ו. מוחתם

אחרי שהערתי את המתבגר הסרבן שלנו, והאכלתי אותו, שילחתי אותו לבית הספר עם כמה שקלים לבזבוז, ואז ניצלתי את העובדה שאני לבד בבית וחזרתי למיטה. עשיתי ביד כשאני מפנטז על דולב, וברגע שגמרתי הבטחתי לעצמי שזהו, אני מוחק את הרגשות שלי כלפיו, הם מטופשים וחסרי תוחלת, והוא לא שווה שבגללו אקלקל את הזוגיות המדהימה שיש לי עם אלמוג. אני בחיים לא אמצא מישהו מוצלח ואוהב יותר ממנו, ואני אהיה אידיוט לוותר על דבר בטוח ומוצלח כל כך בשביל פנטזיה, הודעתי לעצמי, והחלטתי שמהיום אני לא נשאר יותר לבד עם דולב, ובכלל, עדיף שאפגוש בו כמה שפחות.

אחר כך הלכתי רגוע ושקט לעבודה, בטוח שהתגברתי על הטירוף הזה ואין לי מה לדאוג יותר.

כמה ימים אחר כך דולב שוב התקשר להזמין אותי ואת אלמוג, ואת אביב כמובן, למסיבת חנוכת הבית שלו ושל רמי.

"לא התקשרתי אליך עד היום כי הייתי נורא עסוק עם השיפוץ." התנצל, "אבל סוף סוף הכל נגמר, הבית נראה מדהים ואנחנו רוצים לחגוג עם כל החברים שלנו." בישר לי בעליזות, ושאל אם לדעתי זה יהיה מחוסר טקט להזמין גם את חן ויובל.

"אה... לא יודע, תלוי... רמי יודע שאתה וחן..."

"הוא יודע שגרתי אצלם כמה זמן, אבל לא ממש נכנסתי לפרטים, לא חשבתי שיש טעם לפרט מה בדיוק עשיתי עם מי." הסביר דולב וצחקק קלות, "לא שהוא קנאי, בכלל לא, אנחנו חיים יחד, אבל נותנים זה לזה חופש." הכריז.

"כאילו... יחסים פתוחים כזה?" חקרתי ולמרות רצוני הדופק שלי התחיל לדהור מהר יותר.

"בהחלט, בעיקרון החלטנו שלא מתאים לנו להיות מונוגאמיים, שאנחנו בזוגיות אוהבת ומפרגנת, לא בבית סוהר, אבל בפועל..." הוא שוב צחקק, "בפועל אנחנו חולים זה על זה, רמי שואל לפעמים אם לא נמאס לי ממנו ואומר מידי פעם שבטח יתחשק לי לגוון בעוד כמה שנים עם גברים אחרים, אבל בינתיים זה עוד לא קרה, גיוונתי מספיק עד שפגשתי אותו, ונכון לעכשיו אני לא רוצה אף אחד אחר."

"ומה אם לו יתחשק לגוון?" העזתי לשאול.

"אם זה יקרה אני פשוט אסרס אותו." השיב דולב בקלות דעת, נשמע בטוח לחלוטין במסירותו של בן זוגו, ולמה שלא ירגיש ככה? הוא היה צעיר ויפה כל כך, ורמי היה סתם דוב קשיש, אחד שנראה כמוהו צריך להודות כל יום מחדש לאלוהים שפרח רענן ויפה כמו דולב מואיל לחיות איתו באותו בית, חשבתי לעצמי, והבטחתי לדולב שנשמח להגיע למסיבת חנוכת הבית שלו ושל רמי.

אלמוג שמח כששמע על ההזמנה, אבל נרתע כששמע שגם יובל וחן יגיעו למסיבה. "זה לא קצת לא לעניין? אחרי הכל... אני במקום רמי..."

"אבל אתה לא במקומו, מה שלא היה שם בין חן ודולב נגמר מזמן, למה לעשות סיפור מהיסטוריה עתיקה?"

"אתה צודק." ניסה אלמוג לשמור על שלוות נפש, "אני סתם פולנייה, אני לא יודע למה אני לוקח ללב, זו המסיבה של דולב ורמי, אם להם לא מפריע להזמין הביתה זיונים מהעבר אז לי בטח לא צריך להפריע שהאקס שלי, שחטף התמוטטות עצבים אחרי שהבן זוג שלו בגד בו עם בעל הבית, מגיע למסיבה."

"בדיוק, בארץ הביצה קטנה מידי, אם מפריע לך לפגוש פה ושם מישהו שפעם היה לך משהו איתו תצטרך לעבור לגור במנזר נידח בטיבט, וגם שם אתה עלול לפגוש פתאום אחד שפעם, אולי עוד במאה הקודמת, התמזמזת איתו בשירותים."

אלמוג העיר, מוקנט, שהוא אף פעם לא התמזמז בשירותים, ומיהר להסב את הנושא לעניין המתנה.

החלטנו ללכת יחד אחרי העבודה לקניון לבחור למארחים שלנו מתנה ואם יתחשק לנו אולי גם ללכת לסרט, ואכן, עוד באותו יום טרחנו לשים פעמינו להיכל הקניות הסמוך למקום מגורינו שהיה הומה אנשים ורועש מאוד, וקנינו חיש סט צבעוני יקר ויוקרתי של כלי מיטה ומגבות תואמות.

"מה שטוב במתנה הזו זה שהיא לא רק פרקטית אלא גם ניתנת לחלוקה במידה והם ייפרדו." הערתי בציניות.

"אני מקווה שזה לא יקרה, לי הם דווקא נראים זוג מתאים." אמר אלמוג וכשהעוויתי את פי בהבעת ספקנות העלה על פניו הבעה מקצועית מרשימה, והסביר לי שלפעמים יש זוגות שאולי נראים כלפי חוץ לא מתאימים בגלל סיבה זו או אחרת, הפרשי גילים גדולים למשל, אבל בבדיקה מקרוב מתברר שזו בדיוק הזוגיות שהם זקוקים לה כדי לעשות תיקון. "דולב שגדל עם אבא מתעלל צריך לתקן את הטראומה הזו בעזרת דמות אב אוהבת ומעריצה, ורמי... טוב, אני לא מכיר אותו מספיק, אבל כנראה שהוא נהנה להיות הדמות האבהית והבוגרת בזוגיות."

"או שהוא פשוט נהנה לישון עם בחור צעיר ויפה."

"כן, גם זה." חייך אלמוג, "למרות שלי אישית היה מפריע לחיות עם בן זוג שכל מה שיש לו לתרום לזוגיות זה יופי ונעורים, אבל יש אנשים שלא דורשים יותר מבן הזוג שלהם, וכנראה שרמי הוא אחד מהם."

חשבתי שדולב הוא יותר מסתם פרצוף יפה, הוא גם בחור נחמד ומצחיק, ורוקד נהדר, ויש לו טעם מעולה בבגדים שלא לדבר על גוף שנראה נפלא בבגדים ההם, אבל סתמתי ברוב תבונה את פי ושאלתי את אלמוג איזה סרט הוא רוצה לראות.

דולב בטח היה בוחר באיזה קומדיה אמריקאית מטופשת, אבל אלמוג בחר כמובן במשהו רציני יותר, וטוב שכך, יש די והותר סרטים מטופשים בטלוויזיה, עד שיוצאים מהבית כדאי לראות משהו איכותי יותר ולתמוך בתעשיית הקולנוע הישראלית.

אי לכך הלכנו לראות סרט ישראלי שהיה מבוסס על ספר ישראלי וצולם בחיפה. הסרט לא היה משהו, אבל ראיתי גרועים ממנו, והיה נחמד לראות מקומות מוכרים על המסך. חוץ מזה אלמוג ניצל את העובדה שהאולם היה כמעט ריק, ובטענה שהמיזוג מקפיא אותו התרפק עלי לאורך כל הסרט, ושנינו נהנינו מאוד.

חזרנו מהסרט שמחים וטובי לב, ובישרנו לאביב שאנחנו הולכים ביום שישי למסיבה, ואם הוא רוצה גם הוא מוזמן. אחרי התלבטות קלה הוא החליט שהוא רוצה, וביום שישי בערב לבשנו את מיטב בגדינו, לקחנו את אביב ואת המתנה שקנינו ונסענו למסיבת חנוכת הבית של רמי ודולב.

הבית והחצר נראו הרבה יותר טוב עכשיו, שבועיים אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותם. דולב הזמין חברת קייטרינג שהביאה לא רק שפע של אוכל אלא גם כסאות ושולחנות שפוזרו בצורה מפתה על הדשא בחצר האחורית. שרשראות אורות קטנים וצבעוניים נתלו על העצים, מאירים באור רך ומחמיא את פני האורחים, ומוזיקה נעימה משנות השישים ותחילת שנות השבעים הנעימה את זמנם של המסובים. על הרחבה המרוצפת הצמודה לחלק האחורי של הבית עמד מזנון ארוך ועמוס מגשי אוכל נודפי ריחות נעימים, ומולו ניצב בר גדוש כוסות ובקבוקים, וברמן צעיר, יפה תואר ושחום, עמד דרוך מאחוריו, מוכן למלא כל משאלה.

"עוז!" זיהיתי אותו מיד על פי הקעקועים, "חזרת לברמן?"

"מה לא עושים כדי להתפרנס?" חייך עוז, "אני צריך לשלם על האופנוע החדש שלי, ומי הילד הנחמד הזה?" נעץ מבט חודר באביב שנאלם דום והסמיק.

"זה אביב, והוא מתחת לגיל ההסכמה." נחפזתי להניח יד מגוננת על כתפיו של הנער שניער אותה בזעם ושלח אותי להזדיין, "אני כמעט בן שש עשרה." התמתח למלא קומתו, ולהפתעתי גיליתי שהוא גבה מאוד לאחרונה ועוד מעט יעבור אותי.

"מצטער חמוד, גיל ההסכמה הפרטי שלי הוא עשרים ואחת." חייך אליו עוז חיוך מקסים, "ותאמין לי, תגיע אליו יותר מהר ממה שאתה חושב." גיחך וקרץ לעברי.

"חבל שבאתי." התאכזב אביב אחרי שעשינו את הסיבוב המתבקש כדי לסקור את השיפורים שחלו בבית, ועמדנו להביע את התפעלותנו באוזני המארחים.

"למה חבל? תראה איזה יופי הבית נראה, ותראה כמה אוכל, אתה לא נהנה?"

"לא." העווה אביב את פניו במיאוס, "כולם פה זקנים משעממים, והמוזיקה העתיקה הזו עושה לי חשק להתאבד."

"אני דווקא אוהב את התקופה המוזיקלית הזו." סנגר אלמוג על המוזיקה הרכה והנעימה שתודה לאל לא הייתה בווליום קורע אוזניים, "וחוץ מזה לא כולם פה מבוגרים, יש גם צעירים."

"בחייך... הרוב פה גריאטרים מעל חמישים." נשף אביב בבוז.

"חמישים זה לא גריאטרי, ממש לא, והם נראים במצב מעולה, הלוואי עלי, בגילי, להיות בכושר כל כך טוב כמותם." סקרתי את הקהל שחלק גדול ממנו היה מורכב מחבריו של רמי. כצפוי הם היו בערך בגילו, ואפילו מבוגרים יותר וכולם נראו מצוין – בגדים עדכניים, קרחות אופנתיות מטופחות, או תספורות משובחות לבעלי המזל שלא הקריחו, בשמים יקרים, ושפע של שרירים תוצרת חדרי הכושר, הכל כמקובל בעדות ההומואים התל אביביים. אף אחד לא העז להיות מוזנח, שמן או לא אופנתי חלילה.

היו גם מספר נשים, פחות מגברים, אבל היו, ורמי הציג בפנינו זוג גברות נעימות סבר, אחת נשית ומטופחת מאוד, והשנייה לא, ואמר שהשתיים מעוניינות גם הן לעבור לצפון, ולהתחיל לגדל ילדים, ואולי נמצא נושאי שיחה משותפים.

לשמחתנו הוא צדק, והחלפנו כמה משפטים מנומסים - הן אמרו שרמי נראה נהדר מאז שהוא עם דולב, וכנראה שהזוגיות החדשה עושה לו רק טוב, ואני אמרתי שהבית נראה נפלא, והייתן צריכות לראות כמה הוא היה מוזנח קודם... מי ידע שדולב הוא כזה כישרון בעיצוב פנים? אולי הוא צריך להתחיל להתעסק בזה באופן מקצועי?

אחרי שהסכמנו שהבית נראה נפלא והזוגיות של רמי ודולב משגשגת, התיישבנו בצד מתחת לעץ, שתינו יין, נשנשנו חטיפים מעניינים עם שמות יצירתיים, ודיברנו על מה שבאמת עניין אותנו - ילדים.

לחדוותו של אלמוג התברר שהן רצו ילדים, ועמדו על כך שהם יגיעו עם אבות פעילים ומעורבים שיעזרו בגידולם בפועל, לא רק דרך חשבון הבנק.

"האידיאל שלנו הוא זוג גברים שגרים לא רחוק מאיתנו, חיים בזוגיות יציבה ואוהבים ילדים לא רק בתיאוריה אלא ברמה של להחליף חיתולים, ולקחת ימי חופש כדי לשמור עליהם כשהם חולים." פרשה בפנינו רינה את משנתה, וטלי שהייתה צעירה וביישנית יותר רק הנהנה וחייכה לאות אישור.

למרות שכמעט לא ראיתי את דולב שחבר לחן וליובל ולעוד כמה צעירים נמרצים ורקד איתם כל הזמן, ולא שתיתי כלום - אלמוג דרך על כף רגלי כשפזלתי לעבר הבר וסירב לרקוד - ביליתי בנעימים. שתי הנשים הצעירות היו רהוטות ומשעשעות מאוד, הן הביעו התפעלות מחניפה מאורח חיינו, והתפעמו לשמוע איך לקחנו על עצמנו את האחריות לגידולו של נער מתבגר בעייתי. לדעתי אני שימשתי בעיקר רקע הולם לבן זוגי המרשים שיכול היה להציג תואר אקדמאי מכובד, וקריירה של פסיכולוג ילדים אידיאליסט, בעוד שאני יכולתי להביא לעסקה רק כתפיים רחובות ותואר ראשון - לא משהו רציני בימינו - אבל הן היו שתי גברות מעשיות ביותר וכשאלמוג העיר כבדרך אגב שיש לי ידי זהב ואני יודע לעשות כל מלאכה בבית, מפתיחת ביוב ועד תליית מדפים, אורו פניהן.

"הייתה מסיבה מדהימה, אבל אני עייף כאילו עברתי אודישן מפרך." הערתי בדרך הביתה.

"כי זה בדיוק מה שעשית, עברת אודישן מפרך, ואני בטוח שהצלחת בו." ליטף אלמוג את ברכי, זורח מנחת.

"שנינו הצלחנו." החמאתי לו חזרה, והעפתי מבט לעבר הספסל האחורי, אביב ישן שם שנת ישרים אחרי שעשה אלוהים יודע מה בזמן שאנחנו היינו עסוקים בהרשמת האימהות לעתיד של הילדים שלנו.

"ראית איפה הילד הסתובב כל הזמן?" תהיתי, "הוא נראה לי גמור מעייפות."

"אין לי מושג, אבל אני בטוח שהוא לא שתה כלום, עוז לא היה נותן לו אלכוהול."

"אז למה הוא מחוק כזה?" התפלאתי.

"טוב, הוא עוד גדל, ככה זה בגילו, הם צריכים המון שעות שינה בגיל הזה." שיער אלמוג.

אביב המשיך לישון גם כשהגענו, ולא הצליח להתעורר גם אחרי שחניתי. היה עלינו לגרור אותו למיטתו, מזל שהוא רזה ולא שוקל הרבה.

מי ידע שצריך לחשוב ולעשות כל כך הרבה תכנונים לפני שמביאים ילד? היו הסכמים לערוך, וחוזים שהיינו צריכים לחתום אצל עורך דין, ואחר כך היינו צריכים ללכת למרפאת פוריות ולהחליט איך העניין יתבצע - האם נערבב את הזרע של שנינו, או שניתן סיכוי כל פעם לזרע של אחד מאיתנו? ומי כדאי שתהרה קודם, רינה או טלי, או אולי שתיהן יחד? ובאיזה מרפאה נבצע את ההפריה, פרטית או של קופת חולים? הפרטית מפנקת וזריזה יותר, אבל יקרה, ואילו קופת חולים זולה יותר, אבל היחס הרבה פחות נעים, יש תורים ואין פרטיות, מה חשוב יותר? ומה עם יעוץ גנטי? כדאי או לא כדאי?

אחרי דיבורים ודיונים ממושכים החלטנו שקודם ינסו אלמוג ורינה, ושנלך על מרפאה פרטית.

"ראשית צריך לבדוק את הזרע של האבות לעתיד." פסקה המומחית לייעוץ גנטי שרינה התעקשה שחייבים להיפגש איתה. הבדיקה העלתה ממצאים מדאיגים בנוגע לזרע של אלמוג. התגלו אצלו הרבה תאי זרע פגומים, אולי בגלל שהוא היה חולה בשפעת קשה לפני כמה חודשים וזה השפיע על איכות הזרע, ואולי לא? יכול להיות שזה מצב קבוע, צריך לחכות עוד חודש ואז לבדוק שוב, פסקה המומחית.

"אין לי זמן לחכות." התפרצה רינה בעצבנות, "אני כבר בת שלושים ושמונה פור גוד סייק!" רטנה ונעצה בי מבט תובעני שגרם לאשכי להתכווץ.

חשבתי שכדאי שהיא ואלמוג יהיו הורים קודם, ואני וטלי הצעירים יותר - טלי הייתה רק בת עשרים וארבע - נחכה לתורנו, מה בוער? תהיתי, התברר שהשעון הביולוגי של רינה, הוא רתח, טקטק ולהט, ולכן, למרות שהיה ברור שהיא מעדיפה את אלמוג, היא לחצה שלא נחכה ונפגיש מהר ככל האפשר את הביציות הלחוצות שלה עם הזרע שלי שהפגין מרץ ופוריות מפתיעים.

"אתה לא חייב." אמר אלמוג כשהבחין שאני נלחץ, "אם היא לא נראית לך אז תגיד שלא, מקסימום היא תלך לבנק הזרע."

"זה לא שיש לי משהו נגדה, היא אישה משכילה נבונה, והיא בטח תהיה אימא נהדרת, אבל איכשהו הייתי מעדיף את טלי."

"אני מבין, מצד שני כדאי שתביא בחשבון שאם ייוולד לכם ילד גם טלי תהיה אימא שלו." הזכיר לי אלמוג, "אבל אם אתה לא מרגיש נוח אז לא, נגיד להן שלא מתאים לנו ונפרוש."

"ואז הן ימצאו מישהו אחר, ומי יודע אם יזדמן לי עוד סיכוי כזה להפוך לאבא, תגיד, אם טלי תהיה אימא של הילד אז גם אתה תהיה האבא שלו, נכון?"

"כן, בתנאי שנישאר יחד כמובן."

הסתכלנו אחד על השני מדוכדכים, "כל העסק הזה של התרבות הוא הרבה יותר מסובך ממה שאפשר לחשוב." הערתי, ואלמוג הנהן והוסיף שאם אני אוותר ספק אם יהיה לו אי פעם סיכוי להיות אבא כי גם הוא לא נעשה צעיר יותר, ואם מצב הזרע שלו לא ישתפר... "אולי הטבע מנסה להגיד לנו שלהומואים אסור להתרבות?" הוסיף בעצב.

אני לא יכול לסבול שהוא נעשה מתפלסף ורוחני כזה, "מספיק אלמוג, תפסיק מיד עם השטויות הרוחניות האלה." אמרתי בתוקף, ולפני שאשנה את דעתי התקשרתי מהר לרינה לשאול אותה מתי אנחנו מתחילים להתרבות.

למרבה השמחה היא נכנסה להיריון כבר בניסיון הראשון, ואחרי שהרוחות נרגעו הבחנתי שאביב נראה לא טוב, שהוא מרבה להסתגר בחדרו ולשמוע מוזיקה נוגה, שהוא לא מחייך כמעט, וממעיט באכילה והוא נעשה רזה וחיוור יותר מיום ליום. היינו צריכים לשים לב עוד קודם, אבל היינו עסוקים כל כך בתכנון החיים שלנו סביב הילדים שעוד לא נולדו לנו עד ששכחנו להשגיח על הילד שחי איתנו.

"מה עובר על הילד? תראה כמה הוא רזה, ומתי ראית אותו שמח בפעם האחרונה? ורק תשמע לאיזה מוזיקה הוא מקשיב, איזה מין פסיכולוג אתה אלמוג? הילד נגמר לנו מול העיניים ולך לא אכפת."

אלמוג רטן שאני מגזים, וככה זה אצל מתבגרים, "ואתה עוד קורא לי דראמה קווין?" עקץ אותי, ובכל זאת שם את נפשו בכפו ונכנס לחדרו של אביב, פילס לו דרך בין ערמות הבגדים, הספרים, הדיסקים וכלי האוכל המלוכלכים, התיישב על מיטתו ההפוכה של אביב וניסה להבין מה עובר על הילד.

הוא חזר אחרי כחצי שעה, עמוס בבגדים לכביסה וצלחות דביקות, והודיע לי שאין מה לדאוג, הכל בסדר.

"מה בסדר? אז למה הוא מתנהג ככה?"

"כי הוא מאוהב, זה הכל, יעבור לו."

"אם הוא מאוהב אז למה הוא אומלל כל כך? ולמה הוא לבד כל הזמן?"

"כי זו אהבה נכזבת כמובן, מה, אף פעם לא היית בן חמש עשרה?"

נזכרתי בחיי האהבה שלי בגיל חמש עשרה והתחלחלתי, "במי הוא מאוהב? במישהו מהכיתה שלו? אני מקווה שלא בייבגני." 

"נראה לך? הוא לא טיפש עד כדי כך, להתאהב בסטרייט זה לגמרי המאה שעברה, זה מישהו מבוגר יותר, איזה בחור שהוא פגש במסיבה של דולב ורמי."

"איך אתה יודע? הוא סיפר לך?"

"לא ממש, רק רמז, אבל אין לך מה לדאוג, הבחור הזה לא מוכן אפילו להיפגש איתו לפני שהוא יהיה בן עשרים ואחת, בינתיים הם רק בקשר וירטואלי דרך הפייסבוק."

"אבל מי זה? בטח יש לך מושג."

אלמוג חייך חיוך פסיכולוגי מרגיז, "תנחש."

הסתכלתי עליו נרגז, ואז כאילו נדלקה נורה מעל לראשי, "עוז הברמן."

"בדיוק."

"אני ארצח אותו ואחר כך אדרוס אותו עם האופנוע שלו." התפרצתי.

"תרגיע כבר, טמבל. הוא לא מוכן אפילו להיפגש עם אביב, הקשר שלהם מתנהל רק דרך פייסבוק, וכל מה שקורה ביניהם מתרחש רק במוח החרמן של המתבגר שלנו."

"אביב המסכן, במחשבה שנייה, גם לעוז בטח לא קל."

"אולי, אבל כל עוד עוז גר בתל אביב אין לנו מה לדאוג, ואגב, מה קורה עם דולב ורמי? לא שמעתי מהם כלום מאז חנוכת הבית שלהם."

"הם בסדר גמור, דולב שולח לי לפעמים איזה מייל עם מצגות מטופשות ושואל מתי נקפוץ לבקר, באמת הגיע הזמן שנבקר אצלם, אבל היינו כל כך עסוקים בזמן האחרון עם העסק הזה של ההיריון, מותר כבר לספר לו שהתינוק בדרך או שזה עדיין סוד?"

אלמוג הציץ בלוח השנה, ספר כמה שבועות עברו מאז בישרה לנו רינה את הבשורה הטובה, והחליט שכבר מותר, "ואולי באמת כדאי ששוב נצא לאיזה טיול נחמד עם רמי ודולב, ניקח איתנו גם את אביב, לא יזיק לכולנו לנשום קצת אוויר צח."

שלחתי מייל לדולב ואחרי שהוא בירך אותנו במזל טוב, וסיפר לי בשמחה שהוא התחיל לעבוד לא מזמן בחנות מתנות מקסימה בקניון, הוא הזמין אותנו לבוא אליהם בשבת לעשות על האש.

הגענו, גוררים איתנו את אביב שהחליט לא מכבר להיות צמחוני כי אכילת בשר זה רצח, ולאות מחאה שאנחנו מאלצים אותו לבוא לחזות באכילת גופות בעלי חיים התעקש לספר לנו בפרטי פרטים איך מתעללים בבהמות ובעופות לפני שהם הופכים לבשר לאכילה.

אצל דולב ורמי מצאנו חבורה שלמה של מכרים וידידים, כולם שמחים וידידותיים, ובעיקר רעבים. בחצר להט מנגל גדול ומשוכלל, שולחן ארוך ועמוס כל טוב עמד ברחבה המרוצפת, הגינה הייתה פורחת ומטופחת, ודולב נראה מהמם בחולצה צמודה ובמכנסי חאקי ספורטיביים.

הוא קיבל את פנינו בשמחה ושפע סיפורים משעשעים על עבודתו בחנות שבעל הבית שלה - הומו גם הוא כמובן - קרא לה 'פיצפקעס'. "הוא מסתובב בכל העולם ומביא דברים מקסימים לחנות, ואני והחבר שלו מוכרים אותם, לא האמנתי על עצמי שיום אחד אני אעבוד בעבודה כזו, אבל עובדה, אני מוכר מעולה ואני נהנה מכל רגע." סיפר, מחייך בעליצות, ופתאום התמקדו עיניו במישהו שנכנס זה עתה ופניו נדרכו. הוא המשיך לדבר ולחייך, אבל אני, שהיטבתי להכירו, הבחנתי שזה חיוך מעושה.

הסתובבתי והופתעתי למראה עוז, שחום ושרירי מתמיד, שערו השחור אסוף בקוקו הדוק על עורפו, עגיל מנצנץ על תנוך אוזנו, משוחח עם אביב שחש אליו ולא מש מצידו עד סוף הערב.

"אביב, באמת, אתה מתנהג כמו תינוק, תן לעוז לדבר גם עם אנשים אחרים." נזפתי חרש בנער, אבל הוא התעלם ממני והמשיך ללכת אחרי עוז, מביט בו ברעבתנות, מגיש לו משקאות, ממלא את צלחתו מספר לו בדיחות, ומנסה למשוך ללא הרף את תשומת ליבו. הוא אפילו אכל כמה שפודי פרגיות שעוז הגיש לו, שוכח לגמרי שהוא בעצם צמחוני.

בדרך חזרה הביתה אביב פטפט בהתרגשות, מספר לנו מה עוז אמר, ומה הוא חושב, ומה הוא מתכנן לעשות, וקיפץ מרוב התרגשות כשבישר לנו שעוז שוקל ללמוד לתואר שני באוניברסיטת חיפה, או אולי במכללת הגליל המערבי. "עוז אומר שנמאס לו לגמרי מתל אביב ומהבחורים השרוטים שמסתובבים בה." דיווח לנו אביב בהתרגשות, "נכון שזה יהיה גדול אם הוא יעבור לגור בחיפה?"

"עצום ממש." הסכים אלמוג ביובש, והזכיר לאביב שעוז מבוגר ממנו בעשר שנים, ועדיף שיתרכז בלימודיו ויפסיק להתנהג כמו ילדונת רומנטית.

"אתה סתם זקן מיובש שלא מבין כלום." נעלב אביב, והשתתק סוף סוף. במקום לנסות לפייס אותו, או לפחות לשנות נושא, אלמוג שילב את ידיו על חזהו ושתק גם הוא.

"לא היית צריך להיות קשה כל כך עם הילד." אמרתי לו אחר כך, כשהיינו לבד, "אל תשכח שהוא רק בן חמש עשרה, ומאוהב בפעם הראשונה, מזל שיש לעוז די סבלנות אליו, הוא סך הכל בחור די נחמד, והוא באמת נראה סקסי מאוד היום עם העגיל הזה והקוקו שלו."

"כן, מאוד סקסי." אמר אלמוג בקרירות, הרכיב משקפיים ותקע את פרצופו בספר.  

"מה, אתה כועס עלי? אז מה עם אמרתי שעוז סקסי? אתה לא נעלב בגלל זה, נכון אלמוגי?" משכתי את הספר מידיו וניסיתי לנשק אותו.

"לא, אני לא נעלב. רק רגע, המשקפיים." הוא הסיר את משקפיו ומצמץ כמו ינשוף, "האור מסנוור אותי." התלונן, כיבה את המנורה, החזיר לי נשיקה ושאל אם אני יודע לשמור סוד.

"תלוי ממי, ממך אני לא חושב שאני יכול, אבל מאחרים אין לי בעיה."

הוא נאנח, "גם לי קשה לשמור ממך סודות, ולכן אני מספר לך למרות שעדיף שהייתי שותק, אבל שלא תעז להגיד שום דבר לאף אחד אחר."

"להגיד מה?"

אלמוג הניח את ראשו על חזי ושאף אוויר, ואז גילה לי שעוז הגיע לביתם של רמי ודולב כי הוא ודולב... "הם ישנים יחד לפעמים."

"מי? דולב ועוז? אבל... אבל מה עם רמי?"

"לפעמים גם הוא מצטרף, אבל בדרך כלל לא, הוא מעדיף בחורים צעירים יותר."

"צעירים יותר ממי?" נדהמתי, "רק רגע, אני לא מבין, על מה אתה מדבר? מאיפה אתה יודע את זה בכלל? אתה סתם ממציא, לא יכול להיות." התקוממתי, "הרי דולב ורמי הם זוג, הם אוהבים והכל, הם אפילו קנו בית יחד, אז מה פתאום? מי סיפר לך את השטות הזו?"

"רמי, ואגב, שלא תעז להשאיר אותו לבד עם אביב. הוא בדיוק בגיל שרמי מעדיף."

"אתה עובד עלי, אביב עוד לא בן שש עשרה ורמי כבר מעל חמישים, לא יכול להיות, מה יש לו לחפש אצל אחרים אם הוא חי עם בחור מדהים כמו דולב?"

"בעיניך הוא אולי מדהים." אמר אלמוג ביובש, והרחיק ממני את גופו החמים, "אבל הטעם של רמי שונה משלך."

"די כבר אלמוג, אל תהיה דביל." כרכתי את ידי סביב מותניו והצמדתי אותו אלי, "מתי כבר תרגיע בקשר לדולב? אף פעם לא היה בינינו שום דבר."

"לצערך." המשיך אלמוג להיות דביל, "אתה בטח אוכל את הלב שהוא לא פנה אליך קודם, אולי, אם לא היית עסוק כל כך עם ההיריון של רינה הייתה לך הזדמנות, אבל חכה בסבלנות, בסוף בטח ימאס לו מעוז ואז יגיע תורך."

"אלמוג די, לא מתאים לך לדבר ככה, אתה יודע שאני לא כזה."

"כולם כאלה, עובדה." אמר אלמוג, אבל חזר להניח את ראשו על חזי.

"לא כולם, אני לא, וגם אתה לא. אנחנו אוהבים ולא בוגדים."

"גם רמי אוהב את דולב, זה בכל אופן מה שהוא טוען, אבל לדעתו אין קשר בין סקס לאהבה. הם בני זוג והם אוהבים והכל, אבל הם כבר כמעט שנתיים יחד, ולדעתם זה בסדר גמור לגוון."

"ומה אתה חושב?"

"אם זה מה שטוב להם אז בבקשה, שיעשו מה שהם מבינים."

דחקתי מרפק בצלעותיו, "די, תפסיק להיות פסיכולוג כזה כל הזמן."

"אני לא יכול, זה מה שאני."

"ומה אם גם אני אחליט שזה מה שמתחשק לי לעשות, גם אז תגיד שזו זכותי?"

"כן, בהחלט, אבל באותה מידה זכותי לשבור לך צלחת על הראש ולזרוק אותך מכל המדרגות."

"נשמע די הוגן, מה שאני לא מבין זה למה רמי סיפר לך על הגיוונים שלו ושל דולב?"

"לא יודע, משום מה אנשים תמיד מספרים לי דברים, אולי בגלל שהם חושבים שאם אני פסיכולוג אפשר לספר לי כל דבר, אפילו מה שקורה אצלם במיטה."

"כל זמן שאתה לא תספר להם זה בסדר מבחינתי."

"עשינו עסק, ועכשיו בוא אלי, בוא נעשה יחד דברים שלא נספר לאף אחד."