עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. היצור

1. חרטות
אני אדם כבד ועצוב, תמיד הייתי כזה - רציני, כבד פה, בעל גוף גדול ומגושם, - די אירוני שדווקא יצור כמוני, בן אדם לא חינני בעליל, נמשך לצעירים דקים ומלאי חן, ונהנה להקשיב לאנשים שדיבורם רהוט ושוטף וגישתם לחיים קלילה ומלאת הומור.
כשהייתי צעיר הסתרתי את ההערצה שלי ליופי הגברי ואת הכמיהה שלי לחיים שונים מהחיים שחייתי. דיכאתי בגסות את הרצון שלי לאהוב גברים והדחקתי את רגשות המיאוס שלי ממילוי חובותיי כבעל, אב ומפרנס. זה כאב, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להתכחש לעצמי ולהעמיד פנים שאני כמו כולם.
אולי, אם הייתי נראה אחרת, מתנהג אחרת, הייתי יכול... לא. אחד שנראה כמוני ובא מהרקע המשפחתי שאני הגעתי ממנו – משפחה מזרחית, מסורתית ושמרנית – היה חייב ללכת בתלם, ולכן התחתנתי, הולדתי ילדים  - הדבר הטוב היחידי שיצא לי מחיי כסטרייט - והתחלתי לעבוד בעסק ההובלות של הדוד שלי.
שנים על גבי שנים חייתי כסוכן חשאי בתוך חיי, ואולי הייתי ממשיך בכך עד עצם היום הזה לולא איתמר שנכנס פתאום לחיי והפך אותם לגמרי.
אם לא הייתי מתאהב בבחור הזה, שגם היום המחשבה עליו גורמת לדופק שלי להתגבר, בטח הייתי ממשיך לגור עד היום בבית שבניתי עם אשתי, והייתי ממשיך להיות אדם מכובד עם משפחה, חברים ומקום בבית כנסת.
לרוע מזלי קצת אחרי שמלאו לי ארבעים ושבע איתמר סיים את הלימודים בתיכון והחליט שלפני הגיוס הוא ילך לעבוד קצת. אבא שלו שהוא קרוב משפחה של אבא של אשתי ז"ל - בעצם גרושתי, אבל אני עדיין ממשיך לחשוב עליה כעל אשתי - ביקש שאסדר לו עבודה, ואני שתמיד חסרות לי ידיים עובדות הסכמתי ברצון.
התאהבתי בו ברגע שהוא נכנס למשרד המרופט שלי וחייך אלי חיוך זוהר.  מהרגע הראשון הוא ידע שאני מוקסם ממנו ובקור רוח ניצל את חולשתי אליו כמיטב יכולתו. קראתי לזה מתנות, אבל היה ברור לשנינו שאני משלם לו תמורת הזכות לגעת בעורו החלק, לגפף את גופו הדק והחטוב, למצוץ את הזין היפה שלו.
ככל שנתתי לו יותר כסף ומתנות ככה גדל יותר התיאבון שלו, והיחס שלו אלי היה יותר מבזה ומשפיל. סבלתי ככל שיכולתי ולבסוף, אחרי חודשים שבהם התנודדתי בין גן עדן לגיהינום אמרתי לו שדי, אני לא מוכן יותר. הוא איים שיגלה הכול לדודה שלו, אשתי, ואני שלא האמנתי לו צחקתי בפניו והסתלקתי.
למחרת, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי מזוודה עם בגדי ארוזה ליד הדלת ואשתי עמדה על הסף, עיניה אדומות מבכי וביקשה שאסתלק מהבית.
לא התווכחתי, לקחתי את המזוודה שהכינה לי והלכתי. שבוע שלם ישנתי במשרד, מתרחץ במקלחת של העובדים, אוכל במזנון של תחנת הדלק ממול, מנסה להעמיד פנים שזו סתם מריבה בין בני זוג שתסתיים עוד מעט.
אחרי שאשתי נרגעה קצת היא ביקשה שאחזור הביתה כדי לדבר איתה. חזרתי, דברנו, ואולי, אם הייתי אומר שהכול שקרים ושאיתמר סתם המציא עלילות שווא עלי, היא הייתה מקבלת אותי חזרה הביתה, אבל אחרי ששיקרתי במשך עשרים וחמש שנים פתאום לא יכולתי עוד לשקר. הכחשתי שאילצתי אותו לקיים איתי יחסי מין - והיא האמינה לי כי ידעה שאני לא מסוגל לדבר כזה - אבל לא הופתעה יותר מידי כשהודיתי שכן, זה נכון, היה סקס ואני מעדיף גברים על נשים.
כשהראיתי לה את החוברות ששמרתי בסתר - לא יודע למה שמרתי את החוברות האלו, כיום כשיש אינטרנט בכל בית הן מיותרות. אני מניח ששמרתי אותם מטעמי נוסטלגיה - היא בכתה והטיחה בי מילים קשות והאשמות צודקות. לא היו לי תשובות, רק התנצלויות, זכותה הייתה לכעוס ואני הנחתי לה לפרוק עלי את זעמה. כשהודיתי שהיה עלי לעלעל בדפים המקומטים האלו כדי להתגרות מספיק לפני הסקס אתה היא השליכה עלי אגרטל ששרט את פני ואפילו אז לא ניסיתי לעצור בעדה, הרגשתי שזו זכותה ומגיע לי לחטוף.
פגעתי בה מאוד וצר היה לי על כך, אבל יחד עם זאת חשתי הקלה עצומה כשסוף סוף יכולתי להגיד לה את האמת ולהפסיק להעמיד פנים. אחרי השיחה הזו היה ברור שעלי לעזוב. השארתי לה הכול, לקחתי רק את הבגדים והמחשב שלי והלכתי.
הסכמתי לכל הדרישות שלה, שילמתי מזונות לילדים למרות שהיא לא הרשתה לי לראות אותם, ולא גיליתי לאיש מהמשפחה - לא שלי ולא שלה -שאני הומו. אני מניח שכולם חשבו שהיא תפסה אותי בוגד בה עם מישהי ולכן העיפה אותי מהבית, אבל העובדה היא שעד שפגשתי את איתמר לא הכרתי את אף אחד מהגברים העצובים שעשיתי אתם סקס בגן, וגם לא רציתי להכיר. שמרתי את כל רגשות החיבה והאהבה שלי רק לאישה ולילדים, אומר לעצמי שזה רק סקס וזה לא נחשב, זה כמעט כמו להביא ביד וזו לא בגידה.
הפסיכולוג שלי אמר שבתקופה הזו הפרדתי בצורה לא בריאה בין סקס לאהבה, ושהתאהבתי בצורה פראית כזו באיתמר כי רציתי להיתפס. אולי הוא צודק, לא יודע.
אחרי הגירושים הענשתי את עצמי - הלכתי לגור בדירה מגעילה, חייתי בתנאים עלובים וקראתי לעצמי יצור, מוותר מראש על כל סיכוי לשקם את חיי. למזלי פגשתי את לייבו ששיפר קצת את ההערכה העצמית שלי ועם הזמן הפך מזיון סתמי לחבר אמת ובכל זאת לא הרשיתי לעצמי לחיות כמו בן אדם וכשהבנתי שאני מתחיל לפתח רגשות כלפיו ניתקתי איתו קשר וחודשיים לא ראיתי אותו ואז, ממש במקרה, עשיתי צילום חזה בגלל שפעת חזקה והתבשרתי שיש לי כתם חשוד על הריאה.
כל הסיוט של מחלתו של אבא שלי שמת בגלל סרטן ריאות חזר אלי, הוא חלה קצת אחרי שנישאתי והחל לגסוס בשנה שבה התחלתי לבגוד באשתי. תמיד הרגשתי שמותו האיטי והנורא היה עונש על הסטיות המיניות שלי. בהיגיון ידעתי שאלו שטויות, אבל רגשות האשמה שלי היו חזקים מההיגיון.
אחרי שגילו אצלי גוש בריאה ושלחו אותי לבדיקה בבית חולים הייתי משוכנע שעכשיו הגיע תורי ושאני עלול למות בודד ובלי אהבה והצלחתי לאזור די אומץ כדי לפנות ללייבו שיעזור לי.
הוא היה נהדר, חבר ובן זוג ומשענת. בלי התמיכה שלו לא הייתי מחזיק מעמד. אחרי הבדיקה ששללה, תודה לאל, גידול ממאיר התחלתי להשלים עם עצמי ועם מי שאני ועברתי לגור עם לייבו. זה לקח זמן ועד היום אני נתקף חרטה על כל מה שאיבדתי או לחלופין מצטער על הזמן שבזבזתי כשחייתי בארון, לפחות יש לי חברים ובן זוג מבין ואני יודע שאני לא לבד. 

אחרי הגירושים גרושתי חלתה בסרטן שד. למרות שהיא הפרידה ביני לילדים ולא הפסיקה לכעוס עלי ולהאשים אותי בכל הצרות שלה, כולל הסרטן, ברגע שגיליתי שהיא חולה עשיתי הכול כדי לעזור לה. אז גם גיליתי שהבת שלי יודעת שאני הומו, אבל הבנים לא. גיליתי להם את הסיבה האמיתית לגירושים שלנו רק בשבעה שלה.
זו הייתה אחת השיחות הקשות ביותר שניהלתי בימי חיי. הם היו אז חיילים בני עשרים ואחת. תאומים לא זהים, דומים למזלם לאימא שלהם ולא לי. שניהם היו עצובים ומבוהלים, והרגישו שכל העולם שלהם מתפורר סביבם. אימא מתה, אחותם הגדולה עומדת לעזוב בקרוב כדי להצטרף לבעלה בלונדון וכל מי שנשאר מהמשפחה שלהם זה אבא שהם לא ראו מאז שנעלם להם פתאום מהחיים כשהם היו בני חמש עשרה. אחרי הגירושים אימא שלהם סיפרה להם שאני לא מעוניין לראות אותם יותר. לא פלא שהם חשו שהתגרשתי גם מהם, לא רק מאימא שלהם, ושהם כעסו עלי מאוד.
"יפה מצידך שהגעת לפחות ללוויה." אמר לי ארז שתמיד היה חוצפן ונועז יותר מאלון השקט והביישן.
"כמובן שבאתי ללוויה ואני מתכוון לשבת אתכם שבעה, התגרשנו, אבל היא הייתה אימא של הילדים שלי ואני עצוב מאוד שהיא מתה. אתה יודע שמאז שאימא שלך חלתה התפייסנו ואני עשיתי הכול כדי לעזור לה, אפילו נסעתי איתה לשוויץ למרפאת הסרטן ההיא."
"אנחנו יודעים אבא." אמר אלון בקול רך, "ארז לא התכוון."
"כן התכוונתי." התריס ארז, "מה אתה מתחנף אליו? תפסיק להיות כזה הומו."
"הומו זה לא קללה ארז." אמרתי, כובש את כעסי.
"לא קיללתי, הוא באמת הומו."
"אז מה? זה לא עסקך ובטח לא עסקו." התפרץ אלון.
"אחי הומו וזה לא עסקי? בטח שזה עסקי שאתה מפדח אותי ככה."
"למה זה פדיחה שאחיך הומו?" התערבתי במריבה.
"כי זה פדיחה להיות אוכל בתחת." התרגז ארז, "מזל שאימא מתה והיא לא צריכה לדעת עליך."
"שתוק כבר." צעק אלון ועיניו נמלאו דמעות, "עדיף להיות הומו ולא ערס מטומטם כמוך." התנפל על אחיו וניסה לבעוט בו.
"ילדים, מספיק." קמתי והפרדתי ביניהם, "די לריב."
"אתה, אל תגיד לי מה לעשות." צעק ארז, "אני שונא אותך! אתה בכלל לא אבא שלנו!"
"גם אם אתה שונא אותי אני כן אבא שלך." אמרתי, "ואני תמיד אהיה אבא שלך ושל אלון בלי קשר לשום דבר שתעשו."
"אז למה עזבת אותנו?"
"בגלל אימא שלך, היא כעסה עלי מאוד ולא רצתה שאני אהיה אתכם בקשר."
"לנו אימא אמרה שאתה החלטת להתגרש לא רק ממנה אלא גם מאיתנו."
"זה לא נכון."
"אתה קורא לאימא שקרנית?" צרח ארז וגם עיניו, חומות וגדולות כעיני אימו, התמלאו דמעות זעם ותסכול.
"אימא שלך שיקרה לכם כי... כי... היו לה סיבות טובות לזה."
"מה? איזה סיבות?"
"היא חשבה שתהיה לי השפעה רעה עליכם."
"למה? מה עשית?"
"נפרדתי מאימא שלך אחרי שהיא גילתה שאני מעדיף גברים. זו הסיבה שהיא חשבה שעדיף שאני לא אפגש אתכם." הסברתי.
הם החליפו מבטים נדהמים. "גם אתה? לא יכול להיות... אבל..."
"כן, גם אני, ועכשיו אני גר עם החבר שלי וגם כל השכנים שלי והחברים שלי הם הומואים."
"אבל למה התחתנת?" צעק ארז, "למה שהומו יתחתן עם אישה ויביא ילדים הומואים? מה ההיגיון בזה?"
"כשהייתי צעיר לא היו לי הרבה ברירות, הייתי חייב להיות כמו כולם." התנצלתי, "ובאמת שאהבתי את אימא שלך, היא הייתה אישה נהדרת, חשבתי ש .. ניסיתי לשלוט בזה, אבל... אני באמת מצטער ארז."
"אל תבקש סליחה ממני, אני יצאתי נורמאלי, תבקש סליחה מאלון שהעברת לו את ה... הסטייה הזו." פלט ארז בתיעוב ויצא מהחדר, דופק בכוח את הדלת.
נותרתי עם אלון שישב על המזרון, ברכיו משוכות אל חזהו, ונעץ מבט ברצפה.
"סליחה אלון." אמרתי, "לא ידעתי שזה עובר בתורשה, אם הייתי יודע אז... לא יודע מה הייתי עושה, כשהייתי בגילך לא היה לי אומץ לספר שאני הומו, בקושי הבנתי בעצמי שזה מה שאני, הכול היה אחרת פעם."
"אני יודע." אמר אלון, "זה בסדר, לא אכפת לי. אני לא מצטער שאני הומו."
אתה עוד תצטער חשבתי לעצמי, אבל שתקתי והתיישבתי לצידו, עייף מאוד ועצוב.
"תגיד אבא, אני אוכל לבוא להיות אצלך כשארז מביא את החברה שלו לביקור, לא נעים לי להפריע להם בחופשים."
"בטח." אמרתי, "אין בעיות." וסוף סוף יכולתי לחבק את הבן שלי.
שמור     בטל
2. מונוגאמיה
אני לא בן אדם מונוגאמי, לא יודע אם זה בגלל שאני גבר, או הומו, או סתם חרא של בן אדם, אבל עובדה שאף פעם לא הסתפקתי ביחסי מין רק עם אדם אחד. כשהייתי נשוי לאישה היה לי תירוץ טוב לבגידות שלי - היא אישה ואני רוצה גם גברים - אבל גם אחרי שהתחלתי לחיות עם לייבו שאני באמת אוהב ונהנה להיות איתו המשכתי להסתכל על אחרים וגם לפנטז לפעמים, ובסופו של דבר בגדתי גם בלייבו.
לא שלא הזהרתי אותו מראש, אמרתי לו שאני אוהב אותו ורוצה לחיות רק איתו, אבל מידי פעם אני נמשך לבחורים צעירים מידי בשבילי.
כשרק התחלנו לגור יחד הוא אמר שזה בסדר - בטח חשב שאני סתם מקשקש ולא לקח אותי ברצינות - אבל התכוונתי למה שאמרתי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב ולכן החלטתי להיזהר ולא להניח לעצמי להתפתות, מחקתי את הכרטיס שלי באטרף ולא נכנסתי לשם יותר. בין כה וכה היה לי די עם השיגעון הזה של הסטוצים, וגם לגן לא התחשק לי ללכת יותר, לא כשיש לי דירה מסודרת וחבר נחמד ואוהב...
בשנה הראשונה שלי עם לייבו הייתי רק איתו והייתי מאושר, אבל אז פוגי הגיע ושוב מצאתי את עצמי מתפתה.
מצחיק שמי שהביא אלינו את פוגי היה דווקא נועם, האקס של לייבו. מצחיק כי ברור היה שהם עדיין נמשכים זה לזה. לא יכולתי אפילו לקנא, או לכעוס, מפני שנועם - שהוא בחור ממש יפה - היה כל כך אומלל ומדוכא עד שאי אפשר היה לא לנסות לנחם אותו קצת.
מהרגע הראשון שראיתי אותו חיבבתי אותו ודאגתי לו, לא הבנתי אותו ולא ידעתי מה הבעיה שלו - כנראה שיש לו מין דיכאון, או נטייה להרס עצמי או משהו כזה - אבל באמת חיבבתי אותו, וגם את פוגי, השותף החדש שלו לדירה, שהיה כל כך תמים, ומבוהל ומוקסם בצורה מתוקה מאוד מהקעקוע שלי.
גם הקעקוע זה סיפור. עשיתי אותו אחרי שהתברר שאני בריא ואין לי סרטן כמו שהיה לאבא שלי ז"ל. לייבו התחרפן מזה שבחרתי לי ציור של פגאסוס עדין כזה עם כנפיים של פרפר. פגאסוס מתחנגל הוא קרא לו ונדהם כשהסברתי לו שהציור הפנטסטי והעדין הזה מוצא חן בעיני דווקא בגלל שהוא נראה כל כך הומואי.
הקעקוע הקצת נשי הזה היה דרכי לרמוז שאני אולי נראה יצור מגודל, עבה ושעיר, אבל יש בי עוד דברים, חבויים אמנם, אבל הם ישנם, חלקים עדינים ופגיעים, צבעוניים, חלקים נשיים, דקים ולא הגיוניים, ופגאגסוס מסמל אותם.
פוגי החמוד לא צחק מהקעקוע שלי, הוא ליטף את הציור הצבעוני שעל זרועי והסמיק, ואם היה נוגע בי עוד קצת אז... התאפקתי והתאפקתי, לא אמרתי לו כלום ולא רמזתי שום דבר. לא העזתי, הוא זה שיזם הכול, הציע שיבוא לעבוד אצלי, התנדב לעשות לי מסג' אחרי שכולם יצאו מהמשרד, ובסופו של דבר... טוב, בסופו של דבר גמרנו ערומים על הספה במשרד.
לא הכרחתי אותו, שנינו רצינו שזה יקרה וזה באמת קרה והיה טוב, גם לי וגם לו. חשבתי שזה יהיה זיון חד פעמי ושאחר כך פוגי ימשיך הלאה, אבל הוא רצה אותי עוד פעם, ועוד, ואחר כך עוד פעם אחת... ברגע שתפסתי שיש לפוגי קראש עלי התחלתי להרגיש אשם ומודאג. פחדתי שיהיו בעיות ושבסוף כול הנוגעים בדבר יפגעו ויעלבו כמו שקרה עם גרושתי ולכן הלכתי ללייבו וסיפרתי לו הכול מיוזמתי.
הוא הקשיב בשתיקה, לא כעס ולא נפגע - הקפדתי להדגיש שעם פוגי זה רק סקס ושאני אוהב אותו מאוד - ורק שאל בדאגה אם אני מאוהב בפוגי ואם זה אומר שהכול ביני לבינו נגמר.
"אני מחבב אותו מאוד, הוא ילד חמוד אבל... זאת אומרת... הוא רק ילד לייבו. תשמע, אם אתה לא רוצה אותי יותר אני אלך, הבטחתי לך שברגע שיימאס לך ממני אני מסתלק."
"אל תדבר שטויות, בטח שלא נמאס לי ממך, אני אוהב אותך." אמר לייבו, "ובגלל זה אני מבין שבא לך לפעמים... שמידי פעם מתחשק לך לגוון קצת."
"אז אתה לא כועס?" הוקל לי.
"איך אני יכול לכעוס עליך אם גם אני... אתה יודע... גם אני מגוון לפעמים."
"עם נועם?"
"גם."
"ועם יוסי."
"כן, גם עם יוסי."
"אז סתם הרגשתי אשם?"
"אה... כן, סתם. אתה נראה נורא חמוד כשאתה מרגיש אשם, אבל לא הייתה לך סיבה."
"העיקר שאני נראה חמוד." צחקתי, "פוגי חושב שנועם מאוהב בך." הוספתי, שמח שאני יכול להגיד הכול בצורה גלויה ולהפסיק עם הסודות.
"הוא באמת עדיין קצת מאוהב בי, וגם אני מאוד אוהב אותו, אבל לטובתו אני מקווה שבסופו של דבר הוא ימצא מישהו בגילו לחיות איתו ושיהיה לו טוב איתו כמו שטוב לי אתך."
"גם לי טוב איתך לייבו, נוח לי אתך מאוד ואני אוהב לישון אתך, ולגור אתך ולדבר אתך והכל, אז למה... אני לא מבין למה אנחנו בוגדים?"
"כי ככה זה גברים, וחוץ מזה אם אתה יודע ואני יודע אז זו לא בגידה."
"הפסיכולוג שלי אמר שיחסי מין עם אחרים מהווה פגיעה באינטימיות הזוגית."
"הפסיכולוג שלך הומו?"
"לא, אני די בטוח שלא."
"טוב, אז הוא נודניק וחפרן."
"הוא חייב להיות, אחרת איך הוא יהיה פסיכולוג?"
לייבו צחק וחיבק אותי, ואז מעיין התעוררה והוא רץ אליה. הלכתי אחריו, עזרתי לו להחליף לה חיתול, שטפתי לה את המוצץ שנפל והחזקתי אותה כשהוא חימם לה בקבוק.
"היא כבר בת שנה, כמעט שנה וחצי, כמה זמן היא עוד תעורר בלילה? הילדה הזו מפונקת." התרגזתי, "ואימא שלה מפונקת עוד יותר."
"עד איזה גיל הילדים שלך התעוררו בלילה?"
"אין לי מושג. אשתי טיפלה בהם, אף פעם לא שמעתי אותם בוכים, כשהיא קמה אליהם בלילות אני ישנתי."
"אתה לא מתבייש?" נזף בי לייבו, "איזה מין בעל היית?"
"חרא של בעל כנראה, וגם לא אבא משהו, אבל ככה זה היה פעם, כשהייתי צעיר יותר."
"גם היום רוב העבודה נופלת על הנשים, אבל הבטחתי לסיגי שאני אעזור לה לגדל את הקטנה והאמת שאני די נהנה מזה."
"אתה מפנק אותה ואותי אתה מזניח." התמרמרתי.
"לא נורא, מצאת לך תחליפים."
"אף אחד לא יכול להחליף אותך לייבו, בטח לא ילד כמו פוגי. בקרוב הוא ימצא לו חבר בגילו וישכח אותי." ניבאתי וצדקתי.
פוגי הפסיק לעבוד אצלי ולבלות איתי על הספה, אבל לא בגלל חבר חדש, אלא בגלל יורי שחזר פתאום לראות את הבת שלו.
אולי, אם הוא לא היה מגיע בדיוק כשלייבו ויוסי החליטו לנסוע לאילת, זה לא היה קורה, אבל הם נסעו, ואני נשארתי בבית למרות שהם הזמינו אותי לבוא. יכולתי לנסוע אתם, אבל סירבתי כי לא הרגשתי נוח עם יוסי. לא שהיה לי משהו נגדו, אבא של פוגי הוא בן אדם נחמד, טוב מזג ועליז תמיד, אבל לטעמי הוא דומה לפוגי בצורה שמעוררת בי אי נוחות והעדפתי לא להתיידד איתו יותר מידי.
במקום להודות שאני לא רוצה לישון איתו באותו חדר במלון אמרתי שיש לי המון עבודה ושאני לא אוהב את אילת וסירבתי לנסיעה ויום אחרי שהם נסעו חזר יורי לארץ ומיד בא לראות את הבת שלו ונקלע למריבה עם גרושתו.
אחרי שיורי וסיגי הפסיקו לריב והכל נרגע הזמנתי את יורי לישון אצלנו וכמעט מבלי משים הנחתי לו לפתות אותי לעשן ולשתות אתו, וכשפוגי בא לראות מה קורה אתנו גם הוא נמשך איכשהו לכל הסיפור ונשאר איתנו.
מה שקרה איתי ועם יורי קרה רק פעם אחת, זה הכול, אבל זה היה מספיק כי בלילה הזה הצלחתי סוף סוף להיות פסיבי, מה שעלה לי ביוקר מפני שמאז פוגי התחמק ממני ולא רצה אותי יותר.
הייתי אמור להרגיש הקלה, להיות מרוצה שהוא השתחרר מהקראש הלא בריא שהוא פיתח כלפי, אבל האמת שהייתי קצת עצוב. התביישתי בזה שהתגעגעתי אל הילדון הזה ונאבקתי בעצמי, מתאפק לא לנסות להחזיר אותו אלי ובלסוף אחרי כמה לילות של נדודי שינה התגברתי על הפרידה ממנו, (מוכיח לעצמי שאחרי שהתגברתי על איתמר ועל הגירושים שלי אני יכול להתגבר על כל דבר), אבל עד אז היו לי כמה ימים עצובים שבהם שאלתי את עצמי אם חציית המכשול הזה שחסם אותי עד היום שווה את אובדנו של פוגי.
עד היום אין לי תשובה על כך, אני מניח שכן, אבל לך תדע.
אחרי שיורי הצליח להחדיר את הזין היפה שלו לתוכי ואני הבנתי שהשד אינו נורא כל כך, לא רק שלא נורא אלא בעצם נעים מאוד, חזרתי ללייבו וסיפרתי לו הכול.
"דווקא יורי?" הוא שאל בקנאה, מפני שגם הוא ניסה ונכשל. הוא היה הראשון שפניתי אליו כשהחלטתי שאני רוצה לנסות לדעת איך מרגישים כשמקבלים  זין, אבל איתו זה לא הלך. ניסינו מספר פעמים ותמיד נאלצתי להפסיק באמצע כי כאב לי נורא. לייבו הסביר לי שזה מעצור נפשי, לא גופני, ושהכל בראש שלי, אבל זה לא עזר, לא הצלחתי איתו ודי.
"למה דווקא יורי? הרי אתה בכלל לא מכיר אותו."
"נכון, אני כמעט לא מכיר אותו."
"והוא מזדיין גם עם נשים, הוא לא היה רק עם סיגי אלא גם עם אחרות."
"כן, שמעתי."
"והוא בכלל לא יהודי, סיגי אמרה שהוא לא עשה ברית מילה."
"אני יודע לייבו, ראיתי את הזין שלו וגם הרגשתי."
"גם העברית שלו לא משהו, לא שהוא מדבר הרבה, אבל כשהוא מדבר אז מיד מרגישים שהוא לא משלנו."
"נכון. גם אני שמתי לב לזה."
לייבו מסתכל עלי מהורהר, "בסוף הצלחת דווקא עם גבר זר שאתה לא מכיר ושהוא גם דו מיני, וגם לא יהודי, וגם סתם אחד... טוב, כנראה שיש בזה איזה סוג של היגיון."
"היגיון משונה, אבל ככה הראש שלי עובד." הסכמתי איתו.
"רואה, אמרתי לך שהכול בראש." התחיל לייבו לגחך.
"כן, צדקת, אבל מאז שזה קרה פוגי לא רוצה אותי יותר."
"עדיף ככה."
"אני יודע, נהנית באילת?"
"אהה.. לא משהו. יוסי נדלק על איזה צרפתי אחד והיה איתו כל הזמן... חוץ מזה התגעגעתי אליך מאוד, וגם לקטנה."
"גם אני התגעגעתי לייבו, אני ומעיין התגעגענו אליך ביחד."
"איפה היא?"
"בשעה כזו? היא ישנה כמובן, אבל אני עוד ער. בוא ותראה לי עד כמה התגעגעת אלי."

3. הביצה
אף פעם לא הייתי בחור יפה וככל שהתבגרתי יותר נעשיתי פחות יפה. כל זמן שהייתי נשוי זה לא ממש הטריד אותי, אולי ציער אותי מעט כשהייתי מביט בראי, אבל כשהייתי צעיר לא חשבתי שגבר צריך לדאוג יותר מידי בגלל הצורה שלו. רק כשהתחלתי לחיות כהומו הבנתי שהדמיון שלי לאבא שלי ז"ל – דמיון חיצוני שהלך והתגבר כחלוף השנים - עלול להוות מכשול רציני. לפעמים הייתי מביט בעצמי כשהתגלחתי, חושב על אבא שמת כשהיה בן חמישים ומשהו בסך הכול, ומתפלא שוב עד כמה נעשיתי דומה לו אחרי שמלאו לי שלושים וחמש ואחר כך עוזב את המראה ושוכח מהצורה שלי עד הפעם הבאה שנתקלתי בעצמי בראי. 
עד גירושי לא הייתי מודע לחשיבות העצומה שיש למראה החיצוני על חיי המין של ההומו המצוי ועד שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מידי, הייתי מחוץ לארון וכל פעם שרציתי מישהו נאלצתי לספוג עלבונות ודחיות שדיכאו אותי מאוד.
אחרי שלייבו ואני נעשינו זוג התיידדתי עם סיגי שעזרה לי מאוד בנושא ובעידודה הנלהב עשיתי מאמץ לשדרג את עצמי - התחלתי ללכת לחדר כושר, ניסיתי לרזות, גילחתי את שער ראשי, עשיתי קעקוע והתחלתי להשקיע בבגדים.
זה עזר מעט, לא ממש, אבל היה קצת שיפור. אולי הייתי צריך להשקיע קצת יותר מאמצים, יותר דיאטה, מאמן כושר פרטי, אולי הסרת שיער בלייזר, שמעתי שיש כאלו שאפילו עושים ניתוחים פלסטיים כדי להיראות צעירים יותר. מצד שני אני לא מאמין שפוגי נדלק עלי כי טרחתי לקנות ג'ינס ממותג, הרי הוא עשה את כל המאמצים להוריד אותם מעלי.

לייבו צחק כשהתייעצתי בו בקשר למראה הבעייתי שלי ואמר שבעיניו אני בסדר גמור כמו שאני עכשיו, ושאין דבר יותר סקסי מגבר שמקבל את עצמו כמו שהוא ולא עושה סיפור גדול מהמראה שלו.
נו, טוב. לו היה קל לדבר, כשאתה נראה טוב כמוהו הכול פשוט יותר. בכל זאת החלטתי לקבל את העצה שלו ולהשלים עם מה שאי אפשר לשנות. ככה זה בחיים וצריך להפסיק ללכת עם הראש בקיר. אמרתי לעצמי שאם בן הזוג שלי מרוצה ממני ומקבל אותי כמו שאני אני אהיה טיפש אם אציק לעצמי בגלל משהו שאני לא יכול לשנות. צא מהסרטים אשר שחתי לעצמי, הגיל שלך הוא עובדה קיימת שאין טעם להסתיר, וגם הצורה שלך היא משהו שנקבע בגנים שלך, ככה זה ודי.
אחרי השלישייה שעשינו עם יורי פוגי התנתק, לא רק ממני אלא בכלל. הפסיק לעבוד איתי ובקושי ראינו אותו. הלך לעבוד בבית חולים ככוח עזר, עזב את המכללה ולימודי המחשבים והתחיל ללמוד פיזיותרפיה. את רוב הזמן שלו הוא בילה בבית החולים והגיע הביתה לעיתים רחוקות, כדי לישון או לזיין. אי אפשר היה להאמין שזה פוגי התמים והביישן של פעם. הוא פתח כרטיס באטרף ונעשה מלך הסטוצים של הביצה הקטנה שלנו ופתאום התחילו כל מיני גברים לעבור בסך בחדר המדרגות שלנו בדרכם למיטה שלו.
אפילו אבא שלו שבנעוריו היה שובב לא קטן ואי אפשר היה להגיד עליו שהוא שמרן הזדעזע והתמלא דאגה לנוכח השינוי שחל בילד.
"אפשר לחשוב שאתה היית טוב יותר." אמר לייבו, "וגם כיום לא חסר לך כלום." הוסיף בחיוך. הם הסתכלו זה על זה וצחקו, גורמים לי לחוש קצת מיותר.
אני הראשון שיודה שיש יתרונות ליחסים פתוחים, אבל לפעמים - גם כשיש גם לך מישהו מהצד - הם גורמים לך לחוש נורא בודד ואפילו מיותר.
בתקופה ההיא, שהייתה תודה לאל קצרה למדי, הייתי מידי פעם עם יורי... לא יותר מידי פעמים כי יורי היה מן טיפוס כזה... כזה חמקמק... הסקס איתו היה אמנם טוב, אפילו מעולה, אבל אחרי שההתלהבות החרמנית הייתה נרגעת הייתי מרגיש משומש ומיותר והתגעגעתי לחיבוק שלייבו היה לאחרונה עסוק מידי מכדי לתת לי.
התקופה שבה פוגי השתרלל באטרף והפסיק לחבב אותי ולייבו העניק יותר מידי תשומת לב לחברו הוותיק לא הייתה תקופה טובה בחיים שלי. 

אחר כך פוגי נרגע והביא אלינו את נדב, מציג אותו כחבר שלו. בהתחלה היה רושם שנדב הוא בחירה מוצלחת - בחור נחמד, לא גנדרן מידי ולא צעיר מידי, בן אדם יציב, לא אוחצ'ה מעוצבת כמו מילי ורוני אלא גבר בוגר ורציני.
פוגי נראה מאושר מאוד איתו, מצעד הגברים החרמנים מאטרף חדל והכל נראה ורוד עד שאחרי כשלושה חודשים של יחד מאושר נדב התחיל להשתעמם כנראה ופתאום שמעתי שמועות שלא מצאו חן בעיני.
ראשית הוא ניסה לנשק את נועם שגילה די בגרות ותבונה ודחה אותו - למרות שהודה שהיה לו חשק... אבל החברות עם פוגי הייתה חשובה לו יותר – אחרי שנועם לא הסכים נדב לא אמר נואש ושוטט בין כל שוכני הביצה שלנו, מנסה להכיר לעומק כל אחד ואחד מהם.
גם אחרי שלייבו דחה אותו בטענה שהוא לא מזיין חברים של חברים הוא המשיך הלאה במסע הציד שלו. לא הופתעתי לגלות שהוא פנה למילי ולרוני הצעירים וקלי הדעת. להם לא היו עכבות מוסריות, אבל הם בכל זאת סירבו לו מטעמי אי התאמה גופנית וחוסר משיכה לבחורים שעירים וכהים. יורי היה פחות בררן – אחרי הכול הבחור זיין גם נשים - ולא ממש התמוטטתי מתדהמה כשנתקלתי שלא בטובתי בנדב וביורי יוצאים יחד מהמקלחת כשהם ערומים ורטובים, וקצת מסטולים.
כמה ימים אחר כך, כשפוגי היה בתורנות, נדב ניסה לגשש גם אצלי אם יש מצב לסקס. אחרי השמועות ששמעתי עליו לא התפלאתי יותר מידי, אבל נפגעתי מאוד כשהוא אמר, עוד לפני שהספקתי לדחות אותו בתוקף, שהוא מת להרגיש את הזין שלי בתנאי שזה יהיה בסוד כי הוא לא רוצה שידעו שהוא היה עם אחד כמוני.
"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" שאלתי, מתאפק לא לדחוף אותו מעלי בגסות.
"נו, אחד כמוך, גם ויאז'ה וגם דוב כזה." הסביר נדב בלי שמץ בושה.
"זה מה שמטריד אותך? שהתדמית שלך לא תיהרס? וזה שפוגי יגלה שאתה בוגד בו ועוד עם החברים שלו לא מפריע לך?" שאלתי בלי לנסות להסתיר את התיעוב שחשתי בגללו.
הוא לא הוטרד בגלל רגשותיי, "אתה לא תספר לו אשר, נכון? אני יודע שלא תספר." גיחך נדב שכמו תמיד היה מעט מסטול - הוא עישן חשיש כל יום ותמיד ריחף קצת - אין לי מושג איך הוא הצליח ללמוד באוניברסיטה ולעבוד כמלצר במצב הזה.
"אני לא אספר לו, אבל אתה כן. אם לא תיפרד ממנו עוד השבוע אני אספר לו הכול." איימתי.
"בחייך, הוא לא יאמין לך, אף אחד לא יאמין שרציתי לזיין יצור כמוך." צחק נדב בפרצופי. היה ברור שבעיניו אני לא בן אדם עם רגשות כמותו אלא סתם יצור זקן, מכוער וחסר חשיבות.
"אולי, אבל הוא כן יאמין לאחרים. אם נספר לו שהצעת הצעות דומות גם למילי ולרוני, וגם לנועם וללייבו, ושהזדיינת עם יורי... ואל תגיד שזה לא נכון, ראיתי אתכם."
נדב החמיץ פנים, מלמל קללות מגונות בכל מיני שפות, וכבר למחרת נפרד מפוגי והסתלק.
חוץ מפוגי המסכן אף אחד לא התגעגע אליו. חשבנו שהוא יהיה עצוב יום יומיים ויצא מזה, אבל הילד נכנס לדיכאון כבד, ובסופו של דבר לא הייתה לנו ברירה אלא לספר לו את האמת. לא את כולה, אבל את רובה. זה לא שימח אותו, אבל לפחות הוא הפסיק לבכות בגלל נדב והצליח להעמיד פנים שהוא נהנה במסיבת ההפתעה שארגנו לו לכבוד יום הולדתו.
למרות הכאב שנגרם לו הסיפור עם נדב הועיל לפוגי, גרם לו להתבגר ולהבין את עצמו יותר. הוא אפילו הצליח לסלוח לי שאני פחות אקטיבי מכפי שהוא ציפה ממני ולזמן מה זכיתי ליהנות שוב מהגוף הצעיר והחלק שלו.
לשנינו היה ברור שזה רק סקס בין חברים, ושאני מבוגר מידי בשבילו, אבל היה לנו נעים יחד גם אם זה היה רק משהו זמני.
אחר כך הוא פגש את עמית ואחרי שהם החליטו לגור יחד פוגי עשה צעד נבון מאוד וחזר לדירה הישנה של סבתא שלו כדי להתרחק קצת מהביצה ההומואית ולבסס את הקשר שלו עם עמית בלי הפרעות.
זה היה צעד נבון מאוד למרות שאני לא חושב שעמית היה טיפוס בוגדני כמו נדב. הוא היה בוגר יותר ורציני הרבה יותר, אחרי הכול הוא היה דוקטור, אבל בכל זאת כמו שלא שמים מכשול בפני עיוור לא נותנים לזוג הומואים צעירים לגור בביצה, ככה עדיף.
לפני שפוגי ועמית עזבו הם כינסו את כל השכנים לארוחת ליל שישי משותפת אחרונה והודיעו שהם רוצים לעשות בסוף השבוע הבא מסיבת פרידה ענקית ולהזמין אליה את כל מי שהם מכירים.
"ותביא גם את הבן שלך, אם הוא יוכל להשתחרר מהצבא." אמר לי פוגי בנדיבות בזמן שתכננו את המוזיקה, הכיבוד והקישוטים למסיבה, "הייתי שמח להכיר אותו."
"כן, תביא אותו אשר." אמרו כולם, "אתה כל הזמן מספר עליו, אבל אף אחד עוד לא ראה אותו."
"הוא דומה לך?" שאל יוסי בסקרנות.
"לא. תודה לאל, כל הילדים שלי דומים לאימא שלהם ז"ל."
"נו, די, תפסיק כבר." נזף בי לייבו, "אפשר לחשוב שאתה מפלצת."
"לא מפלצת אלא יצור." אמרתי בשקט, ככה שרק הוא שמע, ואחר כך התחמקתי חזרה לדירה שלנו שיורי כבר לא גר בה יותר כי הוא שוב נסע לביקור ברוסיה. שכבתי עצוב על המיטה, חושב על כמה מוזרים החיים שלי נעשו לעומת איך שהם היו פעם כשהייתי נשוי וסיפרתי לעצמי שאני בדיוק כמו כולם חוץ מהסטייה הקטנה הזו שגורמת לי לצאת מידי פעם לגן בלילה כדי לחפש זין.
אחרי חצי שעה לייבו נכנס לחדר השינה ונשכב לצידי. "מה קרה אשר?" שאל ונתן לי יד, משלב את אצבעותיו בשלי.
"כלום, סתם. אני אתגעגע לפוגי."
"הוא עובר לגור רק כמה רחובות מפה. אני בטוח שנראה אותו כל הזמן, וגם את החבר החמוד שלו."
"לייבו, די."
"מה די? מה עשיתי?" היתמם לייבו.
"בינתיים כלום, ואני מקווה שתמשיך ככה."
"אל תהיה מניאק, לא נגעתי בנדב הזה, ואתה?"
"חס וחלילה. מה לו וליצור קשיש כמוני?"
"ראיתי איך הוא מסתכל עליך, אל תגיד שהוא לא הציע לך הצעות."
"כן, אבל רק בתנאי שאף אחד לא ידע שהוא התפדח והזדיין עם ויאז'ה שעירה כמוני."
"אוי, אשר! באמת, תפסיק לרדת ככה על עצמך, נדב היה אידיוט, בעיני אתה בסדר גמור."
"כן, כל כך בסדר עד שאתה מזדיין יותר עם אחרים מאשר איתי."
"חשבתי שלא אכפת לך, כאילו שלך אין זיונים מהצד."
"לא, כבר אין."
"בחייך, מה? אין אף אחד?"
"לייבו, תסתכל עלי טוב, אני בן חמישים ושלוש, אני שמן ושעיר, וכבר מזמן אני לא יכול להעמיד את הזין יותר מפעם אחת ביומיים. מי ירצה אותי בכלל?"
"אני תמיד ארצה אותך אשר. נו, די, תפסיק, אתה עושה לי רגשות אשמה."
"למה? אתה לא אשם בצורה שלי ולא בגיל שלי. אני יצור זקן ומכוער, אלו החיים ודי."
"גם אני כבר עברתי כבר את הארבעים אשר, וגם אני צריך מידי פעם עזרה של ויאגרה, זה לא אסון כזה גדול."
"אתה צודק, לא נורא להזדקן כשיש לך בן זוג, לפעמים זה אפילו נחמד להפסיק לרוץ כל הזמן ולנוח קצת, אבל כשאתה לבד זה עצוב."
"אתה לא לבד אשר, אתה איתי."
"לא ממש לייבו, אני אתך, אבל בזמן האחרון אתה לא איתי. מאז שיוסי חזר אתם כל הזמן יחד... לא אכפת לי שאתה והוא... שאתם מבלים במיטה מידי פעם, אבל הוא סוחף אותך לכל מיני בילויים ומסיבות ביצתיות כאלו ש... אני עייף מזה לייבו, פשוט נמאס לי. בהתחלה כל העסק הזה של יחסים פתוחים היה מלהיב ונהניתי מאוד מהחידוש ומהזיונים, אבל לאחרונה התעייפתי מהבלגן המסריח הזה."
"ככה זה אצל הומואים, מי שגר בביצה שלא יתפלא אם הוא מריח סרחון מידי פעם." אמר לייבו, קצת בכעס, "תעשה מה שטוב לך אשר, אבל אני עוד מספיק גבר כדי ליהנות מסקס ואני לא מתכוון להפסיק לזיין ולחגוג כל זמן שיש לי כוח ועומד לי."
"בסדר, תעשה מה שאתה מבין." אמרתי. לקחתי את הכרית שלי ועברתי לישון בחדר האורחים.


אין תגובות:

פרסום תגובה