קוראים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. החיים על פי לייבו

1. לא שוב
ברגע שסיגי נכנסה לדירה שלי עם עוגת הקפה המפורסמת שלה, שערה קלוע בצמה צנועה וחיוך מתחנחן שפוך על שפתיה ידעתי ששוב זה קרה והרגשתי איך כאב עמום מתחיל להתגבש אי שם בקצה גבי במקום שהרופאים קוראים לו הגב התחתון שהוא כידוע מקום רגיש ומועד לפורענות, בעיקר אצלי.
"הפעם אני לא עושה את זה סיגי." הודעתי לה נחרצות.
"לא עושה מה?" היתממה סיגי וניסתה להיראות נעלבת ופגועה, ואולי באמת נפגעה? לא יודע ולא אכפת לי. עברתי את החוויה הזו יותר מידי פעמים ולא התכוונתי לעשות את זה שוב.
"אחרי הפעם השלישית אמרתי לך שאני לא מתכוון ללוות אותך שוב והתכוונתי לזה!" צעקתי עליה.
זו הייתה טעות. היא הניחה את העוגה על השולחן, כבשה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי חרישי, מציצה אלי מבין אצבעותיה לראות מה ההשפעה שלה עלי.
ידעתי שהיא עושה לי תרגיל, אבל בכל זאת הושפעתי. בכי תמיד מלחיץ אותי וכשמדובר בדמעות של נשים, במיוחד כאלו שאני מכיר ומחבב, אני הולך לגמרי לאיבוד.
מפליא שלמרות כל מה שאני יודע על סיגי אני עדיין מחבב אותה, אבל עובדה,  מאז שנועם הסתלק היא האדם הקרוב אלי ביותר בעולם ולמרות כל מגרעותיה אני מחבב אותה מאוד.
אנחנו מכירים זה את זה כבר למעלה מעשר שנים - לא יאומן, לאן ברח הזמן? - בכל העולם כולו אין אף אחד שמכיר אותי טוב כמוה ולהפך.
לכאורה מה משותף להומו מזדקן, שמן ומכוער ולרווקה מתבגרת שמשנה לשנה נעשית לחוצה יותר על חתונה? חוץ מהגברים שנעלמים לנו כל הזמן שום דבר ובכל זאת הנה אנחנו פה, עשר שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, ועדיין (כאילו שלא ראיתי אותה מתייפחת כבר עשרות, אם לא מאות פעמים בעבר) אני מתמלא חרטה ובהלה כשהיא בוכה.
"נו, די סיגלית, מספיק, אני לא יכול כשאת בוכה לי ככה, תפסיקי." הפצרתי בה, וכדי להירגע לקחתי לי פרוסת עוגה. הפעם היא השקיעה ושמה בה שמנת ולא יוגורט וזה היה טעים, טעים מידי.
תכננתי ללכת ברגל בשביל לעשות קצת ספורט ובמקום זה אני יושב במטבח ואוכל עוגה, איזה לוזר.
"למה אתה לא רוצה ללכת איתי? מי יסיע אותי?" ריחמה סיגלית על עצמה ופרסה למעני עוד פרוסת עוגה.
"מספיק כבר, את הורסת לי את הדיאטה." נזפתי בה, "באיזה חודש את?"
"אני בשבוע השמיני." אמרה סיגי בעגמומיות ואפילו הסמיקה קצת, אפשר לחשוב שהיא לא עברה עד היום לפחות שלוש הפלות, אם לא יותר.
"סיגלית באמת... את כבר מעל שלושים ו... לא חשוב, את מספיק מבוגרת כדי להבין שהפלה זו לא שיטה למניעת הריון, את הורסת לעצמך את האינסטלציה ו... אל תבכי בבקשה, אני שונא את זה."
"אתה שונא? אתה רק יושב לך בחוץ וקורא עיתון מי שצריך לשנוא את זה זו אני."
"אז למה את נכנסת כל הזמן להריון?" צעקתי, "את לא יכולה לשים משהו? לקחת משהו? את לא חייבת לקפוץ למיטה עם כל אחד."
אני יודע, הגזמתי לגמרי. אני האחרון שמותר לו למתוח ביקורת על חיי המין שלה, אבל תמיד חשבתי שצריך לצפות מנשים לקצת יותר שיקול דעת, למרות שמאז שהאיידס התפרץ לחיינו גם גברים צריכים להיזהר כמו נשים, מצד שני אני די מבוגר כדי לזכור את התקופה שבה אף אחד לא חלם בכלל לשים קונדום... טוב, זה היה באמת מזמן ומאז השתנו דברים בעולם.
סיגי נעלבה עד כדי כך שהפסיקה לבכות והתחילה לאסוף את עצמה כדי לצאת. בפעם הקודמת שזה קרה לקח לי חודש לפייס אותה ולהתנצל. אז נועם עוד היה איתי ויכולתי לעמוד בברוגז שלנו בקלות, כיום לא הייתי מחזיק מעמד בזה ולכן מיהרתי לעצור אותה ולבקש סליחה בקול מתרפס.
היא חזרה והתיישבה ונאנחה מעומק לבבה, "אתה זוכר שאמרת פעם שאני מהבחורות האלו שנכנסות להריון ברגע שגבר מוריד את המכנסים ואני נורא נעלבתי?"
