קוראים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

ב. דודו ויוני

טיפול זוגי
 עד הרגע האחרון לא ידעתי אם הוא יבוא איתי או שכמו לוזר עלוב אלך לטיפול זוגי לבד. יש משהו מדכא ומשפיל יותר מאשר ללכת לבד לטיפול זוגי? אם כן אני ממש לא רוצה לדעת מהו, מרגיש מספיק חרא גם ככה. יכולתי כמובן להציק ולנדנד ואפילו להתחנן שיבוא איתי אבל החלטתי שדי, נמאס לי, התחננתי ונדנדתי מספיק מאז שאני איתו, הפעם לא מתאים לי. כמה ימים קודם הודעתי לו שקבעתי פגישה עם המטפלת הזוגית ואני מתכוון להגיע בזמן, הוא מוזמן להגיע איתי אבל לא חייב.
בתשובה הוא המהם משהו לא ברור ושינה נושא, בטח חשב שאני אתחיל להפציר בו ולשכנע אותו, שיצא שהוא מגיע רק כדי לעשות לי טובה. הפעם לא שיחקתי את התפקיד השחוק הזה שאני ממלא כבר יותר מידי שנים בזוגיות שלנו. לא רוצה, לא צריך. נמאס לי שהוא עושה לי טובות כל הזמן.
בבוקר הזכרתי לו בקצרה שהערב יש לנו תור אצל המטפלת הזוגית ושיהיה יפה מצידו אם גם הוא יגיע.
"טוב, נראה." הוא סירב להתחייב, "אני לא יודע מתי אני חוזר ואם אני לא אהיה עייף מידי."
"תעשה מה שנוח לך." השבתי באדישות והנחתי לנושא.
אחרי הצהריים הוא חזר בשעה לגמרי סבירה ולא אמר שהוא עייף, אבל שעה לפני שהיינו צריכים לצאת הוא החליט פתאום לעשות טיול עם הכלב.
"תיקח מפתח, אני יוצא בעוד שעה." הזכרתי לו.
הוא היה יכול להגיד שהוא יחזור מהר ואין צורך לקחת מפתח, או פשוט לקחת אותו, אבל במקום הוא רק ביקש שאם אני יוצא לפני שהוא חוזר שאשאיר לו את המפתח במקום הרגיל (ארון החשמל אם תהיתם), לקח את החגורה של קוקו שזינק בשמחה על רגליו והתייצב ליד הדלת, והסתלק איתו, זורק לעברי שלום חטוף.
החלטתי לפרש את התנהגותו כסירוב להגיע והתחלתי להתארגן ליציאה, דקה לפני שירדתי לאוטו הוא הופיע פתאום. "חכה לי, אני רק שם לקוקו מים ומחליף חולצה." אמר, ולמרבה פליאתי זה באמת לקח רק דקה והוא כבר היה מוכן למרות שבדרך כלל לוקח לו שעות להתארגן ליציאה.
כמו תמיד לקחתי טווח ביטחון של רבע שעה למקרה של עיכוב לא צפוי, ומאחר ולא התעכבנו ומצאנו את משרדה של המטפלת הזוגית בקלות, וגם חנייה הייתה שם בשפע, יצא שהגענו עשר דקות לפני הזמן. "הגענו מוקדם מידי." העיר דודו בנחת, "רוצה לחכות במכונית או שנצא החוצה ונעשה סיבוב." שאל בשלווה, בלי להתלונן כרגיל שאנחנו תמיד מקדימים והכל בגלל שאני לחוץ מידי.
"איך שאתה רוצה." עניתי.
"נישאר במכונית." החליט דודו, "הסתובבתי מספיק היום, תגיד, על מה אתה רוצה לדבר עם המטפלת הזו, מה שמה בכלל?"
"שמה דלית שושני, ואני רוצה לדבר איתה על מה שמציק לי בחיים המשותפים שלנו."
"שם יפה," ציין דודו בנחת, "נו, אז מה מציק לך בחיים המשותפים שלנו יוני?” הוסיף בבדיחות דעת שהכעיסה אותי מאוד.
"הרבה דברים מציקים לי." אמרתי בחריפות, "למשל מציק לי שמה שמטריד אותי מצחיק אותך, הרי שנינו יודעים שאם זה היה ההפך, אם הייתי מעז לצחוק ממך היית מתנפח עד השמיים, עושה איתי ברוגז ונעלב ולא נרגע עד שהייתי מתנצל איזה אלף פעמים, אבל מתי אתה התנצלת בפני בפעם האחרונה?"
"לא זוכר, אבל הנה, אני מתנצל על כל הפעמים שהעלבתי אותך, ואם תרצה אני אתנצל גם למפרע בשביל השנה הבאה, בסדר, נרגעת?"
"לא, לא נרגעתי, והבדיחות האידיוטיות שלך לא מצחיקות אותי בכלל. הרי לא אכפת לך למה נעלבתי ומה מעצבן אותי. שנינו יודעים שלא אכפת לך מה אני מרגיש או חושב, אתה רק רוצה שאני אשתוק ואפסיק לבלבל לך את המוח."
דודו נאנח, "נו, טוב, נניח, אז מה מעליב אותך ומעצבן אותך?" שאל כמוחל על כבודו.
"אתה!" הטחתי, "היחס המגעיל שלך אלי, זה שאתה מרשה לעצמך להוציא עלי את העצבים שאתה מקבל בעבודה, זה שאתה רואה בי משהו מובן מאליו שתמיד יהיה בסביבה כדי לשרת אותך ולספוג ממך, ולחשוב קודם כל עליך ועל העניינים שלך."
"זה ממש לא נכון." נפגע דודו, "למה אתה אומר דבר כזה?"
"כי ככה אני מרגיש, ואני מרגיש ככה כי זו האמת." פסקתי ויצאתי מהמכונית, "בוא כבר, אנחנו נאחר." זירזתי אותו.
"תמיד אתה מלחיץ אותי, ובסוף אנחנו תמיד באים מוקדם מידי." התלונן דודו שמאז ומתמיד מתקשה לדייק בזמנים, ואם לא הייתי משגיח עליו ומציק לו הוא היה מאחר לכל מקום, ונחלץ מהרכב באנחה, "זה שאני הולך אתך לשושנה הזו למרות שלא נחתי רגע מהבוקר זה לא נחשב?" הפנה אלי מבט פגוע שלא הרשים אותי כהוא זה.
"יכולת לנוח במקום ללכת לטייל עם קוקו שכבר טייל היום פעמיים, ואל תקרא לדלית שושנה כי זה לא השם שלה." הזהרתי אותו, אם כי ידעתי שמרגע שדודו החליט לקרוא לגברת דלית שושני השושנה זה עומד להיות שמה אצלנו ולא משנה כמה פעמים אתקן אותו.
הגברת דלית שושני הייתה אישה חייכנית ואימהית, שמנמונת מעט, נעימת סבר ורכת דיבור. אחרי שהתיישבנו מולה על כסאות קש נוחים והצגנו את עצמנו כדת וכדין סיפרנו לה מעט על עצמנו, כלומר אני סיפרתי ודודו שמעדיף למעט בדיבור ומתקשה להתבטא בנושאים שהם לא ענייני עבודה או אחד מתחביביו הרבים שתק וסקר בעניין את הקירות שתמונות נאות עטרו אותן, מניח לי לפרט כמה זמן אנחנו יחד, איך נפגשנו ואיך הפכנו לזוג, ואיך הגיבו ההורים והמשפחה, ובמה אנחנו עוסקים כיום, ומה מצב הזוגיות שלנו באופן כללי ובכלל.
"בעיקרון הכל אצלנו בסדר." הסברתי, "אבל בזמן האחרון, בעיקר מאז שהתחלתי ללכת לפלדנקרייז בגלל שהיו לי כאבי גב נוראיים..."
"מתי הם התחילו, הכאבי גב האלה?" שאלה דלית בחביבות עדינה.
"מאז שדודו הלך לניתוח עיניים בגלל הפרדות רשתית ונעשיתי הנהג שלו."
"נהגת הרבה?" עטו פניה של דלית הבעת השתתפות בצער.
"לא כל כך בעצם, אבל כשהסעתי אותו הוא כל הזמן העיר לי, וביקר אותי, והלחיץ אותי, ואחרי כל נסיעה איתו הייתי חייב אדוויל נגד כאבי גב, מזל שאימא שלי רשמה אותי לפלדנקרייז שפשוט הציל אותי."
דלית הנהנה באהדה ופנתה אל דודו, "ומה דעתך על מה שיוני אמר?"
"כל מה שהוא אמר שקרה באמת קרה." ענה דודו בקצרה, והוסיף כנוטה חסד שיכול להיות שהוא קצת עצבני לפעמים, אבל מה לעשות שאני לא נהג טוב כל כך וזה מרגיז, והיה לו קשה עם זה שהוא היה תלוי בי והיה צריך שאני אקח אותו מפה לשם, אבל תודה לאל עברנו את התקופה הזו והכל בסדר אתו עכשיו, והוא לא מבין מה קורה לי בזמן האחרון שאני רגיש כזה, הוא מתנהג כמו שהוא התנהג תמיד ומה עובר עלי?
דודו דיבר עם דלית אבל מה שאמר הרתיח אותי כל כך עד שהייתי חייב לענות לו מיד. "קודם כל זה לא נכון, לא תמיד היית כזה חסר התחשבות ורגזן ואגואיסט, או שאולי כן היית, אבל הצלחת להסתיר את זה יותר טוב, אבל מאז שאבא שלך נפטר נעשית בלתי נסבל דודו. השנה הראשונה אחרי שהוא מת הייתה איומה, לא פעם חשבתי להיפרד ממך כי כבר לא יכולתי יותר, ואם כבר מדברים על זה, עד היום לא התנצלת על איך שצרחת עלי בשלושים שלו כשלא מצאת את הנרות נשמה והגפרורים."
"כי מי דוחף נרות נשמה וגפרורים לבאגז'? אם היית שם אותם בצורה מסודרת כמו שביקשתי..."
"ביום של השלושים ביקשת ממני לעשות ולסדר כל כך הרבה דברים שבקושי זכרתי איך קוראים לי, וחוץ מזה אימא שלך אמרה שהיא תביא ולא צריך, שמתי אותם בבגאז' ברגע האחרון, רק ליתר ביטחון, ובכל מקרה יכולת לשאול אותי איפה הם במקום להתפרץ ולהתחיל לצרוח עלי כמו משוגע לפני כל הדודים והדודות שלך."
"לא צרחתי, רק הערתי לך בקול רם, וחוץ מזה, מה אתה מזכיר את הסיפור הזה עכשיו? כבר עברו מאז עשר שנים."
"עובדה שאני בכל זאת זוכר אותו טוב ומתפדח עד היום בגלל הצעקות שלך עלי."
"בחייך," הניד דודו את ידו בתנועת ביטול שהוציאה אותי מכלי, "למי אתה עושה חשבון? בין כה וכה רוב מי שהיה באזכרה הזו כבר נפטר, ואלו שנשארו בחיים נעשו סניליים."
"אימא שלך לא סנילית, וגם אני לא." הערתי בקרירות.
"אני יודע." העווה דודו את פרצופו בהבעה שנועדה כנראה להביע התנצלות, אבל ממש לא סיפקה אותי, "סליחה שצעקתי עליך לפני עשר שנים." הכריז בחגיגיות, "ואגב, רק שתדע, אימא תפסה אותי אחר כך ונתנה לי על הראש בגלל העסק הזה ואמרה שזה ממש לא הגיע לך אחרי שארגנת הכל כך כל יפה ודאגת לכולם לכיבוד ולהסעות."
"לא ידעתי," אמרתי, "באמת יפה מצידה, ואגב דודו, אם היית צועק עלי לא בצדק פעם בעשר שנים מצבנו היה מעולה, אבל אתה צועק עלי סתם ובלי סיבה כל יומיים בערך, ואחרי שאתה מוציא עלי את העצבים שלך אתה נרגע ושוכח וחושב שהכל בסדר אבל זה לא, ממש לא."
"טוב, אז לא." איבד דודו את סבלנותו, "ככה אני וזה מה יש, לא טוב לך אז תלך, הדלת פתוחה." הכריז וקם, מציץ בשעונו, "אני חושב שמיצינו." הודיע לדלית ופשוט הסתלק.
את רואה איזה טיפוס הוא התלוננתי וקמתי גם כן אי אפשר לדבר איתו התלוננתי
כן אני רואה ש... אה... האמת שהוא צודק והזמן נגמר." התנצלה דלית, "מאה ₪ בבקשה."
לא הייתי מתפלא אם הוא היה פשוט מסתלק עם המכונית ומניח לי לחזור הביתה לבד באוטובוס או במונית, אבל הוא הפתיע לטובה וחיכה לי, יושב בעיניים עצומות ובראש שמוט לאחור על מושב הנהג ומקשיב לרדיו שהיה דלוק על קול המוזיקה. דודו לא מבין גדול במוזיקה קלאסית, אבל היא מרגיעה אותו, או לכל הפחות מעצבנת אותו פחות משירים מודרניים צעקניים שהאמת, מורטים גם את עצבי. שנינו מחבבים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירים ישנים של להקות צבאיות שלמילים שלהם יש חשיבות בדיוק כמו למוזיקה, גם פזמוני אולדיס עתיקים משנות השישים והחמישים מעלים חיוך על פנינו, לעומת זאת המוזיקה שמשמיעים היום לא מצליחה לגעת בנו ורוב הזמן גם מעצבנת אותנו, כמו שהמוזיקה של שנות השישים הרגיזה את ההורים שלנו.
"מה אתה שומע?" אני שואל ומתיישב לידו.
"אין לי מושג." משיב דודו ופוקח את עיניו, "אבל זה שקט ומרגיע, אני אוהב את זה," הוא מתניע את הרכב, "ניסע הביתה?"
"כן." אני מהנהן.
"כמה השעה הזו עלתה?" שואל דודו תוך תמרון זהיר של המכונית מתוך מגרש החנייה.
"מאה ₪ ולפני שתגיד משהו, זה נחשב זול, אם קופת חולים לא הייתה משתתפת זה היה יוצא כפול."
"ואם תלך לבד זה יהיה חמישים ₪?" מתחכם דודו.
"לא, זה עדיין יהיה מאה, ככה עולה שעה של מטפלת זוגית."
דודו מעווה את פניו בחוסר רצון, "היא התעצבנה שהסתלקתי ככה?"
"לא יודע, היא לא אמרה כלום, אבל תכל'ס זה לא היה נחמד מצידך."
"אז לא," מושך דודו בכתפיו באדישות, אבל הנזיפה שלי בכל זאת עשתה את שלה, הוא לא ירחיק לכת ויתנצל חלילה, אבל הוא מוסיף בקול מפויס שלא אכפת לו אם אני אלך אליה שוב אם אני רוצה, "אבל אני עם השושנה הזו גמרתי." הוא פוסק בנחרצות.
"בסדר דודו." אני משלים עם החלטתו בשקט, וביני לביני מחליט לוותר על הריב שתכננתי לפצוח בו בבית בגלל ההערה הנבזית שלו על הדלת הפתוחה. לא שלא מגיע לו לחטוף על הראש, אבל אני פשוט עייף מידי, והרי אני יודע היטב שהוא לא התכוון באמת ושהוא מצטער אם כי הוא, כאמור, בחיים לא יודה בכך.
מאחר ודודו לא מסוגל לקרוא את מחשבותיי הוא ממשיך להסביר, "אין לי כלום נגדה, וגם לא נגד טיפולים זוגיים, זה פשוט לא מתאים לי, ואני גם לא מבין למה אנחנו צריכים את הקשקוש הזה, יכולנו להוציא את הכסף הזה על משהו מועיל ונחמד יותר."
"מה למשל?"
"לא יודע, טיול בחוץ לארץ למשל, לא בא לך לטייל שוב באירופה?"
"מה, אתך?" אני מופתע מההצעה שלו כי טיולים בחו"ל מוציאים מדודו את המירע שבו ונגמרים תמיד בעצבים ובצער על הכסף והזמן שבוזבזו לשווא, ובהחלטה נחושה שלעולם לא עוד.
"אז עם מי אם לא איתי?" הוא מעמיד פנים כאילו שכח את כל הזוועות שחווינו כשעוד טיילנו יחד בחו"ל.
"ומה יהיה עם קוקו?" אני שואל, מעדיף לא לחזור להיסטוריה הכואבת של מסעותינו בעולם.
"לא בעיה, נשאיר אותו בפנסיון כלבים, מה, בגלל הכלב אתה מעדיף לטייל בלעדי?" הוא ממשיך להפגין אמנזיה סלקטיבית.
אין ברירה, צריך להחזיר את דודו אל קרקע המציאות הכואבת, "לא, לא בגלל הכלב אלא בגללך, אתה נעשה בלתי נסבל בטיולים וכל הזמן רב עם כולם." אני מטיח את האמת הישר בפניו.
"בלתי נסבל יותר מאשר בארץ?" הוא שואל בתמימות מזויפת ואפילו מבליע חיוך, החוצפן הזה.
"הרבה יותר." אני עונה בתקיפות.
"אם ככה אז בוא ניפרד ודי." נוהם דודו בזעף, "אתה לוקח את האוטו ואני לוקח את קוקו."
"אל תדבר שטויות," אני מתעצבן, "איך תסתדר בלי אוטו ואיך תטפל לבד בקוקו? אתה חוזר נורא מאוחר בערב מהעבודה, מי יוציא אותו אחרי הצהריים?"
"אתה, נעשה עליו משמורת משותפת, נעשה גם משמורת משותפת על האוטו." הוא מוסיף כאילו הרעיון עלה רק הרגע בדעתו, הערמומיות שלו מדהימה אותי לפעמים,
"בטח, למה לא? ואם כבר אז בוא נעשה משמורת משותפת גם על הדירה, ובאותה הזדמנות גם על חדר השינה שלנו, ואל תשכח את השמיכת פוך, שלא יהיה לנו קר בלילה."
כמו שידעתי דודו פורץ בצחוק גדול, וכל שאריות המריבה שתלו מעלינו אחרי הטיפול הזוגי הכושל מתפוגגים ונעלמים, ורק אז, אחרי שאני מתחיל לנשום כרגיל כאב הראש העמום שלי נעלם, וכתפי המתוחות נרגעות, וסוף סוף אני קולט שקודם נשמתי נשימות רדודות והייתי מתוח ולחוץ.
אנחנו מגיעים הביתה בשלום, עושים סיבוב קטן עם קוקו השמח לקראתנו, מחליטים יחד לוותר על נשנוש לפני השינה, מתקלחים ומתמוטטים במיטה. כדרכי תמיד אני שולח יד לשלט ורוצה להדליק את הטלוויזיה, אבל דודו מרחיק אותו ממני בזריזות, "עזוב עכשיו את קופסת הטיפשים הזו, ותתייחס קצת אל הזקן שלך." הוא דורש ונשכב עלי, כבד וחם ולמרבה הפלא חרמן.
"מה קרה לך?" אני נדהם, "הטיפול הזוגי הדליק אותך?"
"לא הטיפול הזוגי," הוא נוהם, מורט מעלי את חולצת הטריקו הדהויה שמשמשת אותי כפיז'מה, "אלא כל הדיבורים האלה על משמורת משותפת."
"טוב, שיהיה," אני עוזר לו לפשוט מעליו את מכנסי ההתעמלות המשופשפים שהוא לובש רק במיטה, "כל זמן שזה לא השושנה אני בעד."
"השושנה? באמת, לפעמים אתה כזה דביל יוני." הוא מגחך, אוחז בכתפי ומנשק אותי נשיקה עמוקה וחמה ורטובה שמעבירה גם אותי למצב של חרמנות בוערת.
"זה מה שנקרא מייקאפ סקס?" אני שואל הרבה אחר כך, אחרי שאנחנו כבר רגועים ונקיים ומנומנמים.
"לא," אומר דודו בפסקנות, "זה לא מייקאפ סקס כי לא באמת רבנו."
"אז מה זה, החרמנות הזו סתם ככה פתאום?"
"זה מה שנקרא אהבה." הוא עונה, ומושך אותי לכפיות, "וגם קצת שוחד מיני כדי שתפסיק לכעוס עלי ולבזבז כסף אצל השושנה ותיסע איתי לטיול יפה בקוסטה דל סול."
"אני מעדיף את עמק הלואר," אני מתווכח, "ומסכים לנסוע אתך רק בתנאי שהפעם ניסע לבד, לא בקבוצה, כדי שלא תעשה לי שוב פאדיחות ותריב עם המדריך ועם כל האחרים בגלל שהם הולכים לקניות במקום לעוד מוזיאון או כנסיה."
"ומאחרים תמיד בבוקר, והולכים לאיבוד כמו כבשים מטומטמות, ומתעקשים כמו דבילים על אוכל כשר מגעיל במקום אוכל טעים." מזכיר דודו נשכחות שעדיף היה לשכוח לנצח.
"או בקיצור, עושים מה שהם רוצים ולא מה שאתה רוצה." אני מקניט אותו.
"בדיוק," מסכים דודו, "ושנינו יודעים שהם צריכים לעשות מה שאני חושב, כי הם סתומים ולא מבינים מהחיים שלהם, ואני מבין וצודק."
אני צוחק ואומר לו שהוא שתלטן בלתי אפשרי ומעצבן בכל כך הרבה רמות שאין לי כוח לפרט.
"אבל אתה בכל זאת אוהב אותי, נכון?" הוא דוחף רגל חמה ושעירה בין רגלי ומועך אותי תחתיו.
"כן, אני בכל זאת אוהב אותך." אני מסכים, "לילה טוב דודו."

"לילה טוב יוני." הוא עונה, מנשק את עורפי ונרדם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה