6. מישמיש
איתן התעקש לשלם את החשבון, ואם לא די
בכך גם עמד על כך שייקח את דור הביתה. "זה בסדר, אתה יכול להוריד אותי פה."
ניסה דור להיפטר מבן דודו השתלטן כשהם נכנסו לרחוב שלו, אבל איתן רק צחק ואמר לו
להפסיק להיות ילד, "אל תדבר שטויות, קבעתי הערב עם אפרת." המשיך לנסוע
מהר מידי עד שהגיע לבית הדו משפחתי, והחנה את מכוניתו ברישול מול השער.
הם נכנסו פנימה וגילו את אפרת ואת נורי
נאבקים נואשות בפוטון כתום שסירב להתגמש ולהיכנס לחדר השינה הקטן. "לא יעזור,
חייבים להפריד את ארגז המצעים מהמשטח של המזרון אחרת הוא בחיים לא יעבור דרך הדלת."
פסק איתן שניסה לשווא לעזור, "למי יש מברג?"
"לי יש, אבל למה אנחנו חייבים
לדחוף את הענתיקה המכוערת הזו לחדר העבודה?" התעצבן דור, ונעץ מבט נרגז באפרת,
"זה לא הפוטון הישן של ההורים שלך? חשבתי שהם כבר זרקו אותו?"
"כן, הם הסכימו לתת לי אותו במקום
לתרום אותו." הודתה אפרת, נבוכה מעט, "אני יודעת שהוא לא נראה משהו, אבל
הוא נוח מאוד." הגנה על הרהיט האומלל, "לא חשבתי שהוא יהיה כבד כל כך."
הוסיפה.
"תשני עליו את אם הוא כל כך נוח."
התחיל דור להפריד בין מסגרת הפוטון לבין ארגז המצעים שלו.
"בחייך, אל תהיה שמוק כזה דור,"
התערב איתן, "הבטחת לי שתיתן לאפרת את חדר השינה הגדול."
"הוא לא חייב, לא אכפת לי לישון
על הפוטון." נחפזה אפרת לפייס.
"אבל לי אכפת." התריס איתן, "הדבר
המחורבן הזה יהרוס לי את הגב." בעט בזעף במזרון הדק של הפוטון שהיה מקופל
בפינה כמו מין נקניקייה כתומה ענקית.
"נו, די, תפסיקו להתווכח."
אסף נורי בקפידה את כל הברגים לתוך צנצנת קטנה, "דור יכול לישון בחדר שלי,
אני אשן ברצון בחדר הקטן, אני דווקא אוהב פוטונים."
"ממתי אתה אוהב פוטונים? לדעתי מה
שאתה אוהב זה להיות פראייר." הקניט אותו דור אחרי שהם התגברו, בלי עזרת איתן
שבמקום להושיט כתף רק התלונן מרות על בעיות הגב שלו, על הפוטון הסרבן, הכניסו אותו
לחדר הקטן, הרכיבו אותו מחדש, פרשו עליו את המזרן הכתום, ונשכבו עליו כדי לנוח
מהמאמץ.
מה שאני אוהב זה אותך, חשב נורי, אבל
העדיף ברוב תבונה לשמור את רגשותיו לעצמו, ורק שאל את דור אם לא כואב לו הגב מכל
המאמץ.
"כן, קצת." הודה דור, התיישב
באנחה ושפשף את שיפולי גבו.
"רוצה עיסוי? אני ממש טוב
בעיסויים, רק תשכב על הבטן ותוריד את החולצה קודם." התלהב נורי.
"אהה... אני, תשמע נורי, אם כבר
מדברים על זה..." נשכב דור על בטנו, מציץ מעבר לכתפו בנורי.
"על איזה זה?" הרים נורי את
שולי חולצתו, חושף את גבו, "זה ממש לא נוח ככה, קדימה, תוריד לגמרי את החולצה."
פקד.
דור נאנח, פשט את חולצתו ונשכב שוב,
מפקיר את שרירי גבו הדואבים לידיו החזקות והחכמות של נורי. "תקשיב נורי, בקשר
למה שהיה אתמול בלילה אז... אהה... אוי..."
"כואב לך?" הפסיק נורי את
העיסוי.
"כן, קצת, אבל זה גם... קדימה,
תמשיך, רק בעדינות."
"אי אפשר בעדינות, הכל אצלך תפוס
ומתוח נורא, אני לא אשאל אותך אם אתה עובר תקופה קשה כי אני יודע שכן, אבל תדע לך
שכל מה שקורה לך בחיים משפיע גם על הגוף שלך, השרירים שלך קשים כמו אבנים."
"אני מבין." גנח דור, וניסה
לרפות את שריריו ולהתמסר לעיסוי, אבל משום מה מגעו של נורי בגבו ובכתפיו גרם לאברו
להזדקף, מה שכמובן הגביר את המתח שחש, "תשמע נורי, זה ממש... אחח... זה ממש
טוב נורי, אבל הבעיה היא... אני רוצה להסביר לך ש..."
"אתה לא צריך להסביר כלום."
קטע נורי את גמגומיו, "אני יודע מה מטריד אותך ואתה סתם עושה עניין משטות,
מציצה זה לא כזה סיפור גדול, תשכח מזה, לא קרה כלום."
"או. קיי. אם אתה אומר אז או. קיי.
בסדר, רק ש... פשוט רציתי שתדע שזו פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי, עם גבר אני
מתכוון, ושאני... אני פשוט רוצה שתדע שנורא נהניתי אתמול אבל אני לא הומו, זה הכל."
"בסדר, רשמתי לפני, דור לא הומו."
הכריז נורי בעליצות מלגלגת שנועדה להסוות את מפח נפשו, וקם מהמיטה, טופח על כתפו
של דור, "יאללה, העיסוי נגמר, קום בבקשה מהמיטה שלי, אני רוצה לישון."
"מה, עכשיו? אבל רק שמונה בלילה,
ועוד לא אכלת ארוחת ערב, אתה לא רעב? אני כן. מה דעתך שאני אכין לשנינו ארוחת ערב?"
"בסדר." התרצה נורי, "אבל
מה עם אפרת ואיתן?"
"לא יודע ולא אכפת לי, אם הם
רעבים שידאגו לעצמם." הצהיר דור במרדנות, והלך להכין ארוחת ערב, מתעלם
בהפגנתיות מהגניחות והצחקוקים שבקעו מבעד לדלת חדרה הסגורה של אפרת. הוא הכין
חביתה, וסחט מיץ לימון על טונה שהוציא מקופסת שימורים, והניח בצלחת. נורי שהצטרף
אליו חתך ירקות וקלה לחם בטוסטר. הם ישבו אחד מול השני ונהנו יחד מהארוחה הפשוטה
והטעימה.
"רוצה תה?" הציע דור אחרי
שסיימו לאכול.
"כן, בא לי תה לואיזה, אני אכין
את התה ואתה תקטוף כמה עלים מהשיח בחוץ, רוצה עם דבש או עם סוכר?"
"עם דבש כמובן." השיב דור
ויצא החוצה לקטוף כמה עלי לואיזה מהשיח גדול שצמח פרא ליד שער הגינה. החצר הייתה
חשוכה למחצה, והוא שם לב לגור הקטן והמורעב שמצא מחסה מתחת לשיח רק כשדרך עליו
בטעות. הגור ייבב בקול חד, ודור פלט צעקת בהלה וקפץ מבוהל, לאחור, "מה זה?"
צעק, "נורי, תדליק את האור, מצאתי פה כלב."
נורי הדליק את האור בפטיו והגינה נשטפה
אור. הגור הקטן התכווץ בפחד מתחת לשיח וניסה לחפור את דרכו מתחת לגדר, אבל דור
שהתאושש מההפתעה נחפז להרים אותו, משמיע קולות חיבה וליבוב מרגיעים, "די, די
חמוד, אל תפחד, לא נעשה לך כלום, תן לי להסתכל עליך קטנצ'יק."
"אוי, איזה חמוד! מסכן קטן, הוא
נורא רזה." הצטרף אליו נורי, תראה את הרגל שלו, הוא פצוע, הוא בטח נורא צמא
ורעב. בוא ניקח אותו פנימה." הם הכניסו את הגור הביתה, הניחו אותו על סמרטוט
רצפה יבש, והגישו לו מים ופיסות לחם טבולות בשמן טונה. הגור שתה ואכל ברעבתנות
בעוד שניהם משתופפים לידו, בוחנים אותו בסקרנות. אחרי שהגור השביע את צימאונו
ורעבונו הוא הניח לנורי לבחון את כף רגלו החבולה. "יש לו קוץ." אבחן
נורי, "תחזיק אותו רגע, אני רק אביא פינצטה ו..." הוא שלף בזריזות את
הקוץ מכפו של הגור ששוב ייבב ואחר כך ליקק את כפו הפצועה, אכל קצת שאריות טונה ופיהק.
"הוא עייף, מסכן קטן שכמותו."
הניח נורי את הכלבון הקטן בתוך קופסת קרטון מרופדת בסמרטוט, ונשא אותו לחדרו, הניח
את הקופסה בעדינות מתחת לשולחן המחשב, וכיבה את האור הראשי, משאיר רק מנורת לילה
קטנה דולקת.
"אולי כדאי שנשאיר לו קצת מים ללילה?"
הציע דור.
"כן, זה רעיון." הסכים נורי
והביא לגור קופסת פלסטיק קטנה עם מים הניח ליד הקופסה שלו והוסיף בפינת החדר גם
ערמת עיתונים ישנים. "שיהיה לו איפה לעשות פיפי בלילה." הסביר.
"איך הוא ידע שכאן זה הבית שימוש
שלו?" תהה דור, "ובכלל, לא עדיף שהוא יצא להשתין בחוץ?"
"אחרי שהוא יגדל הוא יצליח להתאפק
עד הבוקר, אבל נדמה לי שעכשיו הוא עוד קטן מידי." הסביר נורי, "ואני
מקווה שהוא ילך להשתין על העיתון כי כלבים בדרך כלל מעדיפים להשתין על משהו רך."
"רק שלא ישתין לך על הפוטון."
העיר איתן שיצא מהחדר כדי להניח לאפרת לישון, וחיפש משהו טעים לאכול, "אולי
כדאי שתשים לו חיתול?" התלוצץ.
"אל תבלבל את המוח." נעץ בו
דור מבט כועס, "מה אתה עושה פה בכלל?"
"מחפש משהו לאכול, אני מת מרעב,
יש משהו טעים במטבח?"
"יש קצת לחם וגבינה צהובה, תכין
לעצמך טוסט אם בא לך." הציע נורי באדיבות קרירה, והשתרע על הפוטון, "אני
עייף מאוד, אכפת לכם לצאת מפה?"
"קדימה," הדף דור את בן דודו
החוצה, "לילה טוב נורי." סגר את הדלת מאחוריו.
"יש מצב שתכין לי איזה טוסט? אני
ממש מורעב." פנה איתן לדור.
"תבקש מהחברה שלך שתכין לך."
התיז דור והלך לחדרו, מפנה את גבו לאיתן.
"דור, תקשיב רגע," אחז איתן
במרפקו, "נו, די, תפסיק להתנהג כמו תינוק, בוא איתי למטבח, אני רוצה לדבר אתך."
"לא, דיברנו כבר מספיק היום."
ניער דור את זרועו של איתן מעליו.
"אני יודע, אבל לא יזיק אם נדבר
שוב, נדמה לי שאתה פשוט לא מבין מה קורה פה."
"אני מבין טוב מאוד, לא רק שאתה
מזדיין עם החברה שלי לשעבר, אתה עוד מצפה שאני אשרת אותך? תשכח מזה." הכריז
דור אבל בכל זאת הלך למטבח והתיישב, מביט באיתן.
"בסדר, אני אכין לבד." פתח
איתן את המקרר, והוציא גוש גבינה צהובה, קטצ'ופ וזיתים. "איפה הלחם?"
"במקרר, והטוסטר על השיש."
לגלג דור.
"כן, שמתי לב." שמר איתן על
קור רוחו, "תקשיב דור, העניין הוא שאני ואפרת... היא לא כמו כל האחרות, הפעם
אני באמת דלוק על הבחורה הזו, ואני מתכונן להסתובב פה הרבה, אז אולי תרגיע ותתפייס
איתי כבר?"
"יש לי רעיון יותר טוב, אולי תיקח
אותה אתך, ותפסיק להסתובב פה?"
"אני אעשה את זה בסופו של דבר,
אבל לא עכשיו, הסברתי לך כבר על העניין עם המסעדה שאני פותח, עד שאני לא אתחיל
להרוויח קצת כסף מהעסק החדש אני גר אצל ההורים, ואני ממש לא יכול להביא לשם את
אפרת."
"אז בגלל זה אתה מתכנן להתנחל פה?"
החמיץ לעברו דור את פניו.
"כן, קצת, אבל זה זמני, אני מקווה
שלא אכפת לך?"
"דווקא כן אכפת לי, אכפת לי מאוד,
עדיף שתמצא לך ולאהובת ליבך החדשה איזה סידור אחר."
"אני מסכים, אבל נכון להיום זה
בלתי אפשרי, אז תואיל בטובך להפסיק להיות ילדותי כזה."
"ומה אם לא בא לי? ומה אם נוח לי
להיות ילדותי?" התריס דור.
"אתה יודע מה?" איבד איתן את
סבלנותו, "תעשה מה שאתה רוצה, אבל שתדע שאתה מתנהג כמו דביל, ואגב, מה עם
הכלב הזה, מאיפה הוא צץ פתאום?"
"לא יודע וזה לא עסקך, אם אתה לא
רוצה לגור עם כלב בדירה אתה מוזמן לעוף החוצה."
"נו, די כבר דור, זה אני, איתן,
אתה יודע שאני אוהב כלבים, גידלתי כלבים כל ימי חיי, והכלב הזה נראה לי קצת חולה.
צריך לקחת אותו לווטרינר ולבדוק אם יש לו שבב, ואם לא, ורוב הסיכויים שלא כי הוא
נראה כמו כלב עזוב, אז צריך לעשות לו חיסונים, או להעביר אותו לצער בעלי חיים."
"תפסיק לתת לי הוראות."
התעצבן דור, "הכלב הזה הוא שלי ושל נורי, אנחנו מצאנו אותו ואנחנו נחליט מה
לעשות איתו."
"בסדר." אמר איתן בקול רך, "מקובל
עלי, זה הכלב שלכם, ואתם תחליטו עליו, אבל חשבתי שלא יזיק לכם לקבל כמה עצות טובות,
זה הכל." סיכם, לעס את הטוסט שלו ולאחר כך לגם מהתה שהכין לעצמו.
"אף אחד לא ביקש ממך עצות."
המשיך דור להתעצבן, "ועוד דבר איתן, אם אתה מתכוון לגור פה עם אפרת אז תתחיל
להשתתף בהוצאות, אנחנו לא ההורים שלך, והאוכל שאתה אוכל עלה לנו כסף, ואל תשכח שגם
המים והחשמל זה לא חינם."
"בסדר, אתה צודק." הסכים
איתן בנחת, והכניס את כלי האוכל שלו למדיח. "מחר נכנס אספת דיירים ונדון בכל
העניין." ניגב בזהירות את השיש ואת השולחן, "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני
הולך לישון, לילה טוב."
עצבני בגלל הסירוב העיקש של איתן לריב
אתו כהלכה הלך דור להתקלח, ואחר כך חזר לחדר שקיבל מנורי. החדר היה נחמד - מיטה
כפולה עם ראש עץ מקושת, חלון גדול עם וילון שקוף, ארון קיר מרווח, שולחן כתיבה נאה
ושני כסאות.
הוא השתרע על המיטה, הדליק את מנורת
הלילה והתחיל לקרוא ספר מתח שמצא מונח על השידה לצד מיטתו, אבל התקשה להתרכז,
וכמעט שכיבה את האור כששמע פתאום יבבה דקה עולה מחדרו של נורי.
הוא נחפז החוצה וגילה את נורי פותח את
הדלת לפני הכלב שיצא החוצה והשתין בגינה, ואחר כך חזר פנימה, מכשכש בזנבו. "ראית
איזה חכם הוא?" שמח נורי, נשמע כמו אב גאה, "מחר אני לוקח אותו לווטרינר
לבדוק אם יש לו שבב, ואם הוא צריך חיסונים, זה בסדר מבחינתך?"
"כן, בטח, זאת אומרת... תגיד נורי,
מה נעשה אם הוא לא שייך לאף אחד? אתה רוצה שנחזיק אותו פה?"
"כן, תמיד רציתי כלב, זו אחת
הסיבות שרציתי לבוא לגור פה ולא בדירה. תכננתי ללכת לצער בעלי חיים לבחור כלב, אבל
לשמחתי הכלב בא אלי. אני יודע שאתה זה שמצאת אותו דור, אבל אם אין לך התנגדות אני
רוצה להיות זה שמגדל אותו."
"אנחנו לא יכולים לגדל אותו יחד?"
נפגע דור מעט, הוא לא כל כך אהב כלבים ובעצם פחד מהם בגלל אימו שפחדה מכלבים פחד
מוות אבל משום מה חש דחוי כשנורי לקח על עצמו את האחריות על המציאה הלא צפויה שהוא
מצא שלא בטובתו.
"בשמחה, אבל דור, אל תשכח ש...
זאת אומרת, הרי לא נגור פה תמיד, ואתה בטח תעבור לגור עם מישהי באיזה שלב."
"כן, אתה צודק." הסכים דור
בעגמומיות.
"אבל בינתיים נוכל לגדל אותו יחד."
חייך אליו נורי בעידוד, "מה דעתך שנקרא לו מישמיש?" הציע.
"מישמיש זה שם מעולה." הסכים
דור, "לילה טוב נורי, לילה טוב מישמיש."
"לילה טוב דור." ענה נורי,
ליטף קלות את כתפו והוסיף נשיקה קלילה על לחיו לפני שהדף אותו החוצה וסגר את הדלת.
7. כשזה זה, זה זה
"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."
סימס נורי לדור לקראת הצהריים. "מה אתה רוצה לשמוע קודם?"
דור ניצל את הפסקת הצהריים וחמק למגרש
החנייה של המפעל כדי שאיש לא ישמע אותו והתקשר לנורי, "ספר קודם את הטובות."
ביקש.
"למישמיש אין שבב, והווטרינר חושב
שהוא לברדור מעורב, כנראה עם כנעני, ושהוא בערך בן חצי שנה. הוא אמנם קצת רזה
וטיפה מוזנח, אבל בריא וחכם ומתוק. הווטרינר אפילו הציע למצוא לו בית אם אנחנו לא
רוצים אותו, אבל כמובן שאמרתי לו מיד שישכח מזה."
"טוב מאוד." שמח דור, ורק
אחר כך עלה בדעתו שהוא שמח פחות בגלל הכלב, אלא בעיקר כי נורי שמח.
"הווטרינר נתן לו חיסונים ושם לו
שבב, וקנינו לו אוכל ורצועה וקולר, וקולר נגד קרציות, וגם אמפולות נגד פרעושים,
וגם כלי אוכל מנירוסטה ומיטת כלב ו..."
"רק רגע, מי זה אנחנו? ומאיפה היה
לך כסף לכל הקניות האלה? ואם כבר מדברים על זה, כמה הכל עלה?"
"הכל עלה תשע מאות ₪ כולל הדיסקית
עם השם של מישמיש ומספר הטלפון שלי ושלך, אבל היא תהיה מוכנה רק בשבוע הבא כי לוקח
זמן להכין אותה."
"תשע מאות ₪." נאנח דור,
תוהה איך יעמוד חשבון הבנק שלו בהוצאה הלא צפויה הזו.
"אל תדאג, איתן שילם הכל."
"איתן?" נדהם דור, "איתן
הבן דוד שלי? מה פתאום?"
"הוא אמר שככה הוא ישלם לנו על
ההוצאות שיהיו לנו על האירוח שלו. אני יודע שאתם קצת בכאסח דור, אבל האמת שלא
הייתי יכול להסתדר בלעדיו, הוא הסיע אותי ואת מישמיש לווטרינר ממש מקסים שנתן לנו
יחס של אחמי"ם, ואחר כך לחנות לאוכל של בעלי חיים ששייכת לחבר שלו וגם שם
התייחסו אלינו כמו אל נסיכים ועשו לנו הנחה יפה." נורי הצטחק קלות, "אולי
הוא לא בן דוד כל כך מוצלח, אבל הוא ממש מבין בכלבים."
ליבו של דור התחמץ מקנאה, שוב איתן
עושה לו את זה, גונב לו את החברים ואת תשומת הלב ומשתלט על כל מה ששייך לו, קודם
אפרת ועכשיו נורי... אבל רק רגע, מה נורי? הרי הוא רק.... הוא ניער את ראשו כמנסה
לגרש את המחשבות המטרידות שזמזמו בו, ביקש מנורי להודות לאיתן על טרחתו, ושאל מה
החדשות הרעות.
"אפרת הביאה חתולה, היא טוענת שזה
סוכם עוד לפני ששכרתם את הבית, שתגדלו חתול והיא ממש עצבנית מזה שפתאום צץ לנו כלב
בבית."
"אהה... החתולה... אבל חשבתי...
חשבתי שבגלל שאנחנו כבר לא יחד היא תבטל את עניין החתולה." נאנח דור, מרגיש
איך מתחיל להתפתח אצלו כאב ראש טורדני.
"מצטער, אבל היא לא חשבה ככה,
ועכשיו יש לנו בבית חתולה סיאמית חמודה מאוד, ובחצר כלב סקרן ומלא מרץ, והיא לא
מרשה לו להיכנס מרוב פחד שהוא יטרוף את החתולה, איתן מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה
שהיא מגזימה, ויש המון כלבים שמסתדרים עם חתולים, אבל היא לא מוכנה לקחת סיכון
ודורשת שנסלק את הכלב."
"בשום פנים ואופן לא!" צעק
דור.
"זה גם מה שאיתן אמר לה לפני שהוא
הלך."
"הוא הלך? לאן?"
"למסעדה החדשה שלו כמובן, וגם אני,
האמת, חייב ללכת עוד מעט לעבודה. יש מצב שתחזור הביתה קודם?"
"אני לא חושב שזה אפשרי, אולי
תיתן לי לדבר עם אפרת?"
"בטח, אבל תיזהר, היא מה זה
עצבנית."
אפרת לקחה את השפופרת והתפרצה בטענות
שמה פתאום דור הביא כלב בלי לשאול אותה קודם? מה זה החוצפה הזו, ואיך הוא מעז
להתעלם ממנה ולעשות לה דווקא?
"אפרת תקשיבי רגע, אף אחד לא מנסה
לעשות לך דווקא, הכלב פשוט צץ לנו בחצר, זה לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה, בדיוק כמו
שהסיפור בינך לאיתן פשוט קרה." אמר לה דור בקול שקט ותקיף, בתקווה שאזכור
העוול שעשתה לו ישקיט אותה.
זה עבד, היא סיננה שהוא נבזה ואין בכלל
מה להשוות, אבל הסכימה לבסוף להניח למישמיש לשהות בחצר ובפטיו, ולהשאיר את החתולה
נעולה בבית.
"תקפידי לסגור טוב את השער לפני
שאת יוצאת, ושימי לב שיש לכלב מספיק מים." הזהיר אותה נורי, מפזר סביב מיטת
הפלסטיק המרופדת של מישמיש צעצועי כלבים ועצם טעימה לכרסום.
"בסדר, בסדר, זה רק כלב, לא תינוק,
מה, אתה לא קושר אותו?"
"לא. את לא יודעת שאסור להשאיר
כלב קשור בלי השגחה? ובמיוחד גורים, אני פוחד שהוא יפתח חרדת נטישה, הלוואי והייתי
יכול להישאר איתו עד שדור יחזור."
"אני יוצאת רק בעוד שעה, דור חוזר
בעוד שלוש שעות, הכלב יהיה לבד סך הכל שעתיים, זה לא כל כך הרבה זמן." ניסתה
אפרת להקל על דאגתו.
"זה הרבה זמן לגור." נזף נורי,
"אני רק מקווה שאף אחד לא יגנוב לנו אותו, אולי נדבר עם השכנים שיציצו מידי
פעם לבדוק שהוא בסדר?" הציע.
"מה שכנים? אני לא יכולה לבקש מהם
דבר כזה, אני לא מכירה אותם בכלל וגם אתה לא."
"אז הגיע הזמן שנעשה הכרה."
החליט נורי, התגבר על ביישנותו הטבעית ונכנס לחצר השכנים הצמודים לביתם, דפק על הדלת
והציג את עצמו בפני מאיה, ילדה ממושקפת, שמנמונת וביישנית שהתלהבה ממישמיש והסכימה
מיד לקפוץ מידי פעם לחצר ולהשגיח עליו.
דור חזר מוקדם מהרגיל אחרי שסיפר לבוס
שיש לו כאב ראש נוראי והוא מרגיש חולה - הראש באמת כאב לו - וגילה לשמחתו את בת
השכנים הצעירה משתעשעת עם מישמיש ועם חתולה סיאמית יפה להפליא בעלת פרווה בהירה עם
שולי שוקולד, ועיניים כחולות מדהימות.
"היא עמדה בחלון וביקשה לצאת לשחק
איתנו אז פתחתי לה את הרשת." הסבירה מאיה בתמימות, ושמחה מאוד כשדור לא רק
הודה לה מקרב לב אלא גם נתן לה שטר של עשרים ₪ וביקש ממנה לשאול את רשות הוריה
להפוך לשמרכלב וחתול הקבועה שלהם.
"אני בטוחה שהם יסכימו."
צייצה מאיה, ודילגה הביתה, שמחה וטובת לב.
"חזרת כבר, הכל בסדר אצלכם?"
סימס נורי לדור.
דור התקשר אליו מיד חזרה, "הכל
מעולה," דיווח בשמחה, "מאיה פתחה את החלון ונתנה לחתולה לצאת, והיא
שיחקה נהדר עם מישמיש, הם נעשו חברים ממש טובים."
"באמת מדהים, איזה מזל שמישמיש
כזה נשמה, פחדתי שהוא ירצה לרדוף אחרי החתולה,
אבל הוא מתייחס אליה יפה מאוד, וגם היא
עוד לא שמעה כנראה שכלבים וחתולים לא מסתדרים, היא בכלל לא פוחדת ממנו, איך אפרת
קוראת לחתולה?"
"לא יודע, אני חושב שהיא עוד לא
החליטה על שם, לדעתי צריך לקרוא לה סאלי."
"סאלי..." הרהר דור, "כן,
אתה צודק, השם הזה באמת מתאים לה." הסכים, "מתי אתה חוזר נורי?"
"אם איתן יקיים את ההבטחה שלו
ויאסוף אותי עם המכונית שלו מהמרפאה אני אהיה בבית עד תשע. יש מצב שתכין משהו
לאכול, איזה סלט או משהו בסגנון?"
"בכייף, להתראות נורי."
כולם חזרו הביתה בערך באותה שעה, ואחרי
שאכלו את הסלט והטוסטים שהכין דור התיישבו לאספת הדיירים הראשונה בתולדותיהם.
אפרת התלהבה מהשם סאלי, והם החליטו שזה
יהיה שמה של החתולה ושהיא תגור בעיקרון בחדרה של אפרת, ותעשה את צרכיה בארגז החול
שיונח בחדר הכביסה.
אחרי שהעניין הזה סודר הם פתחו את יומניהם
והכינו טבלת תורנויות מסודרת כך שבכל יום אחד מהם יהיה אחראי על הקניות ועל הבישול, על
הניקיון, על השקיית הגינה ועל האכלת בעלי החיים. אפרת הגדילה לעשות ואפילו ליטפה
את מישמיש והסכימה שהוא בעצם חמוד מאוד ושיפה מצידו שהוא לא רואה בסאלי חטיף טעים,
ונורי הסכים באדיבות שאולי זה רעיון טוב שתהיה למישמיש חברה בזמן שהם לא יהיו בבית.
הם החליטו פה אחד שהמיטה של מישמיש
תוצב בחדרו של נורי, ושהוא יאכל בפטיו, ועל פי דרישתו התקיפה של איתן נשבעו, כל
אחד לחוד, לא להניח לכלב לטפס על המיטות שלהם, ולא להגניב לו אוכל מצלחותיהם גם אם
הוא יביט בהם במבט מתחנן ונורא ירצה ביס.
"חייבים לאלף אותו כבר מגיל צעיר
ולקבוע לו גבולות ברורים." הסביר איתן בכובד ראש, "וזה בדיוק מה שצריך
לעשות גם עם ילדים." הוסיף.
"זה מה שאתה מתכנן לעשות לילדים
שלך, לאלף אותם?" העוותה אפרת את פניה במיאוס.
"התכוונתי להגיד שצריך לחנך אותם."
ריכך איתן את דבריו, "לקבוע להם גבולות ולא לפנק אותם כי זה יזיק להם בסופו
של דבר."
"בסדר." התרצתה אפרת, פיהקה,
הכריזה שהיא עייפה עד מוות ופרשה לישון.
"גם אני עייף מאוד." קם איתן
כדי להצטרף אליה, מחייך אל נורי ודורי שפינו יחד את השולחן. "המסעדה מתקדמת
יפה מאוד." גילה להם, "ואם לא יהיו הפתעות לא נעימות אני חושב שתיפטרו
ממני בעוד חודש בערך."
"כל כך מהר, כל הכבוד, איפה אתה
מתכנן לגור?" שאל נורי.
"אני עוד לא בטוח, שמתי עין על
בית אחד עם חצר גדולה שמאוד מוצא חן בעיני, אבל קודם אני צריך לקבל את האו. קיי.
מהאישה." חייך איתן בזחיחות דעת.
"אתם מכירים בקושי שבוע וכבר אתם
מדברים על חינוך הילדים ואתה מתייעץ איתה איפה לגור?" השתומם דור.
"כן, ראית מה זה? בקושי נפגשנו
ואני כבר שפוט שלה." הצטחק איתן "ואל תדאגו, לפני שנעזוב אני אמצא לכם
שותף שלישי במקום אפרת."
"תודה רבה לך, אבל אתה בטוח שאפרת
רוצה לגור אתך?"
"כן, לגמרי, אני יודע שהכל קרה
מהר מאוד, אבל כשזה זה, זה זה, ושנינו מסכימים שאין טעם לחכות, אנחנו לא רוצים
להיות הורים מבוגרים." הפתיע אותם איתן, והסתלק, מחייך לעצמו בשביעות רצון.
"הוא פועל ממש מהר, הבן דוד שלך, הם
בקושי נפגשו והוא כבר מדבר על חתונה? מה הלחץ?"
"שמעת מה הוא אמר, כשזה זה, זה זה."
ציטט דור את דבריו של איתן.
"אולי אצל סטרייטים זה עובד ככה,
אבל לא אצל הומואים." אמר נורי בעגמומיות, "אצל הומואים גם כשזה זה ויש
אהבה והכל זה אף פעם לא מחזיק מעמד יותר מידי זמן."
"לא? למה לא?"
"לא יודע, אבל עובדה, יש מעט מאוד
זוגות של גברים שמחזיקים יחד שנים."
"גם אצל סטרייטים זה מתחיל להיות
נדיר, כולם מתגרשים בזמן האחרון, אצל הומואים לפחות אין ויכוח על הילדים והרכוש."
ניסה דור לנחם את נורי, ואחר כך שאל, מעט בביישנות, אם הוא יוצא עם מישהו.
"לא, ולא סביר שזה יקרה בעתיד
הקרוב." השיב נורי קצרות, כמעט בגסות, והסתלק לחדרו בפרצוף חמוץ.
דור ראה קצת טלוויזיה ואחר כך הלך
לחדרו וניסה להירדם, אך לשווא, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על טון קולו המרוחק של
נורי כשענה לו ועל הבעת פניו העצובה כשפרש לחדרו, ולתהות אם העליב אותו באיזה
אופן. המחשבה שדורי פגוע בגללו, אולי אפילו מתעב אותו, הטרידה אותו מאוד. אחרי
כשעה נמאס לו להתהפך מצד לצד, והוא קם מהמיטה וניגש לדלת חדרו של נורי, פס אור דק
שבצבץ מתחת לדלת נתן לו אומץ להקיש עליה
"כן." קרא נורי, ודור פתח את
הדלת והציץ פנימה, "אני מקווה שלא הערתי אותך."
"לא, אני... אני סתם שוכב וחושב,
מה קרה, למה אתה לא ישן?"
"ככה," משך נורי בכתפיו, "בוא,
שב." טפח בהזמנה על קצה מיטתו, "הכל בסדר דור?"
דור התיישב, "כן, נלחצנו קצת
בבוקר, אבל בסוף הכל הסתדר לא רע, נכון נורי?"
"כן, נכון לעכשיו הכל הסתדר מצוין."
הסכים נורי.
"יופי, כי הייתה לי הרגשה שאתה
איכשהו... כשדברנו קודם נעשית פתאום נורא רציני כזה, וקיבלתי רושם שהעלבתי אותך או
משהו."
"לא, ממש לא, אבל יפה מצידך לשאול."
חייך אליו נורי, וטפח קלות על ברכו.
דור לכד בכפו את כף ידו של נורי, מהדק
אותה לברכו, "אתה יודע נורי, חשבתי עליך כל היום." התוודה.
"באמת?" הופתע נורי.
"כן, באמת, כל הזמן חשבתי איזה
מתנה לקנות לך."
"מתנה, רצית לקנות לי מתנה, מה
פתאום?"
"זה בדיוק מה שגם אני שאלתי את
עצמי, למה מתחשק לי כל כך לקנות לך מתנה? בדרך כלל אני נתקף חשק לקנות מתנות רק למי
שאני אוהב, ועד היום התאהבתי כמובן רק בנשים, כי, כמו שאתה בטח יודע, אני הרי לא
הומו, אבל משום מה היום..." הוא השתרע לצידו של נורי וסיבך את אצבעותיו
בתלתליו, "אפשר לנשק אותך?" שאל.
נורי גיחך, "תנסה ונראה מה יקרה."
8. זה תלוי רק בך
קול יבבה דקיק העיר את דור משנתו ולרגע
לא זכר איפה הוא נמצא, ואז ניסה מישהו לטפס עליו. הוא התיישב ומצמץ, מטושטש משינה,
ואז קלט שהיבבן הקטן שמורט את שמיכתו הוא מישמיש, ושהוא שוכב לצידו של נורי,
וששניהם ערומים.
ראשית פתח לפני הכלב את הדלת הבית,
ואחרי שמישמיש נחפז החוצה חמק דור חרש למקלחת, שטף את פניו והשתין, ואחר כך התעטף
בחלוק המגבת של נורי שהיה תלוי שם ויצא גם הוא לחצר. הוא מצא את מישמיש משתעשע עם
כדור קטן שנשאר זרוק בחצר, הכלב אחז בכדור בשיניו והביא אותו לדור שהבין את הרמז
וזרק אותו לפטיו, מישמיש התלהב ורץ אחרי הכדור, תפס אותו והחזיר אותו לדור. הם שיחקו
ככה כמה דקות עד שדור התעייף והתיישב על מיטת שיזוף מפלסטיק שנשכחה על הפטיו.
האביב כמעט הסתיים, במשך היום היה חם למדי, וכל השדות כבר הצהיבו, אבל הלילות היו
עדיין קרירים מעט, והוא התכרבל בחלוק, נהנה מהריח הנעים שנדף ממנו. "די כבר
מישמיש, אני עייף." אמר לכלב שניסה לפתות אותו להמשיך לשחק, "רצת מספיק,
שב פה בשקט לידי ותירגע."
מישמיש נאנח אנחה כלבית מתלוננת, אבל
ציית, השתרע לרגליו והניח את ראשו הבהיר על כפות רגליו.
דור השעין את ראשו על הקיר ועצם את
עיניו, אני צריך לחזור למיטה אמר לעצמו, אבל מאחר והמחשבה הזו הובילה לתהייה לאיזה
מיטה בדיוק הוא רוצה לחזור, תהייה שבלבלה והביכה אותו, הוא העדיף להמשיך לשבת בחוץ
עם הכלב ולנמנם במקום לעשות מעשה ולהחליט.
"דור, זה אתה?" העיר אותו
קולו של נורי שיצא לחפש אותו, "כמה אתם חמודים." ליטף את ראשו של מישמיש
והתיישב לצידו של דור, רגלו נוגעת לא נוגעת בזו של דור. "החלוק שלי נראה טוב
עליך." העיר כבדרך אגב, והניח את זרועו על כתפו של דור, נשען עליו קלות, "הכל
בסדר דורי?" שאל, נכשל בניסיונו להישמע קליל ומבודח.
"האמת שלא." אמר דור ולכסן
אליו מבט מתנצל.
"אולי כדאי שתלך לישון, תרגיש טוב
יותר אחרי כמה שעות שינה." הציע נורי.
"כן, אני יודע, אבל הבעיה היא
שאני לא בטוח לאיזה מיטה ללכת."
"תלך לאיזה מיטה שבא לך, אתה יכול
לישון איתי או לחזור למיטה שלך, זה תלוי רק בך, אני בהחלט אבין אם תחליט שלא מתאים
לך."
"זהו, שאני לא מצליח להחליט, אני
כבר כמעט בן עשרים ושש, ופתאום אני צריך להחליט אם אני מעדיף בנים או בנות, זה
נורא מבלבל אותי."
"אתה רוצה להגיד לי שעד שפגשת
אותי אף פעם לא חשבת על גברים בצורה כזו?"
"לא, אף פעם, והאמת שגם על בנות
לא ממש חשבתי, זאת אומרת, לא עד שפגשתי את אפרת. הרבה זמן חשבתי שכל העסק הזה של
אהבה וסקס וכל העניין הזה עם זוגיות זה ממש לא בשבילי, לא מושך אותי ולא מתאים לי."
"באמת?" הופתע נורי, "קשה
לי להאמין שאף אחת לא חיזרה אחרי בחור יפה כמוך."
דורי חייך בעצב, "תודה על המחמאה,
אבל רק לפני שנה ומשהו נעשיתי פתאום יפה, קודם הייתי כל כך שמן עד שאף אחד לא רצה
להתקרב אלי, למרות שאם אני חושב על זה טוב אז בעצם היה בחור אחד..." הוא נרעד,
"למרות שהקפדתי ללכת להתקלח כשהמקלחות היו ריקות, בדרך כלל נורא מוקדם בבוקר
או מאוחר בלילה, הוא היה צץ שם כל פעם שהייתי הולך להתקלח, ולא הפסיק להגיד לי...
הייתי בטוח שהוא צוחק עלי, ובסוף נמאס לי ואיימתי עליו שאני ארביץ לו אם הוא לא
יעזוב אותי, ורק אז הוא הפסיק להציק לי, אבל לא הפסיק להסתכל."
"אני לא מבין, אמרת שהיית שמן?"
הזדקף נורי והציץ בפניו של דור, "כמה שמן?"
"שמן מאוד, ממש שמן, רק אחרי
שהורי התגרשו סוף סוף ואבא הסתלק התחלתי לרדת במשקל ולעשות ספורט, אני לא יודע כמה
קילוגרמים הורדתי, אבל הייתי מידה חמישים וירדתי למידה ארבעים ושתיים."
"אני לא מבין, מה הייתה הבעיה עם
ההורים שלך ומה זה קשור למשקל שלך?"
"ההורים שלי חיו רע מאוד מאז שאני
זוכר את עצמי, אין לי מושג איך הם עשו אותי ואת אחותי, אבל כל מה שאני זוכר מהחיים
אתם זה מריבות וצעקות וסכסוכים, וכמובן שהוא בגד בה כל הזמן, ובתמורה היא עשתה לו
סקנדלים ומיררה את חייו כמה שיכלה, הם לא ישנו יחד, ובעצם חיו כמו שני זרים שלא
ממש מחבבים אחד את השני, עד היום אני לא מבין למה הם לא התגרשו שנים קודם."
"ואתה חושב שהשמנת בגלל המצב הרע
בבית?"
"זה מה שהפסיכולוג אמר, וכנראה
שהוא צדק, עובדה שאחרי שאבא הסתלק ונהיה שקט בבית פתאום הדיאטה הצליחה לי וירדתי
במשקל, ואחר כך אפילו נהייתה לי חברה... אם לא איתן אולי הייתי מתכנן עכשיו חתונה."
"וזה מה שאתה רוצה דור, להתחתן עם
בחורה?"
"עד שפגשתי אותך חשבתי שזה מה
שאני אמור לעשות, להתחתן עם בחורה נחמדה וסוף סוף לעשות לאימא קצת נחת, להביא לה
נכדים, ולנסות הכל כדי שתהיה להם ילדות טובה יותר משלי."
"לא שאלתי מה אתה חושב שאתה אמור
לעשות, שאלתי מה אתה רוצה לעשות?" התעקש נורי.
"אני לא יודע." אמר דור בעצב,
וכבש את פניו בכפות ידיו, "אני כבר לא יודע כלום." הוא קם ונעץ מבט זועף
בנורי, "איך נכנסת לי בכלל לחיים נורי? מה אתה רוצה ממני?"
"שום דבר." אמר נורי וקם גם
כן, "ממש כלום, אני הולך לישון, לילה טוב דור." פנה להיכנס הביתה.
"רגע," רדף אחריו דור, "החלוק
שלך."
"עזוב, תשאיר אותו אצלך, מתנה
ממני," אמר נורי, "קדימה מישמיש, הולכים לישון." חיכה עד שהכלב
יכנס פנימה ואחר כך סגר את דלת חדרו בפניו של דור.
במשך כמה ימים הם דיברו רק על ענייני
הבית, והשתדלו להתרחק זה מזה, מניחים לאפרת ולאיתן שישן אצלה כמעט כל לילה לחצוץ
ביניהם, אבל לפתע הגיע סוף השבוע, איתן ואפרת נסעו לבלות יחד עם הוריה של אפרת
בצימר ברמת הגולן, והם נותרו לבדם, רק עם הכלב והחתולה.
כדי להתרחק מנורי לקח דור מעדר והתחיל
לעבוד בגינה בעוד מישמיש מתרוצץ סביבו, חופר באדמה ונובח על ציפורים שריחפו מעליהם.
נורי ישב על מדרגות הבית, וליטף את
החתולה, מביט בפניו החתומות של דור עד שלא יכול היה יותר לשאת זאת, נכנס למטבח,
מילא קנקן במים קרים, הוסיף תרכיז של מיץ לימונענע שמצא במקפיא, הכין מגש עם כוסות,
הוסיף גם כמה עוגיות, ויצא החוצה.
"הבאתי לך שתייה." ניגש אל
דור עם המגש בידו, "תעשה הפסקה, תנוח קצת, תשתה משהו ואולי כדאי שתחבוש כובע?"
"תודה." לקח דור את הכוס
ולגם, "טעים מאוד." אמר ושתה את שאר המיץ.
"קח עוגייה." הציע נורי.
"ברצון, תודה." הסכים דור,
לקח לו עוגייה, התיישב על המדרגות ומזג לעצמו עוד מיץ, "העוגיות מאוד טעימות,
תודה נורי."
"בבקשה." ענה נורי ולקח גם לעצמו
עוגייה, "אתה עוד כועס עלי דור?" נגס בעוגייה.
"אני? מה פתאום? חשבתי שאתה זה
שכועס."
"מה פתאום כועס? לא כעסתי, נעלבתי."
"לא התכוונתי להעליב אותך, אני
פשוט... הייתי צריך זמן לחשוב."
"אני מבין." הנהן נורי בראשו
בכובד ראש, ומזג לעצמו כוס מיץ, "מתי אתה חושב שתסיים לחשוב?"
"לא יודע, תגיד נורי, מתי ידעת
שאתה הומו?"
"מאז שאני זוכר את עצמי,"
השיב נורי ללא היסוס, "אבל הרבה שנים העדפתי להדחיק, לא לחשוב על זה יותר
מידי, כשהייתי ילד זה היה קל, אבל אחרי שהתבגרתי קצת זה נעשה ממש קשה, אני בא
ממשפחה די שמרנית, אפילו מסורתית קצת, הורי אנשים טובים אבל עם דעות מאוד מיושנות,
כשהייתי בתיכון קיוויתי שהעניין הזה פשוט יעלם עם הזמן, כמו פצעי בגרות, התאמצתי
מאוד ללכת ליחידה קרבית כי חשבתי ש... טוב, הייתי רק ילד כמובן, והכי גרוע זה
ששנים לא הצלחתי להתאהב באף גבר, רק בבנות. הייתי קרוב אליהן מאוד רגשית אבל הגעיל
אותי לחשוב על סקס איתן, לקח לי זמן להבין שכדי להתמודד עם המשיכה שלי לגברים
ניתקתי את הקשר בין סקס לרגש. הפסיכולוג שלי אומר שזו בעיה די נפוצה אצל הומואים,
חלק מהם לא מתגברים על זה אף פעם וכל חיי המין שלהם מבוססים על סטוצים ויזיזים."
"באמת? זה נשמע נורא עצוב."
"בהחלט." הסכים נורי.
"מעניין מה הוא היה אומר עלי,
הפסיכולוג שלך אני מתכוון."
"לא יודע, אבל תדע לך שלדעתו רובנו
ביסקסואלים ומסוגלים לעשות סקס גם עם גברים וגם עם נשים."
"עזוב סקס." מחה דור "כשאני
חרמן אני מסוגל לזיין כל דבר, אבל אני מדבר על אהבה."
"כן, גם אני." הסמיק נורי,
וכדי להסתיר את מבוכתו משך אליו את מישמיש והחל להשתעשע איתו במשיכת חבל. הכלבלב
הנרגש אחז בחבל בשיניו ומשך, מטלטל את ראשו ברצחנות, משעשעת אצל יצור קטן ופרוותי
כמוהו, ונורי משך בקצה השני של החבל, גבו מופנה אל דור שהביט במחזה החביב בחיוך,
ונדהם כשנורי פתח והתוודה פתאום, "העניין הוא דור שהתאהבתי בך, עד עכשיו כל
מה שרציתי מגברים זה סקס ופתאום..." הוא הניח לחבל והביט בפניו של דור, פניו
סמוקות ונרגשות ודמעות בעיניו, "אתה הגבר הראשון שאני מרגיש שאני אוהב."
אמר בקול חרישי ומבויש.
"זאת אומרת שהלך עלי, לא יהיה
יותר סקס." ליטף דור בעדינות את תלתליו הפרועים, הרכים.
"מה אכפת לך." טלטל נורי את
ראשו בכעס, מנער מעליו את ידו של דור, "הרי בין כה וכה אתה לא רוצה."
"מי אמר שאני לא רוצה." אחז
דור בעורפו ונישק את פיו.
נורי התמסר לנשיקתו, אבל אחר כך הדף
אותו מעליו, "אתה אמרת שאתה צריך לחשוב ו... אתה כן רוצה?"
דור הנהן, ונישק אותו שוב, מצמיד אותו
אליו בכוח, נהנה לחוש את זקפתו המתעוררת.
"אתה בטוח?" חקר נורי.
דור נאנח, "כרגע אני בטוח רק בדבר
אחד, בוא אני אראה לך במה." קם והחל למשוך את נורי לחדר השינה.
"אתה סתם חרמן כמו כל הגברים."
רטן נורי, אבל הלך איתו ברצון למיטתו, סוגר את הדלת בפני מישמיש המאוכזב שהשתוקק
להמשיך לשחק.
בערב הם יצאו יחד לטיול עם מישמיש,
משאירים את החתולה מנמנמת על הספה. אחרי כמה דקות מתסכלות הם ויתרו על החגורה,
ירדו מהמדרכה לגן שעשועים שבשעה זו היה ריק מילדים, התיישבו על ספסל אבן שהיה חמים
עדיין מהשמש, והניחו לכלב להשתעשע עם כדור מצפצף שנורי רכש בשבילו.
"זה לא שאני מנסה לעשות לך שיחת
יחסינו לאן דור," פתח נורי בקול מתנצל, "אבל הלילה אפרת ואיתן חוזרים,
והייתי רוצה לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות."
"לראות קצת טלוויזיה וללכת לישון?"
הציע דור בשלווה, נורי נשף בקוצר רוח ועיוות לעומתו את פניו ברוגז, ובתגובה דור
ליטף בעדינות את ברכו, "והכי חשוב להירגע." הוסיף.
"אני אירגע אחרי שתגיד לי איפה
בדיוק אתה מתכוון ללכת לישון."
"במיטה שלי כמובן, אני זקן מידי
בשביל הפוטון הזה."
"אהה! ואני לא?" נפגע נורי,
ושוב עלו דמעות בעיניו היפות.
"נורי, די להיות כוסית כזו."
אמר דור בחביבות שנטלה את העוקץ מדבריו, "תסלח לי שאני לא יורד על הברכיים
ונותן לך טבעת יהלום, או שר סרנדה, או מה שלא נהוג לעשות ברגעים כאלה, אבל אם
תפסיק להתעצבן תבין שכרגע הצעתי לך לבוא לישון איתי."
"הלילה או תמיד?" חקר נורי
בחריפות.
"בוא נראה איך אנחנו עוברים את
הלילה, ואחר כך נזרום." התחמק דור מתשובה.
"בסדר," נחה דעתו של נורי,
"אבל מה נגיד לאפרת ולאיתן?"
"שילכו להזדיין? אה, הם כבר עושים
את זה בין כה וכה..." צחק דור, וחיבק את כתפיו של נורי שפניו נותרו זועפות, "לא
יודע מה נגיד להם, מה דעתך שנשתוק וניתן להם להבין לבד?"
"להבין מה? שאנחנו יחד?"
"כן, למה לא?"
"כי... לא יודע, כי זה מביך, מוזר,
לא מקובל? תבחר אתה."
"לא רוצה." התמרד דור, "נמאס
לי לנתח ולנמק כל דבר, מה שאני עושה במיטה זה עסקי בלבד, ואני לא חייב דין וחשבון
לאף אחד, בטח לא לבוגדים האלה."
"או. קי. אני מבין." ענה
נורי בטון מרגיע, "אבל תגיד דור, אתה בטוח שאתה לא עושה את כל זה רק כדי
לנקום בהם?"
"במי, באפרת ובאיתן? להזדיין אתך כדי
לנקום בהם?" הרהר דור בקול, "רעיון מעניין, אבל מה לעשות שהזין שלי לא
עובד ככה, אני לא מוצא שום דבר סקסי בנקמה, רק בתחת החמוד שלך, אז יאללה, בוא נלך
הביתה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה