ב. גיא

4. מכות

"מי זה הנורי הזה, ואיזה מין שם זה בכלל נורי?" שאל תום בעצבנות אחרי שסוף סוף היינו לבד במיטה, רק אני, הוא ובעיית היחסים הלא פתורים שלנו, תקועה ביני לבינו.

"שמו עמית נוריאל, אבל כבר יש לנו עמית אחד בעבודה אז כולם קוראים לו נורי, והוא הבוס שלי... בערך."

"בערך?"

"אנחנו עובדים יחד, הוא ממונה עלי, אבל רק רשמית, בעצם הוא יותר חבר, לאחרונה התקרבנו מאוד."

"הוא נשוי? ילדים? משהו?"

"לא, בטח שלא, מה, אתה לא רואה שגם הוא הומו?"

"אה... לא... הוא בכלל לא נראה, אתה בטוח גיא?"

"לגמרי, בדיוק כמו שאני בטוח שהטיפוס הזה שכל כך התחנפת אליו במסעדה לא סופר אותך ממטר."

תום נשף ברוגז, "איזה טיפוס, למי התחנפתי?"

"לקשיש הזה שעשו לו יום הולדת."

"הוא רק בן חמישים וחמש, זה לא קשיש, ולא התחנפתי אליו, הוא קליינט ותיק ובן אדם מאוד נחמד, הוא תמיד נותן לי טיפ יפה, ואני מאוד מחבב אותו, ואתה סתם דפוק מה פתאום באת למסעדה? רצית לרגל אחרי?"

"בחייך... לרגל אחריך? היית מת." שיקרתי, "למה שאני ארגל אחריך? הרי כבר אמרת לי שאתה רוצה לפתוח את היחסים, סתם קפצתי לביקור ואני חייב להגיד שנורא הופתעתי לראות שנדלקת דווקא על מישהו בגיל של אבא שלך."

תום האדים, "מי אמר שנדלקתי עליו?!" הרים את קולו.

"אתה חושב שאני אידיוט? ראיתי איך אתה מסתכל עליו!" צעקתי בחזרה, "אם הייתם לבד בטח היית יורד לפניו על הברכיים ומוצץ לו כמו שרמוטה קטנה."

"אל תצעק עלי!" צרח תום, רותח מזעם אין אונים, "למי אתה קורא שרמוטה?" הניח יד על חזי, וכשהוא מנצל את קומתו הגבוהה מזו שלי דחף אותי.

"אל תדחף אותי." דחפתי אותו חזרה, הוא היה גבוה ממני, אבל אני הייתי חזק וכבד יותר, הדחיפה שלי הפילה אותו על הרצפה וראשו נחבט בקיר.

"מניאק!" הוא קפץ ונעמד שוב על רגליו, התנפל עלי ובעט בברכי בנבזות.

"בן זונה." סיננתי, נרגז מאוד, זה ממש כאב, כל כך כאב עד שאיבדתי כל רסן והסתערתי עליו באגרופיי, ממטיר חבטות על פניו, כתפיו וחזהו.

הוא ניסה להיאבק, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, הייתי חזק ממנו, וצברתי יותר מידי כעסים בימים האחרונים, הכל התפרק עליו בסערת אלימות. הפסקתי רק כשתום קרס על הרצפה, מייבב ומגן על פניו בכפות ידיו.

צנחתי על ברכי לצידו, משכתי בעדינות את ידיו הצידה ובחנתי את פניו החבולות.

"זה כואב." זלגו דמעות על לחייו של תום.

"עשיתי לך פנס בעין. בוא, קום, נטפל בך."  

"לא רוצה, עזוב אותי..." הוא ניסה להדוף אותי מעליו, מתייפח כמו ילד, וליבי נצבט בחרטה, מה עשיתי?

"תום, אני מצטער, לא התכוונתי, אני פשוט... יצאתי מהכלים, אני מבקש סליחה, תן לי לשים לך משהו על הפנים שלא תתנפח לך העין." הנחתי יד על כתפו והולכתי אותו לחדר השינה, "הנה, לכאן." השכבתי אותו בעדינות על המיטה, דוחף כרית מתחת לעורפו, והבאתי לו קומפרס שאלתרתי משקית ירקות קפואים עטופה במגבת מטבח.

"אוי, זה קר." נרעד תום כשהנחתי את הצרור הקר על פניו.

"תחזיק, אני אפשיט אותך."

"לא רוצה, תעזוב אותי." התנגד תום.

"אבל תומי, חמוד..."

"עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד." הפך אלי תום את גבו, ובלי להרפות מהשקית שנותרה צמודה לפניו החבולות ניער מעליו את כפכפיו, ומשך את ברכיו אל בטנו.

עמדתי חסר אונים, מביט בגבו, ולא ידעתי את נפשי מצער וחרטה, "אני מאוד מצטער תום, באמת..."

"גם אני."

"אתה רועד, לכסות אותך?"

"כן, בבקשה."

פרשתי שמיכה דקה על גופו ושאלתי אם הוא רוצה חיבוק.

"ממך?" הוא סובב אלי את ראשו בתנועה חדה, מציץ בי רק בעין אחת, מבריקה מדמעות, "לא, תודה."

"אבל תומי..."

"תעשה לי טובה ותניח לי, כואב לי הראש ואני רוצה לישון."

"רוצה כדור אקמול?"

"לא, רק תכבה את האור ותעזוב אותי בשקט."

נזוף ואומלל כיביתי את האור ויצאתי מחדר השינה, מניח לו לנפשו. 

באותו לילה שכבתי לבד על הספה בסלון ובהיתי בשידורי הלילה המטופשים עד שנרדמתי. ישנתי מעט ורע, והתעוררתי בפתאומיות, ליבי הולם מבהלה, גופי נוקשה וקפוא, ובפי עומד טעם נורא של גרביים מסריחות.

"תומי." זינקתי מהספה, ראשי הולם מכאב, וחפזתי אל חדר השינה. הוא לא היה שם. "תומי, איפה אתה, תום?"

"אני פה." הציץ ראשו של תום מהמקלחת, "לא, אל תיכנס, אני כבר גומר להתקלח."

"אבל תום..." מחיתי, אך לשווא, הוא טרק את הדלת בפני, משאיר אותי בחוץ, וגם כשיצא אחרי כמה דקות הקפיד לעטוף את מותניו במגבת, ולא הניח לי לראות אותו ערום.

"תרשה לי." התעקשתי לבדוק את פניו. עינו השמאלית הייתה נפוחה כהוגן, הייתה שריטה מכוערת על מצחו, וכתפו הימנית הייתה חבולה.

"אני ממש מצטער תום, אני לא מבין מה קרה לי, בחיים לא עשיתי דבר כזה, אני פשוט... אני אוהב אותך."

"יש לך שיטה משונה להוכיח את זה." השיב תום בקרירות, והתיישב בגניחה.

"רוצה קפה?"

"כן."

הכנתי לו ולי קפה, ושנינו ישבנו זה מול זה במטבח שלנו וניסינו לדבר. הסברתי לו כמה כעסתי והזדעזעתי מרעיון היחסים הפתוחים, וכמה אני אוהב אותו ומקנא לו.

"אז למה לא אמרת ישר?"

"כן אמרתי, אתה פשוט לא הקשבת."

"ואתה חושב שאם תרביץ לי זה יעזור?"

שתקתי, מוכה אשמה, "אתה אוהב אותי תום?" שאלתי לבסוף אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי.

"כן, אבל..."

"אין אבל, אם אתה אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך אז אין אבל!" התפרצתי.

תום נאנח, אמר שאני לא מבין, ובין כה וכה זה לא הזמן לדבר עכשיו כי הוא צריך ללכת למכללה, לגם מהקפה שלו ושתק.

"גם אני צריך ללכת לעבודה." הצצתי בשעון שעל הקיר ונאנחתי, "נדבר אחרי הצהרים?"

תום הנהן, קם והלך להתלבש. הכנתי לו כריך כמו תמיד, ואחר כך נפרדנו כאילו הכל כרגיל, וכמו בכל יום הוא נסע ללימודים, ואני לעבודה.

"אתה נראה זוועה." בישר לי נורי בהפסקת הקפה, "מה קרה? הוא כעס שבאת לבקר אצלו במסעדה אתמול?"

"כן, אחרי שהוא חזר הביתה הוא האשים אותי שבאתי לרגל אחריו, רבנו נורא, העניין יצא משליטה... ו... אה... זה נעשה מאוד לא נעים."

"היו צעקות?"

"יותר גרוע, מכות."

"הוא הרביץ לך?" נחרד נורי, ואחז בכתפי, מביט בעיני בדאגה.

"נראה לך? הוא רק ילד, בדיוק הפוך, אני הרבצתי לו."

נורי הרפה ממני וצעד אחורה, "הרבצת לו?" התרחבו אישוניו.

הנהנתי והתחלתי להתעסק בקפה שלי מנסה להימנע מעיניו

"אתה רציני גיא? ממש הרבצת לו?"

הנהנתי, "הוא הלך היום למכללה עם פנס בעין." אישרתי.

"אוי ואבוי, לא הגזמת קצת? טוב, מילא..." הוא ניסה לחייך, "לפחות היה לכם אחר כך מייקאפ סקס מוצלח?"

נדתי בראשי לשלילה, "לא, כל אחד ישן בחדר אחר, אבל בבוקר שתינו יחד קפה והערב נשב לדבר, אני אנסה להסביר ואבקש ממנו שוב סליחה... שלא תחשוב שאני איזה בריון שמרביץ מכות, אף פעם לא עשיתי דבר כזה, אני ממש לא בן אדם אלים אבל איבדתי את העצבים... קורה... אני ממש לא יודע מה קרה לי, אבל אני מקווה שזו הפעם האחרונה, אנחנו נשב בשקט, נדבר, אני אסביר לו שאני לא מוכן... שיחסים פתוחים זה לא בשבילי, אני אוהב אותו יותר מידי ואני לא מסכים שהוא יהיה עם אחרים... אני מקווה שנפתור הכל בשקט ונחזור לחיות יחד באושר, כמו קודם." הבטתי בנורי בשאלה, "אני באמת אוהב אותו, אתה מאמין לי?"

"כן, בטח, ואני בטוח שגם הוא אוהב אותך, אבל הוא מאוד צעיר, והוא בחור ממש יפה... לפעמים לא מספיק רק לאהוב, צריך גם שתהיה התאמה, שתהיו באותו שלב בחיים, אני למשל מבין אותך לגמרי כי גם אני... כל מה שאני רוצה זה מישהו שיאהב אותי ויבנה איתי חיים בלי לחשוב שהוא מפסיד משהו בחוץ, ואת זה אפשר לעשות רק עם מישהו שרוצה אותו דבר, מישהו שנמצא בערך באותו שלב בחיים, ותום שלך... הוא קצת צעיר מידי, אולי בעוד עשר שנים הוא ירגיע קצת, אבל בינתיים..." הוא פרש את כפות ידיו בתנועת חוסר אונים.

"אבל נורי..." מחיתי, והוא מיהר והניח יד מרגיעה על ברכי, "לדעתי אתה צריך לשחרר לו קצת חבל, לתת לו להתפרע קצת, להתנסות, עכשיו הוא עוד בקטע של מבוגרים, זה מדליק אותו, אחרי שהוא ימצה אולי הוא ינסה משהו אחר, אולי אפילו בנות... אם תהיה סבלני אני בטוח שבסוף הוא יתעייף ויחזור אליך."

"סבלני? זאת אומרת שאני אשב בשקט ואתן לו להתנסות עם כל מיני... עם גברים אחרים? ומה אני אעשה בינתיים, אחזיק לו את הנר?"

"תחכה בלי לכעוס ובלי להרביץ, ובינתיים גם אתה תוכל... כן, אני יודע שזה קשה, אבל ככה זה בחיים, זוגיות זה לא עסק פשוט, בעיקר אצל גברים."

"טוב, אני אחשוב על זה." הפטרתי כדי להשתיק אותו, וחזרתי לשולחני, מנסה להתרכז בעבודה. התקשיתי בכך מאוד, ובטענה שראשי כואב יצאתי מוקדם יחסית. בדרך עצרתי לקנות פרחים ויין בתקווה שהם יעזרו לי ליישר את ההדורים, וחפזתי הביתה, משתוקק לחזור לפני תום כדי להפתיע אותו עם ארוחת צהרים מושקעת. למרות מאמצי נכשלתי – עד שהגעתי הביתה הוא כבר לא היה שם. הדירה הייתה ריקה מחפציו ומנוכחותו, וכל מה שנשאר אחריו היה הכריך שהכנתי לו, כובע מצחייה קרוע, ומכתב קצר ויבש שבישר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא חושב שיש טעם להמשיך לחיות יחד. עדיף שניפרד לפני שהמצב יעשה מכוער עוד יותר, והוא מאחל לי כל טוב, ומקווה שאולי נוכל להיפגש בעתיד כידידים, אבל כיום הוא לא רוצה לראות אותי יותר, ומבקש שאכבד את רצונו ולא אנסה להיות איתו בקשר.

5. ריבאונד

בשעות הראשונות אחרי לכתו סתם ישבתי על הספה, הבטתי על הדלת חשבתי על כל מה שעשינו יחד, כמה אהבנו זה את זה וניסיתי להבין איך רק לפני חודש הייתי מאושר ומאוהב כל כך, ופתאום הכל נגמר. ניסיתי להבין מי אשם ולמה זה קרה, ואימצתי את זיכרוני בניסיון להניח את האצבע על הנקודה המדויקת בה החלו חיי להתפורר. לא הצלחתי - מצד אחד היו חיי עם תום, החיים האמיתיים שלי, ומצד שני הייתה המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת בה שכבתי בחדר השינה שלנו, מביט בצד הריק שלו בארון הבגדים, מחבק את הכרית שלו שנשאר בה שמץ מריחו, ומרגיש שאני חולם חלום רע שמיד אתעורר ממנו. בין שני הקצוות הללו היה שטח מעורפל ולא ברור מורכב מפסיפס של כל מיני רגעים רעים וטובים, חיבוקים במיטה ומריבות מטופשות על תור מי לנקות את המטבח, נשיקות רכות, והחמצת פנים בגלל חלב שנגמר, והרגעים האיומים הללו של הכעס והמכות שהחטפתי לו למרות, ואולי בגלל האהבה הרכושנית והעזה שחשתי כלפיו מהיום הראשון שפגשתי בו. אהבתי אותו חזק מידי וחונק מידי, ובגלל זה הוא הסתלק, הייתי צריך להיות קריר יותר, פחות אכפתי, לא לחנוק אותו כל כך חשבתי וליבי כאב כאילו הייתה תקועה בו סכין.

אין לי מושג כמה זמן שכבתי ככה, מנסה להבהיר את מחשבותיי, אבל כשהטלפון צלצל פתאום בקול צורמני זינקתי אליו, משוכנע שזה תום, שהוא קלט איכשהו את החרטה שלי, הבין שהוא אוהב אותי ולא יכול בלעדי, וכנגד כל הסיכויים הוא חוזר אלי.

"תומי!" צעקתי, "איפה אתה, למה הלכת? בבקשה, תחזור, אני אוהב אותך."

"אה... גיא, זה אתה?" נשמע קולו של נורי, משתומם מאוד, "על מה אתה מדבר?"

"אני... מה הבעיה נורי? תשמע, לא משנה, אני חייב לנתק כי תום בטח יתקשר עוד מעט ו..."

"הוא לא בבית? כבר נורא מאוחר, איפה הוא?" התעקש נורי להמשיך לנהל את השיחה המיותרת הזו.

"מאין לי לדעת? הוא לא פה." צעקתי, נרגז, ופתאום פרצתי בבכי וסגרתי את הטלפון בלי הסברים, ובלי לשאול למה נורי התקשר אלי.

הוא הגיע אחרי חצי שעה, מתנשף מהריצה במדרגות, ובשתיקה עשה סיבוב בדירה, בחן את המדפים הריקים ושאל אם אני רוצה תה.

"לא, תודה, באמת יפה מצידך נורי, אבל אם לא אכפת לך אני רוצה להיות לבד."

"אני יודע, ולא אכפת לי, אבל לפני שאני הולך אולי בכל זאת תשתה משהו?" הלך נורי להכין לי כוס תה והביא אותו עם כמה עוגיות שלא הצלחתי לאכול, את התה דווקא שתיתי אחרי שהתקרר, אבל לא הצלחתי לשכנע את נורי שאני אהיה בסדר והוא יכול ללכת.

"לא עדיף שתלך לישון בנוחיות במיטה שלך?" שאלתי.

"לא, כי אני בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב דאגה. מוטב שאני אשאר להשגיח עליך."

"לא צריך להשגיח עלי, אני לא תינוק." מחיתי, אבל לא התעקשתי שילך, לא היה לי כוח לויכוחים, ואיכשהו, נוכחותו הידידותית והרגועה עזרה לי קצת להתגבר על הלם עזיבתו של תום.

"אז למה בעצם התקשרת אלי נורי?" נזכרתי לשאול במהלך הלילה הלבן שבילינו יחד אחרי שתום הלך ממני.

"אה... רציתי לשאול משהו בקשר לישיבה שתהיה מחר, לא זוכר כבר מה."

"אני לא חושב שאני אצליח להתרכז בישיבה הזו, אכפת לך אם אני אקח כמה ימי חופש מהעבודה?"

"לא, זה בסדר, אני אספר שאתה חולה."

"תודה נורי, אולי אתה מוכן לכבות את האור? שורפות לי העיניים."

"אין בעיות." כיבה נורי את האור, ושאל אם זה בסדר שהוא ישכב לצידי כי הוא טיפה עייף.

"רעיון טוב, אני חושב שגם אני אשים קצת את הראש על הכרית, רק לכמה דקות, איפה השמיכה?"

נורי משך עלינו את השמיכה, ואחרי ששכבנו ככה כמה דקות הוא שאל אם לא יפריע לי שהוא יחבק אותי קצת.

"לא יודע, תנסה."

הוא הניח בעדינות את זרועו על מותני, פיהק, התנצל ופיהק שוב.

"זה בסדר, האמת שגם אני די מנומנם, תודה שאתה נשאר איתי נורי."

"בבקשה, אין בעיות, זה בסדר, לילה טוב גיא."

"לילה טוב נורי."

התעוררתי למחרת כשכולי תפוס וכאוב, וראשי הולם מפעמי מיגרנה איומה.

נורי הביא לי כדור נגד כאבים וקפה, הבטיח שימסור בעבודה שאני חולה, ביקש שאנסה לנוח קצת, והלך לעבודה.

הוא חזר אחרי הצהרים ומצא אותי יושב ובוהה בתמונות של תום ששמרתי במחשב, ודמעות זולגות על פני. ניסיתי למחות אותן במהירות אבל לא הייתי זריז מספיק.

"מה דעתך לארוז קצת בגדים ולבוא לישון אצלי?" הציע נורי.

התחלתי לסרב, ולהסביר שאני לא יכול ללכת, אני חייב להמתין לתום, אבל אפילו במצבי המעורער הבנתי שאני מדבר שטויות, והשתתקתי באמצע המשפט.

"יש לי חדר אורחים נוח, תוכל לגור אצלי כמה ימים, להחליף אווירה ולהתאושש." הציע נורי בעדינות וליטף את כתפי, "רק עד שתרגיש יותר חזק." פיתה אותי. 

"בסדר." החלטתי, "אולי זה יעזור." קמתי והלכתי לארוז.

נורי גר בדירת שלושה חדרים מרווחת ברחוב שקט, והיה לי נוח מאוד אצלו. הוא היה מארח חביב, האכיל אותי מרק והשקה אותי תה כאילו הייתי באמת חולה, ורוב הזמן הניח לי לנפשי.

אחרי כמה ימים התחלתי להתרגל לרעיון שאיבדתי את תום, חזרתי לאכול כרגיל וכמעט שלא חלמתי עליו יותר. שבתי לדירתי ולעבודה, וחוץ מאובדנו של תום חיי חזרו להתנהל כרגיל.

אחרי כחודש שוב העלה לי בעל הבית את השכירות, וכשספרתי על כך לנורי הוא נאנח ואמר שגם בעל הבית שלו עשה לו אותו תרגיל בתירוץ שהכל התייקר, והוא לא רואה שום סיבה למה ששכר הדירה לא יתייקר גם כן.

"אני לא מבין איך אתה עומד במחירים האלה." התלוננתי.

"אני לא. חשבתי לקחת שותף לדירה."

"מה, תכניס אליך סתם איזה זר?"

"אם לא תהיה לי ברירה אז כן, בגילי זה די מבאס לגור עם שותף, אבל מה אני יכול לעשות?" הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על אותו הדבר, וידענו בדיוק על מה השני חושב.

עם תום זה אף פעם לא קרה עלה הרהור מוזר במוחי, אהבתי אותו מאוד, והוא גם אהב אותי, אני חושב, אבל אף פעם לא ידעתי מה באמת הולך לו בראש. "תגיד נורי, אתה חושב על מה שאני חושב?"

"כן, אבל למרות שנורא מתחשק לי אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב."

להפתעתי נפגעתי, "למה לא? הסתדרנו מצוין כשגרתי אצלך אחרי שתום עזב, אז למה לא? הדירה שלך די גדולה, ואני שותף מאוד נוח, נשבע לך."

"אל תיפגע, אתה שותף נהדר, אבל לא בשבילי."

"באמת?" נדהמתי, "למה? חשבתי שאנחנו חברים? מה, אנחנו לא?"

"אנחנו כן, אבל יש לי בעיה אתך."

"איזה בעיה?"

"שאנחנו רק חברים, ואני..." הוא הסב את ראשו, משתמט ממבטי.

"מה אתה?"

"עזוב, לא בא לי לדבר על זה."

"אתה חייב."

"לא, אני לא."

"אם לא תספר לי אני אתחיל לשיר." איימתי בחיוך, כי ידעתי שזיופי המזעזעים הכאיבו לאוזניו הרגישות של נורי שהיה חובב גדול של מוזיקה קלאסית.

"זה לא מצחיק גיא." השיב נורי בפנים חמוצות, מתעקש לא להשיב לי חיוך, "ממש לא. מספיק קשה לי לעבוד אתך, אז גם לגור אתך... אולי אני באמת אתפטר מהעבודה? אולי אני אמצא משהו בפריפריה? לפחות הדירות שם פחות יקרות."

"שלא תעז לברוח לי, מה אני אעשה פה בלעדיך?" אחזתי בשרוולו, והוא הניח את ידו על ידי, לחץ עליה בעדינות ונאנח, הביט בי במבט חודר ואחר כך השפיל את מבטו.

"נורי..." פתאום הבנתי - אני כזה טמבל לפעמים. "נורי, תסתכל עלי בבקשה." הפצרתי.

הוא החזיר אלי את מבטו, והבחנתי שעיניו מלאות דמעות.

"אני אוהב אותך גיא." אמר חרש, ואפילו הסמיק מעט. "בהתחלה חשבתי שזה רק קראש שיעבור, אבל זה לא עבר, ואחרי שתום הסתלק..." הוא נאנח, "אני אוהב אותך." חזר ואמר, וברח ממני לשולחן העבודה שלו, תוקע מבט עקשני במסך המחשב.

"למה לא אמרת לי כלום אחרי שתום הסתלק?"

"כי... כי... בהתחלה היית שבור לגמרי, לא היה טעם לדבר, רציתי לתת לך די זמן להתאושש, ואחר כך... פשוט פחדתי גיא, נעשינו חברים כל כך טובים, ופחדתי לקלקל הכל, וחוץ מזה, גם אם הייתי מעז... אתה בטח היית אומר לא, כי איפה אני ואיפה תום היפה?"

"שטויות, אפשר לחשוב שאתה כזה מכוער." מחיתי, "וחוץ מזה זה בכלל לא חשוב." הוספתי בנימוס, כי נורי היה בן אדם נהדר ונשמה טובה, אבל קשה היה לכנות אותו יפה, הוא אפילו לא היה נאה, סתם גבר רגיל למראה ונחבא אל הכלים.

"נו, די לשקר, שנינו יודעים שזה כן חשוב, אתה נראה מצוין, ותום היה ממש יפיוף, אבל אני נראה סתם... סתם אחד, וחוץ מזה כל אחד יודע שאחרי פרידה מחפשים רק ריבאונד, ולא רציתי להיות ריבאונד שלך, של אחר לא היה לי אכפת, אבל לא שלך."

לשמע דבריו הלב הכואב שלי שקפא אחרי לכתו של תום התחמם מעט ושוב פעם בשמחה. "אז מה, אני צריך ללכת ולחפש איזה ריבאונד לפני שתואיל להתייחס אלי?" נזפתי בו בחיבה והתיישבתי מולו, מניח את ידי על ברכו.

חיוך קל עלה על פניו, "כן, אבל אל תספר לי, אני אקנא."

"איזה טיפשון." רכנתי ונישקתי אותו נשיקה קלה על פיו, "אולי תגיד לי איך אני יכול לשכנע אותך שאתה לא ריבאונד?"

"לא יודע, תבוא אלי לאכול ארוחת ערב, ונחשוב ביחד על איזה רעיון." החזיר לי נורי נשיקה.

אפילוג

כמה שנים אחר כך החלטנו שנמאס לנו להיות שכירים, התפטרנו ופתחנו יחד משרד עצמאי. חברים התפלאו איך לא מפריע לנו להיות יחד כל כך הרבה זמן גם בבית וגם בעבודה, אבל עובדה שהצלחנו, ולא רבנו יותר מכל זוג אחר.

"הרבה פחות מההורים שלי למשל." חייך נורי את חיוכו הטוב.

באופן טבעי רוב הלקוחות שלנו היו הומואים כמונו. כלכלה ורודה וזה, וגם, כמו שאמר לנו לקוח אחד, "אתכם אני יודע שלא יסתכלו עלי בעין עקומה כשאני ארצה לעשות חוזה זוגיות עם גבר במקום למצוא בחורה נחמדה ולעמוד איתה מתחת לחופה."

לא התעשרנו, אבל התפרנסנו, והיינו מאושרים יחד, אושר ביתי שלו ורגוע, בלי שיאים מטורפים, אבל גם בלי זעזועים ושברון לב, סתם חיים רגילים של עורכי דין סולידיים ומהוגנים.

"יש לכם שם טוב, בגלל זה באתי אליכם." אמר לנו קליינט אחד, איש לא צעיר שהצהיר שאחרי גיל שישים הגיע זמנו לכתוב צוואה. הוא סיפר לנו שהוא גרוש ואב לבנים בוגרים, וברצונו להוריש להם את רוב רכושו כדי שהם יהיו בעלי המפעל שהקים במו ידיו, אבל את הדירה הקטנה בה הוא חי כיום, ואת הקטנוע שלו, הוא רוצה להעביר לבן זוגו הצעיר.

"כמה צעיר?" תהה נורי שהיה האחראי על כתיבת צוואות.

"מאוד צעיר. הוא צעיר אפילו יותר מהבן הקטן שלי, אני בטוח שהמשפחה שלי תעשה לו בעיות אחרי שאני לא אהיה, ולכן חשוב לי מאוד לסדר הכל עוד עכשיו, כשאני עדיין בסביבה והייתי שמח אם אפשר יהיה לסדר את זה ככה שתום לא ידע כלום על הצוואה כדי לא להלחיץ אותו."

"תום?" החליף איתי נורי מבט, וידו רטטה קלות על המקלדת.

עכשיו ידעתי למה הקליינט שלנו נראה לי מוכר, "תום שמואלוב?" שאלתי.

"כן." פרח חיוך עדין על פניו הכבדות והמקומטות של הקליינט שלמרות גילו היה עדיין גבר מרשים, רחב כתפיים, בעל בלורית שער מכסיפה קול רועם ונוכחות כריזמטית, "איך ידעת?"

"יצא לנו להיפגש פעם, לפני שנים, מה שלומו?"

"בסדר גמור, לא יכול להיות יותר טוב, וגם אני, מאז שהוא איתי..." הוא קרן מאושר כשדיבר עליו, ידעתי איך הוא מרגיש וליבי נצבט מקנאה. הקליינט שלנו לא שם לב והמשיך לדבר על תום. "נפגשתי איתו אחרי שהתגרשתי מאשתי, נהגתי לאכול אז במסעדה על שפת הים והוא היה המלצר שלי... בהתחלה חשבתי שכל מה שמעניין אותו זה הטיפ, אבל טעיתי..." חיוכו התרחב, "הוא צעיר ממני ביותר משלושים שנה, ובכל זאת אנחנו מאושרים יחד, אין יום שאני לא מתפלא על הנס הזה שקרה לי, אני רוצה שאחרי שאני אלך הוא יהיה מסודר בחיים, תוכלו לדאוג לזה?"

"בטח, אין בעיה." השיב נורי באדיבות, והבטיח לשלוח לו את הצוואה מיד אחרי שהיא תודפס כראוי.

"אני סומך עליכם." קם הקליינט שלנו מכיסאו, לחץ את ידי ואת ידו של נורי, הבטיח למסור ד"ש לתום והלך.

"יש לי את הכתובת שלו, תוכל ליצור איתו קשר אם תרצה." הציע נורי בקול רגוע, אבל הבחנתי שכתפיו נוקשות ממתח.

"עם מי? עם תום?" ניגשתי אליו והתחלתי לעסות את כתפיו ועורפו, "לא, לא חושב שכדאי, אחרי כל כך הרבה שנים הוא בטח שכח אותי, אני יודע שאני כבר בקושי זוכר איך הוא נראה, ובכלל, הוא קשור לקליינט שלנו... עדיף שלא, מה דעתך שנפנק את עצמנו היום באיזה ארוחה טובה במסעדה? אני מזמין."

"אחלה, ומה נעשה אחר כך, נחזור למשרד?"

"אני מעדיף להמשיך את הפינוק ולחזור הביתה, למיטה."

"ומה נעשה שם?" השעין נורי את ראשו על בטני וחייך.

"חכה ותראה, יש לי כמה רעיונות... ועכשיו תעזוב את כל הניירת המשעממת הזו, היא לא תברח, ובוא נלך לבלות קצת יחד, אני מתגעגע לקצת זמן איכות אתך."