ה. מוחתם

אבא שלי נהג להפשיל שרוולים כל יום שישי, ולנקות את הבית בעוד אימא מבשלת לכבוד שבת. אף עוזרת בית לא הייתה מסוגלת לצחצח את האריחים ואת החלונות יותר טוב ממנו, ולא רק שהוא לא ראה לעצמו פחיתות כבוד בעזרה לאימא, הוא גם הקפיד לשנן לנו ששמירה על הניקיון והסדר בבית היא חובתם של כל בני הבית בלי שום הבדל גיל ומין.

כתוצאה מהמשטר הפמיניסטי ששרר בביתנו למדתי כבר בגיל צעיר להתמודד עם העבודות המאוסות הללו, והיטבתי לגהץ, לשטוף רצפות, לפעיל מדיחי כלים ומכונות כביסה, ואפילו לעשות שוק. בכל זאת השתדלתי להתחמק מעול ניהול הבית כמיטב יכולתי ושמחתי להפיל אותו על אלמוג שנשא בנטל בלי תלונה עד שהחל לעבוד בשתי משרות. מאז היה לו הרבה פחות זמן פנוי, ואחרי שגם אביב הברדקיסט הצטרף אלינו עלה מפלס הבלגן והלכלוך בדירתנו עד גועל נפש.

רוב הזמן התעלמתי מהרצפות הלא שטופות, הכיור העולה על גדותיו והאבק שנערם בכל פינה, אבל ברגע שדולב התקשר ושאל אם לא יפריע לנו שהוא ובן זוגו יעצרו אצלנו לביקור קצר לפני שיעפילו צפונה, לצימר המקסים שהם הזמינו לעצמם בגליל, נתקפתי תזזית, והסתערתי על הבית כאילו פסח ממשמש ובא.

"לפעמים אתה כזה פולניה עידו." רטן אביב כשהודעתי לו שאני מבקש שלכבוד האורחים הצפויים הוא יאפסן את אביבית המהממת עמוק בארון יחד עם שמלות הפייטים והאיפור, ויואיל בטובו לסדר קצת את החדר שלו.

"תסתום או שאני מפיל עליך גם את ניקוי השירותים." נהמתי, מתאמץ להישמע גברי ותקיף כמו אבא.

"אתה באמת חושב שהחבר הזה שלך יבדוק אם יש אבק על המשקופים ומאחורי הספרים?" תהה אביב בעוקצנות.

"שתוק ותמשיך לנקות." פקדתי עליו באסרטיביות.

אביב שתק כמה דקות ואחר כך חזר להציק. "גם אם הדולב הזה פסיכי עוד יותר ממך אני בטוח שהוא לא יזיז את המקרר כדי לבדוק שאין מאחוריו קורי עכביש, או שכן?" געה בצחוק פרוע.

סירבתי להצטרף לצחוקו, "דולב פחות פסיכי ממך אביבית." הודעתי לו בחומרה, והוריתי לו לשטוף את הצלחות לפני שהוא מכניס אותן למדיח.

"זה פשוט אידיוטי." מחה אביב, "למה צריך להכניס כלים נקיים למדיח?"

"כי אני אמרתי." פסקתי, "ותפסיק להתווכח איתי על כל דבר או שאני מכניס גם אותך למדיח."

"אני ממש רועד מפחד." לגלג אביב, אבל בכל זאת מילא אחרי כל הוראותיי ואפילו גילה כישרון מפתיע בסידור הארון שלו שעד אותו יום נראה כאילו התפוצצה בתוכו משאית בגדים.

דולב הבטיח שהוא ורמי יגיעו אחרי הצהרים, אבל לא מסר שעה מדויקת, אמרתי שאנחנו נהיה בבית מהצהרים, אבל בסתר ליבי קיוויתי שהביקור יסתיים עוד לפני שאלמוג יחזור הביתה.

נכון, הוא היה בן זוגי הוותיק והאהוב, והייתי מאושר איתו מאוד, אבל הוא היה רק אלמוג - קצת נמוך וטיפה שמנמן, חמוד, אבל לבוש תמיד ג'ינס דהוי וחולצה מרופטת, ומאז שהניח לתלמידי מגמת הספרות להתעלל בתלתליו גם מסופר בצורה איומה... מין שמנמוד כזה, לא מרשים במיוחד לעומת דולב.

דמיינתי לעצמי את דולב, יפה תואר, גבוה ושרירי מופיע בחברת גבר צעיר ויפה כמוהו, שניהם זוהרים וחטובים, לבושים יפה כמו שמקובל בבועה התל אביבית, מביטים בחביבות מהולה ברחמים בשני הפרובינציאלים המוזנחים, שגרים בדירה בורגנית מרופטת בחברת אוחצ'ה מוזרה ומדובללת כמו אביב, ומטפחים חתול לא גזעי בעליל המתהדר בשם הבנאלי - פרווני.

בשביל זה יצאתי מהארון? כדי לחיות בדיוק כמו אחותי ואחי שגרו בדירות דומות לזו שלי, והתמודדו עם ילדים פרועים, חיים משמימים ומשיכת יתר בלתי נשלטת? 

דווקא היום, במקום לאחר כדרכו, הגיע אלמוג בדיוק בזמן הביתה ונעמד נדהם על הסף, "מה קורה פה?" השתומם, "אני מקווה שאני בדירה שלי ולא נכנסתי בטעות לשכנים." התלוצץ.

"עידו השתגע כי יש לנו אורחים מתל אביב." הלשין אביב ודילג מהמקלחת, לבוש רק חלוק מגבת קצר שחשף רגלים דקות ולבנבנות, "לך מהר להתלבש יפה, ואל תעז לגעת בכלום כי אחרת הוא יהרוג אותך."

"אביב!" צעקתי, "תפסיק להסתובב ככה, איפה הכפכפים שלך? למה אתה רטוב? לך להתלבש, ותסתרק סוף סוף, וגם אתה אלמוג, תראה איך אתה נראה? מה זו האפודה הזו? אתה נראה כמו הומלס, למה כולכם לבושים כל כך נורא?"

"מי שמדבר, תסתכל על עצמך קודם, גם אתה לא נראה משהו." מחה אלמוג בשמץ עלבון.

"בטח, כי בזבזתי את כל היום החופשי שלי על הדירה המבולגנת הזו. נו, לך תתארגן כבר."

"אבל אני רעב." מחה אלמוג.

"לא אכפת לי, לא תקבל אוכל עד שלא תתלבש יפה, ותזרוק את המכנסים האיומים האלה לפח, אתה נראה בהם כמו דחליל."

"אבל אני אוהב אותם, הם נוחים."

"לא אכפת לי, נו, אלמוג, זוז כבר, וגם אתה אביב, תוריד את החיוך מהפנים ולך להתלבש."

אחרי שהשניים הצליחו להפוך את עצמם לייצוגים הושבתי אותם במטבח, פקדתי עליהם לאכול בלי להפיל פירור על הרצפה, ורצתי להתרחץ ולהתלבש, בעודי מתנגב שמעתי את פעמון הדלת מצלצל ונעשיתי עצבני ולחוץ עוד יותר.

התלבשתי בזריזות, הסתרקתי בחופזה, מתחתי על פני חיוך גדול ושמח ויצאתי לקבל את פני האורחים. דולב נראה בדיוק כמו תמיד - יפה וגבוה, לבוש נפלא בג'ינס מעוצב וחולצה צמודה לגופו החטוב והשרירי. לצידו עמד איש אחד כבן חמישים, עם כרס ופדחת מגולחת, לבוש חולצה משובצת איומה ומכנסים שנראו כאילו נלקחו מהמלתחה של אבא שלי.

"עידו, מה שלומך?" חייך אלי דולב ולחץ את ידי בחמימות, "תכיר, זה רמי שלי." חיבק בחיבה את כתפיו של בן זוגו שעמד לצידו, שקט ונינוח, מביט עלי במבט כחול ופיקחי.

מוכה פליאה לחצתי בשתיקה המומה את ידו של רמי, מבחין מעבר לכתפו בעיניו של אביב נפערות בפליאה - הוא היה צעיר מכדי להסתיר את תימהונו למראה הזוג המוזר. מרוב השתוממות נאלמתי דום ומזל שאלמוג שניחן ביותר טאקט התעשת ותפס פיקוד, לחץ את ידי השניים, הציג לפניהם את אביב בטבעיות מקסימה, הציע קפה ומיץ ועוגה, דיבר והתבדח בנינוחות מעוררת קנאה, והשרה אווירה ידידותית ולבבית על המפגש שאיים להיות מתוח ולא נעים.

רבע שעה מתחילת המפגש קיבל אביב טלפון מידידה שהזעיקה אותו להציל אותה ממקרה חירום נוראי - היא לא ידעה מה ללבוש לדייט. אביב קפץ בהקלה ממקומו ופרח בזריזות מהבית, משאיר את אותנו לבד עם האורחים.

ברגע שאביב הסתלק התחלנו לדבר עליו ולהשמיץ אותו, "אני לא יודע מה לעשות עם הילד הזה, כל מה שמעניין אותו זה בגדים ואיפור." התלוננתי, "לא פלא שיש לו רק חברות. גם בבית ספר הוא לא מסתדר, עוד בתחילת השנה הוא רב עם המורה לספורט ומאז הוא מחרים את השיעורים שלו, והמורה למתמטיקה מעיף אותו החוצה באופן קבוע. מזל שלפחות אנגלית וספרות הוא מואיל בטובו ללמוד."

"לא נורא, אם זה יהיה לו חשוב הוא ישלים את הלימודים אחרי הצבא." הרגיע רמי בקול בס חם ונעים.

"אני בספק אם הצבא יסכים לגייס אותו." המשכתי לקטר.

"לא כל אחד מתאים להיות חייל." פייס רמי, "וכיום זה כבר לא כל כך נורא כמו שהיה פעם. חוץ מזה תמיד אפשר לעשות שירות לאומי במקום צבא."

"הוא ממש חמוד, איך קיבלתם אותו?" התערב דולב בשיחה.

החלפתי מבט עם אלמוג שגיחך והשמיע את הבדיחה הקבועה שלו, "בתור בונוס מהעבודה. עובדים בחברת חשמל מקבלים חשמל חינם, ופסיכולוגים מביאים הביתה ילדים מופרעים."

"אביב לא ממש מופרע, הוא פשוט... הוא שונה." מצאתי את עצמי מגונן על הילד.

"בטח לא קל להסתדר עם ילד בגיל ההתבגרות." העיר רמי, "אני צריך לדעת, יש לי שניים וזה מתיש."

"יש לך שני ילדים?" פערתי את פי בתדהמה.

"כן, הייתי נשוי כמעט עשרים שנה, אבל כיום אני גרוש." הסביר רמי.

"כשפגשתי אותו הוא היה פרוד, רק אחרי שנפגשנו הוא ואשתו טרחו להתגרש סופית." חייך דולב בגאווה, והניח את כף ידו על ברכו של רמי שחייך אליו בחיבה, ואמר שצריך לזוז כי כבר מאוחר, והוא רוצה להגיע לפני שיחשיך.

"איך אתה מסביר את זה?" הסתערתי על אלמוג ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבם, "בחיים לא חשבתי שדולב... זה פשוט מגוחך, הרמי הזה יכול להיות אבא שלו, אם לפחות הוא היה נראה טוב, אבל הוא נראה כמו... כמו אבא שלו."

"היית מרגיש יותר טוב אם דולב היה מגיע עם איזה כוסון צעיר ומדהים?" חייך אלי אלמוג בסלחנות.

"לא, אבל... אבל תראה איך הרמי הזה נראה? אני לא מבין מה דולב מוצא בו, יכול להיות שהוא עשיר? הוא לא נראה עשיר, אבל לך תדע."

אלמוג משך בכתפיו, "לא יודע כמה כסף יש לו, אבל דולב נראה לי מאושר איתו."

"זה פשוט מגעיל." רטנתי, "הרמי הזה מבוגר יותר מדולב באיזה עשרים וחמש שנים, אם לא יותר, והוא גם לא יודע להתלבש, ראית את החולצה המשובצת המגעילה הזו?" הערתי ברשעות, "טוב, עם כרס כזו זה באמת כבר לא משנה." הוספתי.

"אתה מגזים, אין לו כרס כזאת גדולה, וחוץ מזה שמעתי שמשבצות זה השחור החדש."

"ממי שמעת? מאביבית המהממת, מלכת הפייטים? עוד סמכות בענייני אופנה." לגלגתי באכזריות.

"עידו, אתה נורא עצבני, מה קרה לך היום?" הביט בי אלמוג במבט המקצועי פסיכולוגי מבין שלו שתיעבתי בכל ליבי, "תראה איזה פקעת עצבים אתה, מה אכפת לך איך החבר של דולב מתלבש וכמה כסף יש לו? ולמה הפכת ככה את הבית?" הוא ניגש לשולחן העבודה שלו והתלונן שהעלמתי לו את כל הניירת, "מרוב סדר אני לא מוצא כלום." הביט בי בתוכחה.

"שמתי הכל במגרות." הסברתי, "לא היה לי נעים שדולב יראה באיזה ג'יפה אנחנו חיים."

"איזה שטויות, אנחנו לא חיים בג'יפה, יכול להיות שלא תמיד הבית מתוקתק, אבל ככה זה בבית שחיים בו אנשים, ומה אכפת לך בכלל מה דולב יחשוב?"

"לא יודע." התיישבתי, מותש פתאום, "אל תכעס עלי אלמוג, נלחצתי נורא בגלל הביקור של דולב, כל היום סידרתי וניקיתי, חשבתי שהוא יבוא עם מישהו ממש מדהים ורציתי... לא יודע מה רציתי, אני הרוס מעייפות."

"אני רואה." התיישב אלמוג לצידי וכרך סביבי יד מנחמת, "הוא באמת בחור יפה מאוד, אני מבין למה נדלקת עליו פעם, אבל אתה כבר לא תלמיד תיכון, וגם הוא לא, כולנו במקום אחר עכשיו. נכון?"

"כן, לגמרי." הסכמתי, השענתי את ראשי על כתפו של אלמוג, ואמרתי לעצמי להירגע ולהפסיק להיות אידיוט.

זה עזר עד שכמה ימים אחר כך דולב התקשר, סיפר שהוא ורמי בילו נפלא בצימר, התלהבו מאוד מהטיול שעשו בעמק יזרעאל, והם חושבים לעבור לגור שם.

"לעזוב את המרכז?" התפלאתי, "אבל... אבל זה חור נידח כאן, אין בצפון הארץ שום דבר מעניין חוץ מהכביש לתל אביב."

"אני לא מסכים אתך." הכריז דולב בכובד ראש, "מיציתי את תל אביב, וגם לרמי נמאס מהמקום הזה. אנחנו רוצים לגור במקום שקט וירוק, ואולי אפילו לקנות בית, לטפח גינה קטנה, לאמץ כלב. באזור המרכז אתה יכול לחלום על זה רק אם אתה מיליונר, בדירה שלנו יש בקושי מקום לאדנית, ועל חנייה אפשר רק לחלום."

"טוב, גם פה, בקריות, נעשה די צפוף."

"הקריות זה עדיין עירוני מידי בשבילי, אנחנו רוצים לגור במקום ממש כפרי, הבנו שיש בעמק כמה מושבים קטנים ונחמדים שעדיין אפשר לקנות בהם בית יחסית בזול, נראה לי שנלך על זה."

"אחלה, רעיון נהדר אם אתה פנסיונר, אבל עד כמה שזכור לי אתה עדיין רחוק מהגיל הזה, למרות שרמי... בן כמה הוא בעצם?"

"בן חמישים ושלוש, עוד מעט ארבע." התרונן דולב.

"וזה לא מפריע לך שהוא, שאתם... שיש הפרש שנים כל כך גדול בינך לבינו?"

"לא, אז מה אם הוא מבוגר יותר ממני, לאהבה אין גיל, בעיני הגיל שלו הוא רק יתרון."

"מה יתרון? דולב, הוא בגיל של אבא שלך."

"נכון, אבל תאמין לי שהוא שונה מאוד מאבא שלי."

"כן, אבל... בכל זאת, הבדל כזה גדול, מה יש לך לעשות עם בן אדם בגילו?"

"לאהוב אותו, ולקבל ממנו אהבה." השיב דולב בפשטות שמעכה את ליבי.

"ונניח שתמצאו את בית חלומותיכם." המשכתי להתווכח, "ממה תתפרנסו? או שרמי כל כך עשיר שהוא יכול להפסיק לעבוד ולחיות על החסכונות שלו?"

דולב צחק, "ממש לא, הוא לא היה עשיר אף פעם ואחרי הגירושים הוא נשאר רק עם חובות. מה, חשבת שאני איתו בגלל הכסף שלו?"

"טוב, אל תיעלב, אבל האמת שכן, קצת."

"אז טעית, למה קשה לך להבין שאני פשוט אוהב אותו, ולמזלי גם הוא אוהב אותי."

"איך נפגשתם?"

"היית מאמין?" גיחך דולב בעליצות, "נפגשנו באטרף, ראיתי את התמונה שלו ונדלקתי מיד. לקח לי כמעט שבוע לשכנע אותו להיפגש איתי, וגם אחרי שנפגשנו זה לקח המון זמן עד שהצלחתי לפתות אותו... לא תאמין איזה חיים קשים הוא עשה לי." פטפט דולב בשמחה, נשמע מאושר עד גועל נפש, ושאל אם בא לי לטייל אתם קצת בשבת הבאה בעמק יזרעאל. הם קיבלו כמה כתובות ממתווך בתים, והם ישמחו לליווי של מישהו שמכיר קצת את הסביבה.

"בטח, בשמחה, לא יזיק לי לצאת קצת מהבית."

"תביא גם את אלמוג ואת הילד, אני אביא אוכל ונעשה טיול ופיקניק, החזאי מבטיח מזג אוויר יפה, יהיה כיף."

"טוב, בסדר. אני מקווה שהם יסכימו."

הם הסכימו, אלמוג בשמחה, ואביב בעקימת פנים, אבל עשה טובה והסכים.

נסענו בשתי מכוניות, וכבר בעצירה הראשונה החלפנו מקומות - דולב התיישב לצידי והתחיל לספר לי חדשות מכל בני כיתתנו שנפוצו בכל העולם, ואילו אלמוג שפצח עם רמי בשיחה ערה על פוליטיקה, התיישב לצידו ועד סוף הטיול נסע איתו במכוניתו.

אביב התיישב מאחור עם סל הפיקניק הגדול של דולב, ובעוד המבוגרים מדברים על עניינים ברומו של עולם הוא שתק והקשיב, ותוך כדי כך חיסל לאט לאט את עוגיות החמאה שדולב ארז בתחתית הסל. למרות שבדרך כלל אני משגיח בעיני נץ על הילד הבעייתי שלנו הפעם שמתי לב למעלליו רק בסוף הטיול כי הייתי מרוכז מידי בדולב, מסתכל רק עליו, ומעריץ אותו כאילו חזרתי שוב להיות מתבגר מוכה אהבה. 

הטיול הוכתר בהצלחה עצומה, רמי ודולב לא ידעו את נפשם מרוב התפעלות. הם התפעלו מהשקט, מהנוף, מהאוויר הנקי, מהכבישים הפנויים, מהמרחבים העצומים ומשפע מקומות החנייה. הם צילמו כל בית שמצא חן בעיניהם, התווכחו איזה מהם מוצלח יותר וניצלו כל הזדמנות לגעת זה בזה, להתחבק ולהתנשק, מחמיאים זה לזה עד גועל נפש.

"איזה חמודים, תענוג לראות זוג כל כך נחמד." העיר אלמוג בטוב לב אחרי שנפרדנו מהם בסוף היום וחזרנו הביתה.

"כן, ממש מקסים." ניסיתי לחייך.

"אני מקווה שהם באמת יעברו לגור בסביבה, רמי ממש מוצא חן בעיני, יהיה נהדר אם יהיו לנו חברים שיגורו לידינו."

"נהדר זו לא מילה." הסכמתי חמצמצות, ונכנסתי להתקלח. אחרי ששטפתי מעלי את אבק הדרך נעמדתי מול המראה, ואמרתי לעצמי בתוקף לשכוח מדולב. בבואתי החזירה לי מבט עגום ושתקה בסרבנות.

"עם מי אתה מדבר שם?" נכנס אלמוג למקלחת.

"עם עצמי, עשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה."

"מי שבאמת צריך שיחה כזו זה אני." העיר אלמוג ופשט את חולצתו, "תראה איזה שמן אני?" אמר בעצב משפיל מבט אל כרסו העגלגלה והנחמדה.

"נו, די, אל תתחיל גם אתה, מספיק אני שומע קיטורים מאביב, תרגיע. בעיני אתה בסדר גמור."

"אביב מתבגר מופרע עם דימוי גוף בעייתי, אחרי שהוא ימצא חבר הוא יתבגר מזה, אבל אני פשוט שמן, אני צריך להתחיל להתאמן בחדר כושר." צבט אלמוג בביקורתיות את בטנו.

"שטויות, אתה בקושי שמנמן, רמי הרבה יותר שמן ממך ולא נראה שזה מטריד אותו, הוא גם שעיר נורא, אני לא מבין איך דולב לא נגעל ממנו."

"עובדה שהוא לא נגעל." הוא העביר יד על החזה שלו שצימח לאחרונה פלומה עדינה של שערות רכות ושלח לעברי מבט מודאג, "אתה נגעל ממני עידו?"

"מה פתאום? למה אתה מדבר שטויות? אתה נראה בדיוק כמו תמיד."

"לא נכון, תראה איזה שעיר נעשיתי... ובחודש האחרון העליתי שלושה ק"ג, הג'ינס הכחול כבר לא נסגר עלי. אני בן שלושים, בגילי כבר אי אפשר להזניח, אני בטוח שדולב הולך לחדר כושר לפחות שלוש פעמים בשבוע והוא הרבה יותר צעיר ממני." נאנח אלמוג, פשט את תחתוניו ובדק במורת רוח את ישבנו שכמו תמיד היה ורוד, עגלגל, וחמוד כמו אפרסק בשל.

"דולב בגילי, סך הכל חמש שנים צעיר יותר ממך אלמוג." הערתי, החמאתי לו שיש לו תחת אפרסקי חמוד והוא בסדר גמור, ואחר כך ככפוי שד חזרתי לדון בדולב וברמי, תוהה בקול מה גבר צעיר כמו דולב מוצא בגבר בגיל אבא שלו.

"כי הוא אוהב אותו עידו." קצרה רוחו של אלמוג, "ידוע שיש צעירים שמעדיפים גברים מבוגרים, הם מעדיפים אותם מלאים ושעירים ומבוגרים מהם בהרבה, זו תופעה מוכרת מאוד, למה קשה לך להשלים עם זה?"

"אני יודע, אבל אף פעם לא עלה בדעתי שגם דולב כזה. אתה חושב שגם אני השמנתי?"

אלמוג צבט את מותני וחייך, "אתה? אין מצב, אתה כוסון טבעי, ואתה גם עובד קשה,  מתרוצץ כל הזמן בבית המלאכה, עולה ויורד במדרגות, סוחב כל מיני דברים, אבל אני... אני חייב להתחיל להשקיע בעצמי לפני שתזרוק אותי מהמיטה."

"אל תדבר שטויות, זה לא יקרה." הבטחתי לו והוספתי חיבוק עידוד קצר. הוא נלחץ אלי ורצה יותר, אבל לא הייתי מסוגל, אמרתי שאני עייף וברחתי למיטה.

בבוקר הוא הסתובב אלי, מנומנם, חמים וחרמן, כמו תמיד בבקרים. גם לי עמד אחרי לילה שלם של חלומות על דולב, ולכן עצמתי עיניים, גירשתי את המחשבות המטרידות על גופו החטוב של דולב ומילאתי את חובתי כלפי בן זוגי החמוד והמתמסר. אני לא אתחסד, למרות שהפנטזיות האסורות על דולב הדליקו אותי, לא הפסקתי לאהוב גם את אלמוג.

זה היה מתיש, לחיות עם גבר אחד ולחלום על אחר. "אני מרגיש כאילו אני שוב בתיכון, חי חיים כפולים." סיפרתי לעדי, היחידה שגיליתי בפניה את ליבי.

היא קימטה את מצחה במורת רוח והביטה בי במבט ביקורתי, "אבל אתה כבר לא ילד עידו." הזכירה לי, "וזה ממש לא הוגן כלפי אלמוג, הוא מתכנן לגדל אתך ילד, בונה את כל החיים שלו סביבך... אני מקווה שלא תעשה שטויות."

חייכתי אליה, מבין בזעזוע שעדי, חברתי להתבגרות, עברה לגמרי לעולם של המבוגרים האחראיים שחושבים תמיד על העתיד ועל ההשלכות שיהיו לכל דבר שיעשו. "בטח שלא, אל תדאגי, אני אוהב מאוד את אלמוג ואני לא אעשה שום דבר שיפגע בו, אלו רק שאריות של גיל ההתבגרות שמציקות לי קצת." אמרתי לה, והסבתי את נושא השיחה להתפתחותו של התינוק שלה, הנושא היחיד שבאמת עניין אותה. זה כאב אבל לא היה מנוס מהמציאות - עדי נעשתה אימא, יש לה ילד ובעל ובטח עוד מעט יהיה עוד ילד, יותר לא אוכל לפנות אליה עם השטויות שלי, ולצפות שתבין ותזדהה, אני לבד עכשיו.  

אחרי השיחה עם עדי עשיתי מאמץ לנהוג בבגרות, להפסיק עם הפנטזיות ולארגן את מחשבותיי בצורה מסודרת. ישבתי בשקט וחשבתי על המצב, שוקל את הטיעונים בעד ונגד - מצד אחד רכשתי לאלמוג חיבה והערכה, כיבדתי את תבונתו, נהניתי מהחיבה שלו, ממזגו הנעים ומהנוחיות הביתית של חיינו המשותפים, ומצד שני לא יכולתי להפסיק לחשוב על דולב, לחלום על גופו המושלם, פניו היפות וישבנו המחוטב ולאכול את הלב בגללו.

למה, אחרי שקיבלתי את מבוקשי התחלתי להשתעמם ורציתי משהו אחר? אז הוא מדהים, אז מה? יש הרבה בחורים מדהימים, נכון הוא הגבר הראשון שרציתי ורק ברגע שהוא נכנס לחיי הבנתי מי אני באמת, נו, אז? האם זו סיבה להרוס את החיים הטובים הנעימים והבטוחים שיש לי עם אלמוג? הרי תמיד חשבתי שזה מה שאני רוצה וצריך – בן זוג מקסים ואוהב, חיים רגועים ושלווים, מה עוד צריך בן אדם?

דולב הוא רק חלום ילדות ישן שהיה אמור להישכח, למה הוא חזר להטריד אותי? אז מה אם גם הוא הומו נזפתי בעצמי, יש לו בן זוג שהוא אוהב משום מה, וגם לך יש, אלמוג שווה פי אלף יותר ממנו, הוא חכם יותר ומשכיל יותר, והוא אוהב אותך באמת ודולב, הדפוק הזה... מה יש לו לחפש עם הקשיש השמן הזה? בחור שנראה מדהים כמוהו, מעצבן.

כדי לשכוח אותו השקעתי מאמצים רבים עוד יותר בעבודה, הקדשתי יותר זמן לאביב שהתקשה להתמודד עם לימודי המתמטיקה, ואפילו הלכתי מידי פעם עם אלמוג לחדר הכושר, מנסה לגרש ממוחי את המחשבות הטורדניות על דולב בעזרת המאמץ הגופני. זה לא עזר - כל כך הרבה שנים היה לי קראש עליו, כל זמן שחשבתי שהוא סטרייט הצלחתי לשלוט בזה איכשהו, אבל עכשיו, אחרי שהיה לי ברור שגם הוא הומו התקשיתי להפסיק לפנטז עליו.

דולב לא הקל עלי, הוא החליט שאנחנו חברים ושמר איתי על קשר רצוף, שלח מיילים שוחח איתי בטלפון מידי פעם ודיווח לי כל הזמן על התקדמות פרויקט ההגירה לצפון שלו ושל רמי.

היה עלי לשמוע על מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד מהבתים שמצאו חן בעיניהם, על ניסיונותיו של רמי למצוא עבודה בצפון, ופה ושם על חיי הזוגיות שלהם שהיו לפי תיאוריו של דולב קסומים ומספקים ביותר.

מידי פעם הוא היה מציין כמה הוא שמח שאנחנו שוב בקשר, וכמה נפלא שאני חבר שלו, ושרמי מחבב כל כך גם אותי וגם את אלמוג. מידי פעם הם היו קופצים לבקר אצלנו, מוליכים אותנו לטיולים בכל רחבי הגליל, ומפגינים זוגיות דביקה עד גועל נפש. בינתיים מזג האוויר הלך והתחמם, החורף נסוג מפני האביב שנעלם חיש קל ופינה את מקומו לקיץ, ומיד עם תחילת החופש הגדול בישר לי דולב בתרועת ניצחון שזהו, רמי קיבל סוף סוף תשובה חיובית ממקום עבודה שהוא חשק בו זה מכבר, ואיזה יופי, לא רחוק שוכן גם אחד הבתים שהם התלהבו ממנו מאוד, זה עם הגינה הגדולה והחלונות הכחולים. הם כבר חתמו על זיכרון דברים, בישר לי בתרועת ניצחון, נכון שנפלא שהכל מסתדר להם כל כך בקלות? התרונן בשמחה. "נשאר רק למצוא גם לי מקום עבודה, אבל יש זמן, קודם נעבור דירה ואז נראה."

"מתי רמי מתחיל לעבוד?" שאלתי, מנסה להיזכר על איזה בית הוא מדבר, ראינו כל כך הרבה עד שכל הבתים התבלבלו לי.

התברר שרמי צריך להתחיל את העבודה החדשה בעוד שבוע, אבל הוא חייב להקדיש את השבוע האחרון בעבודה הישנה לחפיפה עם המחליף שלו, וזה אומר שכל עניין מעבר הדירה ייפול על כתפיו של דולב. "אני סומך עליך שתעזור לי למצוא צבעי וחשמלאי." בישר לי דולב, ולפני שהספקתי לחשוב על תירוץ למה אני לא יכול מצאתי את עצמי מבטיח לו להיפגש איתו בבית החדש, ולעזור לו להתמודד עם בעלי המלאכה שבטח ינסו לסדר אותו, ועם כל מיליון הבעיות שנוחתות תמיד על ראשו של מי שעובר לגור בבית חדש.

למרבה המזל אביב היה כבר בחופש מהלימודים, ואחרי שהבטחתי לשלם לו על הזמן שיקדיש לי צירפתי אותו אלי כתגבורת, ויחד עברנו איכשהו יום מתיש מאוד, רצוף בעיות וקשיים.

"אני הרוס מעייפות." התלונן דולב, ופיהק מלא פיו, "ומחר, על הבוקר, החשמלאי מגיע שוב, וגם הצבעי הבטיח שהוא מגיע הפעם מוקדם, אולי אני אשאר לישון פה במקום לחזור לתל אביב?"

"השתגעת? אין פה לא מים ולא חשמל, ומסריח נורא מהצבע הזה, בוא תישן אצלנו." הציע אביב בהיגיון, וחייך אל דולב שחייך אליו חזרה בחיבה, ואמר לו שהוא ילד נחמד.

"אני כבר בן חמש עשרה וחצי, כמעט שש עשרה." נעלב אביב, אבל חייך כשדולב צבט את לחיו בחיבה והתנדב לתת לו את המיטה שלו.

"ואיפה אתה תישן אדוני?" שאלתי בחומרה אבהית.

"אצל איגור, ההורים שלו מרשים."

"אני לא יודע... אתם בטח לא תשנו כל הלילה, תראו פורנו ותשתו וודקה, אני לא חושב שזה רעיון טוב אביב."

"אל תהיה מגעיל, פורנו זה איחס, ואבא של איגור לא מחזיק וודקה בבית." מחה אביב והסמיק.

"אז מה תעשו?" חקרתי אותו בחומרה.

"לא יודע, בטח נשחק במשחקי מחשב ונראה סרטי אימה, נו, עידו, אל תהיה כבד, הבטחת שאם אני אביא ציון טוב במתמטיקה תיתן לי לבלות בחופש הגדול." נדנד אביב, "ואתה חייב לי חמישים ₪." הוסיף, מה שהיה נכון.

"טוב, נראה, אם אלמוג יסכים אז בסדר." סירבתי להתחייב.

"אתם כאלה פולניות," התמרמר אביב, "תפסיקו להשגיח עלי כל הזמן, אני כבר לא תינוק."

"אני יודע, בדיוק בגלל זה אני חייב לדעת לאן אתה הולך ומה אתה עושה."

"בחייך, איגור הוא מגה חנון, מה כבר יכול לקרות אצלו?"

"המגה חנונים האלה הם הכי מסוכנים." צחקתי, "תשאל את דולב, גם הוא היה מגה חנון בתיכון ותראה אותו עכשיו."

דולב צחק גם כן, והניח יד ידידותית על כתפי, "יחסית למה שהולך היום אצל הנוער אנחנו היינו ממש חנונים." הסכים, וחיבק אותי קלות, לא מבין איזה מהומות מחולל המגע שלו בגופי.

לשמחתו של אביב אלמוג אישר לו לישון אצל אולג שגר בבית ממול, ועשה עליו רושם של נער רציני ומחונך. אחרי שאביב הסתלק ישבנו לאכול יחד ארוחת ערב ובאופן טבעי נסבה השיחה לעניין גידול וחינוך ילדים. דולב שיבח אותנו על יחסנו לאביב, התפעל מההשקעה שלנו בו, ואמר שנפלא לראות איך אנחנו מגדלים ומחנכים אותו, ואחר כך הודה שהוא משתוקק להיות אבא, וחולם על גידול ילד עם בן זוגו, אבל לצערו רמי מסרב בתוקף.

"הוא אומר שהוא כבר גידל ילדים ואין לו כוח לעבור את כל העסק המתיש הזה עוד פעם. הברירה היחידה שלי היא להביא ילד עם מישהי שתגדל אותו אצלה ותרשה לי לבקר אותו מידי פעם." אמר בעצב.

"או לעזוב את רמי ולמצוא מישהו צעיר שכן רוצה ילדים." הערתי בחוסר טקט וכיבדתי את עצמי בנדיבות בכוס יין אדום יבש שהיה חביב עלי במיוחד.

דולב הזדעזע, "חס וחלילה, אין מצב. אני אוהב אותו והוא אותי."

"כן, אבל מצד שני אתם נמצאים בשלבים שונים לגמרי בחיים שלכם, אהבה זה יפה מאוד, אבל אני באמת לא מבין מה אתם עושים יחד."

דולב הרחיק את הצלחת שלו, והזדקף בכיסאו, מביט בי במבט קשה. "אני אוהב אותו." חזר ואמר, "עד שפגשתי אותו הייתי על הקרשים, הוא הציל אותי, אני לא יודע מה היה קורה איתי לולא רמי, אני אמות בלעדיו."

"רוב הסיכויים שהוא ימות קודם כי הוא מבוגר יותר." הזכרתי לו, למרבה חרדתו של אלמוג שבהה בי כלא מאמין למשמע אוזניו, "ולמה, בגלל שפעם הוא הציל אותך אתה חייב לו את החיים שלך? לדעתי אין סיבה שתוותר על כל מה שאתה רוצה רק בגללו." המשכתי לדבר בלי מעצורים ולגמתי עוד קצת יין.

"אני לא מוותר על כל מה שאני רוצה, יש לנו קצת חילוקי דעות כמו שיש לכל זוג, אני מוותר קצת, והוא מוותר קצת... העיקר שאנחנו אוהבים אחד את השני." התעקש דולב.

"אבל לוותר על ילד זה לא עניין קטן." התווכחתי והצלחתי למזוג לעצמי עוד כוס למרות שאלמוג הרחיק ממני את הבקבוק.

"מספיק כבר עידו, אל תציק." התערב אלמוג בשיחה, והשתלט על מעט היין שנותר בבקבוק, "דולב עייף ואתה שתוי, הגיע הזמן שנלך לישון."

"כן, אני באמת עייף." הסכים דולב וקם, אבל לא הצליח להניח לוויכוח והמשיך לטעון שגם אם הוא ימצא מישהי, אולי לסבית שתרצה ממנו ילד זה יהיה מספיק בשבילו, והוא בטוח שלזה רמי לא יתנגד, ואולי רמי צודק, הוא כבר גידל ילדים והוא יודע איך זה, ילד גוזל המון אנרגיות והחינוך שלו הוא עניין מאוד מתיש.

"כן, בעיקר לקשישים בני חמישים פלוס, בגילו רמי מתאים כנראה להיות סבא ולא אבא." המשכתי להיות חסר טקט.

"מספיק כבר עידו." הרים אלמוג את קולו, דבר נדיר מאוד אצלו, ונעץ בי מבט זועם, "סתום." פקד עלי וגירש אותי לחדר השינה להביא לאורח כלי מיטה נקיים.

חיכינו עד שדולב איחל לנו לילה טוב ופרש למיטה, ואז פצחנו במריבה סוערת. אלמוג נזף בי וטען שהייתי בוטה וגס רוח, וששתיתי כמעט לבד בקבוק יין שלם, ואני אמרתי לו שאני לא משתכר כל כך מהר וחוץ מזה דולב מכר ותיק שלי ואני אהיה גס רוח איתו כמה שיתחשק לי, והוא לא יגיד לי, זכותי להביע את דעתי, טענתי בקול רם, כמעט בצעקה.

"דעתך? באמת?" השיב לי אלמוג בקול חרישי, ונעץ בי מבט קר, "מעניין מאוד, עד היום התחמקת בכל הכוח מעניין הילדים, ופתאום, כשמדובר בדולב, אתה בעד, מעניין למה?"

"זה לא קשור לנושא הילדים, אלא לעניין הרצון, אני בעד זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, ואם דולב רוצה ילדים אין לרמי זכות למנוע את זה ממנו."

"בניגוד אליך כמובן, משום מה לך דווקא כן יש זכות למנוע ממני ילדים." שמר אלמוג לכאורה על קור רוחו, אבל פניו החלו להווריד מרוב זעם.

"מה למנוע? מי מונע? לא אמרתי כלום שהבאת את אביב."

"אביב לא ילד, עוד כמה שנים הוא יעזוב."

"בסדר, אחרי שהוא יעזוב נדבר שוב, אנחנו עוד צעירים, מה בוער לך?"

"לי לא בוער כלום, מי שבאמת בוער לו זה לך."

"על מה אתה מדבר אלמוג?" שאלתי, מרגיש שגם פני מתלהטים.

"כאילו שאתה לא יודע, אתה חושב שאני עיוור? למה אתה לא מודה שמה שבאמת מעניין אותך זה לא ילדים אלא דולב? אני רואה איך אתה מסכל עליו."

"שטויות, זה לא נכון, אתה סתם שונא אותו כי הוא יפה וצעיר יותר ממך."

"אני לא שונא אותו, הוא לא מעניין אותי בכלל, פשוט, חבל לי לראות איך אתה עושה מעצמך צחוק בגללו."

"זה לא נכון, אני לא... למה אתה מלכלך ככה? לדעתי אתה מקנא בו בגלל שהוא בחור יפה, ובגלל שהוא והאקס שלך... ממך לא ציפיתי להתנהגות כזאת אלמוג." הטחתי בבן זוגי, מנסה להמעיט מערכה של יכולתו לקרוא אותי בקלות כזה, ומופתע מהכישרון הלא צפוי שגיליתי להיות לא רק צבוע אלא גם שקרן משכנע כל כך.

כל המומחים לזוגיות מייעצים לא ללכת לישון כועסים, להתפייס לפני שנרדמים, קל להגיד, אבל לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי. לפעמים המריבה כל כך מרה עד שעדיף לשתוק ולתת לכעס להתפוגג במשך הלילה.

מזל שהיה לנו די שכל, ואולי סתם היינו מותשים מידי מכדי להמשיך לדבר, הזוגיות הצעירה והשבירה שלנו ספגה די אמיתות ליום אחד. נרדמנו זה לצד זה, מקפידים להישאר כל אחד בפינתו, אבל התעוררנו צמודים אחד לשני, ובאור הבוקר הבהיר, אחרי שינה מרעננת, הכל נראה פחות נורא.

אחרי שבירכנו זה את זה בבוקר טוב רשמי ומנומס בצורה מגוחכת הבין כל אחד מאיתנו שבן זוגו כבר פחות נעלב, ופחות כועס והצלחנו לדבר. הודיתי שכן, עדיין יש לי רגשות כלפי דולב, אבל... פתאום קלטתי שאם אדבר בכנות, אם לא ארסן את הפה הגדול שלי ואגיד לאלמוג מה באמת אני חושב ומרגיש אאבד אותו. הוא לא יסכים להישאר איתי אם ידע שאני לא אהבתו האחת והיחידה, ואצטרך לחפש שוב דירה חדשה, ובן זוג חדש... הרי את דולב אין לי סיכוי להשיג, ומי ירצה אותי כל כך חזק כמו אלמוג? בלעדיו אני אשאר שוב לבד, ומה יהיה עלי אז?

הנחתי לתערובת הזו של פחד משינוי ורצון לשמור על חיי הנוחים להדריך את צעדי, כבשתי את התשוקה המענה לדולב ששרפה אותי מבפנים, ובמקום להודות בה זלזלתי בה, רמסתי אותה בתוכי וכלפי חוץ דיברתי עליה בקלות דעת ובבת צחוק כעל משוגת נעורים חסרת חשיבות, ושוכב צמוד לגופו החמים והמוכר של אלמוג כמעט שהאמנתי לעצמי.

"אל תשכח שהמון זמן פנטזתי עליו ורציתי אותו." חייכתי אל אלמוג, "הוא היה האהבה הראשונה שלי, קשה לי להתגבר עליו, אולי, אם הייתי באמת נכנס איתו למיטה אז..." אמרתי, ספק מתבדח, ספק בודק את המצב.

אלמוג קפא, גופו מתקשח כנגד גופי, "לא מקובל עלי." אמר מיד, והתיישב, מביט בי במבט חמור שהיה נראה משכנע יותר אם הוא לא היה ערום ושערותיו לא היו פרועות. "וזה לא שאני קנאי." הוסיף בחיפזון, "אבל אני לא מאמין ביחסים פתוחים, בשבילי בגידה זה הסוף." הוא אגרף כף יד עדינה, וליתר תוקף ניסה לחבוט בחזי, "אל תצחק." התמרמר כשחייכתי, "אני מתכוון לזה בשיא הרצינות."

הוא היה כל כך חמוד כשניסה להראות רציני וכועס... הוא אוהב אותי, ידעתי, אוהב באמת וברצינות, ואני אהיה אידיוט גמור אם אוותר עליו בשביל חלום תעתועים לא מציאותי, אין לי די אומץ לעשות את זה הבנתי, וויתרתי.

"אני יודע שאתה מדבר ברצינות חמוד, העיקר שאתה לא קנאי." חייכתי אליו, ומשכתי אותו חזרה מתחת לשמיכה.

"תעזוב אותי, מניאק!" נאבק בי אלמוג, מנסה לשמור על כבודו הגברי הדף את חיבוקי וחבט בי, ואפילו בעט קצת, אבל בעדינות, וברגע שהצלחתי לשכב עליו הוא נכנע בהקלה, וחייך כשאמרתי לו שהוא הולך מכות כמו בחורה.

"התכוונתי ברצינות למה שאמרתי עידו." חזר לנושא אחר כך, כשישבנו לאכול ארוחת בוקר, "אני יודע שיש זוגות שמנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, יובל וחן למשל, אבל עלי זה לא מקובל, אתה לא יכול לרקוד על שתי חתונות, לא איתי."

"אני יודע, אתה מר מונוגמיה, דיברנו על זה כבר."

"נו, ומה זה עוזר לי? דיברנו גם על ילדים, נכון?"

"אף פעם לא אמרתי שאני לא רוצה ילדים," התגוננתי, "אבל אל תשכח שרק לפני כמה חודשים עוד היינו בלי עבודה ובלי דירה, אתה לא יכול להביא ילדים במצב כזה. צריך איזה בסיס כלכלי, בעיקר במצב שלנו, ילדים זה עניין יקר, ולנו, בגלל שאנחנו הומואים, זה יעלה יותר."

"לא בהכרח, אם נמצא בחורה שתרצה להביא ילד עם הומו זה לא יהיה כזה סיפור יקר, הכי טוב לסביות כמובן, אבל לא חייבים."

"הבעיה עם השיטה הזו שצריך להסתדר עם האימא, וזה לא קל, נשים זה עסק מסובך גם אם הן סטרייטיות, ועוד יותר אם הן לסביות. מה בקשר לאם פונדקאית שתיתן לנו את הילד ותעלם?"

"זה יקרה רק אם תזכה בפיס או תתעשר בצורה אחרת, נראה לך שתתעשר מהעבודה שלך בבית המלאכה?"

"לא סביר, וגם העבודה שלך היא לא להיט מבחינה כלכלית."

"אני לא עובד בה בשביל להתעשר." הזעיף אלמוג את פניו, והוסיף שהעבודה נותנת לו סיפוק גדול, והוא מרגיש שהוא מביא תועלת לעולם, וזה חשוב יותר ממשכורת מנופחת, ואם לא מתאים לי אז... המשכורת המעליבה שלו הייתה אצלו נקודה רגישה, שפתו התחתונה החלה לרטוט מהתרגשות ופניו הוורידו מכעס ועלבון.

"אני יודע חמוד." הנחתי יד על כפו, "אל תתעצבן, אנחנו נפתור את הבעיה כשיגיע הזמן המתאים, אל תתרגז בגלל השטויות שאני אומר, אתה יודע שאני דביל."

"לא, אתה לא." דמעות החלו לנצוץ על ריסיו, "סליחה עידו, אתמול בלילה הייתי נורא מגעיל אליך, לא התכוונתי למה שאמרתי, אתה סולח לי?"

"על מה? טמבל, די. אל תהיה הומו כזה, שנינו היינו עייפים אתמול ודיברנו שטויות, זה קורה לכל זוג, אנחנו נתגבר על זה, בעצם כבר התגברנו." ליטפתי את כף ידו וחייכתי לעברו את החיוך הכי טוב שלי.

"אני לא רוצה להיות קנאי ומציק." התוודה אלמוג, וקינח את אפו, "באמת שלא, אבל לפעמים אני כל כך פוחד..." הוא קם והתיישב על ברכי, "אני נורא אוהב אותך עידו." השתפך והניח את זרועו סביב צווארי. זה היה דביק ומטופש אבל ליבי נמס בקרבי מרוב רוך ואהבה. איך יכול להיות שאני אוהב אותו ומעדיף למות ולא לפגוע בו, אבל בו בזמן משתוקק בעוצמה כזו לגבר אחר?

"אין לך מה לפחד אלמוגי, אם כבר אני זה שצריך לפחד, אתה בחור מדהים ומקסים, עד היום אני מתפלא מה מצאת בטמבל כמוני." 

אלמוג חייך מבעד לדמעות, חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו, הזכיר לי לדאוג שאביב יקום בזמן ויאכל משהו לפני שהוא הולך ללימודים, והלך לעבודה, רגוע ומחייך.