י. טריו

10. משוחררת

אריק הגיע לבית החולים עוד לפני ארוחת הצהרים, ומאז ועד שהילד נרדם שמנו בצד את חילוקי הדעות שלנו ושמרנו עליו יחד, מתנהגים בנימוס ובחביבות זה אל זה. היו לנו המון מבקרים, ניסו ומנשה, גאזי וכמובן הוריו של אריק ששהו איתנו רוב שעות היום, אבל בלילה, אחרי שכל האורחים הלכו, נשארנו איתו רק שנינו. ישבנו ליד מיטתו, מתוחים ושותקים, מביטים בילד הישן, יודעים שאחרי שתתחלף משמרת הערב במשמרת הלילה נישאר לבד ויהיה עלינו לדבר סוף סוף.

"את באמת רוצה להתגרש אנה?" שאל אריק אחרי שהאחיות גמרו לחלק תרופות, כיבו את האורות ואיחלו לחולים לילה טוב.

"מה שאני רוצה זה שלא יצעקו עלי ולא יעליבו אותי בבית שלי, ואני גם לא מוכנה שתצעק על הילד ותוציא עליו את העצבים שלך."

אריק שילב את ידיו על משענת המיטה והביט בהן זמן מה לפני שאמר בשקט שהוא מבקש סליחה, שהוא יודע שהגזים, אבל גם אני לא הייתי בסדר.

"מה, בגלל שאיימתי עליך? אולי נסחפתי קצת, אבל זה קרה באשמתך, אני לא מוכנה לתת לאף אחד להתעלל בילד שלי."

"זה גם הילד שלי." הזכיר לי אריק.

"זה לא נותן לך זכות להפחיד אותו."

"לא התכוונתי, לא ידעתי שהוא חולה, חשבתי שהוא סתם מפונק."

"ילד בגיל הזה לא מתפנק סתם, הוא עוד צעיר מידי, מי שמפונק אריק זה אתה, אי אפשר לחיות ככה יותר, נמאס לי."

"את חושבת שלי לא נמאס? אבל אין לי ברירה."

"מה, בגלל ההורים שלך? אריק בחייך, אתה חושב שהם מטומטמים? שהם קונים את ההצגה שלך? הרי הם רואים שאתה כמעט לא בבית ושאני בעצם לבד, ולדעתי הם גם יודעים למה."

"אמרת להם משהו?" נבהל אריק.

"לא, והם גם לא שאלו, אבל הם יודעים, אפילו אם קשה להם להודות בזה הם יודעים."

אריק נאנח ושילב את אצבעותיו זו בזו כמו שהיה עושה כשהיה במתח. הבטתי באצבעות שלו, היפות, הארוכות והחטובות ונזכרתי איך כשישבנו בזמנו בבית חולים אחר, ליד חולה אחר, הן ליטפו את גופי והתמלאתי עצב גדול.

"יש לך ידיים יפות מאוד." הנחתי את כף ידי על ידו, "אני מקווה שגם למישה יהיו ידיים כל כך יפות, אני אשמח אם הוא יגדל ויהיה גבר יפה כמוך."

כמו כל גבר אריק הגיב טוב יותר למחמאות ולדיבור רך מאשר לצעקות ונזיפות. הוא הסתובב אלי וחיבק אותי, ביקש סליחה וליטף את שערי. החזרתי לו חיבוק, אבל זה היה רק חצי חיבוק כי ידיות הכיסאות שלנו הפריעו וחתכו במותני. "אני מקווה שמישה לא יהיה כמוני ושיהיו לו חיים יותר טובים." אמר בעצב.

"יהיו לו כי אימא שלו תקבל אותו ותאהב אותו בכל מקרה, אני לא תתאכזב גם אם יתברר שהוא מעדיף גברים."

"אימא לא אשמה, זה החינוך שהיא קבלה, את יודעת איך זה היה פעם." גונן אריק בנאמנות על אימו.

"כן, אני יודעת."

"מנשה אמר שראית אותנו בלילה." עלה סומק עדין בלחייו של אריק.

"זה לא היה בכוונה." התנצלתי למרות שלא עשיתי שום רע, "חיפשתי אותך רק כי מישה היה חולה, וחוץ מזה הסתכלתי רק רגע, ומיד הלכתי."

"אני באמת מצטער, היינו קצת שתויים ו... האמת שלא תכננו שזה יקרה... הלכתי אליהם כי רציתי להיפרד מהם, לספר להם שאני עוזב כי... כי..."

"כי יש לך מישהו אחר. זה הקלוד הזה? האיש הזה שאתה עובד בשבילו בנתניה?"

"כן, אני... אנחנו... הוא אומר שהוא מאוהב בי, ואני חושב שגם אני אוהב אותו. גמרתי את העבודה על המלון שלו ועכשיו הוא רוצה שאני אסע איתו לצרפת, רציתי לספר לך את זה אתמול... להסביר, אבל הילד בכה ואת כעסת אז הלכתי לניסו לספר לו ו... "

"אז אתה נוסע איתו? אתה עוזב את הארץ?" הפסקתי את הסבריו המגומגמים והתרכזתי בנושא החשוב יותר של עתידנו.

"לא לתמיד, אני עוד אחזור. את יכולה לבוא איתי אם תרצי." הפתיע אותי.

"בתור מה? אשתך? נו, באמת, איזה רעיון, מה אני אעשה בצרפת? ומה יהיה עם הוריך אם נעזוב? תהיה מציאותי אריק, עדיף שניפרד לפני שתיסע. לא היינו צריכים להתחתן, הגיע הזמן שנשחרר זה את זה."

"והילד?"

"אני אשמור עליו טוב, אל תדאג."

"אני יודע אנה, אבל... הוא הילד שלי, אני אוהב אותו, אני רוצה להמשיך להיות אבא שלו."

"אם תרצה או לא תמיד תהיה אבא שלו."

"איך את יכולה להיות כל כך קרה והגיונית? פעם לא היית כזו."

"התבגרתי כנראה, מתי אתה מתכנן לנסוע?

"בשבוע הבא."

"ומה יהיה עם כסף? גם ככה אני לא מרוויחה מספיק, ובשנה הבאה מישה יתחיל ללכת לפעוטון, אני לא אצליח להסתדר בלי דמי מזונות."

"אני יודע. אל תדאגי לכסף, בצרפת אני ארוויח טוב ואני אוכל לדאוג לשניכם. אני גם אבוא לבקר הרבה בארץ ובהזדמנות גם נטפל בעניין הגט, או שזה דחוף לך כבר עכשיו?"

"כל זמן שתעזור לי עם כסף ותשמור על קשר עם מישה לא דחוף לי להתגרש ברבנות, אבל אני רוצה שאתה תספר להוריך שאתה נוסע, ותסביר להם גם למה, אל תשאיר את זה לי."

"בסדר." הסכים אריק בחוסר רצון, ואחר כך נישק את לחיי, "תודה אנה."

"בבקשה." עניתי בקרירות וקמתי. "עדיף שתיסע עכשיו, אין טעם ששנינו נישן פה, תבוא מחר בבוקר להחליף אותי."

אריק הבטיח שיבוא בבוקר, אמר שהוא הולך עכשיו להוריו, נפרד ממני ונסע. 

פקפקתי קצת אם אריק יאזור די אומץ לקיים את הבטחתו, אבל ברגע שהוא והוריו נכנסו בבוקר לחדר ידעתי שסוף סוף הוא עשה זאת, התגבר על פחדיו ויצא מהארון. שלושתם נראו כאילו לא ישנו כל הלילה, אריק היה חיוור ומרוט, פניו של סשה היו אפורות וסחופות, וסוניה נראתה מבוגרת יותר בעשר שנים ועיניה היו אדומות.

מישה שישן בשקט כל הלילה הרגיש כבר הרבה יותר טוב בבוקר וקיבל אותם בחיוכים עליזים, מנופף לעבר סבא וסבתא בידיו הקטנות, דורש בלי מילים חיבוקים.

פניהם היגעות הוארו משמחה למראה הילד והם חשו אליו, מחבקים ומנשקים אותו, מתנחמים בקיומו, ובקושי שמו לב שהסתלקתי.

רק כשהגעתי חזרה לדירה שלי ונעמדתי ערומה מתחת לזרם המים החמים, מתענגת על השקט והפרטיות של המקלחת שלי לעומת המהומה והצפיפות בשירותים של בית החולים התחלתי לבכות.

"זהו, עכשיו שתינו גרושות." אמרה מימי בשמץ של שביעות רצון שהיא לא היטיבה להסוות. זה לא שהיא שמחה שגם נישואי התפרקו, אבל היה ברור שהעובדה שגם בעלי עזב ניחמה אותה מעט.

"כן, עכשיו שתינו גרושות." הסכמתי בעצב.  

"והוא נשאר בצרפת עם החבר הזה שלו?" חקרה מימי בסקרנות.

"בינתיים כן, נראה מה יהיה בעתיד."

"אל תתפלאי אם בסוף הוא יחזור הביתה ויתחנן שתקבלי אותו שוב כמו שהאקס העלוב שלי עשה."

"אני לא חושבת שזה יקרה מימי, אולי הוא יחזור, אבל לא אלי. הסיפור שלנו נגמר, התחיל בבית חולים ונגמר בבית חולים."

"כן, באמת מוזר איך פתאום הוא החליט שהוא בעצם לא אוהב נשים."

"כן, ככה זה בחיים. דברים כאלה קורים לפעמים." אמרתי בנימה פילוסופית, וכדי שהיא לא תמשיך ותציק לי בנושא הזה שסקרן אותה בצורה חולנית לטעמי שיניתי נושא ושאלתי אותה מתי היא באה לבקר.

"אולי בקיץ." התחמקה מימי, "תלוי באולג. אם הוא יקבל חופש." אולג היה החבר החדש שלה, השלישי או הרביעי מאז שנפרדה מבעלה, איבדתי כבר את החשבון. עד הקיץ בטח יהיה אחד אחר. מאז גירושיה מימי נעשתה טורפת גברים והחליפה אותם כמו גרביים, גורמת לאימא להתקפי עצבים מרוב כעס ובושה.

כדי להתנחם אימא החליטה שמימי נוהגת ככה כי היא איבדה את האימון בגברים מאז שבעלה בגד בה, ופחדה שגם אני אנהג כמוה, אבל תמיד הייתי שונה מאחותי, שקולה ושקטה יותר, ולמרות שגם אני נעשיתי חשדנית וזהירה יותר מאז גירושי לא היה בי די מרץ וחשק לחפש גבר חדש, והסתפקתי בידידות עם ניסו ומנשה ובטיפול בבני.

"מישה הוא הגבר היחיד שמעניין אותי." אמרתי למנשה כשחקר אותי מה קורה איתי, וכמה זמן אני מתכוונת לחיות כמו נזירה.

"כנראה שזה מדבק." הוא אמר, מביט מהורהר בניסו ששיחק עם מישה בגן השעשועים, מנדנד אותו בנדנדה בחריצות. "מאז שאריק נסע גם ניסו מוכן להתייחס רק למישה. לא אכפת לו יותר מאף אחד, אפילו לא ממני."

"זה לא שלא אכפת לי." התגוננתי, "אבל עכשיו, כשאני כבר אימא, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתרוצץ כמו רווקה צעירה, אני צריכה להיות יותר זהירה."

"ובכל זאת את בחורה צעירה ויפה, ואני בטוח שיש לך הרבה מחזרים. חבל שאת לא מבלה ונהנית קצת יותר מהחיים."

"אפשר ליהנות יפה מאוד גם בלי גברים, וחוץ מזה אין לי כל כך הרבה מחזרים כמו שנדמה לך, גברים די נרתעים מאישה עם ילד."

"לא נראה לי שזה מפריע לגאזי." העיר מנשה בחיוך, "ולי ולניסו זה בטח לא מפריע." הוסיף, מבודח.

"אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלי העזרה שלכם. מאז שאריק נסע ההורים שלו הזדקנו כל כך, הם כל הזמן חולים, פעם הוא, ופעם היא. אולי טעיתי כשלחצתי עליו לצאת מהארון, הוא השתחרר ופתח דף חדש, אבל הם נשארו עם לב שבור."

"ועכשיו הגיע הזמן שלך להשתחרר אנה, מתי את תפתחי דף חדש? צאי, תבלי קצת."

"מי, אני? אל תדבר שטויות מנשה. יש כל כך הרבה בחורות פנויות וצעירות. לידן אני זקנה משומשת. מי כבר ירצה לבלות עם גרושה ואימא לילד?"

"מישהו שגם הוא גרוש ואבא, מה עם גאזי? הוא נחמד וברור שהוא ממש דלוק עליך." חזר מנשה להציק.

"נו, די מנשה. גאזי בן אדם מקסים, והוא היה ממש נהדר איתי כשמישה היה חולה, אבל הוא עדיין לא גרוש, וגם אני לא, ובכלל, לא בריא לערבב בין עבודה ואהבה. זה תמיד עושה צרות, העבודה חשובה לי יותר מכל הגברים שבעולם."

"גאזי המסכן." הרים מנשה גבה אירונית, "אשתו עוזבת אותו בגלל הקריירה שלה, וגם את דוחה אותו בגלל אותה סיבה. רחמנות על הסטרייטים האלו."

"רחמנות על כל הגברים." חייכתי בחזרה ופרשתי את ידי לעבר מישה שרץ אלי, צוחק בכל פה, וזינק עלי בשמחה.

נכון, לא התייחסתי ברצינות לרמיזות העבות של מנשה, אבל כשלמחרת גאזי הזמין אותי שוב לבוא לשתות איתו קפה אחרי העבודה הסכמתי.

11. הגבר הנכון (הפרק האחרון)

"אני מרגישה מוזר לשבת אתך בחוץ, בבגדים רגילים, בלי חלוק." חייכתי אל גאזי.

"בלי החלוק את יפה עוד יותר." החמיא לי גאזי והתאפק לא להציץ למחשוף הצנוע שלי.

חייכתי חזרה ואימצתי את מוחי איך להחזיר לו מחמאה שלא תהיה שקר כי האמת היא שהוא נראה טוב יותר עם החלוק שכיסה על בטנו העגלגלה.

"נדמה לי שרזית קצת לאחרונה." אמרתי לבסוף.

הוא הנהן וניסה להראות שמח, אבל היה ברור שהוא נבוך והוקל לו רק כשהתחלנו לשוחח על העבודה - הנושא הנוח והבטוח ביותר לשיחה ביני לבינו.

רק אחרי שיצאנו מבית הקפה ההומה וטיילנו קצת בחוץ הוא השתחרר מעט ואפילו אחז בזרועי כשחצינו את הכביש. ישבנו בחושך על ספסל בגן הציבורי ודיברנו על עצמנו. גאזי הודה שהוא מתגעגע מאוד לילדיו ועצוב לו לישון לבד והעז, לראשונה מאז שנפגשנו, לשאול אותי למה נפרדתי מבעלי.

"מאין לך שאני זו שנפרדתי ממנו, אולי הוא זה שנפרד ממני?" התחכמתי בניסיון לשנות את הנושא. ניסו ומנשה היו האנשים היחידים חוץ מקרובי משפחתי שידעו למה נפרדתי מבעלי, לא היה לי קל להודות אפילו בפני עצמי שהייתי טיפשה והתחתנתי עם הגבר הלא נכון.

"ברור שאת זו שרצית להפסיק את הנישואים, אף גבר שפוי לא ירצה לעזוב אישה יפה כמותך." החניף לי גאזי.

"האמת שעדיין לא התגרשנו רשמית." הודיתי, "פתחתי תיק ברבנות, אבל העניין נסחב ונסחב כי אריק נמצא עכשיו בצרפת, הוא חי שם עם החבר שלו."

"חבר?" נדהם גאזי, זוקף גבות מופתעות, "מה פתאום חבר?"

משכתי בכתפי ושתקתי, מדוכדכת. למרות שכבר עברה חצי שנה מאז שאריק הסתלק עדיין התקשיתי לספר לזרים מה קרה, והזמן שחלף מאז לא הקהה את הרגשת הכישלון ואת הכעס שלי על עצמי.

גאזי שתק גם כן, מעכל לאט את מה שאמרתי, "אבל יש לכם ילד." מחה לבסוף, "איך זה קרה?"

"בטעות." אמרתי וצחקתי למרות שזה עדיין כאב, "מישה שלי הוא טעות, טעות מקסימה, אהובה ויקרה, אבל עדיין טעות."

"ואת עדיין אוהבת אותו, את המנוול הזה?" התרגש גאזי.

"אריק לא מנוול, לא באמת." גוננתי עליו, "למעשה הוא בחור מאוד מתוק והוא תמיד היה טוב אלי." חייכתי כשנזכרתי ברגעים הטובים שלנו יחד, "בסדר, כמעט תמיד, אבל דברים קרו, ונסחפנו כשהיינו במצב מאוד מיוחד,  היינו לבד בבית החולים, בלילה, רק שנינו וסבא שגסס לאט... התאבלנו יחד על סבא שלו ששנינו מאוד אהבנו והדברים פשוט קרו והוא נגרר אחריהם, קצת מחולשה וקצת מטיפשות, אבל בהחלט לא מתוך רוע. שום דבר לא היה מתוכנן מראש." שקעתי בזיכרונות, מנסה לתאר לגאזי את התקופה המוזרה ההיא, "לפעמים אני לא בטוחה שבאמת אהבתי אותו אז, אבל אני בטוחה שנכנסתי להיריון ממש לא בכוונה, אף פעם לא רציתי להיות נשואה ואימא בגיל כל כך צעיר, אם לא הוריו בטח הייתי עושה הפלה, אבל אימא שלו כל כך שמחה והתלהבה, וגם אבא שלו בעצם... הם לחצו מאוד שנתחתן למרות שהיה ברור שאנחנו עדיין לא בשלים לזה. בזמנו לא הבנתי למה, אבל עכשיו אני מבינה... זה היה פשוט צירוף של נסיבות, אולי חוסר מזל, אולי טעות, אבל איך אני יכולה להגיד שמישה המתוק שלי הוא טעות?" 

"את חושבת שהיא ידעה, שהוא... שההורים שלו ידעו שאריק מעדיף..." גאזי התקשה להשלים את השאלה, מצחיק היה לשמוע איך קשה לו לבטא את המילה הומו.

"אני חושבת שכן, אולי רק בתת ההכרה שלה, אבל כן, איכשהו היא הבינה שזה הסיכוי היחיד שלה לראות מהבן שלה נכד ולכן לחצה שנתחתן, וסך הכול אני לא מצטערת, אני אוהבת להיות אימא של מישה, הוא נהדר, אף פעם לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה מישהו, הוא ממלא את כל החיים שלי."

"אבל הוא יגדל ענת, בעוד עשר שנים הוא כבר יתחיל להתבגר, ואת עדיין תהיי אישה צעירה. לא טוב בשבילו שהוא כל העולם שלך וגם בשבילך זה לא בריא."

"אבל אני לא לבד, חוץ ממנו יש לי את סבא וסבתא שלו, ויש לי את השכנים שלי, מנשה וניסו שהם ממש כמו אחים שלי, ויש לי אותך." הנחתי יד מגששת על ברכו.

גאזי נאנח ואמר שהוא מאוד שמח שפגש אותי, שאני אוצר אמיתי, והוא לא מבין איך הצליח לנהל קודם את המרפאה בלעדי, וכמה חבל שהוא לא צעיר יותר ורזה יותר. "אני אבכה בחתונה שלך ענתי." הוסיף בעצב והסיט בעדינות את ידי מעל ברכו. 

אחר כך חזרנו למכונית והוא הסיע אותי הביתה, נישק את לחיי כמו אבא אוהב, ליטף את שערי ברוך, אמר שוב שכמה חבל שהוא לא צעיר יותר ופנוי ונסע.

אני מניחה שאם הייתי קצת יותר נועזת, מדברת פחות, ונוגעת בו יותר, אולי... אבל מצד שני הוא היה הבוס שלי, ומבוגר ממני ביותר מעשר שנים, ולמרות שהיה אחד הגברים הכי עדינים ונחמדים שפגשתי מימי, וברור היה שאני מוצאת חן בעיניו, לא נמשכתי אליו, וגם לא אל אף אחד מעשרות הגברים שראיתי באתרי ההיכרויות שמנשה עודד אותי להירשם אליהם.

פה ושם אפילו פגשתי כמה גברים שפנו אלי באתרי ההיכרויות, אבל לא התלהבתי מאף אחד מהם. דרך ההיכרות הזו נראתה לי מוזרה, לא טבעית, קרה ולא נעימה.

לא ככה חשבתי שאכיר את בן הזוג שלי, דרך כרטיס וירטואלי ואחר כך בפגישה מתוכננת, לא טבעית ומלחיצה. אף אחד מאותם גברים לא נראה לי וחשדתי בכל אחד מהם שהוא מנסה להכניס אותי למיטה מהר ככל האפשר, לבצע בי את זממו ולהסתלק.

העדפתי לפגוש אנשים בצורה יותר ספונטנית ואני מניחה שאם לא הייתי אימא של מישה הייתי פוגשת גברים באוניברסיטה, במסיבות, או במועדונים, ואולי דרך חברים, אבל מהרגע שנישאתי וילדתי נפלטתי מהמסלול הרגיל שבו נעו אנשים צעירים בגילי. לא למדתי, לא יצאתי ולא ביליתי עם בני גילי. חיי נעו בין העבודה לבית, וכמה גברים מתאימים את יכולה לפגוש כשאת מסתובבת עם ילד תלוי עליך?

זה מה שהסברתי לניסו ולמנשה כשחגגנו יחד את יום הולדתי העשרים ושלוש.

"שטויות ענת. זה סתם תירוצים, את יודעת שאם תרצי לצאת אנחנו נשמור ברצון על הילד." אמר ניסו בהתרגשות, "נכון מנשה?"

"בטח." חייך אליו מנשה, והניח יד מרגיעה על זרועו, "אבל אין מה למהר, ענת עוד צעירה ומישה עדיין תינוק, לא צריך למהר, כשיגיע הזמן היא תפגוש את הבחור המתאים."

"איך היא תפגוש אותו אם היא נמצאת כל הזמן בבית עם הילד ויוצאת רק לעבודה?" מחה ניסו.

"די ניסו, אל תציק לה. אתה יודע שענת לא אוהבת לצאת לכל מיני פאבים ומסיבות, היא בחורה שמרנית וזה לא מתאים לאופי שלה."

"אז היא צריכה להיכנס יותר לאתרי היכרויות." פסק ניסו, מנשה הנהן, ושניהם הביטו בי בתוכחה.

"אני לא אוהבת את האתרים האלו." הודיתי, "כולם שם שקרנים, אומרים שמחפשים קשר ובעצם רוצים סקס, או סתם לבלבל את המוח."

"חשבתי שזה ככה רק באטרף." התפלא ניסו, "הייתי בטוח שאצל הסטרייטים זה אחרת."

"ממש לא." נאנחתי, "אל תשאל איזה דברים גברים כותבים לי, בדרך כלל זה מביך נורא, ולפעמים סתם מגעיל. מישהי אמרה לי שבגלל שאני בלונדינית וגרושה הם מרשים לעצמם..." הצטמררתי כשנזכרתי בפעם האחרונה שיצאתי לפגישה עיוורת, "הבחור האחרון שפגשתי רצה שאני אדרוך עליו עם נעלי עקב ואדבר אליו לא יפה." נזכרתי בחלחלה, והרגשתי שאני מסמיקה. אם לא הייתי שותה קצת יין לא הייתי מעזה לגלות להם מה קרה באותה פגישה קצרה ומחרידה. אחרי הפגישה ההיא מחקתי את כל הכרטיסים שלי ונמנעתי להיכנס שוב למייל שלי.

"אני בטוח שבסוף תפגשי מישהו נורמאלי סתם ככה, במקרה. אחרי הכול אנשים התחתנו עוד לפני שהמציאו את המחשבים." ניחם אותי מנשה, "בחורה יפה כמוך, אני לא דואג, הכול יהיה בסדר." ניחם אותי ולמרבה הפלא הוא כמעט צדק, באמת פגשתי מישהו, והוא מצא חן בעיני ואני בעיניו, אבל לקח קצת זמן עד שזה היה בסדר.

 אפילוג

"מר אלימלך קסטרו?" הכרזתי והצצתי לחדר ההמתנה,  "יש פה מישהו בשם אלימלך קסטרו?"

גבר צעיר, רזה ושחום קם וחייך אלי חיוך מקסים. "זה אני." אמר ופסע לעברי בצעד גמיש ומלא חן. הוא מצא חן בעיני ממבט ראשון, אבל מאחר והוא הגיע למרפאה ביום חמישי בערב - היום של הנשאים - הייתי בטוחה שגם הוא, כמו כל הפאציינטים שהגיעו בשעות האלו, הומו.

מצד שני... עמדתי לצידו של גאזי, מגישה לו את כל הדרוש, מבצעת בנאמנות את עבודתי, וכל אותו הזמן מתפעלת מהגבר הצעיר ויפה התואר שהיה שרוע על כסא הטיפולים, ומנסה לנחש למה הוא סוקר במבט מלא הערכה את רגלי כשנשכב על הכסא, ואיך זה שהוא הצליח לבחון את החזה שלי גם כשהיה באמצע טיפול שורש.

אחר כך הלכתי למשרד להכין לו חשבון ובדקתי שוב. כמה חבל, מעיון חטוף בתיק שלו היה ברור שהוא נשא... איזה בזבוז!

נו, די עם זה אנה, הרי ידוע שכל הגברים היפים הם הומואים, וגם אם הוא מאוד מוצא חן בעיניך וברור שגם את בעיניו את לא הולכת להסתבך שוב עם מישהו כמו בעלך לשעבר גם אם הוא מאוד חמוד, ויש לו עיניים יפות, וקול נעים, וכשהוא מסתכל עליך הוא גורם לך לצמרמורות קטנות ונעימות בעמוד השדרה... אז מה אם הוא נראה מעוניין? הוא בטח מתפעל מהנעלים שלך, או מנסה לנחש מה סוג החזייה שלך, אמרתי לעצמי, אבל מצד שני... מאז שהתחלתי לעבוד אצל גאזי פתחתי לי גיידאר די משוכלל וידעתי מתי גבר מסתכל עלי, ומתי על הבגדים שלי, והבחור הזה... אם אריק היה מסתכל עלי ככה בטח הייתי עכשיו בהיריון עם הילד השני.

"מתי את מסיימת את המשמרת?" שאל קסטרו אחרי ששילם את החשבון ונשאר לשבת מולי. להפתעתי שמתי לב שהוא בוחן את כפות ידי בתשומת לב.

"על מה אתה מסתכל?" שאלתי בחריפות.

"עליך, את הבחורה הכי יפה שראיתי בימי חיי." שמר קסטרו על שלוותו, "ולכן בדקתי אם יש לך טבעות נישואים."

"הייתה לי פעם, כיום אני בתהליכי גירושים, ולפני שתשאל, אני גם אימא לילד." אמרתי בכובד ראש, ואחר כך נזפתי בעצמי שאני כל כך כבדה ולא זורמת. לא פלא שאני עדיין לבד.

להפתעתי קסטרו לא נבהל אלא נשען לאחור על מסעד הכסא והמשיך לפטפט  איתי. "את כבר אימא?" השתומם, "כל כך צעירה? ובן כמה הילד?"

"כמעט בין שנתיים, ומה אתך? אתה נשוי?" העזתי לחקור אותו, מרגישה חצופה וחטטנית למרות שידעתי שפה, בארץ, אנשים מרשים לעצמם דברים כאלו, וחוץ מזה הרי הוא התחיל.

"אני לא נשוי, עדיין לא, אבל כמעט הייתי, זה נחשב?" צחק קסטרו.

"כמעט היית? עם מי כמעט התחתנת? עם גבר או עם אישה?" נעצתי בו מבט חודר, מוכנה לראות אותו מגמגם, או נבוך, או אולי נרגז?

"לא." הוא צחק, משועשע. "להתחתן עם גבר?" חייך, "מה פתאום גבר? אני נראה לך הומו?"

"אתה מספיק יפה בשביל להיות הומו." ספק החמאתי לו, ספק עקצתי אותו.

הוא חייך, "אני מקבל את זה כמחמאה." אמר בחביבות, אבל שמתי לב שהחיוך שלו עצוב מעט, "את בטח שואלת אותי בגלל..." הוא לא אמר במפורש, אבל הניד בסנטרו לעבר התיק שלו, והצטחק בטוב לב כשראה שאני מהנהנת, נבוכה ומלאת חרטה.

"זה בסדר, אל תתביישי, כולם חושבים ככה, אני מבין, למרבה הצער הווירוס הזה מאוד ליברלי, הוא מדביק את כולם בלי שום אפליות." העיר וקם. "הצלחתי להידבק למרות שאני לא הומו, אבל בסוף, מרוב שכולן פוחדות ממני אני עוד אצטרך להפוך להומו רק כדי לא לישון לבד." התלוצץ במין מרירות שצבטה את ליבי, ופנה לצאת.

"רק רגע מר קסטרו, אל תלך." קפצתי ממקומי, "אני כבר מסיימת ו..." הסמקתי, מה אני עושה? הרי הבחור זר לי לגמרי והוא נשא ו...

הוא נעצר, הסתובב והביט בי, "ומה?" שאל.

"אני לא חושבת שאפשר להשתנות מהומו לסטרייט סתם ככה, רק כי זה מה שנוח לך לעשות, בעצם אני די בטוחה בזה. בא לך לשבת איתי על כוס קפה ולשוחח על הנושא?"

"ברצון." האירו פניו בחביבות, ולראשונה מזה זמן רב חשתי רצון לנשק לגבר, לא נשיקת חיבה על הלחי אלא נשיקה אמיתית ולוהטת, "אבל בתנאי אחד."

"מה התנאי?" שאלתי, מודאגת (ומה אם הוא יבקש שאדרוך עליו? או אקלל אותו ואבעט בו בנעלי עקב? או דברים אחרים מגעילים מסוג זה? פעם מישהו רצה שאשתין עליו... אוי, רק לא זה.)

"אני אשמח לשתות איתך קפה ולשוחח אתך, אבל בתנאי שתפסיקי לקרוא לי מר קסטרו."

"אז איך לקרוא לך?" העפתי מבט בתיק שלו, "אתה מעדיף שאקרא לך אלימלך?"

"חס וחלילה, רק לא אלימלך. פשוט תקראי לי קסטרו, כמו שכולם עושים. ומה שמך בישראל עלמת החן?"

"שמי בישראל ענת, אבל החברים שלי קוראים לי אנה." חייכתי אליו, "ואם תהיה נחמד מאוד אני ארשה לך לקרוא לי אנושקה."

לקחתי אותו לשתות איתי קפה בכרוכית הוורודה, ישבנו שם על הפוך ועוגה ושוחחנו שיחה ארוכה ונחמדה, ואחרי שמנשה וניסו שפגשנו שם (צלצלתי אליהם בחשאי והזעקתי אותם לבוא ולראות אותו, מזהירה אותם להעמיד פנים שנפגשנו במקרה) אמרו לי בתוקף שהם בטוחים שהוא לא בעניין של גברים, וגם פולי ושוגי שהוכנסו בסוד העניין אמרו מיד שבטוח שהוא לא בקטע, והאמת, די חבל, כי הוא חמוד מאוד, הרשיתי לו לקרוא לי אנושקה, וככה הוא קורא לי עד היום.