עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. חרדת נטישה

הייתי מרוצה מאוד מהדירה החדשה ששכרתי אחרי הפרידה מאסף. מקום המגורים שלנו היה עוד אחת מהסיבות לפרידה. אסף התעקש לגור בדירה ייצוגית, מרווחת ומעוצבת, ועמד על כך שהיא תהיה נקייה, סטרילית ומסודרת כמו חדר במלון.
"אני לא יכול לחשוב בבלגן הזה." רטן תמיד בזעף, ובעיניו כל כיסא שלא עמד בדיוק במקום, או איזה טריקו מושלכת בתמימות על המיטה, היה פריעת סדר איומה, וחמתו עלתה להשחית אם העזתי לחלוץ את נעלי סתם ככה, בלי לסדר אותם בקפדנות אחד לצד השני כמו חיילים במסדר המפקד.
"אז מה אם הנעליים הפוכות? בין כה וכה הן בארון, מי כבר רואה אותן?" העזתי להתמרד לקראת הסוף, וכמובן שזכיתי מיד לנאום חוצב להבות על החשיבות הטמונה בפרטים הקטנים, ועל הסכנה בהידרדרות שמתחילה בקטן, וסופה בלגן איום שייסחף אותנו לארץ הברדק והלכלוך אשר כל באיה לא ישובון.
למה השלמתי עם האובססיה המציקה שלו לסדר ולניקיון? כי הייתי מאוהב בו, מוקסם מכך שמישהו רוצה אותי, ומשוכנע שבזוגיות טובה צריך להתפשר ולוותר. הרי זה מה שהיה כתוב בכל מדורי העצות לזוגיות מושלמת שנהגתי לקרוא. לקח לי חמש שנים של התפשרות ודיכאון מחריף והולך כדי לקלוט שאני הוא היחיד שמתפשר כל הזמן.
הדירה החדשה שלי לא הייתה מעוצבת ולא מתוכננת כל כך טוב, וממש לא ייצוגית. היא הייתה קטנה, היו בה שני חדרי שינה ורק מקלחת אחת שהכילה גם את האסלה וגם מכונת כביסה. המטבח היה מיושן מאוד ולא נוח כלל, המקרר הרעיש והשיש היה נמוך מידי, וכמובן שלא היה מדיח כלים, או מייבש כביסה, וגם אם היה לי אחד כזה לא היה בה מקום בשבילו, אבל היא הייתה כולה שלי, ויכולתי לבלגן אותה כאוות נפשי, ומאחר והיא שכנה בבניין דירות מתקלף, בפינה נידחת של קרית ים ג', היא הייתה זולה מספיק בשבילי, וזה מה שהיה באמת חשוב.
כדי לייבש את הכביסה הייתי צריך להביא אותה למרפסת בסל פלסטיק מכוער, להתכופף מעל המעקה ולתלות אותה על חבלי הכביסה המתוחים בין שני מוטות מתכת חלודים. שנים שלא תליתי כביסה – אסף התחלחל מהרעיון של תליית כביסה ולפני שרכשנו מכונת כביסה ומייבש השתמש בשירותיה היקרים של מכבסה - ושמחתי לגלות שלא שכחתי להשתמש באטבים, ועוד יותר שמחתי לגלות שעל חבלי הכביסה נשארו כמה אטבי עץ ישנים, מזכרת מהדיירים הקודמים.
להפתעתי נוכחתי לגלות שאם אני מתכופף ומותח את צווארי ימינה אני יכול לראות פיסת ים מציצה בין שני עצי דקל מדובללים שצמחו בין בניין הדירות לכביש.
אחרי שכל הכביסה שלי התנפנפה ברוח הקלה הבטתי ימינה ושמאלה למרפסות של השכנים. השכנים מצד ימין סגרו את המרפסת בתריסים מכוערים, ואילו השכנים מצד שמאל השאירו אותה פתוחה, כמו זו שלי, ויכולתי להציץ לתוכה, ואם הייתי מתאמץ קצת יכולתי אפילו לעבור מהמרפסת שלי לזו של השכנים. הזכרתי לעצמי לא לצאת מהבית לפני שאני נועל את הדלת שהפרידה בין המרפסת לסלון דירתי, וחזרתי פנימה, להמשיך לעבוד.
למזלי אני עובד כעורך לשוני ומתרגם, עבודה שאני יכול בנקל לעשות מהבית. עוד מקור לוויכוחים ביני לבין אסף ששנא לראות אותי מסתובב כל היום באימונית מקומטת ובכפכפים. הוא התעקש שאני צריך לעבוד בעבודה אמיתית, לקום בבוקר, להתגלח, להתלבש ולעמוד בפקקים עד שאגיע למשרד. הוא גם מצא לי עבודה כמעצב אתרים, עבודה שלדעתי יכולתי לעשות מהבית, אבל הבוס עמד על כך שאגיע למשרד כדי להשתתף בישיבות מידי פעם, וחשוב מכך לדעתו - להיות באינטראקציה עם העובדים האחרים.
"אנחנו כאן משפחה אחת גדולה." היה מצהיר בחיוך רחב, ומאלץ את העובדים לצאת לימי גיבוש ולטיולים, ולהתחבר אחד עם השני, אם נרצה בכך או לא.
כמה טוב שנפטרתי מהמשפחה המזויפת הזו, מהבוס החברותי מידי, ומעקימת פניו הלא מרוצה של אסף שניסה ללא הרף לשנות אותי, לעצב אותי ולשפר אותי. הוא לא הצליח, לא נעשיתי מסודר יותר, או חברותי יותר, ובמקום להודות לו על מאמציו נכנסתי לדיכאון, והתחלתי לקחת בסתר ציפרלקס. כשאסף גילה שאני מבקר אצל פסיכולוג שרשם לי כדורים פסיכיאטריים הוא התפוצץ מזעם. גם כי לא גיליתי לו שאני מטופל, ועוד יותר כי העזתי להיעזר בכדורים במקום להתמודד עם מצבי הרוח הילדותיים שלי בכוחות עצמי.
אסף שלא האמין בטיפול נפשי, ראה בדיכאון סתם פינוק והיה משוכנע שאפשר להתגבר על מצב רוח רע – ככה הוא הגדיר את העצב השחור ששיתק אותי - בעזרת ספורט וכוח רצון.
ספק אם הייתי מצליח לעמוד על שלי לולא התמיכה של הציפרלקס שעזר לי להתמודד עם זעמו של אסף. אחרי שהוא גילה שאני בטיפול נפשי רבנו מריבה עזה ומרה שבסופה הוא העמיד בפני אולטימאטום - או שתפסיק עם השטויות האלה של ההתבכיינות אצל השרלטן הזה שמסמם אותך, או שניפרד.
"ניפרד." אמרתי בלי היסוס, ופתאום קלטתי שאני מחייך חיוך ענקי, גם אסף הבחין בו והסתלק, טורק את הדלת בזעם, וזה היה הסוף.
נכון, הוא חזר בערב, והמשכנו לגור יחד, אם כי בחדרים נפרדים, עוד מספר שבועות שבמהלכן התפטרתי מהעבודה, ומצאתי לי עבודה כלבבי, ואת הדירה הקטנה והזולה שלי, ונפרדתי מהפסיכולוג שלי ומהציפרלקס שלא היה לי עוד צורך בו.
מאז שנפרדתי מאסף הייתי עסוק וטרוד במאה ואחת סידורים ועניינים, ולא היה לי זמן לשקוע במחשבות. להפתעתי דווקא עכשיו, אחרי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, נתקפתי געגועים אליו. פתאום נזכרתי בזמנים הטובים שהיו לנו יחד, הרי לא הכל היה תמיד רע, אחרת לא היינו מחזיקים מעמד חמש שנים. נכון, הוא היה מעצבן ושתלטני, ואובססיבי לסדר ולניקיון, אבל הוא ישן איתי כל לילה, חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, והוא היה נשקן מעולה, מי ינשק אותי עכשיו? נחרדתי.
מגוחך, אבל רק עכשיו תפסתי שאני לגמרי לבד, ושאני פוחד שאשאר לבד כל ימי חיי. אולי בגלל זה השלמתי זמן רב כל כך עם הרודנות של אסף?
לא, אסור לי להיגרר למחשבות החולניות האלה, אני רק בן עשרים ושמונה, הזכרתי לעצמי, אני בחור נחמד ונבון, וגם נראה די בסדר. העפתי מבט בראי כדי לעודד את עצמי, אבל הדמות החיוורת והמדובללת שנשקפה אלי מהראי השיבה לי מבט מודאג ואומלל. יכול להיות שהפסקתי את הציפרלקס מוקדם מידי?
כדי להרגיע את התקף החרדה התחלתי לפרוק את הקרטונים שהבאתי ולסדר את חפצי בארונות שבחדרי השינה, ומשם עברתי למקלחת ולמטבח, מנקה, מסדר ומנגב בזריזות וביעילות לא אופיינית לי שהייתה משמחת מאוד את אסף. התקף הפעלתנות הזה עזר להרגיע אותי מעט, ואחרי שגמרתי לטאטא החלטתי לפנק את עצמי בכוס תה חם ומתוק.
בדיוק כשמזגתי את המים על שקיק תה הצמחים נשמעה לפתע יללה מבהילה מכיוון הדירה השכנה. זו הייתה יללה חדה ונוקבת שגרמה לי להירתע בעצבנות ולהתיז על עצמי מעט מים רותחים. ידי נכוותה קלות, והכאב גרם לי לילל בעצמי, ואחר כך לקלל. היללה נשמעה שוב ושוב, ולא הפסיקה עד שאיבדתי את סבלנותי ויצאתי למרפסת לתור אחרי מקור הרעש המעצבן.
התכופפתי מעבר למעקה והצצתי למרפסת של השכן משמאל, וגיליתי שם גור כלבים קטן וחמוד שעמד בתוך שלולית שתן ויבב בקול צורמני ומרגיז.
"די חמוד, מספיק, מה קורה לך? תפסיק לבכות." הפצרתי בו.
למרבה הפלא הוא ציית, הפסיק לבכות והתחיל לקפוץ על שתי רגליו האחוריות בניסיון חסר תוחלת להגיע אלי, מקשקש אלי בזנבו הקטן, ונובח לעברי נביחות הפצרה דקיקות.
אני לא מבין כלום בכלבים, ואני גם לא מחבב אותם במיוחד, אבל הגור הפעוט הזה שהתאמץ כל כך להגיע אלי נגע לליבי. עליתי על שרפרף פלסטיק קטן שעמד בפינת המרפסת, העברתי רגל אחת ואחר כך את השנייה מעל המעקה, ונחתי במרפסת השכן, ישר בתוך שלולית שתן כלבים. הכלבלב שמח מאוד לקראתי, ייבב ונבח וקפץ עלי, מלכלך אותי בכפותיו הרטובות משתן. לא יכולתי להשאיר אותו שם, בוכה ובודד, ולכן אספתי אותו אלי, אחזתי בו חזק ביד אחת, וכשאני נתמך בזהירות במעקה בידי השנייה חזרתי איתו למרפסת שלי, והכנסתי אותו לדירתי.
על הקולר שעל צווארו הייתה תלויה דיסקית מתכת ועליה היה כתוב מצד אחד פונזי ומהצד השני היה חרוט מספר טלפון נייד. התקשרתי, ענה לי קול גברי ששאל במה הוא יכול לעזור לי?
הצגתי את עצמי, "שמי עמית, אני השכן שלך, והכלב שלך..."
הוא נאנח, "אוי... מה הוא עשה עכשיו? תראה, אני יודע שהוא מרעיש קצת, אבל..."
"לא הייתי קורא לזה להרעיש, הוא מיילל נורא, והוא גם השתין במרפסת, למה השארת אותו שם לבד? הוא רק תינוק."
"אני יודע, הוא בן חודשיים וחצי, וסובל מחרדת נטישה, ואם אני משאיר אותו בפנים הוא הורס לי את הבית, חשבתי שבמרפסת הוא יגרום פחות נזק. אם הייתי נשאר איתו הוא לא היה בוכה, אבל מה אני יכול לעשות, אני חייב לעבוד."
"אני מבין, גם אני חייב לעבוד, וזה די קשה עם היללות האלה, ולכן אני אחזיק אותו אצלי בדירה עד שתחזור, מתי אתה חוזר?"
"בחמש בערב, אתה עובד מהבית?"
"כן, תגיד, אפשר לקחת אותו לטייל?"
"בטח, רצוי אפילו, אבל צריך להשגיח שהוא לא יברח ולא יאכל זבל, אתה מוכן להאכיל אותו? יש שקית עם אוכל לגורים במרפסת ויש לו שם גם קערה."
"כן, שמתי לב, אגב, לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אני נמרוד, ואה... סליחה ותודה עמית, תודה בשמי ובשם פונזי." 
אחרי מספר טעויות מביכות וכואבות למדתי להיזהר מאוד ולא להצמיד תווית של הומו לאף אחד. אפילו אם אני רואה מישהו הולך במצעד הגאווה עם דגל, ומתנשק עם כולם בשבילי הוא סטרייט והוא יישאר כזה עד שהוא לא יצהיר בפה מלא שהוא מעדיף גברים. יכול להיות שאני מגזים בזהירותי, אבל כל אחד היה נוהג כמוני אם היה עובר מה שעברתי עם עידו היפיוף. פגשתי אותו בצבא ומיד חטפתי עליו קראש היסטרי שהפך להתאהבות רצינית אחרי שהוא הלך מכות עם איזה הומופוב גס רוח שהעיר הערות מזלזלות כשישבנו יחד במועדון הפלוגתי וצפינו בחדשות במצעד הגאווה. עד אז רק קיוויתי בשקט בלב שאולי גם הוא... אחרי המכות ההן הייתי משוכנע שהוא הומו ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לי גיליתי לפניו את ליבי הצעיר והתמים ואפילו, אוי לאותה בושה, ניסיתי לנשק אותו.
היה לי מזל שעידו ניחן בחוש הומור משובח ובלב גדול ורחום, והיה מספיק בטוח בעצמו ובזהותו כך שלא רק שלא נעלב אלא אפילו הודה לי על המחמאה וקיבל את התנצלותי המגומגמת בחן משועשע.
מאז אני נזהר מאוד ולא מניח כמובן מאליו שום דבר, ולכן גם כשהגיידאר שלי הדליק את כל נורות האזעקה למראהו של נמרוד ריסנתי את עצמי ביד חזקה ושמרתי על הבעה ניטראלית גם כשהוא ציין כלאחר יד שפונזי החמוד הוא מתנה שקיבל מהחבר שלו שנאלץ לנסוע לעבוד במשך כמה חודשים בברלין.
"הוא יודע שאני שונא להיות לבד, ולכן הוא השאיר לי את החמוד המתוק הזה." גיפף בחיבה את פונזי שקיבל את החיבוקים הדביקים שלו בשוויון נפש מכובד, וכשנמרוד הגזים מעט לדעתו ידע להפסיק אותם בנביחה אחת קצרה וחדה שלוותה בנקישת אזהרה משיניים קטנות אך חדות.
"אוי, למה הוא מנסה לנשוך אותי?" התבכיין נמרוד, ושמט מידו את הגור בבהלה.
'איזה הומו!' רטן הגיידאר שלי בבוז, 'גם בתור סטרייט הוא יוצא לגמרי הומו עם הכלב הזה.'
"פונזי לא רוצה לנשוך." הזדרזתי לפייס בין השניים, "אני חושב שהוא רק מנסה לרמוז לך שהוא מעדיף לאכול עכשיו, ושהוא לא אוהב שמחבקים אותו חזק כל כך."
"אתה חושב ככה?" תלה בי נמרוד זוג עיניים כהות, יפות ועצובות, "חבל, כי כל היום התגעגעתי אליו נורא ודאגתי לו, אני ממש שמח שטיפלת בו, תודה עמית."
"בבקשה, היה לי כיף איתו, במה אתה עובד?"
"בסושיה, אני טבח." אמר נמרוד והניח על השולחן שקית נייר ענקית מלאה בקופסאות טייק אווי מעלות ניחוחות, "אתה אוהב סושי?" התחיל לפתוח את הקופסאות שהביא.
"אני מת על סושי." התלהבתי, "זה אתה בישלת?"
"אני והשף היפני שלנו, היה היום יום משוגע ולא היה לי זמן לאכול כלום. מזל שנשאר לנו מספיק אוכל לקחת הביתה, בא לך לאכול איתי?"
"בכיף, אני כבר מביא צלחות."
האוכל היה טעים ובשפע - היה מרק מיסו נהדר, נתחי עוף חריף מוקפץ באורז עם בצל ואגוזים מטוגנים, וטופו מדהים ברוטב חריף מתוק, ולקינוח, בננה מצופה ברוטב שוקולד.
"איזה אוכל טעים, פשוט מדהים, בשביל ארוחת ערב נהדרת כזו אני מוכן לטפל בפונזי כל היום." התלהבתי.
"עשינו עסק." הפתיע אותי נמרוד.
"באמת? אתה רציני? כי האמת, נהניתי לשחק איתו בכל מקרה, אני אוהב כלבים והוא פשוט מותק."
"גם אתה." חייך אלי נמרוד חיוך מקסים שהאיר את פניו השחומות, "אז עשינו עסק?" הושיט לי את ידו, יד קטנה וצרה אך חזקה.
"עשינו עסק." הסכמתי ולחצתי אותה בשמחה, "אוי," נבהלתי, "כבר שמונה וחצי, אני מחמיץ את 'איך פגשתי את אימא'."
"מה, גם אתה רואה את הסדרה הזו?" התלהב נמרוד, "אני מת עליה."
"גם אני." הדלקתי את הטלוויזיה, "ואחר כך יש את 'המפץ הגדול', סדרה נהדרת." התיישבתי על הספה הממורטטת שהוריש לי הדייר הקודם.
"לגמרי." הסכים נמרוד והתיישב לידי, כולו ציפייה דרוכה, "אתה יודע שברני הוא בעצם הומו? בחיים האמיתיים אני מתכוון, לא בסדרה."
"כן, קראתי על זה, וגם שלדון... לא שזו הפתעה כל כך גדולה כי, תראה אותו..."
"לגמרי לא הפתעה." הסכים איתי נמרוד בעליצות, "אגב," הוסיף במין אגביות מאולצת מעט (אחר כך הוא הודה בפני בבת צחוק שהיה לחוץ מעט וחשש שאולי אני אירתע, אבל חש צורך לספר לי מיד על ההתחלה) "גם אני, הומו זאת אומרת, למרות שבטח הבנת את זה כשסיפרתי לך על החבר שנסע."
"כן, חשדתי, למרות שבעצם זה יכול להיות סתם חבר, לא בן זוג."
"וזה בסדר מבחינתך?" חקר נמרוד, והבעת פניו שעד לרגע זה הייתה נינוחה ופתוחה התקשחה במתיחות.
"אל תהיה מצחיק, לגמרי בסדר, אני בטוח שגם אם אני עצמי לא הייתי הומו זה לא היה מפריע לי, האמת שהמתווכת שמצאה לי את הדירה אמרה לי מיד שיש בשכונה הזו הרבה הומואים ולסביות, ושאלה אם זו עלולה להיות בעיה מבחינתי."
שנינו חייכנו אחד אל השני בהקלה, ורגועים התפנינו ליהנות מהסדרות החביבות עלינו. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שבטח הייתה נמשכת עד עצם היום הזה לולא, להפתעתי, הצלחתי איכשהו, למרות שידעתי שיש לו חבר שהוא אוהב בכל ליבו, לגלות שאני מאוהב בנמרוד.
האמת, היו לכך רמזים מקדימים שהעדפתי להתעלם מהם ולהדחיק אותם בכוח. היו חלומות ארוטיים שהוא כיכב בהם בגדול, היו זקפות מביכות שהתעוררו פתאום כשהוא היה מתיישב לצידי, ומניח כבדרך אגב את ידו על ברכי, או כתפי, היו פעימות לב מואצות כשהוא היה פושט את חולצתו בדרך למקלחת, והייתה הפעם ההיא שכבר לא יכולתי להתעלם ממנה, כשהוא בא לישון במיטתי כדי לתת קצת פרטיות לזוג חברים שלו שהיו בארון והיו זקוקים נואשות לחדר משלהם.
שנינו נשארנו לבושים בפיז'מות, ומאחר והוא בחור צנום למדי וגם אני לא שמן במיוחד ישנו כל אחד בחלק שלו של המיטה, ולא נרשם שום מגע, ובכל זאת... ישנתי מעט מאוד באותו לילה, ואחרי שנמרוד הלך לעבודה הייתי צריך לעשות ביד פעמיים לפני שהצלחתי להירגע ולהתלבש.
מובן שניסיתי הכל כדי לדכא את התשוקה הלא הולמת הזו. אמרתי לעצמי שאני סתם חרמן כי אני לבד, והזכרתי לעצמי שוב ושוב עד כמה נמרוד אוהב את שחר, בן זוגו הנעדר, וכמה הוא מתגעגע אליו, ושיננתי לעצמי שוב ושוב שאני רק חבר שלו, סתם ידיד ושכן, וחוץ מזה, נמרוד ממש לא הטעם שלי, ומה יש לאחד כמוני שלמד ויש לו תואר שני כמעט, לחפש אצל בחור פשוט כמוהו, טבח שבקושי סיים שתים עשרה שנות לימוד, וחוץ מזה הוא בכלל לא יפה כל כך, בקושי חינני, והוא גם טיפה נשי ו... ואז נמרוד היה נכנס אלי לדירה בחיוך גדול, שואל אם יש לי תיאבון, ומה שלומי, ואיך היה הקטן, ומה שלום הגב הכואב שלי, ואם לא בא לי מסג' מפנק? והייתי נמס מרוב אהבה ותשוקה אליו, ונאבק בעצמי לא לחשוף את רגשותיי בפניו ולהרוס הכל.
אחרי שלושה חודשים כאלה שהיו תערובת של כאב לב וביצים, שמחה מתפרצת ואושר גדול מעורב בעוגמת נפש ובדיכאון, הייתי קרוב להישבר, ואולי אפילו הייתי עושה זאת, בורח משם לכל הרוחות, או לחילופין מתוודה לפניו ויהיה מה שיהיה, עוד לא החלטתי מה בדיוק, אבל אז נכנס אלי נמרוד, כולו אושר וצהלה, וסיפר לי ששחר קיבל חופשת מולדת, ואם אני אסכים לשמור כמה ימים על פונזי הם מתכננים לבלות אותה בצימר רומנטי בגליל.
"אני אשמח מאוד." גייסתי את מיטב גינוני הנימוס שלי, מתעלם מחמיצות הקנאה שעלתה בגרוני, "מתי אתם נוסעים? שחר לא רוצה לראות את פונזי?"
"בטח שכן, ניסע לצימר ישר משדה התעופה, אבל כשנחזור שחר ישן אצלי לילה אחד לפני שהוא טס לברלין, ואז הוא יפגוש את פונזי, ואותך כמובן, ורק שתדע שהוא מאוד מודה לך שאתה עוזר לנו, והוא ביקש למסור לך דרישת שלום חמה והמון תודה, וביקש שאני אתן לך נשיקה בשמו." זרח אלי נמרוד והוסיף חיבוק ונשיקה, ומזל שפונזי התחיל לנבוח ולקפץ סביבנו, אחרת הוא עוד היה מרגיש איזה מהומה חולל החיבוק שלו מתחת לקו החגורה שלי. 

מובן שראיתי תמונות של שחר, בדרך כלל מחובק עם נמרוד. שחר לבוש חליפה ועניבה ונראה הדור ומרוחק, שחר בבגד ים ספידו קטנטן, מפגין גוף רחב ושרירי, שזוף למשעי. שחר בבגד סקי בצבעי הקשת ולראשו כובע צמר שחור עם פונפון אדום. שחר מחייך, שחר רציני, שחר מגולח למשעי, ושחר עם זיפים סקסיים וכמובן, התמונה הכי עדכנית של שחר, לבוש אימונית צחורה, מעוטרת פסים אדומים דרמאטיים בצדדים, מחבק אליו את פונזי הקטן והמתוק, תמונה שצולמה יום לפני שנסע לברלין לעבוד שם בבנק בעבודה משתלמת וחשובה.
"שחר אקטואר." הסביר לי נמרוד בגאווה, והתאמץ מאוד להסביר לי מה בין סתם בנקאי עם תואר בכלכלה, לבין אקטואר מוסמך. אני לא אחזור פה על ההסבר, גם כי הוא ארוך ומסובך וגם כי הוא משעמם להחריד. גם אחרי חצי שעה של הסברים מלומדים לא ממש הבנתי מה בדיוק עושה אקטואר, וספק אם גם נמרוד יודע מה בדיוק עושה בן זוגו בבנק הברלינאי המכובד בו הוא שוהה רוב הזמן, אבל הבנתי שהוא חכם ומשכיל, ובקיא במתמטיקה ובסטטיסטיקה שנואות נפשי.
"יש לו ציון ממש גבוה בפסיכומטרי." התפאר נמרוד, "והוא מדבר אנגלית וגרמנית ממש טוב, הוא לא כל כך אוהב טלוויזיה כי זה משעמם לדעתו, אבל הוא נורא אוהב לקרוא ספרים ומאמרים." הוסיף בגאווה.
"באמת? הוא דווקא נראה מאוד ספורטיבי, כמו אחד שמבלה כל היום בחדר כושר."
נמרוד גיחך ואמר שכן, שחר מקפיד מאוד על תזונה בריאה, ועל אימונים סדירים, וחוץ מזה יש לו גנים טובים.
"יופי לו." חייכתי חיוך טיפשי, וניסיתי לכבוש את הקנאה. אני מקווה שהצלחתי, אבל יש מצב שלא, כי הגנים שלי הם לא משהו שאפשר להתפאר בו.
בגלל צירוף נסיבות אומלל של הצפה בביוב של הצימר, וסכסוך משפחתי מר בין הבעל והאישה, בעלי הצימר, התקצרה החופשה של נמרוד ושחר ביומים, והם חזרו הביתה מוקדם מהרגיל, וכך זכיתי להכיר את שחר יותר טוב.
נמרוד התקשר אלי מהדרך בשעת לילה מאוחרת וסיפר לי איך הביוב עלה על גדותיו וכתוצאה מכך התחילו מנהלי הצימר לריב אחד עם השני בפראות, וכמעט הלכו מכות במקום למהר ולקרוא לאינסטלאטור. "בסוף נמאס לנו מהצעקות שלהם ומהריח הנוראי, ארזנו את הדברים שלנו וברחנו הביתה." צחקק, לא מוטרד כלל מהסיום המפתיע של החופשה.
"אני בטוח שנקבל החזר." הוסיף מישהו שהיה כנראה שחר, היה לו קול עבה ורגוע עם קצת מבטא זר, לא מזוהה שמאוד מצא חן בעיני, ואם הנסיבות היו אחרות יכול להיות שהייתי שמח לפגוש אותו.
הם הגיעו קצת אחרי חצות, משמחים מאוד את פונזי שהסתער באושר על נמרוד, מותיר לי די זמן לסקור בקפידה את שחר שלחץ את ידי בחמימות והתנצל באדיבות נעימה על השעה המאוחרת. למרות רצוני לתעב אותו מצאתי את עצמי מחבב אותו ומאיר לו פנים בנימוס. גיליתי ששחר היה אחד מאותם אנשים שנראים טוב יותר בתמונות מאשר במציאות. פנים אל פנים הוא נראה פחות צעיר, ולא כל כך חטוב ושרירי, אבל מצד שני תמונותיו לא הצליחו לקלוט את הכריזמה הסמכותית והגברית שהוא ניחן בה בשפע.
אם עד לאותו יום תהיתי מה מצא נמרוד הצעיר שזה עתה מלאו לו עשרים וחמש בגבר בן ארבעים ושתיים, עכשיו הבנתי. איזה סיכוי היה לי, כולי בן עשרים ושמונה שעדיין מחפש את עצמו, מול הגבר החזק והמרשים הזה.
שום סיכוי, הרהרתי לעצמי בעצב, והלכתי להכין להם תה חם ומתוק, ולחמם פשטידה כי הם החמיצו את ארוחת הערב.
הם אכלו בתיאבון בעוד אני יושב מולם ומביט איך נמרוד ופונזי מכרכרים סביב שחר שקיבל את יחס הכבוד וההערצה שרחשו לו השניים בטבעיות מעוררת קנאה. אחרי האוכל שלח נמרוד את שחר להתקלח ונשאר איתי, לכאורה כדי לעזור לי לסדר את המטבח, ובעצם כדי לחקור אותי.
"נו, מה דעתך עליו?" שאל בנשימה עצורה מיד אחרי ששחר יצא בעוד פונזי נגרר אחריו, מתנשם בהתרגשות
"גבר מרשים מאוד." אישרתי, "שמת לב איך פונזי נמרח עליו?"
"כן, לכלבים יש חוש מיוחד לדעת מי הבוס." גיחך נמרוד בעליצות, "ושחר הוא..." הוא נאנח בהערצה, "היית צריך לראות איך הוא השתלט מיד על המצב, אני נכנסתי לכזה לחץ כשהמקלחת התמלאה מים מסריחים וג'יפה, מזל שהוא היה איתי, נכון שהוא מדהים?"
"הוא נראה גבר לעניין." הסכמתי, "אבל בכל זאת... לא מפריע לך שהוא מבוגר יותר ממך בשבע עשרה שנים?"
"לא." אמר נמרוד, "אני מעדיף גברים מבוגרים יותר, ומה חשוב הגיל אם אני אוהב אותו? זה מה שאני אומר לו כל פעם שהוא מתחיל להציק לי שאני צעיר מידי."
הוא סגר את המדיח, לחץ על כפתור ההפעלה ושאל אם יש לי זמן לדבר איתו.
"בטח, דבר חופשי." התיישבתי, והוא התיישב מולי, השעין את מרפקיו על שולחן האוכל ושפך בפני את ליבו, "בבנק הגרמני הציעו לשחר לבוא לעבוד אצלם, הם רוצים שהוא יחתום על חוזה עבודה לשנתיים עם אופציה להארכה, זו הצעה מעולה והמשכורת נהדרת, וחוץ מכסף הם גם יממנו לו דירה, בקיצור, הוא מאוד רוצה לקבל את ההצעה."
"ומה יהיה אתך?"
"הוא רוצה שגם אני אבוא כמובן." הצהיר נמרוד בגאווה, "וברור שהם מוכנים לממן לו גם בן או בת זוג." הוסיף.
"זאת אומרת שהם יודעים שהוא הומו?" הופתעתי.
"אחרי שהם הציעו לו את ההצעה הזו הוא ישר גילה להם שהוא הומו, והם אמרו לו מיד שאין להם שום בעיה עם זה, זו אחת הסיבות שהוא רוצה לעבור לברלין. הם לא שמרנים כמו בארץ, ושם אף אחד לא נדחף לך לחיים ולא שואל מתי תתחתן."
"אם ככה אני באמת לא רואה מה הבעיה, ברור שאתה צריך לנסוע." אמרתי, ועצב גדול הציף אותי, כל כך התרגלתי לנוכחותו העליזה והאופטימית לצידי. נפגשנו כל יום, בילינו המון יחד, והיה כל כך כיף איתו, איך אני אחזיק מעמד בלעדיו?
"אני מאוד אתגעגע אליך, אבל ברור שאתה חייב לנסוע." ליטפתי בזהירות את כף ידו שהייתה מונחת מולי על השולחן.
"כן, אבל..." נמרוד לפת את כף ידי בשתי ידיו החמימות, "זה לא כל כך פשוט, אני לא יכול פשוט לקום ולהסתלק, יש את אימא שלי, ויש את פונזי, ומה עם המסעדה? הם סומכים עלי, והדירה הזו? חתמתי חוזה חדש רק לפני חצי שנה, ונניח שאני כן אסע, מה אני אעשה שם כל הזמן? אני לא מדבר גרמנית וגם האנגלית שלי די צולעת, ואני ממש שונא קור, אתה יודע כמה קר בחורף בברלין?"
"כן, ולכן יש שם חימום מעולה, ויש שם המון ישראלים ובטח גם מסעדות ישראליות שכולם שם מדברים עברית, ואת פונזי תוכל להשאיר אצלי, או לקחת אתך, איך שתרצה, ואולי תנצל את הזמן הזה ותלמד משהו? אפשר בישול ואפשר משהו אחר, אני בטוח שאפילו אימא שלך תסכים שזו הזדמנות מצוינת."
פניו האהובות והיקרות של נמרוד התכרכמו באכזבה, "מה, גם אתה רוצה שאני אסע?"
"ממש לא, אני אתגעגע אליך כמו משוגע, אתה ממש ממש תחסר לי נימי, והלוואי ולא היית נוסע אבל..."
"נימי! איפה אתה?" צעק שחר, "בוא כבר לישון!" קרא, ונמרוד זינק על רגליו וטס החוצה, משאיר אותי תוהה ומתלבט.
למחרת דפק נמרוד על דלתי ושאל אם בא לי לצאת איתו ועם פונזי לטיול בוקר. נטשתי חצי כוס קפה וקרואסון נגוס על השולחן ויצאתי אליו, "בוקר טוב." הצהלתי לו פנים, "מה שלומך, איך ישנת הלילה?"
"כמו תינוק." התבדח נמרוד, "התעוררתי כל שעתיים ובכיתי."
"בכית, באמת?"
"לא, אבל ישנתי רע, אני נורא מתלבט עם הסיפור הזה של ברלין, נורא לא בא לי לעזוב את הארץ, אבל אני יודע שאם אני לא אסע לברלין הסיפור שלי עם שחר יסתיים כי הוא לא הבן אדם שינהל יחסים מרחוק."
"ומה יקרה אם הוא יוותר ויחזור לארץ?"
"הוא לא יעשה את זה, הוא נורא רוצה את ההזדמנות הזו, וגם אם הוא יוותר בגללי הוא תמיד יזכור לי את העניין לרעה, ככה שבכל מקרה אני אפסיד." הנייד שלו צלצל והוא ענה ואחרי שיחה קצרה אמר להתראות ופנה אלי, "אני קופץ למסעדה, יש להם שם איזה בעיה עם הספק של הפיתות... אכפת לך להחזיר את פונזי לבד? תגיד לשחר שאני אחזור עד הצהרים."
המשכתי את הטיול לבד, וכשהחזרתי את פונזי לדירתו של נמרוד הפתיע אותי שחר ושאל אם יש לי זמן לשוחח איתו קצת.
"בטח." מילאתי את קערת המים של פונזי וחייכתי אל שחר באדיבות שקיוויתי שתסתיר את אי הנוחות שלי, על מה יש לו לדבר איתי, אני בקושי מכיר אותו.
"אני יודע שנפגשנו רק אתמול." הגיש לי שחר כוס מיץ תפוזים שלדבריו סחט זה עתה, "אבל נימי סיפר לי כל כך הרבה עליך עד שאני מרגיש שאנחנו מכרים ותיקים, ואל תעשה פרצוף מודאג כזה, הוא סיפר לי עליך רק טובות."
"גם לי הוא סיפר הרבה עליך, הוא מאוד אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותו, הוא בחור מדהים, והלוואי והייתי יכול לקחת אותו איתי לברלין, אבל..."
"אמרת הלוואי?" השתוממתי, "אבל... חשבתי שהצעת לו לבוא?"
עננת חוסר נוחות חלפה על פניו הנאים של שחר, "זה מה שהוא סיפר לך? אבל איך אני יכול עמית? אני מתכוון, הוא באמת ילד מקסים, אבל מה יש לו לעשות בברלין? אני אהיה עסוק מאוד רוב היום, וכמה הוא יוכל לשבת בבית לבד ולבשל או לנקות? אם הייתה לו קצת יותר השכלה הייתי שולח אותו ללמוד משהו, אבל איך? אפילו האנגלית שלו כמעט לא קיימת, וחוץ מזה יש גם את עניין המעמד שלו, הרי אנחנו לא נשואים, אז איך אני אסדר לו אשרת עבודה? וגם אם הייתי מצליח לארגן משהו במה הוא יוכל לעבוד אם הוא לא מדבר גרמנית ובקושי מגמגם קצת באנגלית?"
"אני מבין." עניתי לאיטי, למרות שהאמת, לא הבנתי כלום. אז מה, אתה עובר לגור בברלין ואתם נפרדים? תהיה שם לגמרי לבד?"
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, "מה אני יכול לעשות? אני יודע שזה לא נשמע טוב, אבל איזה ברירה יש לי?"
"לוותר על העבודה?" הצעתי בחשש.
"אני לא יכול, זה קידום ענקי לקריירה שלי, וחוץ מזה יש גם את עניין הבת שלי שהתקבלה כבר ללימודים בברלין, והבטחתי לאימא שלה שאני אשגיח עליה."
"הבת שלך? אימא שלה? מה, אתה נשוי?" נדהמתי.
"לא, כמובן שלא, אני גרוש, אבל רק מאשתי, לא מהילדים שלי."
"כמה... כמה ילדים יש לך?"
"שלושה." אמר שחר, "הבנים חיים עדיין אצל גרושתי, אחד חייל והשני יתגייס בקרוב, והבכורה, "הוא לא הצליח להסוות את הגאווה בקולו, "השתחררה רק לפני חודש וכבר קיבלה מלגה ללימודים במכון לאמנות בברלין, ואימא שלה מרשה לה לנסוע רק בתנאי שאני אהיה שם ואשגיח עליה."
"בת כמה היא שצריך להשגיח עליה?"
"בת עשרים ואחת. התחתנתי צעיר, כנראה שצעיר מידי," הוא נאנח, "מסתבר שהרבה הומואים עושים את זה."
"נימרוד יודע שהיית נשוי, ושאתה אבא? כי לי הוא לא סיפר על זה כלום."
"בטח שהוא יודע שאני גרוש, אבל עוד לא סיפרתי לו שהילדה עוברת ללמוד בברלין, וזו אגב עוד סיבה למה הוא לא יכול לבוא איתי."
"מה, הילדים שלך לא יודעים עליך?"
הוא נע בחוסר נוחות, "יודעים בערך... לא ממש נכנסתי לפרטים, ילדים בין כה וכה מעדיפים לא לדעת כלום על חיי המין של ההורים שלהם, אז מה דעתך?"
"בקשר למה?"
"בקשר לנימי, אתה הרי חבר טוב שלו, ואני פוחד שהוא שוב יכנס לדיכאון אחרי שאני אעזוב. הייתי רגוע יותר אם הייתי יודע שיש מישהו שמשגיח עליו, אז מה אתה אומר, אני יכול לסמוך עליך עמית?"


אין תגובות:

פרסום תגובה