ה. טריו

9. תאהבו אותי

ניסו לא ציפה שהוא יתגעגע כל כך לאריק. הוא הבין שאריק לא יכול לקום סתם ככה מהשבעה ולבוא לבקר, אבל הוא היה אכול געגועים ודאגה וציפה שיוכל לפחות לדבר איתו בטלפון, ציפה והתאכזב.

אחרי שלושה ימים של שקט מדאיג הוא נשבר והתייעץ עם מנשה שלא גילה יותר מידי אהדה לרגשותיו. מנשה ביקש ממנו בתוקף להפסיק להיות נודניק וגם הגדיל לעשות ודרש ממנו להבטיח לא להתקשר בשום פנים ואופן לאריק שיש לו מספיק על הראש גם בלי לענות לטלפונים בכייניים.

ניסו הסכים בחוסר רצון שמנשה צודק והבטיח לא להתקשר, אבל המשיך להתגעגע עד כאב לאריק ולדאוג בגלל אנה, למרות כל כוונותיו הטובות הוא לא הצליח לשלוט בעצמו ולהירגע.

"די ניסו! תפסיק להסתובב סביב הזנב של עצמך." איבד מנשה את סבלנותו בבוקרו של היום הרביעי, "קח כדור הרגעה או משהו, אתה מעצבן אותי."

"סליחה." לחש ניסו באומללות, "אני קצת... אני טיפה לחוץ, וגם כואב לי הראש, אני לא יכול להתרכז בעבודה, בא לי לטייל קצת ברגל, למתוח את הרגליים, רוצה לבוא גם?" 

"ממש לא!" התיז מנשה בקוצר רוח, "התרוצצתי מספיק בעבודה, מה שאני רוצה זה לישון קצת בשקט."

"טוב, אז אני הולך לבד." החליט ניסו, ושלף את נעלי ההתעמלות שלו.

"אחלה, אולי קצת אוויר צח ירגיע אותך." נשם מנשה לרווחה, הגיש לו בקבוק מים מינראליים שיהיה לו מה לשתות בדרך, ובלי אזהרה מראש שלף בזריזות את הנייד של ניסו מכיסו.

"לך בכיף, אבל את זה תשאיר בבית." פסק.

"אבל מנשה..." מחה ניסו שלמען האמת תכנן להתקשר לאריק תוך כדי צעידה בחוץ.

"שום אבל. תשאיר אותו פה." פסק מנשה בתוקף.

"ואם מישהו יתקשר אלי?" ניסה ניסו לערער את רוע הגזרה.

"שישאיר הודעה."

"ואם אריק יתקשר?"

"אז אני אענה במקומך."

"אבל מנשה..." הפציר ניסו.

"די כבר עם האבל הזה, תשאיר את הנייד פה ודי."

"לא רוצה, תחזיר!" התנפל עליו ניסו בזעם והפיל אותו ארצה. הם התגוששו מעט על הרצפה, מנשה צוחק, משועשע מכל העניין, וניסו זועם ומתוסכל. 

"נו, די, מה קורה אתך?" קלט סוף סוף מנשה שניסו רציני ומיואש, "בסדר, אם זה מה שאתה רוצה אז קח אותו ודי, תעשה צחוק מעצמך, תתקשר אליו בשבעה, מה אכפת לי?" ויתר לבסוף מנשה שהיה באמת עייף מהעבודה ומהמתיחות של ניסו שמרטה את עצביו.

ניסו לקח את הנייד שלו ומול פרצופו של מנשה, שגלגל עיניים כלפי מעלה בתיעוב אבל שתק, התקשר לאריק.

הנייד של אריק היה כמובן סגור וניסו המתוסכל השליך את המכשיר שלו על השולחן ופרץ החוצה בריצה. הוא הלך ברחובות במשך כשעה, פוסע בצעד מהיר, עצבני בהתחלה ולאט לאט, ככל שהתעייף, חש פחות זועם ויותר עצוב, ובעיקר אחוז געגועים.

מה אני עושה? שאל את עצמו, למה אני מכניס את עצמי לסרטים בגלל הילד הזה? אז הוא לא התקשר, אז מה? מה חשבת, שהוא יתקשר עכשיו, כשהוא יושב שבעה עם הוריו וכל הקרובים שלו? הוא בטח לא חושב עליך בכלל, הם כולם יושבים יחד איתו, מתאבלים על סבא, מקשקשים ברוסית, שואלים אותו מתי הוא יביא להם כבר כלה ונכדים, בטח גם מרכלים ומברברים ומקטרים על הארץ, אולי מדברים על פוליטיקה? אולי מעלים זיכרונות מהעבר? לך תדע מה הם עושים שם... חשבת שבתוך כל המשפחתיות הדביקה הזו הוא יוכל לעזוב הכול ולהתקשר אליך פתאום? ברור שלא, זה לא מתאים ולא לעניין, אז מה אתה עושה מעצמך צחוק ועוד רב עם מנשה בגלל שטות כזו?

מאחר ולא הייתה לו תשובה לטענות הצודקות שהפנה אל עצמו החל ניסו לחשוב על מנשה, על היחסים שלהם, על העתיד שצפוי להם יחד, או לא, על החיים שלו, ועל מה יקרה איתו בעתיד, וככל שחשב יותר היו לו פחות תשובות, ובסופו של דבר, ראשו סחרחר מרוב מחשבות, חזר הביתה. 

ניסו נכנס כולו מזיע ומתנשף ולאכזבתו מנשה לא היה בדירה. אחרי שהתקלח היטב ובדק שוב את הנייד, מגלה שאין לו הודעות או שיחות שלא נענו וגם תיאבון אין לו, ואפילו לא שמץ של סבלנות לעבוד, או לראות טלוויזיה, או סתם לקרוא, ירד לבסוף לדירתו של מנשה שישן לו בנחת על מיטתו, עיתוני סוף השבוע מפוזרים סביבו בחוסר סדר.

ניסו החל אוסף ומקפל אותם בזהירות עד שכינס את כל הדפים לערמה אחת מסודרת, הניח אותה על השידה, נחלץ בזריזות מבגדיו והשתרע לצידו של מנשה הישן.

"נו, נרגעת?" שאל מנשה פתאום בלי לפקוח את עיניו.

"כן, קצת, לא ממש. חשבתי קצת כשהסתובבתי בחוץ."

"על מה חשבת?"

"על החיים שלי, עליך, וגם קצת על אריק, אבל בעיקר על העתיד."

"בקיצור, אכלת סרטים כמו שאתה עושה תמיד." נאנח מנשה בקוצר רוח.

"לא נכון, למה אתה מלכלך? סתם ניסיתי לחשוב מה יהיה איתנו בעוד עשר שנים, אתה לא חושב על זה לפעמים, על העתיד?"

"בשביל מה? מה הטעם בזה?" פיהק מנשה.

"מה זאת אומרת מה הטעם?" נמרח ניסו על מנשה וגישש בין רגליו לראות מה חדש, "בן אדם צריך לתכנן את העתיד שלו." הכריז, שבע רצון ממה שגילה מתחת לשמיכה.

"אתה יכול לתכנן כמה שבא לך, אבל אל תצפה שמה שתכננת באמת יקרה." העיף מנשה את השמיכה כדי להקל על ניסו את הגישה.

"למה לא?" חקר ניסו בקנטרנות ורכן מעל זקפתו המתפתחת של מנשה.

"כי ככה זה, בן אדם מתכנן, חוסך, חושב, בונה מגדלים באוויר ואלוהים צוחק ומבלגן לו הכול." הניח מנשה את ידיו על ראשו של ניסו, מעסה בעדינות את קרקפתו המגולחת בלי להפסיק לדבר, "פתאום הוא זוכה בלוטו, או חוטף סרטן, או נדרס מתחת למשאית, או מגלה שבעצם הוא מעדיף נשים ולא גברים."

ניסו הזדקף, נדהם ונעץ מבט המום במנשה שהמשיך לשכב פרקדן בעיניים עצומות, מתעלם מהזין שלו שהזדקר בזווית ישרה, מצביע אל התקרה.

"אתה מדבר על עצמך או על אריק?" שאל ניסו אחרי שהתאושש מההפתעה, "כי אני אולי אדרס יום אחד, או אחטוף מחלה, או משהו, אבל למרות שבחיים לא קניתי כרטיס יש לי יותר סיכוי לזכות בלוטו מאשר שיתחשק לי פתאום להזדיין עם נשים."

מנשה פקח את עיניו והביט בו וניסו ראה שמץ של חיוך לעגני מרצד בזוויות פיו וניצוץ של בדיחות הדעת מבזיק בעיניו הכהות, וגל ענק של אהבה לגבר הזה, שהכיר שנים כה רבות גאה בו במפתיע.

הוא הטיל את עצמו על מנשה שצחק, חיבק אותו, התהפך ונשכב עליו, מועך אותו תחתיו, מכביד עליו ועוטף אותו, מרסן ומחבק, מנשק, נושך וצוחק, קצת עליו וקצת על עצמו.

"אתה הבן אדם הכי מעצבן בעולם, אבל אני אוהב אותך נורא דניאל." לחש ניסו באוזנו, מתמסר לידיים הגדולות והקשות האלו, היחידות שהצליחו להכאיב לו ברוך כל כך מופלא.

"גם אני דניל'ה." השיב מנשה וחסם את פיו בנשיקה.

רק אחרי שהם נרגעו, התקלחו וישנו עוד קצת התרצה מנשה ועל ארוחת צהרים מושקעת שניסו הכין הסכים לספר מעט ממה שעבר עליו בניו יורק.

"בהתחלה זו הייתה סתם היכרות סתמית כזו... בחור נחמד שפגשתי בגיי בר לקח אותי לחתונה של אחותו, ושם פגשתי את אחת השושבינות שהייתה ידידה שלו. הסעתי אותה הביתה כי היא גרה לידי. היא שתתה יותר מידי בחתונה ובדרך היא הקיאה וכמעט התעלפה ולכן עליתי איתה לדירה שלה..."

"ואחרי שהפשטת אותה היא התאוששה, התנפלה עליך והיה סקס מדהים." ניחש ניסו, ספק צוחק, ספק מקנא.  

"לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות. עזרתי לה לפתוח את הדלת והלכתי. למחרת היא התקשרה להודות לי והזמינה אותי לארוחה לאות תודה.

"ואז הזדיינתם?"

"לא, דביל. הגעתי עם בקבוק יין ופרחים ומצאתי אצלה בדירה חבורה שלמה של ידידים שלה. היה ממש נחמד ואחלה, ורק אחרי שכולם הלכו..." מנשה השתתק, שוקע בזיכרונות.

"מה? מה קרה אחרי שכולם הלכו?"

נשארתי לעזור לה עם הכלים והסידורים. שנינו היינו טיפה שיכורים ואז דונה הוציאה סיגריות חשיש... היא באמת הייתה נחמדה מאוד והיה ברור שהיא מעוניינת, וכשאמרתי לה שאני הומו היא נדלקה עלי עוד יותר."

"וואלה? ואיך לא הפריע לך להיות עם אישה? לא פחדת מהסיבוכים?"

מנשה חייך לעצמו כשנזכר באותו לילה, "למה שיפריע? חשבתי שבין כה אני מתכוון לטוס עוד מעט לארץ אז מה אכפת לי לנסות עוד פעם עם אישה? והפעם אחת שכן מוצאת חן בעיני."

"סליחה? אמרת עוד פעם?" השתומם ניסו.

"כן, זה מה שאמרתי." שמר מנשה על קור רוחו.

"אבל... אבל..." עיניו של ניסו נפקחו לרווחה ומנשה התאפק לא לחייך למרות שהמראה שעשע אותו.

"זה קרה מזמן, לפני שהכרתי אותך, ואני לא רוצה לדבר על זה."

"טוב, בסדר. על הבחורה מניו יורק אתה כן רוצה לדבר?"

מנשה העווה את פניו במורת רוח, "אין כל כך על מה לדבר, דונה הייתה חמודה והסקס היה טוב ו... אה... זהו."

"מה זהו? מה קרה אחר כך?"

"המשכנו להיפגש ואחרי שנגמר לי החוזה לדירה ויתרתי על החזרה הביתה ועברנו לגור יחד, וכבר התחלנו לדבר על חתונה ואז... "

"חתונה? אתה? עם בחורה?" נפער פיו של ניסו בתדהמה.

"דונה לא הייתה מוכנה לשמוע על ילד בלי חתונה קודם ואז..."

"ילד מנשה? אתה?"

"כן, למה לא?"

"אבל תמיד אמרת ש..."

"אז אמרתי, לא סיפרו לך שרק חמור לא משנה את דעתו? אני נראה לך חמור?" איבד מנשה את שלוות רוחו.

"טוב, טוב, אל תתעצבן, תמשיך."

"איך אני יכול כשאתה מפריע כל הזמן?"

"סליחה, אני אשתוק, אבל קודם אני רוצה לדעת למה לא סיפרת לי על כל העניין הזה קודם?"

"מתי קודם?"

"בזמן אמת, כשכל זה קרה, כל הזמן היינו בקשר, שלחת לי מיילים ואפילו דיברנו בטלפון, אבל אף פעם לא אמרת לי כלום על חתונה וילד. למה?"

"כי לא בא לי, בסדר? לך היו העניינים שלך ולי את שלי, אתה רוצה שאני אמשיך לספר או שאתה רוצה להציק?" התעצבן מנשה.

"בסדר, אל תתעצבן, תמשיך לספר."

"אין הרבה מה לספר, אחרי שדונה התחילה לדבר על חתונה טסנו לבקר את ההורים שלה שגרו באיזה חור באמצע אמריקה. לביקור הגיעו עוד קרובי משפחה מאיזה חור ליד, היינו שם רק כמה ימים, וכולם היו די משעממים חוץ מהבן דוד שלה, ברגע שראיתי אותו נדלקתי עליו טילים וגם הוא עלי. לא עשינו הרבה חוץ מלהסתכל אחד על השני כי הוא היה עם אשתו ואני איתה, אבל כמה שעות לפני שטסנו חזרה לניו יורק הבנות נסעו לקניות והיו לנו כמה דקות לבד אז..." הוא נאנח, "בקיצור, נסחפנו ולא שמנו לב לזמן ואז דונה חזרה ותפסה אותנו על חם בשירותים של ההורים שלה וככה הכול נגמר."

"מה נגמר? מה קרה?"

"היא פתחה את הדלת, מצאה אותנו ערומים, הזין שלי בתחת שלו והוא כולו כזה מתנשף, מזיע ומתלהב, אמרה מהר סליחה וסגרה."

"ומה עשית אחר כך?" שאל ניסו בנשימה עצורה.

"הבן דוד בכלל לא שם לב שהיא נכנסה, הוא היה שקוע מידי בזיון ולא היה לי נעים לקלקל לו אז המשכתי לזיין, אבל האמת שלא ממש נהניתי, אחרי שהיא הפריעה כל החשק ירד לי... לא חשוב, המשכתי על אוטומט והוא נהנה. אחר כך טסנו חזרה, הטיסה הכי זוועתית בחיי למרות שהיא לא אמרה כלום, אבל ברגע שהגענו לדירה דונה התחילה לזרוק את כל הדברים שלי על הרצפה וכל הזמן שתקה כמו דג..." הוא שב ונאנח וניסו ליטף את זרועו בהשתתפות וזכה לחיוך חיוור בתמורה.

"טוב, גם בלי דיבורים היה ברור שזה נגמר. ארזתי מה שיכולתי, ביקשתי סליחה והלכתי לגור אצל חבר, וברגע שהתארגנתי וסגרתי הכול בעבודה חזרתי לארץ."

"אתה מתגעגע אליה?" חקר ניסו בדאגה.

"מתי היה לי זמן? רק הגעתי וישר אתה ואריק, וכל הבלגנים עם סבא שלו והכול..." הוא קם, "אני חייב ללכת לעבודה דניל'ה, תודה על הארוחה, לך לישון, אתה נראה עייף."

"בסדר, ניפגש מחר בבוקר?" חיבק אותי ניסו לפרידה.

"בטח חמוד, אני אבוא לישון אצלך ונאכל יחד צהרים." החזיר לו מנשה חיבוק.

"אני לא מבין בשביל מה אתה משלם על הדירה שלך אם אתה כל הזמן פה?"

"כדי שיהיה לי לאן לברוח כשאתה נעשה אלים." התבדח מנשה, והלך. 

הוא חזר למחרת בבוקר וגילה את ניסו ישן אחרי שעבד עד שעת לילה מאוחרת. מנשה התקלח חרש כדי לא להעיר אותו והצטרף אליו.

ניסו התעורר למחצה ונצמד אליו, הם החלו להתחבק ולהתמזמז ופתאום נפתחה הדלת שמנשה לא זכר לנעול, ואריק התפרץ פנימה.

שניהם התיישבו, נבוכים מעט, והביטו מופתעים באריק שחייך אליהם חיוך סהרורי בעודו מתפשט בזריזות.

"הכול בסדר אריק?" שאל ניסו בהיסוס, בוחן את אריק בחשדנות. הנער נראה לו מסטול קצת, או אולי שיכור? הוא לא ידע בבירור, אבל היה לו ברור שמשהו מוזר קורה אצלו.

אריק קפץ על המיטה ונחת בין שניהם. "הכול בסדר גמור." הכריז בעליצות מוזרה והניח יד אחת על כתפו של ניסו, ואת השנייה על ירכו של מנשה. "התגעגעתם אלי?" שאל, "תגידו שאתם שמחים לראות אותי." דרש.

"התגעגענו מאוד." אמר ניסו, "אבל אנחנו קצת מופתעים, לא חשבנו שתגיע לפה בזמן השבעה על סבא."

"לא יכולתי להחזיק יותר מעמד, התגעגעתי אליכם נורא והשתעממתי עם כל הקרובים, ואימא נורא נדנדה לי אז ברחתי." הוא משך אליו את ניסו ונישק בלהט את פיו, ואחר סובב את ראשו ונישק את מנשה המופתע. "וחוץ מזה אני חרמן נורא." הכריז, "בואו, תאהבו אותי." ביקש, והניח את ידי הפסנתרן העדינות שלו על הזין של ניסו מצד אחד, ועל זה של מנשה מהצד השני.

10. הביתה

הם נענו לבקשתו כמובן, אבל שניהם חשו שמשהו מוזר קרה לצעיר שהיה פעם כל כך ביישן ועדין. מנשה דווקא נהנה מהאתגר, אבל ניסו לא אהב את הגרסא החדשה הזו של אריק שהפך להיות לפתע תוקפני ונמרץ מאוד, ובניגוד למנהגו הרגיל נעשה קולני בצורה שהביכה את ניסו. הוא העדיף את אריק הישן, העדין והמסויג מעט שהתבייש להגיד בפה מלא מה הוא רוצה שיעשו לו במיטה.

אחרי שעה רצופה של מאמצים משותפים הצליחו ניסו ומנשה להרגיע אותו והיו מוכנים לקצת מנוחה - שהרוויחו ביושר - אבל אריק זינק למקלחת ואחר כך אמר שהוא חייב לחזור הביתה.

"הבית שלך כאן." הזכיר לו ניסו, ופקח, מופתע, את עיניו שכמעט נעצמו.

"כבר לא." אמר אריק וגרר את המזוודה הגדולה שלו מהארון, "הבטחתי לאימא לחזור לגור אתה ועם אבא." אמר והחל מסדר בתוכה את בגדיו.

"למה?" קפץ ניסו מהמיטה, "מה רע לך פה?"

אריק נאנח ובמקום לענות המשיך לסדר את הבגדים, דוחס אותם בחוסר סדר למזוודה.

"אריק." הניח ניסו יד על כתפו, "למה? מה קרה? זה בגלל מנשה? בגללי? מה הבעיה?"

"הבעיה שאימא רוצה שאני אחזור לגור אתם, היא חושבת שהגיע הזמן שאני אמצע סוף סוף עבודה נורמאלית ואפסיק לשחק בשטויות, ובעיקר היא רוצה שאני אפסיק להיפגש אתכם."

"אבל למה? בגלל שסבא שלך נפטר?"

"לא, לא בגלל סבא, בגלל אנה."

"בגלל אנה? למה אתה מתכוון בגלל אנה? מה הבעיה איתה?"

"היא בהיריון, זו הבעיה איתה." הפטיר אריק באדישות שוות נפש, שהפחידה את ניסו מאוד, והתחיל להיאבק ברוכסן המזוודה העולה על גדותיה מרוב בגדים.

"בהיריון ממך?" התערב סוף סוף מנשה בשיחה.

"אלא ממי? ממך?" התיז לעברו ניסו בזעם, ואז חזר ופנה לאריק, "מה פתאום הכנסת אותה להיריון?" שאל, "איך זה קרה?"

"באמת ניסו, אל תשאל שאלות אידיוטיות." קם מנשה מהמיטה, פתח את המזוודה המתפקעת, סידר במיומנות זריזה את הבגדים הדחוסים בפנים, ואחרי שהשיב את הסדר על כנו סגר אותה בלי בעיות.

"בוא, אני אסיע אותך חזרה הביתה." אמר בנחת, משך את המזוודה מהמיטה, שלף את הידית שלה וגלגל אותה לעבר הפתח. אריק הלך אחריו בצייתנות בלי להביט לאחור אל ניסו שנותר עומד בפה פעור, משותק מפליאה ומעצב. 

בדרך לבית הוריו סיפר אריק למנשה ששתק רוב הזמן שתיקה אוהדת, מניד מידי פעם בראשו בהבנה, איך הוא ואנה התקרבו זה לזה בזמן שטיפלו יחד בסבא החולה, ואיך אחרי שהוא אושפז החיבה הידידותית שלהם הפכה לידידות הדוקה שהתפתחה לאינטימיות בזמן ששמרו יחד על סבא בבית החולים, ובסופו של דבר, קצת לפני מותו, היה גם סקס.

"בדרך כלל נשים לא מעניינות אותי, אבל עם אנה זה היה דווקא טוב, לא כמו עם גבר, אבל בכלל לא רע. סקס עם אישה זה משהו שונה, אבל דווקא... דווקא בסדר, אפילו טוב." ניסה אריק להסביר למנשה שהנהן בראשו בשקט ואחר שהוא מבין.

"עם נשים זה אחרת." ביאר אריק, " ועם אנה אני יכול לדבר על דברים שניסו לא מבין, דברים שאף אחד לא מבין. יש לה סבלנות, היא מרגיעה אותי, נעים לי איתה, כשאנחנו יחד אני מרגיש גבר."

"ואיך אתה מרגיש עם ניסו?" הצטחק מנשה קלות.

"כמו ילד, וזה גם טוב, ואחרי שאתה הגעת זה בכלל היה... היה מטריף, אבל כמה זמן אפשר לחיות ככה? אני כבר לא ילד, ואי אפשר רק לבלות ולהשתגע כל הזמן, מגיע הזמן שצריך לחשוב על העתיד." ציטט מבלי דעת את דברי אימו.

"אימא שלך יודעת שאנה בהיריון?"

"כן, בטח. לה היא סיפרה קודם, ממני היא התביישה, פחדה שאני אכעס. היא אפילו מוכנה לעשות הפלה אם אני ארצה, אבל אימא מיד אמרה שלא, ואבא נבהל ואמר לה לא להתערב... ואז הם שוב רבו, מאז שסבא חלה הם רבים המון, ואז גם אנה התחילה לבכות..."

הוא נאנח, "מה יכולתי לעשות? אמרתי שאני שמח ושנתחתן ונהפוך את ההורים שלי לסבא וסבתא והם מיד הפסיק ולריב ואימא הביאה וודקה וכולנו שתינו לחיים, לחיי הזוג הצעיר והתינוק."

"גם אתה שתית?" שאל מנשה וחייך כשאריק הנהן וגילה לו ששתה גם את המנה של אנה כי היא אמרה שאסור לאישה בהיריון לשתות, וגם את של אימא שלא כל כך אוהבת וודקה, וגם את של אבא שבגלל הלחץ דם שלו אסור לו אלכוהול.

"היא בחורה טובה אנה." המשיך אריק לפטפט, לחייו ורודות מהתרגשות, "והיא אוהבת אותי, וגם אני אותה, טוב לנו יחד וילד... אז יהיה ילד. ילד זה טוב, בהתחלה פחדתי, אבל עכשיו אני חושב שזה רעיון טוב. סבא מת, ולי ייוולד ילד, ככה צריך, אתה לא חושב שככה צריך מנשה?"

"בהחלט ככה צריך." הסכים מנשה, חייך חיוך עגמומי משהו, והחנה את המכונית מתחת לדירת הוריו של אריק.

"בדרך אליכם שתיתי את מה שנשאר מהבקבוק." גילה לו אריק, מעט נבוך, "בדרך כלל אני לא שותה כל כך הרבה, אבל פתאום התחשק לי."

"קורה לכל אחד, לא נורא." הרגיע אותו מנשה.

"היה לי מאוד טוב אתכם, אתם חברים שלי, שניכם, בהתחלה כעסתי שבאת, אפילו קינאתי קצת, אבל טעיתי, טוב שאתה פה. אני סומך עליך שתשגיח על דניאל, שתשמור עליו שלא יהיה עצוב, בסדר מנשה? אתה מבטיח שתשמור עליו?"

"אני מבטיח, אני אשמור עליו כל הזמן, אל תדאג אריק."

"ואני גם אבוא לבקר לפעמים. דיברתי עם אנה, אמרתי לה שאתם חברים שלי, שלפעמים גבר צריך לבלות קצת לבד עם החברים, זה מה שאמרתי לה, גבר צריך לפעמים קצת חופש מהמשפחה והיא אמרה שאני צודק."

הוא כרך את ידיו סביב צווארו של מנשה ונישק אותו על פיו, שיכור מכדי לדאוג מי עלול לראות אותם, "אני הולך עכשיו, אבל אני אחזור לבקר, תגיד לניסו שאני אוהב אותו, וגם אותך אני אוהב מנשה."

"אני אגיד לו, גם אני אוהב אותך אריק."

אריק נחלץ מהמכונית, נופף לשלום למנשה, פנה ללכת ושוב חזר להזכיר לו לדאוג לניסו ואחרי שמנשה הבטיח שישגיח טוב על ניסו והזכיר לאריק שיבוא לבקר בקרוב, הם נפרדו שוב ואריק פסע בצעדים מהוססים, מתנודד מעט בדרכו לדירת הוריו. 

מנשה חזר לדירתו של ניסו ומצא אותו מסדר מחדש את בגדיו בארון. על המיטה נערמה חבילה של בגדים שהיו, כך אמר ניסו, של אריק.

"חוץ מהבגדים הוא שכח גם המון ספרים ודיסקים, ומה עם המחשב שלו, והמגפיים, ואוסף הכובעים שלו? הוא שכח אצלי המון חפצים."

"אל תדאג, הוא ייקח אותם בהזדמנות, הוא הבטיח שבקרוב הוא יבוא לביקור."

"אתה חושב שהוא באמת יבוא?" הביט בו ניסו בספקנות.

"ככה הוא אמר, שהוא יבקר אצלנו מידי פעם."

"מה עוד הוא אמר?"

"שהוא אוהב אותך, וביקש שאני אשגיח עליך."

"ותעשה את זה? תשגיח עלי?"

"בתנאי שאתה תשגיח עלי בחזרה." חייך מנשה והניח יד על כתפו, "נו, די, תפסיק להתעסק עם כל הבגדים האלו, בוא נלך לאכול משהו, אני מת מרעב. מי ידע שקצת וודקה תעשה את הילד כזה חרמן, הוא תמיד ככה כשהוא שותה?"

"אין לי מושג, הוא אף פעם לא שתה קודם. אמר שסבא לא מרשה לו לשתות כי הוא צעיר מידי."

שמור     בטל

הם החליפו מבט ממושך שאחריו ניסו החל להתייפח על כתפו של מנשה שליטף אותו, ניחם והרגיע ואמר שיהיה בסדר, לא נורא, העיקר שהם עדיין יחד, ואריק בטח יבוא לבקר בעוד יום יומיים, ועכשיו בוא נאכל משהו ונלך לישון כי אני הרוס מעייפות, ואתה בטח עייף גם כן.