתליו הלבנים, "מה דעתך?"
הוא סקר את הבית בעניין, "נראה נהדר, חשבתי שזה בית דו-משפחתי איפה הדו?"
"הנה, שם." הצביעה אפרת לעבר הבית השכן שהציץ מעבר לגדר חיה גבוהה, "הבתים מחוברים דרך המוסכים שלהם ככה שאין לנו בעצם קיר משותף עם השכנים, נוח מאוד ומרגיש כמו בית פרטי לגמרי." חייכה ופתחה את השער, "הנה דור." הכריזה וניגשה אל הצעיר רחב הכתפיים ותכול העיניים שעמד על הסף.
"שלום נורי." אמר דור, הושיט אליו יד ללחיצה וחייך חיוך נחמד ותמים, תחום בגומות חן, "בוא תראה את הבית." הזמין את נורי פנימה בלי לחשוד שהסיור מיותר לגמרי כי די היה לנורי במבט אחד בעיניו היפות ובגומות החן שלו כדי להחליט שהבית טוב בעיניו, ושהוא רוצה לגור בו.

3. מיותר
"אז איך קוראים לך, משה או נוריאל? בחן דור בעניין את חתימתו של נורי על החוזה שהם הורידו מהאינטרנט.
"קוראים לי נורי, אבל השם הרשמי שלי הוא משה נוריאל." הסביר נורי.
"ובמה בדיוק אתה עובד?" המשיך דור לחקור את השותף החדש שלו.
"אוי, דור, תפסיק להציק לו, אמרתי לך שנורי למד רפואה סינית והוא כבר מצא עבודה בתחום הזה." התערבה אפרת בשיחה.
"מה זה בדיוק רפואה סינית?" המשיך דור להקשות, "אתה תוקע מחטים באנשים וכאלה?"
"למדתי גם אקופונטורה." ענה נורי בסבלנות, "אבל אני מתמחה בעיקר בשיאצו וברפלקסולוגיה, ועשיתי גם קורס בעיסוי רקמות עמוק, חשבתי להמשיך עוד שנה ולהתמחות בהידרותרפיה, אבל נגמר לי הכסף ולא הצלחתי להשיג רישיון עבודה, וחוץ מזה הורי נורא לחצו שהם מתגעגעים ושאחזור כבר, וכמובן שיום אחרי שחזרתי..." הוא משך בכתפיו בהשלמה, "טוב, מה לעשות, בגילם הם כבר לא ישתנו, אחרי שבוע הייתי חייב לברוח משם אחרת זה היה נגמר לא טוב."
"נו, טוב, ככה זה הורים." ליטפה אפרת באהדה את כתפו, "העיקר שמצאת עבודה."
"האמת, זה לא ממש עבודה." התנצל נורי, "זאת אומרת כן, אבל זו יותר התמחות מעבודה. לא שאני מתלונן, היה לי מזל שקיבלו אותי כסטג'ר במרפאה הוליסטית, אבל זו רק חצי משרה, ובינתיים המשכורת היא בדיחה, אם אני אצליח ואוכיח את עצמי יגדילו לי את המשרה ויתחילו לשלם לי טוב יותר, אבל בינתיים..."
"אתה צריך הלוואה? כי אם כן אז אני אשמח מאוד..." התלהבה אפרת, מתעלמת מהבעת פניו המופתעת של דור.
"לא, לא, אני ממש מודה לך חמודה, אבל זה בסדר, שרמן שמח מאוד לשמוע שחזרתי וממחר אני חוזר לעבוד אצלו, ובניגוד למרפאה הוא משלם טוב." הצטחק נורי אל אפרת שחייכה אליו חזרה.
"מי זה שרמן?" שאל דור, מדחיק את ההרגשה שהשניים מסתפקים בחברת עצמם ומתעלמים ממנו.
"שרמן זה הבוס הקודם שלי, טייקון השמאטס של המזרח התיכון, יש לו רשת של חנויות בגדים ותמיד חסרים לו עובדים." ביאר נורי באדיבות.
"אז מה בדיוק אתה עושה שם, מוכר בגדים?" המשיך דור להקשות, מסרב להניח להם להתעלם מנוכחותו.
"כן, ככה התחלתי את הקריירה שלי בשוק העבודה, מכרתי בגדים לנשים, ומתברר שאני טוב בזה. שרמן נורא הצטער שהחלטתי לעזוב וכל כמה חודשים הוא היה מתקשר לשאול מתי אני חוזר ומבטיח לי שברגע שאני נוחת בארץ הוא חוטף אותי חזרה ונותן לי לנהל את החנות החדשה שהוא פתח בקיריון, ובניגוד להורים שלי שהבטיחו לא להציק ולא להתעלק הוא דווקא קיים את ההבטחה שלו, ככה שמבחינה כספית אני מסודר, בערך." הוא סיים את הסבריו לדור, ושב להפנות את תשומת ליבו אל אפרת, "את מוזמנת לבקר וליהנות מהנחת העובד שלי."
"ומה איתי, אני לא מוזמן?" המשיך דור להידחף בעקשנות לשיחה.
"בטח, תבוא גם אתה, למרות שאני בספק אם תמצא משהו שווה, מחלקת הנשים אצלנו הרבה יותר גדולה ומושקעת." הוא העביר מבט בוחן על גופו של דור, "לא נורא, אני בטוח שנמצא גם בשבילך איזה ג'ינס מוצלח." חייך בחביבות סלחנית אל דור, והלך למטבח להכין להם ארוחת ערב כמו שהבטיח.
בעוד נורי חותך ירקות לסלט ומערבב חומץ וחרדל בשביל הרוטב הסתגרו דורי ואפרת בחדר השינה שלהם ורבו. "חשבתי שאנחנו מנהלים חשבון משותף," פתח דורי בקול מאופק, כובש אך בקושי את עלבונו וזעמו, "אז מה פתאום את מציעה לאקס שלך הלוואה? ועוד בלי לדבר קודם איתי?"
"הוא לא האקס שלי, אבל הוא כן חבר, ולא שאלתי אותך כי אם הוא היה מקבל את ההצעה שלי הייתי נותנת לו כסף מהחשבון הפרטי שלי."
"יש לך חשבון פרטי שאת מסתירה ממני?" הזדעזע דור. "ממש מקסים מצדך." הוסיף בעוקצנות.
"אוי, די כבר דור! תפסיק להיות כזה, אימא שלי שומרת לי בצד קצת כסף למקרה חירום, מדובר בקושי בחמשת אלפים ₪ שהם בעצם שלה, לא שלי." התגוננה אפרת בעצבנות.
"אם זה לא הכסף שלך למה הצעת להלוות אותו?" המשיך דור להציק.
"כי ידעתי שנורי לא יסכים, וזה כן הכסף שלי, אבל אימא תיתן לי אותו רק למקרה חירום."
"איזה מקרה חירום? אני לא מבין, מה נקרא אצלך מקרה חירום?"
"לא יודעת, זה יכול להיות כל דבר, אם אני אכנס בטעות להיריון למשל, ואני ארצה לעשות הפלה אז היא תיתן לי את הכסף."
"הפלה?" נחרד דור, "את רוצה להגיד לי שאת תלכי ותהרגי את התינוק שלי?"
"אוי, בחייך..." נעצה בו אפרת מבט זועם, "הפלה זה לא בדיוק להרוג תינוק, וחוץ מזה, מי אמר שהוא יהיה שלך?"
"אז של מי אם לא שלי? את מתכוונת להיכנס להיריון מגבר אחר?" צעק דור בכעס, ורק אז נזכר שהם כבר לא לבד. נורי בטח שומע הכל ונהנה מכל מילה, חשב לעצמו במרירות.
"די כבר, אי אפשר לדבר אתך בהיגיון! תעזוב אותי כבר!" צעקה אפרת, וברחה מהחדר, טורקת אחריה את הדלת.
"הוא משגע אותי לפעמים." התמרמרה באוזני נורי, ששמע על כורחו את קולותיהם הכועסים, אבל לא הבין מה הם אמרו ולכן לא ידע על מה בדיוק נסבה המריבה, והתחילה לערוך את השולחן.
"כל זוג רב לפעמים." ניסה נורי להרגיע, והניח את קערת הסלט על השולחן, "לכי תקראי לו שיבוא לאכול, תראי שאחרי שנאכל הכל ייראה יותר טוב."
אפרת חזרה לחדר השינה וקראה לדור לאכול, ולמרות שהוא טען שהוא לא רעב היא התעקשה ולא הניחה לו עד שקם בחוסר רצון והצטרף אליהם. כמו שנורי חזה האוכל הטעים שיפר את מצב רוחם, וכשהוא הציע, בתום הארוחה, שהם יעשו מסיבה לכבוד כניסתם לבית החדש הסכימה אפרת מיד, ואחרי היסוס קל גם דור הצטרף והציע להביא את המשקאות מהפאב של בן דודו שישיג להם אותם בזול.
"איזה בן דוד? חשבתי שפגשתי כבר את כל המשפחה שלך, איך זה שאני לא מכירה אותו?" התפלאה אפרת.
דור משך בכתפיו בארשת פנים מתנצלת, והסביר שאיתן, הבן דוד שלו, הוא לא טיפוס משפחתי. "יש לו דעות קצת יוצאות דופן, ובמשפחה שלי הוא נחשב מין כבשה שחורה כזאת... כשהיינו ילדים היינו חברים ממש טובים, אבל אחרי שהוריו התגרשו הוא עבר עם אימא שלו לאילת והיינו נפגשים רק בקיץ. הוא גדול ממני בשנתיים, והוא זה שלימד אותי איך נולדים ילדים, וסיפר לי מה עושים המבוגרים במיטה אחרי שהילדים הולכים לישון." הצטחק, "אימא שלו מציקה לו להתחתן ולהתחיל להיות בן אדם רציני עם עבודה מסודרת, אבל הוא מעדיף להחליף בחורות כמו גרביים ולחגוג כל לילה."
דור ואפרת התפייסו לפני שהלכו לישון, ודור אפילו ניסה ליזום סקס פיוס, אבל אפרת טענה שהיא מתה מעייפות ואין לה חשק. הוא לא התעקש. גם הוא היה עייף מאוד ולמרות שקיבל את התנצלותה והשיב עליה בהתנצלות משלו בסתר ליבו עדיין כעס עליה ולא כל כך התחשק לו לנשק אותה. הוא אמר לה לילה טוב ונרדם בלי שיידע שהיא מאוכזבת מהוויתור הזריז שלו. למה כל הגברים שאני מכירה כל כך מטומטמים וחסרי הבנה בנשים? שאלה את עצמה אפרת, ולפני שנכנעה גם היא לשינה תהתה אם כמו נורי גם דור עלול להתברר כאכזבה. סוף סוף יש להם מיטה משלהם וחדר שינה פרטי ומה הוא עושה? רב אתה כמו טיפש על כסף, צועק עליה ומעליב אותה, ובסוף מוותר על סקס ובשביל מה? בשביל שינה? וכל זה עוד לפני שהם התחתנו, מה יהיה בעוד עשר שנים כשהם כבר יהיו נשואים עם משכנתה וחובות וילדים, מתי יגיע תורה להיות מאוהבת בטירוף ולחוות תשוקה גדולה ורומנטית? לא די שנורי, הבחור הראשון שהיא אהבה בכל מאודה, אכזב אותה ושבר את ליבה עכשיו היא חולקת את חייה עם בן אדם יבש ומשעמם כמו דור? נכון הוא בחור יפה, יפה מאוד אפילו - יפה מידי בשביל גבר, העירה אימא שלה בחשדנות כשפגשה אותו לראשונה – וסך הכל הוא בחור טוב, ויום אחד הוא יהיה גם אבא טוב ומפרנס מעולה אבל לאחרונה הוא משעמם אותה מעט, והסקס אתו לא ממש משתפר עם הזמן כמו שקיוותה, בדיוק ההפך, לא די שהוא כבר לא מצחיק אותה יותר, עכשיו הוא מציק לה עם התקפי הקנאה והתלונות חסרות ההיגיון שלו על כל מה שזז... היא נאנחה והפכה את הכרית, טוב, בשביל זה אנשים עוברים לגור יחד לפני החתונה, כדי להכיר אחד את השני טוב יותר, והיא בטח לא תהיה הבחורה הראשונה שהחליטה שלא מתאים לה אחרי כמה חודשי מגורים עם מישהו.
למחרת התקשר דור לבן דודו, סיפר לו קצת על אפרת ועל נורי, ואחרי שהתלונן קלות על מחסור במזומנים שאילץ אותו להשלים עם הפלישה של נורי לחייהם, הזמין אותו למסיבה וביקש עזרה בתחום המשקאות. איתן שמח מאוד לחוש לעזרת בן דודו בארגון המסיבה, ועוד באותו ערב הגיע לביתם כשהוא נושא חבית בירה עגלגלה עם ברז, וארגז משקאות אלכוהוליים מכל הסוגים והמינים הוא הסתובב בבית, החמיא והתפעל, נתן עצות מועילות בנוגע לארגון המסיבה ואפילו התנדב להיות הברמן. "הנה, תשימו פה את השולחן מחדר האוכל." הצביע לעבר הפטיו, "בצד אחד כוסות, ובצד השני קערות עם חטיפים, מלוחים, בוטנים וכאלה, המשקאות יהיו מאחורי, ואם רק תוסיפו רמקולים למוזיקה תהיה לכם אחלה מסיבה." הציע איתן לנורי שחייך והנהן בהסכמה, וביקש מדורי ללכת איתו למכוניתו כדי לעזור לו להביא כמה שרפרפי בר שזרוקים אצלו ברכב.
"אני לא רואה פה שום שרפרף." הציץ דור לתוך תא המטען, "לא נורא, יש לנו די כיסאות." פנה לחזור לבית, אבל איתן אחז בזרועו והושיב אותו במכוניתו, "חכה רגע, מה אתה רץ? אני רוצה לדבר אתך רגע בפרטיות."
"לדבר על מה?" השתומם דור.
"על הנורי הזה שמדאיג אותך כל כך, יש לי חדשות טובות, אתה לא צריך לדאוג בגללו, הוא הומו."
אישוניו של דור התרחבו בתימהון, ופניו לבשו ארשת פליאה וחוסר אמון, "לא יכול להיות, אם נורי היה הומו אפרת בטח הייתה יודעת את זה."
"אתה חושב ככה?" חייך איתן בלגלוג, "למה, בגלל שהיא הייתה מאוהבת בו פעם?"
"כן, גם, וגם בגלל שהם מכירים כבר המון שנים ו... כי... פגשת אותו רק היום לרבע שעה בקושי, למה החלטת ישר שהוא הומו?"
"זה לא אני החלטתי, זה מה שהוא, ככה הוא נולד, ולא צריך להכיר בן אדם שלושים שנה כדי לדעת דבר כזה, מספיק לדבר איתו דקה שתיים."
"בסדר, נניח, אבל אולי בכל זאת תסביר לי איך אתה יודע?"
איתן חייך חיוך שחצני, ומשך בכתפיו, "קשה להסביר, אבל למזלי, למרות שאישית אני חובב נשים, יש לי גיידאר טוב והרבה ניסיון בחיים, מספיק שאני מדבר קצת עם הבן אדם ואני ישר יודע."
"כן, אבל איך? בטח יש איזה סימן אחד או שניים." התעקש דור.
"זהו, שאין, זה רק משהו כללי כזה בהתנהלות של הבן אדם ש... טוב, בסדר, אם אתה חייב לדעת אז קודם כל שים לב למקצועות שהוא בחר, מוכר בגדים, מעסה, מטפל, הכל מקצועות של נשים או של הומואים."
"בחייך, זה סתם סטראוטיפ, תכף תגיד שכל רקדן או ספר הוא הומו."
"לא כל אחד, אבל הרוב כן." הצטחק איתן בזחיחות, "אבל זה לא רק המקצועות שהוא עובד בהם, זה בעיקר הוא, האווירה שהוא מקרין סביבו, ההתנהלות שלו, תודה שיש בו משהו מאוד רך ונעים כזה, לא תחרותי, והבגדים שהוא לובש, החולצה מגוהצת ומותאמת למכנסיים שמתאימים לנעליים, כולו מטופח ומוקפד כזה, אתה מבין למה אני מתכוון?"
"לא, ואני חושב שאתה סתם מקשקש, נורי הוא בחור נחמד מאוד שמתלבש יפה ומתנהג בעדינות ובנימוס, למעשה הוא הרבה יותר נחמד מאפרת, מאז שהתחלנו בעניין הזה של לגור יחד היא נעשתה די..." הוא התלבט והיסס איך להסביר את כוונתו, "אני לא רוצה שתבין אותי לא נכון, אני לא משמיץ אותה חלילה, היא בחורה יפה מאוד, ועד לא מזמן הייתי בטוח שהיא אהבת חיי ושנתחתן בסוף, אבל מאז שאני גר אתה ראיתי בה כל מיני צדדים שאני פחות אוהב."
"צדדים שהיא הסתירה ממך, או שפשוט היית עיוור להם קודם?"
"אני לא יודע." הודה דור, "גם וגם כנראה. תגיד איתן," שינה, בצר לו, את נושא השיחה, "בהנחה שאתה צודק, מה אתה חושב שאני צריך לעשות בנוגע לנורי?"
"לדעתי שום דבר, כי גם אם אני צודק, ואני בטוח שאני צודק, מה אתה יכול לעשות אם הוא לא רוצה לצאת מהארון?"
"להוציא אותו."
"חס ושלום, לא עושים דבר כזה בשום פנים ואופן." פסק איתן בתוקף, "זה לא רק אלים וגועלי, זה גם מאוד לא מנומס ולפעמים יכול גם להגיע לפיקוח נפש."
"פיקוח נפש?" פקפק דור.
"בהחלט, אתה יודע שאחוז ההתאבדויות אצל הומואים גבוה מאשר אצל סטרייטים? ולכן, כל זמן שבן אדם לא מצהיר שהוא הומו, אתה שותק כמו דג וממשיך לשתוק אפילו אם הוא מדבר כמו הומו, מנפנף את הידיים כמו הומו וחולה על מחזות זמר ועל האירוויזיון."
"הומואים חולים על מחזות זמר ועל האירוויזיון?" השתומם דור שבעצמו היה חובב גדול של מחזות זמר, וכל שנה הצטער מחדש על הרמה הירודה של שירי האירוויזיון שבהשוואה לשנות השבעים הם ממש על הפנים היום, ובכל זאת צפה בהם באדיקות.
"דורי חמוד, איך אני מת על התמימות הפרובינציאלית שלך." צבט איתן את לחיו של בן דודו הנבוך, "נורא התגעגעתי אליך." הצהיר ברגש, והפשיל את ראשו לאחור כשהוא צוחק צחוק גדול, וככה ראתה אותו אפרת בפעם הראשונה - גבר בלונדיני, שזוף בצבע זהוב, קוקו ארוך של שער בהיר קשור על עורפו, וקעקוע מרהיב מעטר כצמיד את זרועו השזופה והשרירית, עמד לצידו של נורי - שבהשוואה אליו נראה רזה, חיוור ומבולבל - וצחק צחוק חופשי ומשוחרר.
"שלום." קפצה בזריזות מהאוטובוס שהביא אותה הביתה, וניגשה אל השניים.
"אני אפרת." הציגה את עצמה, והושיטה לו את ידה בעודה בוחנת בעניין את פניו הרזות והגבריות, מתפעלת מעיניו הירוקות הצרות שהיו מוקפות קמטי צחוק סקסיים להפליא, ומהזיפים הבהירים שצמחו על לחייו, מבליטים שפתיים דקות ומעוצבות ועצמות לחיים גבוהות וסקסיות.
"אני איתן, הבן דוד של דור." המשיך איתן לאחוז בידה הרבה אחרי שלחיצת היד הייתה אמורה להסתיים, "הוא אמר לי שאת יפה, אבל שכח לספר שאת פשוט מדהימה." החמיא לה.
היא גמלה לו בחיוך, ואמרה שלא יתלונן, יש לו מזל שלפחות דור סיפר לו עליה, כי לה הוא לא סיפר כלום, ועד היום היא כלל לא ידעה שיש לו בן דוד, הצטחקה, ודור שם לב שהיא לא עשתה שום מאמץ לחלץ את ידה מידו של איתן למרות שלחיצת היד שלהם התמשכה מעל ומעבר לגבולות הטעם הטוב, והפכה מלחיצת נימוס לאחיזת ידיים לא מנומקת.

ידיהם נפרדו רק כשהשלושה פנו לחזור לבית, אפרת ואיתן משוחחים בערנות, מחליפים ביניהם חידודי לצון וקנטורים מבודחים ומתעלמים לגמרי מדור שהשתרך אחריהם, חש שוב לא שייך ומיותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה