ז. הכל יחסי
"חבר? אתה מביא חבר ליום הולדת של
אבא? אתה יודע שדודה סימה ודודה בלה וכל הילדים שלהם יהיו? ואולי גם פרלה תבוא
מירושלים עם הקטנים שלה."
"אני יודע שהזמנת את כל המשפחה אימא,
ודווקא בגלל זה..."
"איזה מין בן אדם הוא? כמה זמן אתה
מכיר אותו? מה אתה יודע עליו?" ניגשה אימא ישר אל לב הבעיה.
"הוא בן שלושים פלוס אימא. הוא הומו,
הוא בחור נחמד ומנומס מאוד. אני מכיר אותו רק שבוע ומשהו אבל..."
"זה די מעט זמן." קטעה אותי
אימא שתמיד ידעה לשים בדייקנות את האצבע על נקודות התורפה בדברי.
"כן אבל..." מריבות משפחתיות
גורמות לי למיגרנה. "תראי, אולי עדיף שאני אוותר ולא אביא אותו? אני לא רוצה
לקלקל לך ולאבא את המצב רוח." התחלתי לסגת.
"איך הוא נראה?" המשיכה אימא
לחקור.
"בסדר, הוא נראה ממש בסדר. צעיר
מהגיל שלו ואה... הוא נראה רוסי כזה."
"רוסי?" הופתעה אימא, "הוא
רוסי? חשבתי שאצלם אין כאלה."
"אימא, יש כאלו בכל מקום ואצל
כולם."
"מה עוד אתה יודע עליו?"
"אין לו משפחה בארץ. יורי הגיע
לארץ בגיל חמש וגדל אצל סבתא שלו שנפטרה לפני כמה שנים, הוא מדבר עברית מצוינת,
כמעט בלי מבטא."
"הוא שותה?"
"כן קצת, אבל אל תדאגי, אבא בטח ישתה
יותר."
"אל תתחצף קובה. אבא שלך אוהב לשתות,
אבל הוא תמיד יודע מתי להפסיק."
"גם יורי לא איזה שתיין אימא. הוא לא
יעשה לך בושות."
"אתה אוהב אותו?"
"כן אימא."
"אז למה אתה נשמע עצוב? מה הבעיה עם
היורי הזה? מה יש לו?"
נו, מה תגידו? איך אימא שלי, אישה בת
שבעים ואחת שבגלל נסיבות חייה מעולם לא למדה בצורה מסודרת ועד היום כותבת בשגיאות
כתיב, סתם עקרת בית צנועה שכל חייה הם קודש לטיפוח הבית והמשפחה ניחנה בחושים כה
חדים עד שמיד, בלי לראות את פני, קלטה רק מנימת קולי שמשהו לא בסדר?
רק אחר כך עלה בדעתי שיכולתי לשקר ולהגיד
לה שהיא סתם מדמיינת, אני כן מאושר והכל בסדר, אבל אם לא שיקרתי לה עד היום בטח
שאין טעם להתחיל בכך בגילי המתקדם.
"אני כן מאושר אימא, אבל אני גם קצת
מודאג. יורי הוא... הוא לא בריא."
"יש לו את המחלה הזו של
ההומואים?"
"אימא, זו לא מחלה של הומואים. כול
אחד יכול לחלות בה."
"אם הוא יתעסק עם הומואים."
"זה לא בדיוק ככה, אפשר לחלות גם
מעירוי דם נגוע או מ... לא חשוב. זה נכון שיש הרבה הומואים שחולים בזה וגם יורי
נדבק, הוא לא ממש חולה, רק נשא, והוא צריך לקחת תרופות כדי להישאר בריא."
"זה קשה, להתחיל לקחת תרופות כל יום
ועוד בגיל כל כך צעיר. אני זוכרת איך בכיתי כשהרופא אמר לי שכל החיים אני אצטרך
לקחת תרופות בגלל בלוטת התריס שלי, זה היה מיד אחרי הלידה שלך, הייתי אז כל כך
צעירה... אז חשבתי שלקחת כל בוקר כדור אחד זה ממש אסון, ואם תראה כמה תרופות אני
לוקחת היום... תגיד לו שיקנה קופסת תרופות כזאת עם תאים לכל יום בשבוע ושישים
אותה ליד המברשת שיניים, אחרי כמה ימים מתרגלים לקחת תרופה עם הצחצוח שיניים וזה
נעשה אוטומטי לגמרי."
"איפה קונים קופסה כזאת?"
"בכל בית מרקחת. זה לא יקר ומאוד
עוזר לא להתבלבל. הוא הדביק גם אותך קובה?"
"לא, בטח שלא. הוא מאוד נזהר."
"בכל זאת כדאי שתיבדק."
"כבר נבדקתי, אבל אני אדע את התשובה
רק בשבוע הבא."
"טוב. אני בטוחה שהכול יהיה בסדר,
אבל עדיף להיות זהיר. הדס יודעת?"
"היא יודעת עליו, אבל לא על המחלה
שלו."
"יותר טוב שלא תספר לה כלום קובה.
היא בחורה טובה, אבל קצת רגישה, מתעצבנת מכל דבר. מי עוד יודע חוץ ממני?"
"נועם."
"איך הוא מסתדר עם יורי?"
"בסדר גמור אימא."
"טוב, תקפיד שנועם יבוא עם נעלים
נקיות, לא עם הנעלי התעמלות הקרועים האלו שהוא הולך אתם כל הזמן, ושיסתפר."
"בסדר אימא. את תספרי לאבא?"
"כן, אבל רק אחרי המסיבה. אל תדאג,
אני אסביר לו הכול. יהיה בסדר."
"אני מקווה."
"אתה יודע קובה, אני החלטתי שאני
אתחתן עם אבא שלך כמה דקות אחרי שראיתי אותו. הוא בכלל הסתכל על סופי, הקוזינה
שלי, ואני עמדתי בצד ולא הפרעתי, אבל פתאום הוא צחק וברגע הזה החלטתי שזהו, רק
אותו אני רוצה. הבעיה הייתה שגם סופי רצתה אותו, אבל אז נודע שיש לו אח שהוא
קצת... לא עלינו. פעם דבר כזה היה מקלקל מיד את השידוך. ברגע שסופי שמעה על האח
שלו היא לא רצתה אותו יותר. גם ההורים שלי עשו פרצופים, אבל אני התעקשתי וזהו.
בסוף לא הייתה להם ברירה."
"מה זאת אומרת לא הייתה ברירה? מה
עשית?"
אימא צוחקת, מסרבת להוסיף מילה בנושא ורק
מעירה שאני בדיוק כמוה, מוותר לכולם עד שזה באמת חשוב לי ואז אני הופך את כל העולם
ומקבל בדיוק את מה שאני רוצה.
כדי לא להביך את שנינו אני לא מספר לאימא
שאני יודע שהיא הייתה הרה עם אחי הבכור כשהיא ואבא נישאו ברומניה בטקס אזרחי זריז.
כבר מזמן הבחנתי שתאריך יום הולדתו של אחי ויום נישואיהם של הורי קרוב
מידי, עכשיו גם נודע לי למה.
ככל שהתקרב מועד יום הולדתו של אבא ככה
נעשיתי לחוץ יותר. בעקרון אני לא מחבב כינוסים משפחתיים מסוג זה, או, אם להודות על
האמת, מכל סוג שהוא.
צפיפות והמונים מעולם לא שימחו את ליבי,
וכשההמונים הללו הם בני משפחתי אני נלחץ. באתי ממשפחה חמה ואוהבת שנוהגת להגיד את
אשר על ליבה בלי שום גינוני טקט, חבל שנזכרתי בזה רק עכשיו, אחרי שכבר הבטחתי
שאגיע יחד עם בן זוגי.
דמיוני צייר לי תרחישים איומים ומביכים,
שאלות עוקצניות, מבטים לועגים, התלחשויות מביכות מאחורי גבי... בשביל מה הייתי
צריך את זה לכל הרוחות?
הדס צדקה, עדיף היה שאשאר עם יורי בבית
ולא אביך את כל המשפחה בצורה כל כך בוטה. מה עובר עלי לכל הרוחות? בגילי הייתי
צריך לדעת טוב יותר. מה עוד יעלה בדעתי? אם לא אירגע אני עוד אמצא את עצמי מפזז
בראש חוצות במצעד הגאווה.
כלפי חוץ עשיתי מאמץ רציני להראות שווה
נפש ואפילו (מאין לקחתי את תעצומות הנפש הללו?) שמח לקראת האירוע, אבל מבפנים
רעדתי וייחלתי לאיזו שפעת חמורה, או אסון רפואי אחר שימנע ממני להגיע.
לתומי חשבתי שיורי לא מבין לאיזה מלכודת
אני מוביל אותו ושהוא מצפה בשמחה למסיבה שיהיו בה, כפי שהבטחתי לו בעליצות, אוכל
טוב בשפע והרבה שתייה.
בלילה שלפני המסיבה גיליתי את האמת. הוא
הלך באותו ליל שישי לישון מוקדם מהרגיל בתואנה שהוא עייף מאוד, מה שהיה מובן לגמרי
מאחר והוא החל לעבוד בחברת לוגיסטיקה אחת במפרץ, חברה שסחטה את המיץ בלי בושה
מעובדיה. כשהיה להם לחץ הם דרשו מהעובדים לעבוד 12 שעות, לעומת זאת בימים שבהם לא
הייתה עבודה אנשים נשלחו לחופש ללא תשלום ואפילו פוטרו. הייתי מעדיף שיעבוד במשהו
פחות משעמם ובתנאים טובים יותר, אבל הוא הזכיר לי בעצב שלקבצנים אסור להיות בררנים
והמשיך לקום מוקדם ולהזיע יום שלם במחסן לא ממוזג בשביל משכורת מינימום.
קצת אחרי אחת עשרה בלילה נואשתי ממגוון
השידורים הדל שהיה לטלוויזיה להציע והלכתי למיטה. נכנסתי בשקט, בלי להדליק אור,
ולכן הבחנתי שהוא ער רק כשנשכבתי לצידו.
"אתה לא ישן?" הופתעתי.
הוא השתעל קצת והתהפך בזריזות על בטנו,
אבל אני הספקתי להבחין בשבילי הדמעות על לחייו.
"מה קרה חמוד?" ליטפתי את ראשו,
"כואב לך משהו?"
"לא... אני... זה סתם."
"אתה בוכה סתם?"
"כן, בערך."
חיבקתי אותו. "בוא כפיות." הוא
התהפך בצייתנות על צידו והניח לי לכרוך את עצמי סביבו. "נו, ספר לי מה
הבעיה."
"אתה יודע לבד."
"המסיבה של אבא שלי?"
"כן, ואל תגיד שאתה לא לחוץ."
"אני קצת לחוץ, כן, אבל יהיה
בסדר."
"ואם לא? ואם יצחקו עלינו או ידברו
לא יפה? הם בטח ידברו רומנית ויידיש ואני לא אבין כלום."
"הזקנים כן, אבל הצעירים בקושי
מדברים רומנית, אולי מבינים קצת, ויידיש אף אחד לא יודע."
"אני לא רוצה ללכת. תגיד שאני מרגיש
לא טוב."
"גם אני לא כל כך רוצה ללכת יורי,
אבל אבא ייעלב אם אני לא אבוא למסיבה שלו והבטחתי לאימא להביא אותך."
"חבל שעשית את זה."
"אם תרגיש לא נוח נלך, אני מבטיח
לך."
"באמת?"
"כן, אני נשבע. מילה אחת שלך
ונלך."
הוא נאנח. "אני נורא עייף ואני לא
מצליח לישון מרוב לחץ."
"אתה תראה שמחר בשעה הזו תרגיש הרבה
יותר טוב, תצחק מאיך שהרגשת היום."
"הלוואי." הוא מסתובב, מניח ראש
על חזי, מלטף אותי. "אתה איש טוב מאוד קובה." לחש וסוף סוף נרדם.
שכבתי ער עוד שעה ארוכה אחר כך, חושב עד
כמה אני אוהב אותו, תוהה אם זה שלדעתו אני איש טוב מהווה פיצוי מספיק לכך שהוא
עדיין לא אמר לי שהוא אוהב אותי.
בסופו של דבר התברר שסתם דאגנו ונלחצנו.
מי שמשך את כל תשומת הלב וספג את כל אש הביקורת המשפחתית הייתה דווקא ביתי הבכורה
- מיכל המתוקה שלי שהודיעה דווקא במסיבת יום ההולדת של סבא שהיא הולכת לשנת שירות
לפני הגיוס.
"בשביל מה לך להפסיד שנה שלמה על שום
דבר?" התרגזה הדס, ונעצה בי מבט מאשים.
"זה לא שום דבר! זו שנה של עזרה
לקהילה ואני רוצה לעשות את זה." השיבה מיכל באותו טון נרגז כשל הדס והביטה בי
במבט שביקש עזרה ותמיכה כנגד אימא שלה.
אני לא מאחל אפילו לשונאי להיתקע בין שתי
נשים כועסות שמנסות למשוך אותך כל אחת לצד שלה.
למזלי זה היה ויכוח פומבי וכמקובל במשפחתי
התערבו גם האחרים בקטטה. תוך כמה דקות נחלקו הנוכחים לשני מחנות, הופכים את מסיבת
יום ההולדת לזירת ויכוחים. בעיקרון רוב המבוגרים יותר צידדו בהדס וחשבו שהרעיון של
תרומה לקהילה והתנדבות הוא בזבוז זמן משווע ומיותר לגמרי, ואילו הצעירים יותר חשבו
ששנת שירות זה אחלה ומדליק, ולמה לא?
דיברו, התווכחו, דיברו המון שטויות, וגם
כמה דברי טעם שטבעו בים הקשקשת נשמעו פה ושם, ועובדת קיומו של יורי נבלעה בכל
המהומה שקמה במסיבה.
את הויכוח סיים אבא שלי שהכריז שמיכל
בחורה בוגרת ועדיף שתבלה שנה מחייה בעיירת פיתוח כשהיא מנסה להקים שם עוד סניף של
תנועת נוער מאשר שתטייל בהודו ותחטוף איזה וירוס לא עלינו ותחזור חולה.
"מחלות אפשר לקבל גם בארץ."
אמרה הדס בקול צונן ונעצה מבט לא סימפטי בנועם, או אולי ביורי שעמד לידו? לא ידעתי
ולא העזתי לברר.
אימא הקישה בכף מתכת גדולה בסיר שהניחה על
השולחן והודיעה שעכשיו כולם שותקים ואוכלים, וכך היה, בערך. נכון, לשתוק הם לא
שתקו, אבל אכלו, דיברו על האוכל והשתייה הרימו המון כוסות לחיים והניחו לויכוחים.
כמו שהבטחתי ליורי היה אוכל בשפע וגם
השתייה נמזגה ביד רחבה והוא אכל בתאבון, אבל הקפיד להתרחק מאלכוהול, ושתק רוב
הזמן, נצמד בחשש לנועם שכמוהו גם הוא היה בחזקת זר למחצה בחמולה הגדולה והרעשנית
שנאספה סביב אבא שלי ביום חגו.
רק כשעמדנו להיפרד אבא הבחין ביורי, לחץ
את ידו ושאל אם הוא בא איתי או עם נועם.
"הוא איתי אבא." אמרתי מהר,
מקווה שאבא לא יציק יותר מידי.
אבא הנהן והביט ביורי במבט בוחן ואחר כך
העביר את מבטו אלי ושתק, תודה לאל.
"חשבתי שאני אמות כשהוא הסתכל ככה על
שניכם." אמר נועם כשהיינו סוף סוף במכונית בדרך הביתה.
"לא מתים כל כך מהר נועם."
אמרתי, משתדל לשמור על פנים שלוות למרות שרק עכשיו, אחרי שהכל תם, התחלתי להבין עד
כמה מתוח הייתי.
"זה היה די שקוף שהוא שאל את עצמו מה
אתה עושה עם ילד כמו יורי." חיווה נועם את דעתו המיותרת לגמרי.
"אני בהחלט לא ילד." ענה לו
יורי בנחת.
"הכול יחסי." המשיך נועם להיות
עוקצני, "ליד אבא אתה נראה ממש קטין."
החלטתי שהגיע הזמן להתערב בשיחה.
"אתה שיכור נועם, שתוק!" נזפתי.
"לא רוצה, ואני לא שיכור, רק טיפה
שתוי. לא היה מזיק גם לכם לשתות קצת ולהשתחרר. ישבתם שם כמו שני מלפפונים חמוצים.
אפילו נזירות היו נהנות יותר מכם."
"מספיק נועם. אני יודע שאתה מתגעגע ליותם,
אבל זו לא סיבה להציק לנו."
"שתוק, אל תדבר איתי על יותם."
צעק נועם, ולמרבה חרדתי פתח את דלת המכונית וניסה לרדת למרות שנסעתי על הכביש
הראשי במהירות של מאה קמ"ש. מזל שיורי תפס אותו לפני שנפל החוצה.
מזועזע ורועד עצרתי את המכונית בצד,
העברתי את נועם שהיה הרבה יותר שתוי מכפי שתיארתי לעצמי למושב האחורי, חגרתי אותו
במו ידי ונעלתי את הדלתות בקפידה לפני שהנעתי שוב את המכונית.
יורי עבר לשבת לידי, מביט לאחור לעבר נועם
ששתק בזעף עד שראשו צנח לאחור והוא נרדם.
"למה לא שתית קצת יורי? שמעתי
שהסליבוביץ תוצרת בית של דוד מקס היה מצוין השנה."
"אני עם השתייה גמרתי קובה. הרופא
אמר לי בפירוש שאסור לי לגעת באלכוהול."
"למה? בגלל התרופות?"
"כן, גם ככה הן מטילות עומס על הכבד.
עדיף לא להכביד עליו יותר מידי, ולמה אתה לא שתית?"
"אני אף פעם לא שותה. אני נעשה מסטול
מכוס אחת של יין."
"אז מה, אף פעם לא היית שיכור?"
"לא. הפסדתי משהו?"
"לא ממש. רק כאב ראש נוראי
בבוקר."
"אני אחיה עם זה." חייכתי
והנחתי יד על ברכו, "נו, היה כל כך נורא?"
"לא, ממש לא, אבל כנראה שאכלתי משהו...
יש לי בחילה, אתה מוכן לעצור?"
עצרתי והוא הקיא בצד הדרך, מסרב להניח לי
לרדת ולעזור לו. עד שהגענו הביתה הוא הקיא עוד שלוש פעמים וזה נמשך גם אחר כך.
לקח לנו כמה ימים לתפוס שהבחילות שהוא
סובל מהן, הרגשת העייפות וכאבי הגפים הם כולם תופעות לוואי של התרופות שהוא לוקח.
מצחיק לחשוב שמה שהדאיג אותי פעם הייתה קבלת הפנים שהורי יעשו לו.
ח. השד יצא מהבקבוק
"לדעתי אתה חייב לקחת אותו לבית
חולים, הוא נראה לי מיובש לגמרי." אמר נועם אחרי כמה ימים מתישים של הקאות
ובחילות.
יותם שבא לביקור קצר הסכים איתו ובעזרתם
נשאתי את יורי המוחה לפז'ו ולקחתי אותו למיון.
הרופא נתן בו מבט אחד קצר, עבר על רשימת
התרופות שלו ומיד אשפז אותו עם אינפוזיה, ובאותו לילה ביליתי בפעם השנייה בחיי
לילה לא נוח של דאגה על כורסה קשה של בית חולים.
למחרת הוחלט להחליף לו תרופה והבחילות
נפסקו, אבל אז באה תקופה איומה של כאבי שרירים שמנעו ממנו לזוז.
בגלל תופעות הלוואי הוא איבד את מקום
עבודתו ושכב כמעט חודש בבית, אומלל ומתייסר, גם בגלל הכאבים שחש וגם בגלל הטרחה
שגרם לי.
"לפחות אתה מסוגל לאכול ולא מתייבש
מהקאות." ניסיתי לנחם אותו.
"כן, לפחות." הוא אמר וחייך
חיוך חיוור. "תראה קובה אני... אתה רואה איך אני... אני לא מסוגל, הגוף כואב
לי מידי, אבל כבר עבר המון זמן מאז שהיינו יחד ואתה בטח נורא חרמן אז..."
"אל תדבר שטויות, מה זאת אומרת עבר
המון זמן מאז שהיינו יחד? אנחנו כל הזמן יחד. אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"בטח שיש לך, אל תהיה דביל. אני מדבר
על זיונים ושנינו יודעים את זה."
"לא בא לי סקס, תעזוב
אותי."
יורי ניסה לצחוק וכמעט הצליח. "איזה
מזל, גם לי לא בא, אבל אם במקרה יבוא לך ואני לא אוכל אז..."
"שתוק כבר יורי, פשוט תשתוק."
חסמתי את פיו בנשיקה כדי שיפסיק לדבר. ידעתי שהוא רוצה להציע לי שאעשה סקס עם
אחרים אם אני נורא חרמן ולא יכול לחכות עד שהוא יחוש טוב יותר. להשתיק אותו בנשיקה
הייתה הדרך הטובה והמהירה ביותר שעלתה בדעתי כדי להסביר לו שאין מצב. הוא בן הזוג
שלי עכשיו, אם הוא לא יכול אני אחכה עד שהוא כן יוכל, ודי, אני לא מוכן לדון יותר
בנושא.
כמו תמיד הוא הבין בדיוק למה אני מתכוון
והפסיק עם הרעיון המכוער הזה, אבל העיר חרש שאם המצב היה הפוך הוא לא בטוח שהוא היה
מצליח להתאפק זמן רב כל כך.
"זה בגלל שאתה עוד ילד." ליטפתי
את שערו הרך, "מה זה כבר חודש? בגילי להתאפק חודש זה כלום."
"אתה מדבר שטויות." צחק יורי
וכמה דקות אחר כך החל הכדור נגד כאבים שלקח להשפיע עליו והוא נרדם סוף סוף, משוחרר
לפחות לכמה שעות מייסוריו.
אחרי שהייתי בטוח שהוא ישן שינה עמוקה
התגנבתי מהמיטה למקלחת, פתחתי את המים החמים, עשיתי ביד, שטפתי את עצמי וחזרתי
לישון, צמוד לגופו החמים.
נכון, זה לא היה טוב כמו סקס איתו, רחוק
מכך, אבל עדיף על חיפוש פורקן בגוף של זר.
יורי היה מאושפז בבית חולים פחות מיממה,
אבל לרוע המזל דווקא בכמה שעות הללו שהתה דודה בלה בבית החולים.
היא עבדה שם כמתנדבת ואחד מתפקידיה היה
לחלק שתייה ועיתונים לחולים במיון. היא הופתעה מאוד לגלות אותי מנמנם לצד מיטתו של
בחור חיוור שנראה לה מוכר משום מה, אבל נהגה בתבונה ולא העירה אותי אלא ביררה
בדיסקרטיות אצל אחת האחיות שהייתה גם שכנה שלה ממה סובל החולה ההוא שהחבר שלו ישן
בישיבה ליד המיטה שלו? ועוד לפני שהרופא חתם על מכתב השחרור של יורי כבר ידעו כל
קרובי כולל מכיריהם ושכניהם, והאנשים שישבו לידם בתור לקופת חולים ולרופא השיניים
ואולי גם בסופר, שיש לי חבר חולה איידס.
מזל שיורי ישן, מותש מהימים הקשים שעברו
עליו, והחמיץ את רוב שיחות הטלפון המזועזעות שקיבלתי מכל מכרי ובני משפחתי.
"זה ממש לא בסדר." התרגז נועם
ששוב התפייס עם יותם ומצב רוחו השתפר מעט. "אסור היה לאחות לספר לדודה בלה,
הרכלנית הזו, ממה סובלים החולים בבית חולים. זו הפרת חיסיון רפואי."
"נכון, אתה צודק, אבל גם אם אני אלך
ואחנוק את שתי הקשקשניות האלו במו ידי זה לא יעזור, השד יצא כבר מהבקבוק ועכשיו
כולם יודעים, ואתה יודע מה? לא אכפת לי! עדיף ככה מאשר לפחד ולהסתיר כל הזמן,
ולדאוג שאולי מישהו יודע. נמאס לי לחיות ככה, אני זקוק לאנרגיות שלי בשביל לדאוג
ליורי ולא כדי להסתיר ולשקר כל הזמן."
"אתה צודק אבא, אבל אולי... בכל זאת...
אתה לא מכיר אותו הרבה זמן ואתה לוקח על עצמך כזה עול... אולי?" ואז הוא ראה
את ארשת פני והשתתק, "אולי עדיף שאני אשתוק?"
"בהחלט עדיף." אמרתי בחריפות.
"אל תכעס, אני חושב רק על
טובתך."
"גם אני חושב רק על טובתך נועם ולכן
אני שותק למרות שאוכל אותי לראות איך יותם גורר אותך חזרה לארון."
"אבא תבין, זה לא... זה לא כל כך
פשוט."
"אני יודע ולכן אני שותק."
"תודה."
"על לא דבר."
האמת, אחרי שנודע לכולם שיורי נשא דווקא
הופתעתי לטובה. רוב האנשים היו ממש נחמדים ואמרו שכל הכבוד לי ולו, ושהיום איידס
לא גרוע יותר מכל מחלה כרונית אחרת ויש אנשים שחיים שנים ארוכות וטובות למרות
הווירוס הזה, ויש מחלות גרועות יותר, ושרק אזהר מאוד לא להידבק גם כן.
הדס כמובן הגיבה בהיסטריה מוחלטת והתחילה
להעלות כל מיני השערות מטורפות לגמרי על איך יכול היה יורי להדביק אותה, או את שאר
הנוכחים במסיבה רק בעצם שהותו במקום ואסרה עלי להניח לו לשהות עם הבנות באותו בית.
"את לא נורמאלית." איבדתי את
איפוקי כשהיא שאלה מה יקרה אם במקרה יורי יידקר מסכין או מזלג וטיפת דם שלו תיגע
במישהו שבדיוק יש לו שריטה על היד ו...
"תפסקי עם השאלות הפסיכיות האלו, את
סובלת מאיידספוביה הדס, לכי לטיפול נפשי."
"אני צריכה טיפול נפשי?" התרגזה
הדס, "אתה חי עם בן אדם שעלול להרוג אותך בכל רגע ואני הלא נורמאלית? איך אתה
מסוגל בכלל לגעת בו?"
"אם הייתי מסוגל לגעת בך אני כבר
אוכל לגעת בכל אחד." עניתי בנבזות שאחר כך הצטערתי עליה וטרקתי את השפופרת.
מאז לא דיברנו עוד. שמעתי דרך הבנות
שהתעלמו לגמרי מהוראותיה לא לשהות עם יורי באותו חדר שהיא נישאה למחזר ההיפוכונדר
שלה ושהיא רועדת מפחד שהוא יגלה שהאקס שלה חי עם נשא איידס.
"למה? מה זה שייך בכלל?"
"היא בטוחה שאם הוא ידע על זה הוא
מיד יעזוב אותה."
"וזה רע כי?"
"אוי, אבא, אתה איום." צחקה
מיכל שנהנתה מאוד משנת השירות שלה בעיקר בגלל בחור נחמד אחד שהיא פגשה שם, אבל זה
כבר נושא לסיפור אחר.
החודש ומשהו הראשונים של תופעות הלוואי
היו הכי קשים וגם כיום כשאנחנו רבים ומתווכחים על משהו - כמו שכל זוג עושה - אני
נזכר איך הצלחנו לצלוח את התקופה הזו בשלום (ומחייך כשאני נזכר איך עשינו סקס כל
הלילה כשהוא כבר סוף סוף כן היה יכול) ונרגע כי אני מבין שאם עברנו את זה שום דבר
כבר לא ישבור אותנו.
זה מה שטוב במחלה הזו - היא מכניסה אותך
לפרופורציות ומסדרת לך את סולם העדיפויות בצורה ברורה מאוד. החיים קצרים מידי מכדי
לריב תור מי לרוקן את מדיח הכלים, אין שום דבר שמזכיר לך את זה טוב יותר מאשר
לחיות עם איידס.
אחרי שיורי חזר לעצמו והרגיש טוב יותר הוא
מצא עבודה שהלמה יותר את כישוריו והתחיל לעבוד כאפסנאי במחסן חלפים של מוסך גדול
ובעידודי הלך ללמוד תעשיה וניהול במכללת ערב, ואפילו הסכים, די בהיסוס, ללכת
לקבוצת תמיכה.
אסור לו לספר לי על מה בדיוק הם מדברים שם
כי זה סודי, אבל לשמחתי הוא מצא שם חברים טובים ואוזן קשבת. הוא הולך לפגישות
ברצון וחוזר תמיד מחייך, ומידי פעם כמה בחורים מהקבוצה נפגשים גם בנסיבות חברתיות,
סתם כדי לבלות יחד, והוא תמיד מתעקש שאני אבוא יחד איתו לבלות איתם.
"בשביל מה אתה צריך קשיש כמוני
שיקלקל לכם את הבילוי?" אני מקנטר אותו רק כדי לשמוע אותו מוחה שאני לא קשיש
ושהוא רוצה שאבוא כדי שיוכל להשוויץ בחבר החמוד שלו בפני כולם.
פרנקו - הבחור ההוא שפגשנו בבית החולים
כשיורי התחיל לקחת תרופות - נעשה חבר טוב שלו ושלי והוא זה שהציע שניסע לטיול
בחו"ל לכבוד יום השנה שלנו ואני רוצה לסיים את הסיפור שלי על חיי עם יורי
בתיאור הטיול שלנו בשוויץ.
החלטנו על שוויץ כי למכרים של הורי יש שם
דירת נופש שהייתה פנויה בדיוק ביום השנה שלנו. הם הציעו לי אותה בנדיבות מפני שלא
יכלו לטוס לחו"ל באותה שנה ואני הסכמתי בשמחה.
ניסיתי לארגן את הטיול בסוד כדי לעשות
ליורי הפתעה, אבל הוא הרגיש אני מסתיר ממנו משהו ועשה לי סצנה שלמה בגלל שלא הנחתי
לו להשתמש במחשב שלי מחשש שיראה את חילופי המיילים שלי עם אתר הנופש שתכננתי לקחת
אותו אליו.
לא עזר שנשבעתי לו שלא פתחתי שוב כרטיס
באטרף ושאת הסיסמא לכרטיס הישן שלי שכחתי מזמן, ושהוא סתם נכנס לסרטים.
הוא נכנס למיטה, שם כרית על הראש שלו
והתחיל לבכות ואני כמובן נשברתי וגיליתי לו הכול. המריבה הזו נגמרה כמובן בסקס
פיוס מדהים ובהחלטה שאנחנו לא עושים יותר הפתעות זה לזה גם אם הכוונה היא טובה.
הטיול היה מדהים ושנינו נהנינו מאוד. אחד
משיאי הטיול הייתה הפלגה של יום תמים על אגם כחול ויפה שטירות קסומות קישטו את
חופיו הירוקים.
עוד בבוקר לפני שיצאנו לטיול יורי נראה לי
קצת חיוור וקולו היה צרוד מעט, אבל הוא התעקש שלא נקלקל את התכנית ושנצא להפלגה.
בבוקר באמת היה נחמד וחמים על הסיפון ושנינו ישבנו בשמש, התענגנו על המראות
הנפלאים, שתינו מיץ תפוזים ואפילו השתזפנו מעט, ואז, בבת אחת, קדרו השמים, נעשה
קריר, רוח קרה התחילה לנשב וכול המפליגים נכנסו לחדר האוכל של הספינה והמשיכו
לצפות משם בנוף המרהיב שנשאר יפה גם אחרי שהחל לטפטף עליו גשם.
לבשנו רק מעילים קלים מאוד ולחרדתי יורי
החל לרעוד מקור וברור היה שחומו עלה. נלחצתי כהוגן, היו לנו רק עוד יומיים בשוויץ
לפני שנטוס לארץ, אבל הרבה דברים עלולים לקרות ביומיים ומה אם הוא יעשה ממש חולה?
איך אני אמצא רופא במקום הזה ואיך אני אוכל להסביר לו את המצב המיוחד של יורי?
התחלתי להתחרט שנסענו לחו"ל, שלא
לקחתי בגדים חמים, ואכלתי את עצמי שאני בן אדם לא אחראי ושלא שמרתי עליו מספיק
טוב.
"תפסיק להילחץ כל כך." אמר יורי
שנשאר רגוע יותר ממני, "התקררתי קצת, זה הכול. גם לנשאי איידס מותר לחטוף
נזלת."
"אני יודע." אמרתי, אבל המשכתי
לדאוג. עטפתי אותו במעיל הקל שלי והלכתי להביא לו מים כדי שיוכל לקחת כדור אקמול,
ואחר כך חיבקתי אותו חזק, מנסה לחמם את ידיו הקרות בכפות ידי, שוכח לגמרי שאנחנו
לא לבד ושיש שם עוד אנשים שצופים בנו.
"כולם מסתכלים עלינו." אמר יורי
ובכל זאת השעין את ראשו על כתפי.
"שיזדיינו." אמרתי ונישקתי את
מצחו הקודח, וכשניגש אלי אחד העובדים והביט בי בסבר פנים מודאג הייתי מוכן לריב
איתו אם יהיה לו משהו לא נעים להגיד, אבל הוא רק רצה לשאול אם להביא שמיכה בשביל
החבר החולה שלי, חייך אלי חיוך נעים והבטיח שבקרוב נגיע ואפילו הציע כוס תה חם.
יכול להיות שהוא היה אחד משלנו, ויכול
להיות שהוא סתם היה איש נחמד, לא יודע, אבל אני אסיר תודה לו.
סוף סוף נגמר הטיול וחזרנו לדירה שלנו.
יורי עשה אמבטיה חמה, לקח עוד אקמול והתכרבל במיטה, מבטיח לי שהוא מרגיש הרבה יותר
טוב.
"לך תתקלח גם כן ובוא לישון. אתה בטח
נורא עייף."
"אני הרוס." הודיתי, "אולי
עשיתי טעות כשגררתי אותך לחו"ל. אני כזה טיפש ולא אחראי לפעמים."
"שטויות. אתה הבן אדם הכי חכם ואחראי
שאני מכיר קובה, ואתה איש כל כך טוב." הוא חייך אלי מנומנם, "אני נורא
אוהב אותך." אמר בפשטות כאילו זה דבר רגיל שהוא אומר לי כל יום, אבל זו הייתה
הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני בטוח בכך כי חיכיתי שנה שלמה לשמוע
את זה.
"גם אני אוהב אותך יורי."
אמרתי, ומאושר מאוד נכנסתי להתקלח. עד שסיימתי וחזרתי למיטה הוא כבר כמעט ישן, אבל
רק כמעט.
נגעתי במצחו ושמחתי לגלות שהחום שלו ירד
ונשימתו שוב סדירה. חיבקתי אותו והוא השעין את ראשו על כתפי והתרפק עלי. "למה
אתה מחייך ככה, מה מצחיק אותך?" שאל.
"כלום, סתם. אני נורא מאושר יורי,
היום אמרת לי בפעם הראשונה שאתה אוהב אותי."
"מה? באמת?" הוא התיישב והביט
בי מופתע, "לא יכול להיות, בטח אמרתי לך את זה כבר מליון פעמים."
"לא. היום הייתה הפעם הראשונה."
"באמת? אבל... אבל... אתה
בטוח?"
"כן, אני בטוח במאה אחוז. אף פעם לא
אמרת את זה קודם."
"חשבתי שזה ברור מאליו. אתה לא יודע
שהתאהבתי בך מהרגע הראשון שנפגשנו בבית הירוק?"
"האמת שלא. קיוויתי, אבל לא הייתי
בטוח."
"אז למה לא שאלת?"
"כי חיכיתי שתגיד לי את זה
ביוזמתך."
"חיכית שנה שלמה שאני אגיד לך שאני
אוהב אותך?" צחק יורי, "וכל הזמן שתקת ולא אמרת כלום."
"אהה... כן."
יורי התחיל לצחוק וכיסה את פני וגופי
בנשיקות, פיצוי על כל הזמן שחיכיתי בסבלנות לשמוע ממנו שהוא אוהב אותי ונשבע לי
שמהיום והלאה הוא יגיד לי כל יום שהוא אוהב אותי, ועד עצם היום הזה הוא קיים את
הבטחתו בלי להחסיר אף יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה