עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. בדרכי נועם

1. עונת מעבר
"לפעמים אני כל כך שונא את עצמי שזה ממש מפחיד אותי." אמרתי לאקס המיתולוגי שלי כששכבנו ערומים, נחים אחרי הזיון
הוא נאנח והידק את החיבוק שלו סביבי. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לעשות שוב משהו טיפשי נועם." אמר בקול חרישי לתוך האוזן שלי, "אין לי כוח לעבור את זה עוד פעם."
"די כבר." הדפתי אותו מעלי, נרגז. לא אהבתי להיזכר בניסיון ההתאבדות שלי שחיים לייבוביץ (לייבו בפי מכריו) כינה ברוב טקט משהו טיפשי.
כיום אני כבר לא ממש זוכר מה חשבתי לעצמי באותו יום סתיו רחוק בשנה שעברה כשבלעתי יותר מידי כדורי שינה, שוטף אותם לתוך קיבתי בעזרת אלכוהול. אני לא בטוח שבאמת ניסיתי למות או שרק רציתי לנוח קצת, לישון כמה חודשים ולהתעורר שוב כשהקיץ יחזור.
במחלקה הפסיכיאטרית קראו לשטות שעשיתי זעקה לעזרה. הם היו עדינים ומבינים וניסו להרגיע אותי, מבטיחים לי שהם לא חושבים שאני מטורף בגלל השנאה שלי לחורף והפחד שלי משעות החשיכה הארוכות והקרות הממשמשות ובאות.
הפסיכולוגית הידידותית שלי הסבירה לי שדיכאון עונתי הוא תופעה נפוצה למדי הנובעת ממחסור בסרוטנין שנובע משעות אור קצרות מידי, הסברים מדעיים מלומדים ונבונים שהיו אמורים לתת לי הרגשה טובה.
הקשבתי בצייתנות, הנהנתי ואמרתי שאני מבין, אבל לא האמנתי לאף מילה מההסברים שלה. אני מניח שיש אנשים שזו הסיבה לדיכאון שלהם, אבל אני יודע שמה שבאמת מדכא אותי, גורם לי לחרוק שיניים בתיעוב מול הראי ולבכות בלילות חסרי שינה זו הנטייה ההפוכה שלי, הסטייה הזו שאני שונא ומתעב ולא מסוגל להשלים אתה.
באנגלית קוראים להומואים עליזים, ובעברית הם אוהבים לקרוא לעצמם גאים, ואני שחונכתי חינוך דתי ושהאיסור על משכב זכר הוטבע בי עוד מילדותי לא מרגיש עליז ובטח שלא גאה.
בימים הכי טובים שלי אני איכשהו מצליח להשלים עם מה שאני, אבל לא יותר מזה. ברור לי שאני אתאבל עד יומי האחרון על הגירוש מהבית ועל הניתוק הכפוי מהמשפחה ומהדת, ואף פעם לא אשלים עם כך שלא אהיה אבא לילדים ובעל לאישה.
פירטתי לפני הפסיכולוגית את תולדות חיי האהבה העגומים שלי שנראים כמו רשימת כישלונות לא מפוארים בעליל ושאלתי אותה למה לדעתי אני לא מצליח לאהוב כמו שצריך אף אחד.
היא ענתה לי בכובד ראש מגוחך שרק אחרי שאלמד לאהוב את עצמי אצליח לאהוב אדם אחר.
נו, באמת. בשביל לקבל קלישאות עלובות כאלו הייתי צריך לשפוך לפניה את ליבי ולפרט בפניה את כל הנבזויות והשטויות שעשיתי?
גם בלי עזרה אני יודע שאני אומלל כי אני לא מקבל את עצמי ולא משלים עם מי שאני ושבגלל זה החיים שלי נראים כמו שהם נראים - עלובים וחסרי תוחלת ותקווה
אנשים מחמיאים לי שאני בחור יפה ומציינים כמה טוב אני נראה, אבל כשאני מביט בראי אני שונא את הצורה שלי ולא מבין על מה הם מדברים.
לדעתי אני מכוער, אבל נניח שהם צודקים ואני באמת נראה טוב, מה זה עוזר לי? איזה דבר טוב יצא לי מהצורה שלי? הרבה פניות כשאני מפרסם תמונה באטרף? זיונים? באמת תודה רבה, עוד זיונים זה באמת מה שחסר לי.
"אל תדאג, אני לא מתכוון לעשות שום דבר טיפשי אני רק... לפעמים אני... לא יודע, אולי זה בגלל שהקיץ כמעט נגמר." ניסיתי להרגיע את שנינו, חוסך מלייבו את הידיעה שאנחנו בעיצומו של חודש אלול. אם הוא היה יודע שהעובדה הזו עדיין משפיעה עלי הוא בטח היה צוחק ממני. "עוד מעט מתחיל הסתיו ואני תמיד קצת עצוב בתקופה הזו." הסברתי.
"סתיו?" הצטחק לייבו, "איפה אתה חי ילד? בארץ הדפוקה הזו אין סתיו, מינימום איזה עונת מעבר מסריחה, ואם כבר אז גם אביב אין פה, וגם לא חורף נורמאלי." השמיץ חופשי את מזג האוויר של ארצנו הקטנטונת.
"חיים, לעת זקנה נעשית הומואית ממורמרת." עקצתי אותו.
הוא צחק ואמר שעדיף להזדקן מאשר למות צעיר, אבל אני שמכיר אותו טוב הרגשתי שהוא נפגע מעט. "סתם צחקתי, יש לך עוד הרבה שנים עד שתהיה ממש זקן." התחנפתי והוספתי שהוא נראה ממש טוב ושהיה לי נהדר איתו, מה שנכון נכון.
זה לא עזר. הוא קם והתחיל להתלבש. "אתה הולך?" התאכזבתי.
"כן, עוד מעט אשר חוזר ואני רוצה שנאכל יחד ארוחת ערב."
"אתה חושב שהוא יודע שאני ואתה... אתה יודע..."
"כן, הוא יודע."
"ולא אכפת לו?"
"לא, גם לו יש סידורים משלו נועם."
"אז למה אתם ביחד?"
"כי טוב לנו יחד. אנחנו לא רק חברים טובים שמבינים זה את זה, אנחנו גם אוהבים אחד את השני."
"ובכל זאת מזדיינים עם אחרים." ציינתי, קצת בלעג.
"הוא משך בכתפיו, אדיש לצדקנות שלי. "ככה זה." אמר בנחת.
שלוות הנפש שבה קיבל את לעגי הציקה לי, "לא היית כל כך רגוע כשגילית שבגדתי בך עם מילי." התגריתי בו.
לייבו התיישב לצידי, לבוש רק במכנסים, והעביר יד על בטני החשופה, מחליק על שביל השיער שנמתח מטבורי עד למשולש הערווה, ואז חפן את אשכי בכף ידו הגדולה והמחוספסת, יד של נגר. "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותך נועם." אמר, מביט בעיני בהשלמה עצובה שצבטה את קיבתי בחרטה. "זה היה שיעור חשוב בחיים שלי. אם לא הייתי עובר את השנה הזו אתך ואת הפרידה ממך לא הייתי יכול להיות עכשיו עם אשר."
"אני לא מבין מה אתה מוצא בו, מילא פוגי שגדל בלי אבא והיה צריך איזה ויאז'ה שתכניס אותו לעניינים, אבל מה יש לך לחפש אצלו?"
"ומה היה לך לחפש אצלי?" חייך לייבו.
"אל תשווה, זה בכלל לא אותו דבר, אתה לא כל כך מבוגר וגם לא יצור כמו אשר וחוץ מזה באמת אהבתי אותך, זאת אומרת אני חושב ש..." האור האלכסוני של אחר הצהרים הסתווי התעמעם והערב התחיל לרדת ובבת אחת נפלה עלי עצבות נוראית.
"ועכשיו אתה כבר לא אוהב אותי?" המשיך לייבו לחייך חיוך דקיק ועצוב שנדמה היה לי שיש בו גם שמץ של לעג.
"בטח שכן, אני עדיין מאוד אוהב אותך." אמרתי ועיני הוצפו דמעות. הסבך של אהבה וסקס, חברות וקנאה ששרר ביני לבין המכרים והשכנים שלי העיק עלי כמו אבן כבדה. "למה הכול כל כך מסובך חיים? למה אנחנו כאלו? מתי זה יגמר כבר?"
"מה ייגמר?" נבהל לייבו, "מה אתה בוכה? מה קרה חמוד?"
הרכות שבקולו והדאגה שחש בגללי המסו אותי לגמרי. "עוד מעט אני אהיה בן שלושים ואחת והחיים שלי בזבל." התייפחתי, "אני הורס הכול, אני כזה מגעיל, אפילו לפוגי יש כבר חבר ורק אני... סליחה שעזבתי אותך ככה חיים, באמת שאהבתי אותך, אבל פשוט לא יכולתי... זה היה כזה מגעיל."
"מה היה מגעיל?" השתומם לייבו, "אני לא מבין."
"גם אני לא, אבל הרגשתי שאני נחנק. כמה שיותר אהבתי אותך ככה הרגשתי יותר חנוק, בגלל זה בגדתי בך עם מילי, נדמה לי שפשוט רציתי להרוס הכול, סליחה."
"זה בסדר, כבר מזמן סלחתי לך."
"באמת? אתה בטוח?"
"לגמרי." הצטחק לייבו, "נו, די, עזוב. אני צריך ללכת." הוא נשק על לחיי והלך, עוזב אותי לבדי בחדר השינה האפלולי. אחרי שהוא הלך קמתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי, הדלקתי את המחשב, נכנסתי לכרטיס שלי באטרף ושיניתי את הפרפר שהתנוסס זמן רב כל כך על הכרטיס שלי ללב.

2. איתמר
להחליט לחפש זוגיות אמיתית ולשלם לפסיכולוג שיגיד לך שמגיע לך, ושהגיע הזמן שתפסיק להידלק על גברים שאין לך סיכוי איתם זה דבר אחד, ולמצוא מישהו נורמאלי זה דבר אחר לגמרי.
נכון, מצאתי טיפוסים די דפוקים ושרוטים, כאלה שאפילו אני נראיתי שפוי לידם, וכשהם לא נפנפו אותי או הפחידו אותי אפילו נהניתי, אבל מישהו שבאמת ארצה לגור איתו לא מצאתי.
לקח לי זמן להבין למה אני מתלהב ומתחרמן דווקא מבחורים מאותגרים שכלית, או סתם דפוקים - כמו מילי למשל - ואילו גברים שווים שמעוררים בי התפעלות דוחים אותי, ולקח לי עוד יותר זמן להתגבר על השריטה הזו.
עברה שנה שלמה עד שנעשיתי מאוזן ושפוי - יחסית לעצמי - ורק אחרי הרבה חפירות אצל הפסיכולוג ומאמץ רציני של עבודה על עצמי מצאתי את איתמר. בינתיים דנתי ממושכות בעבר שלי והתעמקתי בסיבות לשריטות שלי ובין לבין נהניתי מהחיפוש אחרי החצי השני שלי.
נכון, לייבו לקח ממני פסק זמן כדי לרצות את בן הזוג שלו שהתקשה להשלים עם היחסים הפתוחים שלהם, אבל היו אחרים, הרבה אחרים, ובסופו של דבר גם לייבו ואני... אתם יודעים איך זה כשאתה רגיל למישהו והוא אליך ואתם גרים דלת מול דלת...
לפחות אני גאה להגיד שאת נדב, החבר החרמן והמניאק של פוגי, דחיתי, למרות שזה היה קשה, ממש קשה, וכפיצוי הרשיתי לעצמי להשתולל בפורים וסוף סוף עשיתי שלישיה.
בסדר אז זה היה רק עם לייבו ואשר שמבוגרים ממני בהרבה, והאמת שבהתחלה הם לא ממש רצו, בעיקר אשר, אבל מאחר והם היו שתויים ואני חרמן ומסטול וגם שתוי... זה התחיל לאט, אבל צבר תאוצה ונגמר בכיף אדיר.
הייתי מרחיב עוד יותר בתיאור אירועי אותו פורים מופלא, אבל אני לא יכול כי בבוקר שאחרי אשר המסכן נתקף חרטה נוראית והשביע אותנו שאף פעם לא נדבר על איך פיתיתי את שניהם ואיך השתוללנו יחד, ואני מקפיד לשמור על ההבטחה הזו, אבל זה לא מפריע לי להיזכר כל פעם מחדש באותו לילה קסום ולחייך לעצמי.
ואז, קצת אחרי שפוגי ועמית עברו לגור יחד בדירה הישנה של פוגי שהחליט להרחיק את החתן החמוד שלו מההשפעה הרעה שלנו, פגשתי סוף סוף את איתמר.
רק אחרי שהתאהבתי בו - למרות שהוא שווה ויפה וחמוד וחכם יותר ממני - הבנתי שאני בדרך הנכונה ואפשר לעזוב סוף סוף את הפסיכולוג שלי, למחוק את הכרטיס באטרף, להפסיק לחפש ולהתחיל לחיות.
בכל זאת הקפדתי לא להביא את איתמר לדירה שלי ולהשוויץ בו בפני החבר'ה. אני אוהב אותם מאוד וכולם חברים שלי, חלק מהם גם יזיזים, אבל בכל זאת... ואולי למרות זאת... העדפתי לדחות ככל האפשר את הרגע שבו הוא יראה אותם והם אותו.
איתמר דווקא היה סקרן מאוד ושאל הרבה שאלות על החברים שלי. הוא חזר ואמר שוב ושוב שהוא רוצה לדעת איך הם נראים ולהכיר אותם. כדי לרצות אותו הראיתי לו תמונות שצילמתי ביום ההולדת של מעיין הקטנה ולהפתעתי הוא ניחש מי זה מי רק לפי הסיפורים שלי.
"לייבו נראה ממש גבר לעניין." אמר, "וגם אשר בכלל לא כזה יצור כמו שתיארת אותו, אני אוהב את הקעקוע שלו, מה זה בדיוק, סוס?"
"זה פאגסוס, אבל יש לו כנפיים של פרפר. זה ציור שמתאים יותר לבחורות, אבל אשר התעקש דווקא עליו, לייבו קורא לו המתחנגל."
איתמר צחק והמשיך לדפדף באלבום, העיר שעמית ופוגי נראים ממש מאוהבים, ושאלון בכלל לא דומה לאבא שלו, בניגוד לפוגי שנראה כמו העתק של יוסי.
"מזלו של אלון שהוא לא דומה לאבא שלו." הצטחקתי, "כי אחרת אפילו בחורות לא היו מסתכלות עליו."
"אל תהיה גועלי." נזף בי איתמר, "אשר אולי לא יפיוף, אבל יש לו נוכחות מאוד מרשימה, וכנראה שהוא בסדר גמור, עובדה שהוא ולייבו יחד כבר שנתיים."
"האמת שכמעט שלוש."
"והם מסתדרים?"
"כן, למרבה הפלא כן. אני חושב שטוב להם יחד."
"לאשר בטח קשה להסתדר עם כל כך הרבה הומואים שכולם הרבה יותר צעירים ממנו."
"לא, בכלל לא, וחוץ מזה לייבו ויוסי כבר לא ממש צעירים, וגם אני... הרי כבר עברתי את השלושים."
"שטויות, אתה עוד ילד." הצטחק איתמר, נישק אותי, ושאל מתי הוא יכול לבוא לפגוש את החברים שלי פנים אל פנים ולא רק בתמונות.
"בקרוב." הבטחתי.
"מתי בקרוב?" ניסה איתמר לסחוט תאריך מדויק.
"לא יודע, בקרוב. מה דחוף לך לפגוש אותם, נמאסתי עליך?"
"לא. אני אוהב אותך נועם." הבטיח לי איתמר, "ובגלל זה אני רוצה להכיר גם את החברים שלך."
"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורים שפגשת באטרף." התגריתי בו.
"לא, באמת שלא." הבטיח לי איתמר, ולמרות הניצוץ השובב בעיניו שמר על ארשת רצינית.
"תוכיח." דרשתי.
הוא הפך אותי על בטני והחל לנשק אותי מהעורף עד לישבן, וגם למטה מזה, ואחר כך נשכב עלי וחדר לתוכי בלי שהפסיק לנשק את כתפי, לוחש דברי חיבה באוזני, מצחיק אותי ומטריף אותי וגורם לי עונג עצום.
איתמר היפה, השחום, עם החיוך המדהים והזין הנפלא משך את עיני מיד כשנתקלתי בתמונה שלו באטרף – יש לי חולשה לבחורים שחומים - וכשנפגשנו סוף סוף אחרי פלרטוט וירטואלי ממושך נדהמתי לגלות שהוא נראה טוב יותר במציאות מאשר בתמונות.
התחלנו לשוחח ואני נתקפתי פאניקה כשהתברר שהוא לא סתם בחור יפה תואר בעל עור חלק ושחום אלא גם נבון, משעשע ומעוניין בקשר יציב ולא בסתם זיון.
דחיתי ומשכתי את הרגע שבו נתפשט אחד מול השני ככל שיכולתי, בטוח שעוד מעט הוא יאבד את סבלנותו ויברח, אבל הוא התמיד לבוא לפגישות איתי בלי ללחוץ על סקס. במשך שבוע שלם הוא הלך איתי לסרטים ולהצגות, ישב איתי בבתי קפה, טייל איתי בסבלנות לאורך החוף, ולא התרגז כשנרתעתי מנשיקות וקפאתי כשחיבק אותי. למרות שנפגשנו כמעט כל יום התנהגתי כמו בתולה פריג'ידית ובכל זאת הוא המשיך להיות מנומס ואדיב וסבלני עד בלי די.
"לא נמאס לך ממני!" התפרצתי אחרי שבזבזנו את כל יום שישי בשיחות ובמשחקי מחשב בלי שהסכמתי לתת לו יותר מנשיקה אחת על הלחי.
"לא, אני נהנה להיות אתך נועם."
"אתה לא חרמן?"
"מאוד, אבל שום דבר לא בוער, יש לי זמן."
"אוף אתך!" הטלתי את עצמי לזרועותיו.
הוא שמח וחיבק אותי בהתלהבות, אבל נותר עדין וסבלני. כל פעם שנרתעתי הוא הפסיק וחיכה עד שאהיה מוכן לשלב הבא. לקח לנו המון זמן להגיע לעצם העניין, וכשהגענו אליו סוף סוף הוא הודה שהוא אקטיבי ללא תקנה ושאל אם זה מפריע לי.
בשלב הזה הייתי כל כך חרמן ונלהב עד ששום דבר, אפילו לא מחסור בקונדומים, היה מרתיע אותי. למזלנו היו לאיתמר די והותר קונדומים במגרה ליד המיטה, ואנחנו עשינו בהם שימוש שוב ושוב.
נרדמנו לפנות בוקר כרוכים ושלובים זה בזה והתעוררנו רק בצהרים רעבים ומאושרים. הכנו יחד ארוחת צהרים ואכלנו אותה במטבח שלו ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי כחלק מזוג ואהבתי את ההרגשה הזו למרות שבן זוגי היה גבר.

3. הפתעה
הבשורה הנפלאה שאלון לא נדבק באיידס וכולם בריאים ושליליים הייתה תירוץ מצוין לעריכת מסיבה קטנה ונחמדה שבה יוכל איתמר לפגוש את כל החברים שלי.
מיד אחרי שהזמנתי אותם לארוחה אצלי נמלאתי חרטה וחששות, אבל איתמר התלהב מאוד ומיד החל לתכנן מה לבשל.
לשמחתי הרבה הארוחה החגיגית עברה בשלום וכולם נהנו מאוד. היה אוכל נהדר, ואווירה נפלאה וגם הפתעה משעשעת - מסתבר שאיתמר הוא קרוב משפחה רחוק של אשר ואלון.
אלון זיהה אותו מיד וגם אשר שנראה בהתחלה המום ומבולבל קצת התעשת לבסוף וזיהה את איתמר למרות שהוא היה צעיר הרבה יותר כשהם נפגשו לאחרונה.
הייתה לי הרגשה שאשר היה נבוך קצת לפגוש קרוב משפחה שלו שהכיר אותו עד היום כגבר נשוי ואב לילדים, אבל איתמר היה כל כך רגוע וחביב כלפיו וכולם התנהגו בטבעיות ונהנו כל כך עד שהמפגש שהיה עלול להיות מביך עבר בשלום.
אחרי הארוחה ניקינו וסידרנו הכול, ואחר כך היינו כל כך עייפים עד שאיתמר נשאר לישון אצלי במקום לחזור לדירה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שסתם ישנו יחד בלי סקס, סתם זוג אוהב ועייף שנרדם יחד.
עד היום הזה נכנסתי למיטה עם גבר רק בשביל זיון, ומיד אחר כך הייתי נתקף הרגשת גועל וחייב לרוץ ולהתרחץ, אבל הפעם זה היה אחרת. לראשונה בחיי התחלתי להרגיש שאולי יש לי סיכוי לחיות בזוגיות עם גבר בלי להרגיש כמו סוטה מגעיל.
"אני אוהב אותך איתמר." אמרתי לו לפני שנרדמנו, והוא חיבק אותי, אמר שגם הוא אוהב אותי ונרדם בשלווה. להפתעתי הדוח שיח המנומנם הזה נשמע טבעי ורגיל, כמעט נורמאלי.
בכל זאת נזהרתי מאוד ולקחתי את הזמן שלי לפני שהצעתי לו שנתחיל לגור יחד. חיכיתי עד שהחוזה שכירות שלו ייגמר ורק אז שאלתי אותו מה דעתו שבמקום לחפש דירה חדשה הוא יבוא לגור איתי.
"חשבתי שאף פעם לא תבקש." חיבק אותי איתמר, "באמת הגיע הזמן."
"למה לא דיברת על זה קודם?" התפלאתי.
"לא רציתי ללחוץ עליך, רציתי שזה יבוא ממך." ענה לי החבר המדהים והחכם שלי, וכמה ימים אחר כך הוא עבר לגור אצלי.
במשך כשנה החיים שלי היו נפלאים. היה לי חבר שאהבתי ואהב אותי, גמרתי סוף סוף ללמוד ועבדתי בעבודה שהייתה מעניינת ומשתלמת. היו לי חברים טובים, זוגיות נהדרת והכי חשוב - השלמתי עם מי שאני והפסקתי לסבול מדיכאונות ומהתקפות חרדה.
הכול היה פשוט מושלם עד שיום אחד מתחתי שריר בחדר הכושר והחלטתי לעזוב את לייבו - שנהג ללכת איתי פעמיים בשבוע להתאמן - ללכת הביתה מוקדם יותר ולעשות לאיתמר הפתעה. חזרתי מחדר הכושר ברגל ובדרך התחיל לרדת גשם שהפתיע אותי בלי מטרייה. עד שהגעתי הביתה הנעלים שלי היו רטובות ומבוצצות ולכן השארתי אותן בחדר המדרגות ונכנסתי הביתה בגרביים.
הבית היה חשוך ואני הנחתי שאיתמר ישן ולכן לא הדלקתי אור אלא פניתי למקלחת כדי לפשוט מעלי את הבגדים הרטובים ולהשליך אותם למכונת הכביסה. 
חדר הכביסה שלנו הוא מעין המשך של המקלחת והוא יותר כוך קטן מאשר חדר. יש בו רק מכונת כביסה, סל כביסה עשוי פלסטיק צהוב ומנורה צדדית קטנה שנועדה להאיר את חבלי הכביסה הנמתחים מחוץ לבית.
המקלחת הייתה פתוחה ולא דלק בה אור, רק כשהגעתי אליה גיליתי שהיא מוארת באור הקלוש שמגיע מחדר הכביסה. האור הצהבהב והאלכסוני הטיל צללים רוטטים על מכונת הכביסה הלבנה ועל הסל הצהוב שלצידה, זורח על גופם הערום של איתמר ואשר שעמדו בגבם אלי שקועים בתענוגותיהם ולא ראו אותי עומד ומביט בהם, אילם מתדהמה.
איתמר היה רכון מעל מכונת הכביסה, מרפקיו שעונים עליה, ישבנו החלק והמחוטב מופנה אל אשר שאחז את מותניו באצבעות עבות וגסות וזיין אותו במרץ.
הניגוד בין גופו הגדול, העבה והשעיר של אשר, ובין גופו הדק והחלק של איתמר היה מהמם. בהיתי בהם, מתקשה להאמין למראה עיני. איתי איתמר התעקש להיות אך ורק אקטיבי ותמיד קנטרתי אותו שהוא מתנהג במיטה כמו מאצ'ו מזרחי, לא הבנתי איך הוא מפקיר את גופו בצייתנות כזו לאשר שאחז בו בכוח וזיין אותו בלי שמץ עדינות, לש את בשרו באלימות, משאיר על עורו טביעות אדמדמות. איתמר לא רק שלא מחה על היחס הזה אלא נראה כאילו הוא נהנה ממנו.
נסוגותי חרש לאחור, המום ומזועזע, מתקשה לעכל את המתרחש מול עיני. איתמר היה תמיד כל כך עדין, מעולם לא שיערתי שהוא מסוגל להתנהג ככה וגם אשר... הרי הוא ולייבו החליטו להיות מונוגאמיים... וחוץ מזה הוא כבר עבר את החמישים, אז מה פתאום... איך זה שהוא... איך הוא מסוגל, בגילו? ולמה איתמר מרשה לו להשתמש בו ככה ועוד נאנח וגונח בהנאה?
ברחתי לדירה של סיגי וישבתי בחושך בחדר של מעיין, מתנדנד על כסא הנדנדה שלה, מנסה לארגן את מחשבותיי ולהחליט מה אני עושה עכשיו.
אני מניח שהצעד הטבעי והמובן מאליו היה להתפרץ, לצעוק, לריב, לכעוס, להיפגע, להשליך את איתמר מדירתי ומחיי, ולשנוא אותו ואת אשר לנצח, אבל מצד שני...
סיגי חזרה הביתה עם מעיין והופתעה לגלות אותי יושב בחושך בגרביי, מתנדנד בכסא ובוהה באוויר.
"מה קרה מאמי?" שאלה, מודאגת. "אתה חולה? אתה נראה חיוור מאוד."
"אני בסדר, אני רק... מה שעה? אני צריך ללכת."
"חכה, אל תברח. תישאר לאכול אתנו ארוחת ערב." הזמינה אותי סיגי, "הנה גם לייבו פה. הבאת את החלב?" פנתה ללייבו.
הוא הביא חלב וחטיף שוקולד לקטנה, ואנחנו אכלנו יחד ארוחת ערב, עזרנו לסיגי להשכיב את הילדה לישון ואחר כך סיגי יצאה לדייט, משאירה אותנו כשמרטפים של מעיין.
"אתה בסדר? איך הכתף?" שאל לייבו, "כואב לך מאוד? אתה נראה חיוור, אולי תלך הביתה לנוח? אני אסתדר עם הקטנה לבד."
"הכתף?" התפלאתי, "אה, כן, הכתף.  עזוב, היא בסדר, תשכח ממנה, אני חייב לדבר אתך על משהו חשוב."
"מה קרה?" נדרך לייבו וכיבה את הטלוויזיה. "יש בעיות?"
"כן, זה אשר, הוא... הוא ואיתמר... הם..." ואז סוף סוף קלטתי מה ראיתי ופרצתי בבכי.
לייבו לא נראה מופתע. הוא אימץ אותי אל ליבו, מלטף את גבי, מערסל אותי בזרועותיו, וגילה לי מה בדיוק היה טיב ההכרות של אשר ואיתמר. מסתבר שאשר התחיל לזיין את החבר שלי לפני הרבה שנים, כשעוד היה נשוי, ובסופו של דבר הסיפור שלהם התגלה וככה אשר יצא מהארון.
"אתה ידעת את זה? ידעת כל הזמן ולא סיפרת לי כלום?" שפכתי את כעסי על לייבו.
"אל תצעק נועם." ביקש לייבו במורת רוח, "לא סיפרתי לך כי לא חשבתי שיש צורך שתדע. הכול קרה ממש מזמן, לפני שאשר התגרש. הוא ביקש ממני לא לגלות לך וגם איתמר העדיף שלא תדע. למה אתה מתרגז כל כך? אז פעם, לפני שנים, הם נהנו קצת יחד, למה להתרגש מזה היום?"
"כי הם ממשיכים ליהנות יחד, זה למה!" המשכתי לצעוק, אבל בשקט, כדי לא להעיר את מעיין.
"אתה בטוח?" שאל לייבו, סוקר אותי בדאגה. "ראית משהו או שאתה סתם חושד?"
"ראיתי, בטח שראיתי. רק לפני שעה הם הזדיינו במקלחת שלנו. הם בטח עושים את זה כבר הרבה זמן. אני מזיע בחדר כושר כדי להראות טוב בשבילו ובינתיים הוא נותן לאשר להזיע עליו."
לייבו נאנח בעייפות. "תפסיק לילל." אמר בסלידה, "די, עם זה נועם."
"מה די? מה די?" התחלתי להתייפח, "אני לא יודע מה לעשות חיים, אני כל כך אוהב אותו, חשבתי שהוא אוהב אותי, הבוגד הזה."
"מספיק נועם." קצרה רוחו של לייבו, "תפסיק לעשות סצנות. בטח שהוא אוהב אותך, זה שהוא מזדיין מידי פעם עם האקס שלו לא אומר שהוא לא אוהב אותך."
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" נדהמתי והתרגזתי, "אני לא מבין אותך, שכחת שהאקס שלו הוא הבן זוג שלך?"
"לא שכחתי, והאמת שאני לא מופתע. חשדתי שמשהו כזה קורה."
"ושתקת?"
"כן, שתקתי, ואני מקווה שגם לך יהיה די שכל לשתוק."
"למה שאני אשתוק? הוא שיקר לי, הבוגד הזה!"
"נועם, מתי תתבגר כבר?" התעצבן לייבו, "איתמר אוהב אותך, חי אתך, ישן אתך כל לילה וקם אתך בבוקר, מה עוד אתה רוצה? שיזדיין כל החיים רק אתך?"
"למה לא?"
"כי הוא עוד לא בן שלושים ויש עוד גברים בעולם חוץ ממך, לבקש ממנו להזדיין עוד ארבעים שנה רק אתך זו דרישה פסיכית לגמרי, זה למה." 
"גם אני מזדיין רק איתו למרות שיש עוד גברים בעולם, וגם לי בא לפעמים... גם אני..." התנפלתי על לייבו, הצמדתי את פי לפיו והתחלתי לפשוט מעליו את מכנסיו.
"רק רגע." הוא עצר אותי, מחזיק את ידי מאחורי גבי, מצמיד אותן בכוח זו לזו, "אתה עושה את זה כי אתה כועס עליהם או כי אתה חרמן עלי?"
"גם וגם." הודיתי, מופתע עד כמה אני חרמן פתאום, ועד כמה מצא חן בעיני שהוא מחזיק אותי ככה... מרסן אותי ו...
"התגעגעתי אליך חיים." לחשתי וניסיתי שוב לנשק אותו, והפעם הוא הניח לי.


אין תגובות:

פרסום תגובה