ט. טריו

8. גאזי

דוקטור אלגאזי התקשר אלי למחרת ושאל מתי אוכל לבוא לראיון אצלו. עוד באותו ערב התייצבתי במרפאה שלו, לבושה הפעם בשמלה צנועה ביותר, אצבעי לחוצה בתוך טבעת הנישואין שלי. ענדתי אותה זמן קצר מאוד, כבר בחודש החמישי היא התחילה ללחוץ וגם אחרי הלידה היא הייתה קטנה מידי. מימי אחותי טענה שזו תופעה ידועה - המפרקים מתרחבים אחרי לידה וזו גם הסיבה שמספר הנעלים שלי גדל. למה אף אחד לא סיפר לי על זה לפני שהחלטתי ללדת?

חיכיתי בחדר המתנה קטן וצנוע הרבה יותר מזה של דוקטור נוימן, מקשיבה לקול המקדחה שהרופא הפעיל על החולה ביש המזל שישב בפנים, סבלתי מהטבעת הזו עד שלא יכולתי יותר והחלטתי להסיר אותה. לרוע המזל היא נתקעה בעקשנות על אצבעי, הכאיבה ולחצה כל כך עד שהחלטתי לנסות לסבן את האצבע שלי, אולי ככה אצליח לחלץ את אצבעי האומללה. עמדתי בשירותים, רכונה על הכיור הפעוט, מרוכזת באצבעי המסכנה שהתנפחה והחלה להסגיל ופתאום נקישה בדלת. "היי אנה, את שם? הכול בסדר?"

"לא." אמרתי, כמעט בוכה מחמת הכאב, "שום דבר לא בסדר." פתחתי את הדלת והראיתי לו את אצבעי הלכודה.

הוא קלט מיד מה הבעיה, הוביל אותי לחדר הטיפולים, מרח משחה שמנונית על אצבעי, אחז בטבעת ומשך. צעקתי והוא התנצל ומשך שוב, צעקתי, "אוי!" והטבעת החליקה מעל אצבעי, ניצלתי.

"אנה המסכנה." אמר ד"ר אלגאזי בקול מלא השתתפות וכרך מטלית לחה וקרירה על אצבעי הדוויה. "זה יהיה בסדר." ניחם אותי, "מצטער שזה כאב, אבל לפחות לא היינו צריכים לחתוך את הטבעת היפה שלך." חייך והגיש לי את טבעת הנישואים שלי.

"לעזאזל עם הטבעת הזו." השלכתי אותה בזעם לתיקי, "בחיים אני לא אלבש אותה יותר."

"טבעת עונדים." תיקן אותי ד"ר אלגאזי בנחת, "ואפשר להרחיב אותה, זה לא מסובך."

"במקרה שלי זה כן." עניתי, והתביישתי בגל המרירות החמוצה שהציף אותי. בסוף אני אהיה בדיוק כמו אחותי הגדולה, גרושה רגזנית ושונאת גברים שלא נותנת יותר אמון באף גבר ורק מוצאת בהם פגמים, לא שזה קשה כל כך, למעשה קל עד להפתיע.

"תודה רבה לך ד"ר אלגאזי." נזכרתי בנימוסי הטובים.

"תקראי לי גאזי, כולם קוראים לי ככה." אמר וחייך חיוך גדול ונדיב.

 הנחתי לאצבעי והתפניתי לבחון את מצילי. כמו ד"ר נוימן גם הוא לבש חלוק לבן, והיה בערך בן ארבעים, בעל עודף משקל וקרחת, אבל איזה הבדל ענק.

ד"ר נוימן היה רופס ושמנוני ואילו ד"ר אלגאזי היה מוצק וחייכן. נוימן ניסה להסוות את קרחתו בשיטת הלוואה וחיסכון, וגאזי פשוט גילח את ראשו.

גם עיניו של גאזי בחנו אותי בהתפעלות והיה ברור שהוא נהנה ממה שהוא רואה, אבל הנאתו הייתה תמימה וגלויה כל כך עד שלא חשתי מאוימת, רק מוחמאת, והצטערתי קצת שלא לבשתי משהו יפה יותר.

מוזר עד כמה שני הגברים האלו שהיו בערך באותו גיל, עסקו באותו מקצוע, עוררו בי תחושות כל כך שונות. בד"ר נוימן היה משהו חשאי, מתגנב ולא אמין. מגעו היה דביק ולא נעים, וחיוכו מעושה, וכשהוא הביט בי חשתי שהוא רוחש כלפי מזימות אפלות, ואילו גאזי הביט בי במבט ישיר ועליז, והתנהלותו הייתה גלויה וחביבה. ד"ר נוימן גרם לי לחוש עצבנית ואילו גאזי הצחיק אותי וגרם לי להרגיש יפה ומוצלחת ובטוחה בעצמי. אצל גאזי היה ברור שמה שאתה רואה זה מה שיש. חיבבתי אותו ממבט ראשון וברור היה לי שגם הוא מחבב אותי.

מצא חן בעיני שהמרפאה שלו הייתה קטנה וצנועה, הרהיטים פשוטים ונוחים, והאווירה רגועה ומעשית. בניגוד למרפאות רבות שביקרתי בהן לא הושקע שום מאמץ בעיצוב יומרני ולא נעשה שום ניסיון להרשים את הפאציינטים בפריטים יוקרתיים ומצועצעים. גאזי העדיף במקום זה לרכוש ציוד חדיש ומודרני שיקל על הטיפול, ומהדרך הבטוחה והנינוחה שבה טיפל במכשירים שלו ותחזק אותם היה ברור שהוא רופא קפדן וזהיר ובעל יד קלה ומקצועית, וזה - כמו שהסבירו לנו בקורס - הוא דבר שנולדים איתו, ואי אפשר לרכוש אותו בבית ספר.

השכר שהוא הציע לי היה נמוך מעט יותר, אבל המרפאה שלו הייתה סמוכה לדירה שלי, ויכולתי להגיע אליה ברגל ולחסוך לעצמי נסיעה. הוא גם לא ניסה לערער את בטחוני בכך שציין שאין לי ניסיון קודם בעבודה – מה שכל הרופאים הקודמים שהכרתי עשו תמיד בהבעת פנים חמוצה, מתנהגים כאילו זו אשמתי שאני צעירה ובלי ניסיון ולכן עלי לסבול הערות מעליבות ועוד להגיד תודה, (כל כך מרגיז, אפשר לחשוב שהם נולדו רופאי שיניים) – גאזי דווקא לא ראה בכך חיסרון ואמר בחביבות שהוא מעדיף סייעת שסיימה זה עתה את הלימודים וכל מה שלמדה עדיין רענן בזיכרונה והיא פתוחה לחידושים מודרניים. אהבתי את חיוכו ואת מאור פניו, והחלטתי לסמוך הפעם על האינסטינקטים שלי ולקחת את המשרה המוצעת.

"אני יודע שיש לך ילד קטן, אבל אני זקוק למישהי שתוכל לעבוד מידי פעם גם בערב." אמר גאזי ולקח את ידי בידו, בודק מה מצב אצבעי. מגעו היה קריר ונעים ומקצועי לחלוטין, והוא לא הכאיב לי למרות שהאצבע הייתה עדיין תפוחה וסמוקה. "ולפעמים אני אצטרך אותך באתרעה קצרה מאוד." הוסיף בהתנצלות.

"למה?" שאלתי.

"הוא הניח לידי ונאנח. "בגלל הפאציינטים שלי. מנשה לא סיפר לך?"

"לא, מה הוא היה צריך לספר לי?"

גאזי שב ונאנח והבעת אי נוחות עלתה על פניו החביבים. "אם יש לך בעיה עם זה אל תתביישי להגיד." אמר, "אני אבין."

"תבין מה?" השתוממתי.

"אני מטפל מידי פעם, מחוץ לשעות המרפאה הרגילות, גם בשיניים של נשאי איידס." אמר, ובחן אותי בזהירות, "יש לך בעיה עם זה?"

"אה... אני... איידס זה דבר קצת מפחיד." הודיתי, "אני מקווה שאתה נזהר."

"כן, בהחלט."

"ואתה לא פוחד?"

"אני רופא, ואני מטפל בכל חולה שזקוק לי." אמר גאזי בפשטות, "גם נשאים צריכים רופא שיניים, וקשה להם בחיים גם ככה, לא צריך להוסיף להם עוד עגמת נפש." הוסיף בנחישות, "ולפני שתשאלי, הגעתי לזה בגלל אחי, הוא נשא ואחרי שטיפלתי בו הוא הביא אלי חברים שהוא הכיר בקבוצת התמיכה לנשאים. כיום אני בין רופאי השיניים היחידים באזור שמטפלים בנשאים בלי לעשות מזה סיפור."

"אחיך הומו?" שאלתי בסקרנות.

גאזי הנהן, נראה מוקנט מעט משאלתי. "כן, במקרה אחי הומו, אבל כל אחד יכול להידבק, יש לי חולים מכל המינים, חלקם נשואים וחלקם לא. יש לי גם כמה מטופלות שחלקן אימהות לילדים כמוך. הווירוס לא עושה אפליה, ואם את מתפלאת איך הן נדבקו כדאי שתדעי שיש גברים נשואים שבכל זאת מקיימים לפעמים יחסים עם גברים אחרים."

"אני יודעת." אמרתי ובחנתי את אצבעי הכואבת, "ולמה אתה מטפל בהם מחוץ לשעות הרגילות?"

"זה לא באמת נחוץ, אני עושה את זה רק ליתר ביטחון, וגם כי חלקם מאוד מאוד בארון והם מעדיפים לא לפגוש אף פאציינט אחר." הוא רכן לעברי, מביט בי במבט שופע אמון נוגע ללב, "ענת, אני בטוח שאין צורך להגיד לך שאסור לך לספר לאף אחד על החולים שתפגשי פה."

"זה ברור מאליו." אמרתי, "יפה מצידך לטפל גם בנשאים גאזי. אני אשמח לעבוד איתך ואני מבטיחה לך לשמור על סודיות רפואית." הושטתי לו את ידי ללחיצה, הוא לחץ אותה בחמימות ושנינו חייכנו זה אל זה כשנפרדנו, מרגישים שעשינו עסק טוב. 

"את ממש פורחת לאחרונה." החמיא לי ניסו, כמה חודשים אחר כך, "רואים שאת נהנית מהעבודה שלך."

"כן נכון, זו עבודה מעניינת, ומה שיותר חשוב, הבוס שלי הוא בן אדם נחמד, תענוג לעבוד איתו."

"כן, גאזי הוא ממש בסדר. אני לא מכיר אותו כל כך טוב, אבל אחיו הוא חבר טוב שלי ושל מנשה והוא מספר עליו רק טובות, שמעתי שהוא גם רופא שיניים מעולה."

"גאזי רופא טוב, וגם בן אדם טוב. רק בזכותו הלכתי לעשות רישיון נהיגה. הוא אמר שאני חייבת ללמוד לנהוג, מצא לי מורה נהדרת ומאוד סבלנית ושחרר אותי מוקדם כשהייתי צריכה לצאת לשיעורים, וכשהלכתי לעשות טסט הוא אפילו נתן לי קמע, תראה איזה יופי." הראיתי לניסו את מחזיק המפתחות החדש שלי שהיה עשוי פימו כחול, מעוצב בצורת עין, "זה נגד עין רעה." הסברתי, "ואולי בזכותו היה לי טסטר מקסים, איש נחמד מאוד, לא צעיר ומאוד מאוד סבלני ולא מלחיץ. בזכותו עברתי בטסט הראשון."

ניסו צחק ואמר לי שעברתי את הטסט כי אני פשוט נהגת טובה, וזה שאני בחורה יפה בטח לא מזיק, נתן לי את המתכון לעוגת הגבינה שהוא הביא לנו בסוף השבוע ושיצאה כל כך טוב עד שאפילו אימא של אריק - שהייתה מאוד בררנית וביקורתית - הודתה שהיא ממש מוצלחת ולקחה עוד פרוסה.

"תגידי ענתי, יש לך מושג מתי אריק חוזר הערב?" שאל ניסו באגביות מעושה, מנסה להיראות כאילו זה לא באמת משנה לו, ומיד אחר כך הסמיק והשתמט מלהביט בעיני, מה שרק הדגיש את הזיוף שבחוסר האכפתיות המופגן שלו.

ניסו המסכן, ככל שהתרחקתי יותר מאריק, מניחה לקרע ביני לבינו להתרחב,  מרוצה מהאדישות שחשתי כלפיו לאחרונה, ככה ניסו נעשה יותר אומלל ולהוט אחריו. אריק בילה פחות ופחות בבית, ובא רק כדי לראות מידי פעם את מישה, עובר אצלנו בדרכו לביקור אצל הוריו, או כשחזר מהם. רק פעם בשבועיים בערך היינו הולכים אליהם יחד, מדגמנים לכבודם זוגיות לתפארת. מי שסבל מכל העניין היה ניסו שהתגעגע אליו הרבה יותר ממני.

גם העוגה שזללנו בהנאה כה רבה נאפתה למעשה רק לכבוד אריק, וברור היה לי שניסו היה יכול לתת לי את המתכון בטלפון, אבל העדיף להטריח את עצמו לרדת לדירה שלנו רק כדי לבדוק אם אריק במקרה בבית. ניסו המסכן היה כל כך מעורר רחמים... קשה להאמין שפעם קינאתי בגללו, כיום חיבבתי אותו מאוד, ראיתי בו חבר, וצר היה לי עליו.

"יש לך מושג איפה הוא מסתובב לאחרונה?" שאל חרש, בוחן את לוח השנה המקסים שנתן לי גאזי. היו שם תמונות נהדרות של הרים מושלגים ואשוחים ירוקי עד, מעוטרים בנטיפי קרח שקופים וענוגים כתחרה, לא מציאותיים והזויים בארץ החמה הזו.

"לא בדיוק, עד כמה שידוע לי הוא עובד בעיצוב של מלון חדש בנתניה. בעל הבית הוא איזה יהודי צרפתי עשיר שחי בתל אביב, הוא ואריק התיידדו מאוד ואריק מעדיף לישון אצלו במקום לנסוע הלוך וחזור.

ניסו הנהן באומללות, אמר לי מזל טוב על הרישיון החדש, הציע לי שוב את שירותיו כנהג המלווה שלי, חייך בפיזור נפש כשהודיתי לו, מסר ד"ש ונשיקות למישה והלך.

9. אני אתגבר

"הוא מתגעגע קצת לאריק, אבל בסוף זה יעבור לו." הרגיע אותי מנשה כשהסבתי את תשומת ליבו לפניו העגומות של שותפו לדירה. "צריך לתת לזמן לעשות את שלו, כמה זמן עוד נשאר לך עד שתוכלי לנהוג לבד בלי מלווה?"

"עוד חודש." אמרתי, והראיתי לו את מחזיק המפתחות היפה שנתן לי גאזי.

"יפה מאוד." אמר מנשה, ממשש את החפץ הנאה בהתפעלות, "זו עבודה של אשתו של גאזי, בחורה מאוד מוכשרת, חבל שהם מתגרשים."

"מי, גאזי? ד"ר אלגאזי, הבוס שלי, מתגרש? מאיפה אתה יודע?"

מנשה משך בכתפיו. "את יודעת איך זה... אנשים מדברים, בעלה של חברה שלה עובד איתי והוא סיפר לי. חבל, הם היו משפחה נחמדה, יש להם שלושה ילדים מוצלחים הכול היה אצלם בסדר עד שהיא הפסיקה לשחק בפימו והתחילה לתפוס מעצמה אמנית רצינית. פתאום יש מריבות והיא ובעלה לא מסתדרים יותר, אומרים שזו אשמתו של בעל הגלריה שמוכרת את העבודות שלה, הוא הכניס לה רעיונות לראש, אמר לה שמגיע לה יותר, סכסך בינה ובין בעלה... לך תדע מה בדיוק הולך שם."

"גאזי המסכן, באמת שמתי לב שבזמן האחרון הוא קצת עצוב, מצוברח כזה, חשבתי שזה סתם מצב רוח רע, לא ידעתי ש..." ואז מישה התחיל שוב להשתעל, ואני נחפזתי אליו ושכחתי את הבעיות של גאזי.

למחרת הגיע סוף סוף אריק במפתיע הביתה, אבל זה היה ביקור מעיק ולא נעים. מישה היה חולה, לא חייך אליו כרגיל ובכה כל הזמן, ואריק נזף בי שהילד מפונק ושאני לא יודעת לחנך אותו כראוי.

"הוא רק בן שנה." התרגזתי, "והוא חולה, ובזמן האחרון אתה בקושי פה, בעיניו אתה אדם זר."

"הילד צריך לדעת שאני אבא שלו." כעס אריק, "ואיך הוא ידע אם את מתרוצצת כל הזמן עם העניינים שלך, לומדת נהיגה במקום לשבת בבית, ונותנת לניסו ולאימא שלי לטפל בו, בגללך הוא עוד יגדל להיות פרחח חסר חינוך."

זה היה כל כך לא הוגן ומרושע... איך יכולתי לאהוב פעם את האידיוט הזה? "על מה אתה מדבר? אני לא מתרוצצת בשום מקום, אני עובדת המון שעות כי אתה כבר כמעט לא נותן לי כסף, וחוץ מזה אי אפשר לחנך ילד בגילו של מישה, הוא צעיר מידי."

"אין לי יותר כסף לשכר דירה, אני רוצה שתחזרי לגור אצל הורי." הודיע אריק, "וחוץ מזה אני רוצה שתעזבי את העבודה שלך אצל הד"ר גאזי הזה, שמעתי עליו דברים לא טובים."

"בשום פנים ואופן לא, גם אם אני אחזור לגור אצל הוריך אני לא אפסיק לעבוד אצלו." רתחתי מזעם, "מה יש לך נגדו?"

"אין לי כלום נגדו חוץ מזה שבגללו את עובדת בלילות, וגם שמעתי דברים לא נעימים על הפאציינטים שלו."

"שטויות."

"זה לא שטויות, הוא מטפל בחולי איידס." זעם אריק, "וזה מסוכן, אם הוא רוצה להיות צדיק שיעשה את זה על חשבונו, את אימא לילד, זה מה שאת שוכחת כל הזמן, יש לך אחריות למישה וזה חשוב יותר מהעבודה שלך."

"אבל לא יותר מהעבודה שלך כמובן, למרות שאתה אבא שלו כמו שאני אימא שלו." תקפתי חזרה, "וחוץ מזה גאזי מקפיד ונזהר מאוד, ואני רק סייעת שלו ככה שאני בכלל לא מסתכנת."

מישה ההמום מהצעקות שלנו פרץ פתאום בבכי נורא, ואריק התעצבן, הרים אותו מהשטיח וצעק עליו שישתוק. הילד המבוהל בכה עוד יותר חזק ואני, רועדת כולי מזעם קר, חטפתי אותו מידיו של אביו והנחתי אותו במיטתו, סגרתי את דלת חדר השינה שלו, חזרתי לסלון ואמרתי לאריק בקול שקט ויציב שאני רוצה גט, ושהחל מהיום עליו להתקשר ולתאם איתי פגישה אם הוא רוצה לראות את מישה, זה לא הבית שלו יותר והוא לא יכול לבוא וללכת לפי נוחותו ובלי לבדוק איתי קודם.

"אל תדברי שטויות אנה." ניסה אריק להניח יד מרגיעה על זרועי, "גט? את לא חושבת שאת מגזימה?" אמר בפייסנות, אבל בקולו הייתה שזורה נימת ביטול מזלזלת שרמזה שזעמי הוא רק מכשול חסר חשיבות שצריך להזיז הצידה. "הכול יהיה בסדר אם תעשי מה שאני אומר לך ותפסיקי להתווכח כל הזמן." הפטיר במין חביבות פטרונית מרתיחה.

מרוב זעם איבדתי את שיקול הדעת וכל מה שרציתי היה להכאיב לו, לפגוע בו חזק כמו שהוא פגע בי. "הכול יהיה בסדר אם תצא לי מהחיים, הומו מגעיל אחד." סטרתי לו בכל כוחי, מדהימה את שנינו בפרץ אלימות לא צפוי.

לרגע השתרר ביני לבינו שקט קפוא, ואז הוא קם, לחיו מאדימה מהסטירה שלי, ופתאום נוכחתי לדעת כמה הוא גבוה וחזק יותר ממני, ונסוגותי לאחור, גורפת אלי את הואזה המכוערת מקריסטל שאימו נתנה לנו בפסח, "אל תתקרב אלי." איימתי, והנפתי את הואזה הכבדה, מוכנה לנפץ אותה על ראשו אם יהיה בזה צורך.

אריק נרתע לאחור ובהה בי, נדהם. "את מטורפת על כל הראש." אמר לבסוף בבוז מצמית, "תדברי איתי שוב אחרי שתקבלי ווסת." הוסיף עוד פגיעה אחת אחרונה ומשפילה לפני שנס החוצה. 

רועדת הנחתי את הוואזה הכבדה במקומה וצנחתי על הכורסא. רציתי להתפרק בבכי גדול, להתייפח וליבב כתינוקת, אבל לא יכולתי. גרוני היה חנוק ויבש ושרירי נוקשים. הרגשתי חולה מרוב מתח, גבי כאב והייתה לי בחילה. העפעף הימני שלי רטט בעווית לא רצונית, וכשבחנתי את פני בראי ראיתי ששפתי דקות וחיוורות, ופני לבנים מאוד.

ככה זה אצלי תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. אלימות, אפילו מרומזת, גורמת לי להתאבן מרוב מתח, אני כל כך שונאת מחלוקות ומריבות, אפילו תחרויות שבהן יש תמיד כמה מאוכזבים לעומת מנצח אחד שנואות עלי. מעולם לא הייתי מסתבכת בקטטה המכוערת והמתישה הזו אם הוא לא היה צועק על מישה ומנסה לפרוק על הילד את התסכולים שלו. עם כל תיעובי לאלימות הייתי מוכנה לבצע כל פשע, לשקר ולהכות, לגנוב ואפילו לרצוח, בשביל להגן על בני.

הלכתי לחדרו והבטתי בו, ישן כמו מלאך קטן, גונח קצת בגלל החום, וחשתי איך האהבה אליו מציפה את כולי, מחזקת אותי, והופכת אותי, אנה הקטנה והביישנית, האישה השקטה והפחדנית לחזקה יותר מכל הגברים בעולם, ורק אז הצלחתי לפרוץ סוף סוף בבכי.

בסופו של דבר נרדמתי בבגדי בחדרו של הילד, מצונפת על ספת הגומאוויר הקטנה שקנו לו סבא וסבתא יום אחרי שהוא התחיל ללכת סוף סוף. הם הוסיפו גם סנדלים פעוטים וחמודים להפליא ואמרו שזו מתנה מאבא שלו, אבל ידעתי היטב שאריק לא השתתף בקניית המתנות למישה. לא היה לו מושג מה מספר הנעליים של הקטן וכשהתקשרתי אליו וסיפרתי לו, נרגשת, שהילד התחיל ללכת, הוא רק הפטיר, "יופי, יופי, מזל טוב, אני לא יכול לדבר עכשיו." וסגר.

התעוררתי פתאום, מבוהלת ואחוזת חרדה, ומיד זינקתי אל הילד. הוא היה ער, מביט בתקרה, רועד, מתנשם נשימות קצרות ומייבבות, מותש מכדי להשתעל, רק מבטו הלטוש, חומו הגבוה והנוקשות של גופו העידו שהוא חולה מאוד, ושהמצב לא טוב.

מתאמצת לשמור על קור רוח החלפתי לו חיתול וניסיתי להשקות אותו מעט תה עם סירופ אקמול, אבל הוא נשם בכבדות וסירב, והחיתול שלו היה יבש מידי... ליבי ניבא לי רעות, זו לא הייתה סתם התקררות רגילה, משהו היה מאוד לא בסדר, הילד נשם נשימות מאומצות מידי והיה ברור שהוא חולה מאוד. אחוזת פאניקה עטפתי את בני בשמיכה הקטנה שלו, וכשאני מודה בליבי לאלוהים שהיום מנשה לא בתורנות לילה והוא נמצא בבית עם המכונית שלו דחפתי כמה חיתולים ובגדים לתיק הבד של מישה ודהרתי למעלה, לדירתם של ניסו ומנשה כדי לבקש שייקחו אותנו למיון.

רק כשהגעתי לדלת הדירה נוכחתי לדעת שהשעה כמעט חצות. הם בטח ישנים עכשיו חשבתי לעצמי, ואם אני אדפוק או אצלצל כדי להעיר אותם השכנים יתעוררו, יהיה פשוט יותר להשתמש במפתח שניסו נתן לי אחרי שנתתי לו את המפתח לדירתי ולהיכנס בשקט, בלי להפריע לאיש מהשכנים.

בימים כתיקונם לא הייתי מעלה בדעתי להיכנס לדירה זרה בלילה ועוד עם הילד בזרועותיי, אבל מצבו האנוש של מישה חייב צעדים קיצוניים ולכן לא היססתי אף לרגע, נכנסתי חרש לדירה החשוכה והשקטה ופניתי לחדר השינה שהיה מואר באור הכחלחל המרצד של הטלוויזיה.

אולי הם נרדמו עם טלוויזיה דולקת חשבתי, ואז שמעתי נשימות כבדות, אנחה, קול צחוק גברי חנוק שנבלע בעוד גניחה, וקפאתי על מקומי, נחרדת למראה שלושתם. הם היו ערומים, ולמזלי היו מרוכזים כל כך זה בזה עד שלא הבחינו בי. אריק כרע על ארבע במרכז המיטה ומנשה עמד מאחוריו, ידיו על מותניו ואברו נעוץ בישבנו. אבל תשומת ליבו של אריק הייתה נתונה לניסו ששכב תחתיו ונישק וליקק את אברו הזקוף. אחר כך הסתובב אחז בראשו של אריק ומשך אותו אל חיקו ואריק נענה לו ברצון והחל מוצץ בחשק את הזין שלו. ניסו גנח בהנאה וחייך אל מנשה שהשיב לו חיוך בעודו מתנועע בתוך ישבנו של אריק ואחר כך עצם את עיניו בעונג וליטף את עורפו של אריק בהכרת תודה." כן, ככה, יותר חזק." אמר אריק בקול רוטט מתאווה, קול שמעולם לא שמעתי בוקע מפיו.

הם היו כל כך יפים ברגע הפראי הזה, הבטתי בהם בהיחבא, מתפעלת מהדרך חסרת הבושה בה הם התמכרו לתענוגותיהם ולשנייה אחת שכחתי את הנסיבות והזדהיתי איתם, עם שלושתם כאחד. הדופק במפשעתי החל פועם בכוח, הדם דהר בעורקי, ראשי הסתחרר, ולרגע קל לא הייתי אני אלא מישהי אחרת, אישה פראית בוערת מתשוקה, ואז השמיע הילד שהיה מונח רפוי על כתפי יבבה דקה, ובבת אחת חזרתי לעצמי, האש שהבהבה בי כבתה, הידקתי את ידי על גופו ונסוגותי לאחור בזהירות. לקחתי חרש את מפתחות המכונית של מנשה מהשידה הקטנה בכניסה, דחפתי אותם לכיסי וברחתי החוצה.

אוויר הלילה הקר הכה בפני, מצנן אותם ומצליל את מוחי. ידעתי שאני לגמרי לבד עכשיו, אין לי אף אחד, זה רק אני והילד, כל האחריות היא רק עלי ולא פחדתי. זה יהיה קשה ומפחיד, אבל אני יכולה להתמודד עם זה כי אני אימא של מישה, חייו תלויים רק בי ואין לי ברירה אחרת. יציבה לגמרי, צלולה וקרת מזג, הנחתי את הילד בכסא שמנשה רכש למענו, חגרתי אותו, עטפתי בשמיכה את גופו הקטן, חגרתי את עצמי ונסעתי במהירות לבית החולים, מתעלמת מהעובדה שאני עוברת על החוק כי אני נוסעת בלי מלווה למרות שאני נהגת חדשה.

נסעתי מהר ובביטחון היישר לבית החולים, למזלי הכבישים היו ריקים בשעה הזו והגעתי במהירות. המיון לא היה עמוס ורופא ילדים מפהק הגיע מיד, בדק קצרות את מישה, אמר לי לא לדאוג יותר מידי ושלח אותי לצילום רנטגן. כשחזרתי עם הצילום אמר שטוב עשיתי שבאתי כי לילד יש דלקת ריאות, אבל זה לא נורא, קצת אנטיביוטיקה והוא יהיה כמו חדש, ועשיו הוא יאשפז אותו ובעוד כמה ימים נוכל ללכת הביתה. 

התקשרתי לאריק רק למחרת בבוקר. "הלו, מי זה?" ענה לי בקול עייף וצרוד.

"זו אימא של הבן שלך." אמרתי קצרות.

"אנה, לא מתחשק לי לריב אתך יותר, תעזבי אותי." אמר אריק בקוצר רוח.

"בעונג רב." אמרתי, "רק תמסור בבקשה למנשה שלא ידאג, המכונית שלו אצלי." וסגרתי.

כמה דקות אחר כך מנשה התקשר, אמר בנימוס בוקר טוב, ושאל אם המכונית שלו באמת אצלי.

"כן, מצטערת שלא ביקשתי רשות, אבל היית עסוק."

הוא שתק רגע, ואז שאל איפה אני עכשיו.

"אני בבית חולים עם מישה, יש לו דלקת ריאות. אני מצטערת שלא ביקשתי רשות, אבל הייתי חייבת להגיע איתו למיון במהירות."

"זה בסדר, אנחנו יכולים לעזור במשהו? יש לך מספיק כסף? בגדים? איך הילד מרגיש? מתי לבוא להחליף אותך?"

"הוא ישן עכשיו, אני מחכה לביקור רופאים, תוכלו לבוא בצהרים להחליף אותי?"

"אין בעיות, נגיע במונית, ואה... ענתי... אה... אני מצטער שראית אותנו, אני באמת מצטער."

"זה בסדר. אני אתגבר, אני כבר ילדה גדולה. להתראות מנשה."