ח. טריו

6. נגד הזרם

מהרגע שראיתי את בעלי מתנשק עם גבר כל מה שהיה ברור, קבוע ויציב בעולמי התמוטט, ברגע אחד הכול התהפך והשתנה. המוזר הוא שלא הייתי באמת מופתעת. הזדעזעתי, אבל לא הוכיתי בתדהמה, לא באמת.

תמיד הרגשתי שיש דברים שאני לא יודעת עליו. אי שם, חבויה בפינת מוחי, דחוקה ונסתרת מחמת הבושה ובגלל שהיו לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם, הייתה טמונה הידיעה שבעלי הוא לא כמו שאר הגברים שהכרתי עד עתה, שהוא קצת שונה, יש לו סוד, והנה הסוד הזה נחלץ לפתע ממחבואו ונופף לעומתי בידיו, מעווה אלי את פניו בלעג - הנה אני, חשבת שנעלמתי? לא יקירתי, הייתי פה עוד מההתחלה, לא הלכתי לשום מקום, ועכשיו כבר לא תוכלי להתעלם ממני, צחק וחרץ לי לשון.

פתאום צצו במוחי המון רגעים קטנים שכאילו שכחתי, והנה הם פה שוב, לועגים לי על העיוורון והטיפשות שהפגנתי. רק עכשיו חזרו להטריד אותי כל הפעמים בהם הבחנתי בו בוהה מוקסם בגברים שריריים וחשופי גו, בדרך כלל ספורטאים, שהופיעו בטלוויזיה או סתם ברחוב, למרות שספורט כלל לא עניין אותו.

נזכרתי פתאום בכל הפעמים בהן סגר בזריזות חשודה את הטלפון ברגע שהופעתי. העניין הרב שהפגין בבגדי ובנעלי, עניין ומומחיות שעמדו בניגוד גמור לאדישות שלו למראה גופי הערום. שונה לגמרי מרוב הגברים שכל מה שאישה לובשת הוא היינו הך לדידם כל זמן שיצליחו להפשיט אותה בסופו של דבר.

ומה בנוגע לשלווה המשועממת בה הביט בנשים אחרות גם כשהיו יפות וסקסיות ממני? והסלידה שהפגין למראה הצעירות הישראליות שנהגו ללכת ברחוב עם בגדים הדוקים ומעטים מידי לדעתו, והתלבשו בסגנון זנותי וסר טעם? לרוב הגברים זה לא הפריע כלל, להפך, שימח את ליבם.

בזמנו השוויתי את נועם הליכותיו של אריק עם נשים להתנהגות המגעילה של גיסי שלטש מבטים חסרי בושה בכל אישה וראה בכל אחת יעד לכיבוש, ומובן שהעדפתי את אריק, גם כיום עדיפה בעיני אדישות מנומסת על התלהבות מוגזמת שגורמת לי להרגיש כאילו אני טרף שראוי להתכבד בו ולא אדם עם דעות וטעמים משלו, אבל הרי לא יכול להיות שאין משהו באמצע - גבר שימשך לנשים, אבל גם יכבד אותן. ירצה בהן וישתוקק להן, אבל ידע להתאפק ולרסן את עצמו בעת הצורך?

חשבתי על כל סוגי הגברים שהכרתי, ועל אלו שקיוויתי להכיר - בהנחה שהם קיימים אי שם מחוץ לספרים ולסרטים רומנטיים - וסוף סוף אזרתי עוז ובדקתי מה חבוי בקופסת התרופות הקטנה שאריק הסתיר מפני במגרת התחתונים שלו בלי לנחש שגיליתי אותה כמה ימים אחרי שהתחתנו.

הקופסא הקטנה הזו שהייתה בעצם קופסת תכשיטים קטנה עשויה עץ שהוא קיבל מאימו עוד בילדותו עוררה את סקרנותי כבר מזמן, אבל עד היום נרתעתי מלפגוע בפרטיות שלו. זה נראה לי לא הגון, מגונה ואסור.

אחותי הגדולה לימדה אותי עוד בילדותי לא לגעת בחפצים לא לי, וצרבה במוחי את האיסור לחטט בארונות של אחרים. היא דאגה לפרטיותה כמובן ולא היססה להכות אותי כדי לרפא אותי מסקרנותי, אבל עכשיו, אחרי שכל עולמי התמוטט, נפרצו אצלי כל הסכרים והתמוטטו האיסורים.

ברגע שאריק נכנס להתקלח (הוא בילה במקלחת זמן רב יותר ממני ומאימו גם יחד) ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי פצירת מתכת למנעול הקטן של הקופסא, שברתי אותו וגיליתי בתוכה שרשרת זהב כבדה עם תליון לב שמעולם לא ראיתי קודם, צמיד תואם שנראה לי יקר אם כי סר טעם, מספר קונדומים מוזרים בעלי טעמים ומרקמים משונים, וקופסת קרטון קטנה עם כדורים כחולים מוזרים בצורת מעוינים – ויאגרה.

במקום לספק תשובות גרם לי תוכן הקופסא לשאול עוד שאלות - למה גבר צעיר ובריא זקוק לויאגרה שנועדה לאנשים מבוגרים עם בעיות אימפוטנציה? ומאיפה התכשיטים האלו? ולמה הוא לא הראה לי אותם אף פעם?

ושוב הציף אותי גל של זעם על עצמי, על העיוורון והטיפשות שלי. נרגעתי רק אחרי שהזכרתי לעצמי שאני אימא עכשיו, שאסור לי להיות שוב פתיה וחלילה לי לסמוך שוב על גבר. מעכשיו תבטחי רק בעצמך אנה, ותאהבי רק את מישה, אמרתי לעצמי, והלכתי לעזור לחמותי עם ההכנות לארוחת ערב. 

עוד לפני שסיימנו את האוכל, ולמרות שאריק בעט כל הזמן בקרסולי במאמץ להשתיק אותי, הודעתי לכולם שהיום ראינו דירה נהדרת שמתאימה לנו מאוד ואנחנו מתכננים לעבור לשם מיד אחרי שנצבע ונסדר אותה.

"כבר חתמתם על חוזה? החלטתם בלי להראות לנו קודם את הדירה?" נחרדה סוניה, "ומה עם הילד? שכחתם שהוא צריך את סבתא שלו?" גערה בבנה, מתעלמת ממני.

"לא, חס וחלילה." נבהל אריק שכעסה של אימו החריד אותו, "אנה סתם מתלהבת, עוד לא חתמנו כלום, ואולי בכלל לא יצא מזה שום דבר, רק דיברנו שאולי..."

"לא נכון." התרגזתי מהקלות בה ביטל בעלי את דברי, "החלטנו לעבור דירה עוד מזמן, צפוף לנו פה, ואין לנו פרטיות, והילד צריך חדר. הגיע הזמן שנעבור למקום משלנו, ואני רוצה את הדירה ההיא."

"את צודקת." התערב סשה בשיחה, "אני סומך עליך שהדירה בסדר." הוא פנה לאשתו הנסערת, "מה את דואגת? אנה בחורה חכמה עם ראש על הכתפיים."

"מה חכמה? היא רק ילדה." התרגזה סוניה, והביטה באריק כמבקשת את סיועו, והפעם היה זה תורי לבעוט בו מתחת לשולחן. אריק נרמז והסכים בשפה רפה שכן, אולי, יכול להיות שבאמת הגיע הזמן שנתחיל להתארגן במקום משלנו וניתן להוריו קצת מנוחה ושקט.

סוניה החלה לדמוע שהנה לוקחים לה את הנכד, ואיזה אגואיסטיות זו מצידי להתנהג ככה, ואיך יכול להיות שאימא שלי חינכה אותי לבזבז כסף על דירה כשאנחנו יכולים לגור אצלם חינם?

אריק ואביו החווירו ונאלמו דום למראה דמעותיה, אבל לא לחינם ביליתי את כל חיי בין שתי בכייניות מדופלמות כמו אימי ואחותי. בניגוד אלי הן ידעו לפתוח את ברז הדמעות שלהן לפי הזמנה, והשתמשו בנשק הזה על ימין ועל שמאל, בעיקר נגד גברים שמשום מה נבהלים מדמעותיה של אישה.

תמיד חשבתי שזו התנהגות בזויה ומבישה, שלא לדבר על כך שעיניים אדומות מבכי לא משפרות את מראיה של אף אישה, והעדפתי לשכנע בהיגיון, לדבר ולא לילל.

הגשתי לסוניה טישו והסברתי לה בנחת שמישה יתחיל עוד מעט ללכת, והוא זקוק למרחב שלא קיים בדירה הקטנה שלהם, וגם הם זקוקים לקצת שקט מאיתנו. הדירה שאנחנו מתכוונים לשכור לא יקרה, היא נמצאת במרחק הליכה מביתם, יש שם יותר אוויר צח, ויש גן שעשועים קרוב והרבה עצים ושקט, וכמובן שלא נצליח לעשות שום דבר בלי העזרה שלה, ובלי שהיא תמשיך לשמור על הילד עוד כמה שנים. ברגע שאתחיל לעבוד הוא יהיה אצלה כל יום, ובעצם שום דבר לא ישתנה חוץ מזה שבערבים יהיה להם קצת שקט והם לא יצטרכו להתעורר בלילות כשמישה יבכה, וכמובן שלא נחתום על שום דבר בלי להתייעץ בה ובסשה.

דיברתי ודיברתי, מקפידה על טון רגוע ומנומס, ובשקט בלב שאלתי את עצמי איך אני משכנעת את ניסו ומנשה לשמור על פרופיל נמוך ולא לצאת מהדירה שלהם בזמן שההורים של אריק מסתובבים אצלנו. 

לקח יותר משבועיים עד שעברנו לדירה משלנו ובמשך כל אותו הזמן רק אני נלחמתי ונאבקתי שזה יקרה. היו ימים שהרגשתי כאילו אני שוחה נגד הזרם, מתאמצת ללא הרף, גוררת אחרי את אריק הפסיבי שלא ממש התנגד, אבל גם לא עזר יותר מידי, והודפת את ההתנגדות האילמת של סוניה שלא אהבה לוותר על השליטה שלה במשפחתה.

היחידים שהיו לטובתי ועזרו לי בצורה מעשית היו ניסו וסשה - סשה הרגיע את אשתו הזועפת, עודד אותי, ורץ בשבילי לכל מיני סידורים ועניינים בירוקרטים שאיכשהו צצים תמיד ומעכבים כל פעולה, וניסו מצידו פיקח על השיפוץ, והפגין נוכחות גברית כדי שבעלי המקצוע לא ינסו לסדר אותי כי אני רק אישה שלא מבינה כלום.   

בהתחלה חשבתי שאני לא רואה את מנשה כי הוא כועס עלי או משהו, ורק כשרבנו עם המובילים - שרצו פתאום תוספת כסף בתירוץ הלא משכנע שהם לא ידעו שיהיו לנו כל כך הרבה חפצים ושהמדרגות רבות כל כך - גיליתי שמנשה עובד בלילות וישן במשך היום.

באמצע הויכוח המייאש עם הסבלים תאווי הבצע שלנו הוא צץ פתאום, שערו פרוע ופניו זועפים ונפוחים משינה, ושאג באסרטיביות מרשימה על הסבלים שבבת אחת ויתרו על התביעות שלהם, וחיש קל העמיסו את כל החפצים שלנו לדירה, ואפילו סידרו הכול במקום לפי הוראותיי.

מנשה עמד זועף ולטש בהם מבט חשדני, ידיו היו שלובות על חזהו ופיו קפוץ בכעס והם התרשמו ועבדו מהר ובזריזות. רק אחרי שהם סיימו הוא התרכך, שלף חופן שטרות של מאה שקל וחילק אותם בין הסבלים המופתעים שהלכו לדרכם שמחים וטובי לב.

"טמבל." צחק ניסו, ולקח ממני את מישה שנרדם בינתיים על כתפי, "בסוף נתת להם טיפ יותר גדול מהתוספת שהם רצו."

"כן, אבל נתתי להם אותו מרצוני, ובזמן שלי." אמר מנשה, חייך חיוך ישנוני משהו, ופיהק. אחר כך התלונן שהוא עדיין נורא עייף, לקח את מישה מידיו של ניסו והסתלק לישון.

מצחיק היה לראות איך שני הגברים המגודלים האלו שטיפחו שרירים בחדר הכושר, והקפידו על הופעה גברית למהדרין היו נעשים רכים ונימוחים למראה חיוכו של מישה. הם העריצו אותו והיו מכרכרים לפניו, ומתחרים זה בזה על תשומת ליבו של הילד שפיזר את חיבתו באופן שווה בין שניהם. 

בלילה הראשון שלנו בדירה החדשה החליט אריק לממש את זכויותיו כבעל ולמרות שהייתה לו ספה משלו בחדר העבודה הוא נכנס למיטה שלי, נשכב לצידי, ולפני שהספקתי להגיד משהו לקח את ידי והניח אותה על הזקפה שלו.

הייתי נורא עייפה אחרי השבועיים המאמצים שעברו עלי, ודי עצבנית בגלל החוצפה שלו, וכשהוא ניסה לנשק אותי התפוצצתי מכעס, צעקתי והדפתי אותו מעלי.

"מה? אבל אני בעלך." היתמם אריק.

"וזה לדעתך אומר שאני הרכוש שלך?" התרתחתי.

אריק התקפל מיד, התחיל לגמגם התנצלויות וניסה לספר לי כמה הוא התגעגע אלי. "תראי איך עומד לי?" התבכיין ונדחק אלי.

"כל מה שאני רואה זה שהוויאגרה באמת עובדת עליך." סובבתי אליו את גבי, משאירה אותו חסר מילים מרוב תדהמה. אחרי שהתאושש הוא ניסה לדבר איתי ולהפציר בי שאולי, בכל זאת... אבל אני דחפתי את ראשי מתחת לכרית וסירבתי להקשיב, ובסופו של דבר נרדמנו גב אל גב.

רק כשהתעוררתי אחרי כמה שעות מקול בכיו של מישה גיליתי שאריק לא לצידי. הוצאתי את מישה ממיטתו ושוטטתי עם הילד הבוכה בדירה שנראתה לי ענקית ומפחידה, מלאה צללים משונים, רוטטים על קירות זרים. כדי לא להפחיד את מישה דחקתי את פחדי, חיבקתי את הילד ושרתי לו חרש שיר ערש בעודי מחפשת אחרי אביו שנעלם לאי שם.

בסופו של דבר חזרתי עם מישה למיטה, השכבתי אותו לצידי ושכבתי ערה עוד שעה ארוכה אחרי שהוא נרדם, ישן בשלווה לצידי, תוהה מה עשיתי עם חיי, ומה הטירוף שקפץ עלי לעזוב את הבית ולגור לבד במקום הזר והמוזר הזה. 

למחרת בבוקר הלכתי עם הילד לעשות קניות, ובדרך פגשתי את ניסו שגם הוא יצא לקנות לחמניות וחלב בסופר השכונתי.

"למה את נסחבת עם הילד על הידיים?" מיהר לקחת אותו ממני, "למה את לא שולחת את אריק לקניות?"

"כי הוא לא בבית." עניתי, "רבנו בלילה והוא הסתלק כשישנתי, ואל תגיד לי שהוא ישן אצלך, אני לא טיפשה עד כדי כך."

"אף פעם לא חשבתי שאת טיפשה ענתי." מחה ניסו, נבוך מאוד.

"למרות שהתחתנתי עם גבר שלא מעוניין בי בכלל?" הנחתי למרירות שכבשתי עד כה לפרוץ. משום מה הרגשתי נוח לדבר עם ניסו גלויות, בלי העמדות פנים ושקרים. אולי כי הוא הביט בי במבט רך ונראה נבוך ומוכה אשמה כל פעם שכעסתי. "אריק אוהב אותך." הבטיח לי ניסו, "הוא מאוד מעריך אותך, ותדעי שהוא מתבייש מאוד שהוא רימה אותך, זה לא היה בכוונה, יש לו המון רגש וכבוד כלפיך."

"ובכל זאת הוא ישן בחוץ הלילה, לא רק בי הוא בוגד אלא גם בך."

ניסו משך בכתפיו ואמר שלכל גבר יש זכות לכמה שעות של חופש פה ושם, ולא צריך לעשות מזה סיפור.

"זאת אומרת שלא מפריע לך שהוא הסתובב אלוהים יודע איפה כל הלילה?"

"נו, טוב, אולי, קצת... לא ממש. הוא כבר ילד גדול, והוא יודע לשמור על עצמו." התחמק ניסו ממבטי.

"אני לא מבינה כבר שום דבר." אמרתי, ובאמת לא הבנתי, "חשבתי שהוא אתך?"

"כן, בדרך כלל הוא איתי, אבל לא רק, לפעמים הוא אוהב לגוון."

"וזה בסדר מבחינתך?"

ניסו חייך, קצת בעצב, והסביר לי שככה זה גברים, והסיפור הגדול הזה שנשים עושות סביב מונוגמיה הוא מוגזם, ודי מיותר כשמדובר רק בגברים.

"מה, אז גם אתה מסתובב לך פה ושם? עם מנשה למשל?"

ניסו משך בכתפיו ומלמל שכן, ככה זה, וזה לא סיפור, וחבל שאני אדאיג את הראש החמוד והמתוק שלי בעניינים המטונפים האלו.

"אל תדבר איתי כאילו שאני ילדה קטנה." התרגזתי, "אני בת עשרים ושתיים ואימא לתינוק." הזכרתי לו וליתר הדגשה רקעתי ברגלי על הקרקע כמו ילדונת מפונקת, "אני אישה מבוגרת!" הצהרתי בפניו, והתאפקתי לא לצרוח מתסכול.

"בסדר." אמר ניסו וליטף בחיבה את זרועי, "הבנתי, אל תתרגזי, הכול יהיה בסדר. מה דעתך, מישה יכול כבר לאכול קרמבו? רוצה גם אחד?"

שמור     בטל

7. האביר שלי

כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה אחרי יום העבודה הראשון שלי אצל דוקטור נוימן נחושה בדעתי שזה יהיה גם היום האחרון שלי אצלו.

מהרגע שנפגשנו היה דוקטור נוימן נחמד כלפי באופן שמנוני שהגעיל אותי, אבל מאחר והוא הציע לי שכר טוב, ושעות העבודה היו נוחות לי כבשתי את סלידתי, עניתי בסבלנות על שאלותיו החטטניות, והגבתי בחיוך סלחני על מחמאותיו המיותרות. לאכזבתי הוא לא התעניין כלל בהכשרה המקצועית שלי ובציונים הטובים שהשגתי, ובמקום זה ציין בהתפעלות את גזרתי החטובה, עיני הכחולות, שערי הבהיר ואת הבגדים שלי שהיו בדיוק לטעמו.

למרות אי הנוחות שהערותיו עוררו בי שתקתי כשהוא שאל במין אבהיות מזויפת איך בעלי מרשה ליפיפייה כמוני לצאת בלעדיו מהבית והמשכתי לחייך חיוך מנומס וכנוע שהתפרש אצלו כאישור להתנהגותו הדביקה.

כל זמן שהיו קליינטים במרפאה הוא היה פחות או יותר בסדר, אמנם עמד קרוב מידי אלי, נשף על עורפי והתחכך בי יותר מידי לטעמי, אבל לא באופן גלוי מידי. לא אהבתי את זה, אבל אמרתי לעצמי לא להיות פרנואידית, לא יכול להיות שלדוקטור נוימן המבוגר ממני בעשרים שנה, גבר שמנמן ומקריח שעונד טבעת נישואים עבה יש כוונות מגונות. תירגעי אנה, לא כול הגברים בעולם מנוולים, הוא עומד קרוב אליך כדי לבדוק אם את עושה הכול כמו שצריך, נזפתי בעצמי למרות שחשתי אי נוחות גוברת והולכת.

אחרי שכולם הלכו נשארנו לסדר ולהכין הכול למחר הוא נעשה עוד יותר דביק וידידותי, ובסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר. ריח הבושם שלו היה מגעיל והוא הזיע וממש הזיל עלי ריר. הדפתי אותו מעלי ואמרתי לו להפסיק עם זה כי אני אישה נשואה ואם לילד ומה שהוא עושה זה פשוט לא בסדר.

התשובה שלו הייתה להצמיד אותי לכרס שלו בשתי ידיים שמנמנות ושעירות ולספר לי שאני סקסית ומדהימה, שכל היום עומד לו בגללי, ושהוא שכר אותי לעבודה למרות שאין לי שום ניסיון רק כי אני יפה כל כך, והוא מת ל...

"תעזוב אותי!" צרחתי, דחפתי אותו בכוח וברחתי הביתה. לרווחתי הוא לא רדף אחרי ורק צעק אחרי משהו בקשר לשכר שלי, אבל לא הקשבתי. רצתי משם מהר ככל שיכולתי וכל מה שרציתי היה לברוח ולא לראות אותו יותר לעולם.

הייתי אמורה לאסוף אל מישה מסבתא שלו, אבל החלטתי קודם ללכת הביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. הרגשתי שריח הזיעה מעורבת בבושם המבחיל של דוקטור נוימן דבק בעורי לא רציתי לגעת בילד לפני שאשטוף אותו מעלי.

לא הייתה לי סבלנות להמתין לאוטובוס ולכן רצתי כל הדרך הביתה. מעולם לא הצטערתי יותר על שאין לי רישיון נהיגה, והחלטתי שברגע שיהיה לי די כסף אלמד נהיגה ולא אצטרך להיות תלויה יותר במוניות ובאוטובוסים.

ליד הבית נתקלתי במנשה יושב על ספסל בגינה הציבורית. הוא עישן את הסיגריה היומית היחידה שלו - ניסו לא הרשה לו לעשן בבית - והביט באריק ובניסו ששיחקו לא רחוק ממנו עם מישה הצוהל בגן השעשועים.

"למה מישה לא אצל סבתא שלו?" נבהלתי.

"היא הלכה לבדיקות או משהו ובקשה מאריק להביא את מישה מוקדם יותר." השיב מנשה בפיזור נפש, ומעך את הסיגריה, מביט בפני בדאגה, "מה קרה לך? את בסדר? אריק סיפר לי שהתחלת לעבוד היום, איך היה?"

ניסיתי להגיד שבסדר, אבל פתאום התחלתי לרעוד והתיק שלי נפל ארצה. מנשה התכופף בזריזות והרים אותו, הניח אותו בחיקי ואחז בידי שרעדה. "מה קרה חמודה?" שאל ברוך, "למה את רועדת?"

הוא היה גדול ושרירי ומודאג כל כך והביט בי בעדינות כזו עד שמצאתי את עצמי מספרת לו הכול, משתאה למראה פניו הכהות והרגועות בדרך כלל שהאפילו מזעם. "איפה המרפאה הזאת? אני אלך ואפרק את המניאק המזדיין הזה לחתיכות." סינן מבעד לשפתיים חשוקות.

"לא, לא." נבהלתי, "בבקשה, אל תעשה כלום, אני לא רוצה, אני מתביישת."

"את מתביישת? ממה את מתביישת? זה הוא שצריך להתבייש, הבן זונה העלוב הזה?" כעס מנשה, "גברים זה כזה עם חרא." הוסיף במרירות.

נזכרתי בשיחה על גברים שניהלתי עם ניסו בבוקר הראשון שלי בדירה החדשה, והבטתי באריק ששיחק עם מישה כמו ילד קטן, מתעלם ממני כמו שעשה מאז הפעם האחרונה שדחיתי אותו מעל פני, וסוף סוף הדמעות שכבשתי בתוכי מאז שנודע לי עליו פרצו החוצה.

מנשה לא נבהל למרות שבכיתי. הוא שילב את זרועי בזרועו, הוביל אותי חזרה לדירה, הכין לי תה, ליטף בזהירות את שערי, ביקש שאפסיק לבכות נתן לי טישו והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.

"אני יודעת." מחטתי את אפי הדולף, "רק אל תלך להרביץ לאף אחד, בבקשה ממך, זה לא העסק שלך, אם כבר אז אריק צריך להרביץ לסוטה הזה."

"כן, בטח, אני ממש רואה את אריק הולך להרביץ למישהו." הצטחק מנשה ששלוות רוחו חזרה אליו, "מה קורה אתכם, הכול בסדר? למה אנחנו כמעט לא רואים אותו לאחרונה?"

"גם אני רואה אותו מעט מאוד." הודיתי, "הוא לא ישן איתי כבר הרבה זמן, חשבתי שהוא מבלה בלילות עם ניסו."

"לא עד כמה שידוע לי." נאנח מנשה, "נו, טוב, אמרתי לניסו שזה ייגמר, כל דבר טוב נגמר במוקדם או במאוחר."

"למה אתה מתכוון? איזה דבר טוב נגמר?"

הוא התחמק מתשובה ברורה, רק הניד את ידו בתנועת ביטול ושאל מה אני מתכננת לעשות בקשר לעבודה.

"לא יודעת." הודיתי, "יש לך רעיונות?"

"כן, יש רופא שיניים אחד שאני מכיר שצריך סייעת, אבל זה עלול להיות קצת בעייתי."

"מה, גם הוא סוטה?" התחלחלתי.

"לא ענתי." צחק מנשה מבודח מתגובתי, "וגם נוימן המגעיל שלך הוא לא סוטה, לא באמת, הוא סתם עוד גבר נבזה וחרמן שחושב עם הזין, והאמת שאני די מבין אותו, הבנות בארץ שחרחרות ומאוד סקסיות, בעיקר כשהן צעירות, אבל מיד אחרי הילד הראשון הן נעשות מלאות מידי ומאבדות את כל החן שלהן, ואת... את גם בלונדינית טבעית, שזה די נדיר בארץ, וגם כל כך יפה ועדינה... קשה להאמין שאת אימא לתינוק."

"איזה מחמאות, אני עוד אחשוב שאתה מנסה להתחיל איתי מנשה." צחקתי בקלות דעת מוחמאת בעל כורחי.

"חלילה, סתם קשקשתי שטויות." ענה וצחק גם כן ואחר כך הרצין והעביר את קצה אצבעו בליטוף, קליל כמגע כנפי פרפר, על לחיי. "כמה את יפה." אמר ועיניו נעשו עצובות מעט, "יפה כמו נסיכה מהאגדות. את צריכה אביר שישגיח עליך אנושקה." רפרף בקלילות את אצבעו על גב כף ידי.

"אבל אין לי אביר, אולי אתה מוכן להיות האביר שלי דניאל?" חייכתי אליו בגנדרנות, מפלרטטת איתו כאילו הייתי שוב נערה צעירה וחסרת דאגות.

הוא לא נענה לחיוכי, משך ממני את ידו בחטף וטמן אותה בחיקו. "אל תצחקי ממני ענת." אמר חרש וארשת של עלבון הסתמנה סביב שפתיו שרק לפני רגע צחקו בחוסר דאגה.

"אני לא צוחקת ממך, אני צוחקת אתך." פייסתי אותו, מופתעת להיווכח שהוא מתייחס להתבדחות שלי ברצינות כאילו היה גבר רגיל שמתעניין בנשים.

"את יודעת שבאמריקה חייתי עם בחורה?" סיפר לי פתאום, כמו רצה להסביר לי את תגובתו המפתיעה, "אהבתי אותה מאוד, וגם היא אהבה אותי, כמעט שהתחתנו." התוודה.

"באמת?" השתוממתי, "אבל הרי אתה... חשבתי שאתה הומו?"

"יש כל מיני סוגי הומואים, רובם הם כמו ניסו, לא מסוגלים ולא רוצים להיות עם נשים, אבל יש כאלו שכן יכולים, זה גם עניין של תקופות, לפעמים רוצים יותר, ולפעמים פחות."

"לא ידעתי." הודיתי, "נו, אז למה לא התחתנתם בסוף?" חקרתי בסקרנות.

הוא משך בכתפיו. "לא יצא, תקופת הנשים שלי נגמרה לפני שהספקתי להתחתן."

"מסכנה." אמרתי בצער, חשה הזדהות רבה עם אותה בחורה אלמונית, "היא בטח הייתה מאוד עצובה."

הוא חייך בסלחנות. "כן, אחרי שנפרדנו היא הייתה עצובה מאוד, בכתה ודברה על התאבדות, אבל התגברה. עכשיו היא מאושרת, יש לה ילדים חמודים ובעל שאוהב אותה. מי שלא התגבר זה אני, היא התקדמה והמשיכה הלאה ואני חזרתי לארץ, בדיוק אותו הומו דפוק שהייתי לפני שעזבתי." אמר בתיעוב מריר, מפתיע בכנותו.

מעולם לא עלה בדעתי שהוא שונא את עצמו עד כדי כך. הייתה לי הרגשה שהוא מצטער על עצם קיומו וזה הדהים אותי, עד היום גברים נראו לי תמיד כל כך בטוחים ומרוצים מעצמם. גם אם היו רחוקים משלמות הם תמיד עשו רושם שהם שלמים לחלוטין עם עצמם ונטולי כל חוש ביקורת עצמית.

נשים לעומתן היו הרבה פחות בטוחות בעצמן, גם היפות שבהן היו תמיד מודאגות מהופעתן. נשים תמיד התנצלו וחששו שהן לא אימהות מספיק טובות, שהן לא עושות מספיק בבית, או בעבודה, ותמיד היו בטוחות שהן לא רזות מספיק, לא יפות מספיק, לא מתאמצות מספיק, והאשימו קודם כל את עצמן כשמשהו בחייהן השתבש. גברים לעומת זאת התנערו בקלות רבה מאחריות, והטילו תמיד את האשמה על אחרים, בעיקר על הנשים בחייהן. אריק למשל טען לא פעם שאני זו שפיתיתי אותו, ולאחרונה החל לטעון במרירות שבגללי הוא תקוע ושאם לא הייתי משליכה את עצמי עליו ונכנסת בחוסר זהירות להיריון חייו היו קלים יותר. הויכוחים חסרי הטעם האלו על מה שהיה נגמרו תמיד במריבות. הוא היה מסתלק בכעס, ומשאיר אותי עם הילד ועם כאב ראש שנבע ממתח ומעלבון.

"כנראה שגם אצל אריק נגמרה התקופה הנשית מיד אחרי שהתחתנו." אמרתי, "אבל הוא כל כך פוחד מההורים שלו... אני לא חושבת שהוא יעז להתגרש ממני כל זמן שהם חיים."

"ומה אתך? מה את רוצה? דחוף לך להתגרש ממנו?" הביט בי מנשה במבט חודר, "יש לך כבר גבר אחר?"

"לא." אמרתי, והאדמתי ממבוכה, כי עד היום בכלל לא חשבתי על הגבר שיבוא אחרי אריק. אי שם, עמוק בתוכי, ידעתי שיום יבוא ובחיי יזרח גבר אחר במקומו, אבל מישה היה עדיין כל כך צעיר ותלוי בי, והכאב על הבגידה של אריק היה עדיין טרי מידי.

עד לרגע שמנשה נגע בלחיי באצבע מהססת היה הגבר שיחליף את בעלי חבוי אי שם בעתידי, עתיד רחוק כל כך עד שלא היה טעם להרהר בו. גופי עדיין לא התאושש ממאמץ הלידה ורק לאחרונה סיימתי לגמרי את עניין ההנקה, אפילו המחזור החודשי שלי לא הסתדר כראוי... יש לך עוד זמן לחשוב על רומנטיקה וגברים, אמר החלק השפוי וההגיוני במוחי, מנסה להתעלם ההלמות הדופק המתגברת פתאום ברקותיי ובפרקי ידי, דוהרת בין ירכי, במקום המוצנע ההוא שכבר זמן רב מידי לא נגעה בו יד אחרת מלבד ידי שלי.

"דניאל מנשה?" הצצתי בעיניו הכהות שהיו סגורות למחצה כאילו היה שקוע במחשבות, וניסיתי לנחש מה חולף במוחו. הוא היה שונה כל כך מאריק שלמדתי לקרוא בקלות, מנשה היה מבוגר יותר, גדול ומוצק יותר, גבר מסתורי, אבל יציב וחזק. גבר בגברים, משענת איתנה לאישה ענוגה. בניגוד לאריק ולניסו לא ניכר בו שום סימן שהחשיד אותו בנטייה לבני מינו, לא היה בו אפילו לא שמץ של גנדרנות, או עידון נשי.

"מה?" שאל בלי להביט בי, "מה רצית ענת?"

"רציתי לדעת אם אתה מעדיף שאני אקרא לך דניאל או מנשה." הנחתי קלות יד אגבית על אמת ידו השזופה והשרירית.

"עדיף מנשה, ככה לא יהיה בלבול ביני לניסו." אמר, וקם בפתאומיות, אחז במרפקי והוליך אותי למרפסת שלי שעדיין לא הייתה נאה ושופעת צמחייה כמו זו של ניסו, אבל נראתה טוב יותר מאשר בפעם הראשונה בה נכנסתי אליה.

"תראי איזה יופי." הסב את תשומת ליבי לשמש השוקעת, "תראי איך השקיעה צובעת הכול בזהב." הצביע בתנועה מלכותית על העצים שניצבו כחומה לאורך הכביש הראשי, מגנים על רחובנו מהשאון והפיח.

"באמת יפה." אישרתי בהכרת תודה, וכמעט נשענתי עליו קלות, כתפי כבר נסמכה לכתפו כשקול בכי תובעני של ילד עייף פרם את השקט הזהוב של שעת השקיעה מפר את השלווה האינטימית ביני לבינו.

מיד אחר כך התפרץ ניסו פנימה, מישה הבוכה מפרכס בזרועותיו. "זהו, גמרנו לשחק," הודיע לילד המייבב, "ועכשיו הגיע הזמן למקלחת ולארוחת ערב." הכריז, "ואחר כך הולכים לישון." הנמיך את קולו והניח את בני  בזרועותיי.

"ואיפה אבא שלו?" שאלתי, מוקנטת מעט, מרגישה כאילו גזלו ממני במרמה דבר מה שכמעט היה שלי וגז לפתע. דקה אחר כך התנחמתי בלחי רכה וריחנית שהתרפקה על כתפי, ובתחושת האושר שהסבו לי הידיים הדביקות והשמנמנות שנכרכו באהבה על צווארי.

"אריק הסתלק לאיזה פגישה." רטן ניסו, שגם הוא היה מאוכזב, אבל בניגוד אלי הוא לא זכה לנחמה של גוף חמים רך ונותן אימון שהתרפק עליו.