עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. דודו ויוני

ההתחלה
בנעורי לא היה אינטרנט. היו מודעות בעיתון, ככה סיפרו לי, והיו הגנים הציבוריים המפורסמים שכיום אטרף ושאר אתרי ההיכרויות הם המקבילים הוירטואליים שלהם.
אני, כסוציומט מבטן ומלידה, לא העליתי בדעתי להתקרב למקומות אלו. בקושי הייתי מודע לקיומם. הניסיון שלי במין היה תמיד מצומצם מאוד ומעולם לא חשתי בצורך למצוא בן זוג.
רק אחרי שעזבתי את בית הורי והלכתי לצבא התנסיתי במגע עם גברים אחרים. מעולם לא יזמתי כלום, הם היו אלו שתמיד ניסו ואני היה זה שתמיד התחמק. ואפילו צעיר חסר ניסיון כמו שהייתי פעם הבין שקשה להגדיר את הגישושים החטופים הללו כסקס. לא הצטערתי במיוחד, בין כה וכה היו מעטים מאוד שמצאו חן בעיני והם היו תמיד סטרייטים. מעולם לא קרה שמישהו שהייתי מוכן להיענות לו גילה בי עניין ולכן הגעתי לגיל עשרים ושלוש כשאני עדיין בתול. זה לא הטריד אותי כלל. כל הסיפור הזה של סקס בין כה וכה לא נראה לי מציאה כל כך גדולה, והרעיון של חיים משותפים עם גבר אחר כלל לא עלה על דעתי.
מאז ומתמיד אהבתי להיות לבד - גם כיום אני עדיין זקוק למרחב מחיה מרווח - ואהבתי מאוד את דירתי הקטנה ואת הבדידות שלי.
במקום סקס עם אחרים הסתפקתי באוננות שנראתה לי תחליף נוח ומספק מאוד ולא חשתי שחסר לי משהו בחיים. כן, ידעתי כמובן שאי שם, בעולם הגדול והמוזר שאני חי בשוליו קיימים גברים שנכנסים למיטה עם גברים אחרים (או נשים, איחס!) נוגעים בהם, מנשקים אותם, דוחפים חלקים מגופם לתוך נקבים צרים ולחים בגופם של אחרים... מכניסים את לשונם לפה של אחרים... העדפתי לא לחשוב על כך. כל הרעיון נראה לי מלוכלך, מכאיב, מפחיד ומיותר לגמרי.
המחשבה על נשיקה צרפתית הגעילה אותי והרעיון שאגיע לאורגזמה לצידו של גבר זר זעזע אותי. למה עלי לוותר על הפרטיות שלי? איך בכלל מגיעים למצב כזה? ולמה בשם אלוהים זה נחוץ? מה רע בכף ידי המיומנת, מסובנת או מרוחה במשחה קרירה... לא עדיף? הרבה פחות מטריד, מיוזע ומביך.
ואז פגשתי את דודו והכל נעשה מבולבל ומסובך, ועד היום אני נתקף לפעמים געגועים לתקופה השקטה שידעתי לפני שהוא פרץ לחיי.
למעשה מי שפרץ ראשון היה טוטו - הכלב שלו – כלב מעורב מכוער למדי, אבל עליז ונלהב ובעל עיניים כלביות יפות ומלאות רגש שמשום מה חיבב אותי מאוד והיה מתחנף אלי כל פעם שנפגשנו בצעדה היומית שלי לאורך הפארק.
בפעם הראשונה דודו נחפז למשוך אותו מעלי ולהתנצל בשמו, אבל אני שהייתי משוכנע שבעליו של הכלב המצחיק הזה הוא סטרייט מושבע אמרתי באדיבות שזה בסדר, ואפילו הוספתי כמה שבחים ליופיו של הכלב. דודו הביט בי במבט מופתע ושאל מתי בדקתי לאחרונה את הראיה שלי. "הכלב הזה פשוט מכוער." אמר בפסקנות שהרגיזה אותי.
"אבל זה הכלב שלך, למה אתה מעליב אותו ככה?"
"בחייך, הוא רק כלב, מה הוא מבין? וחוץ מזה מה רע בלהיות מכוער? הנה, אני מכוער, אז מה, אני לא חי?"
אני חושב שברגע זה קלטתי שגם הוא, למרות גופו המגושם ותלבושתו המרושלת, הומו כמוני. "אתה לא מכוער." מחיתי, והתכוונתי לכך. מאז ומעולם הייתה לי חולשה לגברים גדולים ולא מטופחים מידי. לא חשבתי שהוא מכוער כשם שלא מצאתי את כלבו מכוער ואמרתי לו את זה.
"בחייך!" הניף דודו את ידו בתנועת ביטול שהרגיזה אותי כבר אז וגם היום מעלה את חמתי להשחית.
מצאתי את עצמי נואם לו בשצף קצף את משנתי הסדורה על רודנות היופי שהשליטו עלינו אמצעי הפרסומת, ועל הצורך להשתחרר ממנה ולפתח טעם אישי.
"לך קל לך לדבר כי אתה כזה יפיוף." אמר דודו במרירות שהפתיעה אותי.
מחיתי שאני לא יפיוף והוא אמר שאפסיק לדבר שטויות, משך ברצועת הכלב שלו (שעד אז כבר נודע לי ששמו טוטו) והסתלק. נפגשנו מאז בפארק כל יום יומיים ונהגנו לדבר על דא ועל הא, לשחק עם הכלב ולנדב כבדרך אגב פרט זה או אחר על חיינו.
"חייתי בשביל הפגישות האלו אתך." סיפר לי פעם דודו כשהיה מעט שתוי, "וכל יום שלא נפגשנו היה מבחינתי יום מבוזבז."
"מה, באמת? אבל דודו למה לא אמרת לי מיד? למה חיכית כל כך הרבה זמן?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות יוני." התרגז דודו.
"למה אלו שאלות טיפשיות? תמיד אתה אומר שאני שואל שאלות טיפשיות."
"כי תמיד אתה שואל שאלות טיפשיות. שתוק כבר ודי!"
"תכריח אותי, נראה אותך." התגריתי בו והוא באמת הכריח אותי - תנחשו לבד איך - ולפחות באותו ערב הפסקתי לשאול שאלות טיפשיות.
אחרי חורף שלם של פגישות כמעט יום יומיות בפארק הגיע האביב, ובערב חם אחד דודו שכח את בקבוק המים שלו בבית והתלונן שנורא חם והוא צמא.
הצעתי שנחזור לדירתי ושם אצייד אותו בבקבוק מים, והוא הסכים ברצון. כל הדרך לדירתי התווכחנו כדרכנו על מגוון נושאים, זרקנו מקלות לטוטו ששמח להחזיר אותם, והרגשנו נוח זה עם זה עד שהגענו לדירה שלי.
הרגשת מבוכה וקיפאון התחילה להשתלט עלי עוד בחדר המדרגות, ודודו נדבק ממני ונעשה שתקן וזעוף. היחיד שנשאר שמח וטוב לב היה טוטו. השקיתי את שניהם במים ובטח היינו חוזרים לפארק לולא טוטו שהחליט שעדיף לו להישאר במרפסת דירתי ולהחליף משם נביחות ידידותיות עם הכלב של השכן ממול.
"נראה לי שלא מתחשק לו להמשיך לטייל בחום הזה." אמר דודו בהיסוס מאוד לא אופייני לו.
"גם לי לא." אמרתי, הדלקתי את המאוורר ופשטתי את חולצתי הלחה מזיעה ואז ראיתי את דודו מביט בי במבט רעב והתחרטתי. אם הייתי זריז דיי אולי הייתי מספיק ללבוש אותה חזרה, אבל דודו הקדים אותי, העיף מעליו את חולצתו, חושף גוף גדול, שעיר וחזק, התנפל עלי וניסה לנשק אותי.
ניסיתי להתנגד, להגיד שלא בא לי, שאני לא מעוניין, שהוא טועה שיפסיק עם זה, אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אחרי כל חודשי האיפוק דודו פשוט עלה על גדותיו מרוב חשק וסחף אותי בלי לשים לב למחאותיי החלושות.
עד היום כשאנחנו רבים אני מזכיר לו שבפעם הראשונה הוא אנס אותי, והוא צוחק ושואל למה, אם ככה, באתי לבקש עוד מנה?
אין לי תשובה לזה ובמקום לענות אני נעלב ומתעצבן והוא שב ונזכר איזה תמים הייתי ואיך לא ידעתי שום דבר ושוב מתלהב... אין לזה סוף.
כיום, ממרחק של יותר מעשרים שנה מאז אותו ערב חם אני לא זוכר איך בדיוק התחלנו לגור יחד. אני זוכר כמה נבוך, מבולבל וביישן הייתי, שהתביישתי להביט בגופו - בעיקר במה שקרה ממותניו ומטה -ושדמעות עלו בעיני כשהיה עלי להודות שאין לי מושג איך מתנשקים, ומה בדיוק אני אמור לעשות עם עוד גוף שבעקרון הוא בדיוק כמו שלי, אבל כל כך שונה ממני.
אותו זה הצחיק, ונראה היה שהוא מרוצה למדי מהבורות שלי. הוא נשאר אצלי כל אותו לילה ולימד אותי כל מה שהייתי צריך לדעת ובבוקר התקלחנו יחד השארנו לטוטו מים ואוכל והלכנו לעבודה.
בערב הוא חזר אלי, נושא שקית עם בגדים ו... אני מניח שעברו כמה שבועות מאז שהוא עבר רשמית לגור איתי, אבל אני לא זוכר בדיוק כמה ומתי בדיוק הבנתי שבעצם אנחנו חיים יחד. זה פשוט קרה ודי. שנה אחר כך עברנו לדירה גדולה יותר וטוטו שלא היה רגיל לדירה החדשה ברח לחפש את הבית הישן שלנו, נדרס ומת.
התאבלתי עליו זמן רב. לא רציתי כלב חדש, הרגשתי שלהחליף אותו מהווה בגידה בזכרו, וגם חתול לא רציתי. פתאום לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לגור עם דודו, מצאתי המון חסרונות בדירה החדשה ונזכרתי שוב ושוב בגעגועים בדירתי הישנה ולא הפסקתי לציין כמה נעים היה לי לחיות לבד. לא יכולתי להפסיק להתלונן שאני לא בנוי לחיות עם מישהו ולציין כמה קשה לי לחלק את הספייס שלי עם עוד בן אדם.
המצב הזה הסתיים בצורה דרמטית במריבה אחת נוראית שאת סיבתה המדויקת אני לא זוכר. כיום ממרחק השנים אני מבין שהיא התחילה להיבנות לאט לאט אחרי מותו של טוטו והתפרצה כמה חודשים אחרי מותו.
זו הייתה מריבה איומה, פשוט איומה. אמרנו זה לזה דברים רעים וקשים שגם אם היו אמת לא היו צריכים להיאמר בצורה מכוערת כזו, ובסוף דודו שם חלק מבגדיו בשקית ועזב בטריקת דלת.
שלושה ימים תמימים אמרתי לעצמי שאני מאושר שהוא הלך, וככה טוב לי יותר, ובעצם אני מרוצה מאוד, והאמת, שחוץ מזה שלא הצלחתי לאכול, לישון, או להתרכז, הכול היה ממש בסדר איתי, ואז, ביום הרביעי קמתי מכיסאי בעבודה מהר מידי ואיבדתי את ההכרה. התחוללה מהומה שלמה - הזמינו אמבולנס שלקח אותי למיון ושם היו דיבורים על התייבשות ואשפוז, אבל אני סירבתי לכך בתוקף. הרעיון לבלות בבית חולים ולישון בחדר אחד עם כמה זרים חולים במיטה מגעילה של בית חולים החריד אותי עד מוות.
אחרי שהרופא במיון הבטיח לי שאם יבוא מישהו לאסוף אותי ויבטיח שישגיח עלי עד שאתאושש הוא ישחרר אותי בלי לנדנד יותר מידי התקשרתי לדודו. בקושי הספקתי להגיד שאני במיון, ושאולי הוא מוכן, אם יש לו זמן ולא מפריע לו, לבוא לקחת אותי, הוא כבר היה לצידי, מזיע ונרגש, עיניו אדומות בצורה חשודה.
נסענו הביתה בשתיקה - אני הייתי עייף ומותש מכדי לדבר וגם הוא נראה די סחוט.
הוא עלה בעקבותיי לדירה, השכיב אותי במיטה כיסה אותי והודיע לי שאני נראה חרא. "קודם תסתכל על עצמך." אמרתי, מנסה להישמע נעלב וזעוף, אבל הרושם התקלקל כי פתאום פיהקתי.
"אני משעמם אותך יוני?" התיישב דודו על קצה המיטה והביט בי במבט מוזר.
"לא, אני פשוט עייף נורא. לא ישנתי כמו בן אדם מאז שעזבת אותי."
"אני לא עזבתי, אתה גירשת אותי."
"לא נכון, זה היה רעיון שלך." אמרתי והתחלתי לבכות.
"אוף! שתוק כבר, בכיין אחד." אמר דודו ומצמץ בכוח, עצם את עיניו למשך דקה ארוכה ואז פיהק, נחלץ מבגדיו - הוא לא מסוגל לישון עם בגדים - נשכב לצידי, כרך סביבי את זרועותיו ונרדם עוד לפני.
למחרת הלכנו לצער בעלי חיים והבאנו משם את מוריס שכמו טוטו ז"ל הוא  כלב מכוער, חסר כל ייחוס ובעל עיניים כלביות נוגעות ללב. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נפרדנו בגלל ריב, לא שהפסקנו לריב, אנחנו רבים כל הזמן, אבל אפילו המריבה הכי סוערת  לא משכיחה מאיתנו ששנינו אחראים יחד על מוריס ובגללו אסור לנו להיפרד. 

בגידה
דודו עומד מול הראי ובוחן את עצמו במורת רוח. הוא לבוש רק בתחתונים ולי הוא נראה בדיוק כמו שנראה תמיד. מסתבר שהוא לא חושב ככה. הוא טוען שהשמין נורא. אני מביט בו בעיון, נכון, הוא לא רזה ולא ממש חטוב, אבל הוא תמיד היה כזה. כשהכרתי אותו הוא היה רזה קצת יותר, גם אני, אבל כבר שנים שהוא נראה כמו שהוא נראה עכשיו - גבר מלא ושעיר עם עור בהיר מנומש, שיער ערמוני צפוף ומתולתל וכרס עגלגלה וחמימה. "אני שמן." הוא אומר ברוגז לבבואתו במראה ומלטף את בטנו.
"אתה מלא." אני מתקן, "אתה מוצא חן בעיני, אני אוהב אותך ככה."
"גם אני אוהב אותך." הוא אומר כבדרך אגב, "כשאוהבים זה לא משנה אם מרזים או משמינים, אבל אני לא אוהב להראות ככה."
"אתה נראה בדיוק כרגיל דודו, תמיד נראית ככה."
"כשרק נפגשנו הייתי רזה הרבה יותר." הוא מזכיר לי, "השמנתי כשהחברה של אריק פשטה את הרגל. אתה זוכר את התקופה הזו? זה קרה בערך חמש שנים אחרי שהיינו יחד. הייתי כל כך מודאג ומבולבל."
"כן, אני זוכר. בקושי ראיתי אותך בבית."
"חשבתי שתעזוב אותי אז." הוא אומר פתאום.
"למה? כי היית מובטל כמה שבועות? אל תהיה מצחיק."
"לא יודע, התנהגת מוזר אז."
"איך מוזר?"
"פשוט מוזר, לא היית רגוע כרגיל. עשית דברים משונים."
"משונים?"
"במיטה בעיקר, ובכלל... לא התנהגת כמו תמיד. יצאת מהבית יותר מהרגיל וכאלה."
"לא זוכר דבר כזה." אני אומר בפסקנות, וכדי לשנות נושא מתחיל לזרז אותו שיתלבש כבר כי הוא מאחר והוא, שאיחורים אף פעם לא מטרידים אותו וששונא שמזרזים אותו, מאשים אותי שאני רוצה להיפטר ממנו כדי לחזור למחשב שלי, ומתחיל להתלונן שהוא לא מוצא את החולצה שלו, ומי החביא לו את החגורה השחורה? ולמה אין לו מטפחת נקייה במגרה? (הוא מתעקש להסתובב עם ממחטות בד מגוהצות, מין מנהג משונה שהביא איתו מרומנייה) ואחרי שאני מוצא מה שהלך לאיבוד והוא מאורגן ומסודר ליציאה הוא הולך סוף סוף, לא לפני שמעך אותי חזק אליו בחיבוק ונישק אותי ישר על הפה למרות שחם ושנינו מזיעים.
הוא יודע שאני שונא קטעים כאלה, אבל אני לא מוחה גם כי באמת כבר מאוחר וגם כי... כי דודו צודק, ובתקופה ההיא באמת כמעט עזבתי אותו, ולא בגלל העבודה וגם לא בגלל שהוא השמין אלא בגלל גבר אחר.
זה קרה באמצע שנות השמונים לפני שהמציאו את המצלמות הדיגיטליות ובשביל לקבל תמונות היה צורך בחדר חושך. ניהלתי אז מעבדת צילום ואת רוב זמני ביליתי בחדר חושך עם דלת נעולה ואהבתי את זה. קראתי פעם שבני מזל עקרב נהנים לעבוד במקומות חשוכים ושקטים, אולי זו הסיבה? 
עבדתי במסירות ובחריצות, נהנה מהשקט ומהחושך, ומעולם לא עלה בדעתי שמעבדת הצילום היא מקום מצוין לניהול רומנים אסורים, אבל אז הופיע דייב עם שפמו השחור וגופו השרירי שהיה נתון בגופיות הדוקות, חייך אלי את חיוכו המפתה שחשף שיניים לבנות להפליא ובלי טיפת ביישנות הסתער עלי ועשה איתי סקס סוער במעבדה החשוכה בלי להתרגש מהעובדה שבחוץ מסתובבים המוני אנשים.
נשאלת השאלה למה הסכמתי לנשק אותו ולהתפשט למרות שבבית חיכה לי גבר פרטי משלי?
האמת, אני לא בטוח שאני יודע. אני בטוח שזה לא קרה כי דודו גידל כרס עגלגלה, ולא כי בקושי ראיתי אותו בבית - וגם כשהוא היה הוא כל הזמן דיבר בטלפון עם הקולגים המודאגים שלו - ולא כי לא עשינו סקס במשך זמן רב מפני שהוא היה מוטרד ועצבני, כל אלו היו סיבות טובות, אבל לא בגלל זה בגדתי בדודו.
אז למה כן? אולי בגלל שדייב שדיבר עברית רצוצה במבטא אמריקאי חמוד רצה אותי בלהט שהחניף לי מאוד, והשפם שלו דגדג אותי כשנישק לי פתאום בהפתעה, והגופיות שלו היו הדוקות על גוף שרירי תוצרת ארה"ב והיה לו ריח של חו"ל?
אולי כי הוא רצה אותי נורא ואני פשוט לא ידעתי איך להגיד לא? או שאולי לא רציתי? ואולי כי היינו לבד בחדר חשוך עם דלת נעולה וזה פשוט היה משהו שהתבקש לעשותו ונורא רציתי לדעת איך זה יהיה עם מישהו שהוא לא דודו הישן והמוכר שלי?
לא זוכר כבר, אבל זה קרה ודי.
דבר אחד בטוח לא הייתי מאוהב בדייב ולמה שעשיתי איתו לא היה קשר לדודו. נכון, דייב היה חמוד ומפתה והחניף לי מאוד שהוא כל כך חושק בי, אבל בפעמים הראשונות ההן במעבדה כל מה שהוא היה בשבילי היה גוף שרירי, שפם מדגדג, מבטא מפתה וחיוך מתגרה. בהתחלה גם לא ממש דיברנו כי הוא דיבר עברית קלושה מאוד ואף פעם לא היה לנו ממש על מה לדבר.
אז למה בכל זאת המשכתי בקשר איתו עוד ועוד וגם הגעתי לדירה שלו? לא יודע, אולי כי כשהיינו במעבדת הצילום הייתי לחוץ ולא ממש נהניתי ורציתי לתת לזה עוד הזדמנות? אני לא גאה בזה, אבל הסיפור ההוא נמשך כמעט שנתיים. גם אחרי שדודו מצא עבודה אחרת וחזר להתנהג כרגיל המשכתי ללכת לדירה של דייב ולעשות איתו סקס שהלך והשתפר ככל שלמדנו להכיר זה את זה למרות שמעולם לא הייתי מאוהב בו.
עדיין הייתי מאוהב רק בדודו ובכל זאת המשכתי במקביל להזדיין עם דייב. למה? אולי כי אחרי שהייתי חוזר ממנו הסקס עם דודו היה פשוט נהדר?
בינתיים דייב סיפר לי שהוא צריך לעזוב והציע לי לבוא איתו לארה"ב ולא הצליח להבין למה אני מסרב. ניסיתי להסביר לו שבלי שום קשר למה שקורה בחדר השינה שלו - בדרך כלל אחרי הצהרים ולפעמים גם בבקרים - אני לא מסוגל לחשוב על חיים בלי דודו, אבל אני לא חושב שהוא הבין, גם אני לא הבנתי, מה שלא הפריע לי להמשיך לבוא אליו ובמקביל לעשות סקס פרוע ונהדר עם דודו.
הייתה תקופה של מספר חודשים – כשכבר ידעתי שדייב נוסע עוד מעט ואני נשאר בארץ עם דודו - שחיי המין שלי נעשו דחוסים ומשונים מאוד, וכל אותו הזמן התפלאתי למה אין לי נקיפות מצפון ולמה אני נראה נפלא ומרגיש נפלא במקום להיות אכול רגשות אשמה וחרטה?
ידעתי שאני אמור להרגיש ככה, אבל לא הרגשתי שום דבר כזה. הרגשתי סקסי ומחוזר וקורן מרוב סקס, ואז דייב (שגילה בינתיים את נפלאות החומוס והשוורמה וגידל כרס עגלגלת) חזר לארה"ב, וכמה שבועות אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך המקום בו עבדתי נקלע למשבר כספי, המעבדה נסגרה ואני פוטרתי.
דודו היה פשוט נהדר בתקופה הקשה ההיא. הוא הלך איתי לחשב של מקום העבודה ההוא והוציא ממנו פיצויי פיטורין גבוהים מאוד, וניחם אותי, ועודד אותי, והיה תומך ויציב וכל טיפת חרטה שהייתה בי כי לא נסעתי עם דייב לחוץ לארץ נעלמה.
אחרי תקופת אבטלה מדכאת הלכתי בעידודו הנמרץ של דודו לעשות קורס מחשבים, ומצאתי לי מקום עבודה אחר שגם בו אני יושב רוב הזמן לבד בחדר חשוך.
מאז לא בגדתי יותר בדודו, לא כי אני כזה נאמן אלא כי לא פגשתי שוב מישהו שרצה אותי בלהט ולמרות שאני אוהב את דב מאוד ורוצה לסיים את חיי איתו אני חושד בעצמי שאם שוב היה נקלע בדרכי מין דייב כזה ובלי בושה מראה לי שהוא רוצה בי...
כן, אני חושב ששוב הייתי עושה את זה.  

צרות
במבט לאחור הצרות התחילו אחרי שאבא שלו חלה. זו הייתה תקופה לא טובה בחיינו, אחרי שמלאו לו שמונים התברר שהזקן חטף סרטן כבד לא עלינו. דודו ואימא שלו לא הרימו ידיים ובמקום להניח לו למות בשקט הם התרוצצו בין בתי חולים, ניסו כל מיני שיטות ריפוי שגרמו לו עינויים, והרוויחו בשבילו עוד כמה חודשי חיים שהיו מלאים בכאבים ובסבל.
אבא של דודו ציית לכל מה שהרופאים אמרו, אבל שנא כל רגע. כל מה שהוא רצה היה לחזור הביתה, לעבוד קצת בגינה, לשחק עם הכלבים, לאכול את האוכל של אשתו ואחר כך ללכת לישון איתה במיטה הפרטית שלהם בלי שידקרו אותו, ימששו אותו ויציקו לו.
אחרי כשנה של מאמצים, הוצאות כספיות, עצבים ודאגות הם ויתרו, החזירו אותו הביתה והפסיקו את כל הטיפולים. הזקן החזיק מעמד עוד מספר שבועות. חי בנחת ובשלווה, עבד בגינה והיה רגוע ושקט עד שיום אחד פשוט מת במיטתו, בדיוק כמו שרצה.
אחרי מותו דודו התחרפן קצת. קנה חלקת קבר כפולה גם לאבא וגם לאימא, השקיע הון במצבה יקרה להחריד, עלה כל יום לקבר, טיפח שם גינה קטנה, שם ספסל ליד הקבר, הדליק כל שבוע נר זיכרון ורב איתי ללא הרף בלי שום סיבה.
ניסיתי להיות סבלני ומבין, אבל זה היה קשה. הוא נתן לי הרגשה שאני החי חשוב לו פחות מאביו המת. בעיקר עצבן אותי כשהוא היה אומר - אני הולך לבקר את אבא - ונעלם לשעות בבית הקברות.
התרחקנו זה מזה באותה תקופה. היה מעט סקס, כמעט שלא דיברנו וכשכן דיברנו צעקנו. בלי להגיד משהו מפורש הוא הצליח לגרום לי להרגיש שאני לא בסדר כי אני רוצה שנמשיך לחיות אחרי שאביו מת. זה הרגיז אותי ופגע בי והפחיד אותי עד כדי כך שפשוט התרחקתי ממנו, גם נפשית וגם פיזית, ולראשונה מאז שהתחלנו לחיות יחד חשבתי באמת וברצינות על פרידה ממנו. אולי היינו צריכים ללכת לטיפול, או לעשות שיחות נפש ממושכות ולאוורר את הכעסים והתסכולים שלנו, אולי אפילו להיפרד, אבל נאמנים לדרכנו לא עשינו כלום. פשוט סבלנו ושתקנו.
מפה לשם עברה שנה. אחרי האזכרה דודו התחיל להתאושש. זה לקח זמן, ורק אחרי האזכרה השנייה הוא חזר לעצמו לגמרי אם כי עדיין היה קופץ לעיתים לבית הקברות ויושב שם קצת, משקה את הצמחים ששתל, מעשב קצת, רוחץ את המצבה ובסוף חוזר אלי.
שמחתי שהתאפקתי ולא נפרדתי ממנו. הייתי מאושר שהוא חזר אלי. מרוב שמחה הסכמתי לכל השיגעונות שלו ויצאתי איתו לטיולים למרות שאני שונא לצאת מהבית, עשיתי איתו סקס בשעות משונות ובמקומות מוזרים רק כי בא לו. ניסיתי אפילו להיות נחמד אליו סתם ככה, בלי סיבה, רק כדי לראות אותו מחייך, ואז הוא הלך לרופא העיניים כי הרגיש שמשהו אצלו לא ממש בסדר, והרופא פקד עליו למהר למיון כי יש לו היפרדות רשתית.
כשדודו התקשר אלי, לחוץ מאוד, וביקש שאגיע מהר אל הרופא כדי לקחת אותו למיון לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר וחשבתי שהוא מגזים ומתנהג כמו היפוכונדר ושהרופא שלו סתם היסטרי, ודי התעצבנתי מהדרישה שלו להסיע אותו מיד למיון. "אבל האוטו אצלך, למה אתה לא נוסע בעצמך למיון אם נדמה לך שזה כל כך דחוף?" התמרמרתי.
"לא נדמה לי, זה באמת דחוף," השיב דודו בקול המאופק הזה שמרמז שסבלנותו הולכת ואוזלת ועוד רגע הוא יתפרץ עלי בצעקות, "ואני לא נוהג לבד למיון כי שמו לי טיפות בעיניים ואני לא רואה שום דבר."
"טוב אני בא," נכנעתי, "חכה, עוד מעט אני מגיע." 
"רגע," פקד עלי דודו, "חכה שנייה, כנראה שיאשפזו אותי, תביא לי כלי רחצה, כמה חוברות סודוקו, נעלי בית, מגבת ופיז'מה."
"לא צריך מגבת ופיז'מה, בבית חולים יתנו לך." התווכחתי.
"כן, יכול להיות שאתה צודק אני זוכר שלאבא נתנו." הסכים איתי דודו, נשמע כנוע בצורה מדאיגה מאוד. במבט לאחור זה היה הרגע בו התחלתי להבין שצרה גדולה עומדת להתרגש עלינו, אבל לא היה לי זמן להיכנס לחרדות כי ראשית היה עלי לקחת אותו למיון. לעולם לא אשכח את הנסיעה האיומה הזו, עד שהגעתי למרפאה פגה השפעת הטיפות כמעט לגמרי, ודודו שוב ראה כמעט כרגיל, ואת מה שהוא לא ראה הוא דמיין כנראה כי לאורך כל הדרך לבית החולים הוא לא הפסיק להציק לי, ולהעיר לי הערות שנועדו לשפר את הנהיגה שלי, אבל ערערו לחלוטין את הביטחון הדי רופף שלי בכישורי כנהג. הבעיה היא שעשיתי רישיון בגיל מבוגר יחסית, ורוב הזמן נהגתי רק ליד הבית. למרבה השמחה אנחנו גרים ביישוב כפרי קטן ורגוע שיש בו רק רמזור אחד ואני מכיר היטב כל רחוב ורחוב בו. אין לי שום ניסיון בנהיגה בעיר גדולה כי תמיד כשהיינו יוצאים דודו היה נוהג כמובן. אני שונא לנהוג במקומות זרים ועוד יותר אני שונא לנהוג כשהוא יושב לידי כי תמיד יש לו משהו להעיר. את המעט שאני זוכר מהתקופה שהוא היה הנהג המלווה שלי (את הרוב הדחקתי) אני זוכר בחלחלה. מאז חלפו כמובן שנים רבות, וגם אני נחשב כיום לנהג די וותיק, שלא לדבר שמאז המציאו את הוויז המושיע, ובכל זאת אני נמנע בקפידה מלנהוג עם דודו, או יותר נכון נמנעתי מכך עד שדודו עבר ניתוח ונזקק לשירותי הנהגות המפוקפקים שלי.
למרבה המזל לא ידעתי את הצפוי לי בעתיד כשישבתי עצבני ולחוץ בחדר ההמתנה של בית חולים כרמל וחיכיתי שדודו יצא מהניתוח. מתנדבת קשישה וחביבה נתנה לי טופס עם המספר של דודו והיה עלי לעקוב אחרי המספר שלו שהופיע עם עוד המון מספרים על מסך טלוויזיה גדול, משנה את צבעו לפי מצבו של בעל המספר - להלן החולה. בהתחלה, בהכנה לניתוח, הוא היה שחור, אחר כך הוא עבר לחדר הניתוחים והפך לסגול, וכשעבר לחדר ההתאוששות התחלף צבעו לירוק, וסוף סוף הרשו לי לראות אותו. הוא שכב על מיטה צרה מחובר לאינפוזיה, מסכת חמצן קטנה על פניו והתלונן שקר לו וכואב לו נורא הראש. אחר כך הסיע אותו סניטר רוסי חביב למחלקה ושם הוא קיבל תרופה נגד כאב ראש ונגד הבחילה שהוא התלונן עליה וסוף סוף נרדם.
בלית ברירה נסעתי הביתה לבד, בחושך, לחוץ מאוד וחסר ביטחון ביכולתי להגיע בשלום, ורק קולו הבטוח של הוויז מנחם ומרגיע אותי בדרך. למרבה הפלא הגעתי הביתה בשלום והמשכתי לנהוג לבד הלוך וחזור מבית החולים במשך שלושה ימים, מצליח להגיע בלי לעשות אף תאונה, למצוא חנייה - משימה די מסובכת באזור ההוא - ואחר כך לחזור הביתה, בדרך כלל בחושך, גם כן בלי תקלות. עד שהגיע הזמן להוציא את דודו מבית החולים כבר הרגשתי די בטוח בעצמי, ואפילו לא טרחתי להדליק את הוויז, ואז הוא התיישב לצידי וברגע שיצאתי מהחנייה, שגם עליה הייתה לו ביקורת, הוא לא סתם את הפה לרגע, וכל הזמן העיר וביקר והתלונן. הגעתי הביתה עם גב תפוס וכאב ראש זוועתי, לקחתי אדוויל והודיתי לאלוהים ולרופאים שציוו על דודו לשכב שבועיים במיטה עם ראשו נטוי על צד שמאל ולזוז מעט ככל האפשר כדי לא להפריע לעין שלו להחלים. נכון שפירוש הדבר היה שהייתי צריך ללכת בעצמי בוקר וערב לטיול עם הכלבים, להביא לו שלוש פעמים ביום מגשי אוכל ולספוג את כל התלונות שלו על השעמום, והתכניות הגרועות בטלוויזיה, אבל לפחות לא הייתי צריך לשמוע יותר את "הביקורת הבונה" שלו בזמן הנהיגה.
הייתי בטוח שבעיית העיניים של דודו תיפטר בקרוב, בעוד שבועיים שלוש, חודש גג, אבל למרבה הצער הסיפור נסחב ונסחב, וגם אחרי שהרופאה הסבלנית שלו הכריזה שזהו, הרשתית צמודה היטב למקומה והכל בסדר הוא המשיך להתלונן שהוא לא רואה היטב, שעיניו דומעות כשהוא עייף ושהוא לא חזר לעצמו.
חשבתי שהוא נודניק והיפוכנדר ואפילו אמרתי לו את זה פעם, מעליב אותו עד עמקי נשמתו. להצדקתי אוכל רק להגיד שהייתי מותש מאוד מכל בעיות הבריאות שלו ולחוץ בגלל משימות הנהיגה הרבות שהוטלו עלי, ואם לא די בכך גם גבי כאב מאוד וכולם, חוץ מדודו, שמו לב שאני הולך כפוף מעט ונשען כל הזמן על קירות ושולחנות ואפילו עצים כי כואב לי לעמוד סתם בלי תמיכה. למרבה עלבוני רק דודו לא הבחין בכך ובסופו של דבר התברר גם למה – מסתבר שגם בעין השנייה שלו התפתחה בעיה דומה לזו הראשונה, וגם הסוכר שלו היה נורא גבוה, מה שהסביר את בעיות הראיה, הזקפה, העצבנות, כאבי הרגליים ועוד שלל תופעות לואי לא נעימות שצעירים כמו שהיינו פעם מזלזלים בהן עד שהם מפסיקים להיות צעירים, ואז הם מבינים באיחור שלא סתם תמיד אמרו להם שהעיקר הבריאות.
דודו עבר עוד ניתוח, ואחר כך שוב תקופת אשפוז ממושכת ומעיקה, ועד שהוא התאושש קצת מכל בעיות העיניים שלו ומצב הסוכר שלו השתפר וגם הכרס נעלמה אחרי הדיאטה שעשיתי לו הגיע תורי להיות חולה. יום אחד פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה מרוב כאבי גב, ודודו העקשן עמד על כך שיש לבעיה שלי פתרון רפואי, ואם רק נמצא את הרופא שיסכים לנתח אותי, או לפחות לתת לי זריקה ולשלוח אותי לטיפול המתאים, אני אחזור לעמוד על רגלי. ההסברים שלי שכאבי נובעים מלחץ נפשי וממתח ואין שום ניתוח שיעזור פה, רק מנוחה ותרגילי התעמלות מתונים ואולי הידרותרפיה יעזרו לי נתקלו בלעג מצידו. אני יודע שכוונותיו היו טובות והוא באמת רצה שאבריא ואפסיק לסבול ואחזור לתפקד כרגיל - לטייל עם הכלב, לבשל ולנקות, לכבס ולגהץ את בגדיו וכמובן להתמסר לו ברגע שהויאגרה פעלה עליו את פעולתה הברוכה, אבל זה פשוט לא הלך. המריבות הסוערות שלו עם רופאים ואורתופדים והצעקות שלו על רופא המשפחה המודאג שלנו שלא הצליח להשיג לי תור לצילום סי. טי. מהיום למחר רק החמירו את מצבי.
מה שעוד הרע את מצבי היה הלכלוך והבלגן בבית, דודו תמיד היה עקר בית נורא ואיום ומילא את הוראותיי בנוגע לבישול ולניקיון ברשלנות ובחוסר רצון. מה שהרגיז אותי עוד יותר היו טענותיו שהכל באשמתי והוא כזה לא יצלח כי תמיד לקחתי על עצמי את הצד הזה בניהול משק הבית שלנו, ולכן הוא פשוט לא יודע מה לעשות במטבח. אני מודה שיש מצב שהוא צודק, אבל האבק והבלגן ששררו בבית רק הרעו את מצבי והוסיפו לי עוד מתח ועצבים.
למרבה המזל אימי היקרה שראתה איך מצבי מדרדר קמה ועשתה מעשה, היא הזמינה אלינו את העוזרת המסורה שלה, ובזמן שהגברת החרוצה ההיא שקדה אצלנו על הניקיון לקחה אותי אימא למדריכת הפלדנקרייז שלה שאישרה לי שאני צודק, כאבי הגב שלי נובעים בעיקר ממתח נפשי, ומיד התחילה לטפל בי ולהעמיד אותי על הרגליים.
דודו השלים בחריקת שיניים עם הפלדנקרייז אם כי הוא נראה לו כמו סתם קשקוש רוחני חסר תועלת, ובלית ברירה סבל גם את ההידרותרפיה, אבל כשהחלטתי, בעידודה של מדריכת הפלדנקרייז, שאני זקוק גם לביקור אצל פסיכולוגית הוא התפרץ ועורר מהומה. "לא רק שזה מיותר לגמרי זה גם בטח יקר עוד יותר מהעוזרת וההתעמלויות הרוחניות שלך." זעם.
"זה יקר," הודיתי בנחת, מסרב לריב איתו - עוד עצה מועילה של מדריכת הפלדנקרייז – "ולכן אימא שלי מוכנה לעזור כספית."
"בשום פנים ואופן לא." נהם דודו כמו שידעתי שיעשה. אימא הציעה לעזור גם במימון העוזרת ושאר הטיפולים שלי והוא תמיד סירב בעיקשות, טוען שאין מצב שאנשים מבוגרים יעזרו כספית בגברת קשישה שחיה על הפנסיה שלה.
העובדה שאימי נהנתה מפנסיה תקציבית נדיבה ויכלה להרשות לעצמה לעזור לנו לא הועילה, הוא סירב בתוקף לקבל נדבות, כמו שהגדיר את זה, ועוד יותר התנגד לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה. חבורה של רמאים וגנבים הגדיר אותם, אולי בגלל הפסיכולוג הדתי האנטיפת וההומופוב שהוריו אלצו אותו לבקר אחרי שהוא יצא מהארון לפני יותר משלושים שנה.
"לא כולם מגעילים כמו הפסיכולוג הדוס שניסה להפוך אותך לסטרייט כשהיית צעיר." ניסיתי להתווכח, "מיכל מכירה אותו טוב והיא אומרת שהוא בן אדם מקסים ומאחר וגם הוא הומו..." במקום שההמלצות של מיכל - מדריכת הפלדנקרייז הנערצת שלי -יעזרו הן רק הרעו את המצב. דודו צעק שזה לא מקובל עליו והוא לא מוכן ואם אני רוצה לעזוב אותו שאעשה את זה מיד, בלי להתקשקש כמו כוסית אצל איזה פסיכולוג רמאי.
"לעזוב אותך? מאיפה אתה מביא את השטות הזו, ותפסיק להגיד כוסית, אני שונא את הביטוי הזה." איבדתי את קור רוחי.
"ואני שונא את זה שתלך ללכלך עלי אצל איזה בן אדם זר שלא מכיר אותי ועוד תבזבז על זה כסף." צרח דודו, "אני לא מוכן שתלך וזהו!" פסק.
"ואני לא מוכן לוותר וזהו, זה טיפול שאני צריך ושמגיע לי אחרי כל החרא שאכלתי בגללך בשנה האחרונה." עניתי לו בווליום עוד יותר גבוה, מתעלם מאותות האזהרה ששלח לי גבי שלא אהב את המריבה הזו.
"אכלת חרא בגללי, באמת?" עבר דודו לדבר בקול שקט ומפחיד, ופתאום התחרטתי על הביטוי הגועלי שנפלט מפי, ועל העקשנות שלי, וכבר הייתי מוכן לחזור בי ולוותר על הכל, אבל זה היה מאוחר מידי, דודו זרק בזריזות כמה בגדים לצ'ימידאן הצבאי העתיק ששמר עוד מהתקופה שלו כמילואימניק בהנדסה קרבית, ויצא מהבית בטריקת דלת מהדהדת.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שדודו הסתלק מהבית בטריקת דלת אחרי מריבה. אולי הייתי צריך להתרגל כבר להתנהגות שלו, ולהפסיק להתעצבן אבל לא הצלחתי, אולי זה יקרה בעתיד.
התעצבנתי ואכלתי את הלב ומיד התקשרתי לפסיכולוג שאליו הפנתה אותי מדריכת הפלדנקרייז. הוא אמנם ענה מיד והיה חביב מאוד, אבל הסביר לי בצער שלוח הזמנים שלו עמוס מאוד ואין לו מקום לעוד מטופל עם בעיות זוגיות, ולכן הוא נאלץ להפנות אותי לקולגה שלו שהיא אמנם רק עובדת סוציאלית בהכשרתה אבל היא רגישה ונבונה ובגלל נסיבות משפחתיות שלא כאן המקום לפרט היא גם אמפטית מאוד לקהילת הלהטבי"ם ומתמחה בעיקר בטיפול זוגי לזוגות חד מיניים. התקשרתי אליה וקבעתי אתה פגישה ואחר כך המשכתי לחכות שדודו יחזור כדי שנוכל לחזור לקטטה שלנו. חיכיתי שעות על גבי שעות, מנסה להעסיק את עצמי איכשהו עד שובו, משנן לעצמי משפטים שהייתי צריך להגיד ולא אמרתי, מנסח טענות נגדו ובעד טיפול זוגי אצל מטפלת זוגית אמפטית, יודע בסתר ליבי שדודו יפסול גם את הרעיון הזה ועובר לאט לאט מכעס ועצבים לעצב והשלמה. הוא כזה, תמיד היה כזה חבל שאני מתעצבן ונעלב אין בזה טעם. חיכיתי עד שנגמרו החדשות בטלוויזיה והוא עוד לא חזר, התחלתי לחשוד שהוא נקט הפעם בנשק יום הדין ונסע לאימא שלו והתחלתי להתלבט אם להתקשר אליה או לחכות עד שהיא תתקשר, כי אולי אני טועה הפעם והוא לא אצלה? אולי הוא החליט לקחת איזה חדר במלון או סתם לישון ברכב רק כדי לא לחזור הביתה ואם אני אתקשר לשאול אם הוא אצלה והוא לא יהיה היא כבר לא תישן כל הלילה, ושוב יעלה לה לחץ הדם... מה אני צריך את הצרה הזו על הראש? אין לי די צרות משלי? אימא של דודו כבר לא ילדה, היא אוטוטו בת תשעים ועדיף לא להציק לה אם רק אפשר. בעודי מתלבט צלצל הטלפון וזו הייתה היא.
"הוא אצלי," אמרה בפשטות, "הוא ביקש שאני לא אספר לך, אבל הוא עצבני נורא ורע לו, אולי תבוא?"
"אני כבר בדרך."
"תביא את הכלב שלא יישאר לבד בבית." ביקשה.
"רעיון טוב, תודה דורה, תגידי, את מרגישה טוב? את לא נשמעת כל כך טוב."
"בגילי כבר לא יהיה יותר טוב." השיבה דורה בשלווה, וסגרה.
היחסים שלי ושל דורה ידעו מעלות ומורדות רבים, או אולי צריך להגיד התחילו בשפל ועם השנים השתפרו והשתבחו. בשנים הראשונות כשאבא של דודו עוד היה חי ואחיו היה רווק התייחסה אלי המשפחה של דודו בחשדנות ובקרירות, אבל עם הזמן חלו שינויים - אחיו של דודו התחתן עם בחורה אנטיפתית שלא הסתדרה עם דורה וסירבה לבקר אצלה, סוחפת אחריה גם את אחיו של דודו, ואחר כך גם האבא מת, ופתאום דורה נשארה לבד, וככל שהיא הזדקנה ונחלשה יותר היא גילתה בי יותר מעלות. אחרי שנים של עוינות היא קלטה סוף סוף שאני לא סתם איזה טיפוס מפוקפק שמנסה לדרדר את דודו שלה לתרבות רעה, אלא בן אדם רציני ומיושב בדעתו שבא ממשפחה טובה, ובעצם אני די מענטש.
אני מודה שבהתחלה די חששתי ממנה, ואפילו הבנתי את ההסתייגות שלה ממני, לקח לי זמן להכיר אותה באמת ולהתחיל להעריך את המסירות שלה לדודו על אף המבוכה שלה מהנטיות המיניות שלו, את האומץ שלה לדבוק בבית הישן שבנתה עם בעלה למרות שהיה גדול מידי עבורה, ואת הנחישות שלה לדבוק בחיים וליהנות מהם למרות הגיל, המחלות והאלמנות.
לקחתי את קוקו, הלברדור השמנמן והנאמן שלנו ששמח מאוד לנסיעה הלא צפויה, ונסעתי לקריות, לבית של דורה. דודו ניסה להעמיד פנים שהוא כועס עלי ועל אימו ואפילו זרק איזה הערה גועלית ברומנית לאימו, אבל נאלץ לחייך כשקוקו הסתער עליו בשמחה, דורש ליטופים ופינוקים.
"בוא קוקו, שמרתי לך עצמות טעימות." הלכה דורה למטבח, וקוקו הנבון רץ אחריה בשמחה, יודע מניסיון שעוד מעט יוכל למלא את כרסו במטעמים.
"אימא שלך לא נראית טוב דודו, היא נראית מאוד עייפה."
"גם אתה היית נראה עייף אם היה לך המוגלובין נמוך כל כך." רטן דודו, "אני מתכנן ללכת אתה מחר לרופא שלה ולהגיד לו מה דעתי על הטיפול העלוב שהוא נותן לאימא."
"רעיון טוב, אבל אולי כדאי שאני אלך איתה במקומך, כי אחרי הפעם הקודמת שרבת איתו... אתה עוד כועס דודו?"
"כן." הזעים דודו פנים, "התקשרת לפסיכולוג הזה?"
"כן, אבל הוא עסוק מידי בשבילי, הוא הפנה אותי למישהי שעושה טיפול זוגי להומואים."
"אני לא רוצה ללכת."
"אני יודע דודו, אבל אני רוצה, אני צריך מישהו לשפוך לפניו את הלב."
"מה רע בי? תשפוך את הלב אצלי."
"אני לא יכול, אתה צועק עלי כל הזמן."
"אז מה? אז תצעק בחזרה?"
"אבל זה עושה לי כאבי גב."
"אי אפשר אתך," התלונן דודו, "המטפלת הזוגית הזו, היא יקרה?"
"לא נורא, אם מביאים הפנייה מקופת חולים הם משתתפים בעשרים הטיפולים הראשונים וזה יוצא ממש זול."
"ומה אם רוצים יותר טיפולים?"
"לא יודע דודו, צריך לברר, אני אתקשר מחר ואשאל."
"טוב, אם הם משתתפים אז..." הוא נאנח, "מה אני לא אעשה כדי שתהיה מרוצה? אבל אני מזהיר אותך, אם היא תהיה נודניקית אני קם והולך."
"תודה דודו, אין כמוך, ועכשיו, בוא נשלח את אימא שלך למיטה ונלך הביתה."


אין תגובות:

פרסום תגובה