"אני מצטער, באמת, הייתי עצבני, אני שונא את הקטע הזה של ההפלות שלך סיגי. בתי חולים מלחיצים אותי נורא."
"אני יודעת, גם אותי, ואתה צדקת אני... אין לי מושג למה אני עושה את זה כל פעם מחדש. אולי בתת ההכרה שלי אני רוצה תינוק."
"רק בתת ההכרה." גיחכתי, "את רוצה תינוק בבטן ובידיים ובכלל. מספיק לראות אותך עם האחיינים שלך כדי לדעת שאת מתה להיות כבר אימא."
"תראה לייבו, אני בחורה פשוטה, אותי לימדו שיש סדר בעולם, קודם את כלה ורק אחר כך אימא. אני פוחדת שאם אני אדלג על החתונה וישר אהפוך לאימא אני בחיים כבר לא אתחתן."
"אז לא. מה כל כך טוב בלהיות אישה נשואה? כל הנשואות שאני מכיר אומללות ורובן מתות להיפטר מהבעל."
"יכול להיות." סקרה סיגי במחשבתה את כל הנשים הנשואות והמאוכזבות שהיא מכירה - גדודים שלמים מהן, "אבל אי אפשר לגדל ילד בלי אבא והאבא של מה שיש לי בבטן... עדיף לא להגיד עליו כלום."
"ומה איתי, מה אני, עז?"
"אתה מציע את עצמך בתור אבא?" צחקה סיגי בחוסר אמון.
"למה לא, מה רע בי?"
"כלום, אבל... זאת אומרת... אתה רציני?"
"כן." אמרתי, ורק אחרי שאמרתי כן הבנתי שאני באמת רציני, מאוד רציני.
"אבל לייבו, בחייך, זה הרי לא הילד שלך, זאת אומרת אתה באמת... לא יכול להיות, אתה עובד עלי."
"אני לא. סיגי, תראי, שנינו כבר לא ילדים. אני עברתי את הארבעים וגם את... נו, את יודעת, את כבר לא ילדה, כמה שנים את עוד חושבת שתוכלי לעשות הפלות ולהמשיך כאילו כלום?"
"לא יודעת, לא מתאים לי להיות אימא חד הורית."
"את לא תהיי חד הורית, אני אהיה  פה איתך כל הזמן, נשבע לך, אני אלווה אותך כמו בעל ואעזור בהכל, כולל בכסף."
היא עצמה את עיניה וחשבה, מחבקת מבלי משים את כרסה שעדיין הייתה שטוחה למדי. השדיים שלה שמתי לב תפחו מעט, ואם היא תקבל את ההצעה שלי... אוי!
לקחתי עוד פרוסה והבטחתי לעצמי שארשם לחדר כושר בחודש הבא.
"אני אחשוב על זה לייבו, אבל רק בתנאי אחד."
"איזה תנאי?" שאלתי בחשדנות, אני לא אוהב תנאים.
"שתגיד לי למה נפרדת מנועם."
אני מודה, היא הצליחה להפתיע אותי, "נועם? מה נועם שייך לסיפור הזה? מה פתאום נזכרת בו?"
היא הניחה יד על כפי, "אל תגיד לי ששכחת אותו."
"עזבי, לא בא לי לדבר עליו. מה פתאום את שואלת עליו? מה הקשר שלו לתינוק שלך?"
"אין לו קשר לתינוק אלא לך. תראה, נועם היה הבן אדם היחיד שהצליח לגעת בך, שיצרת איתו קשר, ואם גם זה לא הצליח אז איזה סיכוי יש לתינוק?"
"סיגי, את מכירה אותי. אם אני מבטיח אני מקיים. הבטחתי לעזור לך עם הילד ואני אעשה את זה."
"אבל אני לא רוצה שתעזור כי הבטחת, אני רוצה שתאהב אותו כמו אבא ואני לא בטוחה שאתה מסוגל, יש בך משהו... אתה כאילו דוחה קשרים עם בני אדם ואני לא רוצה ש... זאת אומרת אני..." היא התחילה להתעסק עם שארית העוגה ולא סיימה את דבריה.
"את רוצה להגיד שאת לא רוצה סוציומט לא מתקשר בתור דמות אב לתינוק שלך." הבהרתי את הנקודה.
"אתה אמרת."
"את התחלת."
"נכון, אני התחלתי. תראה לייבו, אני לא חושבת שאני אהיה אימא טובה, אני לא מוצלחת במיוחד בקטע הזה של חום ואהבה, וגם אתה... שנינו די דפוקים בנושא המשפחתיות ואני פוחדת שתינוק שיתקע ביני לבינך... אתה מבין?"
"כן, אני מבין, ואם את מתעקשת לדעת נועם יזם את הפרידה. אני לא יודע למה בדיוק, יכול להיות שזו הייתה אשמתי, לא הצלחתי להבין מה בדיוק הלך שם, אני... יש לי איזה בלגן בזיכרון כל פעם שאני מנסה לשחזר למה נפרדנו, אבל אני די בטוח שזה לא היה הרעיון שלי אלא שלו. האמת שאני מתגעגע אליו עד היום."
"מה שלא מפריע לך להזדיין עם היצור."
"אשר לא יצור, תפסיקי לקרוא לו ככה."
"מילי קורא לו ככה, לא אני."
"מילי דביל."
"כאילו שאתה לא."
"שנינו דבילים, זו לא אשמתנו, אנחנו גברים."
"יופי של תירוץ. קדימה, בוא ללכת. נו, תעזוב את העוגה ותנעל נעלי התעמלות."
"אני עייף, לא בא לי ללכת היום."
"שטויות, קדימה, זוז כבר. אחרי שתתחיל ללכת כבר יבוא לך."
היא צדקה, התחלנו לצעוד וזה היה נחמד. דיברנו על התינוק שעדיין היה רק דגיג פעוט, וחשבנו על שמות ואיך נסתדר יחד ומה מילי, (ששמו האמיתי מנשה מילשטיין), יגיד כשישמע על ההיריון, ואפילו התחלנו לנסח מעין חוזה אבהות ביני לבינה, למרות ששנינו הסכמנו שאם אין רצון טוב שום חוזה לא יעזור פה.
דיברנו על הכול חוץ מאשר על נועם, האקס שלי שעזב לפני כשנה, משאיר בלב שלי חור ענקי שעדיין לא הצלחתי למלא. 
חזרנו אחרי שעה ונפרדנו איש לדירתו כדי להתקלח. יצאתי מהמקלחת ופתאום הנייד שלי מצלצל.
"זה אני." אמר היצור, "אפשר לבוא?"
"בטח" אמרתי, "בכיף, מה שלומך אשר."
"חראגיל." הוא אמר, כמו שהיה אומר תמיד, "אני אצלך בעוד שעה." וסגר בלי להיפרד לשלום.
סיגי דחפה את ראשה דרך הדלת ושאלה אם בא לי לקפוץ איתה ועם מילי לסרט.
"לא יכול, היצור... זאת אומרת אשר, מגיע לביקור."
היא העוותה את פניה במיאוס. "אל תספר לו כלום, אני עוד חושבת על זה."
"אבל למילי בטח כבר סיפרת."
"עוד לא."
"אני מכיר אותך, את עוד תספרי והוא יחטוף שוק ויעשה סצנה שלמה."
היא צחקה, "אף אחד עוד לא מת מסצנות, אל תהיה כזה חיים."
"את אל תהיי כזו ויולט."
"טמבל. ביי."
"ביי חמודה, תבלי יפה."

2. היצור
נועם היה הקשר הכי רציני שלי מזה שנים. במשך שנה שלמה אהבתי אותו ככל שאני מסוגל לאהוב מישהו ואחרי שהוא עזב התרסקתי לגמרי. השתבללתי עוד יותר מהרגיל אצלי ולמרות הניסיונות של סיגי ומילי להקל עלי התעקשתי לא לדבר על זה ואפילו לא לחשוב על זה, זה כאב יותר מידיי. הסתגרתי בתוכי וחצי שנה לא רציתי לגעת באף אחד ולא רציתי שיגעו בי.
אפילו בעבודה שמו לב שאני שתקן עוד יותר מהרגיל. אם לא הייתי בעל הבית של הנגרייה, בטח היו מפטרים אותי. מזל ששוורץ (שהיה מנהל העבודה של הנגרייה עוד כשאבא שלי היה חי) חיפה עלי ותפס פיקוד כי בחודשים הראשונים לא הייתה לי סבלנות לקליינטים ובקושי ידעתי איפה אני נמצא.
אחרי איזה חצי שנה של אבל וכמה שיחות מוטיבציה מודאגות מאוד ששוורץ עשה לי, לא מפסיק להזכיר את אבא שלי ולשאול את עצמו מה הוא היה אומר אם היה רואה מה נהיה ממני, התחלתי לחזור לעצמי. חזרתי לתפקד, הורדתי ממנו קצת את נטל העבודה, הפסקתי ללכת עם האף באדמה ופתאום קלטתי שאני חרמן.
זה הפחיד אותי. לא רציתי שוב להסתבך, לרצות מישהו, לסבול בגלל הרצון הדפוק הזה שיהיה לי מישהו מיוחד לאהוב. עשיתי את זה כבר יותר מידי פעמים וזה אף פעם לא נגמר טוב, וזו הסיבה שהכרטיס שנשא את הניק המוזר - יצור - לכד את תשומת ליבי
יצור כתב בכנות שהוא מבוגר, מכוער ורוצה רק סקס בלי שום עניינים. שלחתי לו מסר, הוא ענה אחרי שעה, ועוד באותו יום קבענו פגישה.
נפגשנו בבית קפה נידח אחד ואני נוכחתי לדעת שיצור, למרות כל חסרונותיו, הוא לא שקרן. הוא התגלה כגבר בן חמישים פלוס, רחב וחזק, לא יפה, מקריח, שעיר, לבוש בפשטות לא אופנתית, ולעיתים קרובות לא כל כך מגולח, ובכל זאת בעל נוכחות שנשאה חן בעיני. יכול להיות שאחרים היו נרתעים ממנו, אבל אותי הוא הרשים מספיק כדי לקחת אותו מיד הביתה.
הוא שתה את התה שהכנתי, הודיע לי ששמו אשר, שהוא אקטיבי בלבד ושהוא רוצה רק סקס. לא חפירות, לא שיחות נפש, ואפילו לא ידידות, סקס נטו.
"מתאים לי." אמרתי והורדתי את החולצה מביט בו בשאלה, "ולך?"
"תיכף נראה." הוא ענה והוריד גם את החולצה שלו, חושף גוף עבה של בן אדם שעבד קשה כל החיים והשרירים שלו הם לא תוצרת חדר כושר.
הסתכלנו זה על זה ובלי מילים החלטנו שממשיכים הלאה והתחלנו לזרום.  בפגישה הראשונה הזו נקבעה המתכונת של הפגישות שלנו - קודם עושים מקלחת יחד, הוא מסבן אותי, דוחף ידיים לאן שמתחשק לו, מנגב אותי, לוקח אותי למיטה ומזיין.
אחרי הקשר החזק שהיה לי עם נועם - שנכנס לי לנשמה ועדיין לא יצא ממנה - העדפתי את זה ככה. עם אשר לא הייתי צריך לחייך ולדבר, איתו אין צורך להיות נחמד או מקסים, לא צריך לנסות להבין אותו, או לשאול מה ואיך. לא צריך לדאוג להופעה שלי, לשאול את עצמי אם מה שאני לובש מוצא חן בעיניו ואם מפריע לו שעליתי במשקל.
"בשבילו אני רק גוף שהוא פורק עליו את החרמנות שלו." הסברתי לסיגי שקימטה את מצחה במורת רוח ואמרה לי שאני טמבל כמו כל הגברים והיצור גרוע עוד יותר.
מסתבר שהיא צדקה כי בערך אחרי חצי שנה של פגישות שבועיות סדירות ומספקות אשר נתקל במילי שקפץ אלי לביקור לא מתוכנן.
מילי נכנס בדיוק כשהוא עמד לעזוב. הצגתי אותם אחד בפני השני ואחרי שאשר נד קלות בראשו למילי והפטיר לעברי ביי חטוף הוא התחפף במהירות מהדירה שלי, משאיר אותי טרף לסקרנות של מר מילשטיין הצעיר שפתאום  היה לו דחוף מאוד לדעת מה בדיוק הטיפוס המפחיד הזה עושה אצלי.
"מה מפחיד? הוא סתם בן אדם."התעצבנתי, נבוך קצת בגלל שמילי נראה חטוב, צעיר ואופנתי כרגיל, ולצידו אשר נראה מין יצור קשיש ומרופט כזה...
"אתה יכול להגיד לי מה בדיוק מפחיד בו מנשה?" שאלתי בתוקפנות.
"בעיקר הצורה שלו, וגם איך שהוא ברח מפה ברגע שנכנסתי."
"הוא תמיד בורח ככה אחרי שהוא עושה את מה שהוא בא לעשות."
"ומה בדיוק הוא בא לעשות לייבו? זה מה שאני רוצה לדעת."
"מה אתה חושב?" חייכתי חיוך רב משמעות.
עיניו של מילי נפקחו לרווחה, גבותיו התרוממו בהבעת הפתעה מוגזמת – הוא כזה ארטיסט לפעמים –  "וואלה!? אתם עושים מה שאני חושב שאתם עושים?"
"מאין לי לדעת מה אתה חושב? ממתי אתה חושב בכלל?"
"אימל'ה, אני מתעלפת. לא יכול להיות שאתה רציני?" התעלם מילי מהעלבונות שהטחתי בו, "הוא ממש יצור לייבו!"
"מצחיק שאתה קורא לו ככה כי זה הניק שלו באטרף."
"אתה לא נורמאלי, איך אתה יכול? הוא... הוא ממש... איפה הוא ואיפה נועם?"
"נועם עזב מזמן, מה פתאום נזכרת בנועם?"
"כי אני פשוט לא מבין איך אחרי שהיית עם אחד כמו נועם אתה מוריד את הרמה למישהו כמו היצור הזה?"
"שמו אשר."
"הוא מבוגר ממך באיזה עשר שנים והוא בכלל נראה אקטיבי."
"כן, זה מה שהוא."
"אני לא מבין מה יש לך לעשות איתו? מה הוא, מין עונש?" מילי התחיל להתרגש ברצינות, "לא מגיע לך עונש לייבו, אתה לא אשם שנועם עזב."
"אז מי כן?"
"לא יודע. לפעמים אף אחד לא אשם, לפעמים זה פשוט עניין של עיתוי לא טוב. היצור הזה, הוא מפחיד. למה הסתבכת איתו?"
"לא הסתבכתי, בדיוק ההפך. איתו אין שום סיבוכים מילי וזה מה שמתאים לי עכשיו, אז בבקשה, תפסיק לנדנד."
הוא ניסה לנדנד עוד קצת, אבל סירבתי לדבר יותר על עצמי. הודעתי לו שחיי המין שלי הם עסקי הפרטי ושיעזוב אותי בשקט וסוף סוף הוא סתם והסתלק.
במפגש הבא שלי עם אשר הוא הפתיע אותי ושאל על הבחור הזה שקפץ אלי קודם ולקח לי איזה דקה להבין שהוא מתכוון למילי.
"מה הוא בשבילך?" שאל אשר, "בגללו הלב שלך שבור?"
"מי אמר שהלב שלי שבור?"
"העיניים שלך." לפת אשר את ראשי בכפות ידיים גדולות ורבועות, מציץ בעיני.
"אשר." טלטלתי את ראשי בעצבנות, "תעזוב אותי. לא עסקך מה קורה עם הלב שלי, אתה פה בשביל התחת שלי, שכחת?"
אשר הבין את הרמז, הפסיק לדבר, הפך אותי על הבטן, עלה עלי והתרכז בתחת שלי. אהבתי את הצורה בה הוא עשה את זה – בעדינות, לאט, ברגש, משפשף קודם את כיפת הזין שלו (שבדיוק כמוהו היה עבה ובעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה) בפתח החור שלי עד שהיה בטוח שהוא משומן ומוכן ואז חודר לאט פנימה, ורק אחרי שהיה כולו בפנים היה מתחיל לנוע בתוכי בתנועות בטוחות וחזקות, לופת את עורפי ביד אחת ואת הזין שלי בשנייה, ממתין בסבלנות עד שאגמור לפני שהיה גומר בעצמו.
אחר כך היה שוכב לצידי צמוד מאוד, כמעט עלי, מלטף לי את הראש, משחק לי קצת בשערות, ממתין עד שהנשימה שלו תחזור להיות סדירה, ואז הולך.
אחרי הפגישה עם מילי הוא לא הלך אלא המשיך להציק. למזלו אחרי סקס אני נוטה להיות קצת פטפטן ומוכן טיפה להוריד הגנות ולכן הסכמתי לספר לו שמילי הוא הירושה שהשאיר לי האקס האחרון שלי שעזב לפני כמעט שנה, והוא עובד אצלי בנגרייה כמעצב רהיטים ומייעץ לקליינטים שלא יודעים מה בדיוק הם רוצים, ושהוא גר בדירה למטה, מתחת לשכנה שלי שהיא גם החברה הטובה שלי.
"למה האקס שלך עזב?"
"לא יודע. שכחתי." אמרתי וניסיתי לקום.
הוא הצמיד אותי חזרה למיטה ולמרות שאני לא רזה ועדין כמו מילי, ובהחלט לא בחור חלשלוש (נועם היה קורא לי הבריון שלי) לא היה לי סיכוי נגדו. הוא מעט נמוך ממני, אבל כבד וחזק הרבה יותר.
התחלתי להיאבק איתו, נדהם מהכוח שלו, לרגע כמעט נבהלתי, אפשר להגיד שאפילו פחדתי טיפה ואז הוא הניח לי פתאום וקם. נשארתי לשכב על המיטה, מביט בו מופתע. החלפנו מבטים ושנינו, אני חושב, היינו מופתעים קצת.
"יכול להיות שטעיתי ואי אפשר לעשות רק סקס נטו." אמר היצור בעגמומיות.
"אני לא יודע." התיישבתי, "למה מילי מטריד אותך כל כך?"
"מילי לא מעניין אותי. זה אתה ש... אתה הולך איתי גם כשאני יוצא מפה." אמר אשר מעביר יד נבוכה בשרידי השיער האפור שהקיף את הקרחת שלו.
"אשר, היה לנו סידור נוח ונעים, חשבתי שזה מתאים גם לך, מה עובר עליך?" נזפתי בו.
"לא יודע." אמר אשר בחיפזון והסתלק. 
אחרי העניין הזה לא שמעתי ממנו כמעט חודש ואז הוא הופיע פתאום בלי הודעה מראש, שאל אם אפשר, ודקה אחר כך היינו במקלחת.
אחרי שהכול נגמר הוא שאל אם התגעגעתי אליו.
משכתי בכתפי, "בעיקר כעסתי שנעלמת ככה, וגם קצת דאגתי."
"אני בסדר, אין לך מה לדאוג. הנה המספר שלי, תוכל להתקשר מידי פעם אם תרצה." הושיט לי כרטיס ביקור של המוסך שלו.
"תודה. אני אתקשר." אמרתי, "בא לך לשתות איתי משהו? אולי בירה?"
הוא הסכים ומאז אחרי הסקס היינו שותים ואוכלים יחד ומדברים קצת, מקפידים לא להיכנס לדברים אישיים מידי.
דברנו על ספורט, על פוליטיקה, ועל מה אנחנו עושים בחיים. הוא סיפר לי על העבודה שלו בחברת הובלות ואני סיפרתי על הנגרייה, אבל להתקשר אליו עדיין לא העזתי.

3. הבדיקה
אף פעם לא חשבתי את עצמי לבחור יפה. תמיד הרגשתי שמן מידי, לא שרירי מספיק ושעיר מידי. כשאני מסתכל היום בתמונות שלי מלפני עשרים שנה אני לא מבין למה מיררתי לעצמי את החיים. התמונות שלי מגיל עשרים ושלושים מראות גבר צעיר ונאה עם חיוך נחמד, חבל על כל הזמן שבזבזתי בהרגשה שאני לא נראה מספיק טוב, אני מניח שאם אחיה עד גיל שישים למשל ואתבונן בתמונות שלי מהיום שוב אתפלא מה רציתי מעצמי לפני עשרים שנה, אבל גם כיום, כמו תמיד, אני חש שמן ומוזנח ולא אוהב להביט במראה.
הפעם היחידה בה הרגשתי באמת בסדר עם עצמי הייתה כשהייתי עם נועם. הוא היה כל כך יפה ומדהים עד שרק להיות איתו אישר לי, ולכל מי שהביט בי, שגם אני שווה, כי אחרת מה פתאום בחור שנראה כמו דוגמן יבלה בחברתי?
ברגע שהוא עזב התכערתי וחזרתי להיות שוב אני הרגיל. העליתי במשקל, הפסקתי להתאמן ונראיתי כמו שהרגשתי - מכוער.
מילי לקח את ההזנחה שלי ללב יותר ממני וכל הזמן דחק בי לצאת איתו לקניות ולחדר כושר. היה לי קשה מאוד להיפטר ממנו, הוא עבד איתי בנגרייה - הוא מעצב הבית שלי - והוא גר בדירה מתחתי. הייתי צריך להפוך לרואה ואינו נראה כדי לחמוק ממנו.
הכרתי אותו כמה שבועות אחרי שנועם נכנס לחיי. הייתי זקוק למישהו שיעזור לקליינטים לגבש לעצמם דעה ולהחליט מה הם רוצים ממני. שאלתי את נועם אם הוא מכיר מעצב שמתמצא במטבחים וברהיטים ויש לו סבלנות של ברזל לנשים מעצבנות ונועם חייך והביא אלי את מילי.
בהתחלה הייתי נבוך מעט מההומואיות הכול כך מופגנת שלו. אני לא בארון, אפילו בני משפחתי כבר הפנימו שנשים לא מעניינות אותי - למרות שהם מעדיפים לא לחשוב על הנושא המביך הזה - אבל קשה לא לחשוב על הומואים כשמילי נמצא בסביבה. בכל זאת, למרות הגינונים הנשיים שלו, בגדיו המעוצבים לעייפה וטון הדיבור המתפנק שלו הוא מוכשר מאוד ומצליח תמיד לקלוע לטעמן של הקליינטיות הבררניות שלנו.
שוורץ מתחלחל כל פעם שהוא רואה אותו, אבל משלים עם נוכחותו כי הוא טוב לעסקים. אחרי שמכירים אותו מתברר שמתחת לתסרוקות המתחלפות תדיר שלו שוכן מוח חד ושנון ושבסך הכול הוא בחור טוב וחבר נאמן. אני באמת מחבב אותו, אבל לפעמים הוא יותר מידי בשבילי, יותר מידי יפה, יותר מידי צעיר, מעודכן וקופצני מידי, ובעיקר, יותר מידי הומו.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה היו באמת היחסים בינו לבין נועם, לפעמים אני חושד שהם עדיין בקשר למרות שמילי נשבע לי שמאז שנפרדנו הם לא מדברים יותר. לפי מילי נועם הסתלק לו לטיול במזרח הרחוק שבוע אחרי שעזב אותי ומאז הוא לא קיבל ממנו אפילו גלויה.
אני יודע שהם מכרים ותיקים מאוד ואם היה לי אומץ הייתי שואל אם הם הזדיינו לפני שאני נכנסתי לתמונה, אבל אין לי וטוב שכך. מן הסתם עדיף לא לחטט בנושא הזה יותר מידי, ובכל זאת, כל פעם שאני עם מילי אני שב ונזכר בנועם ולכן אני מנסה לחמוק ממנו ככל האפשר.
כמה ימים אחרי שסיגי הבטיחה לי לחשוב על ההיריון שלה נכנס מילי לדירתי בלי לדפוק קודם בדלת וביקש קפה. הכנתי לו והוא התיישב מולי עם הספל שנתתי לו ושאל מה דעתי על התספורת החדשה שלו.
"מקסימה." אמרתי בלי שטרחתי להביט.
"אתה לא חושב שהצבע הזה בהיר מידי?" התחנחן מילי.
"לא יודע מילי, מה זה משנה? בין כה וכה תשנה אותו בעוד שבוע."
"אתה פשוט רשע." נאנח מילי, "אתה תהיה אבא קשוח."
הנחתי את הספל שלי והבטתי בעיניו הכחולות. "ידעתי שבסוף היא תספר לך."
"היא לא סיפרה, ניחשתי לבד. אתה לא רוצה לדעת איך?"
"לפי החזה שלה?"
הוא צחק. "אז אתה לא באמת עיוור."
"לא, אני לא." חייכתי בעל כורחי.
"שתדע לייבו שאני בעדך, הרעיון הזה מוצא חן בעיני ואם יהיה צורך גם אני אעזור עם התינוק."
"באמת?" הופתעתי, "חשבתי שאתה שונא תינוקות."
"פעם באמת חשבתי שהם מיותרים, אבל היי... כולנו התחלנו ככה, וכל זמן שאני לא אצטרך להחליף חיתולים... יכול להיות שאני מתבגר סוף סוף?"
"אני מאוד מקווה שכן. אחרי הכול אתה כבר בטח בן... בן כמה אתה באמת מילי?"
"זה סוד כמוס. בשבילך אני תמיד אהיה בן עשרים ותשע." צחקק מילי בגנדרנות.
"שטויות מילי, כולם מתבגרים ומזדקנים, אפילו אתה. אפילו נועם המושלם הולך ומזדקן."
"תפסיק, הוא לא מושלם, ואם כבר מדברים עליו, כדאי שתדע שהוא שוב בארץ."
משכתי בכתפי, מתעלם מהמהומה שהבשורה הזו חוללה בליבי, "לא אכפת לי."
"שקרן."
"עזוב אותי מילי, הסיפור איתו נגמר ודי."
"כן, אני יודע. עכשיו אתה עם היצור."
"אני לבד. אשר ואני זה רק... רק סתם כזה."
"מה שתגיד, טוב, אני הולך לחדר כושר."
"חכה רגע מילי, אני יכול לבוא אתך?"
"אתה רציני, מה קרה לך פתאום?"
"לא קרה כלום. נמאס לי להראות כמו סופגנייה."
"אהה!" אמר מילי, "ואין לזה שום קשר לנועם?" שאל וקרץ, ומיד וחטף ממני כאפה.
"שתוק כבר. אין לזה שום קשר לאף גבר, אני צריך להיכנס לכושר לכבוד התינוק של סיגי."
"כן, בטח." אמר מילי בספקנות.
"שתוק כבר נודניק, תפסיק להיות הומואית רעה כזו." 

היה קשה מאוד לחזור לחדר כושר אחרי שנה של בטלה. חזרתי הביתה מעוך וכאוב וגיליתי את אשר ממתין לי על הספה.
"איך נכנסת?" התפלאתי.
"השכנה שלך נתנה לי להיכנס. תגיד, היא לא קצת בהיריון?"
"כן. והפעם לא תהיה הפלה, אחרי שהבטחתי שאני אעזור לה עם הילד היא הסכימה ללדת."
"יופי לה. מי האבא?"
"אין לי מושג, אבל היא לא רוצה שום קשר איתו, אני אהיה האבא של התינוק שלה."
"ילדים זה תיק קשה לייבו, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת את זה על עצמך?"
"כן, בטוח. תראה, זה לא שאני הולך לאמץ את הילד שלה, אבל כמה הפלות היא עוד תעבור? היא מתה לילד, את זה אני יודע, וגם לי מתחשק לפנק איזה תינוק קטן, אני חושב שאני אהיה טוב בזה."
"שיהיה לך בהצלחה." אמר אשר בספקנות, "אולי יצליח לך יותר ממה שהצליח לי. אני עם הילדים שלי לא מסתדר בכלל."
"יש לך ילדים?" נדהמתי.
"כן, שלושה, אבל אנחנו כמעט לא בקשר. אימא שלהם דאגה לזה."
"אימא שלהם?"
"כן, גרושתי."
"היית נשוי?"
"כן. למה אתה מתפלא? לא סיפרתי לך שאני גרוש?"
"לא, אתה אף פעם לא מספר לי כלום."
"גם אתה לא."
"נכון אשר, אתה צודק. איך זה שבאת בלי להתקשר קודם?"
"התקשרתי, אבל לא ענית. איפה היית? בחדר כושר?"
"כן. נורא השמנתי לאחרונה, אני לא אוהב את עצמי ככה, החלטתי להתחיל לעבוד קצת על עצמי."
"לדעתי אתה בסדר גם ככה, אל תעבוד קשה מידי, חבל על הגב שלך."
"המדריך כושר בנה לי תוכנית אימונים ושמר עלי כדי שאני לא אגזים, מילי חושב שהוא נדלק עלי." הצטחקתי כי הרעיון שהבחור הצעיר והיפה הזה יתייחס בכלל לגרוטאה משומשת כמוני הצחיק אותי.
אשר לא נראה משועשע, הוא סקר אותי במבט עייף וקם. "אני חושב שעדיף שאני אלך." אמר בקרירות ופנה לדלת.
הופתעתי וקצת נפגעתי. "מה, אתה הולך? למה? נפגעת? אני סתם צוחק אשר, אל תלך." הנחתי יד על כתפו, הוא ניער אותה מעליו וניסה לצאת.
אין לי מושג למה לא הנחתי לו ללכת, אבל משהו בהבעת פניו, משהו כל כך פגוע ואומלל נגע בכאב שהחבאתי עמוק בתוכי.
"בבקשה אשר." אחזתי בזרועו, "אני מתנצל אם נפגעת. אני מאוד שמח שבאת, אל תלך, בוא, שב ותדבר איתי."
לא יודע מה השפיע עליו יותר, דברי או הנימה המפצירה בהם הם נאמרו, אבל הוא התרכך וחזר לשבת על הספה, נראה נבוך קצת, כמעט מבויש.
"מה הבעיה אשר, אתה בסדר?"
"לא יודע. יש איזה... יש איתי איזה בעיה שצריך לברר."
"לברר מה? על מה אתה מדבר?"
"גילו שיש לי איזה כתם על הריאה, לא ברור מה זה בדיוק, אבל צריך לעשות מין ביופסיה כזו... זה לא ממש רציני, רק כמה שעות אשפוז, אבל הרופאים מתעקשים שאני אבוא עם מלווה שיחזיר אותי הביתה כי אולי אני ארגיש לא טוב אחר כך. סליחה שאני מנדנד לך, אבל פשוט... העניין הוא שאני צריך מישהו שיהיה איתי לייבו ואין לי אף אחד חוץ ממך." אמר אשר בפשטות שנגעה לליבי.
הנחתי יד על ברכו. "ברור שאני אבוא, אין שום בעיה. מתי אתה עושה את הבדיקה הזו?"
הוא נאנח. "מחר." אמר בחוסר רצון, "אני צריך להיות במחלקה כירורגית בשמונה בבוקר. הכנתי הכול, התחייבות מקופת חולים וכל הבדיקות. בעבודה אמרתי להם שאני צריך יום חופש בשביל סידורים, לא רציתי לספר לאף אחד שאולי... אולי..."
"מה אולי? למה אתה מתכוון? לסרטן?"
"כן." הניד אשר את ראשו הגדול ואחר כך הסב ממני את פניו כדי שלא אראה שעיניו מלאות דמעות.
"אשר, אל תפחד, יהיה בסדר." הנחתי יד מרגיעה על כתפו.
"אני לא פוחד." הוא מחה בזעף, "אני רק מודאג. אבא שלי נפטר מסרטן ריאות ואני... אני דואג."
"אבא שלך עישן?"
"כן. עישן מגיל צעיר, וגם אני, אבל אחרי שהוא חלה הפסקתי. כבר עשרים שנה לא נגעתי בסיגריה ופתאום, כתם." קול יפחה עלה מגרונו והוא ברח לשירותים ונשאר שם זמן רב.
כשיצא הצעתי לו שיישאר לישון איתי.
"תודה, אבל לא בא לי סקס." אמר בכבדות ושוב פנה לדלת.
"גם לי לא מתחשק, בטח שלא אחרי ההתעללות שעברתי היום בחדר כושר."
"אז מה הטעם שאני אשאר לישון אתך?"
"סתם, בשביל הכיף."
"מה כיף בלישון עם יצור?" אמר אשר בביטול.
"אתה לא יצור, תפסיק לדבר שטויות. נו, בוא כבר, נכין ארוחת ערב יחד, נראה חדשות, נשתה בירה. גם לי לא בא להיות לבד, קדימה אשר, תן חיוך קטן, חיוך פיצפון? למעני?"
הצלחתי להצחיק אותו והוא נעתר לבקשתי ונשאר איתי וככה יצא שדווקא בערב בו לא היה לנו סקס התחלנו להכיר זה את זה.
במקום להזדיין דיברנו, סיפרנו אחד לשני על החיים שלנו - הוא על אשתו והילדים שלו שדחקו אותו מתוך חייהם אחרי שהתגלה שהוא הומו, ואני על נועם שאהב אותי ונתן לי להרגיש נפלא עד שיום אחד פשוט שמט אותי מתוך חייו והלך לדרכו, משאיר אותי שבור ואומלל.
בלילה ישנו יחד חבוקים ובבוקר נסענו יחד לבית החולים לעשות את הבדיקה של אשר.
הכול הלך בלי בעיות עד שהוא יצא מחדר הבדיקות. בזמן שחיכינו לסניטר שיעלה אותו למחלקה הוא התחיל להתנשף ולהתנשם כמו דג שהוצא מחוץ למים, טען שהוא מתקשה לנשום, התלונן שהוא נחנק ועיניו התרחבו מפחד.
מבוהל רצתי להביא רופא שהרגיע אותי שזו תופעה מקובלת אחרי בדיקה כזו, הסביר שמדובר רק במעט אוויר שדלף לקרום הריאה ונתן לאשר זריקה. אחר כך הרכיב צינור חמצן על אפו והורה לו לשכב בשקט ולנוח.
ישבתי לצידו, מחזיק בידו עד שנרדם ואחר כך נמנמתי קצת בעצמי. אכלנו יחד ארוחת צהרים של בית חולים, מתחלקים במנה שלו, ומשם הלכנו לעשות צילום רנטגן.
אחרי המנוחה אשר חש הרבה יותר טוב וכשהתברר שהכול בסדר נשלחנו הביתה.
אשר התעקש לנהוג בעצמו, אבל הבחנתי שהוא מתקשה מעט לנשום ולכן  טרחתי לעלות איתו לדירתו כדי להיות בטוח שהוא הגיע בשלום. הוא גר בדירה קטנה שנמצאה בקומה שלישית בלי מעלית. הטיפוס במדרגות היה קשה לו מאוד, הוא נשען על המעקה, התנשם בכבדות ורק בקושי הצליח להגיע לדירתו.
לא אהבתי את המקום הזה – קטן, אפל, מבולגן ומחניק.
"אשר אתה לא צריך להישאר לבד, אתה עדיין חלש. למה שלא תיקח איתך קצת בגדים ומברשת שיניים ותבוא אלי עד שתרגיש יותר טוב?" הצעתי.
הוא העביר מבט סביבו, נראה מופתע כאילו רק עכשיו ראה באמת איפה הוא גר. "דירה איומה, נכון? לא נורא, החוזה נגמר לי בקרוב."
"ולאן תעבור מפה?"
"לא יודע. עוד לא טיפלתי בזה. הייתי עסוק מידי עם הבדיקה והכל, אחרי שאני אקבל את התשובה בשבוע הבא אני אתפנה לחפש משהו אחר."
"מה דעתך שעד אז תישן אצלי? יש לי מספיק מקום, אם ימאס לך לישון איתי תעבור לחדר האורחים."
הוא הניח יד כבדה וחמה על כתפי והביט בפני בחיבה, "אני לא חושב שאי פעם ימאס לי לישון אתך לייבו." אמר, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו נישק אותי על פי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה