יב. טריו

24. קוסטה דל סול

עד שפגשתי את ניסו התאהבתי רק בסטרייטים. כל פעם שנתקלתי בגבר שנמשכתי אליו גיליתי שהוא סטרייט ואם לא הייתי די זהיר, ובצעירותי לא הייתי חכם דיי להיזהר, הייתי מתאהב בו, וכמובן מתבאס קשות.

אין דבר מדכא ומשפיל מההרגשה הזו של רצון לגעת ולאהוב מישהו שרואה בך סתם חבר, ולוטש מבטים רק אל נשים. לאורך כל שנות התבגרותי לא הצלחתי למרבה תסכולי להמשך להומואים כמוני, משום מה כל הגברים שרציתי בהם העדיפו נשים וידעתי יפה שאם רק יחשדו בכוונותיי יתמלאו סלידה וזעם ויתרחקו ממני. הרגשתי כאילו קוללתי בקללה נוראית וכשקראתי באיזה ספר מטופש שהטרגדיה של ההומואים היא שהם מתאהבים רק בגברים אמיתיים שמעצם היותם גברים נמשכים רק לנשים וסולדים מהומואים הייתי בטוח שזו האמת לאמיתה ובכיתי מרוב צער על המלכוד הנוראי בו אני נתון, מלכוד ששום דבר לא יצליח לחלץ אותי ממנו.

ואז התגייסתי ופגשתי את ניסו שמאוד מצא חן בעיני ולמרבה הפלא היה גם הוא הומו. האהבה לניסו שחררה אותי מהקללה הזו של משיכה לסטרייטים ומאז, למרות שלא התאהבתי יותר באף גבר - אולי כי מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהאהבה אל ניסו - לא נמשכתי שוב לסטרייטים.

קראשים לעומת זאת היו לי בשפע, וחלקם היו אנושים למדי, אבל עד שפגשתי בקסטרו כולם היו להומואים והם חלפו אחרי חודשים מספר בלי שום נזק.

כיום קשה לי להאמין שבגלל הקראש המשותף שלי ושל ניסו לאודי חמודי המסכן רבנו ואפילו נפרדנו.

חבל, הרי יכולנו לפתור הכול בשיחה כנה, או בסתם זיון סוער, כמה צער וכאב גרמנו זה לזה, לא יאומן כמה טיפשים יכולים גברים להיות לפעמים, וכמה זמן לוקח להם להחכים ולהפוך לאנשים בוגרים ומיושבים בדעתם.

על המריבה הצלחנו להתגבר רק אחרי שאודי המסכן התאבד, אבל לא הצלחתי להתגבר על מותה של אימא שלי המסכנה שסבלה כל כך בגללי ומתה משברון לב בגלל ההומואיות שלי. כדי להתגבר על האבל ורגשות האשמה החלטתי לפתוח דף חדש. הייתי בטוח שאני חייב להתחיל הכול שוב במקום אחר, רחוק ממנו, וכנראה שהאמנתי בזה בכנות. עובדה שאפילו ניסיתי לחיות עם אישה ולהקים איתה משפחה.

באמת שאין לי מושג מה חשבתי לעצמי אז, לאיזה מין ארון משונה ניסיתי לדחוק את עצמי... כיום, כשאני נזכר בכך, אני מרגיש כאילו זה קרה לאדם אחר שהוא כבר לא אני. מזל שהניסיון האווילי הזה נכשל ושהצלחתי לחזור הביתה, אל ניסו כשאני עדיין צעיר מספיק כדי לתפקד.

דונה, האישה שחייתי אתה בארצות הברית הייתה פמיניסטית נלהבת ובעלת דעה מאוד לא מחמיאה על גברים. "הבעיה של רוב הגברים." נהגה דונה להגיד בחיוך קנטרני, "היא שעד שהם מקבלים די שכל וניסיון בחיים כדי להתמודד עם נשים הם מתים מזקנה." תמיד היו לה הערות נבזיות כאלו שכוונו כאילו כלפי המין הגברי, אבל הופנו אלי - נציגו של אותו מין אידיוטי.

הייתה לה דרך מרגיזה במיוחד להביט בי כשסיפרה לי בגילוי לב מעצבן מה דעתה האמיתית על גברים ועד כמה צר לה שהיא נזקקת להם בחייה. יכול להיות שהיא צדקה, אולי נשים מטבען מוצלחות יותר מגברים בנושא יחסי אנוש וזוגיות, ואולי באמת היא הייתה מאושרת יותר אם הייתה מצליחה להיות לסבית. גם אני חשבתי אז שאם אצליח לחיות עם אישה חיי יהיו טובים יותר, ולכן, באופן מוזר, דווקא כן התאמנו - שנינו לא רצינו להימשך מינית לגברים ובכל זאת נמשכנו.

כיום אני מבין שבבלי דעת, אבל בדייקנות רבה, היא בחרה בי כדי להצדיק את דעתה השלילית על גברים ובאופן לא מודע היא ניחשה שאני הגבר שיצליח לבגוד בה ולאכזב אותה באופן מושלם.

כמה חבל שלא הספקתי להוליד ממנה ילד לפני שמילאתי את יעודי בחייה. 

"מה קורה אתך ועם קסטרו?" שאל ניסו אחרי שחזרנו יחד ממכון הכושר. "למה אתה כועס עליו?"

"אני לא כועס עליו, אני סתם... סתם כועס, אני ארגיש טוב יותר אחרי המקלחת."

"היית צריך להתקלח איתנו במכון." הוכיח אותי ניסו, "מאוד נקי ונעים שם, למה לא נכנסת איתנו?" הביט בי, תוהה, אבל הסתפק במשיכת כתפיים אדישה שנועדה לבוא במקום התשובה שלא יכולתי לתת לו.

קסטרו בא איתנו למכון הכושר שלנו כמה ימים אחרי שעבר לגור עם אנה וכולנו שקדנו שם יחד על טיפוח גופנו, וכשראיתי אותו, מזיע ומתאמץ בגופייה לחה, שריריו מבהיקים, שערו פרוע וכולו מתנשף חלשו ברכי, וידעתי שהחלומות עליו, שהניחו לי זמן מה, עומדים לשוב ולטרוד את מנוחתי.

למה הסכמתי ללכת איתו ועם ניסו ואנה למכון כושר? איזה טירוף תקף אותי? שכחתי כבר איך מתנהגים לחדשים במכון שלנו?

היה במכון הזה רוב הומואי מוחץ כי בעל הבית יצא לא מכבר מהארון וכפיצוי על כל השנים בהם התחבא והתבייש מכולם הוא פתח כרטיס בכל אתרי ההיכרויות ונכנס חזק לקטע של חיים הומואיים מוחצנים ופרועים.

הוא הצליח בכך להפליא וכל עשרות החברים שאסף באטרף נהרו למכון שלו, מביאים איתם עוד ועוד חברים. כשאמרתי לקסטרו שסטרייטים הם מיעוט נרדף במכון הזה, הוא צחק כאילו סיפרתי בדיחה וביקש מאנה להצטרף כדי לשמור עליו, גם ניסו צחק איתם, מתעלם מפרצופי החמוץ.

כמובן שאני צדקתי, וכולם באו לברר מי זה הבחור החדש, נטפלים דווקא אלי ולא אל ניסו. למכרים שחקרו אותי האם הוא בקטע עניתי בזעף תוקפני שלא, והצלחתי להעליב אותם, או אולי לגרום להם לצחוק עלי? אין ספק שעשיתי מעצמי בדיחה וגרמתי מבוכה לניסו ולקסטרו שלא הבינו למה אני קודר ורגזן כל כך.

רק אנה שהתפנקה לה בשיעור פילאטיס לנשים - רובן קשישות חביבות ונמרצות ומיעוטן לסביות ספורטיביות מידי - מניחה לנו להתמודד עם משקולות כבדות ומבטים פולשניים, לא התרגשה ממני, וכשחזרנו הביתה נפרדה ממני בחיוך מתוק ובנשיקה על הלחי, רעננה וריחנית כאילו בילתה את כל הזמן הזה בג'קוזי ולא הזיעה כמונו.

גם קסטרו הדיף ריחות שמפו וסבון אחרי מקלחת מרעננת שעשה במקלחת המעוצבת והמאובזרת של מכון הכושר. רק אני סירבתי להשתמש במקלחות, לא רציתי לראות אותו ערום, ועוד פחות מזה לא רציתי לראות איך אחרים מביטים בו, והם הביטו, ניסו סיפר לי בצחוק איך בדקו אותו מכף רגל עד ראש כשפסע, רק מגבת למותניו, ברחבי חדר ההלבשה, והוא, תמים שכמותו, לא חש בכלום, או שאולי כן חש והתעלם? ואולי הוא נהנה ממבטי החמדה של הגברים שסקרו את גופו השחום והחלק? כך או כך לא התכוונתי להיות חלק מהקרקס הזה והתקלחתי בבית.

ניסיון חיים ותבונה זה היתרון היחיד של הגיל על הנעורים, אמרתי לעצמי כשבחנתי במורת רוח את פני בראי, מבחין בעוד קמט, והודעתי לעצמי שאני זקן מכדי להיות טיפש כזה, ושעלי להודות לאלוהים על קיומו של ניסו שעדיין סובל אותי, ושומר לי אמונים בדרכו שלו, לא מעלה בדעתו לחלום חלומות פרועים על גבר סטרייט, חינני ויפה תואר ככל שיהיה.

"נו, נרגעת דניאל?" שאל ניסו ששכב לו בנחת על המיטה, מעיין בעיתוני סוף השבוע בעוד אני מטיף לעצמי מוסר במקלחת.

"לא, לא נרגעתי דניל'ה." הסתערתי עליו, חטפתי מידו את המוסף והשלכתי אותו על הרצפה.

"היי, מה עובר עליך?" מחה ניסו, "למה אתה כזה עצבן עלי? מה עשיתי לך?"

"מה עשית? אתה עוד שואל? אתה חושב שלא ראיתי איך אתה בודק את כולם ומנדנד בלי בושה, את התחת החמוד שלך לפני כל השרמוטות החרמניות האלו במכון?" תלשתי מעליו את תחתוניו, " מזדיינת שכמוך, איך אתה לא מתבייש לשאול אותי בתמימות כזו מה עשית?"

"אבל... אבל..." הוא התבלבל, נדהם, התחיל לצחוק לשמע ההתקפה המופרכת שלי וחזר להרצין כשעיקמתי את ידיו מאחורי גבו. דחפתי ברך קשה אל חלציו, שופך עליו, שלא בצדק, את כל הזעם והתסכול שגרם לי קסטרו ואפילו לא מחה אלא רק נאנח חרש ונשך את שפתו התחתונה.

"כואב לך?" קירבתי את פני אל פניו, הוא הנהן, אבל לא ניסה להשתחרר, ראיתי מיד שהוא מתחרמן מההתקפה שלי - שפתיו נפשקו מעט, נשימתו הואצה ואגלי זיעה זעירים החלו לבצבץ על קרקפתו המגולחת.

שיחקנו במשחק הזה פעמים רבות ועד כה זה היה תמיד רק משחק, אמנם אלים וקשוח, אבל רק משחק. מעולם לא עברתי את הגבול בין משחק למציאות, אבל הפעם זה היה שונה, הפעם לא העמדתי פנים ובאמת הייתי זועם ועצבני, מלא כעס, על עצמי בעיקר, אבל איך דניל'ה המסכן שלי היה יכול לדעת את זה?

הוא הופתע כשהגברתי את הלחץ של ברכי על אשכיו והדפתי אותו בכוח על משענת המיטה. מעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך, עיניו הכהות, מלאות האימון, התערפלו מדמעות כאב, והבעת הציפייה והעונג התחלפה בעלבון נדהם.

היה לי ברור שכמעט עברתי את הגבול שאחריו שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, לרגע נבהלנו שנינו, ואז חייכתי, ריפיתי את אחיזתי ודרשתי התנצלות שלא הגיעה לי, ופיצוי על חטאים שהוא חטא לכאורה כלפי, מקווה למחצה שהוא יתמרד ויחזיר לי כגמולי. ברור שזה לא קרה, הוא נרגע וחייך, ומיד נחפז להתנצל ולפצות אותי על פשעים שלא היו ולא נבראו, בוטח בי שוב ומאושר מאוד מכל המעמד שגרם לו עונג רב.

אחר כך, אחרי הסקס, הוא נישק אותי, אסיר תודה ושבע, שפע מחמאות ומתיקות, והבטיח לי נאמנה שאני הגבר היחיד בחייו, שהוא אוהב רק אותי, ושאני כל עולמו.

"בסדר, בסדר, די." הזעפתי פנים, נבוך משפע החיבובים האלו שלא הייתי רגיל להם, "מה עובר עליך?"

ניסו צחק, חזר לעצמו הרגיל והיום יומי והודה שיש לו בקשה.

"כמה זה יעלה?" שאלתי בחשדנות, מכין את עצמי לסרב לעוד אחת מהרעיונות המיותרים והבזבזניים שלו.

"הרבה פחות ממה שאתה חושב, נתחלק בהוצאות, וזה יהיה ממש מדהים. בבקשה, תגיד כן דניאל?"

"כן למה? על מה אתה מדבר?"

"על חופשה חלומית בקוסטה דל סול." גלגל ניסו את המילים בפיו כאילו היו ממתקים.

"השתגעת ניסו? יש לך מושג כמה עולה שם מלון?"

"זהו, שזה לא מלון. זו וילה מקסימה ומפנקת על שפת הים עם חוף פרטי מהמם, נוכל לבלות שם חופשה מדהימה."

"מי, אנחנו? השתגעת? מה פתאום ווילה? מאיפה הבאת לי ווילה פתאום?"

"לא אני, קלוד. הווילה שייכת למשפחה שלו והוא הזמין אותנו עם אנה והילד לבלות איתו שם חופשת קיץ."

"ומה עם קסטרו?"

"הוא גם מוזמן כמובן, יש שם המון מקום, וצוות משרתים, יהיה מהמם." הביט בי ניסו בתחינה.

"אבל... אבל מה פתאום הקלוד הזה מזמין אותנו ואת אנה?"

"כי אריק ביקש ממנו. הוא מתגעגע לכולנו, ובעיקר למישה, ורוצה לבלות איתו זמן איכות, וכמובן שאם מישה יבוא אז גם אנה תבוא, וכמובן שאנה לא רוצה לבלות חופשה בלי קסטרו."

"בסדר, שיסעו ויבלו. רק שישגיחו טוב על הילד, ושלא יעזו לעזוב את הארץ בלי לעשות ביטוח מקיף, ובעיקר ביטוח בריאות למישה, כי אם חס וחלילה... אתה יודע איך זה ילדים קטנים ולך תחפש רופא במקום הנידח הזה."

"קוסטה דל סול זה לא מקום נידח, הוא אחד החופים הכי מפורסמים ומפנקים באירופה, ואנה רוצה שגם אנחנו נבוא איתה לעזור לה עם הילד, ולתמוך בה נפשית כי הקיץ היא מתכוונת להוציא סוף סוף מאריק גט."

"למה? מה רע לה ככה?"

"היא רוצה עוד ילד מנשה, והיא חייבת להתגרש קודם מאריק שלא בוער לו להתגרש ממנה."

"ילד? מקסטרו?"

"בטח מקסטרו, מה חשבת? ממני? ואם היא לא תתגרש קודם הילד יחשב ממזר."

אבל איך מקסטרו? לקסטרו יש איידס."

"אז מה? יש כיום טכניקות לשטיפת זרע, עזוב, זה לא משנה כרגע, מה שחשוב זה שיש ווילה מקסימה ומפנקת חינם ואני מת לנסוע. אתה בא?"

"לא יודע, כל העניין הזה לא נראה לי."

"למה?"

"כי מדובר בסיבוך מההפטרה, מה יש לי להיתקע בין אנה ואריק? נראה לי שזה עלול להיות כאב ראש רציני."

"אז מה? בגלל זה נוותר על בילוי חינם בווילה מפנקת בקוסטה דל סול?" התעקש ניסו.

"דניל'ה, עוד לא למדת שאין דבר יותר יקר ממתנות חינם? היא תביא את קסטרו, ואריק יביא את הקלוד הזה שלו, והם בטח יריבו ויתווכחו, והילד יהיה באמצע... זה יהיה דביק ומעיק."

"ודווקא בגלל זה אנחנו חייבים לבוא, כדי לתמוך באנה, ולעזור לה עם מישה."

"אני לא מבין למה אריק לא מזמין את ההורים שלו, הילד הוא הנכד שלהם, שהם יעזרו לו."

"נראה לך? מה יש להם, בגילם ובמצב הבריאות שלהם, לחפש בספרד? אתה יודע איזה פרא אדם הקטן הזה יכול להיות, איך זקנים חולים כמותם ירוצו אחריו על שפת הים?" הביט בי ניסו במבט מתחנן, "היא נורא רוצה שנבוא וגם קסטרו אמר שהוא ירגיש יותר טוב אם אנחנו נהיה שם כי הוא לא מדבר צרפתית, ונראה לי שהוא קצת חושש מאריק. אנחנו הרי מכירים אותו יותר טוב מכולם ונוכל להרגיע את הרוחות אם תפרוץ מריבה." הפציר ניסו.

ניסיתי להסביר לטמבל התמים הזה שלהיות תקועים בקוסטה דל סול הפלצנית הזאת עם אריק, והחבר המפונפן שלו מצד אחד, ואנה וקסטרו מצד שני, יהיה סיוט, ניבאתי שכל המתחים והמריבות שבטח יתעוררו בין שני הזוגות האלו יהרסו לנו את האווירה ואת מצב הרוח. אפילו איימתי שזו בטח תהיה חופשה מהגיהינום, אבל ניסו לא ויתר, ושב והתחנן, וביקש, ונדנד, וגם אנה הטילה את כובד משקלה...

יום אחר כך תפס אותי קסטרו במגרש החנייה כשעמדתי, לבוש רק מכנסי התעמלות וגופייה לחים מזיעה, ושטפתי את המכונית. הוא עמד קרוב מידי אלי והסביר לי, מביט ישר בעיני, כמה חשוב לו שנבוא, ואיזה כיף זה יהיה. רגע לפני שעמדתי שוב לסרב הוא הניח את ידו על שכמי והכול התבלבל לי בפנים. "בסדר." אמרתי, ואפילו חייכתי, למרות שחשתי כאילו בלעתי גחל לוהט שחרך את קיבתי, והבעיר את קרבי.

ידעתי בביטחון מקפיא דם שמרגע זה ועד אלוהים יודע מתי, אחלום עליו חלומות איומים בממשותם, ואייחל לרגע שבו הוא ייגע בי שוב.

25. ווילה רוסה

הטיסה לספרד עברה יחסית בסדר. מישה שישב בין אנה לקסטרו היה רגוע לגמרי בזמן ההמראה ורוב זמן הטיסה ישן בשקט, אבל חצי שעה לפני הנחיתה נקלע המטוס לכיס אוויר והחל להיטלטל באורח מעורר דאגה והילד התעורר בבכי שהלך והתגבר לקראת הנחיתה.

בסוף הכול הסתדר, אף אחד לא הקיא למרות שפה ושם נראו פרצופים חרדים וירקרקים ואיש לא בכה חוץ ממישה המסכן שצרח וצווח בקול מחריש אוזניים. עד שגלגלי המטוס נגעו באספלט של שדה התעופה כול הנוסעים והדיילים תיעבו אותנו מעומק ליבם, בצדק, ואני בטוח שהם נשמו לרווחה כשנפטרו מאיתנו סוף סוף.

מותשים ומתוחים מנחיתת האימים אספנו את המזוודות שלנו ונגררנו החוצה ושם נפגשנו לראשונה בקלוד ביטון. מהמעט שסיפר לי עליו אריק הייתי בטוח שמר ביטון הוא מין ויאז'ה מזדקנת עם גינוני אוחצ'יות מצורפתים. דמיינתי אותו כדמות סטריאוטיפית מתוך סרט צרפתי, מין הומו שמנמן, גנדרן ושחצן, גבר לא צעיר, מתחנחן שחומד בחורים צעירים וקונה אותם בעזרת כספו.

לבושתי גיליתי שטעיתי לגמרי ושאני לוקה בדעות קדומות כאחרון ההומופובים. נכון, קלוד היה מבוגר מאריק ביותר מעשרים שנה, גבר מלא גוף ושחום, בעל בלורית שיער כסופה וגזרה מוצקה עטויה בגדים יקרים וכנראה שהיה עשיר יותר מכולנו יחד, אבל לא היה שום דבר מתחנחן ושחצני באיש הרגוע והסמכותי הזה ששמר על שלוות נפש גם כשאריק התנפל על אנה והתחיל לנזוף בה ברוסית מפני שמישה לא רק שלא שמח לקראתו אלא נבהל ממנו כשניסה לנשק לו, והחל לבעוט בו ולהתפתל בזרועותיו, ולא נרגע עד שאנה חילצה אותו מידיו.

אריק שהתגעגע לילד וציפה בקוצר רוח לראותו נעלב ונזף באנה ברוסית, והיא כמובן החזירה לו מנה אחת אפיים. למרות שאיש מאיתנו לא הבין רוסית כולנו הרגשנו אי נעימות גדולה מהצורה בה החלה החופשה שלנו.

שנינו, ניסו ואני, התאמצנו להרגיע את הרוחות בדברי כיבושין, אבל למרבה הצער מילות ההרגעה שלנו לא נשמעו כי קסטרו לקח יוזמה, הוציא את הילד הבוכה מידיה של אימו והתנפל על אריק בניסיון להגן על אנה, אבירי מאוד מצידו, אבל לא כל כך חכם.

"תפסיק לצעוק עליה." נדחף בין אנה לאריק והדף את אריק בכתפו.

"אל תגיד לי מה לעשות." צעק אריק, הדף אותו בחזרה וניסה לקחת ממנו את הילד שבכיו התחדש ביתר שאת.

"תפסיקו שניכם!" צרחה אנה והחלה לבכות, מה שגרם למישה לצווח בקולי קולות. זה היה מאוד מביך, הקלות בה הידרדרו השניים למריבה קולנית, אנשים התחילו ללטוש בנו מבטים סקרניים, והפגישה המחודשת בין אריק ואשתו החלה להיראות כהמשך טבעי ומחריד של הנחיתה הקשה.

למרבה המזל קלוד התערב בדיוק בזמן והרגיע את הרוחות. "מספיק, אני מבקש שכולם יירגעו." אמר בעברית, אמנם במבטא צרפתי חזק, אבל בעברית רהוטה מאוד, אחז במרפקה של אנה והוביל אותה למיניבוס קטן שחנה בצד, ובכך הפסיק באחת את המריבה המיותרת.

אחרי שהתיישבנו אריק עוד ניסה להתווכח קצת עם אנה ברוסית, אבל קלוד השתיק אותו בצרפתית פסקנית וכולנו התיישבנו בצייתנות במיניבוס הממוזג, אסירי תודה על הקרירות משיבת הנפש ושתקנו.

הנסיעה ארכה כשעה ועברה בשלום, היינו עייפים מהטיסה והמומים ממראה הנוף המדהים, נסענו לאורך חוף ארוך ויפה להפליא, חול לבן וים כחול, הרים ירוקים ברקע, כבישים רחבים ומודרניים, עיירות קטנות וציוריות, חורשות מוצלות, אתרי פיקניק מסודרים. הכול היה נקי, צבעוני ומואר באור שמש בהיר, משמח לב.

אחרי כמה דקות רגועות מישה התפייס וחזר לעצמו החביב וטוב המזג, ואפילו הסכים לשבת על ברכיו של אביו שהתנצל בפני אנה שנרגעה מעט.

אחרי שאריק ואנה התפייסו ברוסית חרישית אריק העלה על פניו היפים את חיוכו הנעים (איזה מזל שמישה ירש ממנו את החיוך המתוק שלו) והתנצל בנימוס בפני קסטרו שמין הסתם התבייש קצת בהתפרצות שלו וענה לו בחיוך מנומס, אבל נשאר לשבת דרוך וחשדני לצידה של אנה, ידו מונחת על מסעד כסאה כאילו מכריזה – זו האישה שלי ושאף אחד לא יעז לחשוב אחרת.

זו הייתה מחווה גברית מאוד ולגמרי מיותרת מאחר והוא היה הסטרייט היחיד במכונית חוץ מהנהג שלנו, גבר קשיש ושתקן שהתרכז רק בכביש שלפניו.

כל זמן הנסיעה ניסו ישב לצידי, שותק ולחוץ, וידעתי שהוא חושש שאבוא אליו בטענות על רעיון החופשה הזו שתחילתה לא בישרה טובות. מראה הווילה -קלוד אמר לנו ששמה ווילה רוסה - פוגג את מתיחותו והעלה חיוכים על פניו. "בואנ'ה, זה ממש ארמון." פלט בהתפעלות, והניח יד על ברכי.

"באמת יפה פה מאוד." הסכמתי, גם כדי להרגיע אותו וגם כי הוא צדק, מראה הווילה הרשים גם אותי.

ווילה רוסה הייתה בית גדול מאוד, כמעט טירה, שנבנתה מקירות אבן בגוון ורוד אדמדם. הווילה שכנה על צוק מעל הים וממרפסותיה המעוטרות עמודים לבנים ושפע פיתוחי מתכת מסולסלים נשקף נוף מדהים של מפרץ כחול.

מסביב לווילה היה נטוע גן טרופי ירוק ושופע דקלים ושרכים, ובמרכזו התנוססה מזרקה עם פסל של דולפין.

"פשוט גן עדן." פסק ניסו אחרי שפרקנו את המזוודות בחדר שקיבלנו. חדר ענקי עם חלונות מקומרים מוצלים בוילונות תחרה מתנפנפים, שירותים ומקלחת מודרניים מחופים אריחים כחולים ויציאה למרפסת קטנה, עגולה ורומנטית, שסוכך בד מפוספס מגן עליה מלהט השמש.

"בהחלט." הסכמתי איתו והשתרעתי על המיטה הענקית שהייתה עשויה עץ כהה, מגולף בפיתוחים עתיקים. מעל לראשי נמתח אפריון עשוי בד דמוי שטיח בסגנון ימי הביניים ונהניתי לבחון את הציור הצבעוני והסבוך שעיטר את האפריון. היו שם נסיכים ונסיכות, כלבי ציד וסוסים ואפילו דרקון אחד, יורק אש ומסוכן למראה. יכולתי להביט בציור שעות לולא ניסו שנשכב לצידי והפריע לי בשאלותיו.

"מה דעתך על המארח שלנו?" השתרע לצידי רק בתחתוניו ובהה בציור בסקרנות.

"לא חשבתי שהוא יהיה כזה... חשבתי ש... לא יודע, הוא לא מה שחשבתי."

"גם אני הופתעתי." הודה ניסו, "חשבתי שהוא יהיה מבוגר יותר ולא כזה... כזה גבר, והוא גם מדבר עברית ממש טובה, שמת לב?"

"כן, מעניין מתי הוא למד."

"מה, אריק לא סיפר לך? הוא נולד בצרפת, אבל גדל באשדוד במשפחה דתית. אחרי הבר מצווה שלו אימא שלו פחדה שאם הוא ימשיך ללמוד בארץ הוא ירצה להתגייס לצבא ולכן שלחו אותו חזרה לצרפת. בזמן הלימודים באוניברסיטה הוא התחיל לעבוד בפריז באיזה מלון, זה מצא חן בעיניו והוא ונשאר בעסק המלונאות, התקדם והצליח וכיום הוא מנהל של כמה בתי מלון ומסודר יפה מאוד מבחינה כלכלית."

"יופי לו, מה שאני לא מבין זה למה הוא הזמין גם אותנו? אין לו מספיק בלגנים עם אנה וקסטרו? אני לא מבין איפה אנחנו אמורים להשתלב בבלגן המשפחתי הזה."

"נו, די דניאל." התרגז ניסו שגם הוא כנראה היה מודאג קצת, "למה אתה תמיד הורס הכול? אין פה שום בלגן, אנחנו בחופש עכשיו ואנחנו אמורים לבלות וליהנות ולעשות חיים, זה הכול. אתה כזה פולניה לפעמים שזה ממש מעצבן."

"בסדר, אז אני פולניה." נעלבתי, קמתי מהמיטה ונכנסתי להתקלח. ניסו התקלח אחרי ואחר כך ירדנו למטה, לסלון של הווילה שתפס את רוב הקומה הראשונה. האולם הענקי היה מרווח ומואר מאוד, פתוח לפטיו מצד אחד, ולחדר האוכל הגדול מצד שני.

התיישבנו על כורסאות מרופדות ונוחות להפליא, התפעלנו מהנוף המרהיב של המפרץ ולאט לאט התחלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו.

אריק הצטרף אלינו, לבוש בבגדים קצרים ובהירים, נראה הרבה יותר רגוע וחביב מכפי שהיה בשדה התעופה, וסיפר לנו שהווילה נקראת ווילה רוסה בגלל צבען של האבנים ממנה היא בנויה, פעם היא הייתה בית קיץ של איזה רוזן ממשפחה מכובדת שירדה מנכסיה, וכיום היא שייכת לחברה שקלוד היה אחד ממנהליה - חברה שמנהלת מספר בתי מלון יוקרתיים בכל אירופה.

"המקום הזה הוא מין בית מלון למלונאים." הסביר אריק, "לכל אחד מהמנהלים הבכירים יש זכות להזמין לפה חברים וקרובי משפחה על חשבון החברה, זה חלק מההטבות שלהם."

"אחלה, באמת מקסים פה." התפעלתי, מביט סביבי במקום היפה והאלגנטי הזה, "הווילה נראית ממש כמו בית פרטי."

"כי זה מה שהיא, הוא נבנה בתחילת המאה שעברה, ועד לפני עשר שנים הוא היה מוזנח מאוד, אבל אחרי שהחברה של קלוד קנתה אותו הווילה שופצה והכול פה מודרני לגמרי. קלוד מבלה פה את כל החופשות שלו."

"אני לא מתפלא, באמת מדהים פה, ואיזה כיף שיש צוות עובדים שדואג להכל, אני מרגיש כמעט כמו רוזן." חייכתי בתודה אל מלצרית חרישית שהניחה מגש עמוס כוסות מיץ על השולחן, "מתי יורדים לחוף?"

"מתי שתרצה, זה חוף פרטי, ויש מדרגות מהגן ישר לים. על החוף יש מלתחה כדי שיהיה איפה להחליף בגדים ולהתקלח, יש שם אפילו בריכה קטנה לילדים, מישה מאוד ייהנה." הבטיח אריק, הגיש לי כוס שתייה, ותוך כדי כך ליטף בקצות אצבעותיו את ברכי.

החלפתי מבט נבוך עם ניסו שישב מולי, ואריק שקלט אותנו הצטחק, "זה בסדר." הוא אמר, "קלוד יודע עלינו הכול, אל תדאגו, זה ממש לא מפריע לו."

"באמת?" שאל ניסו בקול קצת צרוד, סימן בדוק לחרמנות מתגברת, "אתה בטוח? איפה הוא בכלל?"

"נסע לברצלונה להביא את אשתו והילדים." ביאר אריק בנחת וקם, "הנה אנה ומישה יורדים לחוף." נופף בידו אל השניים, מתעלם מקסטרו שהלך אחריהם, נושא על שכמו תיק חוף גדול וגלגל ים עם ראש של תנין מחייך.

"בא לכם ללכת איתם או שאולי נקפוץ לחדר שלכם למנוחה קצרה?" שאל בחיוך והניח את ידיו היפות, ידי הפסנתרן המחוטבות, על שכמי מצד אחד, ועל מותניו של ניסו מצד שני.

עכשיו כבר היה ברור לנו לגמרי למה הוזמנו לווילה רוסה.