ב. החיים על פי לייבו

4. מגשים חלום

שנינו כבר לא צעירים. אני עברתי את הארבעים והוא את החמישים. היום זה אחרת, כיום כולם נעשו מודעים ורגישים והורים נותנים לילדים להתבטא כמה שהם רוצים, אבל כשאנחנו היינו ילדים הגישה הייתה שונה. ההורים והמורים נהגו להגיד לנו שבנים לא בוכים - תפסיק להתפנק ותהיה גבר, אל תתלונן ואל תתבכיין - ככה גדלנו, במחשבה שאנחנו צריכים לשתוק ולא לדבר על הרגשות שלנו.

נועם תמיד התלונן על השתקנות והסגירות שלי. אף פעם לא הצלחתי להסביר לו עד כמה קשה לי לדבר על מה שקורה אצלי בפנים. לפעמים לא ידעתי בעצמי מה אני מרגיש. רק אחרי שהוא עזב הבנתי עד כמה אהבתי אותו ואכלתי את עצמי כי אף פעם לא אמרתי לו בגלוי שאני אוהב אותו, התביישתי לתת לו יד ברחוב, הייתי מאופק, שתקן, תמיד בשליטה, הוא שנא את זה וניסה לשנות אותי ומידי פעם ניסיתי למענו להיות פחות אני, אבל זה היה קשה ומעייף כל כך... תמיד חשבתי שבעתיד יהיה לי מספיק זמן להשתפר, להיות יותר תקשורתי ופתוח כמו שהוא רצה. הוא חיכה שאבטח בו, שאדבר איתו, שארשה לעצמי להיות פסיבי איתו עד שאחרי שנה נואש וויתר עלי.

"טעיתי, לא היה די זמן, הסבלנות שלו נגמרה והוא הלך." סיפרתי לאשר.

"אתה חושב שנפרדתם בגלל הסקס?" שאל אשר.

"כן, נדמה לי שבגלל זה, כשהוא התחיל לארוז... אני לא מצליח לזכור מה בדיוק הוא אמר אז והאמת, מה זה משנה? הוא הלך וזהו."

"אתה עדיין מתגעגע אליו מאוד?"

"כן, לא נורא. זה יעבור."

"איך זה שאיתו לא הסכמת להיות פסיבי ואיתי כן?"

"לא יודע אשר, עזוב, אין לי כוח לדבר על זה."

"בסדר." אמר אשר בלי להתרגש, התהפך על הצד ומשך אותי אליו לחיבוק, "יאללה, לישון." פסק ונרדם מיד.

דווקא אני התקשיתי להירדם, לא הצלחתי להבין איך הוא יכול לישון בשקט כשהוא יודע שבעוד יומיים הוא עלול להתבשר שהוא חולה סרטן. אני בטח הייתי מתחרפן לגמרי תוך כדי המתנה לתשובה כל כך חשובה ומילי... רק אלוהים יודע איך הוא היה שורד דבר כזה? הוא בטח היה חי על כדורי הרגעה ולא היה מפסיק לבכות ולספר לכל העולם כמה הוא פוחד ולאיים שיתאבד אם התוצאה תהיה סרטן.

אם אני הייתי צריך להמתין שבוע שלם כדי לדעת אם אני חולה בסרטן בטח הייתי מתמכר לואליום או נעשה שתיין. בפעמיים שבהן עשיתי בדיקת איידס הייתי עצבני ומבוהל עד מוות. לא הצלחתי לעצום עין ובקושי הצלחתי לאכול, על עבודה לא היה מה לדבר, הייתי שבר כלי עד שקיבלתי תשובה שלילית והנה אשר שיודע בדיוק מה זה אומר להתמודד עם סרטן ריאות ישן לו בשקט.

"אתה לא פוחד אשר? איך אתה יכול לישון בשקט, וללכת לעבוד בבוקר, ולהמשיך לחיות כרגיל?"

"מה זה יעזור אם אני אשב ואבכה כל הזמן ולא אלך לעבודה?"

"אתה צודק, אבל בכל זאת... איך זה שאתה לא לחוץ?"

"אני לחוץ מאוד, אבל חבל שתאכל את עצמך בגללי, זו הבעיה שלי."

"לא רק שלך, גם שלי."

"אתה חבר טוב לייבו." העביר אשר יד מחוספסת וחמה על חזי ובטני, ואחר כך ירד עוד קצת והתחיל ללטף את הזין שלי.

"בא לך?" הופתעתי, כי רק הבוקר היה סקס ואחרי הכול אנחנו כבר לא ילדים...

"מה שבא לי זה שהפעם אתה תהיה זה שמזיין." הדהים אותי אשר.

"אתה בטוח? חשבתי ש... זאת אומרת, כשרק נפגשנו אמרת ש... "

"אמרתי שאני אקטיבי, אני יודע, אבל גם אמרתי שאני רוצה רק סקס, בלי דיבורים ובלי חפירות, והנה תראה, אנחנו מדברים כמו חברים."

"לא רק מדברים, גם מתנשקים." גיחכתי.

מאז הנשיקה הראשונה ההיא הוא התלהב כל כך עד שלא הפסיק לנשק אותי, מודה שאני הגבר הראשון שהוא מנשק ושמאז שהתחתן כמעט לא התנשק עם איש.

"אשתך לא אהבה נשיקות?"

אשר החמיץ פנים, אמר שלא בא לו לדבר על אשתו ונישק אותי שוב, כדי לסתום לי את הפה אני מניח. בניגוד לנועם אשר לא אהב לדבר על העבר שלו והעדיף לעשות במקום לדבר.

לפני שנועם פגש אותי הוא יצא עם מישהי וחשב אולי אפילו להביא איתה ילד. הם היו יחד בערך חודשיים, אבל הוא סיפר לי עליה שוב ושוב ושוב. שנה שלמה הוא דיבר עליה ועל הרצון שלו להיות אבא... אולי עדיף באמת לשתוק ולהתנשק.

"טוב, אם אתה רוצה אני מוכן לנסות, אבל תגיד לי ברגע שיכאב לך, בסדר? אל תנסה לשחק אותה גיבור."

ניסינו וזה לא הלך. כל זמן שרק ליטפתי אותו עם לשוני ואצבעותיי זה היה בסדר, אבל כשניסיתי לחדור לתוכו הוא התכווץ כולו ואחר כך הדף אותי מעליו וברח למקלחת. שמעתי אותו פותח את המים, כנראה מתקלח, אחר כך היה שקט ממושך ואז, כשכבר כמעט נרדמתי, הוא חזר ונשכב במיטה, אבל רחוק ממני.

"בוא הנה, תביא חיבוק." שלחתי לעברו יד מנומנמת.

"אני מצטער שלא הצלחתי ל... סתם בלבלתי לך את המוח לייבו."

"שטויות, זה בסדר, אתה צריך פשוט להירגע. ננסה פעם אחרת."

"אם תהיה פעם אחרת."

"בטח שתהיה, למה לא? גם אם חלילה התשובה לא תהיה טובה... יש מה לעשות, אפשר להתרפא מדבר כזה."

"אני לא חושב שיהיה לי כוח ואומץ לעבור ניתוח, וטיפולים והקרנות. אני פחדן מידי, אפילו זין בתחת אין לי אומץ לקבל."

"אל תדבר ככה, אתה לא פחדן וזין בתחת זה לא עניין של אומץ, זה רק... לא יודע, אתה פשוט צריך... לא יודע, להיות פחות מתוח אולי?"

"אתה בחור טוב לייבו, אבל אני מכיר את עצמי כבר יותר מחמישים שנה ותאמין לי, אני חתיכת פחדן רציני. אם אשתי לא הייתה מעיפה אותי מהבית הייתי נשאר איתה עד היום ולא הייתי מעז לעשות כלום חוץ מלהסתכל מהצד על גברים ולאונן מול המחשב. גם אחרי שהיא העיפה אותי מה כבר עשיתי? כלום. אתה הגבר הראשון שאני ישן איתו וגם זה קרה רק במקרה ולא כי היה לי אומץ ליזום משהו."

"אל תהיה קשה כל כך עם עצמך, לפחות פתחת כרטיס באטרף."

"כן, וקראתי לעצמי יצור. האמת שעשיתי הכול כדי שלא יפנו אלי."

"עובדה שכן פנו. היו עוד אחרים חוץ ממני?"

"כן, אבל רק התמונה שלך מצאה חן בעיני. לא יכולתי להאמין שישר הסכמת להיפגש איתי."

"למה לא?"

"נו, כי... זאת אומרת, בחור צעיר ומדהים כמוך... לא יכולתי להאמין."

גיחכתי. "תודה על המחמאה אשר, אבל אני בן ארבעים ושלוש, ממש לא בחור צעיר, ומדהים לא הייתי אף פעם."

"בעיני אתה מדהים. לא הייתי מצליח לעבור את התקופה הזו בלעדיך." הוא נישק את עורפי, "תודה לייבו."

"על לא דבר אשר, ועכשיו בוא נישן." 

למחרת חזרתי מהעבודה ומצאתי אותו לבוש בבגדים שלא הכרתי, נראה שונה לגמרי אחרי שגילח לחלוטין את פדחתו.

"אתה נראה נהדר." החמאתי לו, "מתאים לך מאוד ככה."

"הלכתי לקניות עם סיגי." חייך אשר, נבוך. "היא ניסתה לשכנע אותי לקנות גם עגיל, אבל זה נראה לי מוגזם."

"ממש לא." הצטחקתי, "זה מאוד מקובל היום."

"נו, מילא. אני חושב שאני אוותר על זה, אבל תדע לך לייבו שאם יתברר שאני בריא אני מגשים חלום ישן ועושה לי כתובת קעקע."

"וואלה!" התלהבתי, "איפה?"

"לא יודע, וגם לא יודע מה יהיה שם, אבל תהיה כתובת קעקע." הבטיח אשר ואחר כך הראה לי את כל הבגדים החדשים שקנה, וצחק כשסיפר לי שהמוכר בחנות ניסה לתת לו את מספר הטלפון שלו.

"הוא ממש בסדר, היצור שלך." אמרה סיגי כשנסענו יחד לבדיקת אולטרא סאונד, "הוא מוצא חן בעיני, הוא גבר רציני, לא בטלן קשקשן כמו כל ההומואים האלו, ותדע לך שיש לו ידי זהב, הוא תיקן לי בלי בעיות את הברז הדולף ותלה לי את המדף הזה שכבר חודש אני מבקשת ממילי שיתלה לי. הוא אפילו הבטיח לקחת לי את האוטו לטיפול. אני בטוחה שלו המוסכניק לא יספר סיפורים על כל מיני תקלות ולא ינסה לדחוף לו מחיר מוגזם."

"אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך אולי תציעי לו נישואים?" עקצתי אותה.

"אם הוא לא היה כל כך מאוהב בך אולי הייתי עושה את זה."

"אל תדברי שטויות, הוא לא מאוהב באף אחד. רק לפני כמה שנים הוא יצא מהארון והוא עדיין בשוק מעצמו. חוץ מגרושתו והבת הגדולה שלו אף אחד לא יודע עליו. אפילו לאחיו הוא לא סיפר את האמת."

"טמבל, קרטין!" התרגזה עלי סיגי והוסיפה עוד כמה הערות לא מחמיאות בצרפתית, קוטלת בארסיות את כל בני המין הגברי.

"שקט ויולטה, איך את  מדברת? התינוק שומע הכול."

"אני מאוד מקווה שזו תינוקת, ואם היה לך שכל חיים לייבוביץ היית מציע לו שיישאר לגור אתך מיד אחרי שייגמר הסיפור עם הבדיקה שלו."

"אם הוא חולה הוא לא יסכים. אני מכיר אותו, הוא יעדיף לעבור את זה לבד."

"אף אחד לא רוצה לעבור דבר כזה לבד, וחוץ מזה הוא לא חולה."

"איך את יודעת?"

"אני יודעת, יש לי הרגשה שהוא בסדר גמור."

"הרגשה? נו, באמת, אל תהיי מצחיקה סיגלית."

"בסדר, אל תאמין. אני אומרת לך שהוא בריא ושהוא מאוהב בך. הגיע הזמן לשכוח את נועם, הוא היה סתם ילד, יהיה לך יותר טוב עם גבר רציני כמו אשר."

"ידעתי! מצידך שאני אישן עם יצור, העיקר שיהיה לך על מי להפיל את הטיפול באוטו שלך ושלא תצטרכי להזמין אינסטלאטור." עקצתי אותה, וזכיתי בתמורה לעוד נאום תוכחה במבטא צרפתי מקסים שפיצה אותי מעט על הדעות המאוד לא מחמיאות שהיו לשכנה שלי על המין הגברי בכלל, ועלי בפרט.

מצב רוחה השתפר כשהרופאה הבטיחה לה שהיא כמעט כמעט בטוחה שמדובר בתינוקת, ושהעוברית שבבטנה בריאה וחמודה ומתפתחת להפליא.

"אז בעוד חצי שנה אני אהיה אימא?" שאלה סיגי את הרופאה שהפתיעה אותה כשבישרה לה שהיא טעתה מעט בחישוביה, ההיריון שלה הוא כבר בן שש עשרה שבועות והלידה צפויה בעוד ארבעה חודשים.

בדרך חזרה הייתה סיגי שתקנית מאוד וכל הזמן חישבה חישובים מסובכים בצרפתית, נעזרת באצבעותיה.

"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי, "מה הבעיה?"

"אין בעיה חוץ מזה שאם הרופאה צודקת האבא הוא לא הכלומניק שעשיתי בתור ריבאונד אלא... לא חשוב."

"זאת אומרת שאני הולך לאבד את המעמד שלי כאבא תחליפי?" שאלתי, כאילו בצחוק, אבל בלב הרגשתי מין נקיפת צער שהפתיעה אותי.

"אני לא יודעת." הרצינה סיגי, "אני צריכה לעשות עוד כמה בירורים." היא נישקה בפיזור נפש על לחיי, מצחה מקומט, סימן בדוק למחשבה מאומצת.

בבית מצאתי את אשר עומד ושוטף כלים. "היום תורי." נזכרתי, "למה אתה עושה את העבודה שלי?"

"סתם, בא לי. נו, מה שלום התינוק של סיגלית?"

"זו תינוקת, והיא יותר מבוגרת ממה שסיגי חשבה. יכול להיות שאבא שלה לא כזה אפס."

"באמת?" התפלא אשר, "מעניין מאוד, צפויות לנו הפתעות?"

"אולי, ואל תשכח שמחר אנחנו הולכים למרפאת חוץ לקבל את התשובה שלך."

"מה, אתה בא איתי?"

"בטח, איזה שאלה. לקחתי כבר יום חופש והכל."

"זה מאוד יפה מצידך לייבו."

"שטויות, לא חשבת שאני אתן לך ללכת לבד?" חייכתי אליו בעידוד, "ודרך אגב, רק שתדע, לסיגי יש הרגשה שאתה בסדר גמור."

"הלוואי, מהפה שלה לאוזן של אלוהים." אמר אשר והסתובב מהר, כאילו כדי להמשיך עם הכלים, אבל הצלחתי להבחין שעיניו האדימו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל. 

למחרת גילינו לשמחתנו שסיגי צדקה - הכתם על ריאותיו של אשר היה שפיר. הרופא אמר שזה לא נורא, יש את זה להרבה אנשים והמליץ לא לגעת בו אלא להסתפק במעקב בלבד.

יצאנו מהמרפאה מאושרים ומיד התקשרנו למילי לבשר לו את הבשורה המשמחת.

"נהדר." התרונן מילי, "אני ממש ממש שמח, וגם לי יש משהו נפלא לספר לך לייבו בתנאי שתבטיח לי שלא תכעס."

"ספר, ספר, היום אני כל כך מאושר ששום דבר לא ירגיז אותי." הבטחתי.

מילי נשם עמוק ואמר לי בקול חגיגי שמהיום נהיה לו חבר ושזה מישהו שאני מכיר. עוד לפני שהוא גילה לי ידעתי שהוא מדבר על נועם, וכלל לא הופתעתי לשמוע שהם נפגשו מיד אחרי שנועם חזר לארץ ושהם רוצים להתחיל לגור יחד בדירה של מילי.

"עד עכשיו הוא גר אצל אחותו, אבל צפוף לו שם ו... אה... תראה לייבו, אם זה ממש מפריע לך אז... זה מפריע לך?"

הבטתי באשר שעיין בכובד ראש במכתב של הרופא, מציין לעצמי שהוא נראה ממש טוב עם החולצה החדשה שקנה ושקעקוע היה נראה ממש טוב על זרועו השזופה והשרירית, ואמרתי שממש לא אכפת לי שמילי ונועם יגורו יחד, ושלמעשה גם אני מתכנן לבקש מאשר שיעבור לגור איתי.

"באמת? איזה יופי!" צעק מילי בשמחה, נשמע כאילו אבן כבדה ירדה מעל ליבו, "נהדר לייבו, זה ממש נפלא. אתה ואשר ממש מתאימים, תן לו נשיקה בשמי."

"אין בעיות, להתראות מילי, ד"ש לנועם." סגרתי את הנייד ושתלתי נשיקה על לחיו של אשר שהאדים במבוכה ונחפז להביט סביבו כדי לבדוק אם מישהו הזדעזע מהנשיקה התמימה שלי.

"תרגיע כבר, פחדן אחד, יאללה, בוא נאסוף את הדברים שלך מהחור הזה שאתה גר בו ונחזור הביתה."

אשר קיפל בדקדקנות את המסמכים הרפואיים שלו, מסדר אותם בתיק שיועד לכך, מקפיד לא להביט בי ושתק.

"נו, אשר, שמעת מה אמרתי?"

"כן, שמעתי."

"נו, אז מה אתה אומר?"

הוא סגר לאט את הרוכסן של התיק. "בסדר, אני מסכים." אמר לאט וברצינות, כמעט בחוסר רצון, "בתנאי שתבטיח לי משהו."

"אין בעיות, נקנה מדיח." ניסיתי לחייך כדי להסוות את הבהלה שתקפה אותי שנייה אחרי שקלטתי מה עשיתי.

"עזוב, לא חשוב מדיח. אני אוהב לרחוץ כלים, אבל תבטיח לי שאם תתחרט... שאם תרגיש שזה לא זה תגיד לי מיד, בלי שום עניינים של לא נעים וכאלה... אתה מבטיח לייבו?"

"כן, אני מבטיח. אל תדאג, ועכשיו, מה דעתך ללכת להגשים לעצמך חלום ולעשות קעקוע נחמד? חשבתי על משהו כמו דולפין, או חד קרן, מה אתה אומר?"

5. אני רוצה אותו

"אני רוצה אותו." הצביע אשר באצבע עבה על פגאסוס עדין וחינני שרפרף בכנפיים דקיקות ככנפי פרפר.

"אתה בטוח?" התפלא שלומי אמן הקעקועים שהניח לפניו את דפדפת הדוגמאות שלו.

"כן. למה? מה לא טוב בסוס הזה?"

"זה פגאסוס, הסוס המעופף מהמיתולוגיה היוונית." הסביר שלומי, "והוא אה... הוא קצת... נשי כזה, לא?"

"בעיני הוא מוצא חן." התעקש אשר.

"אבל הוא מאוד קטן ועדין אשר." התערבתי, "אני בטוח שרק בחורות רוצות אותו והן בטח שמות אותו על הבטן או על התחת."

"נכון." אישר שלומי, "הוא יפה, אבל קטן ומתאים בעיקר לנשים."

"אי אפשר להגדיל אותו קצת?" המשיך אשר ללטוש מבטים חומדים בפגאסוס, "אני רוצה לקעקע אותו על היד שלי, הנה כאן." הצביע על זרועו העבה והשרירית.

"אפשר, בטח שאפשר, אבל אם אתה אוהב את פגאסוס יש לי פה עוד כמה ציורים שלו שאולי ימצאו חן בעיניך יותר." נחפז שלומי לדפדף קדימה, "הנה, הפגאסוס הזה נראה קצת יותר גברי." הצביע על סוס מכונף עם כנפיים קצרות ועבות וגוף שרירי, "והנה זה," מצא עוד פגאסוס מגודל וחזק. "זה פגאסוס עם בחורה שרוכבת עליו, תראה איזה ציצים יפים יש לה."

"לא מעניין אותי ציצים." אמר אשר בסלידה, "רוצה אותו." דפדף בחזרה אל הפגאסוס הענוג עם כנפי הפרפר.

שלומי נאנח והשלים עם רצון הלקוח העקשן שלו, ואחרי שעה עסוקה מאוד בשביל שלומי, מעייפת בשבילי, וכנראה שמכאיבה בשביל אשר שהתאפק וסבל בשתיקה את הדקירות של המחט התנוסס על זרועו פגאסוס עדין שבטש באוויר ברגלים דקיקות כרגלי בלרינה, מרפרף בחן בכנפי הפרפר צבעוניות שלו על זרועו של אשר.

הוא שילם במזומן - אשר לא האמין בכרטיסי אשראי או בצ'קים ותמיד הלך עם חבילה של כסף מזומן בכיסו - ואחר כך נסענו לדירה שלו ובדרך דיברנו.

"למה רצית דווקא את הסוס ההומואי הזה?" שאלתי, מוטרד קצת מההתעקשות שלו על הקעקוע העדין והנשי הזה.

"זה לא סוס, זה פגאסוס." תיקן אותי אשר.

"הוא נראה כמו מתחנגל, תראה איזה כנפיים של אוחצ'ה יש לו."

"מה, הן לא יפות? מה הבעיה שלך עם הכנפיים שלו?"

"הן נראות כמו כנפיים של פרפר."

"נו, אז מה? בעיני הן יפות. אל תהיה נודניק לייבו, הוא מוצא חן בעיני ודי."

"אבל בכלל לא עברת על כל הדוגמאות של שלומי." מחיתי, "אולי, אם היית בודק עוד קצת, היית מוצא משהו יפה יותר."

אשר משך בכתפיו. "אולי, אבל ככה אני, כשאני מוצא משהו שאני אוהב אני הולך על זה ולא מחפש יותר. הרי תמיד יש משהו יותר יפה, יותר גדול ויותר מוצלח. כמה אפשר לחפש? מרוב חיפושים אתה מתעייף ושוכח מה רצית למצוא. הדוגמא הזו מצאה חן בעיני אז הלכתי עליה."

"כן, אבל למה דווקא הדוגמא הזו?" המשכתי להציק.

"אני לא מבין מה הבעיה שלך עם הקעקוע שלי?" התעצבן אשר.

"לדעתי הוא נראה כמו קעקוע של כוסיות." עניתי, מוקנט מעט מהעקשנות שלו.

אשר שתק והמשיך לנהוג בפנים זועפות, שומר על שתיקה עד שעלינו לדירה שלו ורק אז, כשהתחלנו לארוז, הוא פצה את פיו. "אני כזה לייבו, אם אני נדלק על משהו אני ישר הולך על זה. החיים כל כך קצרים, חבל לבזבז זמן בהיסוסים ואני בגילי... בזבזתי כבר מספיק זמן והסוס המתחנגל הזה הוא... הוא אני, אתה מבין?"

סקרתי בספקנות את דמותו העבה והמגושמת. "פגאסוס זה אתה? וואלה?"

"אתה יכול לצחוק ממני אם אתה רוצה." נאטמו פניו, "אבל למרות שאני נראה ככה, כמו יצור, בלב שלי, בפנוכו שלי, אני נראה כמו הקעקוע הזה. אתה מבין?"

הסתכלתי בעיניו, הן היו חומות כהות, קצת עייפות, נוטות מעט כלפי מטה בזוויות החיצוניות שלהן, מה ששיווה להן הבעה עצובה, ובדרך מוזרה הבנתי למה הוא מתכוון.

"אשר, למה כתבת בכרטיס שלך באטרף..."

"כבר מחקתי אותו מזמן." נכנס אשר לדברי בחיפזון.

"אני יודע, אבל למה כתבת שם שאתה רוצה רק סקס, בלי שום דיבורים ורגש ובלי זוגיות."

"ככה, כי... כי ככה הרגשתי אז."

"ועכשיו אתה מרגיש אחרת?"

אשר שתק והמשיך לקפל בזריזות חולצות, דוחס אותן לארגז קרטון.

"נו." התרגזתי, "למה אתה לא עונה? מה הבעייה עכשיו?"

"אני רוצה לקנות אופנוע." הפתיע אותי האיש המוזר הזה, "גם עם זה יש לך בעיה לייבו?"

"בטח שיש לי." התעצבנתי, תמיד חלמתי על אופנוע, אבל אף פעם לא העזתי להגשים את החלום הזה ופתאום דווקא היצור הזה שמבוגר ממני באיזה עשר שנים... "מה פתאום אופנוע? ועוד בגילך, השתגעת אשר?"

"כן, קצת." חייך אשר בלי להתרגש מנזיפותיי, "ומה דעתך על זה שאני אתחיל להתאמן קצת בחדר כושר? או שגם לזה אני קשיש מידי?"

"דעתי שאחלה, חדר כושר זה מצוין, אבל תזכור שאתה כבר לא ילד ותיעזר במדריך שיתאים לך תוכנית שמתאימה לך."

"מה הייתי עושה בלעדיך לייבו? אם לא אתה עוד הייתי עוד עלול לשכוח שאני זקן, איזה מזל שאתה מזכיר לי כל הזמן את הגיל שלי, באמת תודה רבה לך." העיר אשר בנימה חמצמצה.

"על לא דבר." עניתי באותו הטון, ומרגע זה סתמתי את פי ולא פתחתי אותו יותר עד שהגענו הביתה. 

הגענו לדירתי עמוסים בקרטונים ובשתי מזוודות כבדות שהיו מלאות ספרים. למרבה פליאתי הטעם של אשר בספרים כלל הרבה רומנים קלאסיים, מספר מילונים, את כל הספרים של פי. די. ג'יימס וחבילה עבה של עיתונים צבעוניים שהוא עטף בניר חום ולא הניח לי לעלעל בהם.

"טוב, אז לא." נעלבתי, "בין כה באינטרנט יש תמונות שוות פי מאה."

"אני יודע לייבו, אבל יש לי סנטימנטים לעיתונים האלו. אל תעשה פרצוף פולני כזה, זה מעצבן."

"עוד לא התחלנו לגור יחד וכבר אני מעצבן אותך?" נפגעתי.

הוא נאנח והזכיר לי שהחלטנו שברגע שאני אמאס עליו אני אגיד והוא ילך, ומיד התחרטתי על הפולניות שלי ואמרתי שזה בסדר ובוא נסחב הכול הביתה כי עוד מעט יהיה חושך.

התחלנו לגרור את הקרטונים במעלה המדרגות ופתאום יצא יורי מהדירה של סיגי וחש לעזרתנו.

יורי הוא מכר ותיק שלי. אני מכיר אותו שנים למרות שהוא לא ממש חבר שלי, אלא יותר חבר של סיגי. אין לי כלום נגדו אבל גם אין לי שום דבר בעדו, בעיקרון אנחנו ביחסים של שלום שלום ולא יותר. הוא בן שלושים ומשהו, נראה רוסי כזה, גבוה ובהיר, עובד נדמה לי בהיי טק. מהבחורים האלו שנמצאים תמיד בסביבה, אתה רואה אותם כל הזמן, אם לא פה אז שם, וכמובן שאתה יודע, כמו שכולם יודעים, שהוא הומו.

"תודה יורי, מה שלומך? מזמן לא ראיתי אותך? מה העניינים?" אמרתי וטפחתי על שכמו, אסיר תודה על עזרתו ואחר כך הצגתי בפניו את אשר כשותף החדש שלי לדירה.

יורי חייך בחביבות אל אשר, אמר לו ברוך הבא, ואפילו לחץ קצרות את ידו לפני שהמשיך לעזור לנו בחריצות.

אחרי שכל המטען היה מונח בדירה שלי הופיעה סיגי, נושאת מגש עם כוסות וכד מיץ, מזגה לכולנו ונישקה אותי על הלחי. "תגיד לנו מזל טוב." דרשה והקישה את כוסה בכוסי בעודה קורנת מאושר לעבר יורי.

"מזל טוב על מה? מה השמחה?"

"אנחנו מתחתנים." אמר יורי וחיבק את מותניה של סיגי שהתרפקה עליו.

"מה?" נדהמתי, "אבל... אבל יורי... אתה יודע שסיגי בהריון?"

"בטח שהוא יודע, טמבל. מי אתה חושב הכניס אותי להריון?"

אני מודה שהייתי מוכה תימהון. "אבל סיגי... זאת אומרת... יורי... זה יורי, את בטח יודעת שהוא בקטע של גברים."

"לא נכון, אני דו מיני." תיקן אותי יורי בהדרת כבוד.

"וואלה? דו מיני? ממתי אתה דו מיני?" גיחך מילי שצץ פתאום בדירה שלי - מעניין איפה הוא היה כשהיה צריך לעזור לסחוב את הקרטונים הכבדים?

"תמיד הייתי." התעצבן יורי, "אני אוהב גם נשים וגם גברים ובשבילי חשוב יותר הבן אדם, לא המין שלו."

"בחייך." הצטחק מילי, "זה אני, מילי. תפסיק לקשקש יורי."

יורי התרגז ונראה כאילו הוא רוצה להרביץ למישהו, ומאחר והוא בחור די מגודל... לפני שהספקתי להגיב נדחף אשר בין השניים והרים את השרוול שלו, "תראו איזה קעקוע עשיתי, לייבו אומר שיש לו כנפיים של כוסית, מה דעתך עליו מילי?"

"יש בזה משהו." אמר מילי בוחן את הקעקוע, "מה אתה חושב יורי?"

יורי הסתכל גם כן, הפסיק להיעלב ולכעוס והתחיל לצחוק, וסיגי התערבה ואמרה שאני אידיוט ושבעיניה הקעקוע ממש מקסים, ואיזה טעם מעולה יש לאשר, והתנדבה למרוח לו את הקעקוע במשחה אנטיביוטית.

נוצרה מהומה קטנה סביב אשר והקעקוע שלו ובעוד כולם רוכנים מעליו ולוטשים מבטים בפגאסוס שלו, מחווים עליו את דעתם ואחר כך חושפים את הקעקועים שלהם – למילי היה ציור חמוד של קופידון חרמן על התחת - נכנס לחדר נועם, האקס היפיוף שלי כשהוא לבוש רק במכנסים קצרים, נראה פרוע ומעט מנומנם, חייך אלי חיוך חמוד מעל לראשיהם של כל האנשים שעמדו וקשקשו באמצע הסלון שלי ושוב גנב לי את הלב.

6. הכול יכול לקרות

באותו ערב לא הספקתי בכלל לדבר עם נועם. בקושי לחצתי לו את היד ומיד נתקע מילי בינינו ומשך אותו לפינה אחרת. הספקתי רק להבחין שנועם רזה מעט ונראה קצת מותש ואפילו טיפה מבולבל.

"כנראה שהוא לא הספיק עוד להתאושש מהטיול שלו." שחתי לאשר אחרי שכולם הסתלקו, מניחים אותנו לנפשנו.

"הוא נראה מסטול." פסק אשר.

"שטויות, נועם מתנגד לסמים. אפילו להשתכר הוא מסרב."

אשר משך בכתפיו, "אתה מכיר אותו יותר טוב ממני." העיר קצרות והתחיל לפרק את הארגזים שלו.

"קראת את כל הספרים האלו אשר?" שאלתי, בוחן כרך של כל מחזות צ'כוב שאני מודה, לא קראתי מעולם.

"לא את כולם, אבל חלק כן, ואני מתכונן לגמור לקרוא את כולם לפני שאני אמות."

"כל הכבוד לך, אני אישית אף פעם לא הצלחתי לצלוח את מלחמה ושלום. אני מעדיף את הסרט."

אשר צחק, קרא לי טמבלון ושלח אותי להכין ארוחת ערב בעוד הוא מארגן חיש קל את כל החפציו בארונות ועל המדפים. הוא היה יעיל וזריז מאוד, כראוי לאדם שעבד שנים רבות באריזת מטענים והובלתם, ואחר כך התיישבנו לאכול.

"הוא בחור מאוד יפה, האקס שלך." אמר בעודו מחסל את החביתה שטיגנתי.

"כן, הוא יפה." הסכמתי.

"וצעיר מאוד."

"לא ממש, הוא כבר בן שלושים."

"נראה צעיר יותר. למה בדיוק נפרדתם?"

"אני לא בטוח אשר, אני אצטרך לשאול אותו. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק הסיבה, אולי לו יש תשובה."

"אז מה, הוא פשוט קם והלך, בלי הסברים?"

ניסיתי לשחזר בראשי את יום הפרידה מנועם ולא הצלחתי. כל מה שזכרתי הייתה מערבולת של תמונות שלא התחברו לרצף מסודר. בזיכרוני צפו שיחות על אינטימיות וקשר לא מספק, תלונות על הבדלי מנטאליות ועל פערי גיל ונאום מבולבל על רצון למצות את החיים עד הסוף, לחקור אותם, דברים כלליים כאלו שלא בדיוק הבנתי מה משמעותם. מה בדיוק אמרתי לו כשהוא דיבר איתי על עצמו ועל הדברים שהציקו לו? לא זוכר, מין הסתם לא אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד אחרת הוא לא היה עוזב. אני בטוח שעזרתי לו לארוז את הדברים שלו ולסחוב הכול החוצה.

"הוא דווקא הסביר המון הסברים, אבל אני חושב שהאמת היא שפשוט נמאסתי עליו ודי." התחלתי לפנות את השולחן.

"מה הסיפור עם היורי הזה שהולך להתחתן עם סיגי?" קם אשר לעזור לי עם הכלים.

"אני לא יודע. אם היא אומרת שהוא הכניס אותה להריון כנראה שהיא צודקת."

"כן, אבל אם הוא באמת הומו..."

"שמעת אותו, הוא דו מיני."

"אתה חושב שזה יחזיק מעמד?"

"לא."

"אז תגיד לה משהו."

"אם היית מכיר את הגברת כמוני היית יודע שאין טעם, לא מספיק לה להיות אימא, משום מה היא מתעקשת על חתונה עם שמלה וחופה וכל שאר התוספות."

"את זה אני דווקא מבין, ככה זה אצל נשים, אבל למה הוא צריך את כל הבלגן הזה?"

"כדי שהוא יוכל להגיד לכולם שהוא נשוי. לא חשוב שבלילות הוא יברח מהבית לגן ויזיין מהצד."

"כמו שאני עשיתי." נאנח אשר.

"יש הרבה שעושים את זה, אבל לא עוזבים את הבית, איך קרה שבסוף כן התגרשת?"

במקום לענות אשר התחיל לסדר את הצלחות בארון לפי הגודל, מפנה אלי בקפידה את גבו כך שלא אוכל לבחון את פניו.

"נו, אשר, תענה כבר." הצקתי לו.

"קרה, דברים כאלו קורים. מה, אנשים לא מתגרשים? אתה יודע שכמעט כל זוג שני מתגרש? למה לי אסור?"

"לא אמרתי שאסור, רק רציתי לדעת מה קרה."

"התאהבתי, זה מה שקרה."

"במי?"

"בבחור אחד שבא לעבוד אצלנו. הוא קרוב של אשתי ואני, כמו טיפש, נדלקתי עליו." סגר אשר בזהירות את דלת הארון וניגב בקפדנות את הידית שלה.

"נו ו..." האצתי בו.

אשר נאנח וברח למיטה, נשכב עליה עם גבו אלי ושתק.

נשכבתי לצידו והעברתי אצבע על גבו, "איך קראו לבחור הזה?"

"איתמר."

"וגם הוא אהב אותך?"

"אל תהיה דביל, מה יש לבחור יפה כזה לאהוב ביצור כמוני?"

"אז מה קרה?"

"הוא רצה כסף ומתנות ואני נתתי לו כדי שהוא יסכים... אתה יודע."

"ומה קרה אחר כך?"

אשר הסתובב אלי, "אחרי שלא היה לי יותר כסף לתת לו הוא הלך לאשתי וסיפר הכול. אמר שהכרחתי אותו, אבל זה לא היה נכון." אמר, והעלבון על ההאשמה הלא מוצדקת נשמעה בקולו גם היום. "לא הכרחתי אותו."

"בסדר אשר, תרגיע, אני מאמין לך."

"אשתי העיפה אותי מהבית ולא נותנת לילדים לגשת אלי." אמר, "עוד מעט הבת שלי הולכת להתחתן ואני לא אהיה בחתונה, ועם התאומים לא דברתי כבר שלוש שנים."

"יש לך בנים תאומים?" השתוממתי.

"כן, הם בני שמונה עשרה עכשיו. עוד מעט הם מתגייסים."

"אתה מתגעגע?"

"כן, מאוד." הוא כיבה בפתאומיות את האור ומשך את השמיכה מעל לראשו, "אני רוצה לישון." אמר בקול חנוק.

"לילה טוב אשר."

"לילה טוב לייבו." 

כמה דקות אחר כך, כשכבר התחלתי לנמנם, קלטתי פתאום שהוא בוכה. "אתה בוכה?" נגעתי בו בחוסר ישע.

"לא." הוא אמר והניח את הכרית על ראשו.

"נו, די, בוא הנה." ליטפתי נבוך את כתפו.

הוא הסתובב וחיבק אותי, התייפח קצת על כתפי עד שנרגע ואחר כך ביקש סליחה.

"שטויות, זה בסדר."

"לייבו, תגיד, אם נועם ירצה... אם אתם תהיו לבד והוא... אתה יודע, אם הוא יגיד שהוא מתגעגע אליך והוא רוצה להיות אתך..."

"נועם לא מאמין ביחסים פתוחים. כל זמן שהוא עם מילי הוא לא יגע באף אחד אחר." חתכתי בפסקנות את שאלתו המהוססת.

"ממש קדוש הנועם הזה." 

"לא קדוש, אבל לא טיפוס שבוגד."

"ואתה טיפוס שבוגד?"

"כן. לא. אולי, תלוי בנסיבות, ואתה אשר?"

"לא יודע. באשתי בגדתי די הרבה. תראה, אני לא חושב שגבר יכול להסתפק כל החיים בבן אדם אחד. נשים אולי יכולות, גברים לא. אם יבוא לך לזיין מהצד מצידי זה בסדר."

"טוב, אז אם ככה זה בסדר גם מצידי שתזיין מהצד. בא לך על מישהו?"

"לא, אבל אני מכיר את עצמי, זה עוד יקרה." אמר אשר בקול קודר. 

למחרת בבוקר כשירדתי עם הזבל תפסתי את סיגי על המדרגות ושאלתי אותה מה היא חושבת שהיא עושה.

"אני הולכת להתחתן עם האבא של התינוקת שלי." החליקה סיגי על בטנה שהתחילה להתעגל.

"הוא הומו סיגי."

"איך הוא הומו אם הוא הכניס אותי להריון?"

"בטעות, בטח הייתם שיכורים."

"שתינו קצת, אבל זה לא משנה, הוא אוהב אותי."

"בטח שהוא אוהב אותך סיגי, כל ההומואים אוהבים אותך, אבל לא מתחתנים בגלל אהבה כזו. את יכולה להסביר לי מה יש לך מהומואים?"

"שתוק כבר, הוא לא הומו, הוא דו מיני ויש לנו סקס משגע, הוא..."

"לא רוצה לדעת, אל תספרי לי."

"טוב, אז לא. אפשר לחשוב שהחבר שלך לא היה נשוי ולא הביא ילדים."

"הוא התחתן כי כשהוא היה צעיר לא היו אופציות אחרות. אני חייב להודות שאני לא מבין מה יש ליורי לחפש אצלך סיגי."

"הוא מחפש אצלי דברים שהוא לא יכול למצוא אצל גברים, דברים שרק אישה יכולה לתת, משפחה, בית, ילדים. הוא מעדיף חום ונאמנות של אישה במקום כל הזיונים האלה שכולכם רצים אחריהם כל הזמן." התרגזה סיגי.

"סיגלית, בבקשה, אל תכעסי עלי, אני מנסה למנוע ממך לעשות טעות, זה הכול."

"למה טעות? מה טעות בזה ששני אנשים שמסתדרים יפה וטוב להם יחד רוצים להתחתן? ברגע שהוא שמע שאני בהריון הוא ביקש שאני אסלח לו והבטיח שהוא יאהב תמיד רק אותי."

"תסלחי לו על מה סיגי?"

"לא חשוב. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל אני לא מבינה למה אף אחד לא מאמין לו שהוא דו מיני? מילי אפילו אמר שאין בכלל דבר כזה דו מיני."

"אני לא יודע אם יש או אין, כל אחד יכול לקרוא לעצמו איך שבא לו." סירבתי להיכנס לויכוח הלא פתור הזה, "סיגלית, אני בטוח שיורי מחבב אותך מאוד, אפילו אוהב אותך, ואני חושב שהוא באמת מאושר מזה שהוא הולך להיות אבא, אבל..."

"אבל מה? מה?!" התעצבנה סיגי, "למה אף אחד לא מתפלא כשגבר נשוי מחליט שהוא הומו ועוזב את האישה והילדים לחיות עם גבר אחר, אבל כשקורה ההיפך והומו מחליט שנמאס לו מגברים והוא רוצה אישה אף אחד לא מאמין שזה אמיתי? למה הומו לא יכול להחליט שהוא רוצה להיות סטרייט, מה, זה לא יכול לקרות?"

"בטח שכן סיגי, הכול יכול לקרות, יכול להיות שעוד רגע תנחת פה חללית מלאה חייזרים ירוקים שירצו להשתלט על כדור הארץ, אבל עובדה שזה לא קורה."

סיגי זרקה לעברי קללה בערבית מצורפתת, אמרה לי שאני מעצבן וטרקה את דלת דירתה בפני, משאירה אותי על הסף, נרגז וחסר אונים.

"לייבו, זה אתה?" שרבב מילי את ראשו מהקומה למטה, "אתה מוכן לבוא לרגע?"

ירדתי אליו ושאלתי למה הוא ער בשעה כזו. מילי לא נהג להשכים קום בדרך כלל.

"לא ישנתי חצי לילה. אני לא חושב שאני אגיע היום לעבודה."

"היית עסוק עם החבר החדש שלך?" אמרתי בעוקצנות, ואפילו חייכתי, אומר לעצמי שמה שאני מרגיש זו לא קנאה, מה פתאום קנאה? מה יש לי לקנא?

"כן." אמר מילי בקול רציני ומשך אותי לדירה שלו, סוגר את הדלת בזהירות רבה מאחורי, לוחש לי לדבר בשקט.

"מה קרה? מה המסתוריות הזו?" לחשתי חזרה, חש מטופש מעט.

"משהו לא בסדר עם נועם." אמר מילי בפסקנות, "ואני נורא דואג."

"הוא בטח עוד עייף מהטיול שלו. אולי יש לו ג'ט לג או משהו?"

"אל תדבר שטויות." התעצבן מילי בלחש, "הוא חזר לארץ כבר לפני שלושה חודשים. הנה, תראה." שלף כרטיסי טיסה משומשים כהוכחה, ואכן, לפי המודפס באותיות קטנות ומטושטשות, סגול על לבן דהוי, מר נועם ברמן חזר לישראל כבר לפני שלושה חודשים.

"אתה צודק." הודיתי, "אז איפה הוא היה כל הזמן הזה?"

"לא יודע. רבתי איתו חצי לילה וזה לא עזר, הוא מסרב לספר."

"זה מה שהוא אמר לך, שהוא מסרב לספר?"

"לא בדיוק, הוא רק קשקש המון על זכותו לפרטיות, ועל החופש שלו לבדוק את הגבולות שלו, דברים כאלו ובסוף לא הסביר כלום."

"כן, גם לי הוא נהג לעשות תרגילים כאלו."

הבטנו זה בזה, "וחוץ מזה כבר אין סקס. פעם היה המון ועכשיו אין."

פתאום חשתי מדקרת כאב בגב התחתון המסכן שלי. "פעם? מתי פעם?" שאלתי בקול רם.

"פעם, כשהוא היה איתך." לחש מילי והשפיל מבט כאילו במבוכה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר שמינית חיוך מדושן עונג בזווית פיו.

לא הופתעתי מדבריו, באיזשהו מקום בתוכי ידעתי תמיד שהם... אבל בכל זאת הרגשתי איך כולי מתאבן מעלבון ומכאב הבגידה. "אתה והוא... אתם? איזה בני זונות!"

מילי נרתע לאחור והחיוך החשאי נמחק מעל שפתיו. "זה קרה ממש מזמן לייבו, כמעט לפני שנתיים, אין טעם להתעצבן עכשיו."

"יש טעם!" צעקתי, "איזה מניאק אתה מנשה, וגם הוא, ולי הוא סיפר סיפורים על מונוגמיות ו... שנה שלמה אכלתי את עצמי בגללו, איזה בני זונות אתם!"

"ששש... אתה תעיר אותו." לחש מילי.

"לא אכפת לי." צעקתי ונכנסתי לחדר השינה האפלולי, מגלה את נועם שוכב ערום על המיטה, ממשיך לישון למרות הצעקות שלי.

"נועם קום." טלטלתי אותו בכוח, אבל הוא רק מלמל משהו והמשיך לישון.

החלפתי מבט עם מילי המפוחד ואז ראיתי את קופסת הכדורים הפתוחה והריקה על ארונית הלילה שלו, ואת בקבוק הוודקה המושלך מתחת למיטה, והרמתי מהר טלפון להזמין אמבולנס.