"תראה מה זה
החיים." נאנח דולב, "כמה שהקריירה שלי יותר פורחת הזוגיות..." הוא
נאנח ותקע מזלג בתוך עוגת הגבינה שלו.
"הזוגיות יותר
בתחת." ניסיתי לחרוז חרוז כדי לשעשע אותו. לא הצלחתי, הוא נעשה עצוב עוד יותר
ודחה מעליו את הצלחת.
"תאכל,
כבר שילמנו על זה."
"לא בא
לי." הוא הרים אלי מבט נוגה, "אני לא יודע למה אני בכלל טורח, אבל מה
לעשות, למרות שאני כבר לא אוהב אותו כמו בהתחלה הוא בכל זאת, עדיין, הבן זוג שלי,
וכואב לי לראות איך הוא עושה מעצמו צחוק, וכשאני מעיר לו שזה מגעיל לשלם לבחורים
כל כך צעירים בשביל סקס הוא טוען שאני מקנא, מקנא?" אגרופיו נקפצו בחמת זעם,
"מה יש לי לקנא בילד שמראה תעודת זהות מזויפת של בן שש עשרה, ונראה אפילו
יותר צעיר?"
"אבל
למה הוא עושה את זה?" הזדעזעתי, "כאילו... מה הטעם בזה, ובמיוחד שיש לו
אותך, ואתה דולב..." רכנתי לעברו ונגעתי בידו בחטף, ואחר כך נזכרתי שאנחנו
במסעדה וכל רגע יכול מישהו לשים לב והזדקפתי, נבוך. לא שזה שינה לו משהו, הוא היה
שקוע כל כך בצערו על חורבן האהבה שלו ושל רמי עד שלא שם לב לרגשותיי הגועשים. אני
הייתי בשבילו רק כתף ידידותית לבכות עליה, חבר ילדות תומך, זה הכל. הלוואי והייתי
יודע מה להגיד כדי לעזור לו, להקל עליו, אלמוג בטח היה מצליח בזה יותר ממני חשבתי,
וגל של חיבה חמימה לבן זוגי הוותיק שטף אותי, מתערבב בצורה מבלבלת בתשוקה העזה שלי
לדולב, תשוקה שלא נרגעה עד היום.
"ומה
עוז אומר על מה שקורה אצלכם? הוא עדיין גר אתכם?"
"סוג
של... רוב הזמן הוא לא נמצא, עסוק מאוד בלימודים ובעבודה, ובין לבין אני חושב שהוא
ישן אצל מישהו... בחור אחד שהוא פגש במכללה, אני מקווה בשבילו שזה משהו רציני כי
ממני אין לו שום תועלת, לא בא לי יותר שום דבר, מזל שהבוס החליט לפתוח עוד סניף
ולמנות אותי למנהל. לפחות במקום אחד אני מביא תועלת."
"אתה
מביא המון תועלת, החנות פשוט מדהימה, משדרגת את כל המרכז המסחרי העלוב שלנו."
חייכתי אליו בחמימות, "וזה שאתם נותנים גם שירותי עיצוב זה רעיון מבריק דולב,
ואתה ממש טוב בזה, באמת." הוספתי והתכוונתי לזה כי דולב גילה למרבה הפלא
כישרון מפתיע בעיצוב משרדים ומסעדות, והצליח להתחבב בקלות רבה על כל הקליינטים
ששיבחו את טעמו הטוב, ואת האמינות והדייקנות שלו.
גם הרעיון
לפתוח חנות דווקא באזור התעשייה, לא רחוק מבית המלאכה של דוד אלי היה רעיון טוב,
המקום החל להתפתח ולשגשג לאחרונה וידיו של דולב שהתמחה בעיצוב בתי עסק מלאו עבודה.
בניגוד
לקריירה המתפתחת שלו הזוגיות שלו הלכה והידרדרה ויחסיו עם רמי שהתמכר לסקס עם
בחורים צעירים מידי וזנח את מיטתם המשותפת הלכו ונעכרו.
הם המשיכו
לגור באותו בית, אבל ישנו כל אחד בחדר שינה אחר, והקרע שהתחיל ברגע שהם פתחו את
היחסים שלהם הלך והעמיק. לזמן מה גם עוז שכר אצלם חדר, אבל לבסוף נמאס לו מהאווירה
המתוחה ומכל הצעירים הזרים שעברו דרך מיטות השניים וחיפשו סקס, או מימון, והוא עזב
והלך לגור עם בחור אחד שפגש במכללה, מאז כמעט שלא ראינו אותו יותר.
חששתי
שעזיבתו של עוז תשבור את ליבו של אביב, אבל למרבה המזל הספיק בינתיים המתבגר
ההפכפך שלנו להעביר רגשותיו לבחור אחר, צעיר נחמד וטוב מראה בשם רונן שלמד שנה
מעליו. רונן היה ספורטאי נלהב, בחור רגוע ושופע ביטחון עצמי ולשמחתי קיבלתי רושם
שגם הוא לא היה אדיש לקסמיו של אביב. בהשפעתו המבורכת אביב נרגע קצת מהגינונים
הנשיים שלו, התחיל להשקיע יותר בלימודים, פיתח שרירים, וסיגל לעצמו קצת יותר איפוק
גברי, סוגר את אביבית בארון, ומניח לה להופיע רק בפורים, או ברגעי התלהבות פרטיים.
"אני
לא מבין את הרמי הזה, במקום להיות חכם יותר עם הגיל הוא נעשה יותר דביל, הבן אדם
פשוט עושה צחוק מעצמו." שפכתי באוזני אלמוג את זעמי על האידיוט הזה שמירר את
חייו של דולב, "הוא לא עושה חשבון לכלום, בסוף הוא עוד יסתבך בגלל הילדים
האלה שהוא מתעקש לזיין, מה יש לו מהם בכלל?"
"סקס
מן הסתם, יש גברים שמעדיפים בחורים צעירים."
"ומה
דולב? קשיש? רמי מבוגר יותר ממנו בכמעט שלושים שנה, זה לא מספיק?"
אלמוג משך
בכתפיו, "כנראה שלא."
"אבל
למה לא?" התרתחתי, "דולב בחור צעיר ויפה, הוא לא רק נראה טוב, הוא גם
מוכשר מאוד, מצליח בעבודה ומרוויח טוב, מה עוד אפשר לבקש? אתה מבין מה הבעיה של
הרמי הזה?"
"יכול
להיות שדולב התחיל להיות קצת יותר מידי מצליח ובגלל זה ירד לרמי ממנו, יש טיפוסים
כאלה שלא מצליחים להתקדם הלאה, נשארו תקועים בגיל ההתבגרות ולא מוכנים להתבגר יחד
עם מושאי התשוקה שלהם." אמר אלמוג לאיטו, אומד אותי תוך כדי דיבור במבטו
הפיקחי, לרגע היה לי רושם שהוא רוצה להוסיף עוד משהו, אבל מתאפק.
"אם
אתה צודק אז הוא אידיוט!" התלהמתי.
אלמוג נשאר
רגוע, "אני מבין למה אתה כועס עליו עידו, אבל אם תחשוב על זה בשקט
תבין שצריך בעיקר לרחם עליו, כנראה שלפני שלושים ומשהו שנים הוא נדלק על
מישהו בגילו, ומאז לא הצליח להתקדם הלאה. המסכן הזה... הוא עבר כבר את החמישים,
אבל יכול להימשך רק לצעירים מתבגרים, ברגע שהם מסיימים את ההתבגרות הם
כבר לא עושים לו את זה. אתה יכול להתעצבן ולהזדעזע, אבל זה לא יעזור, ואגב, תדע לך
שההתנהגות שלו שמעצבנת אותך כל כך הייתה התנהגות מקובלת ורגילה לגמרי אצל היוונים
הקדמונים, לרוע מזלו של רמי הוא לא חי אז אלא במאה העשרים ואחת."
"עזוב
אותי מהיוונים הקדמונים, מה יש לגבר בגילו לעשות עם ילד בן שש עשרה? מילא זה שהם
נראים ילדותיים ורזים מידי, כנראה שזה הטעם שלו, אבל אני פשוט לא מבין על מה יש לו
לדבר איתם?"
"זה
בגלל שאתה מערבב בין תשוקה לזוגיות. אתה יכול להימשך מאוד למישהו, נגיד איזה כוכב
קולנוע, או דוגמן, לפנטז עליו כל פעם שאתה עושה ביד, או אפילו מזיין, אבל במקביל
לקיים זוגיות חמה ויציבה עם מישהו שלא דומה בכלל למושא התשוקה שלך, אבל אוהב אותך
ומתאים לך."
"אז
איזה מין זוגיות זו? ומה זה בכלל זוגיות חמה ויציבה, ואיך אפשר להיות בזוגיות עם
מישהו שאתה לא נמשך אליו?"
"עובדה
שאפשר, תראה אותנו למשל, הזוגיות שלנו חמה ויציבה, יש לנו אינטימיות ואנחנו סומכים
לגמרי אחד על השני, אבל אני יודע שהיית מעדיף שאני אראה אחרת לגמרי." נעץ בי
אלמוג מבט חודר "או שאולי אני רק מדמיין?"
"אתה
רק מדמיין, דביל, אתה נראה בסדר גמור, אין לי שום טענות לאיך שאתה נראה, אני לא
מבין למה אתה מציק לי כל הזמן בקטע הזה."
"ככה,
כי בא לי." דחף אלמוג את ידיו לכיסי מכנסיו ופיו התהדק בעקשנות מורטת עצבים.
"בא
לך? איזה מין תשובה זו? אולי תסביר לי מה עובר עליך בזמן האחרון אלמוג?" שאלתי
בתוקפנות.
"עלי?
כלום. השאלה היא מה עובר עליך עידו?"
"עלי?
שום דבר, למה אתה שואל?"
"כי
בזמן האחרון אתה לא מפסיק לדבר על דולב, אתה לא מפסיק לדאוג בגללו, ומה שמרגיז
יותר, לספר לי על הצרות שלו. נדמה לי שאתה נפגש איתו יותר מאשר איתי."
"זה
בגלל שהוא עובד לידי, ואנחנו הולכים מידי פעם לאכול יחד צהרים. המצב אצלו בבית על
הפנים והוא צריך מישהו לדבר איתו."
"אההה..."
הנהן אלמוג ופניו לבשו הבעה לא נעימה שגרמה לקיבתי להתעוות בעצבנות.
"אתה
שוכח שאני חבר ותיק שלו, חבר ילדות למען האמת." התחלתי להצטדק, "אין לך
שום סיבה לעשות לי סצנות בגלל דולב, אנחנו נפגשים תמיד במקום ציבורי, ואנחנו רק
מדברים, ואני ממש לא מבין למה אתה מתרגז עלי בגלל דבר תמים כזה?" התלוננתי
בצדקנות של קורבן חף מפשע.
"בינתיים
מי שבאמת מתרגז זה דווקא אתה." שמר אלמוג על קור רוחו.
"כן,
כי אני שונא שאתה מקנא וחושד בי סתם, בלי שום סיבה."
"באמת?
בלי שום סיבה?"
"כן,
באמת, אני חי אתך כבר כמעט שנתיים, אנחנו ישנים יחד, חיים יחד, שותפים בכל דבר,
עוד מעט יהיה לנו גם תינוק, זה שאתה חושד בי זה פשוט מעליב."
"The lady doth protest too much" השיב לי
אלמוג במילותיו האלמותיות של שייכספיר, ונימת הבוז שנרמזה בתשובתו עצבנה אותי
עוד יותר, בעיקר בגלל שבעיקרון הוא צדק, אבל גם טעה לגמרי, וזה בדיוק מה שניסיתי
להסביר לו ולא כל כך הצלחתי כי הרגשתי זועם ומבולבל מידי, והוא בכלל לא עזר לי כמו
שנהג בדרך כלל כשהסתבכתי. הפעם הוא רק הביט בי במעין שאט נפש מלא בוז שתסכל אותי
עוד יותר.
למזלי הטלפון
צלצל פתאום, והמספר של הבנות הופיע על הצג. מאחר ורינה הייתה כבר בתחילת התשיעי,
וכולנו היינו דרוכים לקראת הלידה שכחנו מיד את הריב המטופש שלנו והתפנינו לשוחח
איתה.
הפעם, במקום
להתלונן כרגיל שהיא לא ישנה כמו בן אדם כבר חודש שלם, וכל הזמן יש לה פיפי, והצרבת
הורגת אותה, והגב שלה מציק לה, והרגליים שלה נפוחות, והיא מתה מרעב, אבל אין לה
תיאבון – בקיצור, כל התלונות הרגילות של אישה במצבה - היא רק אמרה הלו אחד רוטט
ואומלל, ואחר כך פרצה בבכי נוראי שהשכיח ממני מיד את המריבה המגעילה עם אלמוג.
"רינה,
די, מספיק, מה קרה? מה כואב לך? הלידה התחילה? ירדו לך המים? איפה טלי?"
הפצצתי אותה בשאלות, נחרד לשמע בכייה. היא הייתה קוטרית ועצבנית יותר ויותר ככל
שמועד הלידה התקרב, אבל אף פעם לא הייתה בכיינית, ובטח לא היסטרית. התפרצות הבכי
הזו הייתה מדאיגה מאוד.
"טלי
עזבה, היא ואני... זה נגמר." התייפחה רינה, "בבקשה, בואו."
עזבנו הכל
וטסנו אליה, מברכים שוב את מזלנו הטוב שבזכותו מצאנו לבנות דירה נחמדה ומרווחת
ברחוב צדדי שקט וירוק, ממש ליד הדירה שלנו. נכון, היא הייתה יקרה יותר מידי בשביל
התקציב שלהן, אבל היו לה יתרונות רבים כל כך עד שהיה שווה לנו להלוות להן כסף כדי
שיעברו לדירה הזו שהיה לה חנייה בשפע, וגן משחקים ממש ליד, וסופר קטן ונחמד ומולו
גן ילדים פרטי משובח, וגם בית הספר היסודי היה לא רחוק. הדירה הייתה מושלמת לגדל
בה ילדים ובעל הבית דרש שכר דירה גבוה ובצדק, ועוד הגדיל לעשות והתעקש שנשלם חצי
שנה מראש.
למזלנו
יכולנו להרשות לעצמו לתת להן את הכסף כי הקליניקה הפרטית של אלמוג הצליחה מעל
המשוער, ובית המלאכה קיבל כמה חוזים שמנים שהכניסו רווחים יפים. נכון, תכננו לצאת
בקיץ לטיול בחו"ל, אבל הטיול יכול לחכות, התינוק לא, ולכן שכנענו אותן לקחת
את הדירה, ותמורת הכניעה לתנאים הדרקוניים שלו לחצנו על בעל הדירה להוסיף לחוזה
סעיף שייתן לנו זכות ראשונים במידה והוא ימכור אותה.
חשבנו על
הכל חוץ מאשר על פרידה של האימהות לעתיד, הרי לסביות ידועות בנאמנותן ובזוגיות היציבה
שלהן, מי היה מאמין שדווקא טלי הנחמדה וטובת המזג תיתקף פתאום היסוסים ותנסה לבדוק
אם היא באמת לסבית?
"הכל
בגלל הבחור הזה, המניאק הזה שנדלק עליה, בהתחלה צחקנו על זה, אבל הוא נדלק מזה
שהיא לסבית והמשיך לחזר אחריה ולאט לאט הוא הצליח לשכנע אותה ש..." רינה גנחה
וקינחה את אפה האדום והנפוח, "פתאום היא נזכרה שהיא בעצם דו מינית, ושהיא
נורא צעירה, והיא נורא מצטערת, אבל אולי בעצם מתאים לה יותר לחיות עם גבר."
"זכותה,
אבל ממש גועלי מצידה לעזוב אותך ככה, ממש לפני הלידה, איך היא יכלה לעשות לך דבר
כזה?" התמרמרתי, וכועס מאוד התקשרתי לנייד של טלי.
היא ענתה לי
בקול אומלל, ושפעה התנצלויות ודמעות, אבל נשארה עיקשת בעמדתה - היא לא יכולה לשלוט
ברגשותיה, היא התאהבה בבחור הזה, ולמרות כל הכאב והצער שהיא גורמת לרינה היא חייבת
לעצמה לחקור גם את הפן הזה בספקטרום המיני שלה.
"וזה
ציטוט מדויק." שצפתי בזעם, ונעצתי מבט מאשים באלמוג, "שהיא רוצה לחקור
את הספקטרום המיני שלה, מעניין לדעת מאיפה היא הביאה את הביטוי הפלצני הזה?"
"אתה
מוכן לא להוציא עלי את העצבים שלך?" התרגז אלמוג בחזרה, "דברים כאלה
קורים, זוגות נפרדים לפעמים, ואין טעם שגם אנחנו נריב, רינה זקוקה לנו
עכשיו."
"אתה
התחלת."
הוא הניח את
כפות ידיו העדינות על ברכי, "אתה צודק, אני מצטער שהצקתי לך בקשר לדולב, בוא
נשכח לרגע את השטויות שלנו ונתרכז ברינה, בסדר?"
"בסדר."
הסכמתי, ונכנע לדחף פתאומי רכנתי ונישקתי את לחיו, "אני אוהב אותך, בחיים לא
הייתי עומד בבלגן הזה בלעדיך."
"נדמה
לך, אני בטוח שהיית עומד בזה כמו גדול." חייך אלי אלמוג, וחתם את הצהרתו
האופטימית בנשיקה, ואחר כך שלח אותי להביא מהבית כלי רחצה ופיז'מות כדי שנוכל לגור
עם רינה בימים הבאים ולשמור עליה עד שהיא תתאושש.
לקח לה יותר
משבוע להירגע ולחזור לתפקד, חלקית לפחות. היא חזרה לעבודה ובמשך היום הייתה פחות
או יותר בסדר, אבל בערבים היא הייתה מתמוטטת, מקבלת התקפי חרדה ובכי, ומדאיגה
אותנו מאוד. שבוע לפני הלידה עלה גם לחץ הדם שלה והרגליים שלה התנפחו כל כך עד
שהיא לא הצליחה ללכת.
בעצה אחת עם
הגינקולוג שלה הוחלט לאשפז אותה עד הלידה. עשינו תורנויות בבית החולים כדי לא
להשאיר אותה לבד, ובינתיים נשארה הדירה שלה ריקה, ולכן ביקשתי מדולב, כטובה מיוחדת
למעני, שילך לשם מידי פעם להשקות את העציצים כי אני לא יכול לעשות כל כך הרבה
דברים בבת אחת.
דולב לקח את
המפתח, נסע לדירה של רינה והתאהב בה במבט ראשון. הוא הגיע לבית החולים עם זר פרחים
וסלסלת פירות מרהיבה, וביקש ממנה רשות לגור אצלה עד הלידה כי בבית יש לו בלגן
נוראי, והדירה שלה נראית לו מאוד, היא נוחה וקרובה למקום העבודה שלו, הסביר
ונשבע להשגיח עליה, לטפח את העציצים, והבטיח אפילו לצחצח את החלונות.
דולב נראה
כל כך נמרץ ומקסים על רקע התפאורה המדכאת של בית החולים, אני לא חושב שמישהו היה
יכול לסרב לו, רינה הביטה בו מוקסמת, הסכימה ברצון, ובפעם הראשונה מאז שטלי עזבה
הצליחה לחייך.
"איזה
מסכנה, איך היא תצליח להסתדר לבד עם תינוק?" תהה דולב אחרי שרינה נרדמה,
ואנחנו פרשנו לבית הקפה הקטן של בית החולים, וישבנו יחד להטיב את ליבנו בעוגה
ובמיץ.
"אנחנו
נעזור לה כמובן." הכרזתי באומץ, מנסה לא לחשוב על הלידה המתקרבת. התכנון
המקורי היה שטלי תיכנס עם רינה לחדר הלידה, אבל אחרי שהיא הסתלקה היה ברור שהתפקיד
המאיים הזה יעבור אלי, כהכנה צפיתי בסרט הסבר על תהליך הלידה, ומאז הייתי מפוחד עד
מוות.
"מה
אתה יודע על גידול תינוקות?" חקר אותי דולב בסקרנות.
"כלום."
הודיתי, והסתכלתי על אלמוג שמשך בכתפיו ואמר שהוא מתמחה בטיפול בבני אדם בעלי
יכולת ורבלית מינימאלית, ושתינוקות צורחים הם לא בתחום ההתמחות שלו.
"אתה
כזה שפן אלמוג." נזפתי בו.
"מי
שמדבר, ראיתי אותך מסתכל על סרט הדרכה ליולדת, היית ירוק מרוב פחד."
"לא
פחד, גועל. אתה חושב שנצטרך להחליף חיתולים?"
"מה
נראה לך? שנוכל להפיל הכל על רינה? הרופא אמר שבגלל הלחץ דם שלה יש מצב שהיא תלד
בניתוח קיסרי, וזה אומר שייקח איזה חודש עד שהיא תצליח לחזור לתפקד, אתה חושב
שהתינוק יחכה עד אז עם אותו חיתול?"
"אבל
אלמוג איך נסתדר? אני צריך ללכת לעבוד וגם אתה ו..." הסתכלנו זה על זה
מבוהלים ומפוחדים, "זין על טלי, השרמוטה הזו, מה נעשה אלמוג?"
"אה...
אם תרשו לי." התערב דולב, "מה דעתכם שגם אני אעזור קצת?"
"איך
תעזור? אתה יודע לטפל בתינוק?"
"עוד
לא, אבל זה לא נראה לי כל כך מסובך, אם כל כך הרבה נשים בכל העולם מצליחות אז למה
אני לא?"
"אבל
דולב, איך... אתה באמת רוצה לעזור?"
"כן, אני
אצטרך לעבור כמובן לגור אצל רינה, ואני בונה על זה שגם אתם תבואו לעזור, אבל זה רק
תינוק, כמה מסובך זה יכול להיות? אני משוכנע שאם כולנו נתגייס למשימה נצליח, מה
אתם אומרים?"
"לדעתי
זה רעיון מצוין, אבל הכל תלוי ברינה." הסתייגתי, וניסיתי לא לחייך חיוך רווחה
גדול מידי כדי לא להתגרות במזל.
"אני
אדבר איתה." הבטיח דולב, ויומיים אחר כך, בדיוק כשאימא שלי באה לבקר את אם
נכדה החדש, ירדו לרינה המים. היא הוחשה לחדר לידה, ואחרי שחוברה לכל מיני מכשירים
מצפצפים ומהבהבים, הרופא פסק שיש סימנים למצוקה עוברית וצריך דחוף ניתוח. רינה
הוסעה לחדר הניתוח, ואנחנו נשארנו חרדים ומודאגים במסדרון בחוץ, עד שיצאה אחות
חייכנית ואמרה לי, "מזל טוב אבא."
זה התחיל עם
משהו טריוויאלי כמו שמו, ברגע שראיתי את הפרצוף הקטן והקמוט עדיין מתלאות הלידה
השם נועם נראה לי כשגיאה נוראית, למרות שקודם כלל לא היה אכפת לי איך יקראו לו.
"למה
נועם? מה פתאום שנקרא לו נועם?" התקוממתי.
"טלי
אוהבת את השם הזה." הסבירה רינה ועצמה את עיניה בעייפות, "עוד סיבה
לוותר עליו." הסכימה, "איך אתה מציע שנקרא לו?"
"מה
דעתך על רז?"
היא שקלה את
ההצעה כמה שניות ואחר כך אמרה שבסדר, אין לה התנגדות, ואולי אני מוכן לסגור את
הוילון מסביב למיטה שלה, היא פשוט מתה לישון קצת.
"אבל
רק עכשיו התעוררת, את לא רוצה להאכיל את התינוק?"
"לא,
כואב לי נורא, אני מתה לישון." מלמלה רינה בעיניים עצומות.
"אבל
הוא רעב, את לא רואה? הנה, תקשיבי, הוא בוכה." התמלאתי דאגה למראה הפרצופון
הזעיר שהתעוות מבכי. רינה נותרה אדישה ולכן חשתי עם התינוק לאחות שנתנה לי בקבוק
עם חלב והורתה לי להאכיל את הקטן.
"שמו
רז." בישרתי לה, וליבי התרחב משמחה למראה התינוק שנאחז בפטמת הסיליקון
בנחישות וינק ממנה בעוז. אחר כך היה צריך לטפוח בעדינות על גבו עד שתיפלט בועת
האוויר שנלכדה בקיבתו הזעירה ולהמשיך לאחוז בו עד שיירדם ולחזור ולעשות אותו דבר
כל ארבע שעות.
אחרי הלידה
רינה פיתחה כל מיני סיבוכים בריאותיים מסתוריים והחלימה מהן לאיטה, מגלה עניין
פושר למדי בתינוק, והרופא הסכים, אחרי היסוס קל, להניח לי לקחת אותו מבית החולים
בלעדיה. לקחתי חופש מהעבודה וביליתי איתו את השבועיים הראשונים לחייו, מתמכר בכל
מאודי לחוויית האבהות.
עברתי לגור
בדירתה של רינה והקדשתי את כל זמני ותשומת ליבי לרז. הטיפול בתינוק היה אחד הדברים
הקשים, המתישים והמענגים ביותר שעשיתי מימי.
האחריות על
שלומו וחייו נעשתה עיקר חיי - לא עבדתי, כמעט לא יצאתי מהבית, שכחתי בכלל מה זה
סקס, ובכל זאת, מעולם לא נהניתי כל כך.
למרות
שלכאורה גרתי עם דולב - שפעם רק המחשבה עליו גרמה לי פרפורי התרגשות - בקושי
הרגשתי בנוכחותו לצידי. נזכרתי בו רק כשהייתי צריך מישהו שיעזור לי עם הילד. שאר
הזמן הייתי שרוי בתוך בועה של אינטימיות מאושרת עם רז, ישנתי איתו במיטתה של רינה,
ולפעמים אלמוג היה מצטרף אלינו ונשאר לישון, דחוק בפינת המיטה כדי לא להפריע לרז
להתמתח ברווחה.
ארגנתי את
שעות השינה והערות שלי על פיו, נעשיתי אמן בהחלפת חיתולים והכנת אוכל לתינוקות, ושעת
האמבטיה שלו הייתה השיא של יומי. דולב ואלמוג היו מבחינתי רק צללים שהסתובבו
סביבנו, לפעמים עזרו ולפעמים הפריעו, אבל היו חסרי כל משמעות מבחינתי.
"אתה
מאוהב." פסק אלמוג כשראה איך אני מחליף לו חיתול, מקנח בזהירות ובלי לחוש שמץ
גועל את עכוזו, מדבר איתו, שר לו, מנשק כל חלק בגופו הקטן החלק והמושלם, ומתמוגג
משמחה ממראה ידו הקטנטנה והמושלמת לופתת את אגודלי.
אחרי
שבועיים רינה יצאה סוף סוף מבית החולים וחזרה מאוששת לדירתה, מצפה שאתנתק מרז
ואניח אותו לטיפולה. התקשיתי בכך מאוד, אני לא יודע איך הייתי עומד בפרידה ממנו לולא
אלמוג שהבין לנפשי, תמך ועודד, ולא התעייף מלהסביר לי שעלי להירגע קצת, ולהתחיל
לסמוך עליה כי היא אימו של הילד וגם היא אוהבת אותו, ובאמת, לא יקרה כלום אם היא
תישאר איתו לבד.
"אני
בטח לא אפתיע אותך אם אגלה לך שיש באישיות שלך קווים אובססיביים ואתה נוטה להתמכרות."
בישר לי.
"למה
התמכרות?" נפגעתי, "לדאוג לילד שלי זו התמכרות? מה רצית שאני אעשה,
אשאיר אותו עם איזה מטפלת? נראה לך שאדם זר היה מטפל בו יותר טוב ממני? אפילו
מבחינה כלכלית עדיף היה לקחת חופש מהעבודה ולהיות איתו מאשר לשלם למישהי שתעשה את
זה."
"כן,
אולי, אבל..."
"אז מה
אם אני גבר? חוץ מאשר להניק אותו אני יכול לעשות כל מה שאישה עושה, ובין כה וכה
רינה מקבלת אנטיביוטיקה ככה שהיא לא יכולה להניק, מזל שיש מטרנה, וזה מזכיר
לי..." זינקתי אל הטלפון כדי להסביר לרינה בפעם המאה איך צריך לנקות ולייבש
את הבקבוקים של רז, ולהזהיר אותה שוב לא לגעת בבקבוקי הפלסטיק, הם לא בריאים, עדיף
להשתמש באלה מהזכוכית, ושלא תשכח שיש להם מחר תור בטיפת חלב, אני אבוא אתה אם היא
תרצה, ובעצם גם אם לא, אני חייב לדבר עם האחות על הפריחה שיש לילד ו...
"עידו,
אולי מספיק כבר! אמרת לי הכל עוד אתמול, אני לא כל כך סתומה, אני מודה לך על העזרה
אבל תאמין לי שאני יכולה להסתדר לבדי במשך כמה שעות, זה רק תינוק קטן אחד, די
להיות היסטרי." נזפה בי רינה, אבל ללא הועיל כמובן, כי זה לא היה רק תינוק
אחד קטן, זה היה התינוק שלי.
ידעתי שאני
מגזים אבל לא יכולתי לשלוט בזה, הרגשתי צורך דוחק להיות ליד רז, להקשיב לנשימותיו,
לגעת בו, להריח אותו, להיווכח במו עיני שהוא אוכל כראוי, עולה במשקל לפי הטבלאות,
ישן על הבטן כמו שצריך. לא סמכתי על איש שידע לטפל בו כראוי, רק על עצמי, הפרידה
ממנו הכאיבה לי פיזית, הייתי מכור, בדיוק כמו שאלמוג טען.
"בשביל
זה יש לילד אבא ואימא, כדי שיתחלקו בטיפול בו ולא יעצרו את החיים שלהם
לגמרי." ניסה אלמוג להרגיע אותי, "זו הסיבה שיש לרינה חופשת לידה, כדי
שהיא תטפל ברז ואתה תלך לעבודה, תרוויח כסף לפרנס אותו, תישן קצת, ואולי גם תשב
לאכול כמו בן אדם? תראה כמה רזית."
"כן,
אבל... אני רק רוצה להזכיר לה..."
"עידו."
הוא מסגר את פני בכפות ידיו, לא מניח לי לטלפן לה שוב, "תרגיע כבר, היא אימא
של רז, היא בן אדם אחראי והיא יודעת איך לטפל בו גם בלעדיך, ובבקשה, אל תשכח שגם
אני קיים, אתה יודע כמה זמן עבר מאז שהזדיינו?"
הוא צדק
כמובן, ידעתי את זה, אבל אצלי, במלחמה בין הראש ללב, הלב תמיד מנצח, ומאז שרז נולד
הלב שלי היה לגמרי שלו.
ביליתי יותר
ויותר ערבים ולילות אצל רינה, מטפל ברז, ומזניח את בן זוגי שסבלנותו הלכה ופקעה.
"שוב אתה הולך לישון אצלה?" כעס עלי, "הילד בן ארבעה חודשים ורינה
כבר בריאה לגמרי, כמה זמן אני אמור לישון לבד עידו?"
"אני
מצטער, אבל לרז התחילו לצאת שיניים, הוא נורא בכיין בזמן האחרון, כנראה שמתחיל
אצלו חום, והיא פוחדת להישאר איתו לבד. אני מבטיח לך לחזור הביתה בבוקר ולהיות אתך
קצת לפני שנלך לעבודה, בסדר?" ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התחמק, "אל
תעשה לי טובות." רטן והדף אותי מעליו.
ידעתי שאני
צריך להישאר איתו, להקדיש לו זמן, להיות קצת פחות קצר רוח ויותר סבלני, אבל
התגעגעתי לרז, דאגתי לו, ולא סמכתי על רינה שתדע להתמודד עם המשימה המסובכת של
רחיצתו באמבטיה... ומה אם הוא ייפול לה מהידיים... אלמוג בן אדם מבוגר, שיתמודד,
החלטתי ורצתי אל רז.
למחרת
בבוקר, אחרי שהוא נרדם סוף סוף לצידה של אימו, מותש מלילה קשה, רצוף בכי והקאות,
חזרתי הביתה כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאלך לעבודה. נכנסתי חרש לחדר השינה
ומצאתי את אלמוג ישן בשלווה עם דולב ששכב במיטתנו בצד שלי, ראשו מונח על הכרית
שלי, וזרועו חובקת מתוך שינה את גופו של אלמוג.
צעקת הכעס
שלי העירה את השניים מיד, אבל במקום לזנק מהמיטה, אשמים וחפויי ראש, ולנסות להסביר
ולהתנצל הם התנפלו עלי, וכעסו שאני מעיר אותם.
"מה
אתה צועק ככה? תראה מה השעה, מפגר אחד!" רתח דולב ששנא לקום מוקדם בבוקר.
"זה מה
שמפריע לך, שאני מעיר אותך מוקדם מידי? הייתי צריך לרצוח אותך, בוגד אחד!"
צרחתי.
"מה
בוגד, מי בוגד, אל תהיה אידיוט!" התעצבן אלמוג, "זוז, אני מת
להשתין." זינק מהמיטה ועקף אותי בדרכו לשירותים, "לא מספיק שהילד שלך לא
נתן לו לעצום עין כל הלילה עכשיו גם אתה מעיר אותו?" נזף בי תוך כדי השתנה.
"אבל
הוא ישן אתך במיטה שלנו, מה אני אמור לעשות? לנשק אותו?"
"זה
רעיון." גיחך דולב, "אבל אולי כדאי שקודם אני אצחצח שיניים." נכנס
למקלחת, וסגר את הדלת מאחוריו, מניח לי ולאלמוג לריב בפרטיות.
"אתה
יכול להסביר לי מה קורה פה?" הסתערתי על בן זוגי שסירב להתרגש.
"אם
אתה חושב שקרה משהו ביני לבינו אתה יותר טיפש ממה שחשבתי." ענה לי אלמוג בשאט
נפש, ופיהק מלא פיו.
"אבל
מצאתי אתכם באותה מיטה, מה אני אמור לחשוב?"
"תחשוב
מה שאתה רוצה, אני ודולב רק ישנו יחד, לא קרה שום דבר חוץ מזה, אבל אם תמשיך
להזניח אותי זה עוד יקרה, אולי לא עם דולב, אבל יקרה."
"למה
לא עם דולב? מה רע בו?"
"כלום,
חוץ מזה שהוא לא הטעם שלי."
"וואלה?
אז מי כן הטעם שלך?"
"אתה,
דביל אחד." השיב דולב, פתח את הדלת והתייצב ביני לאלמוג, מניח יד אחת על
שכמי, ומחבק את מותניו של אלמוג בידו השנייה.
"תעזוב
אותי, אל תיגע בי!" התנערתי ממנו בזעם, "מה פתאום באת לישון פה?"
"כי
אחרי שרז העיר אותי בפעם השלישית באותו לילה החלטתי להסתלק למקום שקט יותר, ואז
נזכרתי במיטה שלך ובאמת ישנתי נהדר עד שבאת והתחלת לצרוח." חייך אלי דולב את
חיוכו היפה, ולרגע נזכרתי כמה הייתי מאוהב בו פעם וקלטתי בתחושת רווחה נפלאה שאני
כבר לא. הוא עדיין היה גבר יפה תואר, אבל הבנתי שאני כבר לא משתוקק אליו יותר,
ואני שונא לראות אותו במיטה שלי, נוגע בגבר הפרטי שלי.
"לא
אכפת לי שאתה ישן אצלי, אבל אם אתה לא רוצה שאני אפרק אותך במכות אל תעז לגעת יותר
באלמוג." נהמתי עליו, והוספתי דחיפה נבזית כדי לתת לדברי יתר תוקף.
"בסדר
עידו, ועכשיו די להיות פסיכי." חייך אלי דולב בפייסנות, "רוצה
קפה?"
"לא,
אני רוצה שתסביר לי מה בדיוק עשית במיטה שלי."
"רק
ישנתי, נשבע לך. יש לך מושג כמה הייתי עייף? מאז שרז נולד לא ישנתי לילה אחד כמו
בן אדם. אני מלא הערכה והתפעלות למסירות האבהית שלך, ויחסית לתינוק רז ממש מותק,
אבל זה מה זה מתיש לטפל בו, איך יש לך כוח אליו?"
"יש לי
כוח כי אני אוהב אותו." הסברתי, והסתובבתי אל אלמוג, "וגם אותך אני
אוהב, מאוד התגעגעתי אליך." חיבקתי אותו.
"גם
אני." נמס אלמוג לתוך החיבוק שלי.
"אני
רואה שאת הקפה של הבוקר אני אשתה לבד." הצטחק דולב, והסתלק לדרכו, משאיר
אותנו לאהוב זה את זה לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה