עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. מוחתם

קצת אחרי יום הולדתי הארבע עשרה החלו חיי להתפצל לשני חלקים, זה קרה בהדרגה, בזחילה איטית, כמעט לא מורגשת, ורק כשהגעתי לסוף התיכון, והצבא המאיים כבר נראה באופק קלטתי שאני חי חיים כפולים.
על פני השטח הייתי תלמיד תיכון מתבגר, עוסק בכל העיסוקים המקובלים על נערים בגילי. קם בבוקר בקושי, זוחל לאיטי לבית הספר, משתדל לצלוח בשלום את המבחנים, מעמיס על זכרוני עובדות חסרות ערך שיעזרו לי לעבור את הבגרויות, חוזר הביתה, מתווכח עם ההורים על החדר הלא מסודר, רמת הציונים הלא מספקת, וההתנהגות הבלתי נסבלת שלי באופן כללי, מתקוטט מעט עם אחותי הצעירה, מתלונן על ההורים והמורים בפני אחי הגדול ששקד על לימודיו במכינה, ובערבים בוהה כמו כולם בטלוויזיה מטופשת, או נפגש עם חברי ללימודים שיומם עבר עליהם באורח דומה.
הבילוי שלי עם חברים כלל צחוקים, קצת בדיחות, הרבה דיבורים על בחורות, ובימי שישי גם אלכוהול. על פניו הייתי סתם ילד ממוצע, אבל מתחת היה עידו אחר, עידו ששנא בדיחות סקס גסות, לא הצליח לראות בבנות שום דבר סקסי והעדיף להביט להן בעיניים ולא בחזה, עידו שהתכווץ כל פעם שמישהו פלט הומו כקללה, עידו שראה בסתר חדרו את 'פריסיליה מלכת המדבר', ואת 'יוסי וג'אג'ר' עשרות פעמים, העריץ בסתר את עברי לידר, לא הסכים להחמיץ בעד שום הון שבעולם את 'הכי גאים שיש', אילץ את הוריו בנימוקים שונים ומשונים להעביר את המנוי שלהם ליס כדי לא להחמיץ את העונות המאוחרות יותר, ונדהם לשמוע שעומדים לעשות סרט מהנובלה המצוינת של אני פרו 'ברוקבק מאונטיין' שקרא על פי המלצתה החמה של עדי, ידידתו הטובה, שכולם, חוץ ממנה, חשבו שהוא מאוהב בה.
גם הורי אהבו את עדי החכמה והיפה, עדי הנעימה שלא איבדה אף פעם את שלוות הנפש שלה, ששערה היה תמיד מסודר, בגדיה הולמים, ופניה נקיים מפצעי בגרות הייתה כבר בגיל שש עשרה אישה קטנה ומקסימה. היו לה הורים עשירים ונחמדים וציונים מעולים, כל המורים כיבדו והעריכו אותה, וכל הבנים היו מאוהבים בה, כולם חוץ ממני ומדולב.
עד שדולב נכנס לכיתה י"א בתחילת שנת הלימודים ופרק מעל שכמו תרמיל מבד גס עטור סיכות צבעוניות שהפך מיד למושא לקנאה וחיקוי הצלחתי להתעלם מהסדק שחצה את חיי לשניים, אבל בואו של נער זר לכיתה שעד לאותו יום כל תלמידיה הכירו זה את זה מהגנון וידעו הכל אחד על השני עורר מהומה והתרגשות כל כך גדולים בליבי עד שלא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה הברורה שהזדקרה, מציקה ופועמת בתוך תחתוני, מאותתת לי בלי מילים שאני שונה מכולם, ושעלי לשתוק או שאסבול.
שתקתי כמעט שנתיים, כל יום קיוויתי שאולי העניין הזה יעלם מעצמו, שאפסיק להרגיש ככה, שאשתנה ואהיה אחר. כל ספרי הפסיכולוגיה והמומחים לבעיות גיל ההתבגרות טענו שאני בגיל של שינויים ואני באמת השתניתי, גבהתי, שערות צמחו על גופי במקומות שהיו פעם חלקים, קולי התעבה, שרירי התחזקו, רק דבר אחד לא השתנה - הרגשות שלי לדולב
"מה קורה אתך עידו? כבר אי אפשר לדבר אתך יותר?" נזפה בי עדי רכות כשליוויתי אותה הביתה אחרי עוד מסיבת יום הולדת מטופשת בביתו של חבר שחגג את הגיעו לגיל שמונה עשרה בהמון אלכוהול ומוזיקה רועמת.
כמו תמיד דולב היה מסמר מהסיבה, רקד וצחק, וסיפר בדיחות, עורר את קנאת הבנים והקסים את כל הבנות, ורק אני ישבתי בצד ממורמר, מביט בו בעיניים כלות, משתוקק למחות את הזיעה ממצחו, ללטף את רעמת השער המבריק, לנשק לפה הצוחק הזה... כוח סבלי כשל כשהוא פשט את חולצתו בתנועות מתגרות של חשפן והטיל אותה לעבר עדי. היא העוותה את פניה במורת רוח, קיפלה את החולצה בדקדקנות, תלתה אותה על גב כיסא סמוך והסתלקה החוצה, ואני אחריה.
"הנה, תדברי איתי, אני פה."
"אני רואה. למה אתה לא רוקד ושותה עם כולם?"
"ולמה את לא?"
"אתה מכיר אותי, זה לא הטעם שלי, כל הרעש והצעקות האלה."
"זה גם לא הטעם שלי, מה, את לא מכירה אותי?"
"פעם חשבתי שכן, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה." היא התיישבה על ספסל בגן הציבורי הקטן, ורמזה לי לשבת לצידה. פעם היינו יושבים בגן הזה עם האימהות שלנו שהשגיחו שלא ניפול, ורצו אחרינו עם בננה וכריך, ובקבוק מיץ. היינו קטנים ותמימים אז והתנחמנו בקלות בליטוף ובמוצץ, אבל היום...
"אז מה קורה עדי? למה את עצובה היום?"
היא נשאה אלי מבט, בוחנת את פני כאילו תוהה אם אפשר לתת בי אמון, ולבסוף החליטה שכן, אם אני העזתי לגלות לה שנדמה לי שאני מעוניין יותר בבנים מאשר בבנות, גם היא יכולה לבטוח בי ולספר לי את סודה.
הכרתי אותה כל כך הרבה שנים עד שיכולתי לקרוא את המחשבות הרוחשות מתחת לתלתליה. "נו, מה? ספרי לי."
"אני אוהבת אותו." אמרה עדי בקול חרישי, והשפילה מבט מבויש.
"את דולב?"
היא הנהנה, "אבל זה סוד, שלא תעז לספר."
"חס ושלום."
"אתה חושב שהוא... שהוא שם לב אלי?"
דמותו של דולב, מכרכר ומקפץ מולה, מפגין לפניה את שריריו וגמישותו הופיעה כנגד עיני רוחי, "אני חושב שכן, אני חושב שהוא נורא מאוכזב שהלכת."  
"לא נכון, אתה סתם אומר, לא ראית איך הוא רקד עם נופר וגלית ו..."
קול צעדים רצים נשמע במורד הרחוב, מתקרבים אלינו. קמנו ודולב התייצב בפנינו, עדיין בלי חולצה, מתנשף, מזיע, מחייך. "הנה אתם, ידעתי שתעצרו פה." הוא הטיל את עצמו ביני לבין עדי, דוחק אותי הצידה, צחק את הצחוק הבהיר היפה שלו, ועדי חייכה אליו חזרה, מאושרת. היה ברור שאין עוד צורך בנוכחותי, הם בקושי שמו לב אלי כשנפרדתי מהם וחזרתי הביתה לבד.
דולב ועדי היו זוג עד הגיוס, אחר כך הם נפרדו כי עדי פגשה קצין אחד ששבה את ליבה, דווקא בחור נחמד, וגם זה שבא אחריו היה מקסים, והשלישי היה בכלל מציאה, גם יפה ועשיר, וגם משכיל, והוא זה שזכה בה לאישה.
עדי תמיד הייתה בחורה רחבת לב ונדיבה, כל האקסים שלה קיבלו הזמנה לחתונתה, וכולם, חוץ הקצין שנסע לחו"ל, הגיעו עם בנות זוגם הנוכחיות כדי לשמוח בשמחתה. גם דולב הגיע, וכמו כולם גם הוא היה מצויד בבת זוג - בחורה בלונדינית יפה שהפליאה לרקוד.
אני היחיד שבא בלי בת זוג, מזל, כי יכולתי להשתכר באין מפריע, וזה בדיוק מה שעשיתי. הגעתי אמנם לבד, אבל עזבתי עם אחד המלצרים, בחור נחמד מאוד, סטודנט לפסיכולוגיה שעבד בערבים באולם חתונות. הוא הביט לעברי במשך כל הערב, משגיח עלי מהצד, וכשמצא אותי מקיא בשירותים ניגב את פני ומצחי, והציע לי כוס קפה בדירתו. הסכמתי בהכרת תודה, ונתתי לו את מפתחות מכוניתי, הוא הסיע אותי אליו ואת מה שנשאר מאותו לילה ביליתי במיטתו.
"רוצה לספר לי על זה?" שאל אותי למחרת בבוקר והגיש לי כוס קפה.
"על מה?"
"על הסיבה לזה ששתית כל כך הרבה ואחר כך בכית."
"שתיתי כי זה מה שעושים בחתונות, ובכיתי כי הייתי שיכור מהתחת, מה, לא ראית?"
"כן, אבל משום מה היה לי רושם ששתית כי החתונה הזו שברה לך את הלב."
"אתה תהיה פסיכולוג טוב כשתהיה גדול, תזכיר לי איך קוראים לך?"
"אלמוג."
"אלמוג זה לא שם לפסיכולוג, מצטער, תצטרך להחליף אותו למשהו רציני יותר, משה אני חושב, או יצחק, אפשר גם יעקוב, או אולי אהרון? לא משנה, העיקר שתבחר משהו עם ארומה תנכית."
"מצחיק מאוד." גיחך אלמוג, "מי זה היה, החתן?"
"ניחוש לא רע, אבל הפעם טעית."
"אם לא החתן אז בטח אחד האקסים של הכלה."
"למה לא הכלה?"
אלמוג גיחך, "אחרי מה שקרה במיטה שלי? אין מצב."
"מה, אין כאלה שמשחקים בשני הצדדים של המגרש?"
פניו התרככו בארשת של רחמים, "כן, יש, אבל אני לא חושב שזה המקרה הפעם."
"מאין לך? אין לך מושג על מי אני בכלל מדבר."
"נכון, אין לי. למה שלא תספר לי?"
"בשביל מה אתה צריך לדעת? ברגע שאני אגמור את הקפה אני אלך ולא ניפגש עוד."
הרכות נעלמה מפניו והם כמו הוגפו בפני, "אתה צודק." אמר בנוקשות, "סליחה, לא רציתי לחטט." הוא הטיל לעברי את מפתחות המכונית, "אני הולך להתקלח, שיהיו לך חיים נעימים."
תפסתי את המפתחות, "תודה, אבל זה לא יקרה עד שאני לא אפסיק לחשוב עליו."
"מתי זה התחיל?" שאל אלמוג והתחיל לפשוט מעליו את גופייתו. הוא היה בחור נאה, לא מושלם כמו דולב, אף אחד לא היה מושלם כמו דולב שהיה מחוטב כמו פסל יווני, אבל יחסית לבחור שדגר על לימודיו במשך שנים אלמוג היה די בסדר.
"אתה מתאמן?" שאלתי.
"קצת, כשיש לי זמן."
"זמן זה משהו שצריך לקחת, אף אחד לא ייתן לך אותו סתם."
"אולי, אבל דחוף לי יותר להתפרנס וללמוד מאשר לטפח שרירים." רטן אלמוג, ונחלץ ממכנסיו הקצרים, ומיד הסתובב והפנה אלי ישבן עגלגל וחלקלק.
"גם לי לא תזיק מקלחת." הערתי.
"אז בוא." הפטיר אלמוג כלאחר יד, ונכנס למקלחת.
פשטתי מעלי את תחתוני ונכנסתי אחריו. התקלחנו יחד וסיבנו זה את זה, ואחר כך זרמנו, מקציפים סבון אחד על גופו של השני, מתרכזים בעיקר מתחת לחגורה. הייתי מסתפק בכך אבל לאלמוג היו רעיונות אחרים.
"עכשיו אני." הוא אמר להפתעתי, וסובב אותי בגבי אליו.
"קונדום." ניסיתי להיחלץ, אבל ידיו, חזקות להפתיע על כתפי, ריתקו אותי למקום.
"אין לי, וזה בסדר, אל תדאג."
"לא לדאוג? נו, עכשיו אני באמת דואג." רטנתי, ושוב ניסיתי להדוף אותו. הוא לא נהדף אבל קפא על מקומו, "אם אתה לא רוצה אני אעזוב אותך." הבטיח, ושלח כף יד מסובנת, ארוכת אצבעות ועדינה לעבר אברי הזקוף, "אתה בטוח שאתה לא רוצה?" לאט חרש לתוך אזני.
"אני..." אברו התמקם בין פלחי ישבני ונשימתי נעתקה, "רק אל תחדור בלי קונדום."
"בסדר, תירגע."
"בעצם אל תחדור בכלל."
"בסדר עידו, הבנתי, די, תפסיק להילחם בי, אני לטובתך." לחש אלמוג לתוך עורפי וחיכך לחי מחוספסת זיפים בצידי צווארי.
הפסקתי להילחם בו והתמסרתי.
זה היה קצר ומתוק, ואחר כך שטפנו מעלינו סבון וזרע והתנגבנו.
"אז מי זה היה, הבחור הזה שגרם לך לשתות?" הוא שאל אחר כך, כשישבנו וזללנו טוסטים עמוסי כולסטרול טעים בצורת גבנ"צ.
"דולב, החבר הראשון של הכלה, זה שבא עם הבלונדינית שרקדה כל הזמן."
"החבר הראשון? מתי הכרת אותו?"
"בתיכון, בכיתה י"א."
"ואתה עכשיו בן..." הוא תקע בי מבט מודאג קצת.
"עשרים ושלוש, הוא הראשון ש... אחרי שפגשתי אותו הבנתי שאני... אני כזה."
"אבל הייתם רק ילדים, תגיד, אתה והוא..."
"לא, מה פתאום? הוא אפילו לא יודע שאני... שאני לא בעניין של בנות. פעם היינו חברים די טובים, אבל אחרי שהוא התגייס נפגשנו הרבה פחות, ומאז השחרור אני כמעט לא בקשר איתו ו... נו, מה אתה צוחק?"
"אני לא צוחק, רק מחייך."
"כן, שמתי לב, יש לך חיוך מעצבן של פסיכולוג."
"באמת? תודה, אני עובד על זה כבר שנים." גיחך אלמוג.
"נו, די אלמוג, מה מצחיק?"
"איך אתה מנסה להתחמק כל הזמן מהמילה הזו, למה אתה לא אומר הומו?"
"לא יודע, שונא את המילה הזו, כן, אני יודע, זה אידיוטי, אבל לא זו הבעיה שלי, הבעיה היא שאני לא מצליח להוציא אותו מהראש שלי, אני הולך לחתונות של כל החברים מהכיתה למרות שאני שונא חתונות רק כדי להיפגש איתו. אני בכלל לא רוצה לעשות תואר, אבל הלכתי ללמוד במכללה שהוא לומד בה רק כדי שאני אוכל לראות אותו מידי פעם, אני פשוט לא מצליח להתגבר על ה... הרגש המיותר הזה שאני לא יודע איך לקרוא לו."
"אולי אהבה?"
"מה אהבה? מה יש לי לאהוב בו? הוא סטרייט, רק בחורות יש לו בראש, הוא סתם חבר, ואפילו לא חבר טוב במיוחד, סתם מישהו שלמדתי איתו פעם בבית ספר. נכון, הוא נראה מדהים, אני מפנטז עליו בלילה, אבל הוא בקושי יודע שאני קיים, כל פעם שאנחנו נפגשים הוא שואל מה נשמע אבל אף פעם לא מקשיב לתשובה. אני כזה דביל, למה אני לא יכול לשכוח אותו?"
"החתמה." אמר אלמוג, "זו הבעיה שלך." פסק.
"מה החתמה? לא הבנתי, על מה אתה מדבר?"
"תראה, זה פשוט מאוד." אלמוג שילב את ידיו והביט בי כאילו אני תשבץ שגמר זה עתה לפתור לשביעות רצונו. "קח לדוגמא אפרוחים שבוקעים מהביצה, הם הולכים אחרי הדבר הראשון שהם רואים כי בעיניהם זו אימא שצריך לעקוב אחריה לכל מקום, בדרך כלל הם באמת רואים את אימא אווזה, אלא אם כן..."
"תגיד, אני נראה לך כמו אפרוח?" התרגזתי.
"כן, קצת, אבל אפרוח מאוד סקסי." הצטחק אלמוג.
"זה לא מצחיק." נעלבתי וקמתי.
הוא קם גם כן והניח יד מפייסת על כתפי, "סתם צחקתי, ברור שאתה לא אפרוח, ובכלל, בני אדם הם יצורים יותר מורכבים מברווזים, אבל מה שקרה זה שפגשת אותו בדיוק כשבקעת מקליפת הילדות, ולכן הוא קשור אצלך לזהות שלך כגבר וכהומו, בגלל זה אתה מתקשה לשכוח אותו להמשיך הלאה. למזלך הוא סטרייט ואתם אף פעם לא... אחרת זה היה קשה יותר."
"לא יודע, ההסבר הזה נשמע לי די אווילי, אבל גם אם הוא נכון הרי גם האפרוח מתבגר יום אחד ומפסיק ללכת אחרי אימא, אז למה אני לא?"
"כי כנראה שעוד לא התבגרת."
"נראה לך?" הזדקפתי מלא קומתי, מלכסן אליו מבט ממרומי המטר שמונים וחמש שלי.
"בגרות זו לא פונקציה של גובה או גיל." השיב לי אלמוג ומתח את כל המטר שבעים ומשהו שלו, ולא נרתע ממבטי למרות שהיה נמוך ממני בראש.
"טוב, מה שתגיד, לי זה נשמע כמו שטות מוחלטת, וחוץ מזה אני כבר מאחר, אז תודה על הכל וביי."
"ומה בקשר לעוד פגישה?" שאל אלמוג כשכבר עמדתי על הסף, אוחז בידית הדלת,
"לא יודע, נראה, אני ממהר נורא, יאללה ביי." פלטתי בחיפזון, ונסתי על נפשי.
למרות רצוני לא יכולתי להפסיק לחשוב על התאוריה של אלמוג על ההחתמה, זה היה טיפשי מגוחך, ומן הסתם חסר כל היגיון, אבל לא הצלחתי להתנער מהדימוי האומלל של עצמי כאפרוח עוטה פלומת נוצות צהובות שבקע זה עתה מקליפתו, מדדה אחרי דולב הפוסע לו לדרכו שמח וטוב לב, ולא חש כלל בנוכחותי.
מוטרד מאוד שקעתי בקריאת תיאוריות פסיכולוגיות מסובכות שניסו להסביר מה גורם לבני אדם להתאהב ולדבוק באהבה חסרת סיכוי במשך שנים כה רבות, וכמה שקראתי יותר ככה הבנתי פחות, והרגשתי עוד יותר טיפש ופתטי.
למרות שידעתי שלא יצא לי מזה שום דבר חוץ משברון לב התיישבתי מול דולב שסעד לתומו ארוחת צהרים במזנון של המכללה ופחות או יותר כפיתי עליו להזמין אותי לבילוי איתו ועם החברה החדשה שלו - הבלונדינית חובבת הריקודים ששמה היה אינה.
הלכנו לאיזה פאב ופגשנו שם את סופי, חברתה של אינה - שחרחורת חמודה וקופצנית שניסתה לרפא את ליבה השבור בעזרתי.
כשלא הייתה שתויה סופי הייתה נחמדה מאוד. חיבבתי אותה והבנתי לרוחה, אבל גם אם הייתי סטרייט אני לא חושב שהייתי מסתבך איתה כי היא בפירוש חפשה ריבאונד שישכיח ממנה את האידיוט שיצא איתה במשך שלוש שנים לפני שהחליט שהוא לא בנוי לקשר והסתלק לו לטיול במזרח הרחוק.
"אני כבר לא אוהבת אותו." הסבירה לי בכובד ראש עילג ונאחזה בזרועי כשהוצאתי אותה מהמכונית, "גם אם הוא היה חוזר לא הייתי רוצה אותו אבל..." היא התחילה לבכות והטילה את עצמה עלי, מאלצת אותי לחבק אותה כדי שלא תיפול, ודרשה שאנשק אותה.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב סופי." אמרתי בנימוס, והובלתי אותה בזהירות במעלה המדרגות עד לדירתה. היא מחתה וניסתה להתנגד, אבל למרבה המזל היא שקלה עשרים ק"ג פחות ממני והאלכוהול טשטש אותה כל כך עד שהיה לי קל מאוד להשתלט עליה.
מצאתי את מפתחות דירתה בתיק הקטן והטיפשי שהיא נשאה איתה, הכנסתי אותה פנימה, נשאתי אותה לחדר השינה, ולמרות מחאותיה המגומגמות השכבתי אותה על המיטה חלצתי את נעליה וכיסיתי אותה.
"אל תלך, תישאר לישון איתי." מלמלה סופי בעיניים עצומות והושיטה את ידיה לעברי.
ליטפתי את שערותיה הרכות, אמרתי לה שאולי פעם אחרת, כשהיא תרגיש יותר טוב, וברחתי משם.
חזרתי הביתה, הדלקתי את המחשב ומצאתי בקשת חברות בפייסבוק מאלמוג, ואחרי היסוס קל אישרתי אותה.
למחרת בבוקר הוא התקשר אלי, הודה לי שאישרתי אותו ושאל אם אני יכול לעשות לו טובה ענקית.
"איזה טובה?" שאלתי באי רצון, והוספתי שאני נורא עסוק, וסובל ממשיכת יתר כרונית ו...
"זה לא יעלה לך כלום." נחפז אלמוג להיכנס לדברי, "הכל על חשבוני, ואולי אפילו תהנה."
"אני איהנה ממה? על מה מדובר?"
"על חתונה, המון אוכל ומוזיקה והכל חינם, אתה צריך רק לבוא ולהיות יפה."
"יפה? אני? יש לך מושג כמה עולה ניתוח פלסטי?"
"מצחיק מאוד, מי לימד אותך לקבל מחמאות?"
"אף אחד, למה אני צריך ללמוד דבר חסר תועלת כזה?"
"כי בחור יפה כמוך חייב ללמוד איך לקבל מחמאות בחן."
"חן? וואלה? תודה רבה לך על העצה המועילה גברת חנה בבלי."
אלמוג התפוצץ מצחוק ושאל אם יש לי מה ללבוש.
"בטח, אני לא מתכוון להגיע ערום לחתונה, אפשר לדעת מי מתחתן ולמה אתה זקוק לי שם?"
"החתונה היא של האקס המיתולוגי שלי, ואני זקוק לך שם כדי שאני אוכל לבוא בלי להיראות פתטי עוד יותר ממה שאני." הצליח אלמוג להכניס שפע מידע חדש ומבלבל לתוך משפט אחד קטן בלי שיטרח להסביר לי על מה מדובר.
רגשותיי כלפיו נעו בין התפעלות משנינותו, קנאה בקלות לשונו ובתבונתו, ובלבול מוחלט בגלל הרעיונות המשונים שלו.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר." הודיתי, "אבל אני בטוח שאין לך סיבה להרגיש פתטי בגלל אף אחד."
"לצערי אתה טועה, אבל חמוד מצידך להיות לטובתי. אז אתה בא או לא?"
"תלוי, אני צריך יותר פרטים, אפשר לתשאל אותך קצת?"
"קדימה, תשאל כאוות נפשך, לא, חכה, אולי עדיף שנעשה את זה פנים אל פנים, ובאותה הזדמנות נבדוק את הבגדים שלך ונחליט מה תלבש."
"או. קי." אמרתי והעפתי מבט עצבני לעבר הארון החורק שהכיל את מלתחתי. "אבל רק שתדע, אני גר בחדר די מסכן עם שלוש שותפות מטורפות על כל הראש."
"הם באמת צריכות להיות מטורפות כדי להידחק כולן יחד לחדר אחד עם הומו." גיחך אלמוג, "אני מקווה שזה חדר גדול."
"לא, אתה לא מבין, הן... הן רק השותפות שלי לדירה, לכל אחת יש חדר משלה, וחוץ מזה הן לא יודעות שאני הומו."
"חשבתי שאתה מחוץ לארון."
"אני מחוץ לארון חלקית." התגוננתי.
"חלקית, אה? אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה?"
"אם תעשה רשימה של מי שיודע, ומולה רשימה של מי שלא, איזה רשימה תהיה ארוכה יותר?"
"טוב, אם נביא בחשבון את כל תושבי כדור הארץ אז..."
"עזוב את תושבי כדור הארץ, בוא נתרכז רק במיודעיך ומוקירי זכרך."
"עדיין הרשימה של מי שיודע תהיה קצרה יותר."
"כמה קצרה?"
"מאוד קצרה, למה כל השאלות האלה? מי שצריך לדעת יודע, זה מספיק."
"אם אתה אומר, טוב, אז יאללה, ביי."
"מה ביי? מתי אתה מגיע?"
"עוד חצי שעה בערך, תלוי בתנועה."
"רגע, אבל לא נתתי לך את הכתובת שלי, ואם מדברים על זה, גם את מספר הנייד שלי לא נתתי לך אז איך..."
"אני מצטער יפיוף, אבל אם אני אספר לך אני אצטרך להרוג אותך אחר כך, וממש לא מתחשק לי להגיע לחתונה של המיתולוגי עם גוויה בתור בן זוג, תצטרך להתאפק עד שהחתן המאושר ישבור את הכוס. אני אהיה אצלך בעוד חצי שעה בערך, ואני אודה לך מאוד אם תרסן בינתיים את השותפות שלך לדירה, אל תהסס לנקוט באמצעים חמורים, כותנת משוגעים, זריקות, חדרים מרופדים, כל מה שצריך, אני בחור מאוד רגיש." גיחך אלמוג, וסגר עוד לפני שהצלחתי להגיד לו שכל השותפות שלי לדירה לא בבית עכשיו כי הן עובדות במשמרת לילה, וחוץ מזה הן לא באמת מטורפות, רק קצת פסיכיות, וטוב שכך, צריך להיות פסיכי כדי לשלם שכר דירה כל כך גבוה על כוך טחוב רק כי הוא נמצא במרכז העניינים התל אביבי הרועש והגועש.
אבא כבר רמז לי שנמאס להם לעזור לי בסכומים כל כך גבוהים, ולא די שהלימודים במכללה נורא יקרים אז גם שכר הדירה שלי עולה כמעט כל חצי שנה, ולמה אני לא יכול לחזור לגור בבית או לפחות במקום פחות יקר?
"מה רע בגבעתיים או רמת גן?" תהה, מתעלם מהאיתותים הנואשים של אימא שחששה שהטרוניות שלו יהרסו שוב את ארוחת השבת.
אם אני אספר להם שאני הומו הוא מיד יתנפל עליה שהכל בגללה, שהיא פינקה אותי, והם שוב יריבו, והיא שוב תבכה, וכמובן שהעזרה הכספית תישלל ממני לעד ולא אוכל להשלים את לימודי המנהל המאוסים שבכלל לא מעניינים אותי ושנרשמתי אליהם רק בגלל שדולב הלך למכללה ההיא... אני כזה דביל לפעמים שבא לי למות.
פתחתי את הארון, מתעלם מהחריקה המרגיזה של הדלת העקומה שלו שאף פעם לא נסגרה כראוי. איזה חוצפה מצד בעל הבית לקרוא למיטה הדפוקה ולארון אכול התולעים הזה חדר מרוהט.
לא היו לי יותר מידי בגדים, ורובם היו סתם ג'ינסים וטריקו, וגם הנעלים... הייתי מאוד לא ייצוגי, אלמוג בטח יתחרט אחרי שיראה אותי באמת באור היום הלא מחמיא שחדר מבעד לחלון המטונף.
אלמוג הגיע עם אופניים שנשא על כתפו בקלילות לתוך הדירה. "הם יקרים מידי, אסור להשאיר אותם בחוץ." הסביר והשעין אותם על הקיר.
"יקרים? זה סך הכל אופניים, כמה הם כבר עולים?" תהיתי. הוא אמר לי ושריקת הפתעה נפלטה מפי, "כל כך הרבה כסף על אופניים, הם עולים כמעט כמו הטרנטה שלי."
"כן, רק שאני לא נתקע אתם בפקקים, לא צריך לשלם ביטוח יקר ודלק, והם בחיים לא ראו מוסך." התחכם אלמוג.
"עכשיו אני מבין למה אתה לא צריך ללכת לחדר כושר. אולי גם אני אמכור את המכונית ואעבור לאופניים? אבל תגיד, מה אתה עושה בגשם?"
"נרטב." השיב אלמוג בפשטות, צחק ופתאום חיבק אותי, שתל נשיקה על לחיי ושאל איפה המטורפות.
"עובדות, והן לא באמת מטורפות, הן רק... הן בסדר, באמת, רק קצת פסיכיות כאלה, קשה להסביר, בוא תראה את החדר שלי."
אלמוג נכנס וסקר אותו בעניין, "רואים שאימא שלך פינקה אותך ולא לימדה אותך איך לנקות."
"כן, זה נכון." הסמקתי, "תגיד, אמרת שזו החתונה של האקס שלך? אשתו לעתיד יודעת ש..."
"לא, כי הוא מתחתן עם גבר."
"וואלה? אז זאת אומרת שכולם שם גם יהיו... זאת אומרת, זאת תהיה מין חתונה הומואית כזו?"
"יהיו גם סטרייטים, לשני החתנים יש משפחות וחברים, וכולם מוזמנים."
"ומה ההורים שלהם אומרים על העניין הזה?" שאלתי, מנסה לדמיין את הבעת פניהם של הורי כשאספר להם שאני מתחתן עם גבר. לא, עדיף שלא, יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.
אלמוג סקר בעניין את הארון שלי, נאנח ואמר שאני חמוד, אבל הגיע הזמן שמישהו יתחיל להשגיח עלי. הוא דיבר כאילו בצחוק, אבל תוך כדי כך לכסן אלי מבט רציני שהתנגש בצורה מבלבלת בחיוך הקונדסי שלו.
"וחוץ מזה אנחנו צריכים להמציא סיפור כיסוי משכנע כי בטח נעבור חקירה קפדנית." הוסיף, ולפני שהספקתי לחשוב על תירוץ משכנע למה לא סחף אותי אחריו החוצה לקנות לי חולצה יפה ולהסתפר.
"אבל... אבל..."
"נו, בוא, ישבת מספיק זמן בחור הזה, הגיע הזמן לאוורר אותך." אחז אלמוג בכף ידי וגרר אותי החוצה.
למרות מחאותיי המגומגמות הוא שילם על הכל, התספורת והחולצה היפה, ואם לא הייתי עוצר אותו כמעט בכוח גם על זוג נעלים חדשות שבעצם לא יכולתי להרשות לעצמי.
אחרי הקניות הנחתי לו להזמין אותי לכוס קפה ועוגה, ומבלי משים מצאתי את עצמי מספר לו את הסיפור הקטן והבנאלי שלי - הורי השמרנים שחיו כל חייהם בדירה קטנה בנתניה, אחיותיי הנשואות שהביאו להם נחת ונכדים, ואני, בבת עינה של אימא והסיבה למורת רוחו הנרגנת של אבא שלא מבין מה הבעיה שלי, ולמה אני עדיין רווק, ומתי אפסיק להיות התינוק המפונק של אימא ואתחיל להיות בן אדם?
"טוב, אז אבא לא יודע, וגם אימא לא, מה עם האחיות שלך, הן יודעות?" שאל אלמוג כשהשתרכנו לאט בחזרה לדירתי.
"לא, חלילה, הן יתפלצו, והגיסים שלי... עדיף לא לחשוב על זה."
"דודים, דודות, מישהו?"
"אף אחד מהמשפחה וגם לא מהחברים שלמדו איתי יודע עלי חוץ מעדי ומכמה בחורים בצבא ש... ש... נו, אתה יודע, ויש כמה בחורים במכללה שפגשתי פה ושם, ואתה כמובן."
"וההורים לא שואלים מתי תהיה לך חברה? הם לא שמים לב שאין לך אף אחת?"
האלמוג הזה, איך הוא ידע לשים את האצבע בדיוק על הנקודה המדויקת שהציקה לי?
"אולי, אבל הורי נזהרים לא להיכנס לפרטיות שלי." התחלתי לדקלם בחגיגיות, אבל אלמוג פרץ בצחוק בגלל הטון המנופח שלי, והיה עלי להודות שאני דוחה את הנדנודים של הורי בתירוצים שונים ומשונים, ומניח להם לחשוב שאני מתהולל עם המון בנות, אבל טרם מצאתי את האחת והיחידה שראויה להיות מוצגת בפניהם.
"אימא חושבת שעוד לא התגברתי על שברון הלב בגלל עדי." התוודיתי, "אני יודע שבסוף אני אצטרך לגלות להם את האמת, אבל מה הטעם לגרום להם כאב לב ודאגה כבר עכשיו? אם אני אמצא יום אחד מישהו שירצה אותי וירצה לחיות איתי בזוגיות אז... בקיצור, נחצה את הגשר כשנגיע אליו."
"אל תתפלא אם ייקח לך המון זמן להגיע אליו, שמעתי שקשה מאוד לחצות גשרים מתוך ארון חשוך." עקץ אותי אלמוג.
"אתה לא מבין." נעלבתי, "זה בכלל לא ככה, וחוץ מזה פה, בתל אביב, אני לא ממש בארון, אני רק..." הרמזור התחלף לאדום ואני הנחתי יד על כתפו, "תיזהר, יש אדום." עצרתי אותו.
אלמוג נעצר בצייתנות, הרים אלי את פניו ופתאום נישק אותי ישר על הפה, מתעלם מהעובדה שאנחנו באמצע הרחוב. נכון, כבר היה די חשוך, ולא היו הרבה אנשים מסביב, אבל מישהו שרבב את ראשו ממכונית חולפת ושרק שריקה זאבית מביכה, ומעבר לרחוב צחקקו שתי נערות מתבגרות ומרפקו זו את זו. אמנם היינו בתל אביב שכבר ראתה הומואים לרוב, ובכל זאת שאלתי את נפשי למות ממבוכה.
"תפסיק עם זה." לחשתי והדפתי אותו, "מה אתה עושה?"
"מה אתה חושב." ענה אלמוג בחוצפה, ואם לא הייתי עוצר אותו בטח היה מנשק אותי שוב.
בבית מיהרתי, דבר ראשון, להתקלח כדי להוריד מעלי את השערות המגרדות שחדרו לצווארון חולצתי, וכשיצאתי מצאתי את אלמוג שרוע בנוחיות על מיטתי, צופה בסרט דוקומנטרי על מלחמת העולם השנייה.
כשיצאתי מהמקלחת, ערום חוץ ממגבת קטנה כרוכה על מותניי, הוא נעץ בי מבט המום, ואז קפץ מהמיטה, אמר שהיה לו נעים מאוד והוא יגיע לאסוף אותי בעוד יומיים כדי שנגיע יחד לחתונה, ושיהיה לי לילה טוב, ופנה החוצה.
"רק רגע אלמוג, לאן אתה ממהר? חכה, אני אלבש משהו ונראה יחד את הסרט."
"עדיף שלא." אמר אלמוג, ונעץ מבט מרוכז מאוד באיזה נקודה עלומה מעבר לכתפי.
"למה לא? זה סרט מעניין, אני ממש אוהב סרטים היסטוריים, אתה יודע כמה קשה למצוא משהו שחולק איתי את הסטייה הזו?"
אלמוג גנח וצנח שוב על המיטה, "אתה שוב עושה לי את זה עידו, זה לא הוגן."
"עושה מה?" שאלתי והתיישבתי לצידו.
הוא נרתע, "רק אל תיגע בי." אמר בזעף.
כבשתי חיוך, הוא נראה כל כך רציני פתאום, זה דווקא מצא חן בעיני. "למה לא? מה יקרה לדעתך אם אני אגע בך?"
"יקרה מה שקרה ליד הרמזור, אני שוב אתקף דחף לאו בר כיבוש ואתן לך נשיקה ואז..."
"נו, ומה אז? תהפוך לנסיכה יפיפייה?"
"לא חושב שזה יקרה, סביר יותר שאני אהפוך לצפרדע."
"באמת? טוב, לא נדע עד שלא ננסה." אמרתי ונישקתי אותו. הוא החזיר לי נשיקה, תלש מעלי את המגבת ושוב גילינו שאין לאיש מאיתנו קונדומים, ושאפשר להסתדר בלעדיהם, ובסופו של דבר החמצנו את סוף הסרט.
"לא נורא, בטח יהיה שידור חוזר בעוד יום יומיים." פיהק אלמוג, וקיבל בשמחה את הצעתי לישון אצלי.
בבוקר הוא שוב נתקף דחף לאו בר כיבוש וערכנו שידור חוזר ומענג ביותר של אירועי הלילה הקודם. אחר כך ליוויתי אותו החוצה, ואם לא הייתי מנסה לעשות סיבוב על האופניים אולי הכל היה עובר בשלום, אבל נהניתי כל כך לרכב על אופניו של אלמוג עד שלא שמתי לב ששתיים מהשותפות שלי לדירה חזרו ממשמרת לילה בפיצוציה בדיוק כשעמדנו והתנשקנו נשיקת פרידה.
"אמרתי לך סיגי." תקעה לילי מרפק בצלעותיה של סיגי שפיהקה משועממת כאילו אמרה למי אכפת? פלטה בוקר טוב מנומנם לעברי ולעבר אלמוג, נכנסה פנימה וטרקה את הדלת.
עד הערב כל מי שגר ברחוב כבר ידע עלי הרהרתי, אבל למען אלמוג שמרתי על הבעת פנים קולית, ועוד הגדלתי לעשות וקבעתי איתו פגישה בערב בדירתו כדי שנוכל לעבוד על סיפור הכיסוי לחתונה, ואחרי שהוא הסתלק על אופניו הלכתי לקנות לחמניות וקונדומים.        
לפני שהגענו לחתונה הספקנו קודם לעשות שוב סקס ואחר כך לריב. הכל באשמתו של אלמוג שהגיע שעה מוקדם מידי כדי, כך הסביר, שיוכל להלביש אותי כמו שצריך. מחיתי שאני כבר יודע להתלבש לבד ושאלתי בלגלוג אם הוא מנסה לפצות את עצמו על ילדות חשוכת ברביות.
"טוב שהזכרת לי." חייך אלמוג, ובלי לגלות שמץ עלבון שלף חגורה חדשה שקנה במיוחד בשבילי, ולפני שהספקתי למחות רכן אלי והחל להשחיל אותה בחגורת מכנסי, ואיכשהו, אני באמת לא יודע איך, המכנסים נשרו מעלי, ואחר כך גם התחתונים... מזל שהוא הגיע שעה מוקדם מידי.
יצאנו בדיוק בזמן, לבושים יפה, מצוחצחים ומגולחים, מדיפים ריח טוב ומרגישים כמו מליון דולר, אבל בדרך הכל התקלקל כי אלמוג התעקש שרבע טנק דלק לא יספיק כדי להגיע לכפר הנידח בו נערכה החתונה והורה לי לעצור בתחנת דלק.
"טנק מלא בבקשה." הורה למתדלק, ודחף לידו בזריזות את כרטיס האשראי שלו.
ממתי סטודנט תפרן שלא יכול להרשות לעצמו מכונית מרשה לעצמו לבזבז כסף בלי חשבון?
"מספיק לשלם עלי כל הזמן, אני לא כוסית." התרגזתי עליו.
"אם היית כוסית לא היית נמצא פה עכשיו." שמר אלמוג על שלוות נפשו והוסיף, בצדק מן הסתם, שרק בגללו הטרחתי את עצמי לנסוע עד לסוף העולם והמעט שהוא  יכול לעשות זה לממן את הוצאותיי.
"לא בלי להזהיר אותי קודם. לא מספיק שקנית לי בגדים ושילמת על התספורת והוספת חגורה אז גם דלק אתה קונה? מה נראה לך שאני, נערת ליווי?"
"בטח שלא, הרי את הנעלים קנית לבד, אף נערת ליווי שמכבדת את עצמה לא קונה נעלים על חשבונה." התחכם אלמוג.
"כמה נערות ליווי אתה כבר מכיר?" המשכתי לזעום.
"אף אחת." גיחך אלמוג, "אבל אני די בטוח ש..."
"אלמוג די כבר עם החוכמות האלה, זה מעצבן, למה בכלל חשוב לך לבוא עם בן זוג בדוי לחתונה ההזויה הזו?"
"ככה." אמר אלמוג, והפסיק לחייך, "והחתונה הזו לא הזויה, זו חתונה בין שני גברים שמאוד אוהבים זה את זה, ואם הייתי קצת יותר חכם אולי אני הייתי מתחתן היום עם אחד מהם."
"עם האקס שלך?"
הוא הנהן ועצם את עיניו, קופץ את פיו במתיחות.
"אתה עדיין אוהב אותו אלמוג?" שאלתי בקול רך יותר, מבין שהוא מספר בדיחות קרש ומנסה להתלוצץ ללא הרף כי הוא מתוח מאוד.
אלמוג הנהן, סובב אלי את עורפו ונעץ מבט בחלון, נוהג כאילו מראה השדות החרושים מרתק אותו פתאום מאוד.
"למה נפרדתם?" התעקשתי לחפור.
"כי אני אידיוט והוא אידיוט גדול עוד יותר. אני לא נותן לנישואים שלו עם הדביל היפיוף הזה יותר מחמש שנים, וגם זה רק בגלל שיש לי מצב רוח רומנטי היום."
"כן, רואים." הערתי בחוסר טקט שגרם לאלמוג להתכווץ מעט, ולי להצטער על הפה הגדול שלי, "לפחות התאהבת בבחור שידע עליך, גם זה משהו." ניסיתי לכפר מעט על חוסר הרגישות שלי.
"אני בטוח שזה יקרה גם לך." השיב לי אלמוג בחביבות, וכדי לרמוז שהוא לא כועס עלי עשה מאמץ והפנה אלי את הפרופיל שלו, ואפילו ניסה לחייך מין חיוך, נוקשה ומלאכותי, אבל בכל זאת חיוך.
"אני לא יודע... אני חושב כל הזמן רק על דולב... לא מבין למה אני לא מצליח להשתחרר מהאובססיה כלפיו, אם לא הוא כבר מזמן הייתי יוצא מהארון, אני ממשיך לשחק אותה סטרייט רק מרוב פחד ממה שהוא יחשוב עלי."
"אבל הרגשות שלך כלפיו הם רגשות של הומו, מה הטעם להמשיך להעמיד פנים בגללו? מה זה יועיל לך אם הוא יחשוב שאתה כמוהו? אני לא מבין את ההיגיון שלך."
"אתה צודק, אני לא הגיוני, אני יודע."
"טוב, אם זה מנחם אותך גם אני לא יותר טוב."
"לא, זה לא מנחם אותי. תגיד, אתה לא חושב שנסענו כבר מספיק? נראה לי שהחמצנו את הפנייה למקום הזה."
"לא חושב ככה, בהזמנה היה כתוב שיהיה שילוט, ראית שילוט?"
"עוד לא, למה הם צריכים להתחתן בחור הנידח הזה?"
"כי נידח זה רומנטי וקסום. הנה, תפנה כאן, נו, תסתכל, זה לא רומנטי?"
"לא יודע מה כל כך רומנטי בכביש עפר שהורס לי את הצמיגים." רטנתי, אבל פניתי לפי השילוט, חוצה שדות ופרדסים, וסוף סוף הגעתי לבניין גדול וגבוה שנראה כמו אסם רעוע למרות שהשלט שהתנוסס עליו הצהיר שהגעתי לאולם הקסום - 'שלו בכפר'.

אין תגובות:

פרסום תגובה