ה. החיים זה לא חברת ביטוח
בלי שנדברנו קודם היה ברור שלילדים אנחנו
לא מספרים כלום. תיארנו להם את גירושו של יורי מהדירה בטירה בלי לציין את הסיבה האמיתית,
ואפילו הצלחנו להתבדח קצת על המעמד המביך.
יורי ויותם מצאו מיד שפה משותפת והארוחה
עברה בנעימים. אחר כך הסתלקו הנאהבים הצעירים חזרה לחדרו של נועם, משאירים לנו
לשטוף את הכלים.
סידרנו יחד את המטבח, מקשיבים בהנאה
לשירים היפים שמשודרים בשעה הזו ב 88 אף. אם. שוחחנו בנעימות על דא ועל הא, מספרים
זה לזה על דברים קטנים שקרו לנו במשך היום - חדשה מצחיקה ששמעתי ברדיו, תעלול
משעשע שהכלב של השכנים עשה - ואחר כך צפינו יחד בחדשות ובכמה סדרות ששנינו אהבנו
לראות יחד בטלוויזיה, ופתאום השעה הייתה כמעט חצות ושנינו היינו עייפים.
"איפה יש סדין ושמיכה בשבילי?"
שאל יורי ונכנס לחדר האורחים שלי שהיה קטן ודי מוזנח, ובעצם היה יותר חדר בלגן
וגיהוץ מאשר חדר שינה.
"לא יודע יורי, בארגז כלי המיטה
כנראה. הוא נורא מבולגן. עזוב את זה, בוא למיטה, אני שונא לישון בלעדיך."
"גם אני." אמר יורי והסמיק,
ופתאום היינו חבוקים אחד בזרועות השני. "תודה שבאת להציל אותי, חשבתי שאני
אמות מרוב בושה כשהם זרקו אותי לרחוב. אירינה צעקה כמו מטורפת שאני הרגתי לה את
התינוק ודימה קילל אותי, זה היה נורא."
"הם סתומים. תשכח מזה."
"לא, הם צדקו. הם פוחדים, ובצדק, אבל
אני נשבע לך שלא עשיתי שום דבר שיכול לסכן אותם, וגם שילמתי להם שכר דירה ונתתי
כסף להוצאות למרות שכמעט אף פעם לא אכלתי אצלם כי אירינה טבחית איומה."
"יותר גרועה ממני?" צחקתי.
"אתה לא טבח גרוע בכלל." מחה
יורי, "למה אתה תמיד אומר דברים כאלו על עצמך קובה, אתה בן אדם טוב."
ואחר כך, כששכבנו חבוקים במיטה, הוא ביקש
שוב את סליחתי ובכה כמו ילד. "אני פוחד קובה." אמר, "אני פוחד
נורא. עכשיו, כשמצאתי אותך, אני לא רוצה למות."
"אתה לא תמות. אל תדבר שטויות."
ליטפתי את גופו הצעיר והחזק, "אתה תיקח תרופות והכל יהיה בסדר. אני אשמור
עליך, אל תפחד, הכול יהיה בסדר, עוד תראה."
למחרת בבוקר קמנו מוקדם וגיבשנו תכנית
פעולה. כלומר, אני גיבשתי ויורי הקשיב לי בשקט, שתה קפה ואכל עוגה.
הוא נראה עייף. בלילה התעורר מבוהל ומזיע
בגלל סיוט שהוא סירב לפרט, ואחרי שהתקלח והחליף את ציפית הכרית נתקף שיעול נורא
והשתעל כמעט שעתיים תמימות. בסופו של דבר, מיואש ממראה סבלו האילם, חיטטתי במקרר
ומצאתי סירופ נגד שיעול שהכיל קודאין, מזכרת מביקור חנוכה של הבנות.
הוא לקח את הבקבוקון הקטן
והקריר ובמקום למדוד כמויות סירופ בספלון הקטן שהיה צמוד למכסה (10 מ"ל
למבוגר, כלומר שתי ספלונים) שתה מיד את כל הבקבוק שהיה מלא עד למחציתו. רבע שעה
אחר כך כבר ישן שנת ישרים. יותר מהשיעול שלו החרידה אותי הצורה הנואשת שבה לקח
מידי את הבקבוק ולגם אותו בלי לבדוק קודם מה הוא מכיל.
בדרך כלל הוא שקול, מתון ומאופק מאוד, אבל
לפעמים פורצת מתחת למסכת האיפוק ההגיוני שלו נפש סוערת, רגישה, מסוכסכת,
שמעידה על מעמקים תת קרקעיים חשוכים הנבצרים מהבנתי.
כשזה קורה אני מתרץ את התנהגותו בכך
שזו הנשמה הרוסית שלו שגורמת לו להתנהג ככה, התירוץ הזה לא גורם לי לדאוג לו
פחות, אבל מספק מעין הסבר.
שכבתי לצידו ושאלתי את עצמי אם אני לא
מסתבך במשהו שהוא מעל לכוחותיי. האם יש לי זכות, כאב לשתי בנות צעירות שעדיין
זקוקות לי, לסכן את עצמי ולהיסחף עם הבחור הזה, אלוהים יודע לאן.
כן, אני אוהב אותו, רק לשכב לצידו ולהאזין
לנשימתו ממלא אותי אושר, אבל לאט לאט אני מגלה שיורי הוא כמו קרחון, רק אחוז קטן
ממנו מבצבץ מעל פני המים.
מאות שאלות צצו במוחי העייף באותו לילה
בלתי נשכח, מתנפלות עלי כמו מפלצות מהזן המשגשג דווקא בחושך. חשבתי על זה
שהוא עדיין לא פגש את יעל ומיכל, ושהדס בטח תתעקש להכיר אותו בטענה שהוא עתיד
לשהות במחיצת בנותיה וכאם אחראית עליה לוודא שלא תהיה לו השפעה רעה עליהן. כמובן
שזה יהיה סתם תירוץ שנועד להסוות את סקרנותה, אבל בעקרון היא תצדק. הבנות נמצאות
בגיל ההתבגרות הנוח להשפעה - מיכל בת 17 ויעל בת 14 - ושנינו מסכימים שהן זקוקות
להשגחה מתמדת ולבדיקה של טיב החברה בה הן מסתובבות, ומה היא תגיד אם היא תדע שיורי
נשא? ומה נועם יגיד? ואולי פשוט נשמור את זה בסוד ודי, אבל...
נרדמתי כשבמוחי שוררת ערבוביה של חרדות,
שאלות ובעיות שלא הצלחתי למצוא להן פתרון, וקמתי כשאני חש בלתי מוכן לחלוטין ליום
הצפוי לי.
כדי להרגיע את עצמי רשמתי לפני שורת
משימות שיש למלא וחילקתי אותן לשלוש קבוצות - משימות שהן בבחינת הכרח שאי אפשר
לוותר עליהן, בעיקר דברים שקשורים לעבודה ולמשק הבית.
משימות שרצוי למלא היום, ללכת עם יורי
לרופא, להזמין את הבנות אלי לביקור (ולהתעקש שהן יבואו בהרכב מלא ויישארו יותר
מדקות ספורות), ומשימות שצריך עדיין להרהר בהן, האם לספר על יורי? לספר הכול או רק
חלק? והחשוב מכל, למי לספר?
בסופו של דבר הרשימה הנאה והמסודרת שלי
התבררה כחסרת כל ערך בהתמודדות עם המציאות, אבל באותו בוקר מצאתי אותה מרגיעה ודי
היה בכך.
כפי שקבעתי מראש, נפגשתי עם יורי אחרי
העבודה בכניסה לרמב"ם ויחד הלכנו לפגישה אצל הרופא שלו. חששתי שהרופא לא יניח
לי להיכנס ויהיה עלי להסתבך בהסברים ובויכוחים מביכים, אבל הרופא האיר לי פנים
ואמר שלבוא עם מלווה לפגישה כזו זה רעיון מצוין.
"אתם חברים סתם או בני זוג?"
חקר בנימה עניינית שלא הותירה מקום לגינוני ביישנות. ברור היה שאצלו מדברים בצורה
גלויה ופתוחה על נושאים עדינים ופרטיים מאוד שבדרך כלל נשארים רק בין כתלי חדר
המיטות. בחדר הזה לא היה מקום להסמקות ושתיקות נבוכות. סקס אצל נשאי איידס
הוא עניין של פיקוח נפש!
הסברתי שאנחנו חיים יחד וישנים באותה מיטה
והבטחתי לרופא שאנחנו נזהרים מאוד. בהתחלה תכננתי לשבת בשקט ולהקשיב, אבל מאחר
ויורי שתק בזעף מצאתי את עצמי נושא על כתפי את רוב נטל השיחה.
ביקשתי להבין למה יורי צריך לקחת תרופות,
ומה הן יעשו לו, ומה יהיו תופעות הלוואי, והאם גם עלי להיבדק?
הרופא היה שבע רצון משאלותיי ועודד אותי
לרשום הכול כדי שלא אתבלבל או אשכח. ראשית פירט את מצבו הנוכחי של יורי - לא נורא
עדיין, אבל רע מכפי שהיה לפני שנה, ומחייב התחלת טיפול, ובהמשך נתן לי מרשמים
לתרופות, הסביר תופעות לוואי מפחידות מאוד שעלולות להתרחש או לא, ושב והדגיש
בחומרה שמשטר התרופות הוא קדוש.
לסיכום הוא שינן לנו את כללי הזהירות
במיטה, מציין שגם אם העומס הנגיפי של יורי ירד עד לאפס הוא עדיין מדבק ואסור לי
להיכשל אפילו פעם אחת במין לא מוגן איתו.
"לך אין שאלות?" פנה אל יורי
שישב בשקט, קודר ומכונס בתוך עצמו.
יורי משך בכתפיו והביט בעקשנות ברצפה.
הנחתי יד על כתפו, "סליחה שהשתלטתי
על השיחה יורי, אבל בשבילי הנושא הזה חדש ואני רוצה להבין הכול."
"מה יש להבין?" אמר יורי בקול
חרישי כל כך עד שבקושי שמעתי אותו, "החיים שלי נגמרו ואתה טיפש שאתה נקשר
אלי. הרופא מנומס ולא אומר את זה, אבל בלב הוא בטח חושב - למה האיש הזה מכניס ראש
בריא למיטה חולה?"
"נו, באמת, נעשית קורא מחשבות."
נזפתי בו, "אל תדבר שטויות."
"זה לא שטויות." הוא הרים את
ראשו והביט בפניו של הרופא הנבוך, "נכון שאתה מתאפק לא לשאול אותו למה הוא
צריך את הסיבוך הזה בחיים שלו?"
הרופא אמר ברוב דיפלומטיות שאמנם נדיר
לפגוש זוגות שאחד מהם בריא והשני נשא, אבל זה קיים, וכשאוהבים מישהו אוהבים אותו
גם אם הוא חולה. צריך לזכור שכיום מעט מאוד אנשים מתים מהווירוס, כיום איידס זו רק
מחלה כרונית ואפשר לחיות איתה שנים רבות וטובות אם מקפידים על משטר תרופות, וחוץ
מזה הוא מאוד ממליץ שיורי ישתתף בקבוצת תמיכה לנשאים שנפתחה לא מכבר בקריות.
יורי עשה פרצוף של ילד סרבן ואמר שלא בא
לו, והרופא נאנח והחווה בידיו תנועת חוסר אונים.
"אל תדאג, הוא ילך." הבטחתי
לרופא. הודיתי לו על סבלנותו ומשכתי את יורי החוצה כאילו היה פעוט עקשן.
"תעזוב אותי." מחה יורי וניער
את ידי מעליו, "לא רוצה ללכת לקבוצת תמיכה, בשביל מה זה טוב? סתם שטות."
"גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל עכשיו
אני לא מפסיד אף פגישה. חברי הקבוצה הם החברים הכי טובים שלי." אמר בחור אחד
שמנמן עם קוקו שחור קטן מבריק מג'ל ועיניים כהות וסקרניות שהביט בנו בעניין.
"אתה תשתוק. אף אחד לא שאל
אותך." התפרץ כלפיו יורי בזעם וחש לשירותים, טורק אחריו את הדלת.
"סליחה." התנצלתי בפני הזר שלא
נראה נעלב כלל, "אני באמת מצטער. בדרך כלל הוא בן אדם מאוד רגוע, אבל היום
הוא צריך להתחיל לקחת תרופות והוא קצת... קצת מתרגש."
"כן, אני יודע איך זה." נאנח
בעל הקוקו שהציג את עצמו כשלמה פרנקו. "אז מה? אתה והוא, אתם יחד?"
"כן, אנחנו יחד."
"ואתה בריא?"
"כן."
"זה לא קל, זה בכלל לא קל."
נאנח פרנקו, ממשש את הקוקו שלו, איחל לי בהצלחה ונכנס לחדר הרופא.
יורי יצא, פניו לחות ועיניו אדומות מעט,
והתנצל על התפרצותו.
"עזוב שטויות, בוא נתפצל, אני אלך
לעשות בדיקת דם ואתה לבית מרקחת."
רק כשהגענו הביתה התברר ששוב עשיתי את זה
– כיביתי את הנייד כשנכנסתי לרופא ושכחתי להדליק אותו אחר כך – נועם חיפש אותי
וקיבל רק את המשיבון ועד שהגענו הביתה הוא כבר היה זועם ועצבני.
"נו, די. אז מה אם לא הייתי זמין
לפני חצי שעה? אני פה עכשיו, לא?"
"אבל אבא, היה לי משהו דחוף מאוד
לספר לך." התרגז נועם.
"ועכשיו זה כבר לא דחוף?"
התעקשתי לא להילחץ.
"זה דחוף גם עכשיו, וזה גם קצת
פרטי." אמר נועם, עדיין נרגז, ולכסן מבט אל יורי שנרמז מיד, אמר שהוא צריך
ללכת לנקות את הקרבוראטור של האופנוע, והסתלק החוצה.
"או. קי. אז מה הדבר הנורא דחוף
שהיית צריך לספר לי?" שאלתי בקוצר רוח, הרגיז אותי איך שהוא סילק את יורי
מהבית ולא התחשק לי לדבר איתו, הייתי רעב ועייף.
"אבא, שב בבקשה ותקשיב." ריכך
נועם את קולו והתיישב על הספה.
"כולי אוזן." התיישבתי מולו
והעליתי ארשת סבלנית על פני.
"תראה אבא, לא כל כך משנה איך בדיוק
נודע לי, אבל התברר לי משהו על יורי שאני חושב שחשוב שתדע." פתח נועם בטון
עדין, נשמע כאילו דיבר אל ילד קטן או זקן מבולבל.
"אם אתה מתכוון לזה שהוא נשא אני כבר
יודע. זה בטח דימה או אשתו הפסיכית שסיפרו לך."
פיו של נועם נפער בתדהמה. "יורי
נשא?" לחש באימה, "אתה מתכוון נשא איידס?"
הפעם היה תורי להיות מופתע. "לא זה
מה שרצית לספר לי?"
"לא, רציתי לספר לך שנודע לי שהוא בן
שלושים ואחת. פגשתי ברחוב מישהו שעושה איתי מילואים והוא אמר שהוא מכיר את יורי
מהסדיר. אני יודע שחשבת שהוא צעיר יותר אבא, אבל..."
"אני יודע בן כמה הוא וזה ממש לא
משנה. מה זה חשוב בכלל? אני עדיין מבוגר ממנו בהרבה שנים."
"וכדי לזיין בחור צעיר יותר ממך אתה
מוכן לסכן את החיים שלך? אתה לא חושב שטיפשי מצדך להתעלם מזה שהוא נשא איידס רק כי
הוא צעיר ויפה?"
"אל תדבר שטויות נועם, אני לא מתעלם
מזה שהוא נשא, אבל אני אוהב אותו. הגיל ומצב הבריאות שלו לא משנים לי."
"תגיד, אתה מקשיב לפעמים לשטויות
שאתה פולט? כמה זמן אתה יודע שהוא נשא?"
"מאתמול. כשחזרנו מטירה הוא סיפר
לי."
"בגלל זה החבר שלו העיף אותו
מהדירה?"
"כן."
"ואתה, כמו איזה טיפש, מיד הבאת אותו
הביתה. אני מקווה שהשתמשתם בקונדום?"
"כן, בטח. אל תהיה דביל."
"אני הדביל? הבחור הזה שאספת מהרחוב
והכנסת לבית שלך ולמיטה שלך שיקר לך וסיכן את חייך, ובסוף אני דביל?! לפחות הבחור
שאני ישן איתו לא הולך להרוג אותי."
"לא, הוא רק ישבור לך את הלב וירסק
לך את הנשמה עם ההתלבטויות שלו, ובסוף יחזור לעולם הדוסי, יתחתן ויביא נחת להורים.
אם יהיה לך מזל תפגוש אותו בעוד עשר שנים בגן, זין ביד וטבעת נישואים בכיס."
"זה מה שאתה חושב על יותם?"
"בכנות, כן. זה מה שאני חושב. הוא
מבזבז את הזמן שלך, הבחור הזה הוא ארוניסט טרמינלי. בחיים הוא לא יעז לצאת
מהארון."
נועם נשאר חסר מילים מול תשובתי האכזרית
וכבר התחלתי להתחרט על דברי הקשים, דברים שהיו צריכים להישמר בליבי בלבד, אבל הוא
התעשת מהר והשיב לי תשובה ניצחת.
"יכול להיות שאתה צודק אבא, יכול
להיות שבחיים לא יהיה לו אומץ לצאת מהארון ושהוא ישבור לי את הלב, אבל מלב שבור לא
מתים ומאיידס כן. למה יורי צריך לחיות דווקא אתך? לא חסרים נשאים בארץ, שימצא
לו נשא כמוהו ויעזוב אותך בשקט."
"לידיעתך נועם הוא דווקא כן רצה
לעזוב אותי בשקט. אני זה שלא הסכמתי שהוא ילך. אני אוהב אותו ולא אכפת לי
שהוא נשא."
"עכשיו לא אכפת לך, אבל בעוד שנה או
שנתיים, כשהמצב שלו ידרדר והוא כבר לא יראה יפה כזה, והוא ישכב כל הזמן במיטה אז..."
"אז, מה? אז אני צריך לזרוק אותו
עכשיו כי אולי בעוד שנתיים הוא יחלה? ומה אם אתה תחלה במשהו, או אחת מהבנות? אתה
חושב שאין עוד מחלות בעולם? ומה אם יהיה לך, חס וחלילה שאלוהים ישמור, איזו מחלה
איומה כמו סרטן, או ניוון שרירים, או משהו איום כזה? אז אני אפסיק לאהוב אותך? לא תהיה
הבן שלי יותר?"
"זה לא אותו דבר אבא." החווירו
פניו של נועם.
"זה בדיוק אותו דבר נועם. החיים זה
לא חברת ביטוח, אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו שנהיה תמיד בריאים וצעירים ואף פעם
לא נמות, אבל מספיק להסתכל מסביב ולראות שזו שטות. החיים הם עסק מסוכן, לא בריא,
לא יציב, ותמיד יש הפתעות לא נעימות מעבר לפינה. צריך ליהנות עכשיו ממה שיש! היום
הוא פה, הוא רוצה אותי ואני אותו. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר. אני לא אוותר על
אהבה כי אולי, בעוד כמה שנים, הוא כבר לא יהיה בריא, ומאין לך שהוא זה שהמצב שלו
ידרדר? אני כבר בן ארבעים וחמש, גברים בגילי מתים מהתקפות לב כמו זבובים, ואל תשכח
תאונות דרכים, או פיגועים או..."
"אבא די." גנח נועם,
"מספיק כבר, די, תשתוק. אל תדבר ככה."
"סליחה." ביקשתי, נדהם בעצמי
משטף הדיבורים שפרץ מפי.
נועם הושיט אלי את ידיו וחיבק אותי, דבר
שעשה לעיתים נדירות מאוד ורק כשהיה שתוי, "אני אוהב אותך אבא, אתה המשפחה
היחידה שלי, אני לא רוצה שתמות."
"בסדר, בסדר, תירגע." טפחתי
נבוך על גבו, "אני אשתדל לא למות ואתה תיזהר שהלב שלך לא ישבר, בסדר?"
"נשמע לי כמו סידור מצוין." אמר
יורי שנכנס פתאום לחדר, נושא בידיו חתלתול קטן שחור, עם כתם לבן על חזהו.
"מה זה? מאיפה החמוד הזה הגיע?"
"לא יודע. מצאתי אותו מתחבא מתחת
לאופנוע. הוא מתוק, נכון? אני חושב שהוא בקושי בן שלושה חודשים. תראו איזה עיניים
ירוקות יפות יש לו."
הצטופפנו מוקסמים סביב היצור הקטנטן.
האכלנו אותו בגבינה וטונה, השכבנו אותו לישון בסלסלת קש ישנה מרופדת בסוודר
פרום והתיישבנו לאכול ארוחת ערב שבמהלכה דנו בכובד ראש איך נקרא לתוספת החדשה
שנוספה למשק הבית שלנו.
אני מניח שזה היה חסר כל הגיון, להתווכח
על שמו של חתלתול פעוט במקום לדבר על הבעיות האמיתיות שלנו, אבל ככה יצא, וחוץ מזה
מה היה הטעם בדיבורים? דיבורים לא משנים כלום.
עדיף היה להתווכח בחום על שמו של
החתול, להטיל ווטו על שמות פלצניים כמו ארכימדס או אחיתופל, ולהתעקש על שם הגיוני
ולא מתוחכם מידי כמו פרווני.
ו. לב הבעיה
ברור היה שאני לא יכול להסתיר את קיומו של
יורי בחיי. לראשונה מאז התגרשתי היה לי בן זוג קבוע והיה עלי להציגו בפני משפחתי,
השאלה היא מתי, איך, וכמה לספר להם?
ממש במקרה באותו סוף שבוע חל יום הולדתו
השבעים וחמש של אבא שלי – יום הולדת שאימא החליטה לחגוג בארוחה חגיגית בחצר ביתם -
חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להביא איתי את יורי, להציגו בפני כל משפחתי ולגמור עם
העסק הזה בבת אחת.
סיפרתי על הרעיון ליורי שהקשיב בשקט
ואחר כך הודה לי בנימוס על ההזמנה ואמר שישמח לבוא.
"ומה עם זה שאתה נשא? אני יכול לספר
להם? לא לכולם כמובן, אבל לפחות לבנות שלי ולאקסית, ואולי גם לאימא שלי."
יורי נאנח ואמר שהוא סומך לגמרי על השיפוט
שלי ומוסר את העניין בידי.
"אבל יורי, זה נוגע גם לך ולפרטיות
שלך, אם תגיד שהמצב הבריאותי שלך הוא סוד אני לא אגיד כלום."
יורי גיחך. "סוד שיותר משני אנשים
יודעים אותו הוא כבר לא סוד."
"אני מבטיח לך שאני לא אגיד כלום,
וגם נועם לא."
"ומה עם יותם?"
"אתה חושב שיותם יודע?"
הופתעתי.
"בטח שהוא יודע, נועם ישן איתו.
אנשים שישנים יחד מספרים זה לזה כמעט הכול."
"כמעט? למה כמעט? גם אנחנו ישנים
יחד. יש דברים שאתה לא מספר לי?"
"עדיין לא, אבל גם זה בטח
יקרה." אמר יורי בשלווה, "וחוץ מזה, כמה זמן אנחנו כבר מכירים זה את זה?
יש דברים שאתה לא יודע עלי כי פשוט עוד לא הספקתי לספר לך."
"יש לנו את כל החיים שלנו לספר זה
לזה הכול." הבטחתי לו והוא שב וחייך בעצב ואמר לי ברוך שאני חמוד, גורם לי
להרגיש שמבין שנינו הוא המבוגר והמנוסה ואני סתם ילד תמים.
ככל שהטבתי להכירו גיליתי עד כמה החזות
הבהירה ונעימת הסבר שלו מטעה. בתוכו פנימה היה חבוי אדם פסימי וחסר כל אשליות
בנוגע לטבעם של בני האדם.
בימים הראשונים, כשהייתי עדיין נתון
באופריה של האהבה, הייתי משוכנע שבכוח אהבתי אצליח לשנות אותו ולגרום לחיוך שלו
להיות פחות עצוב, אבל כיום, שנה אחרי שפגשתי אותו, אני מבין שקרה בדיוק ההפך - הוא
זה שהצליח לפגום באופטימיות הנלהבת שלי וגרם לי להבין עד כמה מוגבל כוחה של האהבה
ועד כמה אין היא מסוגלת להתגבר על העצב והאומללות שבעולם.
רק עכשיו אני מבין עד כמה הגנו עלי נישואי
מאמיתות מרות שכל עלם צעיר שיוצא כיום מהארון נחשף אליהן עוד לפני הגיוס. מבחינות
רבות הייתי פגיע ותמים יותר מנועם שפתח כרטיס באטרף כבר בגיל שש עשרה. אני בגילו
עדיין ניסיתי לשכנע את עצמי שלכולם יש חלומות מביכים כאלו על חבריו לכיתה.
הרבה שנים הייתי משוכנע שאני בעצם בי סקסואל
ושהמשיכה לגברים הייתה בשבילי רק עוד אופציה, אופציה שלא בחרתי בה כי לא רציתי
לוותר על משפחה ולשבור את לב הורי.
עובדה, שחתי לעצמי, שהיו גם אחרות לפני
הדס - יש לי בן שיוכיח את זה - ועם הדס לא התחתנתי סתם כדי להגיד שאני נשוי, בחרתי
בה כי היא הייתה חברה טובה ובחורה מקסימה. האם לא היו לנו כמה שנות נישואים טובות
למדי שבמהלכן גידלנו יחד שתי בנות נפלאות? נכון, הנישואים נגמרו בשלב מסוים, אבל
אנשים מתגרשים מכל מיני סיבות, יכול להיות שהיינו מתגרשים גם אם לא הייתי מגלה
שהמשיכה שלי לגברים מתגברת עם השנים בעוד שהיכולת שלי לספק מינית את אשתי הולכת
ופוחתת?
החיים עם יורי פיזרו את האשליות הנעימות
שעטפתי בהן ברוב נוחיות את עברי. אחרי שהוא הופיע בחיי, מעמת אותי עם המשיכה
הגוברת והולכת שלי לגברים, התחלתי להבין לאט לאט שנישאתי דווקא לה (ולא לרקפת
למשל) כי היא הייתה צעירה ביישנית ועצורה שקיבלה חינוך שמרני ומגונן מאוד ומעולם
לא העזה לדבר איתי ישירות על מין. זו הסיבה שנישואי החזיקו מעמד זמן רב כל כך. היה
לי נוח לחיות איתה כי חוץ מויכוחים מטופשים על מתי צריך לנקות את הבית ואצל מי נלך
לאכול בימי שישי, אצל הורי או אצל הוריה, היא קיבלה אותי כפי שאני, לא התפלאה על
דלות חיי המין שלנו ומעולם לא חקרה מה בדיוק אני עושה מול המחשב בשעות המאוחרות של
הלילה - רואה סרטי פורנו אם תהיתם - בזמנו זה חייב שעות רבות והמון סבלנות
שרק בחור מאוד חרמן ומאוד מיואש היה מסוגל לגייס.
התגרשנו כי בדיוק כמוני גם היא התבגרה
והשתנתה ועם הזמן (בעיקר אחרי שהבנות גדלו קצת), היא החלה להבין שמשהו לא בסדר
אצלנו וכבר לא הייתה כל כך ביישנית ולהוטה לרצות אותי. בואו של נועם היה הקש
האחרון ששבר את נישואינו, אבל גם בלעדיו היא הייתה מתמרדת ובצדק. יש נשים שמוקסמות
מהומואים - אולי כי הן לא נשואות להומו - ומוצאות בהם חברים טובים ומלאי הבנה שאין
בסטרייטים, הדס לא הייתה אחת מאותן נשים.
כל הרעיון של קשר מיני בין גברים גרם לה
תיעוב שהיא התקשתה להסתיר, הוריה החדירו בה את דעותיהם הנוקשות והשמרניות והיא
אימצה אותן בשלמות - לנוכח נסיבות חייה קשה להאשים אותה - אותי היא סבלה
עוד איכשהו כי בכל זאת, הייתי אבי בנותיה וישנתי איתה באותה מיטה שנים רבות, אבל
הייתי היוצא מהכלל המעיד על הכלל. הומואים מבחינתה היו הטיפוסים הללו שרוקדים
ערומים, צבועים כמו נשים על משאיות במצעדי גאווה, גברים נשיים מעוררי סלידה ונושאי
מחלות שמקיימים זה עם זה יחסי מין חסרי אבחנה ומפתים צעירים מבולבלים להצטרף למחנה
שלהם – חבורה של סוטים שמהווים סכנה לחברה ולסדר הטוב.
עם השנים היא הפכה לפמיניסטית נחושה
והייתה מודעת מאוד לזכותה של כל אישה למימוש מיני מקסימאלי, אבל למרות הפתיחות
לכאורה שלה נושא המין די החריד אותה (ועל כך יש להודות לדעתי לחינוך הפולני הנוקשה
של אימא שלה). אני מניח שזו הסיבה האמיתית לכך שנישאנו זה לזה. לא יכולתי להתמודד
עם נישואים לאישה שבאמת אהבה מין והדס לא הייתה מעוניינת בגבר שיחשוק בה באמת
וירצה בכל מאודו לקיים איתה יחסי מין.
היא הייתה אסירת תודה על שלא לחצתי על
קיום יחסי מין, אבל יחד עם זאת חשה מתוסכלת מההרגשה שמשהו אצלנו, משהו שהיא לא
ידעה בדיוק להניח עליו את האצבע, לא היה בסדר.
אחרי שהתגרשנו היא ביקרה אצל פסיכולוגית,
הלכה לסדנאות של מימוש עצמי וניסתה להפוך לאישה משוחררת ופתוחה יותר, אך עדיין
נותרה מופנמת ונוקשה. הבנות סיפרו לי, מצחקקות, כמה היה לה קשה להתמודד עם הווסת
הראשונה שלהן ועם החברים שהן הביאו הביתה.
כיום אני מבין שאין שום טעם בכעס או
בהאשמות. אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתנהג אחרת. נישאנו בגלל הסיבות הלא נכונות
ולמזלנו התגרשנו לפני התחלנו לתעב אחד את השנייה ברצינות. למרבה הצער נישאר קשורים
זה לזה תמיד בגלל הילדות המשותפות וצריך להשלים עם זה.
לכן צלצלתי אליה וסיפרתי לה שאני בא עם
החבר שלי למסיבת יום ההולדת השבעים וחמש של אבי - מסיבה שגם היא הוזמנה אליה – ולא
התפלאתי כשהיא העוותה את פניה. אחרי כל כך הרבה שנות נישואים לא הייתי צריך להביט
בה כדי לדעת שהיא מעקמת את פיה בסלידה לשמע דברי. מספיק היה לי לשמוע את הטון הקר
של קולה כששאלה ביובש האם זה הכרחי?
המיאוס שנשב אלי ממנה דרך השפופרת היה עז
כל כך עד שלא העזתי להמשיך ולספר לה שיורי נשא. החלטתי שזה לא מסוג המידע שמוסרים
בטלפון, ובמקום זה שאלתי אותה בתוקפנות למה לה מותר לבוא עם המחזר שלה - היפוכונדר
נודניק בן חמישים פלוס שהטיל שעמום נוראי על כל סביבותיו בסיפוריו האינסופיים על
מצב בריאותו - ואילו לי אסור לבוא עם בן זוגי.
"אתה תביך את הוריך, זה באמת מה שאבא
שלך, בגילו, צריך במסיבת יום ההולדת שלו?"
"אבא שלי בריא לגמרי ויודע שאני
הומו, אני מקווה שהוא ישמח בשבילי שאני לא לבד."
הדס נאנחה את האנחה הזו שפירושה היה, תעשה
מה שאתה רוצה, אין לי יותר כוח להתווכח אתך, ואמרה שאין לה כוח להתווכח ושאני בין
כה וכה עושה תמיד מה שאני רוצה, אבל היא במקומי הייתה מתייעצת עם אימא שלי.
"בסדר, אני אדבר עם אימא."
הסכמתי.
"הבנות כבר פגשו אותו?" שאלה
הדס כבדרך אגב, מנסה להסתיר עד כמה מעליב אותה הצורך בשאלה הזו. ככל שהבנות התבגרו
יותר ככה הן סיפרו לה פחות על חייהן, והיא, במקום להבין שזו דרך העולם, ככה נוהגים
מתבגרים בכל מקום, האשימה בכך אותי, את הטלוויזיה המתירנית, את האינטרנט הזה
שמכניס להן רעיונות לראש, הכול חוץ מהחטטנות החקרנית שלה.
"לא, הוא גר אצלי רק שבוע, וחוץ מזה
הרי לא הייתי מפגיש אותו איתן בלי לשאול אותך קודם." ניסיתי לרצות אותה בשקר
לבן קטן, אם כי ביני לבין עצמי לא חשבתי שעלי לבקש ממנה רשות להפגיש את בנותיי עם
בן זוגי, אבל כזה אני, מעדיף להתחנף ולעגל פינות כדי שכולם ירגישו מרוצים.
הדס לא נפלה בפח והחלה לחקור אותי במרץ -
מי האיש הזה? בן כמה הוא? מה הוא עושה? כמה זמן אני מכיר אותו? למה הוא גר אצלי
ומה נועם אומר עליו?
פתאום היה לה חשוב מה נועם חושב? היה עלי
להתאפק בכל כוחי כדי לא לצעוק עליה שתמצא לה חיים משלה ותצא לי מהווריד.
"כל כך הרבה שאלות הדסי,"
אילצתי את עצמי להישמע מבודח, "אולי את צריכה לעבוד בתור חוקרת במשטרה?"
"אל תחשוב שאיכפת לי מה אתה עושה עם
החיים שלך." נעלבה הדס, "אבל אני לא רוצה לחשוף את הבנות שלי לכל מיני
טיפוסים מפוקפקים."
"הוא לא טיפוס מפוקפק. הוא בחור צעיר
ונחמד מאוד."
"כמה צעיר? יותר צעיר מנועם?"
אי אפשר היה לטעות בנימת הגינוי החריפה שבקולה.
"לא, הוא כבר מעל שלושים, ואני מבטיח
לך שהוא לא יקלל, לא ידבר על סקס ויגיד תודה רבה ובבקשה."
"באמת יעקב!" התרתחה הדס,
"תפסיק לדבר אלי כאילו אני מפגרת, לא פלא שהבנות מתייחסות אלי ככה, אם זו
הדוגמא שאתה נותן להן..."
"סליחה הדס, לא התכוונתי להרגיז
אותך. סתם התבדחתי."
"טוב, בסדר. רק אל תעזוב אותן לבד
איתו, לא נראה לי שאתה מכיר אותו כל כך טוב."
"אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לישון
איתו ולתת לו מפתחות לבית שלי, אבל אני מבטיח לך לא להשאיר אותו לבד עם הבנות,
בסדר?"
היא המשיכה לרטון, אבל בסופו של דבר נפרדה
ממני בנימוס, מזכירה לי לא לאחר למסיבה אצל הורי.
עברתי משוכה אחת, הגיע הזמן להסתער על
האתגר הרציני יותר – אימא שלי!
הורי גילו שאני הומו כשבישרתי להם שאני
מתגרש, בשורת איוב מבחינתם. הם שייכים לדור שבו אנשים לא התגרשו כמעט, ומי
שכן עשה זאת זכה למבטים עקומים וליחס צונן. נכון, נשים סבלו מכך יותר, אבל גם
גברים איבדו הרבה מיוקרתם עם הגירושים.
העובדה שהם הצליחו לעמוד בשתי הבשורות
הקשות הללו שהנחתי עליהם ולא נידו אותי מהמשפחה אומרת הרבה לזכותם. אני שב ומזכיר
את זה לעצמי כל פעם שהם מציקים לי, וזה קורה כמעט בכל פעם שאנחנו נפגשים.
הם לא מנסים להיות מרושעים, אבל הומואים
הם בשבילם משהו מקביל לאיזה שבט נידח באפריקה, משהו מוזר, לא מובן, אכזוטי וחסר
פשר שכמובן לא יכול להתרחש אצלנו, במשפחה שלנו. מילא גירושים, היום זה באופנה,
הדור הצעיר... (אצלם אני תמיד אשאר צעיר), אבל הומו?
אימא המסכנה נבוכה מכדי לבטא בכלל את
המילה הזו ואבא לוקח אותי מידי פעם הצידה ומנסה להבין, בפעם המאה ומשהו, איך זה,
מה קרה לי שפתאום? ואולי יש בכל זאת איזה טיפול נגד השיגעון הזה? הוא נשמע כל כך
אומלל ונבוך כשהוא מנסה לדון איתי בנושא המעיק הזה, ובדרך כלל הוא גם מעט שתוי,
ולכן הוא חוזר לדבר רומנית, וכל המעמד מביך מאוד לשנינו.
כל פעם שאבא סוחב אותי הצידה לשיחת גברים
כזו אני מצטער מעומק ליבי על שאני לא מסוגל להשתכר. אבא דווקא מנסה למזוג לי
שתייה, מתעלם מכך שכמות זעירה ביותר של אלכוהול גורמת לי לחוש חולה, ואני מעדיף
להסב את השיחה לעובדה הזו, הידועה לו מכבר, ומסביר לו שוב שאני לא יכול לשתות,
שככה זה אצלי ולא, זה לא כי אימא פינקה אותי כשהייתי קטן, אני כזה ודי.
בסופו של דבר הוא מתייאש ומשתתק, לפעמים
אפילו מנגב דמעה, ואנחנו מניחים לנושא עד לפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה