קוראים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

ג. היצור

7. צל מהעבר
חיכינו שבוע שלם לתשובה. להפתעתי, למרות שלא הייתה לי סיבה לחשוש כן חששתי, הייתי מתוח ועצבני וגם לייבו לא היה רגוע.
"יש לך סיבה לדאוג?" שאלתי בחשדנות.
"לא, ולך?"
"בטח שלא." אמר לייבו בתוקף.
הבטנו זה בזה ולא האמנו אחד לשני.
"ומה אם יתברר שאני נשא?" שאל לייבו בבוקר שבו היינו אמורים ללכת לקבל את התשובה.
"אני מניח שנצטרך להגדיל את תקציב הקונדומים." עניתי בקלות דעת.
"וזה הכול, זה יהיה כל השינוי בחיים שלנו?"
"כנראה שתצטרך לעשות בדיקות דם, ואולי להתחיל עם תרופות. אני מתאר לעצמי שלקבוצת תמיכה לא תרצה ללכת."
"התכוונתי לשאול מה יהיה איתי ואתך אשר?"
"מה אתה רוצה שיהיה?"
"שהכול ימשיך כמו קודם ושלא תשנא אותי."
"כמו שאני מכיר אותך אתה תשנא את עצמך מספיק גם בלי עזרה ממני, וחוץ מזה אם אתה נדבקת אז קרוב לודאי שגם אני אקבל תשובה חיובית."
"די שתוק, אני לא יכול לסבול את זה יותר." גנח לייבו וכבש את פניו בידיו. מעולם לא ראיתי אותו במצב רוח נורא כל כך.
התיישבתי לצידו וחיבקתי אותו. "בוא נחליט שמה שלא תהיה התשובה אנחנו נתמודד עם זה ביחד, בסדר?"
הוא הנהן ועצם את עיניו, מתאפק לא לבכות. "אני פוחד נורא." אמר, "זה לא הגיוני ואין לי באמת סיבה, אבל אני פוחד. אתה לא פוחד אשר?"
"כן, קצת, אבל לא עלי אלא על הילד."
"יהיה בסדר, אל תדאג. בעוד כמה שעות נצחק מעצמנו, עוד תראה." ניסה לייבו לעודד את שנינו.
"אני מקווה שאתה צודק."
אלון דפק על דלת חדר השינה שלנו ושאל מה קורה אתנו ומתי אנחנו באים לאכול, הכול מוכן והקפה מתקרר.
לאחרונה חל בו שינוי לטובה. הוא התחיל לעבוד איתי בצורה מסודרת, קם כל בוקר בזמן, הפחית מאוד את כמות העישון שלו והתנהג למופת, מרשים לטובה אפילו את העובדים הותיקים שהכירו אותו כילד קטן ומפונק ולא ציפו שהוא ישקיע מאמץ וייתן כתף כמו כולם.
אלי שהיה ותיק עוד יותר ממני ומינה את עצמו לסגן שלי אמר שיש לאלון כישרון להסתדר עם כול אחד ולהוציא טיפ יפה מהקליינטים הכי לחוצים וקמצנים, ושהוא מגלה מומחיות מיוחדת לאריזת חפצים שבירים ועדינים.
"סוף סוף יש לך יורש." התבדח, "תוכל לצאת בשקט לפנסיה."
"קודם אתה." טפחתי על שכמו, שמח לשמוע את שבחיו של הילד גם אם מדובר בעבודה לא יוקרתית כמו סבלות.
הגענו לחוצים ושקטים מאוד למרפאה בה נבדקנו, ושעה קלה אחר כך יצאנו משם מחייכים ועליזים, ומיד התקשרנו לנועם לספר לו שאנחנו שליליים.
"נהדר." שמח נועם, "אני ממש שמח. מה דעתכם שנחגוג את הבשורה בארוחה טובה? אני אזמין את כולם, כולל את מילי ורוני ופוגי ועמית."
"ומי יבשל להם, אתה?" צחקתי, כי נועם ידע לבשל עוד פחות ממני.
"לא, החבר שלי. אני אזמין אותו לבשל אצלי וככה תוכלו להכיר אותו סוף סוף."
"באמת הגיע הזמן שנפגוש אותו, זה רעיון מצוין נועם, תודה. להתראות בערב." 

בשבע בערב התכנסנו, נקיים ולבושים יפה, בדירתו של נועם שריחות מגרים בקעו ממטבחה. עמדנו בסלון שלו סביב שולחן ערוך בטוב טעם, צוחקים ושמחים, מקבלים ברכות מזל טוב מכל המוזמנים.
"נו, איפה הבחור החדש של נועם?" לחש מילי בקוצר רוח, מציץ מבעד לכתפו של פוגי לעבר המטבח.
"סבלנות." צחק נועם שנהנה למתוח אותנו עוד קצת, "מיד הוא מגיע עם היין, אתה צריך עזרה איתמר?"
"לא תודה, אני מסתדר." ענה קול מוכר, ואיתמר היפה שלי, שחום וסקסי בדיוק כמו שזכרתי אותו מאז הופיע בפתח.
"איתמר, אתה בארץ?" נחפז אלון לקראתו ולחץ את ידו, "מתי חזרת? מה שלומך? איזה הפתעה לראות אותך פה."
"אתם מכירים?" קדרו פניו של נועם, "מאיפה?"
"מהביקורים אצל הדודים של אימא. אנחנו סוג של קרובי משפחה." חייך אלון בתום לב, "מין בני דודים מדרגה שלישית או משהו. נכון אבא?"
"כן, בערך. סבתא של איתמר הייתה בת דודה של אימא שלך ז"ל." אמרתי, עוטה על פני חיוך חביב, "מה שלומך איתמר? לא ראיתי אותך כבר המון זמן, חשבתי שאתה עדיין בחו"ל."
"חזרתי בשנה שעברה." אמר איתמר שלחץ את ידי לחיצה חפוזה והחל להתעסק בפתיחת היין, מקפיד לא לפגוש את מבטי, "מה שלומך אשר?"
"אני בסדר גמור עכשיו." בחנתי אותו, משווה את דמותו כיום - גבר שרירי ונאה – לדמותו של הנער הצעיר ודק הגזרה בעל עור הקטיפה השחום שהטריף את חושי לפני כשבע שנים. התקופה ההיא נדמתה לי כשייכת לעידן אחר והגבר שהייתי אז היה זכור לי רק בקושי.
"אני מצטער על אשתך. אימא סיפרה לי שהיא סבלה מאוד ושאתה חזרת הביתה וטיפלת בה עד שהיא נפטרה."
"כן, כשהיא חלתה כבר היינו גרושים כמה שנים, אבל בכל זאת היא הייתה אימא של הילדים שלי ו... אה... אני מקווה שהיא סלחה לי לפני שהיא מתה."
"אני בטוח שכן." הרים אלי איתמר את עיניו השחורות, היפות, ומזג לי כוס יין. "לחיים." אמר והגיש לי את הגביע, נוגע תוך כדי כך בעדינות באצבעותיי.
מגעו חרך את עורי ואלף זיכרונות מהעבר הסתערו עלי. טעמים, קולות, תשוקות נשכחות שהייתי בטוח ששכחתי צצו ועלו, הדופק שלי החל לפעום בחזקה וחשתי איך פני מאדימים.
"תודה איתמר." אמרתי ונסוגותי לאחור, נאחז בחזקה בגביע היין שלי הנחתי לאנשים אחרים לגשת אליו ולהפריד ביני לבינו וחמקתי משם למרפסת.
דקה אחר כך כבר היה לייבו לצידי, ידו על כתפי. "זה הוא, הבחור ההוא שהוציא אותך מהארון?"
"כן, זה הוא."
"בחור יפה."
"היית צריך לראות אותו אז... הוא היה רק ילד, אבל..." לגמתי בבת אחת את כל היין, השתנקתי והתחלתי להשתעל. לייבו טפח בחזקה על גבי עד שנרגעתי ויכולתי להמשיך לדבר. "הייתי כזה אידיוט לייבו, אני לא מבין, על מה חשבתי אז? הוא הטריף אותי לגמרי. איך יכולתי להיות דביל כזה? אני מרגיש שאני בן אדם אחר לגמרי היום."
"אז כיום אתה כבר לא מתחרמן מקטינים?" הצטחק לייבו.
"לא יודע, כן, בטח שכן, אני עדיין מסתכל, אבל לא נוגע ולא רוצה לגעת."
"כן בטח." הרים לייבו לעומתי גבות מלגלגות, "מי עוד יודע על הסיפור איתו?"
"רק אתה, והוא כמובן. גם אשתי ידעה, אבל היא מתה. אפילו הילדים לא יודעים."
"אתה עוד כועס עליו?"
"לא יודע. כן, קצת, בעיקר כי הוא סיפר שהכרחתי אותו, אבל סך הכול הוא עשה לי טובה, למרות שאז הרגשתי שכל העולם שלי נחרב, מצד שני מה הטעם לכעוס, הוא היה רק ילד. אני לא חושב שהוא באמת הבין מה הוא עושה."
"בן שמונה עשרה זה לא ממש ילד, אולי לא מבוגר, אבל כבר לא ילד. אתה מתכוון לספר לנועם?"
"לא, לא חושב. לדעתך אני צריך לספר? מה זה יעזור? אני לא רוצה לדבר על זה לייבו, בטח שלא עם נועם."
"אני יודע, אבל אם איתמר יעבור לגור עם נועם תראה אותו כל יום ו... כמה זמן תוכל לשמור את  הסיפור הזה בסוד?"
"מצידי כל החיים. למה אני צריך לספר לנועם דבר כזה? אני לא רוצה, ומה אם זה יגיע לאלון? אני מעדיף שהוא לא ידע."
"אני מבין." אמר לייבו בעדינות, והמשיך ללטף את גבי, "אבל לדעתי אשר כדאי שתדבר לפחות עם איתמר. לא טוב להשאיר דברים כאלו פתוחים."
"אני אחשוב על זה." הבטחתי, "בוא נשב לאכול, כולם מחכים לנו."
הצטרפנו לחבורה הצוהלת סביב השולחן וניסינו ליהנות. האוכל היה משובח, החברה נעימה, והשיחה קלחה בנעימות. איתמר סיפר על חייו באנגליה ועל טיולים באירלנד ובסקוטלנד, ויוסי החזיר לו בסיפורי אוסטרליה וניו זיילנד שלו. כולם הקשיבו בעניין רב ותרמו לשיחה חוויות משלהם, אכלו, שתו, נהנו ושמחו.
רק אני ישבתי שותק והעסקתי את עצמי בטיפול במעיין הקטנה שהתעייפה עוד לפני הגשת הקינוח והתחילה לייבב.
"זה בסדר סיגי, אל תקומי, אני אקח אותה לישון." הרמתי את הקטנה בידי ולקחתי אותה למיטתה. נשארתי לצידה עד ששבעה סיפורים ושירים ונרדמה, ואחר כך נמנמתי בשקט על הספה עד שסיגי חזרה.
"כולם הלכו כבר?" שאלתי.
"לא, הם עדיין שם, מקשקשים ומרכלים. ועוד אומרים שנשים הן פטפטניות." צחקה סיגי, "הומואים הרבה יותר גרועים."
"מה דעתך על החבר החדש של נועם?"
"בחור יפה מאוד, מרשים מאוד. בטוח בעצמו. נועם מאוהב בו מעל הראש."
"והוא? את חושבת שהוא מאוהב בנועם?"
"קשה לדעת. הוא מהטיפוסים האלו שכאילו אין להם סודות והם מספרים הכול, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת עובר להם בראש. הוא באמת קרוב משפחה שלך?"
"כן, בערך. בעצם של אשתי ז"ל. הוא עבד אצלי כמה חודשים לפני שהתגייס ומאז לא ראיתי אותו. אחרי שהתגרשנו די ניתקתי קשר עם המשפחה שלה."
"ובכל זאת הוא לא התפלא לגלות שאתה הומו." ציינה סיגי שדבר לא נעלם מעיניה החדות.
"אולי סיפרו לו עוד קודם. אימא שלו תמיד הייתה רכלנית גדולה." אמרתי, נפרדתי מסיגי ויצאתי לחדר המדרגות בתקווה להתחמק הביתה בלי שיחושו בי. לרוע מזלי בדיוק כשפתחתי את דלת הדירה שלנו יצא איתמר אל חדר המדרגות נושא איתו שתי שקיות זבל גדולות. "אשר." קרא חרש, "אתה לא חוזר למסיבה?"
"לא. אני מאוד עייף איתמר. בגילי כבר לא חוגגים כל הלילה."
"לא נראה שזה מפריע לחבר שלך." חייך איתמר חיוך מתגרה שהיה זכור לי מאז.
"הוא צעיר יותר ממני ויש לו יותר כוח."
"טוב, בסדר, אבל לפחות תעזור לי עם הזבל." הגיש לי איתמר שקית.
ירדנו למטה וחצינו בשתיקה את מגרש החנייה. לחצתי על הידית, פותח את הפח, ושנינו השלכנו פנימה את השקיות. "אשר," אמר איתמר והניח יד על זרועי, "בוא נשב כאן רגע ונדבר."
"עזוב." ניסיתי להתחמק, "על מה כבר יש לנו לדבר?"
"אתה יודע על מה."
"אני מעדיף לשכוח מהסיפור הזה."
"גם אני, אבל אני לא יכול."
"סיפרת לנועם עלינו."
"לא, חס וחלילה. הוא לא יודע כלום."
"אבל ידעת שאני שכן שלו."
"כן, הוא הראה לי תמונות מהיום הולדת של התינוקת ומיד זיהיתי אותך. בגלל זה לקח לי זמן לבוא לבקר אצלו, פחדתי ש... חשבתי... אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך, אבל יש מצב שלא תגלה לו מה היה ביני לבינך?"
"אני לא אספר כלום, זה לא עסקו של אף אחד. אפילו אלון לא יודע."
"ומה עם החבר שלך?"
"הוא יודע. סיפרתי לו עליך מזמן, כשרק הכרתי אותו, וברגע שהוא ראה אותנו יחד הוא הבין שאתה זה האיתמר הזה שדפק לי את החיים."
"זו לא הייתה אשמתי, לא הוגן מצידך להאשים רק אותי, אל תשכח שהייתי רק ילד אז, אתה היית הבוס שלי ו..."
"אתה צודק, אבל לא הכרחתי אותך. למה שיקרת? הרי רצית את זה בדיוק כמוני."
"כן, נכון. אני... הייתי רק ילד אשר, לא התכוונתי להרוס לך את החיים, חשבתי ש... לא ממש חשבתי. כל כך כעסתי ונפגעתי כשזרקת אותי."
"זרקתי אותך כי הבנתי שכל מה שאתה רוצה ממני זה כסף."
"לא רק."
"בחייך, מספיק עם זה איתמר. לפחות עכשיו תגיד את האמת. ראית שיש לי קראש עליך וניצלת את זה. אף פעם לא היה אכפת לך ממני, ניסית לסחוט ממני כמה שיותר כסף וכשזה נגמר התנקמת בי בצורה הכי מכוערת שיכולת."
"זה לא היה בדיוק ככה." מחה איתמר והניח את ידו על ברכי. המגע הלא צפוי גרם לי צמרמורת ולרגע קפאנו שנינו ואז שמענו צעדים ואת קולו של נועם שבא לחפש את איתמר.
"הנה אתה? מה קרה חמוד? הלכת לאיבוד?"
"לא, אני בסדר נועם." השיב איתמר והתרחק ממני בחופזה.
"וגם אשר פה? חשבתי שהלכת לישון."
"כן, הייתי בדרך למיטה, אבל איתמר ביקש שאני אעזור לו עם הזבל ו... אה... טוב, אז... לילה טוב נועם. הייתה ארוחה נהדרת, מאוד נהניתי, ביי." גמגמתי, חש משום מה אשם ומגושם, וברחתי מהר הביתה.
מצאתי את לייבו ממתין לי במיטה בפנים זועפות, מוכן ומזומן לפצוח במריבה. "איפה היית? לאן נעלמת פתאום?"
"השכבתי את מעיין לישון ונשארתי לשמור עליה."
"עד עכשיו? אבל סיגי הלכה הביתה כבר לפני חצי שעה."
"כן, דיברתי איתה קצת, ואחר כך... אה... עזרתי לאיתמר לזרוק את הזבל."
"איפה, בחיריה? כמה זמן לוקח לזרוק זבל?"
"די כבר לייבו, סך הכול דיברנו קצת. למה אתה עצבני כל כך?"
"אני לא אוהב את האיתמר הזה שלך, הוא לא נראה לי בחור אמין."
"הוא לא איתמר שלי, הוא של נועם."
"זה לא מוצא חן בעיני, הסיפור הזה ייגמר בבכי."
"יכול להיות שאתה צודק, אבל מה אנחנו יכולים לעשות?"
"לספר לו הכול, לדעתי נועם צריך לדעת איזה טיפוס הוא הקרוב משפחה שלך לפני שהוא מתחיל לגור איתו."
"הוא לא ממש קרוב משפחה שלי לייבו אלא של גרושתי ז"ל, וחוץ מזה נועם מאוהב בו. למה אנחנו צריכים להתערב?"
"כדי שנועם לא ייפגע שוב."
"מאין לך שנועם ייפגע? ומה זה עסקך בכלל?"
"אני דואג לו."
"דואג לו או מקנא? לדעתי אתה מקנא."
"לא נכון, אם כבר זה אתה ש... לא יודע, אני עייף. מספיק, עזוב אותי." הפך אלי לייבו את גבו.
"מה עזוב אותי? אתה התחלת!" התרתחתי.
"אני לא מבין מה היה לך להתעסק עם ילד בגילו?" המשיך לייבו להציק לי, "תראה איך סיבכת הכול, ולמה נועם התאהב דווקא בטיפוס הזה? לעזאזל אתך אשר! אתה כזה יצור לפעמים, הכול באשמתך."
"אני יודע." אמרתי והתחלתי לצאת מהמיטה במטרה לברוח משם לפני שאתחיל לבכות כמו ילד.
לייבו אחז בזרועי ומשך אותי חזרה. "אל תלך, לא התכוונתי, סתם אמרתי. אני פשוט נורא עצבני והוצאתי את זה עליך. סליחה אשר."
"בסדר, די." נשכבתי לצידו ועצמתי את עיני, עייף ועצוב.
"אז אתה סולח לי?" שאל לייבו והניח את ידו על חזי בהיסוס.
"כן בטח שאני סולח." חיבקתי אותו בחושך, "בוא נישן כבר." נישקתי את כתפו, מקווה שיום אחד אצליח לסלוח גם לעצמי.

8. מחר יהיה יום חדש
במבט לאחור אני מבין שעשיתי טעות כששמרתי בסוד את העבר שלי עם איתמר. הייתי צריך להיות חכם יותר, הרי מי כמוני אמור לדעת כמה לא טוב לחיות עם סוד, והנה דווקא אני שכל חיי שמרתי סודות מכולם, כולל מעצמי, צריך היה לדעת שלסודות יש נטייה להחמיץ לך את החיים, להכביד על הנשמה ולקלקל הכול.
התירוץ היחיד שאני יכול לתת לשטות שעשיתי הוא שההרגל לא לגלות את האמת על עצמי נעשה לי דרך חיים שהתקשיתי להתנער ממנה. עוד כנער צעיר התרגלתי לחיות כמו מרגל, לבדות לעצמי סיפור כיסוי, לנהל חיים כפולים ואף פעם לא להיות גלוי וחשוף לגמרי ומהרגלים קשה מאוד להתנער.
ידעתי שזה עוד יתנקם בי, אבל המשכתי לשתוק ולהעמיד פנים שאני ואיתמר סתם קרובי משפחה מאוד רחוקים ואין שום דבר ביני לבינו.
בהתחלה זה היה קל, איתמר ונועם לא גרו יחד, כמה חודשים אחרי המסיבה כמעט לא ראיתי אותו כי הם נפגשו בדרך כלל אצל איתמר והסוד הקטן שלי כמעט שלא העיק עלי, אבל אז נגמר לו חוזה השכירות, הוא עבר לגור אצל נועם ונעשה שכן שלי והסוד שלנו התחיל לגדול ולתפוח.
סודות הם כמו ילדים, קודם הם קטנים, אפילו חמודים, אבל עם הזמן הם צוברים משקל, נעשים כבדים ומפותחים יותר, ומיום ליום אתה צריך להקדיש להם יותר ויותר זמן, לחשוב עליהם ולהתחשב בדעתם, ופתאום הם גדולים יותר ממך ואין לך מושג מה לעשות אתם. גם עם סודות זה ככה רק שהם גדלים מהר יותר מילדים, ויש מהם הרבה פחות נחת.
כמה ימים אחרי שאיתמר התחיל לגור בדירה ממול הוא קפץ לבקר אצלי ביקור שנערך בתזמון מחושב היטב. לייבו היה בחדר הכושר עם נועם, אלון הלך לפוגי ולעמית, סיגי יצאה לחוג התעמלות לילדים ולהורים עם מעיין, יוסי היה עדיין בעבודה.
היינו בבית רק אני והוא, והסוד שלנו...
"אף פעם לא שכחתי אותך אשר." הוא אמר אחרי שהתמקם בנוחיות על הספה, קרוב מידי אלי, והניח יד על זרועי.
"תפסיק עם זה מיד איתמר." קמתי במהירות מהספה.
"למה?" הוא חייך אלי בתמימות ופשט את רגליו למלוא אורכן, מפשק את ירכיו ככה שאבחין בבליטה ההולכת וגדלה שהזדקרה בדיוק במקום המפגש של הירכיים הללו שהיו ארוכות, שחומות ושריריות... נזכרתי איך הייתי מעביר את לשוני על החלק הפנימי שבין ירכיו. כמה מענג היה לחוש בלשוני את העור החלק, הרך והענוג... הלמות הדופק המתגבר שלי החלה להחריש את קול החלק ההגיוני והבוגר של מוחי.
"אשר." קם איתמר ממקומו והניח יד על לחיי, מאלץ אותי להביט בפניו שכבר לא דמו לפני הנער שאהבתי, הם נעשו רזים ונוקשים יותר, אבל ריחו נשאר אותו ריח, ועורו השחום שכאילו להט מתחת לאצבעותיי נותר חלק ומפתה כל כך... גם השפתיים הכהות, המלאות, שהברישו בעדינות את שפתי נשארו רכות כל כך...
"איתמר," התנערתי ממנו, "אתה חי עם נועם עכשיו ואני ולייבו... זאת אומרת לייבו ואני... אנחנו..."
"הבנתי שיש לכם יחסים פתוחים."
"לא. ניסינו וזה לא הלך. הם סגורים כעת, ואני בטוח שנועם לא מוכן לשמוע על יחסים פתוחים."
"לא יודע, אף פעם לא דיברתי איתו על זה, אולי בעתיד." הצטחק איתמר בביטחון עצמי שהיה סקסי ומרגיז בעת ובעונה אחת.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב, עדיף לא לדבר על נושאים כאלו ובטח שלא לפתוח יחסים."
"אתה צודק." הסכים איתמר במפתיע וידו, ארוכת האצבעות והקרירה, פלשה מתחת לחולצתי, מחליקה על חזי ובטני, משתעשעת בשערות שעל גופי ואחר כך בפטמותיי...
"אם אני צודק אז למה אתה... די איתמר, אני מבקש ממך להפסיק."
"פעם לא דיברת ככה."
"פעם הייתי אידיוט וחרמן. היום אני זקן וחכם ואני לא רוצה."
"שקרן." צחק איתמר, "בטח שאתה רוצה, אני מרגיש את זה."
"מה שאתה מרגיש זה את הזין שלי, אבל אני... אני לא... נו, די. מה יש לך ממני? אני מבוגר מספיק להיות אבא שלך. יש לך חבר כל כך יפה וחמוד, די איתמר." התחננתי בעודי הודף אותו אל הקיר, נשען עליו, מתחכך בו, נושם את ריחו הצעיר והטוב, נקרע בין השכל הישר שלי לבין החרמנות המתגברת של הזין הבוגדני שלי.
"החבר שלי באמת יפה וחמוד, ואני מת עליו. בגלל זה רק אתך אני יכול... אתה יודע מה. בבקשה אשר, בוא, נעשה את זה שוב רק הפעם ודי, אני מת להרגיש אותך עוד פעם אחת." לחש איתמר באזני, נשימתו החמה מלטפת את עורי, מדליקה אותי...
זה היה רע ואסור, לא מוסרי ומכוער, לא לפי ההסכם שלנו ומנוגד לכל מה שהאמנתי וידעתי שהוא הגון וראוי, ובכל זאת התפתיתי ועשיתי את זה, מילאתי את פי בזין היפה שלו, דחפתי את לשוני לחור שלו שנשאר חלקלק, מזמין והדוק כשל נער ואחר כך חדרתי לתוכו עם הזין שלי, שונא את עצמי תוך כדי כך ועם זאת נהנה עד בלי די דווקא מפני שזה היה מעשה אסור ומגונה...
"בגללך לא שמתי קונדום." התמלאתי חרטה ובהלה דקה אחר כך, כשעוד עמדנו נשענים זה על זה, נתמכים בקיר, מתנשמים בכבדות.
"קיבלתי תשובה שלילית רק אתמול, וגם נועם שלילי, ואם אתה באמת רק עם החבר שלך..." הוא צחק, "תפסיק להיות כבד כזה אשר."
"לא יכול, אני בן אדם כבד, תמיד הייתי, ואתה... לך מפה ואל תחזור יותר." זרקתי אותו החוצה.
הוא הלך בצייתנות, אבל חזר בשבוע שאחריו, ושב וחזר שוב ושוב, ובכל פעם הצליח לפתות אותי מחדש. אחרי שעושים משהו רע פעם אחת בפעם השנייה זה כבר קל יותר, ובפעם השלישית כבר מחכים לזה בקוצר רוח ומתאכזבים כשמשהו משתבש.
במשך מספר חודשים, בדרך כלל ביום שבו סיגי ומעיין הלכו לחוג שלהן, איתמר הצליח לפתות אותי לסקס איתו. לפעמים אלון היה נשאר בבית ואז איתמר היה מעמיד פנים שקפץ לשאול אותו משהו בקשר לאיזו תקלה במחשב שלו, או משהו בדומה, אבל בדרך כלל אלון לא היה בבית, הלך לבקר אצל פוגי ועמית,או אצל חברים אחרים, והיה לנו זמן להיות יחד.
לא דיברנו הרבה בזמן הזיון, ותמיד זה היה בעירום חלקי, בעמידה ובחיפזון בהול כשאנחנו חוששים שיתפסו אותו, מה שהוסיף לתענוג הגנוב הזה שמץ של חריפות מתוקה.
"למעשה אנחנו משחזרים את מה שהיה פעם." אמרתי לו יום אחד, אחרי הזיון בזמן שהוא שב והתלבש בזריזות ואחר כך הלך למקרר ומזג לו כוס מים קרים לפני שיחזור לדירתו.
הוא הניח את הכוס על השיש והביט בי מופתע, "אתה חושב ככה? שאני לא יכול לוותר עליך בגלל הנוסטלגיה? ומה אם אני אגיד לך שאני לא רוצה יותר? שזו הפעם האחרונה?"
"אני אשמח מאוד." אמרתי בתוקף שנועד להסוות את צביטת הצער שחשתי, "נו, תגיד את זה."
הוא נשמע כאילו הוא מצטער בכנות. "אני יכול להגיד אשר, אבל אני לא חושב שאני אצליח לעמוד במילה שלי."
"למה? אתה לא אוהב את נועם?"
"אני חולה על האשכנזי הקטן והמתוסבך הזה, אבל הוא פסיבי לגמרי, וכל כך יפה ועדין וחלק... מת עליו, אבל פעם בכמה זמן אני חייב אחד כמוך שיקרע אותי."
"לפעמים גם אני פסיבי." התוודיתי.
"לא, אל תספר לי. לא רוצה לדעת."
"אתה יותר מתוסבך מנועם, איתמר."
הוא צחק, "אני יודע, וגם אתה לא יותר טוב. ככה זה הומואים, כולם שרוטים לאללה ואין להם אלוהים."
"לא כולם. יש בינינו גם אנשים טובים."
"באמת? לי לא יצא לפגוש כאלו, ולך?"
"אה... לא יודע. מה עם פוגי ועמית?"
איתמר גיחך בבוז, "אתה חי באשליות. יאללה, ביי." נישק על לחיי ופרח לו. 

כמה ימים אחר כך ישבתי לי לתומי על הספה מול הטלוויזיה, מעסה בעדינות את כפות רגליו של לייבו ששכב מולי, נוהם בשביעות רצון, רגליו מוטלות בחיקי, מתענג על העיסוי, ומפציר בי לא להפסיק לעולם כשנשמעה פתאום דפיקה בדלת ומיד אחר כך פרץ פנימה פוגי, נרעש ומזועזע, צנח על הכורסא מולנו, פרץ בבכי ודרש אלכוהול, לא חשוב מאיזה סוג, אבל שיהיה הרבה.
"מה קרה ילד, איפה עמית?" נבהלנו.
"אל תשאלו אותי עליו, הבן זונה הזה, החרא הזה, המניאק הזה." הוא רעד, בכה, שתה בבת אחת חצי בקבוק יין. קילל, התעצבן ודרש מיד עוד אלכוהול, ושיהיה חזק והרבה.
"אל תדבר שטויות, הדבר האחרון שאתה צריך זה להיות שיכור. חכה, אני כבר קורא לאבא שלך."
"לא רוצה אותו, מה הוא יכול לעזור לי? אף אחד לא יכול לעזור לי." התייפח פוגי, מטיל את עצמו עלי. "אני שונא אותו, כל כך אהבתי אותו, את הבוגד הזה, שימות, אמן."
"מי? על מי אתה מדבר? על עמית?"
"כן, הבוגד המסריח הזה." הגיר פוגי דמעות על כתפי.
מעל לכתפו הרוטטת מבכי החלפתי מבטים עם לייבו המודאג. "מה קרה חמוד? קדימה, די לבכות, תספר לנו."
הסיפור היה קצר וכואב. המחשב שלו נתקע ולכן הוא נכנס למחשב של עמית ואז גילה שהחבר הנאמן שלו מחזיק בכרטיס באטרף, שיש לו שם רשימת חברים ענקית, ושהוא אפילו שומר קטעי שיחות במסנג'ר שניהל עם כל מיני זרים, קטעים שמעידים כאלף עדים שהוא בוגד משתרלל, ושרמוטה מסריחה.
"כל לילה הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, שנה שאנחנו ישנים מחובקים בזמן שהוא מזדיין עם אחרים." בכה פוגי.
"זה שהוא מפלרטט לפעמים עם אחרים לא אומר שהוא לא אוהב אותך." אמרתי, מרגיש שאני מסנגר גם על עצמי לא רק על עמית.
"מפלרטט, הצחקת אותי." צחק פוגי צחוק מריר שצבט את ליבי, "הוא מזדיין איתם בלי בושה, לפחות הוא מקפיד לספר שהוא במערכת יחסים ולא מוותר אף פעם על קונדום, אבל הוא עושה הרבה יותר מאשר לפלרטט, השקרן הבוגד הזה, אני כבר אראה לו."
"מה תראה לו?" שאל לייבו, מודאג, "מה אתה הולך לעשות פוגי?"
"להזדיין גם כן, ועם כמה שיותר גברים בבת אחת." פשט פוגי את חולצתו, חושף גוף צעיר ושרירי שהעיד עליו כמאה עדים שגם הוא פוקד באדיקות את מכון הכושר.
"להזדיין עם איזה גברים פוגי?" שאלתי, למרות שהייתה לי הרגשה שאני כבר יודע מה תהיה התשובה.
"אתך כמובן, וגם לייבו מוזמן אם הוא רוצה, מי שבא ברוך הבא! כמה שיותר יותר טוב, קדימה, בואו ותביאו גם את הוודקה, אני רוצה להשתכר ומהר."
לייבו קם, אחז בזרועו של פוגי ושאל אותו אם הוא יסתפק בוויסקי כי הוודקה נגמרה. אין לי מושג אם הוא היה רציני ומה היה קורה אם פוגי באמת היה שותה בקבוק וויסקי בנוסף לכל היין שלגם ולמרבה המזל לעולם לא אגלה את התשובות לשאלות הללו כי עמית ויוסי התפרצו לדירה שלנו.
מיד פרצה מריבה נוראית בין עמית הנבוך ומלא החרטה, ובין פוגי הזועם והאומלל. שניהם בכו וכמעט שהלכו מכות, אבל יוסי ואלון - שהופיע ממש בזמן – הפרידו ביניהם. בסוף לא היו מכות, אבל היה ברדק נוראי. כולם צעקו, דיברו, חיוו את דעתם, וניסו להפריד ולהרגיע, בלי יותר מידי הצלחה כמובן
לבסוף התפרצה פנימה סיגי, נרגזת מאוד, צרחה על כולנו שנירגע כבר כי אנחנו עוד נעיר לה את הקטנה אחרי שיצאה לה הנשמה עד שהיא הרדימה אותה, ואחר כך הודיעה לנו שאנחנו חבורת גברים מגעילים, הוסיפה עוד קללות וחרפות בצרפתית ובערבית, שילחה את יוסי עם פוגי - שהספיק תוך כדי המריבה לשתות כמה כוסות מלאות ויסקי ובקושי עמד על רגליו - חזרה לדירתו, פקדה על נועם ואיתמר לקחת אליהם את עמית ולהרגיע אותו, גזרה על כולנו ביחד לשתוק עד מחר בבוקר, וחזרה למעיין שישנה כמו מלאך לאורך כל המריבה הקולנית והמביכה הזו.
"אתה בסדר אשר?" שאל לייבו אחרי שהכול נרגע וכל אחד חזר למקומו, הקבוע או הזמני, תלוי בנסיבות.
"כן, למה?" שאלתי ופשטתי בזריזות את חולצתי, מקווה שהסומק שעל פני יוסתר בין קפליה.
"אתה נראה קצת... לא יודע... מוטרד." אמר לייבו שבעצמו נראה חסר מנוחה ועצבני שלא כדרכו.
"נו, בטח. הייתה כזו מהומה וכזה בלגאן... אותך זה לא הטריד?"
"כן, קצת, אבל נדמה לי שאותך יותר."
"למה אתה מתכוון לייבו?" בחנתי בקפידה את פניו שלא היו כתמול שלשום.
"לזה שאתה נראה נורא אשם, עושה רושם שאותך תפסו על חם ולא את עמית. אני רוצה להבטיח לך אשר שאני לא ילד כמו פוגי, אתה יכול להירגע, אני לא אעשה לך סקנדל."
הסתכלנו זה על זה, אני מלא חשדנות וחשש, והוא מתוח וחסר מנוחה. "על מה בדיוק אתה מדבר לייבו?"
"על מה אתה חושב? על הקטע שלך עם איתמר." התלהטו פניו של לייבו, "ואני לא מדבר על מה שקרה פעם אלא על מה שקורה היום." הוסיף למען הסר כל שמץ ספק.
"היום לא קורה כלום." שיקרתי מתוך רפלקס, ומיד התמלאתי בושה. "זאת אומרת כן, אבל זה לא... זאת אומרת... לא חשוב."
הוא גיחך בטוב לב, "תרגיע אשר, זה בסדר. אל תיקח ללב."
"לא. זה לא בסדר, ואני כן לוקח ללב. איך גילית?"
"יש לי עיניים. ראיתי איך הוא מסתכל עליך, ידעתי שהוא מתכנן עליך עוד לפני שהוא ידע שזה מה שהוא רוצה."
"למה לא אמרת כלום?"
"למה לי? היה לי נחמד יותר ככה."
"איך ככה? מה נחמד לך בזה שאני מזיין את המניאק הקטן הזה?"
"תחשוב לבד." אמר לייבו בקוצר רוח והתחיל להתפשט גם הוא.
"נו, די לייבו. אל תשחק איתי משחקים. אני מרגיש מספיק אשם ועצבני גם ככה, ותדע לך שהכול היה רעיון שלו. ניסיתי להפסיק את זה, אבל הוא תמיד הצליח איכשהו... טוב, די, אל תצחק. אני אשם, אני מבקש סליחה ואני מבטיח ש... "
"אל תבטיח משהו שאתה לא מתכוון לקיים, וחוץ מזה עדיף איתמר ולא איזה זר מלוכלך שתמצא בגן."
"אני לא הולך לגן כבר שנים."
"בטח שלא, למה לך אם כל מי שאתה רוצה נמצא פה, בבית?"
"אני רוצה רק אותך לייבו, באמת. איתמר זה סתם זיון."
"אני יודע, זה בסדר, באמת. אתה נורא חמוד כשאתה מרגיש אשם, בזכות איתמר קיבלתי מסג'ים נהדרים בכפות הרגלים שלא לדבר על שאר ההטבות."
"איזה הטבות?" התפלאתי.
"תחשוב לבד." גיחך לייבו ברשעות.
"לא יודע מה לחשוב, אולי תיתן לי רמז?"
"הרמז הוא שגם אני כבר קשיש מידי לנדוד באטרף, או חס וחלילה בגן עם כל הפושעים והמסוממים שמסתובבים שם. גם אני כמוך מעדיף נוחיות."
"על מה אתה מדבר לייבו? גם אתה מזיין מהצד?"
"כן, בטח. למה, רק לך מותר?"
נאנחתי וכבשתי את פני בידי, מרגיש עלוב ובזוי וחסר תועלת.
לייבו התיישב לצידי וכרך יד חמה על כתפי. "נו, די, תפסיק. לא קרה כלום. אתה עוד אוהב אותי אשר?"
"כן." אמרתי בעצב, "אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אבל רק אותך אני באמת אוהב."
"גם אני חולה עליך, יצור מכוער שכמוך." נישק לייבו את לחיי, "בוא נלך לישון אשר, אני הרוג מעייפות, אתה לא?"
"כן, גם אני ,אבל קודם תגיד לי בבקשה עם מי אתה..."
"לא רוצה להגיד. עזוב, זה לא משנה. זה רק סקס וזה לא באמת חשוב. קדימה, נלך לישון. מחר יהיה יום חדש."
התכרבלנו יחד, חבוקים, ואגרנו כוחות ליום החדש על שלל הבעיות, הבגידות, האהבות, השערוריות, שברון הלב והמריבות החדשות שצופן העתיד בכנפיו לכל מי שחי את החיים בביצה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה