ב. סיפורי פוגי

3. כאב ועונג

"אתה כועס עלי?" שאל נועם למחרת בבוקר והגיש לי כוס קפה.

"לא כועס, אבל לא רוצה יותר להיות יזיז שלך, לא אחרי שראיתי אותך עם לייבו."

"אבל לא עשינו כלום." התרגז נועם, "אתה סתם מדמיין."

"לא, אני לא. אותו אתה אוהב באמת, איתי אתה מזדיין סתם בשביל להרגיע את החרמנות שלך ואני לא רוצה שזה יהיה ככה, אני רוצה יחסים אמיתיים, רוצה אהבה."

"אז תחפש לך אישה כי אין דבר כזה אהבה אמיתית בין גברים."

"לא נכון." התעצבנתי, "למה אתה מדבר ככה?"

"כי זו האמת. אחרי שהחרמנות נגמרת גברים יכולים מקסימום להיות חברים טובים, זה הכול."

"אבל נועם, יש הרבה זוגות של הומואים שחיים באהבה גדולה כבר שנים."

נועם צחק ואמר שאני חי באשליות, שהם חיים יחד רק כי יש להם רכוש משותף, ושאף זוג גברים שחי יחד יותר משנתיים שלוש לא מזדיין יותר זה עם זה.

"לא נכון." עלו דמעות תסכול בעיני, "אני בטוח שאתה טועה. הנה, תראה את לייבו ואשר."

"הם יחד רק שנה, בקושי, עם הפסקות, ובקרוב כל אחד מהם יתחיל לזיין מהצד. אתה פשוט לא מבין מה זה הומואים ילד." גיחך אלי נועם ברשעות, וחוץ מזה, למה אתה מערבב בין סקס לאהבה? מה בכלל הקשר בין שניהם?"

לפני שהספקתי לחשוב על תשובה הולמת אשר הקיש בדלת ושאל אם מתאים לי לבוא עכשיו למשרד כדי שנוכל לדבר על העבודה החדשה.

"איזה עבודה חדשה?" השתומם נועם.

"החלטתי לעזוב את העבודה במלצרות ולנסות לעבוד אצל אשר. הוא צריך מישהו שיארגן לו את המשרד, יענה לטלפונים וכזה."

"אני מקווה שתצליח בזה יותר מאשר במלצרות." הצטחק נועם, "כי האמת שבתור מלצר אתה על הפנים."

"אני יודע." הודיתי, "ואני חושב שגם במחשבים אני לא אצליח במיוחד. זה משעמם אותי נורא."

"אז למה הלכת ללמוד את זה?"

"כי זה מה שסבתא רצתה, אבל עכשיו אני חושב שאולי זו הייתה טעות."

"טוב, תעשה מה שאתה מבין." משך נועם בכתפיו, "שיהיה לך בהצלחה." הוסיף בקרירות.

"מה קורה אתכם, רבתם?" שאל אשר בדרך למשרד שלו.

"לא ממש רבנו אבל יש לנו חילוקי דעות על אהבה, הוא חושב שאין דבר כזה, אהבה בין גברים."

"יש, אבל זה די נדיר."

"והוא בטוח שכולם בוגדים."

אשר נאנח. "תגדיר בגידה."

"כששוכבים עם מישהו אחר."

"כשאתה חי עם אישה זה נחשב בגידה, אבל כשיש שני גברים יחד זה... זה שונה."

"גם אתה אשר?" התאכזבתי.

"זה לא אני פוגי, אלו החיים."

"אז אתה ולייבו, אתם... אתם גם עם אחרים לפעמים?"

"אני לא יודע בקשר אליו, אבל אני לא, זאת אומרת לא בפועל, אבל בראש אני מדמיין... וזה לא אומר שאני לא אוהב אותו ולא חושב שהוא מתאים לי וטוב לי איתו, אבל אחרי כל כך הרבה זמן יחד... אתה עוד צעיר ואתה לא מבין."

"על מי אתה מפנטז?"

אשר האדים, דחף את ראשו לארון וחיטט בתוכו כשהוא ממלמל משהו לא ברור.

"מה? לא שמעתי."

הוא הרים מעט את קולו, "על בחורים צעירים בעיקר."

"וואלה?" אמרתי בנימוס, לא ממש מופתע, אפילו מעט מעודד. "ולמה אתה לא עושה שום דבר בקשר לזה?"

"כי אני בן חמישים פלוס והם בחורים צעירים."

"יש צעירים שאוהבים מבוגרים."

"כן, שמעתי על זה, אבל אני אישית לא פגשתי כאלה. כל הצעירים שמוכנים להזדיין איתי רוצים תשלום במזומן, רצוי מראש."

"אני לא."

הוא הוציא את ראשו מהארון והביט בי, נדהם. "אתה צוחק עלי או שאתה פשוט לא רואה טוב?"

"אני רואה מצוין ואני מאוד רציני."

"אם בא לך על דמות אב לא עדיף שתלך על מישהו כמו לייבו?"

"אבל בא לי דווקא עליך אשר."

"טוב, טוב." העמיק הסומק על פניו, "מספיק עם השטויות האלו, בוא נתחיל לעבוד. הנה, פה החשבוניות שלנו, וכאן פנקס הקבלות, וזה..."

הוא הראה לי כל מה שצריך והסביר לי איך לקבוע פגישות, איך לתמחר עבודות הובלה ואיך העסק עובד. הקשבתי לו רוב קשב, מהנהן בנימוס וממתין לרגע שהוא ישתוק כדי שאוכל להמשיך לדון בנושא שעניין אותי יותר מהעבודה, אבל אז הגיעו המובילים ואשר הציג אותי לפניהם, ומיד אחר כך החל הטלפון לצלצל ואנחנו שקענו בעבודה ולא דיברנו יותר על סקס.

רק בלילה, כששכבתי לבד על הפוטון שלי וחשבתי על השיחה עם אשר עלה בדעתי שהיום סתרתי את עצמי בצורה בוטה מאוד. איך יכול להיות שמיד אחרי שהצהרתי לפני נועם על רצוני בבן זוג אוהב וביחסי זוגיות מונוגאמיים ניסיתי לפתות גבר שנמצא במערכת יחסים לעשות איתי סקס?

לא ידעתי מה התשובה לכך והתביישתי בעצמי. החלטתי שכנראה שהחרמנות בלבלה את דעתי וגרמה לי להתנהג כמו דביל ושיותר לא אעשה שטויות מבישות כאלו.

במשך כשבוע ניסיתי לעשות את מה שהייתי אמור לעשות לפי דעתי ולהתעלם מהרצונות והדחפים שלי. היה לי הרבה מאוד אימון בהדחקת התשוקות שלי ובדיכוי המיניות שלי, למרות שסבתא לא פיקחה עלי יותר הצלחתי בזה במשך כמה ימים, אבל אחרי כשבוע של התנזרות קפדנית שוב התחילו לענות אותי חלומות ארוטיים שבהם עשיתי סקס פרוע עם אשר ועם גברים אחרים שאת חלקם דמיינתי או ראיתי ברחוב. המשותף לכולם היה שהם היו מבוגרים ממני בהרבה, וכולם היו מלאי גוף, שעירים ובכלל לא יפים לפי קנה המידה המקובל, בטח לא יפים כמו נועם, או אפילו לייבו.

למרות ההסתייגות העקרונית שלי מפורנו ומאתרי הכרויות דוגמת אטרף לא הצלחתי להתאפק ופה ושם הצצתי קצת באתרים המשוקצים הללו. ממש במקרה נפלתי על פורום שנקרא חובבי דובים, ופתאום הבנתי שאני לא בודד בתשוקה המבישה שלי לסוג המסוים הזה של גברים, יש עוד סוטים כמוני בעולם.

למחרת הגעתי מאוחר יחסית למשרד ואחרי שהתנצלתי הבטחתי לאשר שאני אשאר מאוחר יותר כדי לפצות על האיחור שלי

"אתה לא צריך." הוא אמר בנדיבות, "אתה זריז ויעיל מאוד, אני בטוח שתספיק הכול למרות האיחור שלך."

"טוב, נראה." אמרתי ובמשך כל היום עשיתי כמיטב יכולתי כדי לא להספיק לסיים את העבודה.

סוף סוף המשרד נסגר כולם הסתלקו. נשארנו רק אני ואשר. הוא קם והתמתח, אמר שהגב שלו הורס אותו, הוא מתחיל להיות זקן מידי להתעסק בסחיבת ארגזים כבדים, הוא הולך הביתה.

"אין בעיות." הסתרתי את אכזבתי, "אבל מה דעתך על איזה עיסוי לפני שאתה הולך כדי שתרגיש יותר טוב?"

"לא תודה, זה בסדר." ניסה אשר להתחמק, אבל נכנע במהירות ברגע שהודעתי לו שאני מתעקש לפנק אותו במסג' טוב. אחזתי בזרועו, הושבתי אותו על הספה המרוטה שעמדה בפינה, נעמדתי מאחוריו והתחלתי לעסות את עורפו התפוס.

"אוי, זה ממש טוב פוגי, זה נהדר." גנח, "אולי במקום לטפל במחשבים מקולקלים תתחיל לטפל בשרירים תפוסים?"

"זה רעיון." חייכתי ופקדתי עליו להוריד את החולצה ולשכב על בטנו.

"אני לא בטוח שכדאי." פקפק אשר ושוב האדימו פניו ממבוכה.

העברתי את אצבעותיי על הקעקוע של פגאסוס שבצבץ מבעד לשרוול חולצתו. "בטח שכדאי, לך על זה אשר, עיסוי יעשה לך טוב."

הוא פשט את החולצה, חושף גוף גדול ועבה. חזהו ובטנו היו שעירים מאוד, אבל גבו חלק. "תשכב על הבטן." פקדתי עליו, מנסה לא להסגיר את התרגשותי, ואחר כך התיישבתי על ירכיו והתחלתי לעבוד על שריריו. למרות שמעולם לא למדתי לעסות בצורה מקצועית אני אוהב לעשות את זה וצברתי המון ניסיון בעיסוי. בצבא הייתי ידוע כאלוף העיסויים ותמיד שמחתי לפנק חברים ומכרים במסג' טוב. מוזר שרק עכשיו אני מבין למה הסכמתי בשמחה להעניק עיסוי לכל מי שביקש ממני.

אחרי שנים של עבודה פיזית קשה היו לאשר שרירים עבים וחזקים והזעתי כהוגן כשעבדתי עליהם. הוא נאנח בסיפוק ולא הפסיק להחמיא לי ולספר לי כמה זה נעים לו, אבל כשפשטתי את חולצתי מפאת החום נבהל והתיישב, מעיף אותי מעליו. "מה אתה עושה? תפסיק."

"אבל חם לי, תראה כמה אני מזיע."

"כן, אני רואה." אמר אשר והתחיל לקום, "תשמע פוגי, זה היה ממש אחלה, אבל אני חושב ש..."

"עומד לך." נכנסתי לדבריו, מציין עובדה שהייתה בולטת מאוד לעין מבעד למכנסיו הדקים.

החלפנו מבטים. "בבקשה." הנחתי יד על הבליטה הקשה שהזדקרה בין ירכיו. הוא קפא לרגע, מביט בידי המונחת על הזין שלו, מהסס, ואז קם וניגש לדלת. לרגע חשבתי שדפקתי הכול, אבל הוא נעל אותה, הוציא ממגרת השולחן שלו חבילת קונדומים וחזר אלי.

"תשים לי קונדום." הגיש לי ריבוע אחד קטן ונוקשה.

משכתי מעליו את המכנסים, העברתי יד חמדנית על הזין העבה והקשה שלו ואחר כך, קצת בצער, העטיתי עליו את עטיפת הגומי ההכרחית והכנסתי אותו לפי. כמה דקות אחר כך כבר שכבתי על בטני והזין שקודם היה בפי גישש בין ישבני אחרי פי הטבעת שלי.

"אתה כל כך הדוק ומכווץ." הוא אמר בפליאה.

"זו הפעם הראשונה שלי." הסברתי.

"אם זה יכאב תגיד ואני אפסיק."

"בסדר." הבטחתי, אבל למרות שבהתחלה כאב לי קצת, וככל שהוא חדר לתוכי כאב לי יותר, לא אמרתי כלום כי גיליתי, מופתע, שהכאב קרוב לעונג, כמו שהאהבה קרובה לשנאה.

הוא גמר ממש מהר והתנצל. "מאז שלמעיין התחילו לצמוח שיניים לייבו פחות או יותר גר אצל סיגי... לא זיינתי כבר כמעט חודש."

"זה בסדר." הבטחתי לו ונשכבתי עליו, מתחכך בעונג בגופו, מעביר ידיים חמדניות על החזה והבטן השעירים שלו. "אני בטוח שבפעם הבאה זה ייקח יותר זמן."

הוא חיבק אותי, מלטף את גבי ועכוזי בידיים קשות וחמות. "אתה בטוח שאתה רוצה שתהיה הפעם הבאה?"

"כן, אני בטוח. בוא הנה, תשכב עלי." דרשתי.

הוא התהפך, נשכב עלי מועך את גופי תחת גופו הכבד והחם והחל לנשק אותי על פי וללטף את הזקפה שלי. הוא היה נשקן מצוין והיד שאחזה בזין הזקוף שלי הייתה מנוסה ובוטחת מאוד. גמרתי בתוכה תוך כדי נשיקה וסוף סוף לא הייתי בתול עוד. 

"אתה בטוח פוגי? אתה באמת רוצה שנעשה את זה עוד פעם?"

"מה עוד פעם? כבר שלושה ימים לא הייתי אתך לבד."

"כן, אבל... לא חשבתי שתרצה שנחזור על זה."

"טעית. אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר."

"אתה צוחק פוגי?"

"נראה לך?"

"פוגי, אתה מבין שאני מבוגר מספיק להיות אבא שלך, ושאני חי עם... נו, די, מספיק, לא צריך בכוח. אם תמשוך את החולצה תקרע אותה, בסדר תירגע, אני אוריד לבד."

"אני מת על הגוף שלך, ובעיקר על השערות שיש לך כאן, וכאן, וגם כאן."

"גם אני אוהב את הגוף שלך חמוד, ובעיקר את התחת החמוד שלך, אבל פוגי... בטח שאני אוהב להתנשק אתך, אבל לא יעזור שתסתום לי את הפה בנשיקה כל פעם שאני אגיד את האמת."

"איזה אמת?"

"שאני מבוגר מידי בשבילך, ומגיע לך מישהו פנוי."

"שמעתי כבר את השטות הזו, אולי תשתוק ותן לי לשבת עליך?"

"בסדר, אבל בזהירות. אני לא רוצה להכאיב לך."

"אתה לא מכאיב לי."

"אתה בטוח? זה בטח כואב לך ככה."

"אוף, שתוק כבר. אני אוהב את זה ככה."

"אבל אני משאיר עליך סימנים, מה יגיד נועם?"

"מה זה עסקו? אמרתי לך כבר שאנחנו לא ישנים יחד."

"אתה בטוח?"

"לגמרי. למה, אתה מקנא בנועם?"

"אין לי זכות לקנא."

"גם לי לא ובכל זאת אני מקנא."

"מי, בלייבו? נו, בחייך, מה יש לך לקנא בו?"

"יש לי המון מה לקנא בו, לא די שהוא ישן אתך נועם מאוהב בו. אז כן, אני מקנא."

"איזה ילד טיפשון, אתה בחור יפה פוגי ואני בטוח שלא חסרים גברים ש..."

"לא רוצה גברים, רוצה אותך."

אשר צוחק, אני מתרגז, מכה אותו מכות שבקושי מדגדגות אותו. ברור שהוא לא לוקח אותי ברצינות, לא מבין מה אני באמת מרגיש, רואה בי סתם ילד חרמן. אולי אני באמת כזה, אבל אני חרמן רק עליו, רוצה רק אותו, וכואב לי להעמיד פנים שהוא רק הבוס שלי ושכן שלי כשאני משתוקק לחבק ולנשק אותו כל הזמן להגיד לכולם שהוא שלי.

אבל הוא לא שלך, אני מזכיר לעצמי, מנסה להתרגש מגברים אחרים ונרתע כשהם מנסים לגעת בי.

הוא אולי לא שלי, אבל אני שלו. מכור לגוף שלו, לריח, לטעם, למגע. מדהים אותי לגלות כמה אני מונוגאמי, לא חשבתי שאחרי שאתחיל לעשות סקס אמיתי עם חדירות לא ארצה יותר אחרים.

בתיאוריה רציתי להמשיך לחקור ולנסות. תכננתי שאחרי שאקבל קצת ניסיון עם אשר אתחיל להיות פרוע ונועז, אפילו קצת שרמוטה, אבל לא הצלחתי. אין לי את זה כנראה.

"מה יהיה ילד? עד מתי תתיש אותי." מצטחק אשר אחרי עוד ערב של סקס פרוע ומיוזע על הספה במשרד. אני כרגיל מתנפל עליו בנשיקות והוא מנסה לנזוף בי, להחדיר קצת מורת רוח לקולו, אבל הקראש שיש לי עליו מחניף לו מידי, קשה לו להסתיר את שביעות רצונו.

ברור שבאמת טוב לו איתי. אני מרגיש שהוא אוהב את מה שאנחנו עושים, שהוא נדלק מההתמסרות שלי אליו, מהתשוקה שלי לזין שלו.

"בסוף לייבו יקלוט מה קורה מתחת לאף שלו וזה ייגמר לא טוב." הוא מזהיר אותי.

"מה, הוא ירביץ לך בגללי?" אני צוחק.

"לא, בטח שלא, אנחנו בני אדם בוגרים, לא ילדים, אבל אם הוא יגלה הוא ייפגע מאוד."

"אבל אמרת שאתם ביחסים פתוחים."

"זהו, שלא ממש... זאת אומרת, אף פעם לא דיברנו על זה ברצינות, זה תמיד היה יותר מעין הבנה בלי מילים שאפשר לזיין מהצד בתנאי שהזוגיות שלנו לא תיפגע."

"נו, אז מה הבעיה? הרי אחרי שאתה גומר להזדיין איתי מהצד אתה חוזר לזוגיות שלך איתו." אני אומר בקלילות שנועדה להסוות את הכאב שהידיעה הזו גורמת לי.

אשר מניח יד גדולה וחזקה על סנטרי, מביט ישר בעיני. "אל תיתמם ילד, אני לא יודע איך לקרוא למה שקורה איתי ואתך, אבל זה כבר מזמן יותר מסתם זיון מהצד."

"ואתה כועס עלי בגלל זה? זה מפריע לך? אתה רוצה שנפסיק?"

"אני לא כועס ואני אוהב כל דקה אתך, אבל כן, הייתי מעדיף שנפסיק לפני שכל העסק יתפוצץ."

"אני לא מכריח אותך אשר. אם אתה לא רוצה להיות איתי אתה יכול ללכת."

הוא עוצם את עיניו, מניח ראש על החזה שלי, מלטף אותי. "לא, זה כבר מאוחר מידי פוגי, אני לא יכול." 

בינתיים נועם ממשיך לגור איתי, אבל מתרחק ממני יותר ויותר, בקושי מדבר איתי, מתחמק ממני בעקביות. מבחינתי זה בסדר כי אני עסוק מעל הראש בארגון מחודש של חיי. החלטתי לעבוד בטיפול בבני אדם ולא בעשיית כסף מהייטק. למרות הפסד הכספים עזבתי את המכללה ואת לימודי המחשבים והתחלתי ללמוד פיזיותרפיה. אני אוהב כל דקה ונהנה מאוד מהלימודים, ואת הזמן הפנוי שלי אני מקדיש לעבודה במשרד ולאשר. חוזר מאוחר הביתה ובקושי רואה את השותף שלי לדירה.

הכול ממש בסדר עד שערב אחד אני חוזר מוקדם מהרגיל כי אשר הלך לבקר את גרושתו שחזרה לארץ והיא שוב מאושפזת, ומגלה להפתעתי שהדירה חשוכה.

בהתחלה אני משוכנע שאין אף אחד בבית, ואז מגלה אור קלוש בחדרו של נועם, מציץ ורואה את נועם ולייבו שוכבים ערומים במיטה שלו, ישנים כמו ילדים תמימים. זרועו של לייבו כרוכה סביב מותניו של נועם שחיוך מאושר שפוך על שפתיו, על הרצפה מתגוללת עטיפה של קונדום שמסבירה את הסיבה לחיוך המסוים הזה.

אני נסוג חרש לחדרי ושוקע במחשבות, מפתיע את עצמי בערמומיות שאני מגלה. האם זה יהיה לטובתי או לרעתי אם אשר ידע מה מעולל בן זוגו ושותפו לדירה ולחיים? ומה עדיף, שאני אספר לנועם שאני יודע מה הוא עושה בשעות הפנאי, או שאולי כדאי לשתוק ולתת לזמן לעשות את שלו?

אחרי לילה של מחשבה מאומצת אני מחליט לשתוק, עדיף לא לעורר גלים ולא לזעזע את המערכת הכול כך שברירית שנוצרה בין ארבעתנו, אבל יומיים אחר כך כשלייבו נכנס אלינו לדירה בפנים מאוד רציניות ושואל אותי אם הוא יכול לדבר איתי על משהו חשוב אני מחליט שאם הוא ינסה להטיח בפני את הבגידה שלי אני אספר לו שאני יודע שגם הוא בוגד, ושלא ינסה להעמיד פני צדיק תמים כי ברור לכל שהוא מעדיף את נועם על פני אשר, אבל מסתבר שהחיים מלאי הפתעות, לייבו רצה לדבר על משהו אחר.

"פוגי, אתה זוכר את המזוודה עם הבגדים של אסתי ז"ל שביקשת מאשר לסלק מהדירה שלך?"

"אהה, כן. המזוודה עם הבגדים של אימא. מה איתה?"

"אני התנדבתי למסור אותה לאיזה ארגון צדקה שמחלק בגדים לעניים וכשהם בדקו הם גילו שהיו בה גלויות ששלח יוסל'ה המשוגע לאימא שלך."

"גלויות? הוא שלח לה גלויות? אבל חשבתי שהוא מת."

"זה מה שסיפרו לך?"

"לא, הם לא ממש אמרו מת, אלא נעלם, אבל הנחתי שאם מישהו נעלם למשך עשרים שנה אז הוא בטח מת. הם דיברו עליו כאילו הוא כבר לא חשוב יותר, כאילו הוא נעלם מהעולם אז... אז הוא לא מת? מה הוא כתב לה?"

"שום דבר מיוחד, סתם דרישות שלום ושאלות עליך. מה שלומך? איך אתה מתקדם בלימודים? דברים מהסוג הזה."

"זאת אומרת שהיא ענתה לו?"

"לפי הגלויות אפשר להבין שכן."

"מאיפה הן היו? כמה גלויות היו בסך הכול? אני יכול לראות אותן?"

לייבו שלף מעטפה חומה גדולה ונתן לי אותה. בתוכה היו חמש עשרה גלויות שנשלחו מכל מיני מקומות בעולם. ארבעת האחרונות היו מאוסטרליה ויוסל'ה כתב בהן שהוא אוהב את מלבורן וחושב להשתקע בה.

בגלויה האחרונה הוא מספר שפגש גבר שמאוד מוצא חן בעיניו ושהוא עבר לחיות איתו ושואל אם אימא תסכים לשלוח אותי לבקר אותו בקיץ הבא וזהו, לא היו עוד גלויות.

"זו הגלויה האחרונה?" שאלתי בתסכול ושוב עברתי על ערמת הגלויות הצבעוניות, בודק אותן אחת אחת.

"כן, זו האחרונה." ענה לייבו.

"למה הוא הפסיק לכתוב?" דרשתי לדעת, "מה קרה?"

"אימא שלך מתה, זה מה שקרה."

"אבל איך הוא ידע את זה? ולמה הוא לא בא לראות אותי?"

"אני לא יודע פוגי, נשאל אותו כשהוא יבוא לבקר."

"על מה אתה מדבר? מי יבוא לבקר?"

"אבא שלך, יוסל'ה המשוגע. הצלחתי לאתר אותו בעזרת הכתובת על הגלויות, זה לקח זמן. למזלי יכולתי להיעזר במכרים שלי שגרים באוסטרליה. הם בדקו במרשם התושבים ועברו על ספרי טלפונים ישנים עד שמצאו אותו. הוא חי כיום בניו זיילנד והוא הופתע ושמח מאוד לשמוע שאתה חי. הוא רוצה מאוד לפגוש אותך, אתה מעוניין?"

"בטח שכן, למה הוא הופתע לשמוע שאני חי?"

"כי מסתבר שסבתא שלך גילתה שאימא שלך הייתה עדיין בקשר איתו ואחרי שהיא נפטרה היא סיפרה ליוסל'ה שהבת שלה נהרגה יחד עם הילד שלה."

"סבתא עשתה את זה?" נדהמתי, "אמרה שאני מת? לא יכול להיות? למה שהיא תעשה דבר נורא כזה?"

"כדי שהוא יפסיק לנסות לשמור אתך על קשר. היא בטח חשבה שהיא עושה לך טובה ושככה יוסל'ה יפסיק להטריד אותה ואותך. הוא האמין לה והיה בטוח ששניכם מתים."

"הוא בטח חטף שוק לשמוע ממך שעדיין יש לו בן."

"ראשית הוא חטף שוק לשמוע אותי. לא פלא, עשרים שנה הוא לא דיבר איתי ולקח לי זמן להסביר לו מי אני ואחר כך הייתי צריך לגלות לו שאתה עדיין חי... הוא היה המום לגמרי ומיד הודיע לי שהוא רץ לקנות כרטיסי טיסה לישראל. ביקשתי ממנו שיחכה קצת שייתן לי זמן לספר לך הכול, אבל גם אחרי עשרים שנה יוסל'ה המשוגע נשאר אותו דבר, ברגע שמשהו צץ לו בראש הוא חייב לבצע אותו מיד, בגלל זה באתי וסיפרתי לך הכול בבת אחת, בלי הכנה מראש, כדי שתדע שמחר בבוקר אתה עומד לפגוש את אבא שלך. אני מקווה שאתה מעוניין בזה."

התיישבתי ותפסתי את ראשי בידי מנסה לעכל את החדשות, זה לא היה קל, הרגשתי שכל העולם מסתחרר סביבי. "אני לא יודע מה להגיד. כן, אני רוצה לראות אותו, אבל אני גם פוחד קצת. מה הוא יודע עלי?"

"שום דבר. לא הספקתי לספר לו כלום, הוא אמר שהוא ממהר ושנדבר כבר בארץ וסגר."

4. פיל לבן

לא הצלחתי לישון באותו לילה. הייתי מוטרד מידי, נורא לחוץ, מבוהל אפילו. פתאום נזכרתי בכל הפעמים המעטות בהן הזכירו סבא וסבתא את האיש שהכניס את אימא להריון. הם אף פעם לא קראו לו אבא שלך, המילה אבא לא הייתה רצויה בבית שלנו, ואחרי שאימא מתה לא היה מי שיגיד אותה.

אחרי חצות נואשתי מהשינה והלכתי למקרר להוציא בירה, ישבתי במטבח ושתיתי, מהרהר בילדות נטולת האב שלי, ונזכרתי בדברים שעד היום לא אהבתי לחשוב עליהם.

הפנים שלהם כל פעם שניסיתי בביישנות ובהיסוס לחקור מי היה אבא שלי... איך הם תמיד עשו מעין העוויה קטנה של חוסר רצון וסלידה כשהוא עלה בשיחה. השאלות שלי נותרו ללא מענה, הם אף פעם לא סיפרו לי עליו כלום, גורמים לי להרגיש ילד רע ומעצבן כשניסיתי פה ושם, בהתקף מרדנות, לברר מי היה האיש הזה שנעלם מחיי עוד לפני שנולדתי.

למרות שהם התחמקו מלדבר עליו הצלחתי להבין בחושים מחודדים של ילד שהם לא אהבו אותו כי הוא היה אדם לא אחראי, לא רציני, לא הגון. גדלתי במחשבה שהאיש שמחלציו יצאתי היה בן אדם לא ראוי ושכל מה שלא טוב בי בא ממנו.

מוזר איך לא חשבתי על זה אף פעם קודם, על כל התובנות החרישיות האלו שנטבעו בי עוד לפני שהתגבשתי לבן אדם בוגר. איך הם הצליחו לגרום לי להירתע מלשאול ולחקור עליו בלי להגיד עליו שום דבר מפורש?

"יכול להיות שבגלל שגדלתי בלי אבא יצאתי הומו?" שאלתי את נועם שצץ גם הוא במטבח – השטח הניטראלי בדירה שלנו.

"אף אחד לא ממש יודע למה יש כאלו שהם הומואים וכאלו שמעדיפים נשים, ובכלל, זה לא תמיד או הומו או סטרייט. יש כאלה שמתנדנדים בין גברים לנשים, ויש כאלו שצריכים גם וגם ו... קראתי פעם שרובנו בעצם בי סקסואליים וחלק ממה שאנחנו בוחרים להיות נקבע בגלל הסביבה בה גדלנו."

"אז אולי אם הייתי גדל במשפחה נורמאלית הייתי יוצא סטרייט?"

"לא יודע, אולי. אני דווקא גדלתי עם אבא ואימא תקניים לגמרי ואפילו דתיים ובכל זאת לא בא לי על נשים."

"הלוואי ולא הייתי הומו, ואם כבר הומו אז למה אני דווקא..." רציתי לשאול למה אני נדלק דווקא על טיפוסים שלא מתאימים לי, אחד כמו אשר שמבוגר ממני ונראה כל כך... אבל התביישתי.

"מה למה אתה דווקא?" שאל נועם.

"לא חשוב."

"בסדר, איך שאתה רוצה, אבל אתה בטח מבין לבד למה אתה נמשך לגברים כמו אשר." העיר נועם בשלווה, ולגם מהבירה שלי.

הסמקתי, נבוך. "איך אתה יודע?"

"בחייך, כל מי שרואה אותך איתו יודע."

"מה, גם לייבו?"

"בטח שכן. נראה לך שהוא עיוור?"

"הוא כועס עלי?" שאלתי בחשש.

נועם גיחך. "אולי קצת, בעיקר בהתחלה, אבל אני הרגעתי אותו."

"כן, אני יודע. ראיתי אתכם ישנים יחד."

הסתכלנו זה על זה והתחלנו לצחוק. "זה לא מצחיק." הערתי אחרי שצחוקנו שכח מעט, מה שגרם לעוד התפרצות צחוק.

טוב, היינו די נבוכים, וגם חשנו מעט הקלה כשנחשפו הסודות שלנו, אז מה עוד יכולנו לעשות חוץ מלצחוק כמו ילדים?

"אתה צודק, ואני באמת אוהב אותו." הודה נועם אחרי שסיימנו את הבירה ועברנו לוודקה, "אבל אני יודע שאם נחייה יחד אני שוב אלחץ ואברח."

"רק שלא תנסה שוב להתאבד."

"אני לא יכול להבטיח לך כלום. אצלי זה בא והולך. בדרך כלל אני בסדר, בעיקר בקיץ, אבל בחורפים יש לי לפעמים נפילות כאלו... פתאום אני קולט מה נהיה ממני ואני נבהל ונכנס לדיכאון כזה... סיפרתי לך כבר שאחרי שחזרתי מחו"ל הלכתי לסמינר של עצת נפש?"

"לא. מה זה עצת נפש? מין דוסים כאלו?"

"כן, הם מנסים לרפא אותך ההומו איות בעזרת הדת."

"ראיתי משהו דומה בערוץ שמונה רק ששם הם היו דוסים נוצריים."

הביטוי דוסים נוצריים גרם לנועם להתפרצות צחוק מחודשת שאחריה בא התקף בכי. סילקתי את הוודקה, ניגבתי לו את הדמעות ולקחתי אותו למיטה.

לראשונה מזה זמן רב שכבנו זה לצד זה והוא התייפח על כתפי, סיפר לי כמה הוא שונא את עצמו לפעמים, ואיך הוא מנסה להתגבר על הרגש הזה, ועד כמה הוא אוהב את לייבו, מתחרט שעזב אותו וגרם לשניהם לסבול...

זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בכנות, כמו חברים, ובחסות החשכה יכולתי לשאול אותו שאלות שלא העזתי לשאול אף אחד, אפילו לא את אשר.

דיברנו על פאסיביים ואקטיביים, ונועם אמר שעם לייבו הוא לפעמים ככה ולפעמים אחרת, ולפעמים אין חדירה בכלל והם סתם נמרחים זה על זה, וכמה טוב לו איתו, ונוח ונעים לו ואיזו הרגשה טבעית ורגועה יש לו כשהם במיטה, וכמה הכול מתקלקל ברגע שהם יוצאים משם, ואז הוא שוב נתקף סלידה ושנאה כלפי עצמו ושוב בכה.

"לייבו יודע שככה אתה מרגיש?" התמלאתי דאגה מעומק התיעוב שהוא חש כלפי רגשותיו. בטח נורא מתיש לחיות ככה. לא פלא שנועם נכנס לדיכאון וניסה להתאבד.

"כן, רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, העזתי וסיפרתי לו. הוא חושב שאני צריך ללכת לטיפול נפשי. אולי אני באמת אלך, נראה, אני צריך לגמור קודם את הלימודים, ואיך אתה עם אשר?"

"תמיד פסיבי, ואני מרוצה מזה, וגם הוא."

"ואם יבוא לך עם הזמן לגוון?"

"אז אני אמצא מישהו אחר שיסכים כי אני לא חושב שאשר ינדב את התחת שלו למעני." צחקתי, "הוא שמרן מידי. אני באמת אוהב אותו, אבל הוא לא מה שנקרא בן אדם גמיש."

"כן, זה גם מה שלייבו אמר עליו."

"מה? שהוא לא גמיש?"

"לא, טמבל, שהוא באמת אוהב אותו."

"ואתה לא מקנא?"

"כן, קצת, אבל אתה יודע פוגי, מה שאי אפשר להעלות על הדעת כשחיים עם אישה אפשר בהחלט לעשות כשאתה הומו."

"אתה מתכוון לחיות עם אחד ולהזדיין עם אחר?"

"כן, בעצם, לא בדיוק. גם סטרייטים בוגדים כל הזמן, אבל בשושו ובלחץ שיתפסו אותם. עם הומואים זה פחות סיפור. לזיין מהצד זה לא עניין כזה גדול. כולם מבינים שאפשר לאהוב יותר מבן אדם אחד, ואפשר אפילו... לא, אני מכיר אותך פוגי, לזה אתה בטח לא תסכים."

להפתעתי, אולי בהשראת הוודקה, ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. "אם אתה מדבר על שלישיות אז לא, אני לא אסכים. אולי בעתיד כן, אבל לא כיום."

"זה מה שאני אוהב אצלך פוגי, אתה מיד מבין דבר מתוך דבר. אני מקווה שתמיד נהיה חברים." הוא פיהק והסתובב עם הגב אלי, "בוא כפיות ונישן, אני הרוג."

למחרת בבוקר פלשו אשר ולייבו למטבח שלנו עם לחמניות וקרואסונים שקנו לנו כדי לחזק את נפשנו בזמן ההמתנה ליוסל'ה.

לייבו הרים גבה מופתעת כשראה כמה שתינו בלילה ואמר שהוא מבין שאני לחוץ, אבל נראה לו שזה לא רעיון חכם להיפגש לראשונה בחיי עם אבא שלי כשאני שתוי.

"הוא לא אבא שלי!" התפרצתי, "הוא סתם בן אדם זר שבחיים לא פגשתי. תפסיק להגיד כל הזמן אבא שלך. אין לי אבא, זה שיש לנו גנים משותפים לא הופך אותו לאבא שלי."

"טוב, טוב, תירגע ילד." הניח לייבו יד מרגיעה על כתפי. "אני באמת מצטער שהכול קורה בצורה לחוצה ולא נוחה כזו. אם זה היה תלוי בי לא הייתם נפגשים ככה אלא עושים קודם כמה שיחות הכנה ומנסים להכיר אחד את השני לפני שהייתם רואים זה את זה."

"אני לא צריך שום שיחות הכנה." התרסתי, "חייתי עשרים שנה בלעדיו ויצאתי בסדר גמור. אין לי שום בעיה עם זה שהוא הסתלק לפני שנולדתי."

אשר ולייבו החליפו מבטים מודאגים. "או. קיי. פוגי, אף אחד לא אמר שיש לך בעיה, אבל בכל זאת אני מציע שתירגע קצת, תאכל משהו, תנשום עמוק."

"תיכף תציע לי לשתות מים."

"למה לא? זה רעיון טוב בתנאי שלא תערבב אותם עם אלכוהול."

"אל תעשה ממני שתיין לייבו, בסך הכול שתיתי קצת בירה וטיפה וודקה, ואחר כך ישנתי. כואב לי הראש, אבל אני פיכח לגמרי."

"זה נכון חיים." אישר נועם – הוא תמיד קרא ללייבו בשמו הפרטי ולא בכינוי שלו – "אני שתיתי את הרוב, פוגי בכלל לא אוהב לשתות."

"אז ישבתם לכם כאן במטבח באמצע הלילה ושתיתם יחד? נחמד מאוד." אמר לייבו בעוקצנות.

"לייבו, בחייך. אתה לחוץ עוד יותר מהילד, תרגיע." הניח אשר כף יד גדולה על גבו.

"לא רוצה! תעזוב אותי!" התפרץ לייבו, "נמאס לי."

"מה נמאס לך חיים?" שאל נועם ברכות.

"נמאס לי מהפיל הלבן הזה שעומד פה באמצע החדר ואף אחד לא מדבר עליו."

"אתה מתכוון ל... ל... למה בדיוק אתה מתכוון לייבו?" הביט בו אשר בחומרה.

"למה שאתה עושה עם הבן של יוסל'ה על הספה במשרד שלך."

"זה לא עסקך מה אני עושה איתו, בדיוק כמו שזה לא עסקי מה אתה עושה עם האקס שלך." הטיח אשר, ולרגע חששתי שהם יתנפלו זה על זה ויהיו מכות.

"תפסיקו עם זה." נדחפתי בין שני הגברים שכעסו אחד על השני באמצע המטבח שלי. "כולם פה מזדיינים עם כולם, אבל זו לא סיבה לריב."

"אז מה עוד אפשר לעשות אם לא לריב? אתה מעדיף לדבר על זה?" לגלג לייבו שמאז שיוסל'ה הודיע שהוא חוזר התנהג כאילו מישהו הדליק תחתיו אש והיה כולו לוהט ונרגש ושש אלי קרב.

"חס וחלילה." נבהלתי, "לדבר על סקס בשעה כל כך מוקדמת, ועוד במטבח?

לא, רק לא זה."

"אתה כזה פולנייה." התיז לייבו בזעף, מתעלם מצחוקם של אשר ונועם שחשבו שאני מתלוצץ. הייתי רציני, אבל הצחוק שלהם הדביק גם אותי ואחרי שקלטתי מה אני אומר צחקתי מדברי שלי.

בסוף גם לייבו נרגע וניפק חיוך חיוור. "אני נורא לחוץ." התוודה, "אין לכם מושג עד כמה הערצתי את הבן אדם הזה. אני לא מצליח לקלוט שלא ראיתי אותו כבר עשרים שנה. הייתי בערך בגילך פוגי כשהוא הסתלק. הוא בטח ייבהל כשהוא יראה איזה זקן מגעיל נעשיתי."

"אתה לא זקן מגעיל." מחה אשר, "וחוץ מזה הרי גם הוא הזדקן בעשרים שנה, מה דעתך שנצלצל לשדה התעופה לברר מתי הוא נוחת."

צלצלנו והתברר שהמטוס שלו עומד לנחות בעוד כשלוש שעות.

"בעוד שלוש שעות אני אצא מדעתי." הכריז לייבו, "אני נוסע לאסוף אותו משדה התעופה."

"מה, לבדך? אתה עצבני מידי לנהוג, אני אבוא אתך." החליט אשר.

לייבו ניסה למחות ואמר שהוא בסדר, אבל אשר התעקש והוא ויתר לו, ואפילו הסכים להניח לו לנהוג. "אתם ילדים תלכו לישון קצת, אתם נראים עייפים." פקד עלינו לפני שהם יצאו, וזה בדיוק מה שעשינו.

ישנתי שעתיים וקמתי רגוע יותר ובלי כאב ראש, ואז, סוף סוף, התקשר אשר מהדרך להודיע שהם מיד מגיעים.

עמדתי נרגש ומתוח מול דלת הכניסה, אומר לעצמי שוב ושוב שהבן אדם שעומד להיכנס עכשיו הוא בעצם זר גמור, שאין לי שום דבר משותף איתו חוץ ממחצית הגנים שלי, ושזה שהוא היה במיטה עם אימא שלי כשהיא נכנסה להיריון לא מזכה אותו בשום נקודות מבחינתי. אני אהיה מנומס מאוד, אבל רגוע ושקט, החלטתי, אלחץ את ידו ואפגין קור רוח מנומס ותו לא, ואז הוא נכנס, גבר כבן ארבעים ומשהו, לבוש יפה, מחייך, נראה בדיוק כמו שאני מקווה להיראות בעוד עשרים שנה.

"משה." הוא קרא בשמחה ברגע שראה אותי – זה אמנם שמי הפרטי, אבל מאז שסבתא מתה אף אחד כבר לא קורא לי ככה – והושיט לעברי את ידיו, "כמה אתה יפה, בוא תן חיבוק לאבא שלך."

הסתכלתי בפנים האלו שדמו כל כך לשלי, ובחיוך הזה שהיה זהה לחיוך שלי, וכל ההחלטות שלי התמוססו ונעלמו. "שלום אבא." אמרתי וחיבקתי אותו חזק, נישקתי אותו, ופרצתי בבכי – חציו שמחה וחציו עצב – כשהוא מעך אותי אליו בחיבוק חם ועוטף ואמר לי שהוא כל כך שמח שאני חי ושהוא מאושר שהוא סוף סוף הוא מצא אותי. 

"עשיתי המון טעויות בחיים, חבל שלא היה לי אז את השכל שיש לי היום." פתח יוסל'ה – שביקש שאקרא לו פשוט יוסי אחרי שהודיתי שאני לא יודע איך לקרוא לו – את השיחה שלנו.

"אני הייתי טעות?" שאלתי.

הוא חייך וליטף את לחיי בתנועה חטופה, "אל תכעס משה, אבל היית פנצ'ר. גם אני וגם אימא שלך ז"ל היינו מאוד צעירים ולא תכננו להפוך להורים. היא, משום מה, התאהבה בי, כנראה כחלק ממרד הנעורים שלה בהורים השמרניים מאוד שלה ואני... אני סתם הייתי חרמן וטיפש שניסה להוכיח שהוא דו מיני."

"לא הפריע לה שאתה מזדיין גם עם גברים?"

הוא נאנח. "כן ולא. מצד אחד כן, מאוד הפריע לה, ומצד שני... כיום, כשאני חכם יותר, אני מבין למה היא בחרה להתאהב דווקא באחד כמוני."

"נו, למה? ומה זאת אומרת בחרה, אנחנו בוחרים במי להתאהב?"

"כן, בטח שכן. נורא רומנטי לחשוב שהאהבה פוגעת בנו כמו ברק משמים, אבל האמת היא שאנחנו בוחרים בקפדנות רבה להתאהב רק במי שמתאים לנו. אנשים חושבים שהאהבה עיוורת, אבל זה לא נכון, לא סתם אימא שלך שהייתה רק ילדונת בת שבע עשרה ומשהו ופחדה מאוד ממין ולא הייתה בשלה לזוגיות עם גבר התאהבה דווקא בהומו שמעדיף בעצם גברים. אם אתה לא היית נולד אני בטח הייתי מתויק אצלה כחלק ממרד הנעורים שלה והיא הייתה בסופו של דבר מתחתנת עם בן אדם נחמד, נעשית רעיה ואם וגורמת נחת להורים שלה."

"אז למה היא לא עשתה הפלה?" שאלתי בזעם, כובש את הדמעות שדבריו המפוקחים כל כך העלו בעיני.

"כי אסתי קבלה מההורים שלה חינוך דתי ושמרני מאוד והרעיון של הפלה הפחיד אותה עד מוות, וגם אותי."

"אז פשוט ברחת?"

"לא חמוד, לא ברחתי. למרות שהייתי צעיר מידי לא הייתי מנוול מוחלט. הייתי מוכן להתחתן אתה כדי שלילד יהיה אבא, אבל בדיוק בזמן שהתלבטנו מה לעשות פגשתי מישהו שהדליק אותי לגמרי והודעתי לה שאני אתחתן איתה ואתמוך בה ואגדל איתה את הילד, אבל אני גם אמשיך להיות עם הבחור ההוא. כיום אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, אבל אז הרגשתי שאני אמות אם אני אוותר עליו."

"אולי בחרת להתאהב בו כדי שיפתור לך את הבעיה עם אימא?" לא התאפקתי מלעקוץ אותו.

"בהחלט יכול להיות שכן." הצטחק יוסי, והוסיף שהוא רואה שאני לא רק יותר גבוה וצעיר ממנו אלא גם חכם הרבה יותר ממנו.

"תודה על המחמאה." אמרתי בקרירות.

הוא גיחך. "אני רואה שמסבתא ירשת בעיקר את הפולניות."

"כן, וגם את הדירה."

יוסי צחק צחוק פרוע ופרע את שערי. "אתה בסדר גמור ילד." הודיע לי בשביעות רצון שקצת עצבנה אותי.

"אני יודע שלא אהבת אותה ובצדק, היא לא הייתה אישה נחמדה, גם היא לא אהבה אותך, אף פעם לא שמעתי אותה אומרת עליך מילה טובה, אבל היא זו שטיפלה בי וחינכה אותי ולמרות שהיא הייתה פולניה קשוחה היא אהבה אותי. היא לא פינקה ולא חיבקה אותי יותר מידי, אבל סך הכול היא טיפלה בי לא רע."

יוסי נאנח והניח יד חמה על כתפי, מביט בי במבט שלא ידעתי לפענח – חלקו גאווה וחלקו קנאה – "והיא עשתה עבודה טובה, יצאת ממש בסדר." אמר, "פחדתי שהיא דפקה אותך לגמרי עם הדעות הקדומות שלה, אבל בסוף יצאת ממש ילד טוב משה."  

"תודה יוסי. תגיד, מה סבא וסבתא אמרו כשאימא סיפרה להם שהיא בהריון?"

"אין לי מושג. לא הייתי שם. אני בטוח שהם לא שמחו, אבל היא כבר הייתה בתחילת החמישי אז מה הם יכלו לעשות?"

"אבל למה לא התחתנתם בסוף?"

"כי היא לא רצתה. אסתי לא הייתה מוכנה לחלק אותי עם אף אחד, אמרה לי שהיא מעדיפה להיות לבד ולא לעמוד מתחת לחופה עם פייגעל'ה וחזרה לאבא ולאימא."

"ומה אתה עשית?"

"הסתלקתי לי לחו"ל עם הבחור ההוא שעזב אותי לבד בלונדון אחרי שלקח את רוב הכסף שחסכתי לטיול והשאיר לי רק כמה דולרים ואת הדרכון שלי." הצטחק יוסי, "ואתה לא רוצה לדעת מה עשיתי כדי להרוויח כסף אחרי שהוא נעלם."

"ומתי חזרת להיות בקשר עם אימא?"

"כשהיית בערך בן חצי שנה. שלחתי לה דרישת שלום דרך חבר משותף והוא נתן לי את הכתובת שלה ותמונה שלה אתך." שלף יוסי תמונה ישנה וקצת מקומטת שלי ושל אימא, יושבים על הנדנדה בגן השעשועים מול הדירה של סבא וסבתא.

"אכלתי את הלב שאני לא יכול לגדל את הילד שלי." אמר יוסי וליטף בעדינות את התינוק בתמונה. "הופתעתי עד כמה ציער אותי לדעת שאתה גדל בלי להכיר אותי. אני חושב שאז התחלתי להתבגר סוף סוף. רציתי לחזור, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן, פחדה מההורים שלה. הייתי אז בצרפת ואחר כך בארצות הברית, נדדתי בכל העולם, חייתי, ניסיתי, עשיתי הכול, אבל תמיד זכרתי שיש לי ילד בארץ. לא הפסקתי לחשוב עליך אף פעם ובכל מקום שבו הייתי שמרתי אתה על קשר. זה לא היה קל, בזמנו לא היו טלפונים ניידים ולא מיילים, אבל שלחתי לאסתי גלויות למקום העבודה שלה וקיבלתי ממנה מכתבים ותמונות. אפילו דיברנו בטלפון מידי פעם. כשהיית בן שש דיברת איתי בטלפון וסיפרת לי שאתה הולך עוד מעט לכתה א'. זוכר?"

"לא." הודיתי, "לא זוכר."

"ניסיתי לשכנע אותה לעזוב את ההורים ולהיות עצמאית, לבנות לעצמה חיים משלה והבטחתי לעזור, הייתי מוכן אפילו לחזור לארץ ולגור אתה קצת עד שתתארגן, או להביא אותה אלי, אבל היא לא הסכימה, פחדה. הלידה שלך כאילו שיתקה אותה, אחרי שנולדת היא כאילו חזרה להיות ילדה ולא רצתה לעזוב את ההורים."

"אולי היא סבלה מדיכאון?"

"אולי. אני לא יודע. חבל ש... טוב, לא יודע מה להגיד לך, היא חיה את החיים שלה ואני את שלי. עם הזמן נרגעתי קצת מהנדודים, פגשתי את טומי והתחלנו לחיות יחד. אז הוא היה עדיין בריא והיה לנו טוב יחד. התחלתי להתבסס כלכלית במלבורן וכשהיית בן עשר הזמנתי אתכם לבקר אצלי. היא הסכימה, דיברנו בטלפון והיא אמרה שתדבר עם ההורים שלה ותודיע לי, ושבוע אחר כך אני מקבל טלפון מסבתא שלך שמבשר לי שאסתי נהרגה בתאונה יחד עם הילד, הלוויה כבר הייתה ובבקשה שאני אכבד אותם ולא אנסה ליצור יותר קשר, שלום ולא להתראות."

"סבתא אמרה שגם אני נהרגתי?" הזדעזעתי, "אתה בטוח?"

"אם אני בטוח?" הזעיף יוסי את פניו, "מה אתה חושב? בטח שכן, זו לא שיחה שאפשר לשכוח. היא אמרה שהבת שלה סיפרה להם הכול עלי ושהם לא רוצים קשר עם אחד כמוני וסגרה. כמעט יצאתי מדעתי, רציתי לנסוע לישראל ולראות במו עיני את הקבר, לברר מה בדיוק קרה שם, אבל בדיוק אז טומי התחיל לסבול כאבים ואחר כך הוא התאשפז..." הוא שקע במחשבות, נראה עגום מאוד.

"מה הייתה הבעיה שלו?" שאלתי בסקרנות.

"סרטן. סתם סרטן ערמונית אידיוטי שהוא לא טיפל בו בגלל שפחד שהוא יישאר אימפוטנט אחרי הניתוח."

"אתה רציני?" הופתעתי, "זו סיבה לא לטפל בסרטן?"

יוסי חייך חיוך נוגה. "כשאתה מאוהב וחרמן אז כן, וטומי המסכן שלי... הוא לא האמין שהסרטן יתפשט כל כך מהר ויכאב כל כך. אחרי שהסרטן התפשט לעצמות שלו עברו עלינו כמה חודשים איומים. לקח לו הרבה זמן למות." הוא שב ונאנח, "לפחות יכולתי להיות איתו ולתמוך בו עד הסוף."

"ומה קרה אתך אחר כך?" שאלתי.

"שום דבר מיוחד. כמה חודשים התאבלתי והייתי עצוב מאוד ואחר כך עברתי לניו זיילנד והמשכתי לחיות. היום אני קצת יותר רגוע, פחות משוגע ממה שהייתי. לא כל כך יפה ושמח כמו פעם, אבל יותר חכם. ומה קורה אתך משה?"

"טוב, שמח לא הייתי אף פעם." הודיתי, "האמת שרק לפני כמה חודשים הבנתי שאני הומו ואני עדיין מנסה לראות מה קורה איתי."

"יש לך חבר?"

"כן, לא. בערך, לא בדיוק."

"אני לא מבין, יש או אין?" הביט בי יוסי בפליאה.

"יש מישהו, אבל אני מעדיף לא לדבר על זה."

"למה? הוא נשוי?"

"לא, זאת אומרת הוא... אני לא רוצה לדבר על זה יוסי." השתבללתי בתוך עצמי.

יוסי נראה מלא חרטה על החטטנות שלו. "אין בעיות, איך שאתה רוצה. סליחה שאני מציק, אתה בטח חושב שאני סתם נודניק זקן שנזכר לשחק את האבא עשרים שנה מאוחר מידי."

"לא, זאת אומרת..." הנחתי יד על זרועו, מתפלא כמה נוח אני מרגיש לדבר איתו, לגעת בו, לפתוח לפניו את הלב. בדרך כלל קשה לי להיפתח לאנשים, גם כאלו שאני מכיר, ועם זרים אני זהיר ומאופק עוד יותר, אבל האיש הזה שדמה לי כל כך היה שונה, איתו הרגשתי נוח, הרגשתי קרוב אליו למרות שהוא היה בעצם זר. "אני לא בא אליך בטענות יוסי, אני שמח שנפגשנו סוף סוף, אבל אני קצת מתבייש... נדלקתי על מישהו שלא מתאים לי בכלל, אבל אני לא יכול להתאפק למרות ש... לא חשוב."

יוסי סקר את פני בחיבה. "אף פעם אל תתבייש באהבות שלך ילד." אמר וחיבק אותי, "ותרגיש תמיד חופשי לספר לי הכול. אני מבטיח לא לשפוט אותך אף פעם."

"תודה." אמרתי והחזרתי לו חיבוק, אבל בכל זאת לא העזתי לספר לו על אשר.