7. ישר בלב
במגן דוד אדום התעקשו להבין מה קורה ולמה
אני חושב שמדובר במקרה חירום לפני שהחליטו לשלוח אמבולנס. רק אחרי שצעקתי שאני לא
מצליח להעיר אותו ויש ליד המיטה שלו בקבוק וודקה ריק וקופסת כדורי נומבון פתוחה הם
יצאו מהאדישות ומישהו עם קול מנומנם קצת אמר לי שהאמבולנס בדרך.
"אבל מה אני עושה בינתיים?" צרחתי,
"להנשים אותו או מה?"
"למה לא אמרת שהוא לא נושם?"
התמרמר התורן.
"הוא נושם, אבל בקושי כזה ו... לא
יודע, נו! תגיד לי מה לעשות!"
"הוא מקיא?" התעניין התורן בקור
רוח.
"לא, סתם ישן."
"מה עם הדופק שלו?"
"מאין לי לדעת? אני לא רופא."
"אולי יש שם איזה חובש? מישהו שעשה
קורס עזרה ראשונה?"
"אשר היה חובש בצבא." נזכרתי,
"מילי אתה מוכן..."
מילי ברח מיד החוצה וחזר אחרי דקה עם אשר
שקלט מיד מה קורה ובכל זאת נשאר רגוע. הוא בדק לנועם את הדופק, סיפר לתורן שהוא
קצת איטי, אבל יציב ואז נשמע הסירנה של האמבולנס. אשר הרים בקלילות את נועם על
כתפו ונשא אותו למטה, חוסך לפארמדיקים את העלייה במדרגות.
הם היו אסירי תודה והציעו לאחד מאיתנו
לבוא עם נועם באמבולנס. אשר נסוג לאחור כאילו אמר - אני את שלי עשיתי, עכשיו
תורכם - בעוד אני ומילי מחליפים מבטים.
"נו, כנס. אתה החבר שלו עכשיו."
הדפתי קלות את מילי לעבר פתח האמבולנס.
"כן, אבל... אבל... תראה,
אני..." מילי לפת בכוח את המעקה ועורו הבהיר מטבעו הלבין כאילו רצה להתמזג
בקיר. "אני קצת פוחד מהקטעים האלו של בתי חולים וזה..." מלמל, מבויש.
"ומה אתה חושב? שאני אוהב לבקר בבתי
חולים?" התרגזתי עליו.
"אתם לא מתביישים?" נזפה בנו
סיגי שצצה שם פתאום, מכפתרת ברישול חלוק שכיסה בקושי על החזה המתפתח שלה. "אם
אתם פוחדים אני אסע איתו."
"בשום פנים ואופן לא." כעסתי
עליה, "את לא נוסעת לשום מקום ככה, חצי ערומה, וחוץ מזה אין לאישה במצבך מה לחפש
בבית חולים."
"אתה לא תגיד לי מה לעשות
לייבוביץ." צעקה סיגי שתמיד נזכרה להיות פמיניסטית ברגע הכי פחות מתאים. כשיש
לה סתימה בביוב, או ג'וקים בבית היא מדברת אחרת.
"נו, די." ניסה יורי להרגיע את
הרוחות, "לייבו צודק סיגי, עדיף שהוא ייסע."
כולם הסתכלו עלי בצפייה שאקפוץ פנימה,
אפילו נהג האמבולנס הציץ לעברי בקוצר רוח, ולכן נכנסתי בחוסר רצון לאמבולנס וישבתי
מכווץ על ספסל מתכת נוקשה, שונא את הכניעה שלי ללחץ החברתי, מביט בחרדה איך
הפאראמדיק דוחף כל מיני צינורות ומחטים לגוף המסכן של נועם, מקלל אותו שניסה
להתאבד לי פתאום בלי אזהרה מראש, ובאופן כללי מרגיש אומלל ודפוק על שבמקום לצעוק
עליו אני תקוע פה, באמבולנס המסריח הזה, וחרד לחייו של האקס שלי בלי
אפשרות להגיד לו מה דעתי על הצביעות שלו ועל המוסר הירוד שלו.
הרגשת המרמור שלי התגברה אחרי שנועם יצא
מכלל סכנה. התברר שכמות התרופות שלקח לא סיכנה את חייו, אבל הרופא שקיבל אותו
התעקש לאשפז אותו במחלקה הפסיכיאטרית, ועלי הוטל ללוות אותו ולתת עליו פרטים מפני
שהאדון ישן לו שנת ישרים אחרי שעבר שטיפת קיבה מתישה.
"אני לא מבין למה אתם מאשפזים אותו,
הוא בטח ניסה להירדם ואני פירשתי את זה כניסיון התאבדות." התווכחתי עם הרופא
שקיבל אותו.
"יש כל מיני סוגי התאבדויות."
אמר לי הרופא הרוסי הצעיר שהתנהג כמו סגן של אלוהים, "אולי הוא לא התכוון
ברצינות למות, אבל אנחנו מפרשים את ההתנהגות שלו כזעקה לעזרה."
"במיון אמרו שאם היינו עוזבים אותו
לבד הוא היה ישן עוד כמה שעות ובסוף מתעורר בעצמו." ניסיתי להתווכח.
"אלא אם כן היה מקיא ועושה
אספירציה." אמר הרופא בקול חמור, "אתה יודע מה זה?"
"לא, זה מסוכן?"
"כן. כשאתה מקיא מתוך שינה אתה עלול
לשאוף את הקיא ולהיחנק."
"אז עשיתי טוב שהזעקתי
אמבולנס?"
"כן, עשית טוב מאוד. נועם חבר
שלך?"
"כן, בטח. היינו פעם זוג, אבל
נפרדנו. הוא נסע לחו"ל וחזר לא מזמן. אין לי מושג מה עבר עליו בשנים האחרונות
ולמה הוא עשה דבר כזה. פגשתי אותו אתמול אחרי פרידה ממש ארוכה ובקושי
דיברנו."
"מה ידוע לך על ההורים שלו? הם חיים?
יש לו משפחה?"
"כן, ידוע לי שיש לו הורים והמון
אחים, אבל אין לי מושג איפה הם גרים, הם דתיים, חיים באיזה מושב נידח ואין לו שום
קשר אליהם."
"בגלל שהוא הומו?" הזעיף הרופא
פנים.
"כן, כנראה. תראה, חייתי איתו שנה
ומאוד אהבתי אותו, אבל אני לא יודע עליו הרבה, לא על העבר שלו אני מתכוון. הוא היה...
זאת אומרת, הוא עדיין... לא יודע, אתה חושב שאתה מכיר בן אדם ופתאום..."
הרגשתי שדמעות צורבות את עיני. "אני יכול ללכת?"
הרופא הנהן ואמר שהם יחזיקו את נועם כמה
ימים ואחר כך נראה, ושאל אם אבוא לבקר מחר.
"בטח, אפילו היום בערב, אבל אני חייב
ללכת לעבודה עכשיו." התנצלתי, אמרתי להתראות וברחתי החוצה, נזכר רק בפתח בית
החולים שאין לי רכב ועכשיו אני צריך להיסחב באוטובוסים.
לשמחתי אשר הופיע פתאום עם המכונית שלו
ועצר לידי. "הנה אתה." אמר בשביעות רצון, "פחדתי שכבר הלכת. נו,
תיכנס."
נכנסתי והוא שאל אם אני רוצה להגיע לעבודה
או מעדיף ללכת הביתה.
"אני... אני..." הבטתי בפניו,
מבחין שהוא לא הספיק להתגלח, ופתאום הבנתי שאין לי מושג לאן אני רוצה ללכת.
"הוא בגד בי, כל השנה שהיינו יחד הוא ומילי... הם... כל הזמן הוא אמר לי שהוא
אוהב אותי, אבל הוא..." הכנסתי מכה חזקה לדלת הוולוו של אשר שעמדה בכך טוב
יותר מאשר כף ידי.
"אוי, זה כואב." גנחתי והנחתי
לדמעות שהיו תקועות בגרוני כבר זמן רב לגלוש על לחיי.
"מה דעתך שנלך לאיזה מקום שקט ויפה
ונירגע קצת?" הציע אשר והפנה את מכוניתו לכיוון היציאה מחיפה. הגענו לצומת
הצ'ק פוסט והמשכנו משם צפונה, עלינו בכביש מתפתל בתוך נוף אורנים ירוק לשמורת
הכרמל והסתובבנו שם קצת עד שאשר החנה את רכבו בחניון קטן וחבוי אחד והוליך אותי
בשביל צר למצפור שהשקיף אל הים התיכון.
הנוף הירוק, האוויר הצח, השלווה והשקט, כל
אלו הרגיעו אותי מעט, התיישבנו זה לצד זה על ספסל אבן, הבטנו בעצים הירוקים,
בעננים הלבנים ובים הכחול ושלווה גדולה ירדה עלי.
"תמיד ידעתי את זה." סיפרתי
לאשר את העובדות שעד היום העדפתי להסתיר מעצמי, "ידעתי שאני אוהב אותו יותר, והאמת
שתמיד ידעתי שיש משהו בינו למילי, הרגשתי את זה, חשבתי שזה בגלל שהם היו יחד לפני שהוא
פגש אותי. אני לא קנאי, לא הפריע לי שהם מחבבים זה את זה, אבל לא ידעתי ש..."
"אני בטוח שהוא אהב אותך, איך אפשר
לא לאהוב אותך." הניח אשר יד מנחמת על כתפי, "והוא עדיין אוהב, ראיתי
איך הוא הסתכל עליך אתמול."
"מצטער, אני לא קונה את זה. אם הוא
אהב אותי איך הוא היה יכול... איך זה מסתדר עם הזיונים שלו עם מילי?" חשבתי
על שניהם יחד, צעירים, דקי גזרה, כל כך יפים, וגנחתי, "אני רק מקווה שהם
לא עשו את זה במיטה שלי, אני לא מבין איך הוא יכול היה לשקר לי ככה? בשביל מה הוא
היה צריך להעמיד פנים שהוא אוהב אותי אם הוא רצה בעצם אחר?"
"לא בטוח שהוא שיקר. מה, אי אפשר
לאהוב יותר מבן אדם אחד?"
"בטח שאפשר, כל אחד אוהב יותר מבן
אדם אחד, זה נורמאלי, אבל סקס עושים רק עם הבן זוג שלך. איך אתה יכול לישון מחובק
עם החבר שלך וכשהוא מסובב את הגב לזיין אחר? אני לא מבין את זה."
"לפעמים גם בן אדם שאתה מאוד אוהב לא
יכול לתת לך הכול. אפילו אם הוא רוצה מאוד הוא לא מסוגל, הנה אני לא מסוגל... אתה
יודע."
"טוב, אנחנו זה משהו אחר. אני ואתה
זה לא... לא... זה משהו אחר."
"לא נכון, זה בדיוק אותו דבר. אני
אוהב אותך מכל הלב ואתה רק נח ומתפנק קצת אצלי." אמר אשר במרירות,
"מעניין למה גם אני וגם אתה בחרנו להתאהב בבן אדם שלא יכול לאהוב אותנו
בחזרה?" הוסיף בעצב.
"אתה נשמע כמו אחד שעובר טיפול
פסיכולוגי." הצטחקתי, מנסה להקל ראש בדבריו שפגעו בי ישר בלב.
"כן, השיחות עם הפסיכולוג שלי באמת
עזרו לי מאוד." הנהן אשר.
"אתה אשר? אתה הולך לטיפול
נפשי?" נדהמתי.
"כן, וזו הסיבה שאני אצטרך לוותר על
קניית אופנוע. אין לי תקציב לשני הדברים והחלטתי שעדיף טיפול."
"החלטנה נבונה, טיפול פחות מסוכן
מאופנוע."
"אני לא בטוח." חייך אשר חיוך
נוגה, "לאחרונה גיליתי על עצמי כמה דברים די מדהימים."
"באמת? חשבתי שאתה לא מאמין בדברים
כאלו כמו פסיכולוגיה."
"נכון, פעם חשבתי שזה שטויות, אבל
בני אדם משתנים. הנה, פעם הייתי בטוח שאני סטרייט שסתם אוהב מידי פעם למצוץ זין,
אבל הומו? אני? מה פתאום?" הוא נד בראשו בעצב, "רק עכשיו אני קולט איזה
בלגן עשיתי מהחיים שלי לייבו, מדהים כמה זמן בזבזתי על שטויות."
הוא נראה כל כך עצוב, הבנתי בדיוק איך הוא
מרגיש והזדהיתי איתו עד כאב. מתוך רצון לנחם אותו ואת עצמי התקרבתי אליו וחיבקתי
אותו. הוא החזיר לי חיבוק, התחלנו להתנשק ופתאום שמענו קולות של ילדים שפסעו בשביל
המוליך למצפור. הם צחקו ורעשו וקולה של המורה, מזהירה אותם לא לרוץ, רודף אחריהם.
קפצנו ממקומנו כנשוכי נחש ושנייה לפני
שהילד הראשון התפרץ לרחבת האבן הקטנה והשקטה שלנו הספקנו להתנתק זה מזה. נחפזנו
לקום וחיש קל הסתלקנו משם, מבוישים ונבוכים כאילו תפסו אותנו מבצעים פשע.
8. בחור טוב
"למה שאני אסע לקחת אותו? אתה החבר
שלו." החמצתי פנים למילי כשביקש ממני שאביא את נועם הביתה מבית החולים.
"אבל אני נורא עסוק עם החתונה של
סיגי, היום אנחנו הולכים לבחור לה שמלה. נו, בחייך לייבו, תהיה נחמד."
"אני לא מבין למה הוא משתחרר מהאשפוז
כל כך מוקדם, הוא בקושי היה בבית חולים שבוע וכבר שולחים אותו הביתה, ומה אם הוא
ינסה שוב להתאבד?"
"הוא לא בדיוק משתחרר." הסביר
מילי, "הוא יהיה באשפוז יום."
"מה זאת אומרת אשפוז יום?"
"זה אומר שכל בוקר הוא ייסע לבית
חולים, יעבור שם טיפול ויחזור הביתה אחרי הצהרים."
"איזה מין טיפול?" שאלתי מודאג,
"מכות חשמל וכאלה?"
"לא, בטח שלא, אל תדבר שטויות. הוא
לא משוגע, רק קצת בדיכאון. אם היית בא לבקר אותו בבית חולים היית מבין."
"אחרי שסיפרת לי איך בגדתם בי לא בא
לי לראות אותו, והאמת שגם אותך מנשה לא ממש בא לי לראות."
"אז אל תסתכל עלי, רק תיסע להביא
אותו."
"אני אסע, אני אסע, נודניק, ואל תרשה
לסיגי לבחור שמלה שנראית כמו עוגת קצפת, שתלבש משהו סולידי שמתאים לגיל שלה ולמצב שלה."
מילי הרים גבות מלגלגות, אמר לי שאני
מעצבן ופרח החוצה, שמח וטוב לב, משאיר לי את הטיפול בנועם.
אני שונא את בית חולים רמב"ם ולמצוא
שם חנייה זה פשוט זוועה, לא נורא כמו להסתובב בסלונים לכלות, אבל מספיק רע.
אחרי שחרשתי את כל הרחובות הקטנים של בת
גלים נכנעתי לגורלי ונכנסתי לחנייה בתשלום של בית החולים. זה עלה לי 20 ₪ אבל לכל
הפחות מצאתי מקום נחמד מול הים, גם זה משהו.
נועם כבר המתין לי, ארוז ומוכן, אבל מכתב
השחרור שלו עוד לא היה מודפס.
"מה הבעיה, בשביל מה הוא צריך מכתב
שחרור, הרי הוא חוזר לכאן מחר?" התווכחתי עם האחות שהתעקשה לא להניח לנו ללכת
בלי מכתב שחרור מודפס וחתום כחוק.
"זה ייקח עוד כמה דקות, חכו בינתיים
פה." פקדה עלינו ונעלמה.
הדקות התמשכו לכמעט שעה ולא הייתה לי
ברירה אלא לדבר עם נועם שנראה טוב יותר, אם כי רזה מידי.
"אתה כועס עלי לייבו?" שאל אחרי
שהאחות עזבה אותנו יושבים על ספסל במסדרון מול חדר הרופאים.
"לא, למה?" שיקרתי, מרגיש שאני
מסמיק קצת.
"כי לא באת לבקר אפילו פעם אחת."
"אבל נסעתי אתך באמבולנס לבית חולים,
אתה לא זוכר?"
"לא, איך היה, נהנית?"
"לא. פחדתי נורא שתמות לי, למה ניסית
להתאבד?"
הוא משך בכתפיו, "לא באמת ניסיתי,
בעיקר רציתי קצת שקט, לנוח קצת."
"לנוח ממה? ואם מדברים על זה, איפה
בדיוק היית אחרי שחזרת מחו"ל?"
נועם השפיל מבט אל אצבעותיו ומולל אותן
בעצבנות. "הייתי בישיבה." ענה.
"ישיבה?" נדהמתי, "איזה
מין ישיבה? של דוסים?"
"כן."
"איך הגעת לשם?"
"דרך עצת נפש."
"מה זה עצת נפש?"
"זה מין... זה חבורה כזו של דתיים
שעוזרים להומואים."
"עוזרים להם לעשות מה?"
"להפסיק להיות הומואים."
"נו, והם עזרו לך?"
נועם הניד בראשו לאות לא.
"מה פתאום הלכת אליהם? אני לא מבין,
ולמה בעצם נפרדנו? יש מצב שתענה לי תשובה פשוטה שאני אוכל להבין."
נועם הפסיק להתעסק עם הידיים שלו והרים
אלי מבט אומלל. "פגעתי בך מאוד לייבו, אני יודע, אני מצטער, זה לא היית אתה,
זה אני, אני דפוק."
הוא נראה כל כך אומלל ונוגה עד שלא יכולתי
לכעוס עליו יותר. הנחתי יד על כתפו והוא השעין את ראשו עלי וסיפר לי שקשה לו
להשלים עם העובדה שהוא הומו, שהוא פוחד להזדקן ולהיות הומו זקן בודד ופתטי, שהוא
מרגיש לא נוח לחיות בזוגיות עם גבר ושהוא חושב שמילי לא רוצה אותו יותר.
"על זה אתה צריך לדבר עם מילי לא
איתי."
"התנהגנו אליך בנבזות."
"כן, לא נורא. אני אתגבר על זה."
"אתה בחור טוב לייבו."
"נו, ומה זה עוזר לי? הנה האחות עם
המכתב שחרור שלך, יאללה בוא ניקח אותו וניסע הביתה."
במשך כשבועיים הכול התנהל כהלכה. מילי
ונועם אמנם כבר לא היו זוג, אבל המשיכו לגור יחד כשותפים. מילי היה עסוק רובו
ככולו בתכנון החתונה של סיגי, נועם היה עסוק באשפוז היום שלו שם התעסק בחיטוט
בנבכי נפשו ובהשלמה עם עצמו ועם ההומואיות שלו. סיגי הייתה עסוקה בעצמה, בהריון
שלה ובחתונה שלה עם יורי, ויורי... לא חשבתי עליו בכלל כי הייתי עסוק בעניינים שלי
– בעבודה, בקשר שלי עם אשר ובחיים שלי - עד שיומיים לפני החתונה חזרתי הביתה מוקדם
מהרגיל ונכנסתי לדירה של סיגי לשאול אותה מה שלומה ומה חדש.
להפתעתי הרבה במקום למצוא אותה כרגיל
סרוחה על הספה, מדפדפת בעיתונים עם תמונות של שמלות כלה, או נעלי כלה, או ציוד
לתינוקות, מצאתי שם את יורי ונועם, ערומים, עושים שימוש מאוד מעניין בספה של סיגי.
הם לא ראו אותי, היו עסוקים מידי ורעשניים
מידי, ואני למרבה המזל הייתי שקט וזריז. ברגע שראיתי את מה שראיתי - יורי מזיין את
נועם אם אתם חייבים לדעת - ברחתי החוצה אל חדר המדרגות ושם, למרבה המזל, נתקלתי
בסיגי שהגיעה עמוסה חבילות והצלחתי לפתות אותה להיכנס אלי לדירה לשתות משהו.
עכבתי אותה אצלי כמעט שעה, מקשיב לתוכניות
שלה לירח הדבש, מנסה להחליט מתי לספר לה על מעלליו של יורי, דוחה את הגילוי עוד
ועוד עד שבסוף נעשה מאוחר מידי כי אשר נכנס הביתה והיא הלכה.
מאחר שלא התחוללה שום מהומה בדירה שלה ולא
שמעתי משם צעקות או צלחות נשברות הנחתי שנועם הצליח לחמוק בשקט וסיגי לא יודעת מה בעלה
לעתיד מעולל בדירה שלה כשהיא איננה.
"מה קורה לך?" שאל אותי אשר
באותו ערב, "אתה מרגיש לא טוב? למה אתה שקט כל כך?"
"אני לא יכול לספר לך, זה סוד."
"אז אל תספר."
"אבל אני מוכרח לדבר על זה עם מישהו
אשר."
"אולי תדבר עם סיגי? אני לא אוהב
סודות."
"הלוואי ויכולתי, לצערי היא הבן אדם
האחרון שאני יכול לדבר איתו על הסוד הזה."
אשר הסיר את משקפיו, קיפל אותם בזהירות
והכניס אותם לקופסא שלהם. "נו, אם אתה חייב אז תספר כבר ודי." אמר באנחה.
"יורי בוגד בה."
אשר נאנח שוב, "עם מי הוא עושה את
זה? עם מילי או עם נועם?"
"עם נועם."
"אתה בטוח?"
"ראיתי אותם מזדיינים על הספה בסלון
שלה."
"והם ראו אותך?"
"לא, הם היו עסוקים מאוד. הספקתי
להסתלק לפני שהם ראו אותי."
"מזל, ועכשיו אתה בטח מתלבט אם לספר
לה או לא."
"אני לא מתלבט, אני חייב לספר לה,
אבל אני לא יודע איך."
"אתה לא חייב."
"בטח שכן אשר, היא הולכת להתחתן איתו."
"אתה בחור טוב לייבו, אבל אל תשכח שהיא
מאוד מאושרת איתו ושבעוד כמה חודשים יהיה להם תינוק. זה שהוא מזיין לפעמים מהצד זה
סתם... זה לא שייך וזה לא עסק של אף אחד."
"אתה מאוד סלחני ומבין כלפי הבוגד
הזה אשר, מעניין למה?" התזתי בזעם.
"ואתה מאוד כועס, כל כך כועס עד שאתה
מוכן לקלקל לחברה שלך את כל השמחה ולהרוס את החתונה שהיא מחכה לה שנים. יכול להיות
שאתה פשוט מקנא?"
הסתכלנו זה על זה ואני השפלתי מבט ראשון. "אז
שאני לא אספר לה?"
"לא, אל תספר. זה רק יאמלל אותה
ויקלקל את ההכנות לחתונה."
"אבל בסוף היא תגלה."
"תגלה מה? שבעלה הומו? היא יודעת את
זה כבר עכשיו."
"אז למה היא מתחתנת איתו?"
התרגזתי, "מה הטעם?"
"אני לא יודע למה אנשים עושים מה שהם
עושים לייבו, אני בקושי יודע למה אני עושה מה שאני עושה, אבל היא מאוד מאושרת
עכשיו, אז למה לקלקל לה, למי זה יעזור?"
"אני אצטרך לשתות הרבה בחתונה הזו
כדי להיראות שמח." אמרתי בקול קודר.
"אז תשתה, והכי חשוב, תסתום את הפה."
"אני לא יודע אשר, היא חברה ותיקה
שלי ואני מרגיש שזה לא בסדר לא לגלות לה דבר כזה."
"טוב, אמרתי לך מה דעתי, תעשה מה
שאתה חושב." סיכם אשר את הדיון והלך לישון.
חשבתי כל הלילה ובסופו של דבר קיבלתי את
עצתו של אשר ושתקתי.
לא שיקרתי לעצמי, ידעתי היטב שאני שותק כי
אני סתם פחדן שלא רוצה להסתבך, ועד היום אני לא יודע אם טעיתי או צדקתי.
"בסוף זה יתפוצץ, זה ברור לך, נכון?
ואז היא תבכה ותכעס ותאשים אותי שלא סיפרתי לה." אמרתי לאשר אחרי החתונה
שהייתה חגיגית ויפה ושמחה מאוד.
"רוב הסיכויים שהיא תבכה בסופו של
דבר." הסכים אשר, "אבל אני לא חושב שהיא תאשים אותך לייבו, לדעתי היא
תאשים את בעלה, ואם היא תתפוס אותו על חם אני לא מקנא בבחור שיהיה איתו."
"אם ככה אולי כדאי שאני אזהיר את
נועם."
"לייבו." גיחך אשר בחמיצות,
"אל תהיה תמים. אתה באמת חושב שיורי מסתפק רק בנועם?"
"איך אתה יודע שלא?"
"אני יודע." אמר אשר בפסקנות
מעצבנת.
טלטלתי את כתפו בכעס, "נו, תספר
כבר."
"אין מה לספר, תעזוב אותי."
"אז איך אתה יודע?"
"כי גם אני הייתי במצב של יורי,
התחתנתי עם בחורה שמאוד חיבבתי, אפילו אהבתי, ומאוד מאוד רציתי ילדים ומשפחה
ולהיות כמו כולם, אבל לא יכולתי להפסיק לרצות גם גברים. אולי, אם הייתי מגלה לה
הכול לפני החתונה זה לא היה נגמר ככה."
"או שאולי היא לא הייתה מסכימה
להתחתן אתך וזה לא היה מתחיל בכלל."
"כן, אולי." הסכים אשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה