ב. צלי

 5. אימא יש רק אחת

יצאנו מהחנות האחרונה בקניון עמוסי שקיות מרשרשות מלאות כל טוב, לא רק חולצות ומכנסיים, אלא גם גרביים, תחתונים, גופיות ושתי חגורות עור יקרות להחריד – מלתחה חדשה לגמרי, מעודכנת ואופנתית.

הלכתי בעקבותיו של תום שפילס לו דרך בין המון האדם בביטחון קליל, ראשי סחרחר מרוב קולות, צבעים, תחושות ומראות. המוזיקה הרעשנית שהתנגנה בחנויות הבגדים בלבלה אותי, והידידותיות המופרזת בה הרשו לעצמם מוכרים צעירים שיכלו להיות הבנים שלי לפנות אלי הביכה אותי. תוך שעתיים ראיתי את דמותי ביותר מידי מראות ותלבושות, ונדרשתי להחליט יותר מידי החלטות אפנתיות. בלי תום לצידי בטח הייתי קם ובורח משם בלי לקנות כלום, אבל הוא הדריך אותי, ענה במקומי למוכרים החצופים, החליט בשבילי מה מתאים ומה לא, והוליך אותי בלי לאות מחנות לחנות עד שגמר אומר שקנינו די ואפשר לצאת.

"שכחתי איפה החנינו את האוטו." הבטתי חסר ישע במדריכי הצעיר שצחק וקרא לי יובל המבולבל.

"מי?" תהיתי.

הוא התחיל להסביר לי משהו על איזה בדרן ילדים מפורסם שמעולם לא שמעתי את שמעו, ואז צלצל הנייד שלי ואימא הייתה על הקו. לא דיברנו מאז הלוויה של סמי, וגם בלוויה החלפנו רק ברכות שלום קרירות. אני הייתי טרוד עם תום שהתייפח בצד, מניח את הבמה לבניו ולגרושתו של סמי. הם נעמדו סביב הקבר, דוחקים הצידה כל מי שלא היה שייך למשפחה, ואימא כמובן הסתפחה אליהם, בעוד אני נשאר לצידו של תום שבקושי שם לב מה קורה סביבו, והחל לסגת לכיוון השער מיד אחרי שבנו הבכור של סמי סיים את הקדיש.

הלכתי איתו, אוחז במרפקו מחשש שימעד על השבילים הלא סלולים של בית הקברות, ואפילו לא נפרדתי לשלום מאימא. היא לא יצרה איתי קשר מאז, וגם אני העדפתי לא להתקשר אליה. היחסים ביני לבינה היו משובשים מאז ילדותי, ונעשו רעים וקרים עוד יותר מאז שסמי רב איתה. במקום להתעמת איתה ולברר אחת ולתמיד את תעלומת מותו של אבא העדפתי להדחיק ולהתעלם מקיומה, אבל לא אישה כאימא תשקע בתהום הנשייה.

כאילו לא קרה כלום היא בירכה אותי לשלום בקיצור נמרץ, והזכירה לי שמחר חל יום מותו של אבא. "זה הירצאיט השלושים שלו." הזכירה לי.

"אימא, אני כבר לא דוס, אל תצפי שאני אלך להתפלל בבית כנסת."

"ממך אני לא מצפה לכלום." השיבה אימא בקול יבש וקפדני, "אבל אני עולה לקבר של אבא עם כמה חברים ותיקים שלו וחשבתי שתרצה לבוא."

"אני אבוא רק עם תספרי לי איך הוא מת באמת."

"הוא התאבד, תלה את עצמו במקלחת." השיבה אימא בלי היסוס, "חשבתי שסמי סיפר לך."

"כן אבל זה קרה רק כמה ימים לפני שהוא נפטר, שלושים שנה חשבתי שאבא מת בתאונה, למה לא סיפרת לי קודם?"

"כי היית רק ילד, תכננתי לספר לך לפני שתתגייס, אבל במקום זה חזרת בתשובה והתחתנת עם ה... הדוסית הטיפשה הזו." סיננה אימא בטינה, "ומיד התחלת להשריץ איתה תינוקות, מתי יכולתי לדבר אתך?"

אימא תיעבה את החזרה שלי בתשובה, שנאה את אשתי, והתנהגה בקרירות אל הנכדים שילדה לה. יכולתי לסלוח לה על ההסתייגות מהצעד הקיצוני שנקטתי, ואפילו על היחס הקריר אל אשתי שהחזירה לה יחס דומה, אבל הילדים הרי לא עשו לה דבר, הם לא ביקשו להיוולד, איך אפשר לתעב ילדים תמימים? על זה לא יכולתי לסלוח, וגם לא על היחס הנוקשה וחסר הרוך שלה כלפי כילד. הקמצנות שלה, הסירוב להעניק גם חומרית וגם רגשית, הסירוב לעזור לנו כספית למרות שחיינו בעוני נורא, והילדים היו מסתובבים רעבים ללחם אם לא הייתי נעזר בגמחי"ם והולך לשטוף חדרי מדרגות אחרי שסיימתי ללמוד בישיבה.

"יכולת לספר לי אחרי שחזרתי לגור אצלך." השבתי בטון קריר, דומה לשלה.

"לא ראיתי שום טעם בזה, למה הייתי צריכה לדבר על דבר כזה אחרי כל כך הרבה שנים?" התגוננה אימא, "אז אתה בא לבית קברות?" חזרה לנושא שהטריד אותה.

"בשביל מה? אני לא רואה בזה שום טעם." השבתי לה כגמולה.

תום שהקשיב בשתיקה לשיחה הרים לעברי את גבותיו בפליאה נדהמת, ולמראה הזעזוע על פניו נכנעתי ואמרתי שכן, אם זה חשוב לה אני אבוא.

"אני מודה לך." אמרה אימא בנוקשות רשמית מכעיסה, וסגרה.

"אוף! האישה הארורה הזו, אני שונא אותה." התפרצתי.

"איך אתה יכול לשנוא את אימא?" נדהם תום.

"עובדה, תמיד שנאתי אותה, גם כשאבא עוד היה חי היא הייתה איומה, ואחרי שהוא מת היא נעשתה בלתי נסבלת. היא קמצנית ורעה, מכשפה ארורה." השמצתי את אימא בכל פה, מוציא את דיבתה רעה.

"יכול להיות שאתה צודק." ענה לי תום אחרי שנרגעתי והשתתקתי סוף סוף, "אבל בכל זאת אימא יש רק אחת, מה היא כבר ביקשה? שתלך לאזכרה של אבא שלך, מה, גם אותו שנאת?"

"לא, אותו אני חושב שאהבתי, אבל גם כשהוא היה חי פגשתי אותו כל כך מעט, הוא תמיד היה עסוק, אבא היה ארכיאולוג, בקיץ הוא חפר בכל מיני תילים מאובקים במדבר, ובחורף עבד באוניברסיטה בשחזור עתיקות ובכתיבת מאמרים. כשהוא היה בבית הוא היה אבא נהדר, אבל הוא היה כל כך מעט בבית, ותמיד הוא הבטיח לי שאחרי שאהיה קצת יותר גדול הוא ייקח אותי איתו לחפירות, אבל הוא מת לפני שגדלתי והשאיר אותי עם המכשפה."

"בטח גם לה לא היה קל עם בעל שכמעט לא היה בבית, וגם כשהיה... לפי מה שסמי סיפר לי הוא העדיף גברים, יכול להיות שהיא ידעה ובגלל זה היא כעסה עליו?" שיער תום.

"לא יודע." משכתי בכתפי, ועלה פתאום בדעתי שכבעל התנהגתי בדיוק כמוהו - נמצאתי מעט מאוד בבית וכשכבר הייתי הקדשתי את רוב זמני לילדים, ולא לאשתי שפיתחה כלפי טינה וצברה כעסים. אני מניח שאם לא הייתי מחויב לספק לה את עונתה אחרי הטבילה במקווה גם ארבעת הילדים שנולדו לנו לא היו נולדים.

רחל רצתה יותר ילדים כמובן, אבל כדי שייוולדו ילדים צריך לקיים יחסי מין ואני השתמטתי לעיתים קרובות ככל האפשר, וגם כשכבר היה מגע התקשיתי לגמור... אחרי שפייגה שלנו נולדה רחל זרקה אותי מהמיטה, ולא עשיתי כלום כדי לשכנע אותה להתפייס... עם הזמן הפכנו לזרים וכל שמץ של חיבה שעוד שרר ביני לבינה בהתחלה נעלם בגלל השחיקה של החיים יחד והנשיאה המשותפת בעול הפרנסה הדחוקה. הדבק של החזרה בתשובה הצליח להחזיק אותנו כזוג רק בשנים הראשונות, אבל ככל שאיבדתי את האמונה התמימה של נעורי והתפקחתי כך הלכנו והתרחקנו זה מזה. בניגוד אלי רחל נשארה דתייה אדוקה, והקפידה על קלה כחמורה, ממאיסה עלי את החיים עוד יותר. נס הוא שהחזקנו מעמד יחד כל כך הרבה שנים.

"אני מבין שאתה כועס עליה, ואולי בצדק, אבל בחיים צריך לדעת לסלוח ולשכוח." הטיף לי תום מוסר, "אם גיא סלח לי שזרקתי אותו, ואני סלחתי לו שהוא הרביץ לי אז גם אתה יכול לסלוח לאימא שלך, ולהפסיק להיות אנטיפאתי כזה אליה."

"אני לא יודע איך אתה משווה בכלל, זה ממש לא אותו דבר, אני אלך לאזכרה, אבל אני בחיים לא אסלח לה, היא הרסה לי את הילדות, אם לא היא לא הייתי חוזר בתשובה ומאמלל את עצמי, את רחל ואת הילדים המסכנים שלי."

"אתה מדבר שטויות צלי. מה, אימא שלך אמרה לך לחזור בתשובה?"

"לא, בדיוק ההפך. היא התנגדה לזה בעוז, ואפילו הצטרפה לארגון כזה של הורים של חוזרים בתשובה שניסה לייעץ לה איך להתמודד, כל כך כעסתי עליה בגלל זה שניתקתי אתה את הקשר למשך כמה שנים. חזרתי לדבר איתה רק כי הרב שלנו התעקש שצריך לקיים מצוות כיבוד אב ואם, ואני חייב להזמין אותה לבר מצווה של נתנאל."

"נו, והזמנת אותה?"

"לא, רחל הזמינה, והיא באמת באה, ולא רק שלא לבשה שמלה מספיק צנועה, היא גם הלכה ונתנה לילד כסף במקום להביא לו את הספר שביקשתי שתביא."

"אני רואה שמה שאימא שלך לא תעשה אתה תמיד תכעס עליה." הצטחק תום בקלות דעת, בלי להבין כמה היא הרגיזה אותי ואת רחל, ובמקום לתת לי להסביר סיפר לי שגיא ונורי עורכים מסיבת חנוכת בית אחרי ששיפצו את דירתם והזמינו גם אותנו, והוא מקווה שאבוא לבוש בבגדים החדשים שקנינו היום.

נזכרתי באווירה המתוחה ששררה בין שלושתם וחשתי עווית של מורת רוח מהרעיון, אבל תום הביט בי במבט מפציר ולא קמה בי רוח להתנגד לו וגם לא ידעתי להסביר למה לא בעצם, ולכן הסכמתי. 

חזרתי עם תום הביתה, מדדתי שוב את הבגדים שקניתי ונאנחתי כשהוא הודיע לי שצריך גם נעליים חדשות.

"מה רע בנעלים שיש לי?" מחיתי.

"אין מצב שאתה בא למסיבה אצל גיא ונורי עם הזוועה המתפוררת הזו." נעץ תום מבט מלא סלידה בנעלי ההתעמלות האפורות והנוחות שלי, "נקנה לך מוקסינים." פסק.

"אבל הבטחתי לאימא להגיע לבית קברות לאזכרה, והמסיבה מחר בערב, אז מתי נספיק?"

"מיד אחרי האזכרה תלך לחנות הנעלים של צוריאנו בקניון שהיינו בו ותבקש מוקסינים שחורים. אל תקנה לפני שתמדוד, ותלך איתם כמה דקות בחנות כדי להיות בטוח שהן נוחות." הורה לי תום והלך להכין סלט לארוחת ערב.

"מה סלט?" מחיתי, "אני מת מרעב."

תום הזכיר לי את הדיאטה והרשה לי פרוסת לחם קל אחת, לא לפני שהזהיר אותי שהמכנסים החדשים והיפים לא יעלו עלי אם אוסיף אפילו עוד קילו אחד מיותר. הלכתי לישון רעב, ולא עזר סקס הפיצוי שתום הציע לי כדי להסיח את דעתי, נרדמתי רעב, אבל באתי על שכרי כשבבוקר הראה המשקל על ק"ג אחד פחות. 

למחרת, מיד אחרי תום העבודה, חשתי לבית הקברות. חוץ מאימא היו שם עוד כמה מכרים ותיקים שלה ושל אבא שזכרתי במעומם. לחצתי ידיים, וקיבלתי נשיקות מאנשים שזכרו אותי כילד, הצטערו שנעשיתי חרדי ושמחו לראות שאני שוב חילוני, והרגזתי מאוד את אימא שציפתה שאני אשוב איתה לדירתה בתום האזכרה.

"אין לי זמן, אני עסוק." הסברתי, "וחוץ מזה אני חייב ללכת לקנות מוקסינים."

"מה פתאום מוקסינים?" התמרמרה אימא, מביטה בי בזעף, "זה רעיון של הצצקע הזה של סמי שאתה גר איתו עכשיו?"

"שמו תום." תיקנתי אותה בזעם, "ולא עסקך עם מי אני גר."

"אבל אני חייבת לדבר אתך." התעקשה אימא, והציעה להסיע אותי במכוניתה לקניון כדי שנוכל לדבר בדרך.

"מה פתאום את רוצה לדבר איתי? אף פעם לא דיברנו, מה דחוף לך עכשיו?" שאלתי בעוקצנות, ובכל זאת נכנסתי למכונית שלה.

"פעם לא סיפרו לילדים הכל כמו שעושים היום." העירה אימא במעין התנצלות מעורפלת על השקרים שהלעיטה בי אותם כל ילדותי, ובעוד היא מנווטת את מכוניתה לעבר הקניון שנמצא לא רחוק מבית הקברות הודיעה לי שעכשיו, כשהיא בטוחה שבאמת חזרתי בשאלה ונפרדתי מאשתי, הגיע הזמן לתת לי את הירושה שסבתא השאירה לי כדי שאוכל לפתוח בחיים חדשים ולשקם את עצמי.

"איזה ירושה? סבתא הרי נפטרה כבר לפני עשר שנים." התפלאתי.

"כן, אני יודעת. החזקתי את הכסף שהיא רצתה לתת לך אצלי כי לא רציתי שתבזבז אותו על הדוסים." השיבה אימא, "אבל עכשיו, אחרי שנפטרת מהם ונירה בהיריון סוף סוף הגיע הזמן שתפסיק לגור עם הטיפוס הזה שמעדיף גברים, תקנה דירה ותתחיל להיות בן אדם נורמאלי."  

6. ריבאונד

"לא רק שאתה מגיע באיחור גם המוקסינים שקנית הם..." תום סקר בשאט נפש את הנעלים שרכשתי ונאנח, "הם לפחות נוחים?"

"אני חושב שכן." עניתי, פזור נפש, "מצטער על האיחור, איפה הבגדים שלי?"

"תתרחץ קודם." פקד עלי תום, "ותמהר בבקשה."

"מה הלחץ? כולה מסיבה?" התמרמרתי, נחלץ מבגדי המיוזעים.

"זו לא רק מסיבה, תהיה קודם ארוחה, וגיא שונא איחורים, וגם אני."

"אין לי תיאבון, ואני לא מכיר שם אף אחד, אולי תלך בלעדי?"

תום הזעים פנים, "אבל הבטחת, מה קרה לך? למה אתה כועס עלי?"

"אני לא כועס עליך, אני כועס על אימא שלי, היא הרסה לי את המצב רוח, משום מה היא החליטה שההיריון של נירה הוא ממני ואם זה לא מספיק פתאום היא גילתה לי שהיא שומרת בשבילי כבר עשר שנים כספים שסבתא הורישה לי, כל זמן שהייתי צריך כסף לילדים היא התקמצנה על גרוש, ודווקא עכשיו היא נזכרה."

"מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." חיווה תום את דעתו.

"לא, לא מוטב מאוחר, ממש לא, אתה יודע מה זה לגדל ארבע ילדים רק במשכורת אחת עלובה? וגם לנסות ללמוד וגם..."

"למה אשתך לא יצאה לעבוד?"

"ומי היה מגדל את הילדים? היא סירבה להפקיר אותם במעונות, רצתה לגדל אותם לבד, והרב שלה... האוויל הזה, כל הזמן פמפם לה שכבודה של בת מלך פנימה." חשתי איך שוב תוקף אותי אותו תסכול ישן שמירר את חיי והחמיץ את נישואי, "אני הרווחתי משכורת מינימום עלובה והלכתי לשטוף חדרי מדרגות כדי שיהיה לנו מה לאכול, והיא הרגישה לי בת מלך."

תום הקשיב בסבלנות לנאום הממורמר שלי, מציץ מידי פעם בקוצר רוח בשעון, ואחר כך ניגב את גבי והגיש לי חולצה מגוהצת היטב, "חשבתי שכל הדוסים מקבלים קצבאות מהמדינה."

"קצבאות רעב, וגם זה רק אם הם לומדים בישיבה, ועוברים מבחנים כדי להוכיח שהם לומדים באמת, ולא סתם נרשמים ומסתלקים."

"באמת? אבל קראתי בעיתון ש..."

"די כבר תום, היה לי מספיק ויכוחים ליום אחד, תאמין לי שהכסף הזה היה נחוץ לי מאוד אז, ואימא שלי, המכשפה הזאת... באיזה זכות היא גנבה ממני את הירושה של סבתא? אישה ארורה."

"על כמה כסף מדובר בכלל?" תהה תום.

"לא יודע, לא משנה, העיקרון הוא שחשוב, ומה היא אומרת לי כשאני מתעצבן עליה ואומר לה שהיא גנבה לי את הירושה?" נחנקתי מזעם ומתחושת עוול, "לא גנבתי כלום, כל הכסף נשמר בשבילך, פשוט חיכיתי עד שתרגיע מהשיגעון הדתי הזה ותחזור לעצמך." מרוב כעס החלו רקותיי להלום מכאב, "היא כל כך עקשנית שבא לי לבעוט בה."

"נו, די, תרגיע, לפחות עכשיו תקבל כסף ותוכל לקנות כמה מוקסינים שיתחשק לך."

"כבר קניתי זוג אחד, מספיק לי." רטנתי ודחפתי את כפות רגליי לנעלים האידיוטיות הללו שלחצו עליהן באכזריות.

"חכה, צריך גרביים." הגיש לי תום גרביים, וביקש שאפסיק להחמיץ פנים ואנסה לחייך.

"אני עצבני מידי, אין לי מצב רוח לחיוכים."

"אני רואה, אבל אולי בכל זאת... בשבילי? זה מאוד חשוב לי."

"שמתי לב, אבל אני לא מבין למה, מה דחוף לך כל כך ללכת למסיבה אצל האקס שלך, ובשביל מה אתה צריך לגרור לשם גם אותי?"

תום נעלב ואמר שאם אני לא מבין אז הוא לא יכול להסביר, ועכשיו שאשתוק כבר לפני שגם הוא יאבד את מצב רוחו הטוב.

מלא חרטה שהפלתי עליו את הצרות המשפחתיות שלי הפסקתי לדבר על אימא ועברתי לדבר על נירה. שוחחתי איתה בדרך הביתה אחרי שנפטרתי מאימא, ואחרי שדרשתי בשלומה נזפתי בה על השקרים שסיפרה לאימי.

"אתה טועה." נעלבה נירה, "לא שיקרתי לה, בהתחלה אפילו לא סיפרתי לה שאני בהיריון, אבל היא פגשה אותי יושבת בבית קפה ואוכלת עוגת גבינה, וישר הודיעה לי שהשמנתי, אז מה יכולתי לעשות?"

"להעיף את העוגה ולהגיד לה שתעשי דיאטה."

"אידיוט, אתה לא יודע שאני אוכלת בשביל שניים?"

"שטויות, זו סתם אמונה תפלה."

"אז גם אתה חושב שהשמנתי?" רעד קולה של נירה.

"לא, מה פתאום השמנת? את לא שמנה, את בהיריון."  

"זה מה שאמרתי לאימא שלך, והיא אמרה מזל טוב וסיפרה לי סיפורי זוועה על הלידה שלך, ואיזה ילד קשה היית, וזהו, היא לא שאלה ממי אני בהיריון, אין לי מושג למה היא חושבת שזה ממך, אתה רוצה שאני אתקשר להגיד לה."

"תעשי מה שאת רוצה נירה, רק אל תערבי אותי בעסק הזה, מצטער, אני חייב לסגור, אני באיחור היסטרי, ביי."

תום שהקשיב בתשומת לב לתיאור השיחה עם נירה העיר שכל אי ההבנה הזו מטופשת ולא שווה את העצבים שלי, שב וביקש ממני להירגע, והחנה את הרכב מתחת לדירה של גיא ונורי. ברגע שנכנסנו למעלית שילב את ידי בידו, והעלה חיוך מאושר על פניו, דורש ממני לחייך גם כן, ומיד.

מתחתי על שפתי חיוך מעושה והשתדלתי כמיטב יכולתי להיראות ייצוגי, שמח, ומאוהב בתום. זה היה קשה מאוד, לא די שהמוקסינים הארורים הללו מעכו את בהונותיי האווירה בדירה אליה הוזמנו העיקה עלי מאוד, לא פלא שסיימתי את אותו ערב עם מגרנה מציקה.

האוכל דווקא היה טעים והוגש בטוב טעם בכלים נאים, מוזיקה נעימה ושקטה התנגנה, המוזמנים היו אנשים תרבותיים ונעימים, ולמרות שהמארחים עשו כמיטב יכולתם לגרום לנו לחוש רצויים, לא נהניתי. היה המתח הלא פתור הזה בין גיא לתום, שהעכיר את רוחי, והלחץ של נורי שהביט בהם כל הזמן מהצד, מודאג, הציק לי, והיו כל השאר - אנשים שלא הכרתי, אבל הבנתי מהר מאוד שהם פה כדי לראות איך תום הסתדר אחרי שאיבד את בן זוגו הוותיק, ואת מי הוא מצא כדי להיות המחליף של סמי.

די מהר התחוור לי שאני לא עומד במשימה הכבדה שהוטלה על כתפי. למרות מאמציו של תום להלביש אותי היטב, ולאלץ אותי לחייך ולהיות ייצוגי הייתי רק חיקוי דהוי וזול של בן זוגו המקורי.

שלא בטובתי שמעתי מקריח חד לשון אחד ממלמל בשקט לגברת מצובעת ומתוכשטת שישבה לצידו על ריבאונד, ולמרות שתפסתי רק קצה משפט שאולי בכלל לא נסב על אודותיי הביטוי 'ריבאונד' נתקע במוחי והדהד בו עד שהגענו סוף סוף הביתה, ויכולתי לחלץ את כפות רגלי המעונות ולשחרר את החגורה.

"נכון שהיה ממש נחמד? אתה לא שמח שבאת?" חקר תום אחרי שכבר שכבנו לבטח במיטה.

"היה בסדר, האוכל היה מצוין, ולא הייתה מוזיקה צרחנית, וכולם נראו אנשים מאוד תרבותיים." הסכמתי, "אבל..."

"בטח שכולם היו תרבותיים, נורי וגיא כבר לא ילדים וגם המכרים שלהם לא, ובגילם הם לא ישימו מוזיקה חזקה, והם יכולים להרשות לעצמם כיבוד על רמה, המשקאות היו נהדרים, אני בטוח שסמי היה נהנה מהוויסקי שהם הגישו."

"והם בטח היו נהנים לארח את סמי ולהגיש לו את הוויסקי שלהם, לא לריבאונד שלו שמעדיף לשתות מים." הערתי במרירות, והפכתי לתום את גבי.

"ככה אתה מרגיש, כמו ריבאונד? ואגב, לסמי לא יכול להיות ריבאונד, הוא מת אם שכחת. אתה בכלל יודע מה זה ריבאונד?"

"זה מישהו סתמי שיוצאים איתו לזמן מה עד שמתאוששים מהפרידה, ומעיפים אותו אחרי שמוצאים בן זוג ראוי."

"נכון." הסכים תום אחרי שתיקה קצרה של מבוכה, "אבל אצלנו זה בכלל לא ככה."

"לא, אז איך זה? סחבת אותי למסיבה הזו כדי להוכיח לכולם שאתה לא בודד, שיש לך כבר מישהו... הרגשתי שאתה מציג אותי לראווה."

"לא נכון." מחה תום, "זה בכלל לא היה ככה, האנשים שם היו בעיקר חברים של גיא ונורי, לא כולם הכירו את סמי, אתה סתם מדמיין."

"אני בכלל לא מדמיין, הם הכירו אותך, ולפחות חצי מהם הכירו גם את סמי די טוב."

"נניח, אז מה? מה רע בזה שאני רוצה שכולם יכירו אותך? אתה כבר לא בארון, או שכן?"

"אני... אני לא יודע תום, די, מצטער שצעקתי עליך, מספיק, כואב לי הראש. בוא נלך לישון."

"אני לא יכול לישון כשאתה כועס עלי." אמר תום, וקולו היה רווי דמעות.

"אני לא כועס תום, באמת, אני פשוט... אני לא טיפוס מוחצן כמו סמי, מלחיץ אותי לפגוש כל כך הרבה זרים בבת אחת, ואני מצטער תום, אני באמת מצטער, אבל אני לא יכול להיות התחליף שלו."

"כן, שמתי לב שאתה לא יכול, סמי המסכן, הוא לפחות אהב אותי ואתה... אתה סתם סמרטוט." פרץ תום בבכי, התרחק לקצה המיטה וסירב לדבר איתי יותר עד הבוקר.

7. הירושה

למחרת עשיתי הכל כדי להוכיח לתום שאני לא סמרטוט, הבאתי לו קפה למיטה, והוספתי כמה עוגיות, איחלתי לו בוקר טוב מנומס, ובזמן שהוא שתה הבטחתי שמיד אחרי שאחזור מהעבודה נדבר על הכל.

"אני לא יודע אם אני אהיה בבית, יש לי כל מיני סידורים היום." ענה תום בקרירות, סיים את הקפה והסתגר במקלחת.

היה ברור שטעיתי, משהו שעשיתי לא עבד כמו שצריך והוא עדיין כעס עלי, אבל לא היה לי זמן לברר מה כי הייתי חייב ללכת לעבודה, ולכן פיניתי את המגש שהבאתי לו חזרה למטבח, איחלתי לו יום נעים והלכתי לעבודה.

נירה התקשרה אלי בצהרים, כשהילדים ישנו, סיפרה לי שהיא עשתה היום סקירת מערכות ושהיא מרגישה נהדר, ושאלה אם אנחנו יכולים לדבר.

עלה בדעתי שאולי היא תוכל לתת לי כמה עצות מועילות איך להתנהל עם תום והסכמתי שאגיע אליה מיד אחרי העבודה.

היא נראתה נפלא, פורחת וזוהרת, אפופה שלווה נעימה - תאווה לעיניים.

"יפה לך להיות בהיריון, לאחרונה את פשוט קורנת." החמאתי לה, והיא חייכה בנחת, מקבלת את המחמאה בחן. יחסה אלי היה שונה מאוד מהתנהגותה הלחוצה והרגזנית הרגילה, פעם כשהייתי מחמיא לה מתוך נימוס שהיא נראית טוב היום, היא מיד הייתה שואלת בתוקפנות אם אני מתכוון שהיא נראתה רע אתמול, ואחרי כמה פעמים כאלו הפסקתי להחמיא לה, וכמובן שננזפתי על כך. מה שלא עשיתי או לא עשיתי היא תמיד הייתה נרגנת ולא מרוצה ולא פעם קראה לי אטום וחסר רגישות. לא פלא שסבלתי מהתמוטטות עצבים.

חבל שרחל לא הגיבה כל כך יפה להיריון הרהרתי לעצמי. בהיריון הראשון היא עוד הייתה בסדר פחות או יותר, אבל היא התקשתה להתאושש מהלידה, ובהריונות הבאים היא סבלה מבחילות ומעייפות, והתאוששה בקושי. כל ניסיונותיי לסייע לה נתקלו בלעג מריר ובתגובות קצרות רוח ועצבניות ולמרות הכל היא תמיד כעסה שאין לנו יותר ילדים, לך תבין נשים!

"צלי תקשיב, דיברתי אתמול עם אימא שלך ו..."

"הסברת לה שאת לא בהריון ממני?"

"זהו, זה העניין, לא הספקתי כי היא סיפרה לי ש..."

"לא מעניין אותי מה המכשפה אמרה." נכנסתי בחוסר נימוס לדבריה, "העיקר שהיא תבין שאני לא אבא של התינוק הזה." נגעתי בליטוף קליל בבטנה התפוחה, "ושתחזיר לי את הכסף שסבתא הורישה לי."

"צלי, שתוק רגע, מדובר במיליון וחצי שקל."

"את עובדת עלי, מיליון וחצי? חשבתי ש... מאיפה היה לסבתא כל כך הרבה כסף?"

"היא הורישה לך סכום קטן יותר, אבל אימא שלך השקיעה אותו פה ושם, היה לה מזל ובמשך הזמן הכסף גדל, בחלק היא קנתה דירה, ואת השאר השקיעה במניות. יש לך דירה בצפון תל אביב, ואיזה חצי מליון שקל בבנק, אבל כדי לקבל אותם בלי מאבק בבית משפט תצטרך לשתוק ולא לספר לה את האמת."

"לשקר? למה, אבל זה הכסף שלי?"

"נכון, אבל עד שתוכיח את זה תצטרך לבלות המון זמן בבתי משפט, וחלק מהכסף ילך לעורכי דין, שלא לדבר על הזמן והעצבים שתבזבז. לא פשוט יותר לשתוק ולהעמיד פנים שאנחנו יחד?"

"איך להעמיד פנים? את רוצה שאני אתחיל לגור אתך?" הזדעזעתי.

"רק לכמה שבועות, נעמיד פנים שאנחנו זוג עד שהיא תסדר את העניין הכספי ואחר כך נלך איש לדרכו."

"אבל מה אני אגיד לתום?" התבלבלתי, "ואם כבר מדברים עליו אז תשמעי מה קרה אתמול." שפכתי לפניה את כל סיפור המסיבה והמריבה אחריה.

"הוא אמר לך שאתה סמרטוט ובגלל זה הבאת לו קפה?" נדהמה נירה, וכשהנהנתי, נבוך, היא צחקה ואמרה שאני לא מבין כלום בגברים.

"אז לא הייתי צריך להביא לו קפה? אבל כשרחל הייתה כועסת עלי אז..."

"רחל אישה, טמבלון שכמוך, ותום גבר, וחוץ מזה כל אחד מהם כעס עליך מסיבה אחרת לגמרי."

"יכול להיות שאת צודקת, תשמעי, אני אדבר הערב עם תום ואם הוא לא יתנגד נעשה איזה קומבינה, למרות שהאמת, כל העסק לא נראה לי."

"אני יודעת צלי, אבל אתה יודע איך אימא שלך, לפעמים אין ברירה וצריך לשקר קצת כדי להשיג את שלך."

"נמאס לי לשקר." רטנתי.

"אני יודעת חמוד, אבל תאמין לי, אם אימא שלך תדע את האמת עליך אתה תמות בשיבה טובה לפני שתזכה לגעת בירושה שלך. אתה יודע איזה עקשנית היא, לה לא יהיה אכפת לבזבז כסף וזמן על עורכי דין ומשפטים רק כדי שלא תזכה ליהנות מהכסף."

"כן, אני יודע." שקעתי במחשבות על הירושה המובטחת לי. חשבתי שמדובר בכמה אלפי שקלים, ככל הידוע לי סבתא לא הייתה עשירה במיוחד, ופתאום מיליון וחצי? שנים רבות כל כך הייתי עני מרוד, לחוץ ונרדף בגלל חובות ומחסור כספי, וכל אותו זמן היה לי כסף ורכוש שהלכו ותפחו, זה היה כל כך לא הוגן, אם הייתה לי דירה משלי וכסף הייתי יכול... דמיוני המריא אל על, אם היו לי אמצעיים כספיים הייתי יכול לפתוח גן משלי, או ללכת ללמוד חינוך לגיל הרך, הייתי יכול להפסיק להרגיש תלוי בתום, הייתי יכול לשכור דירה משלי, או לפחות לשלם לו שכר דירה, וגם אם הוא לא היה מסכים לפחות הייתי יודע שיש לי די כסף משלי ואני לא סמוך על שולחנו ותלוי ברצונו הטוב.

אם היה לי כסף משלי הייתי מפסיק להיות סמרטוט, ומרשה לעצמי להיעלב במקום להגיש לו קפה בהכנעה. עם כסף משלי הייתי נעשה דומה יותר לסמי ואז...

חזרתי הביתה עם ראש הומה ממחשבות על כסף, כבוד ואהבה, ומצאתי את תום אורז את בגדי בתוך כמה תיבות קרטון ענקיות.

"מה אתה עושה?" נדהמתי.

הוא האדים מעט, נשם נשימה עמוקה וקפץ את אגרופיו, "תשמע צלי, אנחנו צריכים לדבר."

תקוף בהלה ומבוכה שילבתי את ידי על חזי ונשענתי על הקיר בתנוחת אי אכפתיות אדישה, "אז תדבר." הפטרתי ביובש, מחקה בבלי דעת את התנהגותה המרגיזה של אימא.

תום התרשם מהבעת הביטחון המזויפת שלי, שמט ערמת תחתונים לתוך אחת התיבות והתיישב על המיטה, מביט בי במבט חסר ישע. "תשמע צלי, אני חושב ש... לדעתי נסחפנו מהר מידי ליחסים האלה ו... אני מרגיש ש... סמי מת רק לפני חודשיים ועדיין לא התאוששתי ו..."

"נמאס לך ממני ואתה רוצה לזרוק אותי החוצה." סיכמתי את גמגומיו בקרירות, שואב תעצומות נפש מהידיעה שאני לא נזרק לרחובות, נירה תקבל אותי בזרועות פתוחות ועוד לפני שכל עניין המגורים אתה יהפוך לבלתי נסבל אקבל דירה וכסף... הגירוש נראה הרבה פחות נורא בתנאים הללו.

"לא לזרוק." מחה תום, נבוך, "אבל אה... חשבתי קצת על מה שאמרת אתמול, ויש בזה משהו, אני מאוד מחבב אותך צלי, ואני מקווה שתמיד נישאר ידידים, אבל מיהרתי קצת להיכנס לזוגיות אתך ו... אה..."

"בקיצור, הייתי ריבאונד, ועכשיו אתה מעיף אותי."

תום נאנח. "כמובן שלא, אתה מוזמן להישאר פה עד שתמצא לך סידור אחר."

"כבר מצאתי, תודה רבה לך." שלפתי את הנייד, התקשרתי לנירה ושאלתי אם היא יכולה להגיע בעוד שעה בערך כדי לאסוף אותי ואת החפצים שלי.

"אתה עובר לגור איתי? באמת?" נדהמה נירה, "אתה רציני?"

"רציני לגמרי, ואל תחפשי חנייה, אני אחכה לך למטה עם הדברים שלי, את לא צריכה אפילו לצאת מהאוטו, אני רק אעמיס אותם וניסע."

"אחלה." אמרה נירה בשביעות רצון, "אז להתראות." וסגרה.

התחלתי לארוז את שאר הדברים בזריזות, בעוד תום חוקר אותי כדי לדעת עם מי דיברתי.

"דיברתי עם נירה, נכון לעכשיו אני אגור אצלה. הנה, זו הכתובת שלה, ואחר כך נראה, ועכשיו תעזור לי להוריד למטה הכל, היא מגיעה עוד מעט."

"אבל באמת צלי, שום דבר לא בוער, למה אתה..." פניו של תום בערו ועיניו נצצו כאילו עמד לפרוץ בבכי, "אני מקווה שנוכל להישאר ידידים?"

"לא יודע, לא נראה לי." אמרתי, והתחלתי לגרור את הארגז הראשון לעבר המעלית.

תום פסע בעקבותיי עם הארגז השני, מברבר על ידידות וחברות שיכולה להימשך למרות ש... לא הקשבתי, כאחוז אמוק דחסתי לתוך המעלית את ארבעת התיבות הגדולות ודחפתי אותו בעקבותיהן.

"תוציא אותן מהמעלית וחכה לי למטה, אני מגיע עם המזוודות והמפתחות שלך." הוריתי לו, שילחתי את המעלית למטה וחסר סבלנות ירדתי במדרגות, נושא את המזוודות הכבדות. ראשי זמזם וברכי רעדו, אבל חששתי לעצור לרגע, הייתי חייב לפעול בלי להניח לעצמי רגע לחשוב או שאתמוטט, זה כבר קרה לי פעם והייתי נחוש לא להיות הפעם סמרטוט, ולא לחזור שוב למחלקה הפסיכיאטרית.

אני אלמד מהניסיון המר של העבר, אני אשלוט בגורלי, אקח את עצמי בידיים, לא אניח לאף אחד להתעלל בי ולהשפיל אותי, אני... ברגלים כושלות הגעתי למטה ומצאתי את נירה חונה מול הכניסה, מביטה בתום שעמל לדחוס את חפצי למכוניתה הקטנה.

"הנה אתה." חייכה אלי בפנים מודאגות, "הכל בסדר?"

"בטח, למה לא? את מוכנה לפתוח את הבאגז'?"

אחרי הפעלת לחץ מתון הצלחנו לדחוק הכל פנימה. "טוב, זהו, הלכנו." הכרזתי ופתחתי את דלת המכונית בפני נירה, "אכפת לך שאני אנהג?"

היא הגישה לי את מפתחות מכוניתה, מביטה בעיני במבט חודר, "אתה בסדר צלי?" חזרה ושאלה.

"אני בסדר גמור." אישרתי ונתתי לתום את מפתחות דירתו, "מחר אני אלך לסדר עם הדואר שיפסיקו לשלוח לי לכאן מכתבים ו... אה..." הושטתי לו את כף ידי, "שלום תום ותודה."

הוא אחז בכף ידי וניסה למשוך אותי בלי הצלחה לחיבוק, התנערתי ממנו בגסות, שמטתי את כף ידי מידו, נכנסתי למכונית, התנעתי ונסעתי.