ד. טריו

7. לשחרר את אריק

למחרת בבוקר ניסו התעורר מוקדם מהרגיל מקול צלצול הנייד של אריק ושכב מנומנם, מקשיב בשקט לאריק שדיבר ברוסית חרישית עם מישהו. ניסו נהנה ממבטאו הרך והמלודי של אריק שדיבר רוסית לעיתים נדירות מאוד וקיווה שאחרי השיחה הוא יחזור למיטה והם יוכלו לבלות כמה דקות לבד לפני שמנשה יחזור, אבל אחרי שאריק סיים את השיחה הוא הלך לשירותים ואחר כך פנה למטבח להכין ארוחת בוקר.

ניסו הביט בשעון, נאנח כשראה שרק שש בבוקר וקם כדי להצטרף לאריק. בזמן שהם שתו יחד קפה ניסו ניסה לדון עם אריק באירועי הערב הקודם,  לברר מה שלומו ואיך הוא מרגיש, אבל אריק הסתגר בעצמו, נעשה קודר ושתקני, וניסה כל הזמן לשנות נושא.

"אריק, זה בסדר, אין לך שום סיבה להתבייש." הניח ניסו את כפו על ברכו של אריק שהסב את מבטו וקם מהכסא בחיפזון.

"מה?" ניסה ניסו להבין, "אתה כועס עלי? על מנשה? מה עובר עליך?"

"כלום." אמר אריק בסרבנות, והפנה אליו את גבו.

"אריק, תדבר איתי." הפציר ניסו, הניח את ידיו על כתפיו של אריק וניסה לסובב אותו אליו.

"לדבר על מה?" התנער ממנו אריק והתרחק לעבר השיש.

"עליך, עלינו, על איך אתה מרגיש."

"עלינו? יש בכלל דבר כזה? הרי בעיניך אני סתם צעצוע."

"לא נכון ,זה ממש לא נכון, למה אתה אומר דבר כזה?" נרעש ניסו, "מה, בגלל מה שקרה אתמול, אבל אריק..."

הוא רצה להסביר, להתנצל, לבקש סליחה, להבטיח שאם אריק לא רוצה אז הוא לא ירשה יותר למנשה... ואז צלצל שוב הנייד של אריק ושוב הייתה שיחה ברוסית, הפעם סוערת מאוד. לפי טון הדיבור הלחוץ הבין ניסו שאריק מדבר עם אימו שקול בכייה הסתנן דרך הטלפון הנייד.

השיחה הייתה קצרה למדי, מיד אחרי שהסתיימה פנה אריק לדלת. "אני חייב לרוץ." הפטיר, "יש בעיות עם סבא."

"איזה בעיות?" רדף אחריו ניסו, "אני יכול לעזור?"

"אם תיתן לי את הרכב זה יועיל מאוד."

ניסו מסר לו בלי היסוס את המפתחות, וברגע האחרון גם דחף לכיסו כמה שטרות כסף, "רק ליתר ביטחון." הפציר כשאריק ניסה למחות, "תחזיר לי אחר כך."

מנשה חזר חצי שעה אחר כך, עייף מאוד אחרי לילה רצוף תקלות בעבודה, סירב לאכול, הנהן קצרות כשניסו סיפר לו שאריק יצא מוקדם עם המכונית כדי לבקר את סבא בבית החולים, ואחרי ששתה חצי כוס תה נגרר לחדר השינה, התמוטט על המיטה ונרדם.

נעשה פה תחנת רכבת, התרעם ניסו בינו לבין עצמו, כועס מעט על שותפיו לדירה שלא מצאו פנאי לשיחה איתו. הוא השתוקק לדבר, לשפוך את הלב, לנתח רגשות ומעשים, אולי לקבוע כללים וחוקים לדרך בה ינהלו את חייהם בעתיד, והיה מתוסכל להיווכח ששני השותפים שלו עסוקים מידי מכדי להתלבט יחד איתו.

מאחר שלא הייתה לו ברירה אחרת ניסו התיישב לפני המחשב שלו ושקע בעבודה. שעתיים אחר כך נשמע צלצול קצר בפעמון הדלת, והוא התנער בבהלה, מופתע כמה מהר חלף הזמן, וניגש לדלת, פתח אותה ונרתע לאחור, מבוהל מהמחזה שנגלה לעיניו - אריק עמד בפתח, תומך בגבר קשיש, רזה מאוד וכפוף, שערו לבן ועיניו כחולות. למרות שבין השניים הפרידו כחמישים שנה, אם לא יותר, והקשיש שהתנשם בכבדות היה אפור מעייפות הדמיון בין תווי פניהם היה מדהים, ברור היה שזה סבו של אריק.

"זה סבא שלי." אמר אריק, "הוא... אנחנו... הוא לא מרגיש טוב."

"אני רואה, תכנסו. בוא נושיב אותו, שינוח קצת." הזמין ניסו את השניים פנימה, תוהה בליבו מה גרם לאריק להביא את סבו החולה לדירתם.

קשה להאמין שגם הסבא הקשיש הזה היה פעם צעיר, יפה תואר וקל תנועה כמו אריק, חלף הרהור במוחו בעודו מוביל את האיש החולה אל הספה ורץ להביא למענו שמיכה וכרית.

מנשה התעורר מהצלצול בדלת וקם לעזור, ובכוחות משותפים הם הושיבו אותו בנוחיות, תומכים את גבו בשני כרים, ואריק כיסה אותו בזהירות בשמיכת צמר, החליק בעדינות את בלורית השיבה מעל מצחו ואחרי שהדליק למענו את הטלוויזיה בערוץ הרוסי הצטרף אל ניסו ומנשה שישבו במטבח, ממתינים לו.

"אל תכעסו, אני יכול להסביר הכול." התיישב אריק מול השניים, מביט בהם במבט מודאג.

"הברחת את סבא מבית החולים?" שיער מנשה בלי להמתין להסברים.

אריק הניד לאות הן. "הייתי חייב." הצהיר בעקשנות, נושך בתקיפות את שפתו התחתונה, האדמדמה והרכה.

"אבל אריק, אם הוא חולה הוא צריך להיות מאושפז."

"אבל הוא לא רוצה למות בבית חולים, הוא שונא את הטיפולים האלו, הם מכאיבים לו ומציקים לו נורא, הוא רוצה שיתנו לו למות בשקט, בכבוד."

"ומה ההורים שלך אומרים?"

"הם לא מוכנים להקשיב לו, מתעקשים..." הוא קפץ אגרופים עדינים, "אימא כל כך עקשנית... סבא ביקש שאני אעזור לו, הייתי חייב לקחת אותו משם."

"אבל אריק, ברור לך שהמקום הראשון שהוריך יחפשו אותו בו יהיה פה, בדירה הזו." ניסה ניסו להכניס מעט היגיון במצב.

"אני יודע, אבל..." הוא הסיט את מבטו מניסו ותקע מבט מלא תחנונים במנשה, "הם לא יודעים על הדירה שלך דניאל."

"אריק, באמת, תהיה הגיוני..." שב ניסו והתערב, "סבא שלך מאוד חולה, הוא צריך מישהו שישגיח עליו, יטפל בו, בטח יש לו כאבים, הוא עלול למות לנו בידיים..." הוא התחלחל, "אריק, הוא גוסס, אנחנו לא יכולים לטפל בו בעצמנו."

"אני אטפל בו, אתם לא תרגישו בו בכלל." הבטיח אריק, מביט בעקשנות במנשה שנשאר רגוע ושקט.

"בסדר." החליט מנשה לבסוף, "קדימה, בואו ניקח אותו לדירה שלי."

"אבל מנשה, בחייך..." נבהל ניסו, "אנחנו לא יכולים, זה פשוט טירוף, לבן אדם יש סרטן ריאות, הוא צריך להיות בבית חולים, שיתנו לו הקרנות, טיפולים... אנחנו לא יכולים להסתיר אותו פה, עוד יאשימו אותנו בחטיפה."

שום דבר ממה שניסו אמר לא השפיע, באורח פלא כרתו מנשה ואריק ברית אילמת שעקפה אותו, ומתעלמים מטענותיו וממענותיו המשיכו בתוכניתו המטורפת של אריק.

הם הכינו ערסל מאולתר משמיכה ונשאו בתוכו את הקשיש החולה לדירתו של מנשה, והשכיבו אותו על המיטה. מנשה עזר לאריק להפשיט אותו מבגדיו וללבוש פיז'מה, ואת ניסו שריחף סביבם מודאג ולחוץ שלח להכין כוס תה עם דבש שהזקן שתה בלגימות זעירות, ואחר כך, מותש מכל הפעילות, נרדם.

"ומה תעשה כשהוא יתחיל לסבול מכאבים?" התנפל ניסו על אריק אחרי שהם התכנסו לטקס עצה במטבח המבולגן של מנשה.

"זה לא יקרה כי הוא ימות קודם מחנק." אמר אריק בפשטות, "הריאות שלו גמורות, אבל הרופאים מתעקשים להנשים אותו בכוח, לתת לו הקרנות, להאריך לו את החיים כמה שיותר. הם אפילו שוקלים ניתוח למרות שברור שכבר אי אפשר לרפא אותו."

"אריק, הם רופאים, זה התפקיד שלהם, הם חייבים לטפל בו."

"אבל סבא לא רוצה, הוא רק מבקש שיעזבו אותו בשקט והם לא מקשיבים לו, ואימא עוד יותר גרועה, היא החליטה שסבא לא אחראי למעשיו, הלכה לעורך דין שיוציא צו בית משפט שיכריז עליה כאפוטרופסית שלו."

"טוב, אם הוא כל כך חולה אז אולי..."

"הוא חולה, אבל הראש שלו עובד מצוין." התווכח אריק, "הוא יודע בדיוק מה קורה איתו, והוא לא רוצה שיטפלו בו. מה כל כך קשה להבין פה!" התרגז אריק והרים את קולו מרוב כעס.

"בסדר, אבל למה אתה רב איתי?" נעלב ניסו, "תריב עם הוריך."

"הם לא מוכנים להקשיב לי, בעיניהם אני עוד ילד שלא מבין כלום, הם לא מבינים, לא רוצים להבין." מיואש ועייף הניח אריק את ראשו הבהיר על ידיו השלובות על השולחן, "אף אחד לא מבין כלום." התייפח.

"אני מבין." הניח מנשה יד מנחמת על שכמו, "אנחנו נעזור לך." הבטיח, ושלח מבט חודר אל ניסו שפתח את פיו להתנגד, אבל לנוכח מבטו של מנשה סגר אותו ושתק. 

הנייד של אריק שב וצלצל, והוא הרים את ראשו והביט בו בדאגה. "זו שוב אימא." נאנח במורת רוח.

"תענה לה." פקד עליו מנשה, "תגיד שאתה עם סבא, שאתה משגיח עליו, ואל תגלה לה איפה אתם."

סבא של אריק שניעור לשמע הצלצול צעק משהו ואריק לקח את הנייד והלך אליו.

הם ישבו בשקט גמור, מקשיבים לויכוח המשפחתי שניהלו הסב והנכד עם האם הנסערת עד שהתעייפו, ועלו לדירה של ניסו. מנשה נרדם שוב, וניסו ישב מול המחשב וניסה להמשיך לעבוד, לא בהצלחה מרובה.

הוא פחד, חולים הגעילו אותו, הקשר שרקמו ביניהם מנשה ואריק, משאירים אותו בחוץ, הדאיג אותו, וחמור מכך, הוא חשש שכל רגע יתפרצו שוטרים זועמים לדירתו ויאשימו אותו בחטיפה. ניסו פחד משוטרים והיה קשה לו להתרכז עם כל הדאגות והפחדים שרחשו במוחו.

לקראת הערב אריק חזר וסיפר שאימו שבה והתקשרה עוד מספר פעמים במשך היום, איימה וצעקה, ואפילו פנתה למשטרה, אבל הקשיש דיבר בטלפון עם השוטרים ועם הרופאים, שכנע אותם שהוא שפוי וצלול, והמשיך לסרב בתוקף לטיפול רפואי שיאריך את חייו.

רק אחרי עוד יממה מתוחה של ויכוחים טלפוניים, והרבה דראמה, בכי, צעקות ומריבות, נכנעה אימו של אריק והסכימה שהסבא יעבור להוסטל לחולים סופניים, שם יניחו לו למות בשלווה ובכבוד בלי להציק לו בטיפולים לא רצויים.

"מחר בבוקר יבוא אמבולנס של ההוסטל לקחת את סבא ויהיה לכם שקט ממני." הבטיח אריק אחרי שהכול סוכם, וסוף סוף הרשה לעצמו לשבת ולאכול משהו.

"קח, תאכל עוד אחת." הגיש לו ניסו עוד לחמנייה מרוחה בנדיבות בגבינת שמנת.

"אני לא רעב." דחה אריק את הצלחת.

"אתה חייב לאכול." הפציר ניסו, "כבר יומיים לא אכלת שום דבר, נו, תאכל, בסוף גם אתה תחלה."

אריק נכנע ואכל בצייתנות, ואחר כך פיהק, נשכב מותש על המיטה המתקפלת שארגן לעצמו ליד מיטת סבו, ונרדם.

"לכו גם אתם לישון." הפתיע אותם הסב שעד אותה שעה דיבר מעט מאוד ורק ברוסית, "גם אתם נראים עייפים."

"אני, האמת, צריך ללכת עוד מעט לעבודה." הציץ מנשה בשעונו ואחר כך הושיט את ידו לזקן, הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום ברוב נימוס. "אני כנראה לא אספיק להגיד לך שלום מחר בבוקר, אבל אם אתה מסכים אני אבוא לבקר אותך בהוספיס."

"אני אשמח מאוד אם תבוא." השיב סבא של אריק, ואפילו חייך קצת, חיוך שנראה כמו צל רפאים של חיוכו של אריק.

"גם אני אבוא." הבטיח ניסו באומץ למרות שעצם הביטוי - הוסטל לחולים סופניים - עורר בו חלחלה.

סבא של אריק הניד לעברו בראשו לאות תודה ולחץ גם את ידו של ניסו שהופתע לחוש עד כמה חמימה וחזקה עדיין כף ידו הצנומה של האיש הזקן והחולה.

"אני מאוד מודה לכם שעזרתם לארקאדי שלי." אמר הסבא בהדרת כבוד רשמית שנגעה מאוד לליבותיהם, "ואני מקווה שתמשיכו לעזור לו אחרי גם אחר כך, כי אחרי שאני אלך כבר לא תהיה לו סיבה להסתיר את האמת על עצמו מההורים שלו ובטח יהיה לו קשה מאוד לבד." 

כמו שמנשה שיער האמבולנס של ההוסטל הגיע מוקדם מאוד בבוקר, ועד שהוא חזר מהעבודה אריק וסבא שלו כבר עזבו. אריק מסר לו דרישת שלום ונפרד מניסו בחיבוק חטוף, מבטיח להתקשר כשיוכל, אמר שוב תודה ורץ אחרי האלונקה שנישאה על ידי שני אחים חסונים ושתקנים שהעלו עליה את סבא בזריזות יעילה, עטפו אותו בשמיכה, והסתלקו.

"הוא נראה כל כך עייף וחלש, בטח לא ירשו לנו לבקר אצלו." שיער ניסו באוזני מנשה בתקווה שיוכל להשתמט מהביקור בהוסטל.

מנשה לכד את עורפו בעיקול זרועו, טלטל אותו קלות, אמר לו שהוא הומו פחדן, ושהגיע הזמן שיתגבר ויבין שכולם מתים בסוף.

"אבל..." ניסה ניסו למחות, ודחף את מנשה מעליו.

"שום אבל." פסק מנשה, "ביקור חולים זו מצווה." פסק, הרפה מניסו והלך לישון.

הוא התעורר אחרי הצהרים והם אכלו משהו קל ובדיוק כשקמו מהשולחן התקשר אריק, התלונן בלחש שאימו משגעת אותו, ושאל מתי הם מתכוונים לבוא לבקר.

"אנחנו כבר באים." הבטיח מנשה, "תחזיק מעמד." ובלי לשעות לחוסר רצונו המופגן של ניסו לקיים מצוות ביקור חולים גרר אותו בחוזק יד החוצה, אוטם את אוזניו להפצרותיו לפטור אותו הפעם מהביקור.

ההוספיס שכן בבניין עתיק עשוי אבן שקיסוס מוריק טיפס על קירותיו, והיה חבוי בתוך חורשה נעימה שבודדה אותו מהרחוב ההומה.

הניגוד בין המקום הפסטורלי ובין הסבל והאומללות ששכנו בתוך הקירות רק חידד את רגישותו של ניסו האומלל. הוא נצמד למנשה, התאמץ לנשום נשימות רדודות כדי לא לשאוף את ריח התרופות והכאב, וכדי לראות כמה שפחות חולים תקע את מבטו ברצפה, עוקב במבטו אחרי הערבסקות החינניות, הצבעוניות והמסובכות שעטרו את מרצפות הפרוזדורים, מתאמץ מאוד לא לראות ולא להשגיח בנעשה סביבו.

למרבה הצער לא היו לו אוזניות לאטום בהן את אוזניו ולכן נגזר עליו לשמוע את גערותיה של אימו של אריק שהתבררה כגברת קטנת קומה ועגלגלה אך נחושה מאוד שהצליחה למצוא פגם בכל דבר שנקרה בדרכה. אחרי שקטלה את ההוספיס, הטילה ספק במקצועיותם של רופאיו וביעילותן של האחיות נטפלה למנשה ולניסו, חקרה אותם בעברית רהוטה במבטא רוסי זועף מי הם, ומה מעשיהם שם, ומה הקשר שלהם לבנה, משתיקה במבט קר את אריק ואת אביו כל פעם שעשו מאמץ להתערב בחקירה הנמרצת שהייתה מסבה נחת לחוקרי הק.ג.ב.

את סבו של אריק – מטרת הביקור האומלל הזה - הם זכו לראות רק לרגע קט ובקושי הספיקו לשאול לשלומו בטרם סגרה האם את הוילון שהגן על מיטתו בטענה שעליו לנוח.

חיוורונו ואומללותו של אריק הדאיגו את ניסו הנרעש עד כדי כך שאזר עוז  ולפני שפנו לצאת העז להציע שהם ייקחו אותו אתם כדי שיוכל לישון מעט. הוא נענה בסירוב פסקני וחד של האם שמיד אחר כך סובבה אליו את גבה והתנפלה על בנה המותש בשטף מילים זועמות ברוסית.

אריק הנהן חסר אונים ועצם את עיניו הכחולות שדהו מעייפות בעוד אביו מוביל אותם בעדינות תקיפה החוצה, מתנצל בעברית רצוצה שסבא מאוד חולה, ובגלל זה אשתו מתנהגת ככה, והוא מאוד מצטער אבל...

"זה לא יעזור לה, בסוף היא תצטרך לשחרר אותו." נכנס מנשה לדברי האב שהיה גם הוא קטן קומה ועגלגל, אבל בניגוד לאשתו הנמרצת היה דהוי ומובס וקולו היה חרישי ומתנצל.

"כן." נאנח אבא של אריק, הרפה מזרועו של ניסו וריכז את תשומת ליבו במנשה, "אתה צודק אבל תבין... זה קשה לה... קשה מאוד להשלים עם דבר כזה..."

"אין מה לעשות." ניסה ניסו לתרום לשיחה - הוא התאושש מעט אחרי שהם הגיעו לאולם הכניסה שנראה כמו לובי של מלון, מיושן מעט אך נקי להפליא, וכמעט נעים למראה – "עצוב מאוד שסבא גוסס, אבל הוא חולה וזקן ו... אה... כל אחד צריך למות בסוף." סיכם את דבריו בגמגום.

השניים הפנו אליו מבטים משתאים וניסו הסמיק, נבוך, והצטער שפצה את פיו. "אה... אתם לא מדברים על סבא אלא על אריק." קלט סוף סוף וליבו נמלא רחמים על אבא של אריק שהשפיל מבט עצוב ונאנח חרישית.

שמור     בטל
8. הסבלנות משתלמת
לקח לסבא של אריק חודש שלם עד שהצליח להיגאל מייסוריו ולהיפטר מהעולם, ולאורך כל אותו חודש שהה אריק לצידו בלילות כדי להניח לאימו לישון כהלכה. בבקרים, אחרי שהיא הייתה מגיעה לבית החולים, הוא היה חוזר לדירה, אוכל ארוחת בוקר עם מנשה וניסו, ויוצא לעבודתו.

למרות שעבד מעט מאוד שעות ולא לקח על עצמו התחייבויות חדשות אריק היה חוזר עייף מאוד מהעבודה ואחרי ארוחת צהרים קלה היה ישן מעט לפני שהיה שב לבית החולים.

רוב הזמן הוא היה עייף ומוטרד מכדי לחשוב על סקס, אבל לפעמים היה ניסו מצליח לפתות אותו לבלות איתו מעט במיטה. הם היו מתחבקים ומתגפפים, מלטפים זה את זה, אבל בכל פעם שניסו היה רוצה להתקדם קצת יותר היה אריק עוצר בעדו והוא היה מוותר לו כמו תמיד.

רק לעיתים עוד יותר רחוקות היה גם מנשה מצטרף אליהם, ורק אז היה אריק מצליח להתגבר על חששותיו, לסלק הצידה את המעצורים שחסמו אותו ולהתמסר לסקס מלא שכלל חדירה.

באחת מאותן שעות קסומות ונדירות הוא סיפר להם על הטראומה של הפעם הראשונה שלו עם אלכס שהיה גם אהבתו הראשונה.

"שירתנו יחד באותו בסיס וגרנו באותו חדר, עם עוד כמה בחורים. אני נדלקתי עליו ממבט ראשון, אבל נורא התביישתי לדבר איתו, רק הסתכלתי עליו ושתקתי. בהתחלה הוא בקושי שם לב שאני קיים, עד שיום אחד הוא איבד את הכומתה ואני נתתי לו את שלי, ומאז היינו מדברים פה ושם... אני לא חושב שהוא ידע מה אני מרגיש כלפיו, אף פעם לא העזתי להגיד לו כלום, כל כך התביישתי... רק בצבא התחלתי להבין שאני באמת הומו."

"מה, לא נדלקת על אף אחד כשהיית בתיכון?" השתומם ניסו.

אריק הסמיק והודה שעד שהתגייס לא העז אפילו לחשוב על סקס, בטח שלא עם גברים.

"היו לי הרבה חברות, אבל כולן היו מאוהבות באחרים. אני הייתי רק החבר הכי טוב שעזר להן לבחור בגדים ולהתאפר. אימא כל הזמן רטנה שאני מבזבז עליהן זמן ואני צריך ללמוד, לא לבלות." חשף לפניהם טפח משנות התבגרותו.

"אני מתפלא שהיא הרשתה לך להתגייס." העיר מנשה בחמיצות.

"היא באמת לא התלהבה מכל העניין של הצבא, וניסתה לשכנע את הרופא שאני לא בריא מספיק, אבל אפילו אימא לא הצליחה להוריד לי את הפרופיל נמוך מספיק כדי שצה"ל יוותר עלי."

"מה שאני לא מבין זה למה אלכס שמח כל כך להיפגש אתך, הוא לא הבין מה הוא עשה לך?"

אריק כבש את פניו בכרית. "לא." לחש, "אני... אני... אף פעם לא הסברתי לו שאני... "

"שמה אתה?" קצרה רוחו של מנשה, "מה בדיוק קרה שם? מה הוא עשה לך?"

"די, דניאל." העווה ניסו פרצוף מאיים לעבר מנשה שטלטל חסר סבלנות את כתפו של אריק.

"לא, זה בסדר." אריק התהפך על גבו ופקח באומץ את עיניו, "הגיע הזמן שאני אספר לכם את הסיפור הזה." הוא נשם נשימה עמוקה, "זה סיפור די מטופש ואני יוצא אידיוט." הזהיר אותם, ואז סיפר להם במשפטים קצרים וקטועים, מתאמץ לא להסגיר רגש, איך ליל שישי אחד, כשרק שניהם היו בחדר, חזר אלכס מאיזה מסיבה והיה שיכור ומסטול כל כך עד שלא הצליח להתיר את שרוכי נעליו. אריק התעורר ונחפז כמובן לעזור לו להתפשט ולשכב במיטה, וכשאלכס משך אותו אליו הוא נעתר ברצון, רועד מחרמנות ומשמחה, ובהתחלה זה היה נפלא וקסום ואז...

"אבל למה לא אמרת לו שהוא מכאיב לך? למה לא סילקת אותו מעליך?" נחרד ניסו לשמע הסיפור.

"הוא היה חזק מידי... לא הצלחתי... זה כל כך כאב, ואני כל כך פחדתי והתביישתי... למזלי הוא גמר ממש מהר ופשוט נרדם, ואני ברחתי למקלחת והתקלחתי כל כך הרבה פעמים עד שגמרתי את כל המים החמים... לא רציתי לחזור לחדר ההוא, ישבתי עד הבוקר על ספסל מול המרפאה וכשהרופא הגיע סיפרתי לו שכל הלילה הקאתי ושלשלתי ואני מרגיש זוועה ורוצה הביתה... כנראה שנראיתי כל כך רע עד שמיד שלחו אותי להבריא בבית, וכשחזרתי אחרי כמה ימים הבנתי שאלכס לא זוכר שום דבר ממה שקרה באותו לילה. למזלי שלחו אותו אחרי כמה שבועות לבסיס אחר ויותר לא ראיתי אותו."  

"ומאז היו גם גברים אחרים?" הניח מנשה יד מנחמת על ברכו של אריק.

"מעט מאוד." הסמיק אריק, "אבל כולם רצו סקס עם חדירות, וכשלא הצלחתי הם היו מאבדים את הסבלנות ומסתלקים, רק לדני הייתה סבלנות אלי."

"אבל רק אחרי שאני הגעתי מתברר שהסבלנות שלו השתלמה." גיחך מנשה בשביעות רצון שחצנית, משך אליו את אריק ונישק אותו, ואחר כך גם הוכיח את דבריו במעשים, ושוב מצא ניסו את עצמו נסחף אחריו, מוקסם ומתלהב ועוזר לו לבצע את מעשיו באריק תוך שהוא חש תערובת מבלבלת של השפלה וקנאה, מעורבבות ללא תקנה באהבה לאריק, ובהערצה למנשה.

"למה עם מנשה אתה כן יכול ואיתי לא?" שאל את אריק אחרי שמנשה הלך להתקלח בדירה שלו, משאיר אותם לבד.

"לא יודע." הודה אריק, "אני יכול איתו, אבל רק בתנאי שאם אתה שומר עלי."

"וזה לא מפריע לך להיות עם שנינו?" ניסה ניסו להבין.

"לא, אני אוהב את זה ככה." לחש אריק, מבויש ומיד ברח למקלחת, התקלח בזריזות והסתלק חיש לבית החולים.

קצת אחר כך מנשה נפרד גם הוא מניסו והלך לעבודה, וניסו שוב נשאר לבד במיטה, שואל את עצמו אם הוא סוטה חולני, או סתם אידיוט, ותוהה מה יקרה איתם בעתיד. 

חודש אחרי שאושפז נפטר סבא של אריק בשנתו. אריק שישן לצידו על מזרן התעורר לפנות בוקר, גילה שהוא לא נושם יותר ובמקום להצטער על מות סבו חש הקלה אדירה שבוש בה מעט ולפני שהזעיק את האחות בדק בראי כדי להיות בטוח שפניו עצובות כראוי למעמד.

בעוד צוות בית החולים מטפל בגופה הלך אריק להמתין לאימו בפתח בית החולים כדי שיוכל לבשר לה בעדינות שאביה נפטר. עד שהיא הגיעה הוא הספיק להתקשר לעבודה, להגיד שלא יצפו לו בשבוע הקרוב, ואחר כך לניסו, לבשר לו שהיום סבו שלו מת.

כפי שציפה אימו הגיבה בהיסטריה, בכתה ואיבדה את עשתונותיה, והוא נאלץ להזעיק את אביו לעזרה. עד מועד הלוויה שנקבעה לשעת הצהרים היה אריק עסוק עד למעלה מראשו בסידורים ובדאגה לאימו ולא התפנה לאכול שום דבר.

הלוויה הייתה קטנה ועצובה - מעט מאוד שכנים, קומץ של קרובי משפחה קשישים, הבוס של אריק והמזכירה שלו, וכמובן ניסו ומנשה שעשו כמיטב יכולתם להצניע את נוכחותם מעיניה של אימא של אריק שהתייפחה בקולי קולות ומשכה את תשומת ליבם של הנוכחים שנחרדו למראה יגונה, אבל כששרכו את דרכם מהקבר הטרי לעבר שער בית הקברות היה זה דווקא אריק שהתנודד פתאום כשיכור, וכשל בדיוק מול הכניסה.

אימו הרימה קול זעקה איומה, ואפילו אביו איבד את שלוות רוחו ונקרע בין אשתו הבוכייה וההיסטרית, ובין בנו החיוור כסיד שצנח על ברכיו, ראשו שמוט אין אונים על חזהו.

למרבה המזל נחפזו מנשה וניסו להרים את הצעיר קל המשקל, להושיב אותו על ספסל בצל ולהשקותו מים.

אריק התאושש מהר ורצה לעלות לאוטובוס שהסיע את כל המשתתפים בהלוויה לבית הוריו, אבל מנשה התעקש בסמכותיות שעליו להגיע למיון לבדיקות, הבטיח להוריו שהוא ישגיח על אריק ויתקשר אליהם אחרי שהרופא יבדוק אותו, ובעזרת ניסו הושיב את אריק החיוור במכוניתם ונסע.

"זו לא הדרך לבית החולים." העיר ניסו.

"אני לא צריך בית חולים." מחה אריק שישב במושב האחורי לצידו של ניסו, נשען עליו בעיניים עצומות ואוחז בידו כמו ילד אבוד.

"אבל התעלפת." הזכיר לו ניסו.

"הוא התעלף כי הוא לא שתה כלום כל היום, אין טעם ללכת לבית חולים, הם יגידו שהוא התייבש, ידחפו לו אינפוזיה, יגידו לו לשתות הרבה ולאכול משהו וישלחו אותו הביתה." אמר מנשה, והפנה בקור רוח את המכונית לכיוון מקום מגוריהם.

"אני צריך לחזור הביתה." מלמל אריק ופיהק.

"הילד מותש לגמרי, חודש שלם הוא מתרוצץ, לא ישן כמו בן אדם, לא אוכל מסודר, הוא צריך לנוח קצת." פסק מנשה והחנה את המכונית.

"מה, אצלנו?" התפלא ניסו, "אבל אימא שלו יושבת שבעה, הוריו צריכים אותו איתם."

"שיחכו, לא בוער כלום." אמר מנשה בקוצר רוח, "נחזיר אותו אחרי שהוא ינוח ויתאושש קצת."

הם החזירו את אריק להוריו בערב, ואפילו הספיקו, לפני שמנשה הלך לעבודה, להיכנס לביקור קצר של ניחום אבלים. בדירת הוריו של אריק הם פגשו לראשונה עלמה צעירה ונאה שהוצגה בפניהם כאנה - ביתה הצעירה של ידידת המשפחה שעלתה לא מזמן לישראל, ומתגוררת לעת עתה עם הוריו של אריק.

"ברוסיה אימא של אנה הייתה כמו אחות שלי." הסבירה להם אימא של אריק, ולמרות שהם שהו בבית רק כמה דקות הבחינו שניהם שאנה מוקסמת מאריק, שאימא שלו עושה מאמצים גדולים לקרב בין השניים, ושאריק מחבב מאוד את אנה ומשתף פעולה ברצון עם אימו. 

"נו, די, תפסיק להתעצבן, אז הוא פתח לה את הדלת ועזר לה עם הכיבוד וגם חייך אליה, אז מה? למה אתה מתרגש כל כך? אפשר לחשוב שתפסת אותם יחד במיטה."

"אימא שלו בטח הייתה מתה שזה יקרה, ואם הוא היה מכניס באותה הזדמנות את הבלונדה הזו להריון היא בטח הייתה עושה מסיבה."

"נו, אז מה? חשבת שהיא תוותר עליו סתם ככה, בלי מאבק? הוא הבן היחיד שלה, היא תעשה הכול כדי שהוא לא יעזוב את הבית."

"כולל לסרסר לו את הבלונדה המחומצנת והשמנה הזו?"

"די דניל'ה, אתה מתחיל להישמע כמו אוחצ'ה זקנה וקנאית, אנה בלונדינית טבעית והיא לא שמנה, היא מלאה במקומות הנכונים."

"נכונים בשביל אישה." רטן ניסו.

מנשה פרץ בצחוק, "בטח שבשביל אישה, הרי היא אישה, אישה עם כוס ורחם ושדיים, צעירה ובשלה ומוקסמת לגמרי מאריק שלך. אימא שלו עושה את הדבר הכי טבעי, נכון והגיוני, וזה מה שמרגיז אותך."

"לא, מה שמרגיז אותי זה שהוא נמרח עליה כמו... כמו... כמו לא יודע מה! אני לא מבין איך מענטזת אחת עם מחשוף הצליחה לגרום לו לשכוח שהוא הומו."

"ניסו, באמת, לא ידעתי שאתה קנאי כזה." הניח מנשה יד תקיפה על עורפו של ניסו וטלטל אותו בתוכחה, "אתה מתחיל להיסחף עם הפרנויות שלך, אריק לא נמרח עליה, ממש לא, הוא היה מנומס וחביב, זה הכול."

"אני לא קנאי." התמלאו עיניו של ניסו דמעות חרון אין אונים, "ממש לא, למה אתה אומר דבר כזה?"

"כי אני מכיר אותך לא מאתמול." הצטחק מנשה, "ואני עוד זוכר..."

"סתום כבר!" צעק ניסו, ברח לחדר השינה וטרק אחריו בכוח את הדלת.

מנשה נותר לבד, מביט באנחה בדלת הסגורה. זכרן של מריבות איומות ומרות שרב בזמנו עם ניסו שהיה נתקף חמת זעם וקנאה כשראה אותו פוזל לכיוון גברים אחרים תלה מעל לראשו כמו ענן קודר.

מניסיון שנים עברו הוא ידע שניסו נעשה בלתי אפשרי כשהוא נכנס למצב רוח כזה. כדי להחזיר אותו לשפיות היה צורך לגייס סבלנות וזמן. נדרשו כוחות שכנוע על אנושיים כמעט כדי להרגיע ולנחם אותו ברגעים רעים כאלו ומנשה שחזר זה עתה מהעבודה חשש שאין בכוחו להתמודד עם המשימה. הוא היה עייף מאוד, וחש חסר סבלנות, זקן ומותש מידי מכדי לשכך את התקפי הקנאה וחוסר הביטחון של ניסו.  

חרש חרש, פוסע על קצות האצבעות פנה מנשה לדלת בניסיון להתגנב לדירתו ולנוח מעט. הוא כבר כמעט היה בחוץ כשהגיעו לאוזניו קולות בכי חנוק שבקעו מעבר לדלת חדר השינה הסגורה, הקולות הקלושים האלו שרמזו על רגשות פגועים, על בדידות ויגון תהומי לא הניחו לו להסתלק.

אחרי מאבק קצר עם מצפונו הבין מנשה שבין כה וכה לא ימצא מנוח לנפשו כל זמן שניסו במצב כזה ואחרי שקילל קצת בלחש נכנע ונכנס לחדר השינה, נשכב לצידו של ניסו האומלל ועשה כמיטב יכולתו כדי לנחם אותו ולשכנע אותו שאריק לא שכח אותו, ולא נדלק על הצעירה הבלונדינית הנאה ומלאת החזה שכרכרה סביבו.

ניסו אטם את אוזניו וסירב להאמין שאריק נוהג באנה בנימוס אבירי רק כי הוא בחור מחונך וטוב מזג, ולא בגלל שהוא חושק בה, ומנשה העייף שרוחו קצרה העיר בחוסר דיפלומטיות שאם ניסו צודק אולי יותר טוב ככה, אולי עדיף שאריק יעבור לצד השני של המגרש. אין ספק שלצידה של אישה אוהבת שתביא לו ילדים חמודים הוא יהיה מאושר יותר בחיים, והוריו על אחת כמה וכמה.

זו לא הייתה הערה נבונה, ניסו התחלחל מעצם המחשבה על אריק היפה שלו נשוי לאישה, ישן איתה באותה מיטה, משועבד לחיי נישואים ולגידול ילדים... "זה מה שאתה מאחל לו? שכדי להביא נחת להורים שלו הוא יסבול כל החיים?" התיז בתיעוב מביט בכעס במנשה.  

"למה יסבול? היא בחורה יפה ומתוקה מאוד, מה רע שהיא תטפל בו? הם יעשו חתונה יפה, הוריו יהיו מאושרים, אחר כך יהיו להם ילדים... איפה הסבל בזה?"

"דניאל מנשה, אתה אידיוט!" צעק ניסו, ושילח אגרוף זועם לעבר פניו של מנשה שלמרבה המזל היה זריז דיו לחמוק הצידה מאגרופו הגדול של ניסו שרק שפשף את כתפו קלות, אבל הכעיס אותו להשחית.

הוא התנפל בזעם על ניסו ובמשך כמה דקות שניהם נאבקו זה בזה על המיטה הגדולה, מקללים וצועקים עד שנפלו ממנה על הרצפה וגם שם המשיכו להיאבק עד שראשו של ניסו נחבט בצליל לא נעים ברגל ארונית הלילה שלו. מנשה פלט צעקת בהלה וניסו ילל, מופתע ומבוהל, והקרב הסתיים באותה פתאומיות בה החל.

הם נרגעו בבת אחת והחלו להתנצל זה בפני זה, ואחר כך הלכו יחד למקלחת, שטפו מעליהם את זיעת הקרב, ליטפו ופייסו זה את זה, התנגבו בחופזה וחזרו לשכב יחד על המיטה, חבוקים וחרמנים, מוכנים ומזומנים לסקס התפייסות סוער.

"אתה באמת חושב שעדיף שהוא יהיה עם אישה?" שאל ניסו פתאום, מעיר את מנשה שכבר כמעט נרדם, רגוע ומפויס אחרי הזיון שהיה מספק ביותר.

"מבחינות מסוימות כן" ענה בזהירות, מדבר בשיקול דעת, אבל מתעקש להגיד את דעתו למרות שידע שניסו לא יאהב אותה. "תודה שסך הכול קל יותר לחיות עם נשים. הן פחות קשות ויותר משתפות פעולה. אולי הסקס הוא לא תמיד טוב כמו עם גברים, אבל יהיו ילדים... זה פיצוי לא רע, וההורים שלו יהיו מאושרים..." הוא נאנח עיניו מתערפלות בתוגה, "אתה עוד לא מבין את זה דניל'ה אבל תגלה שכמה שמתבגרים יותר מבינים שילדים ומשפחה אלו דברים חשובים לא פחות מסקס טוב, לפעמים אפילו יותר."

"כן אבל... אבל בכל זאת..." ניסו חש שיש משהו מן הצדק בדברי מנשה, אבל התקשה להודות בכך.

"בשביל סקס הוא תמיד ימצא מישהו, זו הרי לא בעיה, יש המון שחיים עם אישה ומידי פעם מזיינים מישהו מהצד."

"אריק לא בנוי לבגוד ולרמות." מחה ניסו.

מנשה גיחך בציניות, "כל גבר בנוי לזה, בטח שאחרי כמה שנות נישואים, גם מי שמעוניין רק בנשים בוגד בסוף, עדיף כבר שיבגוד עם גבר ואם לאשתו יהיה טיפת שכל היא תקפיד לא לשים לב מה הוא עושה מאחורי הגב שלה. אין סיבה שהם לא יוכלו לחיות ככה באושר עד מאה ועשרים."

"אם אתה כל כך מתלהב מהעסק הזה של חיים עם אישה למה לא ניסית את זה בעצמך." התרגז ניסו.

"מי אמר לך שלא ניסיתי? מה אתה חושב עשיתי באמריקה כל כך הרבה שנים?" השיב לו מנשה בנחת, אבל למרות הפצרותיו של ניסו הוא סירב בתוקף להוסיף עוד פרטים. הצמיד אותו אליו בחיבוק הדוק, הניח את ראשו על כתפו, פקד עליו לשתוק ונרדם.