ג. סיפורי פוגי

5. מיטות מוזיקליות

אחרי שיוסל'ה הלך לישון אצל לייבו שפינה לו חדר בדירה שלו, מפנה לכבודו את המחשב לסלון, נשכבתי על הפוטון, עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר באימא שלי. גם אחרי השיחה עם אבא לא הבנתי למה היא מתה ומה בדיוק קרה בינה לבין סבא וסבתא וכנראה שמעולם לא אדע מה גרם לה לעלות על הרכבת ההיא ולקפוץ ממנה אל מותה. חשבתי כמה מעט ידעתי עליה והצטערתי שהיא מתה לפני שהספקתי להיות בוגר מספיק כדי להכיר אותה. רק עכשיו התחלתי להבין כמה טראגיים היו חייה והצלחתי להפסיק לכעוס עליה שעזבה אותי ולהתחיל להתאבל עליה. חשבתי עליה, צעירה, בודדה ומבוהלת עם תינוק, ובלי בעל, ועם הורים שעזרו לה, אבל גינו אותה והיו מאוכזבים ממנה, ובכיתי עליה בשקט עד שנרדמתי. 

בואו של יוסל'ה הפר את המאזן השברירי שהיה קיים בין ארבעתנו. מאז שיוסל'ה הגיע לייבו לקח לו חופש מהעבודה - קל מאוד כשאתה הבוס של עצמך - זנח לגמרי את נועם ובילה כל הזמן עם יוסל'ה, לוקח אותו לטיולים, מבקר איתו חברים ותיקים, עושה כמיטב יכולתו לשעשע אותו ולהנעים את זמנו, שוכח לגמרי את אשר ואותנו.

"הם גם מזדיינים." אמר לי נועם בקדרות כשהכנו ערב אחד ארוחה משותפת לשלושתנו.

"איך אתה יודע?" שאלתי, שולח מבט לעבר אשר שהיה שקוע בפתירת הסודוקו שלו. קשה היה לדעת מהבעת פניו אם הוא שמע את ההערה של נועם.

"ראיתי אותם."

"ומה עשית?"

"מה אתה חושב? הצטרפתי."

"אתה רציני?" נדהמתי, "כאילו... עשיתם שלישיה?"

"כן, למה לא?"

"למה לא? כי... כי... לא יודע. היה טוב?"

"להם היה נהדר. אני עוד לא בטוח איך זה היה בשבילי."

"הם בטוחים שנהנית מאוד." העיר אשר בלי להרים את ראשו מהסודוקו.

"איך אתה יודע?"

הוא משך בכתפיו ולא ענה.

"האבא הזה שלך הוא חרמן רציני." פסק נועם, הביט בחוסר רצון בפרוסה שבידו והחזיר אותה לצלחת.

"הוא לא באמת אבא שלי." התגוננתי, "אל תשכח שאני מכיר אותו עוד פחות ממך."

שלא ברצוני צץ בדמיוני המראה של יוסל'ה ערום ועם זקפה... התחלחלתי, חש איך הדם זורם לפני וכפות רגלי מתחילות להזיע מרוב מבוכה. "די עם זה נועם, בוא נדבר על משהו אחר." ביקשתי.

"כן, אני מסכים. בוא נדבר משהו אחר, למשל על אשר, מה קורה אתך ועם לייבו אשר." הרים נועם את קולו בתוקפנות.

"אני לא יודע." אמר אשר באדישות, משפיל את מבטו לצלחת שלו, "מאז שיוסל'ה חזר לארץ אני כבר לא יודע כלום."

"אז מה, גם לך בא עליו?" התקיף נועם.

"לא, מה פתאום? תפסיק לדבר ככה." איבד אשר את שלוות נפשו.

"זאת אומרת שאתה מעדיף את הגרסא הצעירה יותר שלו?" חייך נועם חיוך לא נעים.

"אני לא גרסא שלו נועם, די! מה קורה לך?" מחיתי, נבוך ומתוח.

"מה שקורה לי זה שהבן אדם היחיד בעולם שאני באמת אוהב מעדיף את אבא שלך עלי, זה מה שקורה לי, ולך לא אכפת כי יש לך את אשר. רק אני נשארתי לבד."

"אתה לא לבד." הנחתי יד מרגיעה על זרועו, "אני פה."

"שמחת זקנתי." קם נועם בתנועה פתאומית, מפיל את כסאו לאחור, "אני הולך."

"לאן?"

"לא יודע. פשוט הולך. נמאס לי."

"לפני שאתה הולך אולי תאכל משהו?" הפצרתי.

"לא רעב, תעזוב אותי."

"נועם, אני מבין שאתה מרגיש קצת מוזנח, אבל..." ניסה אשר להרגיע את הרוחות, אבל אז נשמעו פתאום צעקות מבחוץ. זו הייתה סיגי שצעקה על מישהו שהוא מנוול, בן זונה ואפס, שיעוף לה מהעיניים ושלא יעז להתקרב אליה ואל הילדה.

רצנו החוצה ומצאנו אותה עומדת עם הקטנה על הידיים בפתח הדירה שלה, ויורי - בעלה שנעלם עוד לפני הלידה של מעיין כי הרגיש לחוץ פתאום, ככה אשר סיפר לי - עומד חיוור וכנוע, מקשיב בראש מורכן לצעקות שלה ומחריש. 

מעיין הקטנה נבהלה מהצעקות ופרצה בבכי ונועם נחפז לקחת אותה לידיו ולהרגיע את הרוחות.

סיגי צעקה וכעסה ואפילו בכתה מעט, אבל בסוף נרגעה, או אולי התעייפה והפסיקה לצעוק ולקלל בצרפתית ובערבית את כל הגברים בעולם, ואת האקס הבוגדני שלה בפרט, והניחה לי לנסות לשכנע אותה שגם אם הזוגיות הדי מפוקפקת שלה עם יורי הסתיימה הרי שהוא תמיד יישאר אבא של מעיין וככזה יש לו זכות להכיר אותה.

"בשביל מה היא צריכה אפס כמו יורי בתור אבא?" רתחה סיגי, "עדיף לה בלעדיו."

"את טועה סיגי, אני יודע שהוא אכזב אותך ואת כועסת עליו, אבל בתור בן אדם שגדל בלי אבא אני רוצה להגיד לך שקשה מאוד לגדול בלי אבא. בבקשה, תני לו סיכוי סיגי." הפצרתי בה.

"אני אשלם דמי מזונות." הבטיח יורי, "ואני אטפל בה ואשמור עליה. אני יודע שאת כועסת שברחתי ואת צודקת, עשיתי טעות, תני לי לתקן אותה עכשיו, כשהיא עוד קטנה."

סיגי היססה, רטנה וזעפה, אבל לבסוף נכנעה והניחה ליורי להיכנס לדירה שלה ולהשכיב את ביתו לישון בתנאי שאחר כך הוא יסתלק ויחזור רק אחרי שהם יתאמו פגישה מראש.

"איפה אתה גר עכשיו?" שאל אותו נועם והושיט לו את התינוקת המנומנמת.

יורי לקח אותה בזהירות בידיו, מביט מוקסם בפניה הקטנות, מחייך אליה ברוך. "היא כל כך חמודה." לחש ונענע אותה בעדינות, ואחר כך הודה שהוא נחת בארץ רק היום אחרי שביקר כמה חודשים ברוסיה, ועדיין אין לו דירה או עבודה.

"וחשבת להתעלק עלי?" רשפה סיגי בבוז.

"לא, רק רציתי לראות את הבת שלי." נרתע יורי מזעמה, "אני יודע שאת כועסת סיגי, אבל אל תדאגי, כבר יש לי עבודה ומחר אני אנסה להשיג דירה כמה שיותר קרוב לדירה שלך. מה אכפת לך שאני אישן על הספה לכמה ימים?"

"בשום פנים ואופן לא." פסקה סיגי בתוקף.

יורי נאנח, "טוב, אז אני אלך למלון." אמר בהשלמה.

"למה שלא תישאר לישון אצלי?" הציע אשר בחביבות, "יש לנו חדר פנוי, אתה מוזמן."

יורי קיבל את ההצעה בשמחה ואחרי שהוא השכיב את מעיין לישון הלכנו כולנו ביחד לאכול את ארוחת הערב שחיכתה לנו.

אחרי האוכל יורי אמר שהוא ממש ממש עייף. הייתה לו טיסה ארוכה והוא מת לישון.

"קדימה, בוא." אמר אשר וליווה אותו לדירה שלו כשהוא מבטיח לחזור אלי עוד מעט.

חיכיתי וחיכיתי שהוא יחזור בתקווה שנוכל לישון יחד - כשלייבו נעדר הוא היה בא לישון איתי לפעמים - והוא לא בא.

"אני לא חושב שהוא יחזור הלילה." אמר נועם אחרי כשעה והלך לישון, מייעץ לי לעשות כמותו.

ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. הרגשתי בודד וחסר מנוחה, ולמרות שלא הייתה לי זכות חשתי קינאה, ואפילו כעס. לבסוף קמתי מהמיטה והתגנבתי לבדוק מה אשר עושה עם יורי. מצאתי אותם יושבים על הספה בסלון המבולגן של אשר ולייבו, מוקפים בקבוקי בירה ריקים ומעשנים ג'ויינט משותף.

"אה, פוגי." הצטחק אלי אשר, "שכחתי ממך לגמרי. בוא, שב לידי חמוד."

"לא רוצה." רטנתי בעלבון והתחלתי לבצע נסיגה לכיוון הדלת.

"אל תהיה כזה פוגי." ביקש יורי בחיוך נעים, "בוא תעשן איתנו קצת, רוצה בירה?"

לא כל כך רציתי, אבל לשכב לבד במיטה ולתהות מה הם עושים בלעדי רציתי עוד פחות, ולכן התיישבתי בין שניהם והצטרפתי למסיבה.

יורי סיפר על מעלליו אצל החברים הפרועים שלו במוסקבה, דיבר שטויות וצחק המון, מצחיק אותי ואת אשר. העייפות שהוא התלונן עליה קודם פגה לה והוא היה מלא מרץ ועליז מאוד. כמעט מבלי משים התחלנו לגעת זה בזה וככל שהשתכרנו יותר ככה התפשטנו יותר ו... התעוררתי בבוקר כשיוסי טלטל את כתפי בעדינות ושאל אותי למה אני ישן ערום על השטיח.

"לא זוכר." אמרתי, נבוך, וניסיתי למצוא את מכנסי. ראשי כאב מאוד וידי רעדו כשהתלבשתי. הזיכרונות שלי מהלילה שעבר היו קטועים ומבולבלים, ומאוד מביכים. כל מה שרציתי היה להתרחץ ואחר כך לשתות קפה חזק.

"מה קרה לך?"  שאל יוסי בדאגה אבהית, "אתה מרגיש לא טוב?"

"כן, בערך. אני חייב ללכת." מלמלתי וברחתי משם, משאיר לאשר וליורי שהתעוררו לפני ושתו יחד קפה במטבח להסביר ליוסי וללייבו מה קרה הלילה בדירה שלהם.

אחרי שנמלטתי לדירה שלי התקלחתי במים רותחים, בלעתי אקמול, שתיתי קפה והסתלקתי מהבית ונסעתי ללמוד. הצלחתי לא לחשוב על אירועי הלילה הקודם עד אחרי הצהרים, אבל אז נגמרו הלימודים והיה עלי להגיע לעבודה ולדבר עם אשר וכל מה שהתאמצתי לשכוח צף ועלה.

כל כך התביישתי שלא יכולתי להביט בפניו. לזכותו אומר שגם הוא נראה נבוך מעט.

"אתה בסדר?" שאל, מעלעל בניירת שעל שולחנו.

"כן, בערך. הראש נורא כואב לי."

"קח אקמול."

"כבר לקחתי, זה לא עוזר, אני עייף מידי."

"חבל שבאת אם אתה לא מרגיש טוב, בין כה וכה אין שום דבר דחוף במיוחד לעשות. אולי עדיף שתלך הביתה?"

"לא נורא, אם כבר באתי אז..." ניסיתי לסדר את החשבוניות, אבל אחרי כמה דקות כשל כוחי להעמיד פנים שאני מנסה לעשות משהו מועיל. "אשר, הבעיה היא שאני לא כל כך זוכר מה עשינו הלילה. אתה זוכר?"

"כן, התמסטלנו והזדיינו." אמר אשר בקול נמוך וכחכח בגרונו בחוסר נוחות.

הבטנו אחד בפניו של השני ושנינו האדמנו מבושה.

"בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה, אבל הייתי מסטול מהתחת." השפיל אשר את עיניו ראשון, "אני לא רגיל לעשן חשיש."

"גם אני לא. לייבו כעס עליך?"

"לא. מה היה לו לכעוס? אתה חושב שהוא ואבא שלך לא חגגו? אני מבטיח לך שכן."

"מה שאני לא מבין זה למה נתת ליורי לזיין אותך?" הגעתי סוף סוף לדבר שהציק לי יותר מכל.

"גם אני לא." הניח אשר ראשו על כפות ידיו ועיסה באגודליו את מצחו. "פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה, אני עדיין לא מאמין שעשיתי את זה."

"לא רק שעשית אלא שנהנית מאוד. עכשיו אני זוכר הכול, ביקשת שהוא יכנס בך וכשהוא עשה את זה צעקת וצרחת מרוב הנאה."

"בסדר, לא צריך להיכנס לפרטים."

"תאמין לי שאני לא נהנה מזה." אמרתי במרירות שהפתיעה גם אותי. לא הבנתי למה אני לוקח את העסק הזה כל כך ללב, אחרי הכול מה עסקי מה אשר עושה ואיזו זכות יש לי להטיף לו מוסר? ובכל זאת, מכל האורגיה שהתחוללה באותו לילה הזוי הפרט הזה הכי הציק לי.

פתאום לא יכולתי להישאר איתו יותר באותו חדר. לא יכולתי לסבול את פרצופו, אפילו הריח שלו עצבן אותי. נזכרתי בהבעה המתפעלת שעלתה על פניו כשיורי פשט את תחתוניו, מגלה זין לא נימול, בהיר, ארוך, עבה ויפה מאוד, ואת ההתלהבות שלו לקבל את הזין הזה לתחת שלו, שעד אותו יום נשאר בבתוליו, ונתקפתי גועל. 

הלילה ההוא סימן בשבילי את סוף עידן התמימות שלי. לא שהייתי תמים כל כך קודם, אבל פתאום נשבר אצלי משהו. כאילו עברתי גבול מסוים והגעתי לארץ אחרת.

לא חזרתי יותר לעבוד אצל אשר ולא נגעתי בו יותר מאז אותו לילה. כמה ימים אחר כך פתחתי כרטיס באטרף, מצאתי עבודת לילה ככוח עזר בבית החולים וביליתי מעט מאוד זמן בדירה המשותפת שלי ושל נועם.

גם כשהייתי בבית הגעתי לשם רק כדי לזיין או לישון. בקושי דיברתי איתם ורק השקפתי מהצד, שווה נפש ואדיש לשינויים שהתחוללו בחבורה הקטנה שלנו. במקום למצוא לו דירה יורי נשאר לגור עם אשר ולייבו, וכשסיגי שאלה אותם בסקרנות חצופה מה בדיוק סידורי השינה שלהם הם הביטו זה בזה מחייכים וצחקו כשלייבו אמר לה שהם משחקים במיטות מוזיקליות.

אני מניח שגם אבא שלי השתתף במשחק הזה מידי פעם למרות שרשמית הוא התחיל לגור בדירה של סיגי כשותף שלה, מקדיש למעיין הקטנה יותר זמן מכפי שעשה אבא שלה.

"אני רואה שמצאת לי תחליף." אמרתי ליוסי בעוקצנות מסוימת כשפגשתי בו מטייל עם מעיין הלוך ושוב על המדרכה שממול לבית בניסיון להרגיע אותה.

"טוב, אתה קצת גדול מידי בשביל לקחת אותך על הידיים." חייך אלי יוסי בפייסנות.

"זו לא אשמתי שכשהייתי קטן לא היית בסביבה." הזכרתי לו, תוהה בליבי מי טייל איתי הלוך ושוב כשצימחתי שיניים ונזקקתי לעזרה כדי להירדם, מי ניחם אותי ונענע אותי בזרועותיו, החליף לי חיתולים וסבל אותי כשהייתי תינוק צרחן ומפונק?

סבתא וסבא כנראה, ואולי גם אימא כשהיה לה כוח. אף פעם לא ידעתי כמה מעייף לטפל בילד קטן ואיזה מאמצים צריך להשקיע עד שתינוק זעיר וצרחן הופך לאדם בוגר ועצמאי.

"לא טיפלתי בך כשהיית קטן כי הייתי טיפש. עשיתי הרבה טעויות משה, אני מודה בזה, חבל שלא התעקשתי להישאר אתך, אבל אני פה עכשיו, ואני דואג לך."

"אני בסדר." אמרתי קצרות, "אין לך מה לדאוג."

"ובכל זאת אני דואג, כשהייתי בגילך גם אני... לא סתם קראו לי יוסל'ה המשוגע משה, אבל אז עוד לא היה איידס, ולא היה אינטרנט... מבחינות מסוימות היה קשה יותר, אבל מצד שני..." כדי להתחמק ממבטי הוא הביט בריכוז בפניה של הקטנה שהחלה לנמנם ובכל זאת המשיך לנסות לחנך אותי, "אני יודע שאין לי זכות להטיף לך מוסר משה, אבל שמתי לב שכל לילה נכנס אליך גבר חדש... מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אני מזיין אבא, יש לך בעיה עם זה?" אמרתי בקרירות ורק אחר כך שמתי לב שמבלי משים קראתי לו אבא.

יוסי נאנח. "אני מקווה שאתה נזהר ושם תמיד קונדום."

"כן, אני נזהר."

"זה לא רעיון טוב ילד, רק סקס בלי שום רגש, כל פעם גבר אחר... זה פשוט רעיון גרוע... אתה אולי נהנה עכשיו, אבל סך הכול אתה מפסיד בגדול."

"מפסיד מה? אהבה? אל תדבר שטויות."

הוא התיישב על הספסל ורמז לי לשבת לידו. "משה, גם אני חשבתי פעם כמוך, אבל טעיתי. עד שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מידי. למה שלא תלמד מהטעויות שלי? תשמע עצה מבן אדם מבוגר ומנוסה יותר, הסקס שווה הרבה יותר כשאתה מאוהב, או לפחות מחבב ומכיר את מי שאתה מכניס למיטה."

"אם ככה למה אתה חי בלי בן זוג?"

"כי הגבר שאהבתי מת, ולצערי זה בחלקו באשמתי."

"באשמתך? איך באשמתך? חשבתי שהוא מת מסרטן."

"כן היה לו סרטן, ואם הוא לא היה פוחד שאני אעזוב אותו הוא היה עושה ניתוח ונשאר בחיים. אולי לא היה עומד לו יותר, אבל הוא עדיין היה חי."

"אבל נהיה אימפוטנט, אז מה זה שווה?"

"לצערי גם הוא חשב ככה." נאנח יוסי, "ותאמין לי שהייתי מעדיף אותו חי ובריא גם בלי זין עומד. חבל שלא הצלחתי להסביר לו את זה."

"אתה מתגעגע אליו?"

"מאוד, אין יום שאני לא חושב עליו. אני גם חולם עליו הרבה פעמים. מה שמנחם אותי זה שלפחות הייתי איתו כשהוא מת."

"ובכל זאת הגעגועים אליו לא מפריעים לך לשחק מיטות מוזיקליות עם אשר ולייבו ויורי." הערתי בסרקסטיות.

"לא עם אשר." מחה יוסי.

"בגלל שהוא היה איתי?"

"כן."

"באמת יפה מצידך אבא." המשכתי להיות גועלי.

יוסי קם והחל לחזור בשתיקה זועפת הביתה ואני בעקבותיו, זועף לא פחות.

"אני יודע שאתה עייף, אבל חכה בבקשה עד שאני אשכיב את הקטנה לישון, אני רוצה להגיד לך עוד משהו." ביקש.

נכנסתי איתו והמתנתי לו בסלון החשוך, מקשיב איך הוא שר לתינוקת שיר ערש בקול רך להפליא, וניסיתי לכבוש את הדמעות שצצו בעיני, דמעות טיפשיות, לא הולמות וצורבות מאוד.

יוסי חזר, התיישב לידי וכרך את ידו סביב כתפי. "משה." אמר בעדינות, "אני יודע שאתה כועס עלי ומרגיש מקופח וממורמר, אבל בבקשה, תנסה להקשיב,

אני לא יודע מה בדיוק קרה בינך לאשר, אבל אני חושד שבתת ההכרה שלך הפכת אותו למין תחליף אבא ושאתה כועס כי הוא אכזב אותך ולכן אתה מתנהג בצורה כל כך מופרעת."

"עזוב אותי מהפסיכולוגיה בגרוש הזו." רטנתי, למרות שבסתר ליבי היה עלי להודות שיש משהו בדבריו.

"מה בדיוק קרה בלילה ההוא, כשמצאתי אותך ערום על השטיח?"

"יורי ואשר שתו ועישנו, וגם אני, ואחר כך... נו, טוב, אתה יודע."

"עשיתם שלישיה?"

"כן."

"וזו הייתה הפעם הראשונה שלך?"

"פעם ראשונה שהייתי בשלישיה, ופעם ראשונה..." מזל שהיה חשוך בסלון ובקושי ראיתי את פניו, גם ככה התקשיתי לדבר על זה.

"מה בדיוק קרה? הם הכאיבו לך? הכריחו אותך לעשות משהו שלא רצית?" חקר יוסי בדאגה והניח יד על ברכי.

"לא, מה פתאום? האמת שאני... לא עשיתי כל כך הרבה, בעיקר הסתכלתי עליהם. הם... אשר תמיד היה אקטיבי איתי, תמיד, ואני בכלל לא ניסיתי, לא עלה בדעתי, וגם לא רציתי ופתאום..."

"מה פתאום?"

"פתאום הוא נדלק על הזין של יורי ורצה שיורי יזיין אותו."

"ויורי עשה את זה?"

"כן, בטח. אשר נהנה והתלהב ו... ואני חטפתי מזה כזה גועל. קודם לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים ורציתי רק אותו, ועכשיו..."

"כן, מה עכשיו?"

"עכשיו אני כל הזמן באטרף, מחפש סטוצים, ואיתם אני רק אקטיבי, לא מוכן להיות פסיבי עם אף אחד. אני די גועלי אליהם, מדבר בגסות ואפילו משפיל... לא תאמין כמה גברים רוצים אותי דווקא ככה."

"תתפלא אבל אני בהחלט מאמין." אמר יוסי, "אבל תשמע..."

"לא רוצה לשמוע. מה אכפת לך מה אני אוהב לעשות במיטה?"

"ילד, מה שאכפת לי זה שאתה מבזבז את הזמן שלך על סטוצים ותוך כדי כך אתה מסכן את עצמך ושוחק את הלב שלך בזיונים חסרי טעם. זה מה שמפריע לי משה. אני מקווה שיום אחד תבין שאתה טועה ושכל השטות הזו של פסיבי אקטיבי זה סתם... זה לא חשוב בכלל."

"אז מה כן חשוב?"

הוא הצטחק ונישק את לחיי, "את זה, בני היקר, תצטרך לגלות לבד."

6. הפתעה
גיליתי מה באמת חשוב כשפתאום, כמה ימים אחרי השיחה עם אבא, התאהבתי בבחור אחד שהיה אמור להיות סתם סטוץ, אבל הצליח להפתיע ולבלבל אותי כשהתעקש לדבר איתי ולהכיר אותי גם אחרי הסקס.

אני מניח שגם המראה שלו – רחב ושעיר, ודובי במין צורה מתוקה וחביקה – השפיע גם כן.

נדב היה פיקח, חמוד, מצחיק והתפעל עד בלי די מסידורי המגורים שלנו.

אחרי שהכול נגמר שאלתי את עצמי אם השכנים ההומואים שלי לא קסמו לו יותר ממני, ובאותה הזדמנות גם תהיתי אם ההתאהבות הפתאומית שלי דווקא בו מכל עשרות הבחורים שהכרתי באותה תקופה לא נבעה מהשיחה עם אבא שגרמה לי למאוס בציד הלא נגמר אחרי הזיון הבא.

כמו תמיד אצלי ברגע שהתלהבתי מבן אדם אחד לא רציתי יותר אחרים והייתי בטוח שזו אהבה שתמשך לנצח, כמו תמיד טעיתי.

יכול להיות שכל הסיבות שמניתי הן אלו שפעלו מאחורי הקלעים של האהבה הלא צפויה הזו, אבל כשאתה מאוהב אתה לא חושב בהיגיון, הייתי מוקסם, מאוהב, מאושר עד בלי די והסתפקתי בכך.

למרות שהאהבה הזו הייתה קצרה והסתיימה בשברון לב ובדמעות לנצח אהיה אסיר תודה לנדב שגרם לי להבין שכל העניין הזה של פסיבי אקטיבי הוא חסר חשיבות כשאוהבים. בזכותו גיליתי שיש בי יכולת ליהנות מסקס בכל מצב – חודר נחדר או בלי חדירה בכלל – והלקח הזה נשאר איתי גם אחרי שנדב הלך.

הוא עזב אותי אחרי כחצי שנה של זוגיות צמודה וחמימה, משאיר אותי עם לב מרוסק לגמרי. לא הבנתי מה קרה ולמה פתאום הוא לא רוצה, ושנינו בכינו באותו ערב כשהוא אמר בקול מתנצל שהוא מצטער, אבל פשוט נגמר לו ממני. הוא עדיין אוהב אותי ותמיד יאהב, אבל כבר אין לו פרפרים בבטן כשהוא רואה אותי ובלי הריגוש של ההתאהבות זה לא שווה כלום.

"אני עושה לך טובה." הסביר לי, "אם נישאר יחד אני אתחיל לבגוד בך ואז זה ייגמר רע ואתה תשנא אותי. עדיף שאני אלך כבר עכשיו, כשאנחנו עדיין חברים."

"מה חברים? אני אוהב אותך." התייפחתי, "אל תלך נדב."

"אני חייב ללכת. תאמין לי שככה עדיף." הגיש לי נדב טישו והסתלק.

כמה ימים אחר כך עדיין הסתגרתי בחדרי, בוכה ומדוכא. בסוף נמאס לנועם לראות אותי מתאבל והוא סיפר לי שנדב ניסה לנשק אותו כשיצא מהמקלחת ערום למחצה וגילה לו שהוא חולה על הגוף המדהים שלו.

"נישקת אותו חזרה?" שאלתי, עוצר את הדמעות ששוב איימו לזלוג.

נועם הסמיק. "לא, אבל אם הוא לא היה הולך פוגי אז... עדיף שהוא הלך."

"עם חברים כמוך לא צריך אויבים!" צעקתי עליו וזרקתי אותו מהחדר שלי כדי שאוכל להמשיך להתאבל ולהיות עצוב ונוגה בלי הפרעות.

אחר כך גם מילי ורוני, החבר שלו, באו לבקר אותי ובניסיון להוציא אותי מהדיכאון סיפרו לי שנדב הציע להם הצעות מגונות ולחץ עליהם לכיוון של שלישיה, מה שדי נראה להם בעיקרון, אבל מאחר והם לא ממש בקטע של בחורים שעירים...

"אז אם הוא היה רזה יותר וחלק כן הייתם מסכימים?" נדהמתי.

"לא, בטח שלא." אמר מילי בתיאום מושלם עם רוני שאמר – כן, בטח שכן – גם אותם העפתי מהחדר שלי.

"אתה מתחיל להגזים עם הקטע הזה של לב שבור." נזף בי לייבו, "תראה כמה רזית, מה אבא שלך יגיד כשהוא יחזור מניו זיילנד?" יוסי נסע למכור את הדירה שלו ואת המכונית ותכנן לחזור בעוד כשבועיים ובהעדרו היה ללייבו זמן פנוי להציק לי שאני נראה זוועה, שאני צריך להסתפר ולא יזיק אם אתחיל להתגלח על בסיס יומי ולא פעם בשבוע.

"לייבו, תעזוב אותי." צעקתי, "זה שאתה מזדיין עם אבא שלי לא אומר שיש לך זכות להציק לי. רע לי ולא בא לי להתגלח."

"אני יודע חמוד, אבל הוא עזב כבר לפני כמעט שבועיים ו... תראה, אני מבין אותך, גם אני עברתי דבר כזה לא פעם, אבל תאמין לי שהנדב הזה... כן, הוא היה חמוד, אבל הוא לא שווה את הדמעות שלך."

"מה, גם לך הוא הציע הצעות מגונות?"

לייבו משך בכתפיו באדישות. "ואם כן אז מה? אל תעשה מזה סיפור גדול פוגי, אני יודע שאהבת אותו, אבל תזכור שהוא קודם כל גבר, וככה זה גברים."

"לך להזדיין!" צעקתי עליו ודחפתי אותו החוצה.

רק את אשר לא זרקתי החוצה, הוא היה גדול מידי, ולמרבה ההקלה הוא לא רצה לספר לי איזה טיפש הייתי כשהפקדתי את הלב שלי בידיים של נדב אלא סתם התיישב לידי על המיטה ושאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לעזור.

השענתי את ראשי על כתפו ושאלתי אם הוא סולח לי שנעלמתי לו ככה.

"לא נעלמת, ידעתי כל הזמן איפה אתה." השיב אשר בשלווה.

"אולי לא נעלמתי, אבל אחרי הקטע עם יורי התעלמתי ממך ו... זה היה גועלי מצידי, הייתי טיפש."

"נו, מילא, בגילך עוד מותר להיות טיפש מידי פעם."

"זה לא היית אתה, זה היה בגללי. משום מה זעזע אותי לראות שפתאום אתה מסכים... שפתאום נעשית פסיבי."

"כן, גם אותי, קצת. האמת שתמיד רציתי לנסות ולא העזתי, כנראה שיורי פשוט הגיע בזמן המתאים, ואם מדברים עליו אז... לא רציתי להגיד לך כלום כל זמן שהייתם יחד, אבל נדב ויורי... אתה יודע."

"מה, גם עם יורי?" גנחתי. זה כאב, כבר לא הייתי מאוהב בו, אבל זה עדיין כאב.

"זה לא היה סיפור גדול, היית בעבודה והם השתכרו ואז זה קרה. זה היה סתם סקס." ניסה אשר לנחם אותי וחיבק אותי כששוב פרצתי בבכי.

"נמאס לי מסתם סקס." גיליתי לו, "אני רוצה שהסקס יהיה יותר מסתם."

"כן, אני יודע. כולם רוצים ולפעמים זה גם קורה, אבל זה לא מחזיק מעמד יותר משנה שנתיים."

"ככה קרה אצלך ואצל לייבו?"

"כן, בערך. זאת אומרת אנחנו עדיין אוהבים והכל אבל..."

"הוא ממשיך להזדיין עם נועם."

"לפעמים, וגם עם אחרים."

"יוסל'ה."

"גם."

"ואתה?"

"אני... אני סתם יצור. די נדיר שמישהו רוצה אותי כמו שאתה רצית פעם."

"אני עדיין רוצה."

"באמת?"

"כן, באמת. בוא הנה."

הוא בא ואהב אותי כמו פעם וזה היה טוב, אולי לא הייתי מאוהב בו כמו שהייתי מאוהב בנדב, אבל זה בהחלט לא היה סתם סקס.

"מה אתה חושב שיהיה איתי אשר?" שאלתי אותו אחר כך, כשישבנו ושתינו יחד קפה.

"מה זאת אומרת מה יהיה אתך? אתה תתגבר על נדב ותמשיך לחיות. מה עוד אתה יכול לעשות?"

"כבר התגברתי עליו, בערך, אבל אני לא יודע איך להמשיך הלאה... זה ממש לא כיף להיות הומו אשר, האמת שזה די מבאס, רק עכשיו אני מתחיל לקלוט עד כמה."

"אני מסכים אתך, אבל עדיף לקלוט את זה עכשיו, כשאתה עוד צעיר ויפה. אני גיליתי כמה זה מבאס להיות הומו רק אחרי שחגגתי ארבעים... לא ממש ממומלץ, ובכל זאת נשארתי בחיים, ופה ושם אני אפילו נהנה."

ליטפתי את כף ידו הגדולה, מרגיש קצת יותר טוב, ואשר המשיך בנאום העידוד שלו. "עוד מעט תגמור ללמוד ותקבל תעודה. אני בטוח שתמצא עבודה טובה, תראה שהחיים שלך ישתפרו כשתתחיל להרוויח יותר כסף, ואל תשכח שבקרוב תחגוג יום הולדת. זה אמנם סוד, אבל נועם ולייבו מתכננים לעשות לך מסיבת הפתעה כדי לשמח אותך. אני מבקש שתקפיד להיראות מופתע ושמח כשהם יצעקו לך הפתעה."

"בסדר." גיחכתי, "אני אהיה הבן אדם הכי מופתע בעיר, ותתבייש לך שאתה מלשין והורס להם את המסיבה."

"אני מתבייש, אבל מאז ימי כסטרייט נשוי יש לי טראומה ממסיבות הפתעה, אז תסלח לי שאני מגלה לך מראש. זה לא הם, זה אני, ואגב, גם אבא שלך יהיה שם כחלק מההפתעה, הוא מגיע יום קודם מחו"ל רק כדי להשתתף במסיבה שלך."

"יפה מצידו, הוא יודע שנפרדתי מנדב?"

"אני מתאר לעצמי שלייבו סיפר לו והזהיר אותו לא לשאול איפה נדב כדי לא לקלקל לך את השמחה."

"אחלה." הצלחתי לחייך חיוך די אותנטי, ואפילו פרסתי לעצמי חתיכת עוגה. בביס הראשון עוד לא הייתי רעב, אבל התיאבון בא עם האוכל, אכלתי הכל ואפילו היה לי טעים. 

סוף סוף סיימתי את לימודי והתחלתי את ההשתלמות. כדי לקבל תעודת פיזיותרפיסט מוסמך היה עלי לעבוד במשך שלושה חודשים על תקן של מתלמד ורק אחר כך הייתי יכול להתחיל לעבוד בצורה מסודרת ולקבל משכורת.

אני ועוד שניים מחברי לכיתה התקבלנו להשתלמות בבית חולים קרוב למקום מגורי. הגענו לבית החולים, שלושה תלמידים צעירים ומבוהלים מעט, והתקבלנו בחמימות על ידי סמי – פיזיותרפיסט מנוסה ונעים הליכות – שעשה כמיטב יכולתו להדריך אותנו ברזי המקצוע שבחרנו לנו. מאוד נהניתי מתקופת ההכשרה שלי. עבדתי קשה ולמדתי הרבה, צברתי ניסיון מעשי ובטחון בידע שלי ובמקצועיות שלי, ובירכתי את עצמי על שהשכלתי לבחור במקצוע שהעניק לי סיפוק והנאה כה רבים.

מאז הפרידה מנדב חייתי כמעט כמו נזיר, הקדשתי את רוב זמני ללימודים, למדתי למבחנים, עבדתי בבית החולים והמעטתי לחשוב על גברים או על סקס.

כשהייתי לחוץ הסתפקתי באוננות, או בזיון חטוף עם אשר. הוא היה מודאג בגללי והאיץ בי לחפש לי מישהו ולא לחיות בבדידות.

"אני לא בודד." הייתי מוחה, "יש לי אותך ואת כל החברים שלי."

"זה לא אותו דבר." טען אשר, "חברים ויזיזים זה נחמד, אבל אתה צריך בן זוג שיאהב אותך."

"היה לי אחד וזה נגמר רע. לא רוצה יותר."

אשר היה נאנח, מלטף את ראשי, וחוזר ללייבו שלו, ואני הייתי נרדם, מרוצה מהלבד שלי.

הכול היה טוב ויפה עד שנפגשתי בעמית. הוא היה סטאז'ר במחלקה האורטופדית, ובגלל שרוב הקליינטים שלי באו מהמחלקה שלו נפגשנו כמעט על בסיס יומי ודי מהר התיידדנו. אחרי שבוע עשינו לנו מנהג קבוע והיינו נפגשים כל יום כדי לאכול יחד ארוחת צהרים בחדר האוכל של בית החולים.

הייתי כל כך מרוכז בעבודה ובלימודים עד שבכלל לא עלה בדעתי לראות בעמית יותר מקולגה. חיבבתי אותו מאוד, חשבתי שהוא גבר נאה ומושך, אבל הוא היה שייך לחלק המקצועי של חיי שהפרדתי בקפדנות מחיי הפרטיים. חוץ מזה עמית היה גברי למהדרין ומעולם לא עלה בדעתי שהוא לא סטרייט.

הערכתי אותו וחיבבתי אותו מאוד, הוא היה אדם משכיל ונבון ותמיד יכולתי להתייעץ איתו בנושאים מקצועיים, להתבדח איתו על שטויות, לדבר איתו על ספר חדש שקראתי, או סרט מעניין שראיתי, אבל למרות שהוא מצא חן בעיני וחשתי שהוא מחבב אותי מעולם לא עלה בדעתי שהוא רואה בי יותר מחבר לעבודה עד שיום אחד, אחרי שסיימנו לאכול, הוא אמר שהוא הולך להשתין. אמרתי שגם אני רוצה והלכנו יחד לשירותים.

עמדנו זה ליד זה במשתנה ואני לכסנתי מבט סקרני אל הזין שלו וחשבתי שהוא יפה, ושגם עמית בחור יפה למרות שהוא לא שחום כמו נדב, והשערות על הגוף שלו בהירות, ואז העיניים שלנו נפגשו לרגע, ומיד הסטנו את המבט, מיהרנו לסגור את המכנסים, לשטוף ידיים ולצאת.

מהרגע הזה לא הצלחתי להפסיק לענות את עצמי בשאלה אם עמית הומו או לא. חשבתי על זה כל הזמן, וכל הזמן ניסיתי לחפש סימנים ורמזים לנטייה שלו.

מצד אחד הוא נראה לגמרי סטרייט, בלי תכשיטים, או תנועות נשיות, אבל מצד שני הוא תמיד התלבש מאוד בקפידה בבגדים תואמים, תמיד היה מסופר יפה, מגולח למשעי ומדיף ריח טוב ואף פעם לא הזכיר חברות או בילויים עם נשים, והאם נדמה היה לי או שהוא תמיד הביט בתשומת לב יותר בגברים מאשר בנשים? קשה היה לדעת. חוץ מזה הייתה בהליכותיו מעין עדינות קלילה ורגישות ש... האם זה אומר ש... מה לכל הרוחות זה אומר?

הטרפתי את עצמי ואחר כך את נועם המסכן שהזעקתי לעזרה. למרות שנועם מעולם לא ראה את עמית הוא ידע עליו הכול וקיבל ממני דיווח יום יומי מפורט על כל צעד שלו ושעל שלו. נועם ידע מה הוא לבש, ומה הוא אמר, ואיך הוא הסתכל ולאן, ואיך הוא נגע בכתפי כשיצאנו מחדר האוכל ו...

"שיגעת אותי!" צעק אחרי שבוע של התלבטויות, היסוסים וחפירות, "אתה מאוהב בו או מה?"

"הוא מאוד מאוד מוצא חן בעיני, אבל מה הטעם בזה אם הוא סטרייט?"

"כל הומו התאהב לפחות פעם אחת בחייו בסטרייט." סיפר לי נועם.

"ויש כאלו שהם מתאהבים סדרתיים דווקא בגברים מהסוג שנגעל לחשוב על סקס עם גבר. זו תופעה ידועה." חיווה גם מילי את דעתו על הדילמה שלי.

"אני מציע שפשוט תשאל אותו." אמר אבא, "אם הוא חבר שלך והכל אז זה בטח לא יפריע לו."

"ומה אם כן?" נחרדתי, "ואם הוא יגעל ממני ולא ירצה לדבר איתי יותר?"

"אז מה? הרי בין כה וכה אתה גומר את ההשתלמות בקרוב."

"סמי רמז לנו שיקבלו אחד מאתנו לעבודה אחרי ההשתלמות ואני נורא רוצה שזה יהיה אני, מתאים לי לעבוד שם, זה קרוב לבית וטוב לי שם, אבל אם הם יגלו שאני הומו זה עלול לגרום להם לדחות אותי. אולי עדיף שאני אשתוק?"

"טוב, אז תשתוק ותסבול. רק תפסיק להציק כבר עם העמית הזה או שאני נוסע לבית חולים כדי לפגוש אותו." איים לייבו.

"שלא תעז." נבהלתי וכולם צחקו.

"אני אחכה עד היום האחרון של ההשתלמות ואז אשאל אותו." החלטתי, אבל עמית הקדים אותי וביום שישי האחרון שלי כמתלמד הוא הזמין אותי אליו לדירה כדי לראות משחק כדור סל בטלוויזיה.

"לא ידעתי שאתה מתעניין בספורט?" השתוממתי.

"כן, בטח. אני מת על כדור סל." אמר עמית, "ואתה?"

"אהה... כן, בטח. אני לא מפסיד אף משחק." שיקרתי, "מי עוד יהיה אצלך?"

"השותף שלי לדירה ואולי גם החברה שלו."

"ומה עם החברה שלך, היא לא תבוא?" התחכמתי.

"אין לי חברה, ולך?"

"גם לי אין." הסתכלנו זה על זה וכמעט שאמרתי לו שלא רק שאין לי חברה אני גם די בטוח שאף פעם לא תהיה לי, אבל לא הספקתי כי הוא נגע שוב בכתפי כמו שהיה עושה מידי פעם, אמר, "אז קבענו, נכון?" והסתלק במהירות.

חזרתי הביתה מרחף משמחה, התקלחתי המון זמן ואחר כך לבשתי את הג'ינס הכי הדוק שלי והחלפתי עשר חולצות. לא הייתי מרוצה מאף אחת מהן ולבסוף לקחתי אחת מנועם שניסה תוך כדי כך ללמד אותי משהו על כדור סל כדי שלא אעשה על עמית רושם של בור מוחלט. אחרי שהתגלחתי היטב התמרחתי בקרם ובבושם, הסתרקתי בקפידה והלכתי לדירה של עמית שגר במעונות שסיפק בית החולים לצוות שלו.

להפתעתי הוא היה לבד והטלוויזיה הייתה כבויה. "הגעתי מוקדם מידי?" שאלתי, נבוך.

"לא, הגעת בדיוק בזמן." הניח עמית יד על כתפי והוביל אותי אל הספה, "שב." ביקש ממני והתיישב מולי על כורסא, "תשמע פוגי, אני חייב להגיד לך משהו, ואם זה לא ימצא חן בעיניך אתה יכול פשוט לקום וללכת, אני אבין."

בלי להמתין לשאלה שלו רכנתי קדימה והנחתי יד על ברכו, "גם אני הומו." אמרתי.

"תודה לך אלוהים." אמר עמית ונישק אותי, ודקה אחר כך כבר היינו על הספה שלו, מתחבקים ומתנשקים בהתלהבות.

"איפה השותף שלך לדירה ומה עם הכדור סל?" נזכרתי לשאול כשהוא הוביל אותי, ערום למחצה, לחדר השינה שלו.

"השותף שלי במילואים עד סוף החודש הבא ואין לי מושג בכדור סל, אני לא מבין כלום בספורט." הודה עמית, "אם אין לפחות שחקן אחד שווה על המגרש אני משתעמם אחרי שנייה ומחליף ערוץ."

"ואם יש שחקן שווה?"

"אז אני משתעמם אחרי דקה, ובכל מקרה אני מעדיף אותך על כל שחקן, שווה או לא, אבל אם אתה רוצה לראות אז..."

"בחיים לא הסתכלתי על ספורט בטלוויזיה, ואני בטח לא רוצה להתחיל עכשיו, איפה אתה שומר את הקונדומים?"

"מה, כבר קונדומים? חכה קצת, מה אתה ממהר?"

"אני מחכה כבר שבועיים, מאז שהיינו יחד בשירותים אני מטריף את עצמי בגללך."

"ואני מנסה לנחש אם אתה כן או לא מהרגע שנפגשנו." התוודה עמית.

"למה לא שאלת?"

"לא העזתי, פחדתי להפחיד אותך, החלטתי לחכות עד שסמי יחליט מי נשאר לעבוד בבית החולים."

"הוא החליט כבר? זה אני?"

"כן, זה אתה."

"אחלה!" אמרתי בהתלהבות, והוא צחק ונישק אותי, הוריד מעלי את תחתוני ונשכב עלי. "אני מעדיף שנעשה את זה לאט ובהדרגה." אמר, "וקודם הייתי רוצה שנכיר זה את זה טוב לא רק במיטה אלא בכלל."

"אני רואה שאתה בחור זהיר ומחושב מאוד."

"אחרי שהתאכזבתי ונפגעתי כל כך הרבה פעמים אני לוקח הכול לאט."

"אתה צודק, בוא לא נמהר יותר מידי." הסכמתי איתו וחיבקתי את מותניו ברגלי. הזין שלו החליק על שלי, גופו מעך את גופי, ומגע שערותיו על עורי היה נעים ומחרמן להפליא.

כל הלילה התגוששנו על המיטה שלו, התפלשנו אחד בגופו של השני, גמרנו כמה פעמים זה על זה, ואחר כך התקלחנו יחד. בסופו של דבר נרדמנו חבוקים ומחייכים.

7. השיטה המנצחת (פרק אחרון)

עד ארוחת הבוקר כבר סיפרתי לו את כל סיפור חיי ושמעתי ממנו על חייו שהיו רגילים למדי - בן שלושים. שירת בחיל הרפואה כחובש, יצא מהארון אחרי הצבא בלי לעורר זעזוע רציני מידי אצל הוריו, ואחרי טיול של כמה חודשים במזרח הרחוק חזר לארץ והתחיל ללמוד רפואה. היו לו שני קשרים ארוכים ומשמעותיים שהסתיימו מזמן. בשנה האחרונה הסתפק בסטוצים ועכשיו, כשהוא עומד לקבל עבודה קבועה ולהתחיל להרוויח קצת יותר, הוא רוצה חבר וחיים מסודרים.

"אתה קצת צעיר, כל החברים הקודמים שלי היו מבוגרים יותר ממני." החליק על לחיי בחיבה, "אבל מצאת חן בעיני ממבט ראשון. אם רק היית יודע כמה פעמים התאפקתי לא לשאול אותך אם גם אתה בקטע, לא מפריע לך שאני די מלא ולא חלק?"

"ממש לא, ככה אני אוהב."

"אני יכול להתחיל ללכת לחדר כושר ולהוריד שערות בלייזר."

"שלא תעז, תישאר בדיוק כמו שאתה." שילבתי את אצבעותיי בשלו, מאושר כמו שלא הייתי מזה זמן רב.

"הייתי מזמין אותך להכיר את המשפחה שלי, אבל הורי גרים עכשיו בחו"ל כי אבא נשלח מטעם החברה לקליפורניה. הם יבואו לארץ בחגים ואז תפגוש אותם."

"זה בסדר, אני לא ממהר, אתה רוצה לפגוש את החברים שלי?"

"כן, אבל גם אני לא ממהר. אני מסתפק בינתיים בך."

עד שהשותף שלו לחדר חזר מהמילואים נפגשנו כמעט כל יום אצל עמית, אבל אז השותף חזר ונעשה לנו צפוף ולא נוח בגלל שהשותף שלו היה בחור חברותי מאוד ותמיד היו אצלו חבורה של בנות ובנים צעירים ורועשים שלטשו בנו מבטים מביכים.

"עדיף שתבוא אלי." אמרתי לעמית, "גם אצלנו ילטשו בך מבטים, אבל לפחות מהסיבה הנכונה."

"מה הסיבה הנכונה?" צחק עמית ודחף אותי בעדינות לפינת חדר ההלבשה שהייתה מוסתרת מאחורי שורת לוקרים. שם נהגנו לקיים את השיחות הפרטיות שלנו בבית החולים.

"הסיבה הנכונה להסתכל עליך היא לא בגלל שאתה הומו אלא בגלל שאתה מדהים ושווה, ויפה וחמוד." נישקתי אותו.

"אתה יותר." החזיר לי עמית מחמאה, ודחף יד למכנסי. התנשקנו עוד קצת ואחר כך נפרדנו בצער בהחלטה שהלילה נישן אצלי. 

לא סיפרתי לאף אחד מלבד נועם שעמית מגיע כי לא רציתי שהם יביכו אותו במבטים והערות. תכננתי להגניב אותו בשקט לדירה שלי ולאט לאט לחשוף אותו לשכנים שלי, אבל הגורל רצה אחרת. מזל שבדרך לדירה שלי הספקתי לספר לו מי גר עם מי, מי עושה את מי, מי האקס של מי וכל שאר הפרטים החשובים.

"אז אבא שלך גר עם סיגי ומעיין, הבת שלה, שהיא עשתה עם יורי שגר בדירה של לייבו ואשר?"

"לא ממש גר, לפעמים הוא שם ולפעמים... אין לי מושג. הוא לא ממש בחור יציב, מין נע ונד כזה." ניסיתי להסביר.

"ואתה גר עם נועם שלפעמים הולך למיטה עם לייבו האקס שלו, אבל בדרך כלל מעדיף להיות לבד?"

"כן, בערך. לאחרונה הוא התחיל לצאת לדייטים ולנסות לחפש חבר קבוע, אבל כל פעם שמישהו מתלהב ממנו יותר מידי הוא הורס את זה כי הוא דפוק."

"אבל יפה?"

"כן, הוא בחור ממש יפה, אבל שרוט שחבל על הזמן."

"והוא הראשון שלך?"

"כן, בערך. לא ממש. הראשון באמת הוא אשר."

"שמבוגר ממך בשלושים שנה."

"אההה... כן, אבל... נו, כן."

"ומה עם אבא שלך?"

"למה אתה מתכוון מה איתו? הוא בסדר גמור."

"אבל מי הבן זוג שלו?"

"אין לו אחד קבוע, אני חושב שהוא ולייבו... אני לא בדיוק יודע ומעדיף לא לחשוב על זה יותר מידי. נדמה לי שלפעמים הוא ומילי והחבר שלו... לא יודע."

"מילי שהוא בעצם מנשה, והוא עובד עם לייבו?"

"כן, הוא חמוד, אבל לפעמים קצת רשע במין סגנון אוחצ'י מצחיק כזה. מי שבאמת חמוד הוא רוני, החבר שלו. הם מחפשים דירה לידנו כי גם ככה הם מבלים אצלנו המון זמן."

"ומה עם סיגי? לה אין חבר?"

"לא, אני חושב שהיא קצת התייאשה מגברים, וכשיש לך ילדה קטנה קצת קשה לנהל חיי מין סדירים למרות שאבא ולייבו עוזרים לה המון. הם חולים על מעיין. בעצם כולנו שפוטים של הקטנה הזו, היא מותק, רק בת שנתיים ומסובבת את כולנו על האצבע הקטנה שלה."

"נשמע שממש כיף אצלכם."

"כן... לא יודע. לפעמים יש מריבות ועצבים, ולפעמים שמח, אבל אף פעם לא משעמם."

החניתי את האוטו של עמית (שנתן לי לנהוג בכל הזדמנות כי הוא שנא לנהוג, בעיקר בעיר), והובלתי אותו לכניסה שלנו, מתכנן התגנבות מהירה במעלה המדרגות בלי להתעכב להגיד שלום לאף אחד, אבל לצערי הדלת לדירתה של סיגי הייתה פתוחה והצעקות שלה על יורי הדהדו בחדר המדרגות כמו רעמים מבשרי סערה.

מסתבר שהוא הבטיח לקנות חיתולים למעיין עוד בבוקר ושכח, וסיגי רתחה מכעס.

"אז איחרתי קצת, אז מה?" התגונן יורי באומללות, "אבל עכשיו החיתולים כאן, מה את מתרגזת כל כך?"

"והבטחת שתקלח אותה." כעסה סיגי, "אבל הגעת מאוחר מידי."

"כי קניתי חיתולים."

"אם היית קונה אותם בבוקר לא היית מאחר, תמיד אתה מאחר, אפילו לחופה איחרת."

"אז מה? הרב איחר עוד יותר."

הם היו יכולים להמשיך להתכסח ככה עוד שעות, אבל בינתיים מעיין החליטה לשחק תופסת וברחה מהמקלחת ערומה, ואבא שלי, מתפוצץ מצחוק, רודף אחריה עם מגבת כשהוא לובש רק מכנסים קצרים ורטובים.

אי אפשר היה להאמין שהוא כמעט בן חמישים, גופו שהיה מוצק ושרירי יותר משלי היה רטוב, שערו לח והצחוק שלו מדבק, "בואי הנה, דרדסית שכמותך." צעק ותפס את הקטנה עם המגבת, עטף אותה ונישק את פניה הזורחות, ואחר כך כרך יד על כתפי ונישק גם אותי - אבא הוא מהטיפוסים האלו שתמיד נוגעים ומנשקים כל אחד – "ומי זה?" שאל והביט בעמית שלטש בו מבט מוקסם, גורם לקיבתי להתהפך מקנאה.

שמור     בטל

לקח קצת זמן עד שזכיתי להתבודד עם עמית כי כולם רצו לראות את החבר החדש שלי ולספר לו שהוא עוד יותר חמוד מאיך שתיארתי אותו.

עמית התנהג למופת - היה נחמד, מנומס ומצחיק, ושבה את לב כולם, כולל סיגי - ראיתי שהם מרוצים מהבחירה שלי ושמחתי שהוא התחבב עליהם כל כך מהר, אבל ברגע שהצלחתי לסגור את דלת החדר שלי מאחורי שנינו התנפלתי עליו והתחלתי להציק לו. דבר ראשון שאלתי אותו אם הוא היה בכלל מסתכל עלי אם היה פוגש קודם את אבא שלי?

"למה אתה שואל אותי שאלה מכשילה כזאת?" צחק עמית שלא לקח אותי יותר מידי ברצינות, "ועוד על אבא שלך שמבוגר ממני ביותר מעשר שנים, אם כבר אתה צריך לדאוג בגלל נועם היפיוף."

"לא הסתכלת על נועם כמו שהסתכלת על יוסי."

"הסתכלתי עליו כי הייתי המום מכמה שהוא דומה לך."

"הוא לא דומה לי, זה אני שדומה לו."

"כן, נו... אתה יודע למה אני מתכוון."

"הייתה לי הרגשה שהוא מוצא חן בעיניך יותר מידי."

"בטח שהוא מוצא חן בעיני, אתה מוצא חן בעיני ואתם דומים כל כך... למה אתה מתכוון  יותר מידי? למה אתה כזה לחוץ? אתה רוצה שאני אשנא את אבא שלך?"

"הוא לא באמת אבא שלי."

"נו, באמת פוגי, בטח שהוא אבא שלך."

"אבל הוא לא גידל אותי, אני לא ממש מכיר אותו."

"כן, אני יודע. תפסיק עם זה ילד."

"להפסיק עם מה?"

"עם החפירות האלו, אני יודע שאתה קצת בלחץ בגלל מה שקרה עם החבר הקודם שלך, נדב היה חרא, אבל אני לא כזה, אני לא אנסה להזדיין עם החברים שלך ובטח שלא עם קרובי משפחה שלך."

"אהה! אז עם אחרים כן תנסה?"

"פוגי, די."

"אם אנחנו הולכים להיות יחד אני חושב שאנחנו צריכים לקבוע כמה כללים."

"אם אנחנו הולכים להיות יחד?" הרים עמית גבות מופתעות, מצליח לשדר מורת רוח פגועה ועם זאת מבודחת, "אנחנו  יחד כבר חודש, או שאולי יש לי בעיות בהבנת הנקרא ולא הבנתי מה בדיוק הולך כאן?"

"אני יודע כמה זמן אנחנו יחד, ואולי הגיע באמת הזמן לדבר על מה שהולך כאן ביני לבינך?"

"על מה יש בכלל לדבר? מה שהולך זה שאני אוהב אותך ואתה אותי, אבל בגלל שאתה ילד דביל אתה נכנס לסרטים."

"אל תקרא לי דביל." הסתערתי עליו והפלתי אותו על המיטה. התגוללנו עליה, מתגוששים ונאבקים זה בזה, הוא צוחק ואני רציני.

"פוגי." עמית הצליח ללכוד אותי מתחת לגופו ומסגר את פני בכפות ידיו, "מה קורה אתך חמוד? למה אתה כועס עלי?"

"כי אני אוהב אותך."

"אה, אם ככה אז הכול בסדר."

"לא, שום דבר לא בסדר, אני פוחד שמעכשיו גם אתה תהפוך לאחד מהחבורה שלנו ותכנס לסבב של המיטות המוזיקליות שלהם ו... ו..."

"ומה? מה אתה פוחד שיקרה אז?"

"אני פוחד שאז הכול ייהרס, אני לא רוצה שזה יקרה, אני לא רוצה שאף אחד מהם ייגע בך."

"בסדר." חייך עמית, "יש עוד כללים שאתה רוצה לקבוע?"

"לא, זה מספיק."

"לתת חיבוק ונשיקה כשנפגשים מותר לי או שאני צריך להסתפק בלחיצת יד?"

"מותר לך לתת נשיקות רק לסיגי ולמעיין, השאר שיסתפקו בלחיצת יד קצרה."

הוא התחיל לצחוק, "אתה ממש שרוט פוגי."

"אני יודע. אחרי שנתיים וחצי פה זה לא פלא."

עמית התגלגל מעלי, דחף יד מתחת לעורפי והתחיל ללטף את בטני בידו השנייה. זה היה נעים, עצמתי את עיני והקשבתי לו, רגוע יותר עכשיו, אחרי שפרקתי בפניו את חששותיי.

"אתה רוצה שנהיה לגמרי מונוגאמיים?" שאל.

"כן, לגמרי."

"ומה יקרה אם אחד מאיתנו יבגוד?"

"נגיד יפה שלום ולא להתראות."

"אני מבין." אמר עמית במין טון ניטראלי ומאופק כזה שאפשר היה להבין ממנו שהוא חושב שאני תמים ובכל זאת הוא מוכן ללכת לפי הראש שלי כדי לא לעצבן אותי.

"אתה חושב שאני מדבר שטויות וזה לא ילך?" התעצבנתי.

הוא גיחך. "אתה רואה, אם מסבירים לך לאט אתה מבין מהר."

"עמית." הסתובבתי אליו, הדבקתי את הבטן שלי לשלו והבטתי ישר בעיניו, "אני אוהב אותך, אני לא רוצה אף אחד אחר, רק אותך ואתה?"

"עכשיו אני מרגיש בדיוק כמוך, אבל אני מכיר את עצמי, זה ישתנה בעוד כמה זמן. לא יודע מתי, בעוד שנה, שנתיים, אולי אפילו חמש או עשר, בסופו של דבר אני ארצה להזדיין עם אחרים גם אם אני אמשיך לאהוב אותך מאוד."

"אבל..." נזעקתי ודמעות עלו בעיני.

הוא חסם את פי בכף ידו, "גם אתה תרגיש ככה, ולך זה בטח יקרה עוד קודם."

"למה לי זה יקרה עוד קודם?" התמרמרתי.

"כי אתה צעיר יותר ועוד לא הספקת כל מה שאני הספקתי."

"זה פשוט שטויות, אני לא מסכים, ואם אתה חושב ככה עדיף שניפרד כבר עכשיו."

"טוב, בסדר, נפרד כבר עכשיו." הצטחק עמית ודחף יד לתחתוניי, "אבל קודם אני רק רוצה..." הוא הצמיד את פיו לפי והחל לנשק אותי לאט ובעדינות, ידו האחת מגששת בין גבעות ישבני והשנייה על הזין שלי.

"מי שם קונדום? אני או אתה?" שאל.

"אה... לא יודע, תחליט אתה." לחשתי, מקווה שהוא יחליט שהוא זה ששם עליו קונדום ומזיין, וזה בדיוק מה שקרה.

"אני רוצה שנתחיל לגור יחד." אמרתי לו אחרי שהתאוששנו וחזרנו לנשום כהלכה.

הוא נישק את כתפי בעצלתיים, מנומנם קצת. "לפני רבע שעה רצית להיפרד ועכשיו אתה רוצה שנתחיל לגור יחד?" הצטחק.

"כן, זה מה שאני רוצה." נישקתי אותו בחזרה, "אבל לא פה, אני רוצה לחזור לגור בדירה הישנה של סבא וסבתא, רחוק מכל החבר'ה הדפוקים האלו."

"ומה אם תתגעגע אליהם ותרצה לשחק אתם קצת במיטות מוזיקאליות?"

"זה לא יקרה." אמרתי בפסקנות אם כי המחשבה שלא אוכל יותר אף פעם לגעת בקעקוע הפגאסוס של אשר... זה העציב אותי, ומה? יותר לא אוכל להתלטף לי עם נועם ולצחוק מהמריבות של מילי ורוני ו... נו, די!

"אני לא אפגש אתם יותר בלעדיך." החלטתי.

"גם אם אני אהיה בתורנות או במילואים ואתה תהיה ממש ממש חרמן? גם אז לא תיפגש איתם?"

"לא, ואם כן אז אני אעשה את זה בסוד, בלי שתדע כלום, וגם אתה... אל תספר לי שום דבר ממה שאתה עושה עם האקס הסקסי שלך כשאתם נפגשים, אני לא רוצה לדעת."

"ככה אתה רוצה שנהיה? שנשקר ונרמה זה את זה כמו זוג סטרייטים מצויים? בטוח?"

"כן, בטוח. זה עובד אצלם די טוב, למה להחליף שיטה מנצחת?"

"יש בזה משהו." צחק עמית, "אני אוהב אותך, דביל אחד."

"שתוק כבר יא הומו ותן לי לישון, ותזכור שבפעם הבאה תורי."

שמור     בטל

"טוב, בפעם הבאה תורך, בוא הנה, תחבק אותי." נצמדנו זה לזו ונרדמנו חבוקים, ויותר לא דיברנו על פרידה, או על בגידות, רק על אהבה.