קוראים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

ו. טריו

1. הגבר הלא נכון
"די, אנה. תפסיקי לקרוא כל כך הרבה." הייתה אימא נאנחת כל פעם שראתה אותי שקועה בספר, "מה יעזרו לך כל הספרים האלו? יותר טוב שתלמדי לבשל כמו שצריך." הייתה נוזפת בי.
"אוכל לא מעניין אותי, ובישול זה משעמם, ותמיד צריך אחר כך לרחוץ המון כלים." התלוננתי.
"אישה חייבת לדעת לבשל טוב." פסקה אימא, מתעלמת מתלונותיי, "ואם יהיה לך מזל תתחתני עם גבר שיקנה לך מדיח כלים." הוסיפה בעידוד.
"אם הוא באמת יאהב אותי שיזמין אותי למסעדה, או שירחץ לבד את הכלים." התגריתי באימא שראתה במסעדות פינוק בזבזני ומעולם לא הניחה לאף גבר לדחוף את אפו למטבח שלה.
"נו, את רואה? לזה אני מתכוונת," שבה אימא ונאנחה, "הספרים האלו... מה את מוצאת בהם? הם מכניסים לך רעיונות טיפשיים לראש."
"מה טיפשי בזה שבעלי ירחץ את הכלים? לדעתי, אם אני טורחת ומבשלת, זה צודק שהוא לפחות..."
"אנה, די. מספיק. את לא מבינה מה זה החיים האמיתיים." קצפה אימא, "כל היום את עם האף בספר, מתי תביני שספרים לא יעזרו לך להיות מאושרת בחיים."
"אז מה כן יעזור לי."
"מזל." פסקה אימא, "רק מזל. כדי להיות מאושרת אישה לא צריכה להיות חכמה מידי, לא עשירה ואפילו לא יפה, היא צריכה רק די מזל כדי למצוא את הגבר הנכון." אמרה, ואז היו עיניה מתמלאות דמעות ואני ידעתי שהיא שוב נזכרת באבא שלי שהיה הגבר הנכון בשבילה, ושגרם לה אושר רב עד שהלך לעולמו בטרם עת, משאיר אותה אלמנה במיטב שנותיה עם שתי בנות צעירות, יתומות מאב.
אימא מעולם לא נישאה שוב. היא אמרה שאבא היה הגבר היחיד בשבילה ושאחרי מותו כל רצונה הוא לטפל בנו, ולראות אותנו נשואות באושר.
אחרי שאחותי הגדולה התחתנה עם גבר צעיר ונחמד שהשביע את רצון שתיהן היא החלה לדאוג מה יהיה איתי.
אף אחד מהמחזרים שלי לא נראה לה רציני מספיק, ומאחר ולא התלהבתי במיוחד מאיש מהם לא התווכחתי איתה, הייתי עסוקה מידי בלימודים ולא מיהרתי לחפש לי חתן.
אימא רטנה בייאוש שהבחורים בעיר שלנו הם חבורת פרחחים שיכורים, וקיוותה שגם לי יהיה מזל כמו לאחותי הגדולה ואצליח למצוא לי בחור הגון וחביב כמו גיסי, ועד שהוא תפס אותי יום אחד כשיצאתי מהמקלחת, רק חלוק דק לגופי, וניסה לגעת בי, חשבתי כמוה.
הדפתי אותו מעלי וצעקתי, והוא התנצל והניח לי, אבל כמה ימים אחר כך הוא שוב ארב לי וניסה לגעת בשדיי, מספר לי כמה אני יפה ומושכת בעיניו, מתלונן שאחותי לא מבינה לליבו ומזניחה אותו.
אחרי שהדפתי אותו מעלי בגועל וברחתי לחדרי, נועלת מאחורי את הדלת, הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה אחרת העניין ייגמר רע מאוד.
הפתרון נמצא לי כמה ימים אחר כך כשאחותי הודיעה שהיא בהריון. היא ואימא שמחו והתרגשו מאוד, ומיד אחר כך החלו לדאוג איפה הן ישימו את מיטת התינוק ואיך נסתדר כולנו יחד בדירה שלנו שפתאום לא נראתה כל כך מרווחת כמו בעבר.
"התינוק יקבל את החדר שלי." התערבתי בויכוח, "ואני אסע ללמוד באוניברסיטה באירופה."
"איזה שטויות אנה, את רק תינוקת." מחתה אחותי, למרות שהייתי אז כמעט בת תשע עשרה בעיניה תמיד אשאר האחות הקטנה.
עוד בשנה שעברה, מיד אחרי שאחותי נישאה, דיברתי על רצוני לנסוע ללמוד בחוץ לארץ. אימא סירבה אז בתוקף בטענה שאני צעירה מידי, אבל התינוק החדש שעמד להצטרף למשפחה גרם לה לשנות את דעתה.
"אני כבר הייתי אימא בגילה." בחנה אותי אימא מכף רגל ועד ראש, "בסדר." פסקה, "זה רעיון טוב. באמת הגיע הזמן שתצאי מפה."
"אני רוצה ללמוד בסורבון בפריס." קפצתי נרגשת ממקומי.
"אני לא מכירה אף אחד בפריס." סירבה אימא, "ואת צעירה מידי להסתובב לבד בלי השגחה בחוץ לארץ. מזל ששמרתי על קשר עם סוניה, יש בישראל אוניברסיטאות לא רעות ורוב הבחורים שם יהודים..." היא שקעה במחשבות, "אם תפרוץ שם שוב מלחמה נחזיר אותך מיד הביתה, אבל בינתיים די שקט שם ואני סומכת על סוניה שתשגיח עליך כמו שצריך. אם חוץ לארץ אז רק ישראל."
המחשבה שאתקע בחור נידח באסיה במקום באירופה לא מצאה חן בעיני, ובטח שלא רציתי תחליף אימא שתציק לי ותחלק לי הוראות, אבל איזה ברירה הייתה לי? ככל שהבטן של אחותי הלכה וגדלה ככה בעלה נעשה טרדן ועקשן יותר. לא פחדתי ממנו, אבל חששתי שאחותי או אימא יגלו מה הוא מעולל והמחשבה על השערורייה שתפרוץ, על הדמעות של אחותי ועל הכעס והאכזבה של אימא, שיתקו אותי.
כדי להיפטר מהמבטים הנתעבים שלו, ומידי התמנון המגששות שלו הייתי מוכנה לברוח אפילו לסיביר.
האצתי באימא למהר ולרשום אותי לאולפן ללימוד עברית כדי לשפר את ידיעת העברית שלי בקיץ, לפני תחילת שנת הלימודים, וכמה ימים אחרי שאחותי התחילה את החודש השביעי להריונה נחתי בישראל.
לפני הנסיעה אספתי הרבה מידע על מדינת היהודים, שאלתי אנשים שביקרו בישראל, קראתי עליה באינטרנט ואפילו התחלתי ללמוד עברית בעצמי ממילון שקניתי.
כשעליתי למטוס לישראל חשתי מוכנה לגמרי למפגש עם המדינה שהקימו היהודים בקצה המזרח התיכון, ובכל זאת, ברגע שיצאתי מבית הנתיבות המודרני והמרשים עד להפתיע, פוסעת כמו ילדה קטנה בין סוניה וסשה בעלה שקיבלו אותי בחום כאילו הייתי ביתם האובדת, הוכיתי בתדהמה מהאור החזק שעיוור אותי לרגע, מלהיט את פני, וגורם לעיני לדמוע.
עמדתי עצומת עיניים, חשה את לטיפת השמש על עורי, וראשי סחרחר. "אף אחד לא סיפר לי כמה האור פה חזק." התנצלתי בפני מלווי שהמתינו בסבלנות עד שאסתגל לשמש ואפקח את עיני.
"את תתרגלי מהר אניצ'קה, אל תדאגי." אמר קול גברי עבה וחם, "אם אני בגילי התרגלתי גם ילדונת כמוך תתרגל." הוסיף בחביבות, והניח על פני משקפי שמש כהות.
פקחתי את עיני והבטתי בגבר גבוה ורחב שהביט בי בטוב לב מחויך. היו לו עיניים בהירות וטובות, וחיוך נדיב. מגע ידו על כתפי נסך בי ביטחון ושלווה, הייתי בטוחה שהנה, התמזל מזלי ופגשתי את הגבר הנכון, ורק אחרי שסוניה הציגה לפני את מקס כאבא שלה הבנתי שטעיתי.
יכול להיות שאימא צדקה והדבר הכי חשוב בחיים זה מזל? לא היה לי מזל להיוולד בזמן הנכון ולכן כשפגשתי את הגבר הנכון הוא כבר היה מבוגר מידי בשבילי, ובכל זאת חשתי קלילה ומאושרת מאוד כשנשענתי על זרועו החסונה והנחתי לו להוביל אותי למכונית שלו.
סוניה ביתו וסשה חתנו פסעו בצייתנות מאחורינו ושתקו כשמקס הסביר לי שארקאדי נכדו עסוק מידי ולכן לא הגיע לקבל את פני.
מקס הניח לסשה לנהוג וישב איתי מאחור, ולאורך כל הנסיעה התרכז רק בי, מפרש למעני את הנוף הצהוב והמוזר שנשקף מהחלון, מנסה לגרום לי להרגיש כמו בבית.
אף פעם לא ידעתי ששעתיים יכולות להיות קצרות כל כך. הקשבתי קשב רב להסברים שלו, מתענגת על צמרמורות העונג שהעביר בגבי קולו החם, ולמרות העייפות הצטערתי שהגענו.
רק אחרי יומיים פגשתי סוף סוף את נכדו - ארקאדי. נדהמתי לראות עד כמה הוא דמה לו. ארקאדי ירש ממקס את תווי הפנים ואת צבע העיניים, והיה גבוה, רחב כתפיים ורזה כמוהו, ובכל זאת, למרות הדמיון הפיזי, הוא היה שונה לגמרי מסבא שלו. מקס, למרות שעבר את גיל שבעים, היה גבר סמכותי ומרשים, ואילו בארקאדי היה משהו ילדותי ועדין כל כך עד שהתקשיתי להאמין שהוא כבר בן עשרים וארבע.
"כמה אתה דומה לסבא שלך ארקאדי." החמאתי לו כשנשארנו לבד.
הוא הסמיק ונראה נבוך ומבולבל. "אה... כן... אני..." הוא דשדש במקומו כמו ילד קטן שמתקשה להתאפק ולא להרטיב את מכנסיו.
"תודה אנה." אמר אחרי שהתגבר סוף סוף על מבוכתו, "בבקשה, תקראי לי אריק." הוסיף, כמעט בלחש, מציץ לעבר פתח המטבח שם טרחה אימו על הכנת הארוחה, "ככה קוראים לי בחוץ." ביאר.
"אם ככה תקרא לי בבקשה ענת." חייכתי אליו בעידוד, תוהה אם הוא יתגבר אי פעם על ביישנותו ועל החשש מאימו ויהיה גבר רציני כמו סבא שלו.

2. אהבה, חתונה, תינוק
בדיוק כשהחלטתי שהגיע הזמן להתחיל להיות עצמאית ובוגרת, לפרוח מהקן המגונן ולחפש דירה משלי מקס חלה. זה התחיל כשיעול קל, מין צינון לא רציני שבטח יעבור עוד מעט, ונגמר בבשורה הרעה שמקס חולה בסרטן ריאות סופני.
היחיד שקיבל את הבשורה בשלוות נפש היה מקס. הוא קלט מיד מה מצבו ומהרגע הראשון גמר אומר לסיים את חייו בכבוד ובשלווה, בלי להעיק על עצמו ועל שאר בני המשפחה בטיפולים קשים.
סוניה התקשתה לקבל את החלטתו ולראשונה בחייה התנגדה בגלוי לדעתו של אביה הנערץ. הייתה לי הרגשה שהיא מאוכזבת מעט שנגזלה ממנה ההזדמנות לראות אותו חלש ונזקק ולסעוד אותו במסירות נפש. היא השתוקקה לתמוך בו, להרגיע את פחדיו, להילחם על חייו ולהציל אותו בסופו של דבר והתאכזבה מרה על שמקס גזל ממנה ההזדמנות להוכיח לו את מסירותה ועוז רוחה.
למרות שהעריצה אותו ואהבה אותו מאוד היא לא הבינה איזה מין בן אדם הוא. עובדה שהיא לא קלטה למה הניסיון שלה להאריך את חייו בטיפולים מכאיבים שרק יגרמו לו למות לאט יותר מחובר למכשירים מעליב אותו. גבר כמו מקס היה גאה מכדי שירשה לעצמו לגלות פחד מהמוות והעדיף למות כמו שחי, על פי תנאיו שלו, ובלי לוותר לעצמו. 
במהלך הויכוח המשפחתי הסוער שניטש בין מקס לביתו הגיב כל אחד מאתנו באופן שונה – אני הסכמתי עם מקס אבל שתקתי כי לא הייתי אחת מהמשפחה, לדעתי גם סשה חשב שמקס צודק, אבל גם הוא שתק כי לא העז להתנגד בגלוי לאשתו. רק אריק הוכיח שהוא הנכד הראוי למקס ולמרבה הערצתי תמך בדעת סבו, ועמד לצידו בלי פחד. הוא לא רק דיבר אלא גם פעל ובזכות אומץ ליבו של אריק זכה מקס ללכת לקראת מותו גאה, זקוף וחסר פחד כמו שרצה.
רעיון החטיפה היה של מקס, אריק ביצע אותו ואני עזרתי בפרטים המעשיים - ארזתי בגדים בשביל מקס, יצרתי הסחה, סיפקתי להם אליבי ואחרי שיצאו טשטשתי את עקבותיהם.
רציתי גם לבוא איתם, אבל אריק סירב, "עזרת לי המון אנה, אני אסיר תודה לך, אבל עשית מספיק, אני לא רוצה לגרום לריב בינך לאימא." אמר באבירות, ואז רכן לעברי ולראשונה מאז שנפגשנו נישק את לחיי. אהבתי את מגעו, ואהבתי את הדמיון הרב בינו לבין סבו, דמיון שהתגבר אחרי שמקס חלה ודעך לאיטו. 
בזמן שמקס גסס לאיטו בהוספיס, חומק בצעדים קטנים מהעולם, הלכנו אני ואריק והתקרבנו זה לזה יותר ויותר.
למרות מסירות הנפש של אחיות ההוספיס הן היו מעטות מידי מכדי לספק טיפול צמוד ולכן נזקקו החולים האנושים להשגחה של קרובי משפחותיהם. סוניה וסשה לקחו עליהם את משמרות היום, אריק את משמרות הלילה.
למרות שאיש לא ביקש ממני לעזור תמרנתי בין עבודתי ללימודי והשתדלתי להיות איתו הרבה ככל האפשר. ככל שמקס נחלש יותר, וישן יותר שעות, מסומם מתרופות נגד כאבים, היה לי ולאריק יותר זמן להיות יחד.
עם הזמן התחלפו אחיזת הידיים הידידותית בחיבוק, והנשיקות הצנועות על הלחי התלהטו, ולאט לאט, כמעט מבלי משים הפכנו לזוג אוהבים.
בגלל הנסיבות כמעט לא היה לנו זמן ומקום לסקס, אבל בכל זאת הצלחנו לארגן לעצמו מידי פעם כמה דקות יקרות מפז של פרטיות. אני די בטוחה שהריתי בפעם הבלתי נשכחת ההיא כשהסתגרנו בחדר הרופאים הנטוש וניצלנו מיטה פנויה למעשים שרק המחשבה עליהם גורמת לי להסמיק.
אריק לא היה הגבר הראשון שידעתי, וגם לא השני, אבל הוא היה היחיד שחשתי בטוחה ורגועה בזרועותיו. אהבתי אותו בכל ליבי, עד היום אני אוהבת אותו מאוד, ותמיד אהיה אסירת תודה לו על אותם רגעים נפלאים של תשוקה ושכרון חושים שידעתי במחיצתו. 

התחלתי לחשוד שאני בהריון כמה ימים לפני מותו של מקס ויום לפני פטירתו הספקתי לקבל אישור לכך מהרופא.
אחרי שהרופא היה בטוח שאני הרה הוא שאל אם זה הריון מתוכנן, והיה עלי להודות שלא, שפשוט לא חישבתי כמו שצריך את ימי הפוריות שלי, אבל רק כשהוא שאל אם אני מעוניינת בהפלה הבנתי עד כמה אני רוצה את התינוק הזה, התינוק של אריק, הנין של מקס שעוד מעט יהיה עלי להיפרד ממנו.
אחרי הביקור אצל הרופא חזרתי להוספיס, אבל לא העזתי לספר לאריק שאני בהיריון, פחדתי מתגובתו, הרי הוא שאל אותי אם צריך קונדום, ואם זה בסדר שהוא ימשיך ואני אמרתי שלא ידאג, שאני בסדר, ובאמת חשבתי ש...
למרות מאמצי לא הצלחתי להיזכר מה קרה לי אז ועל מה חשבתי בדיוק. זכרתי רק שמוחי התערפל מרוב רצון לגעת בו, ולהיות ערומה בזרועותיו. לא חשבתי כלל על התוצאות, ומהרגע שהוא נעל את הדלת של חדר הרופאים ונישק אותי החשש מהיריון לא רצוי כאילו נמחק לגמרי מתודעתי. כל מה שידעתי הוא שאני רוצה אותו לצידי, עלי, בתוכי...
לא ידעתי איך להסביר לאריק מה גרם לי לנהוג בצורה כל כך לא אחראית ומטופשת, איך אוכל לתרץ לאריק את הטעות שלי אם אני עצמי לא הבנתי מה קרה לי?
בעיקר פחדתי שהוא יביט בי במבט זועם וחשדני וישאל אם אני בטוחה שהתינוק שלו. אני מניחה שהחשש הזה בא לי מרוב סרטים שראיתי וספרים שקראתי ושבכולם נעצו גבריים מבטים חשדניים ושאלו שאלות מעליבות נשים שבישרו להם שהם הולכים להיות אבות.
תמיד חשבתי שהם התנהגו בשפלות נוראית וידעתי שאם גם אריק יביט בי ככה וישאל בחשדנות אם התינוק שלו אפסיק מיד לאהוב אותו ולא אוכל לסלוח לו לעולם. במקום להתמודד עם חששותיי החלטתי שעדיף לי לחכות עד שמקס ילך לעולמו ורק אז אחשוב מה לעשות בקשר לבעיה שהלכה ותפחה ברחמי.
אני בטוחה שאם לא הייתי נתקפת בחילה וסחרחורת כמה שעות לפני הלוויה הייתי מצליחה להסתיר את ההיריון עד סוף השבעה. למרבה הצער החלה אצלי בחילת ההיריון המפורסמת מוקדם מאוד ובעיתוי מאוד לא מוצלח וסוניה ראתה אותי מתנודדת, מחווירה ומיד אחר כך מקיאה.
ניסיתי לתרץ את החולשה והבחילה שהסתיימה בהקאה מתישה במתח ובעייפות, אבל היא חשה מיד שאני משקרת.
העיניים החומות, הקטנות והחשדניות שלה סקרו אותי במבט אימהי ידעני. "את בהיריון." קבעה בפסקנות.
הנהנתי בהקלה, ועכשיו, אחרי שסודי נגלה, ירדה עלי שלווה גדולה. "זה מאריק." אמרתי, "אני אוהבת אותו." הוספתי, "ואני רוצה את התינוק."
"אני יודעת." אמרה סוניה, "גם אני." ולתדהמתי חיבקה אותי, פרצה בבכי ואמרה לי תודה.
כמה דקות אחר כך נכנסו סשה ואריק וסוניה לא התאפקה אפילו דקה ומיד, עוד לפני הלוויה, ספרה להם את הבשורה. אחרי שסשה קלט מה היא אומרת האירו פניו הנוגות באושר והוא חיבק את סוניה ונשק לה ושניהם נראו כאילו התבשרו בשורה נהדרת.
רק אריק נשאר קפוא והמום, לוטש בי מבט מזוגג. "היריון אנה?" שאל ופיו רטט כאילו עמד לפרוץ בבכי, "את בטוחה שאת רוצה להמשיך עם זה?" הביט בי בתחינה, "את לא חייבת אם את לא רוצה." הזכיר לי והיה לי רושם שעוד מעט יפרוץ בבכי.
בניגוד לחששותיי אריק נשאר עדין ומתחשב גם אחרי שנודע לו שהוא עומד להיות לאב ולא חלם אפילו להאשים אותי. הייתי כל כך אסירת תודה על שהוא קיבל את דברי בלי שום ערעור עד שרק אחר כך, אחרי שהם יצאו לבית הקברות, משאירים אותי לנוח בבית (סוניה התעקשה שאני חלשה מכדי לעמוד זמן רב כל כך בשמש במצבי העדין) קלטתי עד כמה הוא היה מבוהל מהבשורה.
למען האמת מידי פעם גם אני נתקפתי פחד נורא. התרוממות הרוח הראשונית פגה מהר מאוד, בתחילת ההיריון חשתי נורא, היו לי בחילות איומות, והייתי עייפה כל כך ומאוד התגעגעתי לאימא ולאחותי.
אריק נהג בי באדיבות מושלמת, אבל נעשה מנומס ומרוחק מאוד... פתאום הרעיון להפוך לאימא הבהיל אותי.
כמעט שהתחרטתי על כל העניין, אבל סוניה וסשה היו כל כך מאושרים מהבשורה שהם יהפכו לסבא וסבתא עד שלא העזתי להגיד מילה.
בימים הראשונים של השבעה הבית המה אנשים ורק אחרי כמה ימים  הצלחתי לדבר עם אריק בשקט, בלי עדים. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם אתה לא רוצה." אמרתי לו, מביטה בדריכות בפניו כדי לקלוט כל סימן להיסוס או לאי רצון.
לרווחתי הוא חייך וחיבק אותי. "אנה, יפה שלי." אמר ברוך, "אין אף גבר שפוי אחד בעולם כולו שלא ירצה להתחתן עם אישה חמודה כמוך."   
"להתחתן?" שאלתי נדהמת. הרעיון של חתונה כלל לא עלה בדעתי, חשבתי רק על התינוק שהתפתח בבטני. "אתה רוצה להתחתן איתי?"
"בטח." אמר אריק, מהדק את פני אל כתפו כך שלא יכולתי להביט בעיניו. "וכדאי שנעשה את זה כמה שיותר מהר כי עוד מעט תתחילי להשמין ושמלת הכלה לא תעלה עליך."
"איזה שמלת כלה?" הופתעתי, והדפתי אותו מעלי.
"השמלה של אימא." הסביר אריק, "היא שמרה אותה מאז החתונה שלה ופעם קיוותה שתהיה לה בת להוריש לה את השמלה, אחרי שהיא הבינה שלא יהיו לה בנות היא התנחמה בזה שהשמלה תהיה של כלתה. אל תדאגי, זו שמלה יפה."
השמלה הייתה בסדר. לא משהו שאני הייתי בוחרת, אבל היא עלתה עלי והייתה סבירה למדי, ומה שיותר חשוב, היא לא עלתה כלום. זה לא היה אמור להיות שיקול, אבל מהרגע שהחלטנו להתחתן כסף נעשה פתאום בעיה רצינית שחשבנו עליה ללא הרף.
"אל תדאגו בקשר לכסף." הצהירה סוניה בנדיבות, "תגורו אצלנו, ואני אטפל בתינוק. תהיה לכם דירה חינם ומטפלת חינם, וככה תוכלי להמשיך ללמוד ואחר כך לעבוד. הכול יהיה בסדר." פסקה ונישקה אותי.
התחתנו מיד אחרי השלושים של מקס. זו הייתה חתונה משפחתית קטנה ושמחה מאוד, ולמרות שלא ראו עלי עדיין כלום כולם ידעו שאני בהיריון כי סוניה לא הצליחה להתאפק ועוד לפני החופה היא סיפרה בסוד לכמה מחברותיה למה אנחנו מתחתנים כל כך מהר אחרי מותו של מקס.
כמובן שהן הפיצו את הבשורה לכל באי החתונה והייתה לי הרגשה שכולם מביטים על בטני ולא על פני.
עוד לפני החתונה חשבתי שהיא מתנהגת בצורה מוזרה, לא הבנתי למה חמותי נשמעת כל כך גאה ומרוצה, למה היא לא מאוכזבת מזה שבנה הכניס בחורה להריון והוא חייב להתחתן איתה בחיפזון?
גם אם היא אהבה אותי ורצתה שאריק יתחתן הנסיבות לא הצדיקו שמחה מתפרצת כזו. שמתי לב שמרוב אושר היא אפילו הפסיקה לריב עם סשה ולרדות בו. זה היה מוזר ולא הלם את אופייה כמו שאני הכרתי אותו. תמיד חשבתי שהיא אישה שתלטנית ומרירה קצת, ולא הבנתי למה היא שמחה כל כך להפוך לסבתא מיד אחרי שאבדה את אביה.
רק לאחותי יכולתי לספר על הספקות שהטרידו אותי והיא שהייתה כבר בעצמה אם גאה ומאושרת צחקה ממני, אמרה שההורמונים של ההיריון משגעים אותי כמו שקורה לכל אישה הרה והעלתה סברה שחמותי מאושרת כל כך כי התינוק שעומד להיוולד הוא בעיניה תחליף לאובדנו של אביה הנערץ.
ההסבר הזה הניח את דעתי ונרגעתי מעט. רק אחרי כמה חודשים התחלתי לקשר בין ההתנהגות המוזרה של חמותי לשינוי שחל בהתנהגותו של אריק מאז שהתחתנו. חשדות עמומים ומציקים שלא ידעתי לבטא רחשו במוחי עוד כשהייתי בהיריון, אבל מאחר והייתי עסוקה עד למעלה מראשי בעצמי ובפלא המדהים שגדל ברחמי, התעלמתי ברוב נוחיות מכל דבר שלא היה קשור ישירות להיריון.
ההיריון סיפק תירוץ לכל הדברים שהחלו להטריד אותי - אריק בקושי מחבק אותי ונרתע בתוקף מסקס? זה בגלל החשש לפגוע בתינוק.
הוא לא מתלהב משדי שתפחו וגדלו? אז מה? הוא כנראה אחד מהגברים שמעדיפים שדיים קטנים כמו שהיו לי לפני ההיריון.
הוא מבלה שעות אצל חבריו? כנראה חסרה לו חברה גברית, ודיבורים על תינוקות והנקה, חיתולים ומוצצים משעממים אותו.
הוא נראה מתוח ועצבני מהרגיל? זה טבעי, הוא בטח לחוץ מהלידה ומחיי הנישואים.
ההיריון שלי כמו בודד אותי מהעולם סביבי, הגן עלי ממחשבות ודאגות שלא נגעו ישירות לי ולתינוק.
אמנם ידעתי במין ידיעה עמומה ומעורפלת שעוד אצטרך לחשוב על הכול בעתיד, אבל דחיתי הכול לאחר כך, לאחרי הלידה.
בינתיים היה לי די בעצמי ובגופי. הוריו של אריק נהגו בי כמו במלכה, ושמרו עלי מכל משמר, ואריק היה מתוק ומתחשב, שופע חמימות ורוך.
במשך ההיריון היה לי די בכך, רק  אחרי שילדתי וחזרתי לגזרה הרגילה שלי ולחיי היום יום הרגילים אזרתי עוז להתעמת עם המציאות שהמתינה עד אחרי שאהפוך לאם.

3. תזרקי אותו
"הוא בוגד בי אנושקה." התייפחה מרינה אחותי באוזני, "אני בטוחה שיש לו מישהי אחרת."
"נו, די מימי, למה את חושבת ככה?" ניסיתי להישמע רגועה ושקולה ולנחם אותה למרות שהתינוק בבטני לחץ על שלפוחית השתן שלי, ורגלי היו נפוחות בצורה מחרידה. מאז שהתחלתי את החודש התשיעי להריוני הרגשתי כאילו מישהו גנב את גופי המוכר שנעשה פתאום תפוח ואיטי וכמו זר לי, ההרגשה הזו הייתה מכבידה ומעייפת מאוד ורשימת ההוכחות שאספה אחותי נגד גיסי הבוגד נשמעה מוכרת בצורה מאוד מטרידה.
"הוא בקושי בבית, וגם כשהוא בא זה רק כדי לאכול ולהחליף בגדים." התלוננה מרינה, "על הילדה הוא בקושי מסתכל, ועלי בכלל לא. אני מרגישה שאני ישנה לצד אדם זר, כבר טוב יותר שהוא ישן מחוץ לבית."
"הוא ישן מחוץ לבית?" השתוממתי, "איפה?"
"מי יודע? למי אכפת?" משכה מימי בחוטמה בהתרסה, "נמאס לי ממנו, הוא בוגד, הוא לא מכבד אותי, הוא נצלן, נמאס לי לחיות עם גבר שנזכר בי רק כשהוא רוצה סקס."
"אז תזרקי אותו." יעצתי לה.
מימי חזרה להתייפח, מוסיפה עוד ועוד תלונות והאשמות נגד בעלה שלא שיפר את דרכיו אחרי שעזבתי את הבית, ולא הניח לאבהותו להפריע לו להתענג על חייו, עד שהתעייפה וסגרה.
אחרי השיחה עם מימי ישבתי וחשבתי על דבריה, משתדלת לא להביט בקרסולי שתפחו בצורה מכוערת כל כך, והשוויתי בין בעלה לבעלי.
למרות שגיסי היה חזיר ושתיין ובטלן, ואריק היה חביב ומקסים כלפי ועבד עוד יותר קשה ובחריצות מאז שהריתי לא התנחמתי כלל ביתרונותיו וככל שחשבתי יותר עלי ועליו הרגשתי יותר מדוכאת ועצובה.
התחלתי לדמוע וכשאריק חזר הביתה הוא נבהל למראה פני העצובות, ומיד החל להתנצל שאיחר להגיע הביתה, ביקש שאסלח לו שהשאיר אותי לבד וכרע על ברכיו לפני, מניח את ראשו על בטני כדי לחוש את התינוק.
הוא נרגע רק אחרי שהעובר בעט בו קלות ואז נישק אותי והמשיך לטרוח סביבי בחביבות - עיסה את קרסולי ואת בטני התפוחה, הביא לי כרית להגביה את רגלי, הכין לי ארוחה, שעשע אותי בסיפורים מצחיקים על הקליינטים המשונים שלו, ולבסוף נרדם לצידי במיטה, ידיו חובקות אותי ברוך.
בעלי היה כל כך מתוק, מתחשב ומקסים, מלא התפעלות ממני ומהתינוק שעוד לא נולד, בדיוק ההפך מבעלה האדיש והמגעיל של מימי, ואני הרגשתי כפוית טובה וגועלית בגלל אכזבתי מכך שהוא התייחס רק לתינוק שבבטני ולא התפעל משדי שתפחו כל כך, ולא גילה שמץ של קוצר רוח בגלל שכבר כמה חודשים לא היה לנו סקס.
גם מימי וגם ספרי ההדרכה להיריון שקראתי טענו שאין סיבה לא לקיים יחסי מין ממש עד הלידה, אבל אריק סבר אחרת, וכל פעם שניסיתי לחדש את האינטימיות שהייתה ביני לבינו לפני שבטני תפחה ושדי גדלו הוא היה נרתע בבהלה. בהתחלה אמר שהוא עייף, או מתוח, או סתם לא בא לו, ואחר כך התחמק בטענה שהתינוק עלול להיפגע...
נפגעתי וחשתי מכוערת ושמנה למרות שהוא טען בתוקף שאני יפה וזוהרת ומקסימה והוא באמת אוהב אותי.
מגעו, חיוכו, הדרך שבה נצמד אלי בזמן השינה, חרד לבריאותי ולמצב רוחי והיה סבלני כלפי, הכול הוכיח לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו, אבל זו הייתה אהבה חסרת כל תשוקה שהשאירה אותי מתוסכלת ועצבנית.
הכול יהיה אחרת אחרי שהתינוק ייוולד קיוויתי חרש, מבוישת מכדי לדבר בגלוי על תסכולי, ועד שזה יקרה, ואריק ישוב לראות בי אישה ולא רק כלי קיבול לתינוק שצריך לדאוג לבריאותו לשמור עליו כעל פסל חרסינה שביר לא נשאר לי אלא ללכת חרש לאמבטיה, לשבת בה פשוקת רגליים, ולהניח לזרם המים החמימים לענג אותי במקום ידיו ולשונו של בעלי.
חוץ מהעניין המטריד ההוא אריק היה פשוט מושלם, הוא הסכים ללכת איתי ברצון לקורס הכנה ללידה והיה מקסים ונעים הליכות כל כך עד שכל המשתתפות, כולל המדריכה, נפלו בקסמו וקנאו בי על בעלי הנפלא והרגיש, שהיה כל כך מנומס ויפה תואר ואוהב, אבל כשהלידה התחילה הוא ברח החוצה, ומי שישבה לצידי עד שהתינוק נחלץ מגופי הייתה אימא שלו.
אחר כך אמרו שהלידה הייתה קלה, ושהייתי גיבורה, אבל זה לא נכון, צרחתי ובכיתי ויללתי ורציתי שזה ייגמר כבר. הרגשתי כאילו גופי הופקע מרשותי וכוחות זרים השתלטו עליו, קורעים אותו לשתיים. בקורס ללידה לא סיפרו לנו כמה זה יהיה מפחיד והנשימות שתרגלנו לא עזרו כלל. אני זוכרת בבירור איך חשתי שאני לא יכולה לשאת זאת יותר וצעקתי שדי כבר, שנמאס לי, שהתחרטתי על כל העניין הזה ושאני רוצה ללכת הביתה!
אף אחד לא התייחס למה שאמרתי, אבל אני התכוונתי לזה בכל ליבי, וכשאמרתי הביתה דיברתי על הבית האמיתי שלי, הבית בו גרתי כל חיי עם אימא ומימי, לא הדירה של הוריו של אריק... 

מיד אחרי הלידה, כשעוד שכבתי במיטה צמאה כאילו חציתי את מדבר סהרה ברגל, החלטתי שאני רוצה לעבור לדירה משלי. לא אכפת לי כמה כסף זה יעלה ומה תגיד חמותי, אני רוצה מקום משלי בשבילי ובשביל התינוק שלי.
הפתעתי את עצמי ואת האחיות כשקמתי מהמיטה כמה שעות אחרי הלידה ומיד אחזתי בתינוק בטבעיות כאילו טיפלתי כל חיי בתינוקות. גם ההנקה הייתה לי קלה וטבעית, ולא הבנתי למה היולדות סביבי גונחות ונאנחות ומתלוננות על כאבים.
"ככה זה צריך להיות." חייכה אלי אחות רוסיה קשישה ונחמדה שראתה כמה נעים וקל לי להניק את התינוק שלי, "אישה צריכה ללדת בגיל צעיר, לא לחכות עד שהיא תהיה כמעט בת ארבעים ואז להיזכר שיש עוד דברים בעולם חוץ מקריירה, בגלל זה כל כך קל לך." ובאמת היה לי קל לטפל בתינוק, להניק אותו, לאהוב אותו, לשקוע בעולמו הקטן והריחני, ולשכוח הכול חוץ ממנו, לשכוח אפילו את העובדה שגם אחרי שלושה חודשים מאז הלידה אביו עדיין לא רואה בי אישה אלא רק אימא לתינוק שלו, ושהוא ישן מחוץ לבית לפחות שלושה ערבים בשבוע, ומנשק אותי רק על מצחי, ומסיט מעלי את עיניו כשאני מתפשטת למרות שגופי חזר כמעט לגמרי לצורתו הקודמת.
"אני רוצה שנעבור לדירה משלנו." אמרתי לו כשמלאו שלושה חודשים למישה שלנו ששמו האמיתי היה מיכאל, שמו העברי של מקס.
"למה אנושקה?" התפלא אריק, "מה רע לך פה? לא נעים לך לגור עם הורי?"
"נעים לי מאוד, אבל אני מסיימת את הלימודים בעוד חודש, הגיע הזמן שיהיה לנו מקום משלנו אריק."
"אימא תתגעגע מאוד אליך ואל מישה."
"אימא תוכל לבוא לבקר אותנו כל יום, ואם נעזוב היא גם תוכל לישון כמו שצריך בלילה. הדירה שלהם קטנה מידי לשתי משפחות אריק, ומישה יתחיל ללכת בעוד כמה חודשים. הוריך כבר לא אנשים צעירים וילד עושה המון לכלוך ובלגן ורעש, ואני רוצה מקום משלי, אנחנו צריכים קצת פרטיות." הרמתי את קולי, מרגישה איך נימת תלונה יבבנית מתגנבת לתוכו. זה היה מגעיל, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.
"פרטיות?" הרים אריק גבות בהירות ויפות, "אין לך מספיק פרטיות פה?"
הסתכלנו זה על זה ושנינו ידענו שלא הפרטיות היא שחסרה לי.
אחרי דקה הוא השפיל עיניים והסמיק, ואני התאמצתי לא לבכות, ואז הוא ניסה לאהוב אותי כמו שגבר אמור לאהוב אישה, וזה לא הלך, פשוט לא הלך. הוא היה מגושם והכאיב לי, וכעס על עצמו, ואחר כך עלי, וכשבכיתי מרוב אכזבה ובושה הוא קם, נרגז, והסתלק מהבית.
הוא חזר למחרת בבוקר, התנצל והביא פרחים, שיחק עם מישה והיה מקסים כרגיל, ומאז לא דיברנו יותר על מעבר לדירה משלנו.
כמה שבועות אחר כך יצאתי ביום אביב מקסים אחד לטייל עם מישה. הוא ישב בעגלה שלו, נראה חמוד כמו גמד קטן בחליפה היפה שלו, מביט מסביב, צוחק, מאושר. בעיני הוא היה הילד הכי יפה ומקסים בעולם, וכשאמרתי לו את זה הוא חייך אלי חיוך מתוק, והסכים איתי בלי היסוס.
באותו יום הרגשתי מעודדת ואופטימית במיוחד, השמש זרחה, אבל עדיין לא היה חם, כמה ימים קודם סיימתי את לימודי בהצלחה, הייתה לי תעודה של שיננית מוסמכת והמתנתי לתשובה חיובית אחרי כמה ראיונות מבטיחים שעשיתי.
הלכתי ברחוב בצעדים קלים והרגשתי צעירה ויפה כמו שלא הרגשתי מזמן. אריק נשאר בבית כל השבוע והיה כל כך נחמד ונעים אלי... הוא הראה לי את חיבתו ואהבתו בכל דרך אפשרית, חוץ מאחת.
פסעתי ברחוב, מביטה בחלונות הראווה הצבעוניים, מחפשת לי שמלה יפה שתתאים לקיץ המתקרב, והייתי בטוחה שעוד מעט, ממש בקרוב, הכול יחזור להיות כמו פעם, כשרק התאהבנו.
ואז, בעודי עומדת וממתינה לרמזור שיתחלף לירוק ראיתי מעבר לרחוב את אריק יושב בבית קפה מול גבר שפניו היו מוכרות לי במעורפל. הייתי בטוחה שראיתי כבר פעם את הפנים העגלגלים והחייכניים הללו, ואת הפדחת המגולחת הזו. הגבר הזר ואריק חייכו זה אל זה בחיבה, ואריק הניח את ידו על כפו של הזר במחוות חיבה אינטימית שהייתה מוכרת לי היטב.
הנפתי את ידי לברכה וכמעט שקראתי לעברם ברכת שלום צוהלת כשהגבר הזר רכן ונשק את בעלי על פיו, ורק אז נזכרתי שראיתי אותו כבר פעם בלוויה של מקס וששמו דניאל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה