ב. טריו

3. אני גם

עוד בפעם הראשונה שלהם במיטה גילה ניסו שאריק מסתפק בחיבוקים ומציצות, נהנה מליטופים והתחככויות ולא מתלהב מחדירות.

"אני לא אוהב את הקטע הזה." אמר אריק ברגע שניסו שלח את ידו לישבנו המחוטב ונרתע ממנו בבהלה שנראתה לניסו מוגזמת קצת ואפילו מעליבה. הוא חשק בצעיר מרגע שנפגשו אך למוד ניסיון מר נהג באיפוק והיה סבלני וזהיר גם אחרי שהיה לו ברור שהמשיכה היא ההדדית.

מחשש שלא קלט כראוי את כוונותיו של אריק (וגם כדי לא לערבב עסקים עם תענוגות) הניח ניסו לפלרטוט ההדדי המבודח שלהם להימשך עד שאריק סיים את שרטוט התכניות לדירתו, ורק אחרי שהעבודה הסתיימה הזמין אותו ניסו לארוחה.

אריק קיבל את ההזמנה בלהיטות והגיע עם עוגה ויין שהם לגמו עד תומו. הם אכלו את האוכל שניסו השכיל להזמין מקייטרינג - מפני שלא סמך על יכולות הבישול שלו – ורק אחרי שפינו יחד את הכלים מהשולחן, קצת מסוחררים מהיין, הגיעה הנשיקה הלוהטת ששניהם השתוקקו אליה. משם זרמו העניינים בלי תקלות עד לחדר השינה, והכול נראה מושלם עד שניסו רצה להתקדם מעבר למה שנראה לו כמשחק מקדים – מענג ביותר, אבל לא עיקר העניין - ואז גילה להפתעתו שזה הכול.

ניסו לא התעקש. בהתחלה הוא היה כל כך מופתע ואסיר תודה מעצם נוכחותו של הצעיר יפה התואר במיטתו עד שלא היה מתלונן גם אם היה סתם שוכב בלי לזוז, ובין כה וכה היה בטוח שאחרי שתיים שלוש פגישות אריק יפנה לדרכו, אז בשביל מה להתעקש?

למרבה פליאתו אריק התמיד לבוא אליו, להתקשר, לחזר, להראות רצון ונכונות, ואפילו חרמנות נלהבת ומחמיאה ביותר. תוך כמה ימים מה שהתחיל כסטוץ הפך לקשר קבוע שנעשה אינטימי חם ומלא רגש אבל נטול חדירות.

אחרי כמה שבועות של יחד מאושר ניסה ניסו שוב לגשש את דרכו לישבן המתוק של שותפו למיטה, ואריק שוב נסוג, מבוהל, וגילה לניסו שהפעם הראשונה שלו הייתה טראומתית ומכאיבה מאוד, ומאז הוא לא רוצה.

"בסדר, אז אולי אתה מוכן... אני דווקא כן אוהב את זה."

"אתה מתכוון שאני..." אריק נרתע ופניו האדימו ממבוכה, "אתה לא רציני?" שאל, ונשמע כל כך מאוכזב ופגוע עד שניסו חשש שעוד רגע יזנק אהובו הצעיר מהמיטה ויברח מהבית.

"רק הצעתי." נחפז להרגיע, "אתה לא חייב חמוד. בוא, תירגע, תשכב לך פה בשקט, תשתה עוד קצת יין ותן לי להראות לך... "

ניסו היה צריך לעמול קשה ולצרף ליין הלבן שאריק אהב גם באנג עד שאריק חש נינוח דיו כדי לשכב בשקט על בטנו ולהניח לו לענג בלשונו את פי הטבעת הוורוד והעדין שלו.

אחרי כמה דקות של בהלה הוא נרגע ונהנה מאוד, אפילו התמכר לעניין, ובכל זאת לקח לו עוד זמן רב עד שהצליח לבטוח מספיק בניסו כדי להניח לו לגעת בו במקום הרגיש ההוא באצבעותיו ופעם אחת, בשעת רצון נדירה וחרמנית במיוחד, להחדיר את קצה אצבעו פנימה.

למרבה המזל ניסו היה בחור סבלני וארך רוח שנהנה מהתהליך האיטי של רכישת אמונו של אריק והשלמת השכלתו המינית, ובינתיים הסתפק בכל שאר הפעילויות המענגות מאוד שיכולים לבצע זה בזה שני גברים חרמנים ונלהבים.

אריק לא ידע זאת כמובן, וניסו לא התכוון לגלות לו, שמידי פעם הוא קופץ לביקור קצר אצל יזיז זה או אחר ומשלים חוסרים.

מטבעו היה ניסו אדם הגון ולא אהב לבגוד ולרמות, אבל הוא היה זקוק לגיוון בחיי המין שלו, ועם אריק לא רק שהיה עליו לוותר על חדירות אלא שהוא נדרש להיות תמיד הבוגר והאקטיבי.

אריק אמנם לא אמר שום דבר מפורש, אבל ניסו ידע שעם הצעיר יפה התואר והמתוק הזה עליו להיות אקטיבי בלבד, או לא להיות בכלל.

לצערו נוכח ניסו שאריק היה צעיר מכדי להבין שההפרדה הקפדנית בין פאסיביים לאקטיביים נמצאת במוחו בלבד. הוא הבין שעצם המחשבה על הגבר שלו מקבל בתחת מזעזעת את אריק וקיווה שעם הזמן הילד יזנח את דעותיו הנוקשות ויתבגר דיו כדי להבין שבני אדם הם יצורים מורכבים מאוד ושאין סוף למספר הגוונים שיכולה ללבוש המיניות האנושית.

אם זה היה כל אחד אחר ניסו בטח היה מוותר ושולח אותו לדרכו, אבל היה משהו בצעיר יפה התואר הזה שקסם לו מאוד, ולפני שהבין מה קורה הוא כבר נקשר אליו בכל נימי נפשו ולא יכול היה לשאת את המחשבה על פרידה ממנו.

"תן לו זמן." יעץ לו ידיד אחד שלו - דוב כבד גוף ונשוי מאוד - שגנב שעה שעתיים בחודש ממשפחתו כדי להקדיש אותן לתענוגות פרטיים וסודיים עם גברים. "גם אני, כשהייתי צעיר, חשבתי שזו בושה לקבל בתחת, הוא יתבגר מזה, צריך סבלנות, השכל יבוא עם הזמן."

ניסו הסכים איתו שצריך זמן וסבלנות, ובסתר ליבו הוסיף שצריך גם לצאת מהארון. עדיין היה פגוע מכך שרק אחרי שהם עברו לגור יחד גילה לו אריק שהוריו לא יודעים שהוא הומו.

"איך זה יכול להיות שהם לא יודעים?" התפלא, "ולמה אתה פוחד לספר להם? הרי מהבית כבר לא יזרקו אותך."

"אתה לא מבין." נאנח אריק, "כי אתה לא רוסי כמוני."

"מה זה שייך? ובכלל, ממתי אתה רוסי? הרי היית תינוק כשהגעת לארץ."

אריק משך בכתפיו בסרבנות ואמר, בתקיפות לא אופיינית לו, שכל זמן שסבא חי הוא לא יכול לגלות את האמת.

"סבא?" הופתע, "ניסו מה פתאום סבא?"

רק אז התברר לו שסבא של אריק, למרות גילו המתקדם, הוא ראש המשפחה שעל פיו יישק דבר, ומאז שמשפחתו של אריק הגיעה לארץ הוא גר עם אריק והוריו, שולט במשפחה ביד רמה, ומחלק להם פקודות כאילו הוא עדיין קצין בצבא האדום. הומואים היו מוקצים מחמת מיאוס בעיניו של החייל הקשיש, וכמובן שהוריו של אריק היו שותפים לדעתו.

"האנשים ברוסיה מאוד שמרנים, לא אוהבים שם הומואים." הסביר אריק, נבוך מעט, "זה נראה להם לא טבעי."

"גם בארץ לא ממש משתגעים על הומואים." הזכיר לו ניסו, והניח לנושא בתקווה שגם העניין הזה יבוא על פתרונו עם הזמן. 

אחרי שמנשה הלך לישון גם הם פרשו למיטה וניסו שנותר וחצי תאוותו בידו הניח יד מגששת על בטנו של אריק לשמחתו הוא נענה לו בהתלהבות, אמנם התלהבות נוסח אריק, אבל עדיין... ומה רע בחיבוקים, גיפופים ונשיקות בעיקר שהם מגיעים מבחור צעיר ונלהב שעורו בהיר וחלק, נשימתו מתוקה וידיו חמות ועדינות?

אחרי ששבע הקדמות סובב ניסו את אריק בגבו אליו והחל מחכך את אברו בין פלחי ישבנו החלקלקים של אריק.

"לא ככה." מחה אריק, וניסה לשווא להסתובב.

"תירגע חמוד." התנשם ניסו, מנסה לשלוט בעצמו ולא להניח לקוצר רוח לבצבץ מנימת קולו, "כבר עשינו את זה קודם ונהנית מאוד."

"כן, אבל... אבל..." אריק נאבק בו בבהלה, מתנשם במהירות, ושריריו התקשחו מבהלה. "אז זה היה אחרת." פלט בבהילות, והגוון ההיסטרי ששמע ניסו בקולו הפיג באחת את החרמנות שלו.

"היית קצת מסטול אז." הסכים, והניח לאריק שהתקפל מיד לתנוחת עובר ורעד בפינת המיטה.

"לעזאזל." חשב ניסו, מתוסכל. לא די שהוא לא הספיק לגמור כשהיה עם מנשה, עכשיו אריק... כל פעם שהוא מגיע איתו אל הסף ובטוח שכבר כמעט, עוד רגע הילד יירגע וישתחרר, הוא שוב קופא מפחד, נסוג ומסרב לו.

אחרי כמה דקות אריק נרגע, התנצל, והניח סוף סוף לניסו המתוסכל לבוא על פורקנו בין פלחי עכוזו. ניסו עשה בו את מעשיו במהירות חסרת רגש, בלי נשיקות ובלי מילות חיבה. מאונן על גופו של אריק רק כדי לסיים עם זה כבר ולהיפטר מהזקפה המעיקה, ושניהם הרגישו אחר כך רע מהדרך בה התבצע העניין.

"אני מצטער נורא, אני פשוט... זה היה יום נוראי. סליחה חמוד." ניגב ניסו במטלית לחה את עורו הדביק של אריק, מצטער שבכלל התחיל עם כל העסק המאוס הזה. מה אתה, ילד? אז יום אחד תתאפק קצת, נזף בעצמו, מלא חרטה.

עורו הבהיר של אריק האדים במקום בו שפשף עליו את אברו ונראה חבול ודווי והוא חש אשם ומגעיל. "הכאבתי לך, סליחה אריק." ביקש.

"זה בסדר גמור." אמר אריק בנדיבות, "אני מבין, אני באמת מצטער." הוסיף, "לא יודע למה נבהלתי ככה."

"לא הייתי צריך ללחוץ עליך." התחרט ניסו.

לא לחצת זה אני ש... אני יודע שלא תחדור אלי בלי רשות, הבטחת ואני מאמין לך, אבל... " הוא נאנח, גינה את עצמו על טיפשותו, התנחם בליטופים העדינים של ניסו ולבסוף נרדם, רגוע ומחייך.

ניסו נרדם לצידו, והצליח לישון שעות מספר עד שהתעורר פתאום, מזיע בגלל סיוט מבולבל שאריק ומנשה שמשו בו בערבוביה. השעה הייתה קצת אחרי ארבע בבוקר, חושך צלמוות בחוץ, אפילו פנסי הרחוב כבו, העולם כולו היה שקוע בשינה ורק הוא ער. ניסו כבר הכיר את עצמו וידע שלא יירדם שוב ולכן  הלך להתקלח, ואחר כך כרך מגבת על מותניו והתגנב למטבח כדי להכין לעצמו משהו לשתות.

להפתעתו גילה שם את מנשה, יושב בשקט, משקפים על חוטמו, שותה תה וקורא בספר.

מנשה הרים אליו את מבטו וחייך, לא מופתע. "אתה בסדר דני?"

ניסו התיישב לצידו, לגם קצת מהתה שלו, ואחר כך השעין את ראשו על כתפו הרחבה. "עכשיו כן." אמר והניח יד מהססת על ירכו של מנשה, "טוב שחזרת, אל תעזוב אותי שוב דניאל."

מנשה נאנח, וכיסה את כף ידו בכפו הרחבה והמחוספסת, "ומה יהיה עם הילד?"

"לא יודע. נחשוב כבר על משהו, אבל אל תלך יותר, אני צריך אותך איתי."

"בסדר." אמר מנשה, והתיר בתנועה זריזה את המגבת שלו, " אני גם." 

השבוע הראשון של מנשה בארץ חלף במהירות בלי שאף אחד מהם הפריע את סדר יומו של האחר.

מטבעו היה מנשה טיפוס לילי שאהב לישון בבקרים והרגיש ערני יותר אחרי הצהרים, והמעבר מיבשת אמריקה לאסיה שיבש קשות את שעות השינה שלו. הוא לא התרגש, מניסיון ידע שיעברו מספר ימים עד שיוכל לתפקד כרגיל והמתין בסבלנות עד שהשעון הביולוגי שלו יבין שהוא כבר לא בארה"ב ויסתגל לזמן הישראלי. לקח לו כמעט שבוע להתאושש מהטיסה ולחזור לגמרי לעצמו, ועד אז הוא ישן במשך היום וקם בלילות, אכל, צפה בטלוויזיה וממתין לניסו שיתעורר, יתחמק מהמיטה הזוגית שלו ויצטרף אליו על הספה בסלון.

הם היו נהנים להם חרש אחד עם השני בעוד אריק ישן בנחת. ניסו היה די בטוח שהוא לא חש כלל בהיעדרותו ורווח לו כשהבין שלא יהיה צורך להתמודד יותר עם סצנות קנאה. הוא לא ידע אם אריק באמת לא הבחין מה קורה בינו למנשה או שאולי פשוט לא היה לו אכפת, כך או כך הוא לא אמר כלום והמשיך לישון עם ניסו באותה מיטה בתנוחת הכפיות החביבה עליו, נוהג בו בחביבות נעימה כתמיד.

אחרי כשעה ניסו היה חוזר לישון ומנשה היה מטייל בחוץ עד שהיה מתעייף וחוזר הביתה ומוצא את אריק וניסו שותים את הקפה הראשון של הבוקר ומתכוננים לעוד יום עבודה. הם היו מחליפים כמה מילות נימוס קצרות ופונים איש לדרכו - מנשה היה הולך לישון, אריק היה יוצא לעבודה, וניסו היה נוסע על אופניו למכון הכושר, מבלה שם כשעה ואחר כך חוזר לעבוד בבית או נוסע למשרד. 

אחרי כמה ימים רגועים כאלו החל מנשה, שהיה עד אז מעט מנומנם ולא ממוקד, להתאפס על עצמו. הוא קם, למרבה ההפתעה, אחרי הצהרים, והיה ער כאחד האדם בערב כשאריק נסע לפגישת עבודה, משאיר את שני שותפיו לדירה לבד בבית. הם ישבו מול הטלוויזיה ושוחחו ביניהם, וניסו שמח לגלות שמנשה מתחיל לחזור לעצמו ולגלות יותר עניין בנעשה סביבו. הדבר הראשון שמנשה רצה לדעת היה מה טיב יחסיו של אריק עם ניסו.

"אנחנו מסתדרים מצוין ונוח לנו זה עם זה." סיפר לו ניסו שהיה מופתע מהשלווה בה קיבל אריק את נוכחותו של האקס שלו בדירה, "הוא לא מפונק, והוא נקי ומסודר ולא מצפה שישרתו אותו, רואים שהוא קיבל חינוך טוב, חבל רק שהוא לא אוהב חדירות, במיטה הוא מוכן לעשות הכול חוץ מאשר באמת להזדיין."

"מה, באמת? אף פעם לא?" הופתע מנשה, "גם לא אחרי שנתת לו לשתות? אולי היית צריך לתת לו לעשן קצת? גיליתי שקצת חשיש יכול להיות מאוד מרגיע ומשחרר במקרים כאלו."

ניסו נד לאות לאו ומשך בכתפיו בהשלמה. "אל תשאל כמה קשה עבדתי רק כדי לשכנע אותו לליקוק קטן, וכשפעם אחת העזתי לדחוף רק קצה אצבע הוא צרח, קפץ מטר גובה וברח החוצה בוכה."

"אבל למה? שאלת אותו למה?" חקר מנשה בסקרנות, ולשמחתו של ניסו עיניו - שהיו עד אותו יום עמומות וכמעט סגורות - נפקחו ונצצו בערנות כמו פעם.

"בטח ששאלתי, ולא רק פעם אלא כמה פעמים, אבל הוא לא מוכן לספר כלום, נסגר בתוך עצמו, מסובב אלי את הגב, מגמגם משהו על טראומה בגלל פעם ראשונה לא מוצלחת ומשנה מהר נושא."

"ואתה, כמו שאני מכיר אותך, לא לחצת על תשובה יותר ברורה." גינה אותו מנשה שהיה עקשן ושתלטני ומעולם לא הניח למישהו להתחמק בתירוצים.

ניסו נאנח ושב ומשך בכתפיו. "אתה מכיר אותי מנשה, אני לא בנוי ללחוץ על אנשים."

"נו, טוב, הילד נראה לי פסיבי קלאסי, אבל אולי אני טועה, לפעמים פוגשים בחורים שפשוט לא בנויים לזה, אני מקווה שהוא לפחות מוכן להתגמש קצת ולזיין אותך."

ניסו נד בראשו בצער, "אתה צריך לראות איזה מבט הוא תקע בי כשהצעתי את זה, כאילו שאני מגעיל אותו, פחדתי שעוד רגע הוא יקיא עלי."

"אז מה? פשוט ויתרת על זיונים בגלל התסביכים שלו?" התרוממו גבותיו של מנשה – גבות רבות הבעה שצורתן המשולשת העניקה לו תמיד ארשת שובבה וזדונית משהו.

ניסו התפתל במבוכה והסב את עיניו ממבטו המלגלג של מנשה. "אל תהיה מניאק דניאל, אריק הוא בחור ממש מתוק, טוב לנו מאוד יחד, ואל תשכח שיש בסקס טוב הרבה יותר מרק חדירה."

מנשה גיחך, "ומי לימד אותך את זה דניל'ה? אבל אני הרי מכיר אותך לא מאתמול," הוסיף כשחיוכו מתרחב, "הומואית חרמנית שכמוך לא תוותר כל כך בקלות, כמו שאני זוכר אותך אתה יודע לדאוג לעצמך."

ניסו הסמיק, חייך חיוך דקיק, ושתק.

"אני לא מאמין." צחק מנשה, "אתה עדיין נפגש עם הדוב הנשוי ההוא? הוא בטח כבר סבא."

"אז מה? הזין שלו נשאר אותו דבר גם אחרי שנולד לו נכד, וגם החרמנות מחזיקה מעמד."

"ואני מתאר לעצמי שחוץ ממנו יש עוד." צבט מנשה קלות את ישבנו השרירי של ניסו.

"מה, אתה מקנא?" קנטר אותו ניסו, "אל תדאג, אף אחד לא תפס את המקום שלך בלב שלי."

"אפילו לא הילדון היפה שלך?" התבדח מנשה, חושף מבלי משים שמץ דאגה למעמדו בלב של האקס שלו.

ניסו קלט מיד את חששו, "אריק יפה מידי בשבילי." מיהר להרגיע את מנשה, "וגם מתוסבך מידי." הוסיף ליתר ביטחון, גם כדי לאשש את בטחונו של מנשה בעליונותו וגם כי זו הייתה האמת - ניסו חש תמיד שהוא אדם פשוט, קצת משעמם, לא יפה במיוחד וללא ספק נופל בהרבה מאנשים משכילים ויצירתיים ממנו. הוא היה משוכנע שאריק, למרות גילו הצעיר, נמצא ליגה מעליו גם במראה וגם באיכות והיה משוכנע בסתר ליבו שברגע שהצעיר יבין זאת הוא יפסיק להעריך אותו ויסתלק לחפש לו מישהו שווה יותר.

מנשה שהכיר היטב את רגשות הנחיתות שלו ליטף בעדינות את כתפו ואמר לו שהוא מגזים, "נראה לי שאריק דלוק עליך." העיר בחמימות.

"כן, בטח." אמר ניסו בספקנות, "לא ראית איזה חמוד הוא? והוא גם נורא מוכשר, אני נותן לו עוד כמה חודשים, חצי שנה גג לפני שהוא ימצא מישהו שווה יותר ממני ויסתלק."

"עם גישה דפוקה כמו שלך אני מתפלא שהוא לא ברח כבר מזמן." הקשיח מנשה את קולו, תפס את זרועו של ניסו, סובב אותה מאחורי גבו וכשהוא מתעלם מגניחת הכאב שלו הפך אותו בגסות על בטנו והתיישב עליו.

"איי... כואב." נאנח ניסו, אבל הניח למנשה לכופף מאחורי גבו גם את זרועו השנייה ושיתף פעולה ברצון כשמנשה פישק את רגליו בעזרת ברכיו וחדר לתוכו שוב.

זו הייתה הפעם השנייה שלהם באותו לילה ומנשה היה כוחני מאוד, כמעט אלים, מה שגרם לו להיות להוט וחרמן יותר מהרגיל. ההתלהבות שלו הלהיטה גם את מנשה ועד ששניהם באו על סיפוקם בער ישבנו של ניסו מכאב ומנשה הזיע והתנשף. ליבו פעם במהירות והוא נשבע בסתר ליבו להתחיל לבקר שוב בחדר הכושר. 

אחר כך ניסו שפשף את זרועותיו הדואבות, התלונן וקרא למנשה פרא אדם ובן זונה, אבל קולו היה מלא רוך ובמקום לכעוס הוא התרפק עליו, כיסה את כתפיו וחזהו בנשיקות, וגילה לו שרק איתו הוא יכול ככה, ורק איתו הוא רוצה שהסקס יהיה כזה...

מנשה קיבל את אותות החיבה האלו ברצון, נישק וליטף את ניסו ולא שאל על מה ניסו מדבר, הוא ידע והבין היטב את כוונתו – זה היה הסוד הקטן שלהם ובמעין הסכמה שבשתיקה הם לא גילו אותו לאיש ואפילו בינם לבין עצמם דברו עליו מעט ככל האפשר.

"נו, די דניל'ה." נישק את פיו של ניסו, "מספיק, כבר נורא מאוחר והילד בטח יחזור עוד מעט, לך למיטה שלך."

ניסו החזיר לו נשיקה וחיבוק והלך בצייתנות לחדרו, ועד שאריק חזר, עייף ומתוח אחרי פגישה עם לקוחות פוטנציאליים שלא הפסיקו לריב ולהתווכח זה עם זו, שני הגברים כבר ישנו שנת ישרים, כל אחד בחדרו.שמור     בטל

4. לא רוצה

"איך הייתה הפגישה אתמול?" שאל ניסו את אריק שישב מולו עגום ושתה את הקפה שלו בלגימות קטנות.

"על הפנים, איזה אנשים, אני לא מבין למה הם משקיעים כסף וזמן על שיפוץ הדירה שלהם כשברור שמי שצריך שיפוץ זו הזוגיות שלהם. הם לא יכלו להסכים על שום דבר, פשוט שני הפכים, מפליא אותי איך הם הצליחו להתחתן ועוד להביא ילד." הוא נאנח, "הם הוציאו לי את המיץ וחוץ מזה אני בטוח שיש לו מאהבת."

"וואלה, איך אתה יודע?"

"כי אשתו אמרה לי, בדיוק בשמונה הוא הפסיק את השיחה והלך הצידה להתקשר אל מישהי, ואז היא אמרה לי שזו בטח המאהבת שלו. חשבתי שאני מת במקום מרוב מבוכה, בקושי התאפקתי לא לשאול אותה אם היא לא התבלבלה בין מעצב ליועץ נישואים."

"סטרייטים יכולים להיות מוזרים מאוד לפעמים, בעיקר אלה שנשואים לנשים." הצטחק מנשה וקם ממקומו, "זהו, התאוששתי לגמרי מהטיסה, הג'ט לג נגמר והגיע הזמן להתחיל להתארגן." הודיע.

"למה אתה מתכוון להתארגן?" שאל ניסו, מודאג, מנסה לא להסגיר את הבהלה שחש לשמע הצהרתו של מנשה.

"למצוא עבודה, דירה, אולי לקנות רכב, אתה יודע, להתארגן, ודבר ראשון אני מתכוון לקפוץ לתל אביב."

"באמת, מתי?" הניח ניסו את ספל הקפה מידו ונזף בעצמו להפסיק להיות תלותי כזה.

"היום בעשר יש לי ראיון עבודה בהרצליה, קבעתי אותו עוד כשהייתי בניו יורק."

"הרצליה." נבהל ניסו, "אתה עובר לגור במרכז."

"לא, לא." נחפז מנשה להרגיע, "העבודה היא פה, בצפון. רק המשרד המרכזי הוא בהרצליה. אין מצב שאני חוזר לגור בביצה." הבטיח וניסו נרגע קצת ושאל מה הוא מתכנן לעשות אחרי הראיון.

"אחר כך אני מתכוון להסתובב קצת בתל אביב, לראות מה חדש, אולי לאכול ארוחת צהרים במסעדה בנמל יפו, ואם אני אספיק אולי גם ללכת לעשות בדיקת דם."

"איזה בדיקת דם?" קימט אריק את מצחו בדאגה, "לאיידס?"

"כן, אני עושה כל כמה חודשים, אתה לא?"

אריק הסמיק. "אני... אה... כן, אני בטח צריך גם לעשות, אבל..." הדם שזרם בבת אחת לעבר פניו הכתים את עורו הבהיר בכתמי אודם והוא התפתל במקומו כמו ילד שנתפס בשקר. ניסו שלא ראה אותו מעולם כה נבוך חש הזדהות עמוקה עם רגשותיו, המצוקה שחש בגלל אריק עוררה בו השראה פתאומית, "אולי תיסע גם אתה לתל אביב?" הציע לאריק, "תיסעו יחד, תעשו לכם יום כיף." הפציר בשניים, מעביר מבט מאחד לשני.

מנשה משך בכתפיו בשוויון נפש לשמע ההצעה המפתיעה כאומר - למה לא? שיהיה - אבל פניו של אריק הביעו הסתייגות.

"למה לא?" התעקש ניסו ופנה לאריק הנבוך, "רק אתמול אמרת שנורא בא לך לקנות בגדים חדשים, מאז שהשתחררת מהצבא לא היית בתל אביב, למה שלא תיקח יום חופש ותיסע? תטייל קצת, תתאוורר כל זמן שעוד לא חם מידי."

"בסדר, אבל שגם אתה תבוא." התפנק אריק, והניח יד מפצירה על זרועו.

"כן, דניל'ה, למה שלא תבוא גם?" חייך אליו מנשה, "נעשה לנו בילוי משולש."

"הלוואי ויכולתי," הצטער ניסו, "אבל יש היום ישיבה של סוף רבעון והבוס מתחרפן אם מישהו מבריז. באמת חבל, דווקא לא יזיק לי יום חופש, אבל מאחר שהיום זה בלתי אפשרי..." קם ופנה לדלת, "תצטרכו להסתפק בהסעה שאני אתן לכם לתחנת הרכבת. "נו, קדימה, זוזו כבר." האיץ בהם, מנופף בקוצר רוח את מפתחות המכונית, "עזוב את הכלים אריק, הם לא יברחו לשום מקום." הכריז בסמכותיות, אחז במרפקו של אריק שהחל לסדר את הכלים במדיח והוביל אותו לדלת בעוד מנשה הולך אחריהם, משועשע מעט מהתקף האסרטיביות שתקף את דניל'ה שלו.

בדרך לתחנת הרכבת של חוף דור - שהייתה סמוכה למקום עבודתו של ניסו באזור התעשייה הדרומי של חיפה - סיפר להם מנשה על טיבה של העבודה שהוצעה לו – מנהל עבודה במפעל כימיה קטן ואיכותי שנזקק למישהו שיפקח על משמרת הלילה - הוא לא הסתיר מהם את העובדה שלהצעת העבודה הזו היה חלק נכבד בהחלטתו לחזור ארצה, הודה בגילוי לב שהוא משתוקק מאוד להתקבל למשרה הזו וגם פירט את הסיבות - משכורת טובה, רכב צמוד ושעות נוחות. "תחזיקו לי אצבעות." ביקש בחיוך.

"לעבוד בלילה זה שעות נוחות? הרים אריק גבות מופתעות.

"כן, אני ציפור לילה." הצטחק מנשה, "וזה נעשה גרוע יותר כמה שאני מזדקן." הוסיף.

"מה מזדקן?" מחה ניסו, מתאפק לא לשאול אם מנשה יחזור לניו יורק במידה ולא יצלח את ראיון העבודה, "אל תדבר שטויות, איפה המפעל הזה בכלל?"

"בצומת דשנים. אם הכל יסתדר אני מתכוון לשכור דירה בקריות, אני מקווה שאתה לא מתנגד להיות שכן שלי ניסו?" שמר מנשה על טון מבודח ונראה רגוע ונינוח כמי שיוצא ליום בילוי מהנה.

קשה היה לשער מתוך התנהגותו שוות הנפש שעתידו המקצועי והאישי מוטל על כף המאזניים ובעוד כמה שעות הוא עלול למצוא את עצמו מובטל חסר בית.

"אין מה למהר." הרגיע ניסו, מלא התפעלות מהשלווה הבוטחת של מנשה והערכתו אליו גברה עוד יותר, "אתה יכול לגור איתי כמה זמן שבא לך, קח את הזמן שלך." הציע בנדיבות והחנה את המכונית ליד שער התחנה.

"הדירה בקומה מתחתינו עומדת ריקה." העיר אריק, והשתחל בגמישות מתוך המכונית, "אם תתקבל לעבודה תוכל לשכור אותה מנשה ואז תוכל להמשיך לבלות בלילות עם דני." הוסיף חרש, והשפיל את עיניו כדי לא להביט בפניהם הנדהמות של שותפיו לנסיעה. רק ריסיו הארוכים שפרכסו בעצבנות, מטילים צל מרפרף על לחייו הסמוקות, העידו על מתיחותו, סותרים את קלות הדעת בה הטיל את מילותיו לחלל האוויר.

איזה ריסים מדהימים יש לילד הזה, חלפה מחשבה זהה במוחות השניים שהביטו בו, אילמים מפליאה ומאוד מאוד נבוכים.

"תראה אריק..." יצא מנשה מהרכב, ונגע בכתפו, "תשמע..." הוא שלח מבט חסר ישע אל ניסו שתקע את עיניו בעקשנות בהגה המכונית ושתק, מניח למנשה לדבר בשם שניהם. "זה לא... מה שאני רוצה להגיד זה ש..." מילותיו לעו בפיו כשחיפש נואשות אחרי מילים להביע את רגשותיו שנעו באורח מבלבל בין מבוכה, קוצר רוח ואשמה בלולה בכעס חסר פשר.

סוף סוף הרים אריק את פניו והביט בו בעיני תכלת תמות וזכות. "זה בסדר, אני מבין. אין לי בעיה עם זה שאתם..." הוא עשה מאמץ וניסה לחייך חיוך מרגיע, "אתם חברים כבר המון שנים ואתה יכול לתת לדני דברים שאני לא יכול... כל זמן שהוא ישן איתי לא אכפת לי, באמת..." הצהיר בקול שברירי, רכן מבעד לחלון המכונית והניח את כף ידו על כתפו של ניסו שלפת את ההגה באגרופיו הקמוצים ולא העז להביט בפניו.

אריק נישק את לחיו של ניסו, "זה בסדר, אני אוהב אותך." לחש, ואחר כך הזדקף ואמר בקול עליז ויומיומי שכמעט לא ניכרו בו עקבות המאמץ שאם הם לא ימהרו הם יאחרו את הרכבת, ושכדאי שניסו יזוז מפה מהר כדי לא לקבל  דו"ח חניה.

אחר כך הסתובב בחיפזון ושם את פעמיו אל התחנה, פוסע מהם והלאה בגב זקוף ובצעדים מזורזים. ניסו ומנשה החליפו ביניהם מבטים מלאי פליאה וכמו נכרתה ביניהם ברית אילמת עברו בשתיקה על דבריו של אריק ונפרדו זה מזה לשלום בלי מילים, רק במנוד ראש ובנפנוף יד קצר, ומיד אחר כך התניע ניסו ונסע לדרכו ומנשה החיש את פעמיו אחרי אריק שכבר עמד בתור לקופה ודקה לפני שרכש את הכרטיסים הודיע לו שהנסיעה הזו היא על חשבונו ודחף לידיו שטר של מאה שקל שאריק קיבל בשתיקה צייתנית.

ניסו שנא בכל ליבו את ישיבות הרבעון שהבוס קיים באדיקות. בימים בהם התקיימה ישיבה נהג להגיע למשרד עוד בבוקר, הסדיר כל מיני עניינים במשרד, פגש קולגות, ריכל קצת, ואפילו עבד מעט לפני התחלת הישיבה. לאורך כל הישיבה הוא היה משתעמם עד דמעות, כובש בקושי את הפיהוקים ונושם לרווחה כשהעינוי היה מסתיים סוף סוף והוא היה יכול לברוח הביתה.

היום הזה לא היה שונה, הוא עסק כדרכו בענייניו, אבל לאורך כל היום שנמתח לאיטו, מותח את סבלנותו, לא הפסיק ניסו לדאוג למנשה ולאריק. בכל פעם שהיה לו רגע פנוי התקשר אליהם בנייד, לברר מה קורה אתם, יודע שהוא מעיק, אבל מתקשה לשלוט בדאגה שכרסמה בליבו.

למרות חששותיו של ניסו השניים דווקא הסתדרו לא רע. הם אפילו מצאו מקומות ישיבה ברכבת העמוסה לעייפה וישבו זה מול זה, נוהגים אחד בשני בידידות, מרגישים נוח עד להפתיע אחד במחיצת השני למרות שדבריו של אריק כמו תלו באוויר מעל לראשיהם. למרות ששניהם חשו שיש להם עוד דברים רבים להגיד זה לזה היה ברור שהרכבת ההומה אדם היא לא המקום הראוי לכך, והם הסתפקו במבטים ובחיוכים ידידותיים בלבד.

בהרצליה נפרדו השנים איש לדרכו מסכמים להיפגש בבית קפה קטן בשדרות רוטשילד פינת רחוב אנגל. מנשה הלך לראיון שלו ואילו אריק הסתובב לו בעזריאלי, ראה המון בגדים ואפילו קנה לעצמו מספר חולצות ואחר כך הלך לאורך שדרות רוטשילד, אכל גלידה, והמתין למנשה שסיים את הראיון בהצלחה והגיע לפגישה עם אריק כשהוא מחייך מאוזן לאוזן, בטוח שהמשרה בכיסו. הם עוד הספיקו לדווח לניסו על מעשיהם ולספר לו שהם הולכים לעשות בדיקת דם יחד ואז היה ניסו חייב לכבות את הנייד ולהיכנס לישיבה. כמו להכעיס היא התמשכה עוד ועוד, והתארכה מעבר לכל שיעור. אחר כך הובא כיבוד, שתו לחיים לכבוד הולדת נכדו של הבוס, ואכלו עוגה לחגוג את יום הולדתו של אחד מסגניו. ניסו ישב על קוצים מתרגז על הקולגות שלו שלמרבה הכעס כמו התמלאו כוחות מחודשים אחרי שאכלו ושתו, דיברו וקשקשו לתיאבון בעוד הוא יושב על קוצים ומדמיין לעצמו כל מיני תרחישים זוועתיים שסימרו את שערותיו. הוא לא הצליח להחליט מה יהיה גרוע יותר, מריבה איומה בין אריק למנשה שתידרדר לאלימות פיזית, בדמיונו הסוער כבר ראה אותם משליכים זה על זה צלחות במסעדה, או גרוע מכך, מטפחים ידידות מופלאה ואחרי הקינוח שוכרים להם חדר יחד ו...

שנייה אחרי שהבוס שחרר אותם לדרכם דהר ניסו כל עוד רוחו בו לשירותים והתקשר לאריק. למרבה תסכולו הוא קיבל רק את המשיבון שלו, בעט נרגז בדלת ומיד התקשר למנשה וגילה שהנייד שלו כבוי.

"בטח יש לזה הסבר לגמרי הגיוני." אמר לעצמו בניסיון להרגיע את חששותיו, אך לשווא, עד שהגיע למכונית שלו היה ניסו על סף התקף לב מרוב מתח ואז, תודה לך אלוהים, צלצל הנייד שלו ומנשה היה על הקו.

"דניאל! איפה הייתם?" צרח ניסו, "אתם בסדר?"

"לא כל כך." השיב מנשה באיטיות.

"מה קרה? איפה אתם? אריק בסדר? מה הרעש הזה ברקע?"

"אנחנו ברכבת, אריק מרגיש קצת לא טוב. יש לך זמן לבוא לאסוף אותנו? נגיע לחיפה בעוד חצי שעה בערך."

"למה אתה מתכוון מרגיש לא טוב?" נבהל ניסו, "מה עשית לו?"

"תירגע, לא עשיתי לו כלום. הלכנו לעשות בדיקת דם והוא... אה... הוא נתקף חולשה."

"מה? בגלל הבדיקת דם?"

"זה מה שהוא אומר, אבל לדעתי..." ענה מנשה באיטיות מעצבנת, ואז השתבש הקו. ניסו צעק – הלו! הלו! - ושוב בעט בדלת, אך לשווא, השיחה נותקה, וניסו קצר הרוח היה צריך להמתין, חסר סבלנות וקצר נשימה מרוב דאגה, לרכבת שכמובן איחרה... נשמתו פרחה עד שראה את השניים יוצאים מהתחנה. הם נראו לו די בסדר חוץ מאריק שהיה חיוור שלא כרגיל ונשען קלות על מנשה חמור הסבר, מניח לו להוביל אותו למכונית כאילו היה ילד חסר ישע.

"במרפאה הבטיחו שנקבל את התשובה בערך בעוד שבוע." אמר מנשה, הושיב את אריק במושב האחורי, התיישב לצידו וחגר אותו. אריק השעין את ראשו על המשענת ועצם את עיניו, וכשניסו החרד ניסה לגעת במצחו כדי לבדוק אם יש לו חום הדף אותו מעליו במחאה והתעקש בקול רועד שהוא בסדר גמור, ושלא קרה כלום, זו סתם חולשה קלה בגלל שלא שתה מספיק ונלחץ מהבדיקה.

ברגע שנכנסו הביתה אץ אריק למקלחת ויצא ממנה אחרי זמן מה כשהוא עטוף בחלוק שלו ומיד הלך לחדר השינה, סגר את התריסים ונשכב במיטה, מכוסה עד לסנטרו בשמיכה.

ניסו המודאג הסתובב סביבו בעצבנות, הציע אוכל, שתייה ואפילו עיסוי כפות רגליים, ונענה בשלילה מוחלטת. כל מה שאריק רצה היה לשכב בשקט בחדר השינה האפלולי ולהיות לבד.

"זה לא בגלל הבדיקה." פסק מנשה אחרי שניסו הצטרף אליו במטבח, "הוא נכנס לפני לעשות את הבדיקת דם ויצא משם עם חיוך על הפנים. כשאני נכנסתי להיבדק הוא חיכה לי בשקט, אבל אחרי שיצאתי הכול נראה אחרת, מצאתי אותו מדבר עם איזה בחור, נראה לבן כמו קיר... לחוץ ומזיע כמו אני לא יודע מה,  הבחור השני דווקא היה די רגוע, צחק וניסה ללטף לו את השערות, אבל אריק התעצבן, דחף אותו, קילל ברוסית וברח. עמדתי ממש מולו, אבל הוא בכלל לא שם לב, טס החוצה ואני רץ אחריו כמו דביל..." מנשה נאנח, "ואל תשאל איזה הצגות הוא עשה לי מחוץ למרפאה, התיישב על המדרכה, שם את הראש על הברכיים, רעד כולו, מלמל כל מיני דברים... התנהג כמו נרקומן, או איזה פסיכי ולא נתן לי לגעת בו. מזל שאף אחד לא קרא למשטרה, עוד היו חושבים שזו אשמתי."

"נו, באמת, אל תהיה פרנואיד." קימט ניסו את מצחו במורת רוח, "איזה דברים הוא מלמל? מה הוא אמר?"

"מאין לי לדעת? דיבר ברוסית, לא הבנתי כלום חוץ מקללות, וגם אותן אני לא מבין, רק יודע שזה קללות. חשבתי שאחרי הבדיקה נלך לשתות קפה בנווה צדק או משהו, אבל הוא היה בכזה מצב... עצרתי מונית ולקחתי אותו לתחנת הרכבת. מזל שהוא נרגע קצת עד שהגענו ושהיה מקום לשבת."

"איך הבחור הזה שדיבר איתו נראה?" חקר ניסו בעצבנות.

מנשה שקע בהרהורים, ומצחו נחרש קמטים כשפשפש בזיכרונו, "סתם בחור." אמר לבסוף, "לא גבוה ולא נמוך, לא רזה ולא שמן. סתם עוד רוסי אחד, האמת שלא כל כך שמתי לב אליו כי התעסקתי עם הצמר גפן שנתנו לי, עד שזרקתי אותו לפח, ועד שהבנתי מה קורה אריק כבר ברח החוצה... כל כך הופתעתי, רצתי אחריו ולגמרי שכחתי מהבחור הזה, אולי הם רבו או משהו?" התייעץ בניסו שהביט בו במבט חשדני.

"אולי." ענה ניסו קצרות, "תגיד מנשה, כמה זמן השארת אותו לבד?" המשיך בחקירה.

"בקושי חמש דקות, למה?" תקע בו מנשה מבט נרגז וקיבל בחזרה מבט נרגז לא פחות, "מה?" עכשיו אתה מאשים אותי?" התנפל על ניסו, "הוא לא תינוק, השארתי אותו בחדר המתנה, לא ביער." הכריז בזעם.

"אני לא מאשים אותך, תרגיע, מה אתה מתעצבן?" ענה ניסו בשוויון נפש קריר שעצבן את מנשה עוד יותר.

"אני מתעצבן? תסתכל קודם על עצמך!" ניצתה חמתו, "אתה שפוט של הבחור הזה!" הכריז מנשה, פורק על ראשו של ניסו את עצבנותו מאירועי היום.

"נו, אז מה, יותר טוב לך שאני אהיה שפוט שלך?" החזיר לו ניסו ברוגז, לא מנסה להכחיש את קביעתו של מנשה שבהחלט שם את ליבו לכך ונתקף חמת זעם בלתי נשלטת שרק ניסו היה יכול לעורר בו.

לרגע מר אחד כמו חזרו יחד לעברם המשותף, אירועים רעים ומשפילים ששניהם העדיפו לשכוח קמו לתחייה בזיכרונם, ושניהם עמדו זה מול זה כמו תרנגולים ניצים, רותחים מכעס שלא היה לו שום קשר לאירועי אותו יום.

"די, די, תפסיקו." גנח אריק מחדר השינה, "מספיק, אני לא יכול יותר." התייפח בקול חנוק.

ניסו הפסיק מיד את המריבה ורץ אליו, ומנשה, מלמל בינו לבינו קללות חרישיות בעיראקית שלמד מסבו, נגרר בעקבותיו.

"די, מספיק מתוק שלי." חיבק ניסו את הצעיר המתייפח, מנענע אותו בעדינות בזרועותיו כאילו היה תינוק. "אל תבכה, הכול בסדר, די חמוד."

"אני לא יכול לסבול את זה יותר." יילל אריק וכבש את פניו בכתפו של ניסו, ומרוב בכי נקטעה נשימתו והוא החל לגהק.

מנשה וניסו החליפו מבטים נבוכים מעל לראשו הבהיר של אריק, והמריבה נשתכחה מליבם. "תעשה משהו." לחש ניסו בלי קול למנשה שעיווה את פניו בזעף אילם, התיישב מצידו השני של אריק, ליטף בעדינות את גבו, וניסה להרגיע אותו בקול רך להפליא.

"נו, די כבר אריק, מספיק, מה קרה, למה אתה בוכה?"

"כי אתם רבים בגללי." ענה אריק בקול בוכים.

"אנחנו רבים? מה פתאום רבים?" הכחיש מנשה, "אנחנו סתם...אה... אנחנו..." 

"אנחנו סתם מתווכחים קצת, זה הכול." חש ניסו לעזרתו.

"שמעתי אתכם צועקים." התעקש אריק.

"אה, שטויות." הניף ניסו את ידו בתנועת ביטול מרגיעה, "זה היה סתם ויכוח טיפשי."

"ככה אנחנו תמיד, זה בכלל לא בגללך, יש לנו ויכוחים על כל דבר." הוסיף מנשה עוד שקר לנדבך שבנו יחד וקרץ לניסו שחייך אליו חיוך אומלל.

אריק הרים את ראשו מכתפו הלחה של ניסו, והעביר את מבטו הכחול והמודאג מאחד לשני, "באמת?" שאל בהקלה, "זו לא אשמתי?"

"מה פתאום?" נחפזו השניים להשיב במקהלה, "חס וחלילה." הוסיף מנשה, "איך חמוד כמוך יכול להיות אשם במשהו?"

"אתה לא אשם בשום דבר אריק." חיזק ניסו את דברי מנשה, והלך להביא כוס מיץ לאריק המגהק.

הצעיר מחה את עיניו הדומעות, ועד שסיים את המיץ שכח בכיו, וגם הגיהוק נעלם.

"מרגיש יותר טוב?" הניח מנשה יד כבדה וחמה על ברכו.

הוא הנהן והגיש לו את הכוס הריקה. "סליחה שעשיתי לך בעיות מנשה, אני ממש מצטער." אמר ונשען על ניסו שישב לצידו, ידו כרוכה על כתפיו.

"זה בסדר." אמר מנשה ולקח מידו את הכוס הריקה, "בא לך לדבר על זה?"

"דניאל, בחייך, אל תציק לו." נחפז ניסו להתערב.

"אני לא מציק." השיב מנשה בסבלנות, "אני פשוט מנסה להבין מה קרה, מי זה היה הבחור הזה שדברת איתו כשהייתי בבדיקה?"

אריק נאנח. "זה היה אלכס." הסגיר בחוסר רצון, "אלכס מישקין."

"מאיפה אתה מכיר אותו?" שאל ניסו בזהירות. קולו המסויג והזהיר של אריק, שונה כל כך מטון הדיבור הרגיל שלו, גרם לקיבתו לשקוע מפחד.

"מהצבא." אמר אריק קצרות, ושילב את ידיו על חזהו כמנסה להתחמם למרות שהחדר לא היה קר והוא היה עטוף בשמיכה.

השניים שתקו, מביטים בו, והוא המשיך, מדבר לאיטו כמי שכפאו שד. "שירתנו יחד בקריה, הוא... אני... פעם אנחנו..." הוא בלע את רוקו בעצבנות ושינה נושא, "אני יודע שזה נורא טיפשי, אבל מאז שהשתחררתי נורא פחדתי לפגוש אותו פתאום ברחוב... בגללו לא נסעתי אף פעם לתל אביב... בחורה אחת ששירתה איתנו ספרה לי שהוא נסע לחו"ל ובגלל זה חשבתי שאולי אפשר..." אריק שב ונאנח, "והוא באמת היה בטיול בתאילנד, חזר רק לפני כמה ימים וישר הלך לעשות בדיקת דם." סיים את הסברו המקוטע ועצם את עיניו בכוח כמנסה למנוע מהדמעות לפרוץ שוב.

ניסו ומנשה החליפו מבט מודאג. ניסו הניד בראשו לשלילה אבל מנשה התעלם ממנו ושאל בכל זאת את השאלה שבערה במוחות שניהם.

"מה האלכס הזה עשה לך אריק?"

פניו היפות של אריק התעוותו, "אני לא רוצה לדבר על זה." אמר, ותקע את אגרופיו בארובות עיניו כמו ילד שמתאפק לא לבכות.

"הוא הכאיב לך?" המשיך מנשה לחקור.

אריק טמן את פניו בחזהו הרחב של ניסו שנחפז לגונן עליו בזרועותיו ורעד. "אני לא רוצה לדבר על זה." חזר ואמר בעקשנות, "אני לא רוצה... לא רוצה... " בכה בזרועותיו של ניסו שחיבק אותו, ליטף ונישק, הפציר בו להירגע, והבטיח לו בקול רך שהכול יהיה בסדר.

מנשה הביט בשניים בהבעת פנים שסלידה ורחמים משמשות בה לסירוגין ולבסוף פרש משם, מניח להם לנפשם.

אחרי זמן מה אריק נרגע, הפסיק לבכות, פיהק ואמר שהוא נורא עייף. ניסו השכיב אותו במיטה, סידר לו את הכרית, משך מעליו שמיכה, אמר לילה טוב, כיבה את האור ופסע על בהונותיו לסלון מוצא שם את מנשה שישב על הספה, בוהה במסך הטלוויזיה שפעלה בלי קול.

"אל תגיד שום דבר דניאל." הזהיר אותו ניסו לפני שצנח לצידו על הספה וכמי ששרוי באפיסת כוחות מוחלטת פשט את רגליו קדימה והשעין את ראשו על המסעד.

"אני אשתוק כמו קבר." הבטיח מנשה, קיפל את רגליו על הספה, נשכב על צידו והניח את ראשו על ברכיו של ניסו.

הם קפאו כמה דקות בתנוחה הזו, ואז החל ניסו ללטף בתנועות קצובות את שערו של מנשה שחיכך את לחיו כנגד בד מכנסיו, ונהם בפינוק כשניסו החל מעסה בתנועות מעגליות את קרקפתו.

"אתה נשמה טובה דניל'ה." הצהיר, ופתח את רוכסן מכנסיו של ניסו שחייך בשתיקה והמשיך ללוש את פדחתו.

"אוף כבר עם הספה המגעילה הזו." רטן מנשה בקוצר רוח אחרי ששניהם נותרו בלי מכנסים, זקורי אבר ומתנשמים קלות. "בוא נלך למיטה שלי." הציע ובלי לחכות לתשובה משך את ניסו הצייתן לחדרו. הם צנחו על המיטה הצרה, מושכים זה מזה את שאר הבגדים, ופרקו אחד על גופו של השני את המתיחות שנצברה בהם כל אותו יום. אחר כך שכבו נינוחים ורגועים, חבוקים בתנוחת כפיות  וכמעט שנרדמו, אבל לפתע נשמע קול צעקה מהחדר בו שכב אריק. ניסו התנער מחיבוקו של מנשה ורץ אליו ערום.

אריק ישב במיטה, מזיע ומתנשם כאילו סיים זה עתה ריצת מרתון. "היה לי חלום רע דני." יבב, ונצמד אל ניסו, "חיפשתי אותך ולא היית." התלונן בקול בכייני.

"אני פה, לא הלכתי לשום מקום." הרגיע אותו ניסו, מדחיק את תחושת האשמה שתקפה אותו.

"חשבתי שעזבת אותי." התפנק אריק בזרועותיו, "תחבק אותי." דרש ומשך אליו את גופו החזק והחמים של ניסו.

ניסו נשכב לצידו, חיבק את גופו הדק והחלקלק, החליק בעדינות את ידיו על עורו המשיי ועד מהרה נרגע הצעיר ושקע בשינה עמוקה, עמוקה עד כדי כך שלא חש במנשה שנכנס חרש לחדר, כרע על ברכיו לצד המיטה והביט במבט בוחן בפניו של ניסו.

"אתה נשאר איתו או שאתה חוזר אלי?" שאל חרש, שפתיו כמעט מברישות את פניו של ניסו הנבוך. אם היה יכול היה חוצה את עצמו לשניים, אבל מאחר וזה היה בלתי אפשרי זז קמעה, ורמז בעיניו למנשה שנרמז מיד, נשכב לצידו, נישק את כתפו, אחר הפנה אליו את גבו ונרדם גם כן.