ב. תום

שמור     בטל 5. הכל צריך להסביר לך?

"למה אני?" התמרמרתי, "הוא הקרוב משפחה שלך, לא שלי, וחוץ מזה הוא לא ילד קטן, שילך לחפש לבד דירה, למה הוא צריך ליווי?"

"תום, באמת, הכל צריך להסביר לך?" התרעם סמי, "הוא צריך ליווי כי הוא לא מכיר את הסביבה, עד שהוא ימצא את הכתובת שהמתווכת ההיא נתנה לו הוא עוד ילך לנו לאיבוד, וחוץ מזה, גם אם הוא יגיע בסוף, הוא בחיים לא שכר לבד דירה, אחרי כל השנים האלה שהוא היה נשוי אין לו מושג על מה להסתכל ואיך לבחור דירה מתאימה, לא היית שולח ילד לשכור לבד דירה, נכון?"

אבל גם אני עוד ילד, רציתי להגיד, וגם אני לא יודע כלום לבד... רציתי ושתקתי כי סמי שהניח יד כבדה על כתפי ונתמך בי לפני שעשה מאמץ וקם מהכורסה בדרכו למיטה לנום את שנת אחר הצהרים אמר שרק עלי הוא יכול לסמוך, והוא בטוח שאני אדע איך להשגיח על הילד של דוד איציק המסכן.

"למה דוד איציק המסכן?" התפלאתי, "בכלל לא ידעתי שיש לך דוד איציק?"

סמי נאנח והסביר שדוד איציק הוא בעצם הדוד של גרושתו, והוא מסכן גם כי הוא מת צעיר, ומילא זה, אלא שלפני מותו בגיל צעיר מידי הוא היה נשוי לדודה סימה, אימא של בצלאל, שקראה לו ככה למרות מחאותיו של דוד איציק שרחמנות על הילד על שם סבא שלה שהיה רב בעיר קלן, ונספה מסכן, בשואה.

"דודה סימה היא גברת ייקית רבת מרץ ותושיה. אשת אשכולות, משכילה, ואינטליגנטית להפליא." סיפר סמי, והוסיף שהיא גם אישה נאה מאוד, אפילו היום, אחרי שעברה את גיל שבעים, אבל כמו לייקיות רבות יש לה כישרון יוצא מגדר הרגיל למרר את חיי כל קרוביה מרוב דאגה לטובתם, בעיקר של אלה ממין זכר. "אני לא אתפלא בכלל אם בגללה צלי הלך וחזר בתשובה בגיל כל כך צעיר, התמכר לשטויות הדוסיות האלה ועוד הלך והתחתן עם הקלפטע הזו שהם שידכו לו."

"נולדו להם ילדים?" התעניינתי.

"כן, שלושה, או ארבע? לא יודע בדיוק, ורק אלוהים יודע איך הם פרנסו אותם."

"מה שמפליא אותי זה איך הם נולדו בכלל כי צלי... זאת אומרת... נדמה לי שהוא לא בדיוק בקטע של נשים."

"זה באמת לא העסק שלנו להוציא אנשים מהארון." נזף בי סמי בצדקנות מרגיזה, "אני עוזר לו רק כי הכרתי אותו עוד כילד וחיבבתי מאוד את אבא שלו ז"ל."

"איזה מין ילד הוא היה?"

"ילד נחמד דווקא, ביישן כזה, ממושקף וחכם, קצת שמנמן, עם ראש מלא תלתלים ואף תקוע תמיד באיזה ספר, אבא שלו היה בטוח שהילד יהיה פרופסור או משהו ואולי, אם הוא לא היה מת כל כך צעיר... לא משנה, אני עייף מאוד היום, אני חייב לנמנם קצת." הכריז סמי והשתרך לאיטו לחדר השינה למרות שהשעה הייתה רק שלוש בצהרים.

צלי חזר מהביקור השבועי אצל אימו נושא עוד מזוודה מלאה בגדים שהגניב בזהירות מדירתה כדי שלא להתעמת איתה ישירות ולהגיד לה שהוא עוזב ודי.

"נו, אתה בא?" נופפתי בקוצר רוח במפתחות המכונית.

"זה בסדר, לך לנוח עם סמי, אני יכול ללכת לבד." אמר צלי והשפיל מבט מבויש, כדרכו תמיד.

"אתה לא תדע איך למצוא את המקום הזה, וחוץ מזה אני אף פעם לא ישן אחרי הצהרים, מה אני, ילד קטן? נו, בוא כבר."

צלי ציית לי ונסע איתי בשתיקה לכתובת הדירה בה קבע להיפגש עם המתווכת, מביט בהשתאות איך אני מפעיל את הג'י. פי. אס. ומגיע היישר למחוז חפצנו שהתברר כמקום עלוב ולא ראוי למגורי אדם.

"טוב, בשביל אלפיים ₪ לחודש זה די בסדר, לא?" הביט צלי סביבו במבט עגמומי.

"לא הייתי גר פה גם אם היו משלמים לי, אפילו לכלב לא הייתי נותן לגור פה." חיוויתי את דעתי, מביט בתיעוב סביבי, תיעוב שכלל גם את מתווכת הנדל"ן הצעירה והקשוחה שפתחה לנו את הדלת והשגיחה עלינו כאילו חששה שנגנוב חתיכת קיר. היא הייתה מסוג נשות הקריירה שלא אהבתי  - לבושה בגדים הדוקים מידי, מטופפת על עקבים חדים וגבוהים, ולהשלמת המראה, יותר מידי איפור מרוח על פרצופה.

"איזה ערסית." לחשתי לצלי כשיצאנו משם ונסענו אחריה לכתובת אחרת באותו הרחוב שלא הייתה מוצלחת יותר. "מקום נוראי." חיוויתי את דעתי.

המתווכת אמרה לי בקול צורמני ומתרעם שבמחיר הזה... וזה לא כל כך נורא, מי שלא מרוויח הרבה לא יכול להרשות לעצמו להיות מפונק.

"מה מפונק, תראי איך המקום הזה נראה, לא צבעו פה כבר שנים, והדלת של השירותים לא נסגרת, והכל קטן וחשוך ומגעיל ו... פשוט מגעיל!"

"מה מגעיל?" התרתחה המתווכת, נועצת בנו מבט תוקפני.  

"אולי אם אני אצבע קצת..." ניסה צלי לרכך אותה, ולפייס אותי.

"בשום פנים ואופן לא, זה חור ושום צבע לא יעזור פה, אם כל הדירות שיש לך הן כאלה אז חבל על הזמן."

"מה חבל על הזמן?" נבחה עלי המתווכת, "מה חשבת לקבל במחיר הזה?" צעקה על צלי שהיה בפירוש החוליה החלשה, "אז בשביל מה שיגעתם אותי אם שום דבר לא מוצא חן בעיניכם?" התרומם קולה עוד יותר, וכבר הייתה מוכנה להתחיל במריבה עם צלי שנסוג מפניה, מבוהל.

"סליחה ששיגענו אותך." הפטרתי בחיפזון ואחזתי במרפקו של צלי, מכוון אותו לעבר היציאה, "שלום ותודה." מלמלתי ויצאתי משם בחיפזון, גורר אותו אחרי החשתי אותו במורד המדרגות בעוד היא נאבקת בדלת הסרבנית ומקללת את המנעול החלוד. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו, נסים מפני קול עקביה המקישים במדרגות, ונסענו משם עוד לפני שהמתווכת יצאה החוצה.

"אם לא הייתי בא איתך עוד היית שוכר את אחת הדירות המגעילות האלו." הוכחתי את צלי כשישבנו להשיב את נפשנו על ספל קפוצ'ינו בבית קפה.

הוא השפיל מבט ומולל את שולי המפית, וסירב להצעתי לעוגה.

"כדאי לך, הפאי לימון ממש משגע."

"אני חייב להרזות קצת." השפיל צלי מבט אל בטנו העגלגלה.

"שטויות, גבר לא צריך להראות כמו איזה כוסית אנורקסית." מחיתי.

צלי האדים ואמר שהוא לא אוהב את המילה הזאת, והוא שונא להיות שמן כזה.

"אם ככה אולי נתחיל לעשות יחד הליכות בבוקר?" הצעתי לו, "מאז שסמי חלה הוא לא רוצה ללכת איתי יותר, הולך רק על ההליכון, ואני שונא את זה, אני אוהב ללכת בחוץ."

צלי הסכים שבחוץ נעים הרבה יותר מאשר לצעוד כמו איזה עכבר מעבדה על הסרט הנע, ואחרי שהזמנתי בשביל שנינו פאי לימון הסכים שהוא טעים מאוד, ושהחמצמצות הלימונית המתקתקה בתוספת הפיסטוק שמקשט את העוגה היא פשוט תאווה לחיך, אבל כשאמרתי לו שעבודה בתור עוזרת לגננת בפעוטון זו לא עבודה לגבר, והגיע הזמן שהוא ימצא עבודה משתלמת וגברית יותר, הוא האדים שוב והפעם לא הסכים איתי ברצון כמו תמיד. לא התנגד, ולא התווכח, אבל היה לי ברור מארשת פניו שהוא לא מסכים שעליו למצוא קריירה הולמת יותר.

"אבל צלי, בחייך, להתחיל לעבוד כל כך מוקדם בבוקר בשביל כל כך מעט כסף, ועוד עם תינוקות זה באמת... אתה לא יכול למצוא משהו נורמאלי יותר?"

"אני אוהב את העבודה הזו." התעקש צלי חרש, ומילא את פיו בשאריות פאי הלימון.

"בחיים לא תצליח להשכיר דירה סבירה בסכום הזה." פסקתי.

"אז אני אמצא עוד עבודה, אולי בשטיפת חדרי מדרגות או משהו?"

"השתגעת? למה בן אדם בגילך צריך לעבוד בעבודה כזו?"

"כל עבודה מכבדת את בעליה."

"אולי, אבל העבודה הזו גם תהרוס לך את הגב, וכמה כבר אפשר להרוויח בעבודה עלובה כזאת? למה אתה לא מוצא עבודה שמתאימה לגבר?"

"אני לא כל כך בטוח שאני באמת גבר." אמר צלי בקול חרישי כל כך עד שהייתי בטוח שלא  שמעתי אותו טוב.

"אתה מה?" רכנתי לעברו.

"יש גם טרנסג'נדרים, ראיתי בערוץ דוקו."

"כן, אבל... אבל צלי, אתה כבר מעל ארבעים ו... הרי היית כבר נשוי, אז מה פתאום?"

"גם נורה גרינברג החליפה מין אחרי גיל ארבעים, וגם היא הייתה פעם גבר נשוי." התווכח צלי.

המום לגמרי נשענתי לאחור על הכורסה ובחנתי אותו מכף רגל ועד ראש, לא ראיתי בו שמץ של נשיות, הוא היה גברי לגמרי לדעתי, אמנם רך דיבור וביישן, עדין הליכות וחסר שמץ של תוקפנות, אבל בכל זאת גבר עם קול בריטון, אמנם רך אך גברי, וזיפי זקן, ידיים גדולות, והתחלה של קרחת, גבר לגמרי.

"עד כמה שידוע לי רוב הטרנסג'נדרים הרגישו תמיד שהם בעצם נשים בגוף של גבר, ורצו תמיד להיות בתוך גוף של אישה, גם אתה מרגיש ככה?"

"אני לא יודע, לפעמים אני חושב ככה, אבל לפעמים... לא יודע." הוא קם וקרא למלצרית, ולמרות שניסיתי למנוע ממנו התעקש בתוקף לשלם את החשבון.

"טוב, אבל תזכור, אני משלם בפעם הבאה."               

בלילה סיפרתי לסמי על הדירות המגעילות שראינו, ועל השיחה המדהימה בבית הקפה.

"אתה רואה, מזל שהלכת איתו, אם לא הייתי מתעקש הוא עוד היה נתקע במקום שורץ מקקים, והרוח של דוד איציק הייתה רודפת אחרי עד הקבר." התבדח סמי.

"אל תדבר ככה," הצטמררתי, הבדיחות המקבריות שלו הפחידו אותי. "אתה חושב שהוא באמת טרנסג'נדר?"

"לא, אני חושב שהוא פשוט מבולבל, המסכן עוד לא קלט עדיין שהוא הומו."

"איך זה יכול להיות סמי? הבן אדם כבר בן ארבעים פלוס, מילא ילד בגיל ההתבגרות שלא מבין למי הוא נמשך, אבל בגילו? איך זה יכול להיות?"

"אל תשכח שהוא בילה שנים בעולם החרדי, ספג מהם שטיפת מוח נוראית, ומשם חזר ישר לאימא שלו שגם היא... הוא נמשך לגברים, ולכן הוא חושב שהוא אישה כי מרוב שדיכאו אותו האופציה של הומואיות בכלל לא באה בחשבון מבחינתו, אבל אל תדאג, אצלנו הוא ישתחרר, המוח שלו יתחיל לעבוד סוף סוף, ואז הוא יבין, צריך לתת לו שקט ולא ללחוץ עליו."

"אז מה, אתה רוצה שהוא יישאר לגור אצלנו?" נדהמתי.

"למה לא? מקום לא חסר לנו, והוא בחור מאוד שקט ונוח, הוא מפריע לך?"

"אה... לא, אבל בכל זאת..."

"מה בכל זאת? הרי במצב שלי... מה זה משנה שיש פה עוד מישהו, הרי זה לא שאנחנו צריכים פרטיות או משהו." העיר סמי במרירות כבושה, ומיד כיבה את האור.

"סמי, תשמע." התחלתי למחות בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה להגיד.

"שקט, אני רוצה לישון עכשיו." קטע אותי סמי, משך את השמיכה על גופו והפך אלי את גבו, "לילה טוב." נהם.

"לילה טוב." השבתי, ושכבתי בשקט עוד זמן רב, חושב על כל המצב, תוהה חרש ביני לביני האם אני מדמיין או ממציא בחשדי שלא רק צלי צריך להבין שהוא הומו, אלא גם אני צריך להבין שסמי סידר לעצמו תחליף.

6. שמור     בטלמהפח אל הפחת

שמעתי את הצעקות של סמי עוד במדרגות, לרגע נדרכתי, חרד, ואז רצתי, מגמא אותן שתיים שתיים, נחפז להגיע הביתה ולברר מה קרה.

סמי עמד באמצע הסלון, פניו אדומות מזעם, וצעק בקולי קולות על מישהי שהייתה, כך מתברר, דודה סימה - אימא של צלי.

על פי קרעי השיחה שהצלחתי לשמוע הבנתי שהיא כעסה שהוא גונב לה את הילד, מרשה לו ללון אצלו, מעודד אותו להתרחק ממנה, ומניח לצלי שלה לצבור אצלו בסתר עוד ועוד בגדים וחפצים שנלקחו בגניבה מביתה.

"הילד?" נחנק סמי מזעם, "הוא כבר מעל ארבעים, על איזה ילד את מדברת? ומה אכפת לך שהוא גר אצלי? לא, הוא לא יכול לשכור דירה לבד, הוא לא מרוויח מספיק, הוא יכול לגור רק עם שותפים, ועדיף כבר שאני והחבר שלי נהיה השותפים שלו ולא זרים."

דודה סימה אמרה משהו לגלגני וחריף שלא הבנתי, רק קלטתי את הטון העוקצני, וסמי התקרר ונרגע פתאום, ונעשה קר ונחוש, ומפחיד מאוד. "כן, וודאי שעדיף, אנחנו לפחות קרובי משפחה וגברים, ואת לא, אז מה אם את אימא שלו? עשית כבר את שלך, את אישה ולכן לא תביני אף פעם, עשית מספיק ודי, שנים הוא סבל אצל השחורים הפנאטים האלה רק כדי להתרחק ממך, ועכשיו, אחרי שהוא סוף סוף השתחרר את שוב רוצה לשים עליו את הטלפיים? מספיק, תניחי לו כבר סוף סוף לחיות!" וסגר בטריקה רועמת.

"לא הייתה לך זכות לדבר אליה ככה סמי." לאט צלי מאחורי גבי. הוא התגנב בשקט לחדר, שמע את סוף המריבה ונבהל מאוד. פניו היו לבנות כפני רוח רפאים, וידיו רעדו.

"למה לא? זו דעתי, וחוץ מזה הגיע הזמן שמישהו יגיד לה כבר את האמת, מאז שאבא שלך, מסכן, נפטר היא מיררה לך את החיים, כולם חשבו ככה ושתקו, הגיע הזמן שהיא תדע מה כל העולם חושב עליה, טעית בצלאל, לברוח ממנה לשחורים האלה, לפאנאטים החשוכים ההם לא היה רעיון טוב, ברחת מהפח אל הפחת, אף פעם לא הבנתי למה, תמיד היית כל כך מוכשר, אבא שלך היה כל כך גאה בך, בשכל שלך וביכולות שלך, אם לא היית בורח לישיבה ומתחתן בגיל כל כך צעיר היית יכול לעשות קריירה נהדרת ולחיות חיים טובים ומלאים, מה הפחיד אותך כל כך?"

"לא יודע." רחש צלי בשפתיים רוטטות, "אחרי שאבא מת הפסקתי להיות ילד פלא, הפלא הלך ונשאר ילד מבולבל שרצה שקט, הייתי רק בן שמונה עשרה ולחזור בתשובה נראה רעיון טוב, חשבתי שככה אני אפתור את כל הבעיות ויהיה לי קצת שקט."

"שקט ממה?" תהיתי.

"ממנה, מעצמי? לא יודע, שקט, שלווה, מישהו שיגיד לי מה לעשות ולאן ללכת."

"אם זה מה שחיפשת במאה שערים הגעת בדיוק למקום הנכון." העיר סמי בסרקסטיות אכזרית, "מה קרה שהיא התקשרה אלי והתחילה לצעוק עלי ככה?" שינה נושא בפתאומיות, נוטש את העבר וחוזר לבעיות ההווה.

"היא תפסה אותי מנסה להבריח מזוודה מלאה בגדי חורף." הסביר צלי בקול אומלל.

"אני לא מבין למה לא יכולת פשוט להגיד לה שאתה עובר דירה וזהו, למה להבריח, מה היא כבר יכולה לעשות לך?"

"לא יודע סמי, היא... היא פשוט... אתה יודע איך היא, לא רציתי להתעמת איתה."

סמי נד בראשו בתיעוב, "בצלאל, אתה חייב להבין שבאיזה שלב בחיים אדם בוגר צריך להתעמת עם הסמכות ההורית גם אם היא מאוד מאוד סמכותית."

צלי השפיל מבט ושתק באומללות מלאת אשמה.

"טוב, אני לא יכול לבוא אליך בטענות, זה כנראה תורשתי, הרי גם אבא שלך המסכן... הוא העדיף לתלות את עצמו במקלחת במקום להגיד לה שהוא לא יכול יותר לסבול את החיים איתה, ואתה כנראה דומה לו בקטע הזה, העדפת לקבור את עצמך בישיבה במקום להגיד לה שאתה הומו."

"אני לא!" זעק צלי ונסוג לעבר הדלת, "שקרן אחד, סוטה!" הטיח בסמי, "אני לא שוכב משכב זכור כמוך, ואבא שלי לא התאבד, הוא מת בתאונת דרכים."

סמי נאנח, כל זעמו התפוגג והוא התיישב ונראה פתאום עייף ומבוגר, "אני מאוד מצטער בצלאל, חשבתי שסיפרו לך אחרי שהתבגרת קצת, אבא שלך, המסכן, הוא תלה את עצמו במקלחת קצת אחרי הבר מצווה שלך, ואתה חמוד שלי..."

"שתוק, שתוק, שתוק!" לא רוצה לשמוע אותך יותר!" צרח צלי וברח החוצה, מתייפח.

"אני מצטער שסיבכתי אותך עם הסקנדל המשפחתי העתיק הזה תום, אבל אולי אתה מוכן..." החווה סמי לעבר הדלת, ופניו שעד לפני כמה דקות היו אדמדמים ומלאי חיות נראו אפורים וכבויים.

"לא רוצה, אני מעדיף להישאר אתך סמי, אתה בסדר? אתה חיוור נורא."

"אני בסדר, אני בסדר, אל תדאג תום, רק לך אחריו ותחזיר אותו הביתה, בבקשה."

לא רציתי לעזוב אותו, אבל אחרי כל כך הרבה שנים התרגלתי לציית לסמי ולעשות תמיד כדבריו, וגם הפעם עשיתי כמו שהורה לי, אבל לפני שיצאתי בעקבות צלי הספקתי עוד לשאול את סמי אם הוא בטוח שאבא של צלי באמת התאבד.

"כן, אני בטוח."

"למה הוא לא פשוט התגרש וזהו."

"כי..." סמי מחה את פניו בכף ידו הגדולה שלאחרונה נומרה בכתמי גיל מכוערים, "כי הוא היה פחדן, הוא אהב אותי מאוד, אבל העדיף למות ולא להתמודד עם הסקנדל, ולצערי הבן שלו פחדן בדיוק כמוהו, ואתה חמוד, נתקעת בכל התסבוכת הזו שלא באשמתך, אני הייתי צריך ללכת להחזיר אותו, אבל פשוט אין לי כוח, הלב הזקן והעייף הזה..." הוא עיסה בידו את הצד הימני של חזהו, וניסה בלי הצלחה לחייך לעברי חיוך מרגיע, "נו, לך כבר תום, תמצא את הילד לפני שהוא ילך לנו לאיבוד."

כמו שחשבתי מצאתי את צלי יושב על הספסל שלנו בקצה המצפור - מקום קטן בקצה הרחוב, מעין חצי אי מעוגל דחוק בפינת גן שעשועים מלא מתקנים צבעוניים שהתקינה העירייה לטובת הולכי רגל עייפים. אדמתו הייתה מכוסה חצץ דק והוא היה מגודר גדר אבן טבעית, צופה על העמק ומתחתיו משתפל מדרון חד לעבר וואדי מגודל אורנים.

כל בוקר היינו הולכים ברגל, צלי ואני, הליכה מהירה של כחצי שעה עד למצפור, נחים שם כמה דקות וחוזרים הביתה. בדרך היינו משוחחים על דא ועל הא, לומדים להכיר אחד את השני. צלי היה נבון מאוד, משכיל ומעמיק לחשוב. מאז שחזר בשאלה הוא קרא כאחוז אמוק, למד ללא הרף, השלים פערים, השתלט בקלות על המחשב והאינטרנט, והיו לו דעות מנומקות היטב ומעניינות על כל דבר שראה ושמע - מפוליטיקה ועד כלכלה, מביקורת ספרות ועד מחזות.

הוא היה מקורי וחריף, ונהנה לדבר איתי ולהסביר לי כמו שאני נהניתי להקשיב לו. בניגוד לסמי צלי הקשיב בכבוד לדעותיי, התווכח איתי לפעמים, או הסכים איתי, ותמיד בנימוס ובדרך ארץ, מדבר בעברית יפה וחגיגית, מתנצל מידי פעם שהוא 'חופר' כמו ישיבה בוחר. מורת הרוח שחשתי בהתחלה בגלל השתקעותו אצלנו התחלפה בחיבה כלפיו, וחשתי איך גם הוא מחבב אותי ורואה בי ידיד ואוזן קשבת.

למכרים וידידים משותפים שלי ושל סמי התביישתי לספר על המצב העגום של הזוגיות שלנו, אבל צלי היה כל כך עדין נפש, אוהד ותמים בענייני הקהילה עד שלמרות שהיה מבוגר ממני, לא התביישתי וסיפרתי לו בקצרה, ובמבוכה קלה, שהקשר המיני ביני לבין סמי גווע מאז מחלתו. פני בוערות מבושה העזתי וגיליתי לצלי  שלדעתי האגו הגברי של סמי נפגע מאוד בגלל מחלתו ותופעות הלוואי שלה ולכן הוא מתנכר לי ודוחה אותי מעליו למרות שהוא יודע היטב שאני עדיין אוהב אותו, וקשור אליו, ומשתוקק לישון רק איתו.

צלי הקשיב לי בכובד ראש והנהן בהסכמה ובלי שמץ לעג כשגיליתי לו את סודי וסיפרתי כמה אני מקווה ומייחל שיום אחד סמי יתאושש ויחלים. הוא הבין והשתתף בצערי ולרווחתי הרבה לא נתן עצות מתועבות מסוג - תשיג לך יזיז, או תפתח כרטיס באטרף.

גם הוא מצידו גילה לפני את ליבו וסיפר לי איך הפך בגיל ההתבגרות מנער חברותי ופעלתן לעלם מסוגר ומהורהר, עצוב ותפוס מחשבות כבדות. "נעשיתי כמו וורתר הצעיר." התבדח מעט, "אחרי שעלינו לכיתה ז' הפכתי ממלך הכיתה לבן אדם שקוף, כולם התעלמו ממני והפסיקו לדבר איתי."

"רק בגלל שאבא שלך נהרג?" נדהמתי, ורציתי להוסיף שזה נורא כמה שילדים יכולים להיות אכזריים לפעמים.

"לא, אני לא חושב שיש קשר, זה קרה שנה אחר כך, כשהתחלנו ללמוד בחטיבת הביניים, כול החברים הטובים שלי נעשו פתאום מתבגרים ורק אני... לא יודע, הגעיל אותי לראות איך הם מנסים לחקות את הבנים הגדולים, ומדברים בצורה מכוערת על בנות, ומתנהגים בצורה כזו..." הוא נרעד, "הם התחילו לדבר על מין, ואפילו עשו השוואה למי יש יותר גדול, זה הגעיל אותי כל כך, אצל הדתיים לא היו דברים מכוערים כאלה, בהתחלה הכל אצלם היה כל כך טהור ורוחני ועמוק, ורק אחר כך..."

"מה אחר כך?" תהיתי.

"אחר כך גיליתי שהם שקרנים ומזויפים, מצד אחד הם עושים עסק גדול מצניעות ומצד שני..." הוא הצטמרר, וסירב לפרט, ואני כיבדתי את רצונו והנחתי לו.

מצאתי אותו מצונף על הספסל, מוחה דמעות בשרוולו כמו ילד שובב שברח מהבית.

"צלי." התיישבתי לצידו, והנחתי יד על כתפו, "אתה בסדר?"

"לא. סמי נורא כועס עלי?"

"ממש לא, הוא דואג לך."

"אני כל כך מתבייש, הוא היה כל כך טוב אלי תמיד, ואני צעקתי עליו."

"גם הוא מתבייש קצת, הוא חשב שאתה יודע."

צלי נד בראשו, "תמיד חשבתי שאני לא יודע כלום, אבל עכשיו, אחרי שהוא דיבר, פתאום נזכרתי בכל מיני דברים ששמעתי פה ושם, כל מיני רכילויות שחשבתי שאני לא מבין." הוא השעין את ראשו על כתפי, "אני כל כך מתגעגע לאבא." לחש לי.

חיבקתי אותו, "גם אני." אמרתי וקמתי, "קדימה חמוד, נעשה כבר חשוך וקר, בוא נלך הביתה."

7. לא סקסי

באותו ערב התעמתי עם סמי ישירות ודרשתי ממנו בתוקף להפסיק להתחמק ולהתחיל לטפל בעניין האין סקס שלנו.

"אבל מה אתה רוצה שאני אעשה?" התרגז סמי שלא היה רגיל לראות אותי תקיף כל כך.

"הרופא אמר שאתה צריך לקבוע תור למרפאה לשיקום האון." הזכרתי לו.

סמי העווה את פניו בחוסר רצון, "הוא לא אמר צריך, הוא הציע שאם אני רוצה אני יכול ללכת, ומה אם לא בא לי?"

"אבל לי בא."

"אז לך אתה למרפאה שיטפלו בך."

"אל תדבר שטויות, אני צריך שאתה תטפל בי, לא מרפאה."

"אני לא יכול ולא רוצה, מבחינתי עניין הסקס נגמר, תמצא מישהו אחר שיטפל בך."

"אני לא רוצה אחר, ולא רוצה מישהו, רוצה רק אותך, אתה לא רוצה אותי יותר סמי?"

סמי נשף בקוצר רוח, "אני רק רוצה שתפסיק להציק לי תום."

"אבל סמי..."

"די, לך לישון."

"לא רוצה לישון, רוצה... אתה יודע מה אני רוצה."

"אני יודע חמוד, אבל אני לא יכול לתת לך את זה, מצטער."

"אתה כן יכול, אתה פשוט לא רוצה." הטחתי במרירות, "אפשר לטפל בבעיה הזו, ואם רק היית עושה מאמץ, אבל לא, אתה פשוט מוותר כי ככה נוח לך יותר, סתם מוותר ועוזב בלי לחשוב קצת עלי..." דמעות של רחמים עצמיים מילאו את עיני, "לא אכפת לך ממני יותר." התלוננתי, והצטנפתי בקצה המיטה, לא מניח לו לגעת בי.

לאכזבתי סמי לא התעקש לחבק אותי, "תעשה מה שאתה רוצה." הפך אלי את גבו, ובאותו לילה ישנו כל אחד בפינתו, בלי חיבוק ובלי ברכת לילה טוב. 

למחרת המריבה עם דודה סימה היא עמדה ופינתה מביתה את כל חפציו של צלי, משליכה אותם באי סדר לארגזי קרטון גדולים ששוגרו אחר כבוד לביתנו במשאית קטנה וזריזה. הנהג של המשאית, גברתן משופם ורחב כתפיים, פרק אותם מול המעלית והסתלק לדרכו, משאיר אותי ואת צלי להתמודד לבד עם הבעיה. היו שם ארבעה ארגזים ושתי מזוודות. העמסנו את הארגזים זה על גבי זה בתוך המעלית ושיגרנו אותם למעלה, אל סמי, בעוד אנחנו מטפסים לקומה השלישית נושאים את המזוודות. הגענו אליו מתנשפים וגילינו אותו גורר את ארגזי הקרטון הכבדים מהמעלית החוצה

"סמי!" צעקתי, נרגז מאוד, "מה אתה חושב שאתה עושה?" נזפתי בו, אחוז בהלה, "תפסיק, אסור לך להתאמץ!"

"אל תגיד לי מה לעשות!" התעצבן סמי, והמשיך לגרור בעקשנות את הארגז הכבד, מתעלם ממני ומהוראותיו המפורשות של הרופא שעליו לחסוך את כוחותיו ולא לעשות מאמצים גופניים.

הלוואי והייתי יכול לספר שהדפתי אותו הצידה והוצאתי מידיו את הארגז רק בגלל החרדה לשלומו, אבל ברגע זה מה שהניע אותי באמת היה הכעס והעלבון על ההתעלמות שלו מצרכי. הזזתי אותו הצידה בגסות חסרת נימוס ובלי שום התחשבות ברגשותיו או בכבודו, נזפתי בו לא להפריע, ובעזרת צלי פרקתי את המטען מהמעלית. למרות כל נזיפותיי ותחנוני סמי התעקש להצטרף ולעזור לנו לסחוב את המטען הכבד לחדר שהקצנו לצלי.

"סמי, די, אסור לך להתאמץ ככה, שכחת מה הרופא אמר?" נדנדתי לו.

"זין על הרופא." השיב סמי בגסות, והרים את המזוודה הקטנה יותר. משכתי אותה מידו בקללה, והוא משך חזרה וקילל גם כן... וככה המאמץ שעשיתי להגן עליו ולשמור על בריאותו גרם למריבה ענקית ומכוערת שהרעילה את האהבה שלנו. 

"הוא עושה לי את זה בכוונה." התמרמרתי באוזני צלי כשיצאנו למחרת לצעדת הבוקר, "אני מרגיש שהוא מנסה להרוס בכוח את החיים שלנו יחד, להוציא מהם את כל הטוב ולהשאיר רק קליפה ריקה."

"אתה באמת חושב ככה?" תהה צלי בטון דיפלומטי מסויג, מנסה כמיטב יכולתו לא להתערב בסכסוך משפחתי לא לו.

"כן, אני באמת חושב ככה, אני בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות!" התרתחתי, "אני מכיר את הראש שלו, האיש הזה יעשה הכל כדי לא ללכת למרפאה לשיקום האון הגברי."

"לשיקום מה?" הופתע צלי.

"האון הגברי."

"זה, אה... זה מה שאני חושב שזה?"

"לגמרי."

"אבל איך משקמים את ה... המה שאמרת?"

"יש כל מיני שיטות." השבתי תשובה מעורפלת שנועדה להסוות את בורותי בעניין, "אני לא יודע מה בדיוק אפשר לעשות, אבל בטח יש שיטות, אחרת לא היו מקימים מרפאה לעניין הזה, נכון?"

צלי המהם משהו לא ברור, לכסן אלי מבט והסמיק.

"מה אמרת?"

"רציתי לדעת, זאת אומרת, אם לא מפריע לך לדבר על זה רציתי לדעת למה... למה אתה צריך ללחוץ עליו, איך זה שהוא לא מעוניין לטפל לבד בקטע הזה?"

"לא יודע." השבתי בכנות, "אני באמת לא יודע, לא מבין את זה."

"אז אולי תשאל אותו?"

"שאלתי, הוא אומר שהוא פשוט עייף ולא בא לו, אבל אני חושב שהוא משקר."

"משקר? למה לו לשקר? אולי הוא באמת... זכותו לא לרצות."

"לא לרצות סקס? בחייך? איזה גבר לא רוצה סקס?"

"תראה תום, בן אדם זה לא מכונה, לפעמים יש תקופות שלא רוצים סקס. קורה."

"אולי לאחרים, אבל לא לסמי, אני מכיר אותו, לדעתי הוא פשוט לא רוצה אותי יותר, נמאסתי עליו, בגלל זה הוא רב איתי, ומציק לי, הוא מנסה להיפטר ממני." פרשתי לפני צלי את הסברה שטיפחתי בסתר ליבי שצבר לאחרונה יותר מידי מרירות ועצב.

"אני לא חושב שזה נכון." התנגד צלי, "ממה שהספקתי לראות הוא אוהב אותך מאוד תום, ומה הפלא, איך אפשר לא לאהוב בחור יפה כמוך?" הוסיף בחביבות, וחייך אלי.

"עובדה שהוא כבר לא אוהב אותי, אחרת הוא היה מנסה להיות פחות גועלי ולהציק לי פחות."

"האמת שאתה מציק לו יותר." העז צלי לחוות דעה.

"אני מציק לו?" התפרצתי, "לא נכון, למה אתה חושב ככה?"

"כי... תראה, אני יודע שאתה דואג לו והכל, אבל אתה נעשה נורא לחוץ כשהוא בסביבה, אתה כל הזמן משגיח עליו ומעיר לו ואה... האמת היא שאתה ממש מעיק עליו, אני יודע שזה מכוונה טובה תום, אבל אל תשכח שהוא מבין בעצמו שיש לו בעיות לב, הרי הוא בן אדם מבוגר ולא טיפש, ואתה מתנהג כאילו שאתה המטפלת שלו, נראה לי שזה מעצבן אותו מאוד."

"זה לא נכון." נעלבתי, "מתי התנהגתי כמו מטפלת?"

"כשמשכת לו את המזוודה מהיד למשל?"

"אבל היא הייתה כבדה."

"היא לא הייתה כל כך כבדה, וגם אם כן... אתה צריך לתת לו להחליט לבד תום, את חייב להפסיק לשמור עליו ככה, זה פשוט לא סקסי."

"לא סקסי?" זה כבר באמת היה מעליב, "ממתי אתה מומחה גדול כזה בענייני סקסיות בצלאל?" עקצתי אותו.

בצלאל משך בכתפיו ושתק, ושנינו המשכנו ללכת אחד ליד השני, שותקים וקודרים.

עד שהגענו לספסל והתיישבנו עליו רתחתי מכעס על צלי ועל סמי, ועל כל המצב הנוראי שלנו, אבל אחרי כמה דקות של צפייה בנוף הירוק והקשבה לציוץ הציפורים נרגעתי והתמלאתי חרטה על לשוני הפזיזה.

בדרך חזרה אזרתי אומץ והתנצלתי בפני צלי על העלבון שהטחתי בו.

"זה בסדר." אמר בצלאל בנחת, "היית עצבני, אני מבין, וחוץ מזה אני באמת לא מבין כלום בסקסיות." הוא מרט את שולי הטריקו המהוה שעטה על גופו, "רק תראה איך אני לבוש."

"זה בסדר, כשעושים ספורט מותר ללבוש מה שרוצים, העיקר שזה יהיה נוח."

"אבל גם הבגדים האחרים שלי הם כאלה סמרטוטיים, גם אחרי שחזרתי בשאלה לא התלבשתי יפה והחברה שלי הייתה צוחקת עלי ואומרת שאין לי חוש לאופנה ואני לא יודע להתאים צבעים."

"בגלל זה נפרדתם?"

"לא, נפרדנו כי..." הוא נעצר, נשען במרפקיו על הגדר שהפרידה בין המדרכה למדשאה ובהה בנוף הגבעות העגלגלות שנשקף מעבר לוואדי.

"כן, נפרדתם כי?" עודדתי אותו, סקרן לדעת עליו עוד קצת.

"כי לא הצלחתי לספק אותה." הפטיר לבסוף צלי, והסמיק סומק עמוק של בושה ומבוכה.

"לספק אותה?" התפלאתי, "אתה מתכוון..."

הוא הנהן והתחיל ללכת שוב, פוסע במהירות, מתרחק ממני כאילו נמלט מפני.

השגתי אותו וחזרתי לפסוע לצידו, שומר הפעם על שתיקה. הגענו הביתה עלינו מתנשפים במדרגות - התנזרות ממנעמי המעלית היה חלק מהאימון הגופני שגזרנו על עצמנו – כמו תמיד נעצרנו לנוח ולשאוף אוויר ברחבה בין קומה שתיים לשלוש.

"זה קשה, אבל אני חושב שלפני שבועיים היה לי קשה עוד יותר, נכון?" חייכתי אליו וניגבתי את מצחי המיוזע.

"לגמרי." התנשף צלי, וחייך אלי בחזרה.

"צלי, סליחה אם פגעתי בך עם החקירות שלי, לפעמים אני מדבר בלי לחשוב."

"רק לפעמים?" גיחך צלי ברוח טובה, סולח לי בלי מילים על לשוני המשולחת.

"אני אשתדל להשתפר." הבטחתי.

הוא הנהן, "בסדר, אני יודע שלא קל לך." אמר בחיבה, ונגע בעדינות בכתפי, "מה דעתך לבוא איתי לקנות בגדים? אני חייב דחוף בגדים חדשים, רזיתי ממש המון ובזמן האחרון הכל גדול עלי, אבל אני כל כך גרוע בקניית בגדים."

"אז אתה רוצה שאני אהיה הסטייליסט שלך צלי?"

הוא אישר בשמחה, ואת שאר המדרגות עלינו מפויסים, משוחחים על קניות ואופנה.

ברגע שנכנסתי ידעתי שמשהו לא בסדר - בחלל הדירה ריחף שקט מבהיל של היעדרות. הרגשתי שמשהו חי ונושם לא נמצא שם יותר, משהו שרק עם היעלמותו הבנתי שהוא חסר. הדממה נטולת החמימות העיקה עלי, וידעתי שאני לבד עוד לפני שצלי גילה את גופו המתקרר של סמי, שרוע על רצפת המטבח ליד שברי ספל שצפו בתוך שלולית קפה.