ב. ראש בריא במיטה חולה

ג. הביתה

ציקי הרם גבה כשראה אותנו מדדים לאיטנו מהמעלית לעבר הפתח, אבל הוא שירת ברגע זה לקוחות אחרים ולכן שתק.

השארתי את יורי בכניסה, נשען על המשקוף, מכורבל בז'קט שלי שהנחתי על כתפיו, וחזרתי לציקי. תוך שאני שומר על ארשת פנים אדישה סידרתי איתו במהירות את החשבון בלי לספק לו שמץ של מידע. הוא ניסה להתאפק ולשתוק גם כן, אבל סקרנותו הייתה חזקה ממנו.

"מה קרה ליורי?" שאל כשכבר כמעט פניתי ללכת.

"נפל במדרגות." עניתי.

"כן, בטח." החזיר לי ציקי בלעג מרמז בבירור שהוא לא מאמין להסברי. רק אלוהים יודע מה הוא דמיין לעצמו שקרה, אני בטח שלא התכוונתי להסביר. מבחינתי אמרתי לו את האמת ואם הוא בחר לא להאמין אלא לחפש פירושים עקומים למציאות זו הבעיה שלו.

"רק תשיב אותי על האופנוע ואני אהיה בסדר." אמר יורי כשיצאנו אל ליל האביב הקריר.

"לאן אתה מתכוון להגיע עם האופנוע שלך?" שאלתי בספקנות.

"לטירה."

"עד טירה?" הופתעתי, "זה די רחוק. אתה גר שם עם ההורים? יש מישהו שיכול לטפל בך?"

"עזבתי את הבית מזמן. אני גר אצל חברים."

הוא השעין את קצה עכוזו על מושב האופנוע, בחן את רגלו ונאנק חרש. בזמן הקצר שחלף מאז הנפילה היא החלה לתפוח ובטח תכפיל את נפחה בעוד כשעה. גם אם החבלה הייתה בגדר מכה יבשה בלבד הוא יצטרך מנוחה ממושכת וקומפרסים קרים.

הוא עדיין לא חש בכך, אבל ראיתי שגם כתפו נחבלה. עד מחר בבוקר היא בטח תכאיב לו כהוגן.

"יורי, אתה לא יכול לרכב על אופנוע במצב כזה." הודעתי לו וקטפתי מידו את המפתחות של האופנוע שהוא שלף מכיסו. "הכתף לא כואבת לך?"

"כן, קצת. לא נורא."

"זה עלול להחמיר עוד מעט. חכה פה, אני כבר בא."

הלכתי לפז'ו שחנה לא רחוק, הסתובבתי ונסעתי ברוורס ככה שאחורי הפז'ו פנו אל האופנוע ואז הורדתי את הכבש המתקפל והסעתי בזהירות את הקאווסקי היישר לתוך הפז'ו. זה לא היה קל, אבל אני מוביל לפעמים מכונות פיתוח ברכב שלי ולדחוף אותן לפז'ו קשה פי כמה. לאופנוע היו לכל הפחות גלגלים.

אחר כך תמכתי ביורי בזהירות, הושבתי אותו על המושב לצידי ויצאתי לדרך.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל יורי כשהחלתי להאיץ את הרכב בכביש הראשי לכיוון הקריה."

"אלי הביתה. תנוח שם יום יומיים ונראה. יכול להיות שאתה צריך צילום. יש לך ביטוח רפואי?"

"כן, בקופת חולים כללית."

"יופי, גם לי. נקווה שלא יהיה צריך שום דבר חוץ מקומפרסים ומנוחה. אתה רוצה להתקשר לחברים שלך ולהגיד שלא תגיע הלילה, שלא ידאגו?"

הוא משך בכתפיו. "אף אחד לא דואג לי. הם בקושי ישימו לב."

"ובעבודה אתה לא צריך להודיע?"

"כן, אני אתקשר מחר."

"במה אתה עובד?"

"אני שליח אצל 'חפוז'."

"האופנוע שלהם?"

"לא, שלי. קניתי ממענק השחרור."

"איפה שרתת?"

"גולני. גדוד 51."

צחקתי חרש, "איזה עולם קטן, גם אני, אבל זה היה מזמן, במלחמת לבנון הראשונה. כיום אפילו מילואים אני לא עושה. הייתי חובש ואתה?"

"סתם לוחם." אמר יורי קצרות והסב את ראשו, נועץ מבט בחלון.

השתיקה שלו העיקה עלי וכיסיתי עליה בפטפוט עליז. דיברתי יותר מידי על העבודה שלי והסברתי איך זה שיש לי כבש מתקפל ברכב, סתם קשקשת שתמלא את התהום המפחידה שיצרה השתיקה הקודרת שלו.

עד היום כשהוא שוקע באחד ממצבי הרוח השתקניים קודרים הללו שלו אני מתחיל לפטפט בעצבנות כדי לא להיגרר אחריו ולשקוע גם כן. לפעמים זה עוזר והוא חוזר אלי, ולפעמים לא, ואז אין מה לעשות אלא רק לתת לזמן לפעול את פעולתו ולהמתין בסבלנות עד שישוב אלי. 

יש לי שתי חניות, אחת עליונה עם מוסך מסודר חבוי בין הברושים החוצצים בין הבית לרחוב, ועוד אחת, בחצר שמתחת לבית שהיא רק סככה פתוחה.

נועם שומר שם בדרך כלל את הרכב שלו כי קומת הקרקע שהוא ניכס לעצמו נפתחת אל החצר התחתונה. אני חונה בדרך כלל למעלה.

"מה קל לך יותר, לעלות או לרדת?" שאלתי את יורי, שובר את השתיקה ששררה בדקות האחרונות ברכב.

"לא יודע. אני חושב שלרדת יותר קשה לי. למה?"

"תיכף תראה."

חלפתי על פני הבית שלי, המשכתי עד לקצה הרחוב ומשם ירדתי בשביל העפר אל החצר האחורית והחניתי את המכונית ממש ליד הדלת. "הגענו." הודעתי לו.

הוא פתח את דלת המכונית, דרך את שריריו, ניסה לרדת ונפל לאחור על המושב. "כואב." לחש וניסה שוב.

"חכה, אל תזוז." פקדתי עליו. יצאתי מהמכונית וניסיתי לעזור לו מבחוץ להיחלץ ממושבו. הוא קילל חרש ברוסית ויבב כשניסיתי למשוך אותו החוצה. הכתף החבולה החלה לשדר אותות כאב, וגם עצם הזנב שלו נחבלה באותה נפילה בישת מזל, כל תנועה הסבה לו כאב.

כמעט שהצלחתי לשלוף אותו, רגל אחת שלו כבר נחה על הקרקע, אבל פתאום הופיע נועם לצידי, לבוש רק במכנסים קצרים, חזהו חשוף ורגליו יחפות.

"מה קורה פה?" שאל בקול חמור, "מה אתה עושה קובה? מי הבחור הזה? הוא שיכור?"

"הוא לא שיכור, הוא פצוע קצת, ולמה אתה יחף נועם? עוד תדרוך על נחש או על קוץ."

"תפסיק להיות פולנייה כזאת." נזף בי נועם, "אתה יודע מה השעה? למה הנייד שלך מכובה? מה הטעם להסתובב עם טלפון אם הוא מכובה כל הזמן?"

"הוא לא מכובה כל הזמן, רק כשאני עסוק. אני לא רופא, אני לא צריך להיות זמין כל דקה." החזרתי לו ברוגז.

ניהלנו את הויכוח הזה בערך פעם ביומיים ומעולם לא הצלחתי להבהיר לו למה מרגיז אותי שאפשר להשיג אותי בטלפון בלי שום קשר למקום המצאי באותו רגע.

נשגב מבינתו של בני איך פעם בני אדם לא היו זמינים תמיד, בכל מקום ובכל עת, ובכל זאת העולם לא הפסיק להסתובב על צירו. הרעיון של חיים נטולי טלפון נייד נראה לו דמיוני כמו העובדה שפעם קונדום היה אביזר נחוץ רק אם חששת מהריון לא רצוי, או שהיו זמנים בהם לא הייתה קיימת אף מחלה שאי אפשר היה לסלק בעזרת מנה בריאה של אנטיביוטיקה.

"נו, זוז כבר. תן לי." רטן בקוצר רוח, הדף אותי קלות הצידה, הטעין את יורי על שכמו הרחב כמו היה נושא על גבו ילד ונשא אותו במעלה המדרגות הצרות שהובילו מקומת הקרקע עד לסלון.

"איפה לשים אותו אבא?" שאל, מביט כה וכה.

היה לי חדר אורחים עם ספה די נוחה ובכל זאת הוריתי לו בלי היסוס להניח את יורי במיטה שלי ומיד חשתי איך משהו פראי וחם ניצת בתוכי – הלילה, פעם ראשונה מזה כשנתיים וחצי, לא אישן באלכסון - למרות כל הדיבורים שלי על תענוגות הבדידות אחרי נישואים ממושכים העדפתי תמיד לחלוק את מיטתי עם מישהו, (עדיף אחד  שקם עם זקפת בוקר).

"אתה אבא שלו?" שאל יורי אחרי שהונח בעדינות על מיטתי, כרית אחת למראשותיו ואחרת מתחת לרגלו החבולה.

"כן, קשה להאמין, אבל הבריון הזה הוא הבן שלי." חייכתי אל נועם שהעווה לעומתי את פניו ברוגז, אמר לי להפסיק לעשות קולות של יידישע מאמע והסתלק מחדר השינה להרעיש בכלים שבמטבח.

"תעשה תה." צעקתי אחריו והתיישבתי לצידו של יורי. "איך אתה מרגיש?"

"בסדר. זה באמת הבן שלך? אתה לא נראה מבוגר מספיק להיות אבא לבחור כזה גדול. הוא דומה לך מאוד, רק יותר גבוה ממך."

"הייתי רק בן עשרים כשהוא נולד." הסברתי. "אימא שלו חיה עכשיו עם מישהו שהוא לא כל כך מסתדר איתו אז הוא אצלי בינתיים."

"אני מבין." אמר יורי ועצם את עיניו, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר במיטה.

"אתה עייף? רוצה לישון קצת? אתה לא רעב? לעזור לך להתפשט? אתה לא צריך לשירותים?" התחלתי להפשיט אותו בזהירות, בוחן בדאגה את הסימן הכחול על כתפו, "לא קר לך? רוצה פיז'מה? אולי שמיכה יותר חמה?"

יורי התחיל לצחוק. "הבן שלך צודק, אתה באמת קצת יידישע מאמע."

"אל תתחצף ילד." נזפתי בו, אבל לא יכולתי להתאפק וצחקתי גם כן, וכשנועם נכנס עם מגש עמוס כוסות תה ועוגיות הוא מצא אותנו מתנשקים וצוחקים.

"נו, די. מספיק." רטן בזעף והניח את המגש לצד המיטה, "תתנהג לפי הגיל שלך קובה."

"לא רוצה, מה תעשה לי?" קנטרתי אותו ונתתי ליורי כוס תה צמחים ממותק בדבש בתוספת עוגייה.

"מה זאת אומרת לפי הגיל שלו?" חקר יורי את נועם.

"נו, ש... זאת אומרת ש..." גמגם נועם, נבוך קצת מהעזרה הלא צפויה שהתגייסה לעזרתי.

"שמה? שאני פשוט אשב מול הטלוויזיה ואחכה למוות כמו כל הקשישים בגילי?"

"בטח שלא אבא. אל תהיה טמבל, אבל אתה כזה... כזה... כזה לא צפוי." הזעיף נועם את פניו, לקח את הכוס שלו והסתלק בפנים נעלבות.

"בטח מביך אותו שאני פה." הביט בי יורי בדאגה, "איך הוא מקבל את זה שאתה לא... שאתה מעדיף גברים?"

"אני חושב שהוא העדיף אותי כמו שהייתי פעם, נשוי ומבוית, אבל הייתי אומלל אז ואמללתי גם את אשתי, וגם הבנות שלנו סבלו מהאווירה בבית."

"יש לך גם בנות?" נדהם יורי, "באמת?"

"כן באמת." עניתי, ועד שהוא סיים את התה והעוגיות שלו הספקתי לתת לו תקציר של כל תולדות חיי.

הוא הטיב להאזין והיה לי נעים להשתפך באוזני מאזין כל כך קשוב ואוהד. שמתי לב שהוא לא הופתע כשציינתי כלאחר יד שגם נועם הומו. אחרי שהוא סיים לשתות הוא אמר שהוא עייף ורוצה לישון ואני נתתי לו כדור נגד כאבים, כיסיתי אותו בעוד שמיכה, כיביתי את האור והלכתי למטבח.

נועם ישב שם והביט בטלפון בארשת קודרת.

הנחתי יד על כתפו, "אל תשכח שהוא חייל ושאין לו הרבה זמן חמוד, וגם כשיש לו זמן אין לו פרטיות."

"אני לא שוכח." נאנח נועם, "איך אני יכול לשכוח דבר כזה."

הוא היה כל כך מאוהב וכל כך אומלל. אין גרוע מלהתאהב בקצין צעיר בקבע שבא ממשפחה דתית ונמצא עמוק עמוק בארון. ליבי יצא אליו, אבל מה יכולתי לעשות חוץ מלספק כתף אוהדת?

"אני בטוח שהוא ירים לך טלפון ברגע שיוכל." ניסיתי לעודד, "יותם בטח מתגעגע אליך עוד יותר ממה שאתה מתגעגע אליו."

"שתוק כבר קובה." רטן נועם, והניח את ראשו על ידיו שהיו שלובות לפניו על השולחן.

עיסיתי בעדינות את עורפו המתוח ואמרתי לו שוב שילבש חולצה כי בלילה עדיין קריר.

"נו, אבא, די כבר לנג'ס." אמר בקול אומלל, הלך לספה בסלון והתכרבל עליה, מתכסה בשמיכת הצמר המשובצת שנחה שם דרך קבע. "תספר לי מי זה היורי הזה, איפה פגשת אותו? בן כמה הוא? הוא נראה לי צעיר יותר ממני."

"אני לא יודע בן כמה הוא בדיוק." הודיתי, "נפגשנו היום במקרה ונוצר קליק אז... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע."

"לא חשוב, אל תציק לי נועם."

"אני לא מציק, אני פשוט לא מבין, אם היה לכם כזה קליק וזרמתם והכל למה הוא נראה ככה? מה קרה לו? אל תגיד לי שהוא מאלו שאוהבים שמרביצים להם."

"באמת נועם, תפסיק לקשקש, פשוט קרתה לו תאונה קטנה. לקחתי אותו אלי כי הוא לא יכול לרכב במצב כזה על האופנוע שלו."

"איזה אופנוע?" נדלקו עיניו של נועם בזיק חמדני, "לא ראיתי שום אופנוע."

"הוא בטנדר של הפז'ו, מאחורה."

נועם זינק החוצה בהתלהבות לבחון את האופנוע ואני ניצלתי את היעדרותו כדי לסדר את המטבח ולטעון את המדיח.

למרות שמשק הבית שלי כולל שני גברים אני משתדל מאוד לשמור הכול נקי ומסודר. אולי לא ברמה של אימא שלי, אבל מספיק נקי כדי לא להפוך את המטבח למפגע תברואתי.

"בוא'נה קובה, האופנוע הזה הוא חתיכת חיה, קוואסקי עם נפח מנוע של..."

"לא נועם" חתכתי את התלהבותו, מנחש מראש מה הוא רוצה לעשות.

"אבל אבא," מחה נועם בטון נעלב שהתאים יותר לילד בן שש עשרה.

"לא. בשום פנים ואופן לא."

"אני ארכיב גם אותך לסיבוב קטן, מה דעתך?"

"דעתי שתעזוב את האופנוע הזה בשקט. הגיע הזמן ללכת לישון."

"אתה תמיד הורס את כל הכיף." התאכזב נועם. "אם יורי היה מציע לך בטח היית מסכים לעשות איתו סיבוב."

"במיטה תמיד, על האופנוע לא."

"אבא! בחייך, אל תהיה מגעיל."

"אולי אתה יכול להסביר לי נועם, איך זה שלפעמים אני אבא ולפעמים קובה?" ניצלתי את שעת הכושר ושאלתי שאלה שהטרידה אותי מזה זמן רב.

כשרק נפגשתי בנועם הוא קרא לי רק קובה, ואפילו הסביר לי בכובד ראש של נער מתבגר שאבא בשבילו זה רק הגבר שגידל אותו. עד היום הוא מקפיד לעלות מידי פעם אל קברו ולערוך לו אזכרה כל שנה, דבר שאני מעודד ומכבד מאוד, ובכל זאת, אחרי שהוא התגייס הוא החל לקרוא לי מידי פעם אבא. זה התחיל כשהוא היה בטירונות וחזר חולה לחופשה. המפקד הישיר שלו – מ"כ צעיר ושחצן - התעקש שנועם יחזור לבסיס למרות שהילד להט כולו מחום.

אסרתי על נועם לחזור חולה לבסיס והסעתי אותו לבית חולים עשר, מתווכח כל הדרך בטלפון עם המ"כ האידיוט שלו ואחר כך עם עוד כמה מפקדים צעירים ואוויליים עד שהגעתי למפקד הבסיס שאישר לי לקחת אותו לבית חולים.

התברר שהייתה לו דלקת ריאות והייתי צריך לקחת אותו לאשפוז ברמב"ם. ישבתי לידו כל הלילה, בודק כל כמה דקות שהאינפוזיה שלו תקינה, ומתווכח תוך כדי כך עם הדס שלא הבינה למה בחור בגילו לא יכול להישאר לבדו בבית החולים.

לקראת סופו של אותו לילה סיוטי הנחתי את ראשי על קצה מיטתו ונרדמתי לצידו בישיבה. בבוקר הוא הניח יד על עורפי, "קום אבא." הוא אמר, "תתעורר, אני חושב שהחום ירד לי." ובאמת ירד לו החום ואחרי שבוע הוא כבר חזר לבסיס, ומאז הוא היה קורא לי לסירוגין אבא או קובה, תלוי איך הוא מרגיש כלפי באותו רגע.

"אני קורא לך קובה או אבא לפי ה..." ואז צלצל הטלפון והוא הסתער עליו בהתלהבות. "יותם!" קרא בשמחה, "מה שלומך חייל שלי?" ותוך כדי כך נפנף לי בפראות שאצא מהחדר, דבר שעשיתי בשמחה.

חזרתי לחדר השינה, התפשטתי במהירות והחלקתי לצידו של יורי שישן על בטנו, מחבק את הכרית כמו ילד קטן.

ליטפתי בעדינות את גבו והוא מלמל משהו מתוך שינה ונדחק לעברי, משלב את רגליו ברגלי. כל כך הרבה זמן לא ישנתי לצידו של גבר, שכחתי כבר עד כמה זה נעים ועד כמה התגעגעתי לתחושה של גוף אחר חולק איתי את אותה השמיכה.

תחושה של נעימות פשטה בגופי, ניגרת בעורקי כמו דבש. הייתי מוכן לשכב ככה כל הלילה, לחוש אותו לצידי, לתאם את נשימותיו לשלי, מאושר מעצם העובדה שאני חי, אבל השינה נפלה עלי בבת אחת ואני נרדמתי, מחייך.

ד. עכשיו אני מבין

את הימים הראשונים של חיי עם הדס אני זוכר כרצופים חיכוכים, מריבות וויכוחים מטופשים שמרטו את עצבי, וכנראה שגם את עצביה. רק אחרי שנה של חיים יחד כשהיא הרתה הפסקנו  לריב, וגם זה רק בגלל עייפות ואדישות ולא כי הצלחנו להרגיש נוח זה עם זה.

אולי בגלל הויכוחים ההם של ראשית נישואי מעולם לא חיפשתי ברצינות בן זוג לחיות איתו.

ויתרתי מראש על הניסיון ליצור אינטימיות וזוגיות אמיתית עם מישהו, אומר לעצמי שאם לא הצלחתי בכך עם האישה שילדה את ילדי איזה סיכוי יש לי עם גבר? הסתפקתי בכמה רגעי חסד גנובים פה ושם ופסגת שאיפותיי הייתה לילה של שנת כפיות רגועה. יותר מזה לא הצלחתי אפילו לדמיין.

דווקא אחרי שהפסקתי לנסות זה קרה - יורי החליק לתוך חיי בקלילות נטולת מאמץ משתלב בטבעיות בסדרי ביתי, תורם בשקט ובלי ויכוחים מיותרים את תרומתו בניקיון ובבישול, וגורם לי אושר רב בעצם נוכחותו השקטה והעדינה.

גיליתי את עצמי מחייך בהנאה למראה הבעת פניו כשהוא מקשיב למוזיקה, קורא ספר, או יושב על הטרסה בחוץ ומצייר בעפרון זריז ומוכשר חלקת עשב סתמית שבציור שלו מקבלת מראה מושך לב וקסום.

החיכוכים הצפויים תמיד בין אנשים זרים שחולקים את אותו מרחב מחייה היו מעטים להפליא ביני לבינו. הוא לא התלונן שאני שומע מוזיקה של זקנים, למרבה הפלא שירים עבריים ישנים וג'אז היו בדיוק הטעם שלו. הוא לא השתוקק לצאת לרקוד במועדונים רועשים, כמוני גם הוא שנא צפיפות ועשן סיגריות.

הוא השתעמם משידורי ספורט בטלוויזיה וחשב בדיוק כמוני שאגרוף זה לא ספורט ועדיף לצפות בערוץ ההיסטוריה, או בסדרה בריטית איכותית מאשר בערוץ שתיים המאוס, והוא הסכים איתי בלי היסוס ששוקולד מריר שווה פי כמה משוקולד חלב נחות.

לשמחתי גם אותו הרתיעו מכוני הכושר שהפכו לשדה ציד ומקום מפגש חברתי והוא העדיף לצאת איתי להליכת בוקר מוקדמת בין הגבעות המעוגלות הצופות על עמק יזרעאל מאשר להזיע על הליכון מול הטלוויזיה. 

אחרי שלושה ימים רגלו החלימה כבר לגמרי ולקחתי אותו בפעם הראשונה לפסל אלכסנדר זייד כדי לצפות על הנוף. היום היה בהיר, הראות הייתה מצוינת והעמק נפרש לפנינו בכל יופיו. הוא התנשם בעונג, חייך, לחץ בכוח את כף ידי ואמר לי תודה.

"הנוף שייך לכולם. אתה לא צריך להודות לי." צחקתי.

"אתה יודע למה אני מתכוון." אמר, ואכן ידעתי. הנוף הרחב והמרהיב שהשתרע למרגלותינו  הרחיב את הלב ועורר גם בי צורך להודות למי שלא יהיה שבזכותו אני מסוגל לטפס על הגבעה התלולה בכל בוקר, למלא את ריאותיי אוויר צונן, ולראות את צללי העננים חולפים לאיטם על פני משבצות ברכות הדגים הכחולות והשדות, חלקם חומים חרושים, חלקם ירוקים וחלקם צהובים. פסיפס מגוון שהשתנה לאיטו בהתאם לעונת השנה ומעולם לא עייפתי להביט בו מחדש.

גם במיטה שתקנו יותר מאשר דיברנו. העדפנו לגעת ולהביט מאשר להכביר מילים והסברים מביכים. אחרי שכתפו חדלה להכאיב לו ותנועות גופו נעשו קלות ובטוחות יותר הוא שאל אותי בביישנות, מביט בי בחשש נוגע ללב, אם אכפת לי שהפעם הוא יהיה למעלה.

"אני אשמח מאוד." אמרתי ונהניתי לראות את ההקלה והשמחה שלו על שלא העליב אותי. שמחתי להיווכח שבדיוק כמוני הוא לא רואה שום צורך להתקבע רק בצד אחד של הסקאלה המינית והוא מרגיש בטוח ורגוע מספיק במחיצתי כדי לגוון ולטעום מכל מה שיש למין בין שני גברים להציע.

"אתה כמו חתול." אמרתי לו אחרי כמה ימים, "גמיש, שקט, נקי ומסתדר בכל מקום."

הוא צחק, "אני באמת אוהב מאוד חתולים, אולי נשיג לנו..." ואז קלט מה הוא אומר ופניו קדרו. "אולי הגיע הזמן שאני אחזור הביתה?"

"מה הביתה?" נבהלתי, "איזה בית? למישהו שם בכלל אכפת ממך? לא שמתי לב?"

"תראה קובה זה... זה מסובך."

"מה כל כך מסובך? נוח לנו יחד, אתה מסתדר איתי ואני אתך, וגם עם נועם אתה מסתדר, וברור לך שהוא מאוהב ללא תקנה באופנוע שלך, אז מה הבעיה? במקום לגור עם חברים מהצבא תגור איתי."

"זה לא אותו דבר."

"מפריע לך הקטע של שכר דירה? אז תשלם לי כמו שאתה משלם להם, מה הבעיה? רק שלי אתה צריך לשלם פחות כי אצלי תקבל רק חצי מיטה." התבדחתי וכרכתי יד על כתפו, "נכון שטוב לך איתי יורי?"

הוא הביט בי במבט בוחן והנהן, אבל נראה עצוב.

"מה קרה יורי? מה הבעיה?"

"יש דברים שאתה לא יודע עלי קובה."

"איזה דברים?" חייכתי, מנסה להתעלם מדקירת הדאגה שניקרה בליבי, "איזה סודות אפלים אתה שומר?"

הוא השפיל מבט ובחן את כפות ידיו, התחמק ממבטי ושתק.

"נו." האצתי בו, חש פתאום עצבני מאוד.

"ישבתי בכלא." פלט יורי במהירות.

"באמת?" נדהמתי, "מה עשית?"

"סירבתי פקודה."

"אהה! בכלא הצבאי? נו, שטויות. זה לא נחשב. איזה גולנצ'יק לא ישב בכלא? אל תהיה מצחיק."

"ויש עוד."

"מה עוד? יש לך אישה ושלושה ילדים ברוסיה?"

הוא הרים את מבטו הכחול אלי, בוחן בדאגה את פני, "אבל קובה, אמרתי לך שהגעתי לישראל בגיל חמש ומאז לא הייתי ברוסייה. האמת היא שהרוסית שלי די עלובה."

"בסדר, נרגעתי, אין אישה וילדים ברוסייה. אז מה הסוד הגדול?"

"אני לא בדיוק מה שאתה חושב."

"אני חושב שאתה בחור נחמד ושאתה מתוק, ואל תגיד לי שלא," נגסתי בעדינות את צווארו. "טעמתי, אתה מתוק."

הוא הדף אותי ברכות. "נו, די קובה. אני לא יכול ככה. תן לי להסביר."

"בבקשה, אני מקשיב. תסביר."

"אבל אל תכעס. לא התכוונתי לשקר, לא אמרתי את האמת, אבל זה לא היה בכוונה."

"לשקר בקשר למה?"

"הגיל שלי."

"מה עם הגיל שלך? ואל תגיד לי שאתה קטין כי אני לא אאמין לך, בחור שאוהב את ריי צ'ארלס לא יכול להיות רק בן שש עשרה."

"אז בן כמה אתה חושב שאני?"

"מה זה משנה יורי, לדעתי אתה משהו בן עשרים וחמש לשלושים. זה באמת לא חשוב."

"אבל נועם אמר שאתה אוהב רק צעירים ושכל הבחורים שלך היו תמיד בגיל שלו, ואפילו פחות."

"זה היה פעם, כשהייתי צעיר וטיפש. עם הגיל זה עבר לי."

"באמת?" הבעת רווחה נראתה על פניו, "אז לא מפריע לך שאני בן שלושים ואחת ושבמאי אני אהיה בן שלושים ושתיים?"

"בן שלושים ושתיים? טוב, תראה, אני צריך לחשוב על זה. שלושים ואחת וחצי זה די קשיש, אבל אולי, אם תעשה קצת שיפוצים אצל מנתח פלסטי אז..."

הוא בהה בי נדהם, לרגע כמעט האמין שאני רציני ואז קלט שאני מתבדח וצחק, וגם אני צחקתי, ואמרתי לו שהוא אידיוט וחבל שהוא לא מבוגר יותר כי מביך אותי להסתובב עם ילדים, אבל אין ברירה.

"למה אין ברירה?"

"אין ברירה כי רק אתך אני יכול לישון."

"רק לישון?"

"מה? יש עוד דברים שאפשר לעשות במיטה? בוא תראה לי."

והוא הראה לי, ושוב נרדמנו מאושרים, כרוכים זה בזה, אבל כשחזרתי למחרת מהעבודה הוא לא היה בבית.

"הייתה לו שיחת טלפון קצת לפני שחזרת." סיפר נועם, "הוא דיבר ברוסית והיה נורא עצבני ולחוץ, קודם הוא דיבר עם בחורה אחת צרחנית, ואחר כך עם בחור שצעק עליו נורא, ואז הוא אמר שהוא חייב ללכת והסתלק."

"למה לא שאלת לאן הוא הלך?" נרעשתי.

"שאלתי." נעלב נועם, "הוא אמר שהוא צריך לחזור לדירה שלו בטירה ולקחת את הדברים שלו לפני שהם יזרקו הכול לזבל."

"נו, אז יופי, שייקח ויחזור. אתמול הצעתי לו לגור איתי, אני מקווה שאתה לא מתנגד?"

"בטח שלא, אל תהיה טיפש. הוא אחלה בן אדם, אבל אני לא חושב שהוא יחזור אבא."

"למה לא?"

"הוא אמר לי להגיד לך שלום ותודה על הכול ונתן לי חיבוק ונשיקה על הלחי. הרגשתי שהוא נפרד ממני לתמיד."

גוש קר וכבד התמקם בקיבתי, גוש כואב ומעיק. "אני חייב למצוא אותו נועם. איך אני אדע לאן בדיוק בטירה הוא נסע?"

"אהה, אולי אני יכול לעזור בזה" אמר נועם בהיסוס קל. "אתמול הוא הוציא מהבנק תדפיסים של מצב החשבון שלו. אולי יש שם גם את הכתובת שלו?"

רצנו לפח האשפה. תודות לשיגעון המחזור של ראש המועצה שלנו הניירות והאריזות מושלכים לפח נפרד שנועד למחזור נייר, ושם, בין קרעי עיתונים ואריזות קורנפלקס מצאתי את הדו"ח הבנקאי שהראה שהוא במינוס של אלפיים ₪ ואת כתובתו מתנוססת בראש הדף.

"הייתי בא אתך אבא, אבל יותם צריך להגיע לאפטר קצר ואני..."

"אין בעיות נועם, תבלה יפה. ד"ש ליותם."

איך להגיע לטירה ידעתי בלי בעיות, אבל איפה ר"ח הרב קוק? שאלתי עוברים ושבים, הסתבכתי פה ושם, ובסוף הגעתי לרחוב הרב קוק - רחוב מוזנח עם פחי אשפה עולים על גדותיהם, מדרכות מבוקעות, פנסי רחוב שבורים וגן שעשועים חלוד ומעלה עשבים.

מספר 16 היה בלוק מרופט שנבנה עוד בשנות החמישים, צבוע בטיח מתקלף. יורי שלי עמד מולו על המדרכה. האופנוע שלו חונה לצידו וסביבו מפוזרות כמה שקיות בגדים ושתי מזוודות מתפקעות.

זוג צעיר וכועס עמד בחלון הגדול שנפתח לרחוב וצעק עליו ברוסית. אנשים שעברו ברחוב הביטו באדישות במתרחש וילדים צחקו. איש לא התרגש ממראה המריבה שבטח לא היוותה מחזה נדיר במקום ההוא. הצעירה שהייתה בהריון מתקדם נופפה אגרוף וצעקה משהו לא ברור, והצעיר שלצידה נראה שתוי וזועם, אבל לא ממוקד מספיק כדי לכעוס באמת. יורי שתק וניסה לארגן את חפציו על האופנוע שהיה קטן מידי לשאת את כל המטען הזה.

קפצתי מהר מהפז'ו וחשתי אליו. "קדימה, בוא נעוף מפה יורי."

"עזוב, לא צריך. אני מסתדר."

"אתה לא. תפסיק כבר להתווכח ותעזור לי להכניס את האופנוע לפז'ו."

הוא עשה כדברי ואחרי דקותים אספנו הכול ועפנו משם. שתקתי, ממתין שיגיד משהו, אבל הוא שתק עד שעברנו את חיפה ופנינו לקריות ואז ביקש שאביא אותו לקרית אתא.

"מה יש לך בקרית אתא?"

"אני רוצה שתוריד אותי ביער ברנדייס."

"מה איבדת ביער ברנדייס?"

"אני רוצה לגור שם."

"לגור ביער?" צחקתי.

"מה אתה צוחק? יש המון הומלסים שגרים שם. ראיתי בטלוויזיה, יש להם מין שכונת פחונים כזו ודי נוח להם ככה."

"אתה לא הומלס יורי, למה אתה מדבר שטויות?"

"קובה, אל תתווכח איתי. זה מה שאני רוצה."

"מה אתה, שיכור? מה השטויות האלו? רק אתמול דיברנו שאתה בא לגור איתי."

"אני לא יכול, אין לי כסף לשכר דירה, פיטרו אותי מהעבודה ב'חפוז'."

"מזל טוב. הגיע הזמן שתמצא עבודה אחרת. נועם אמר שבעל הבית שלו מחפש עובדים חדשים."

נועם עבד בבקרים בחלוקת עיתונים ובערבים מלצר במסעדה. בין לבין ניסה ללמוד לפסיכוטכני, לא בשקידה יתרה יש להודות.

"קובה, בבקשה ממך." ניסה יורי להסיט את הגה המכונית לכיוון הרצוי לו, "אני לא יכול לגור אתך. תאמין לי שלא."

"תעזוב את ההגה, משוגע שכמוך." התרגזתי, "אני עוד אעשה תאונה בגללך."

"סליחה." לחש יורי, "לא התכוונתי, אבל בבקשה ממך, אני לא רוצה לגור אצלך."

"למה?!" צעקתי, מתוסכל, ועצרתי בצד הכביש. "רק אתמול הכול היה בסדר, מה קרה?"

"גם אתמול לא היה בסדר, אבל היום עוד יותר גרוע."

"מה? מה יותר גרוע? מה קרה? למה הבחורה הזו צרחה עליך ככה? מה עשית? אתה חייב להם כסף? רק תגיד ונסדר הכול."

"הלוואי וזה היה רק בעיה של כסף." נאנח יורי.

"אז אם זה לא כסף מה כן? זה אתה שהכניס אותה להריון?"

"אל תדבר שטויות. היא אשתו של דימה."

"נו, אז מה? תגיד כבר. מה זה כבר יכול להיות? תגיד לי ונטפל בזה יחד יורי, בבקשה, תספר לי. אני מבטיח לעזור לך."

הוא שתק רגע, יושב זקוף מאוד, מביט ישר לפנים במבט שלא ראה כלום, ואז נשם עמוק ופנה אלי. "היא צעקה כי דיברה עם הפקידה המטומטמת של הרופא שלי שלא יודעת לסתום את הפה הגדול שלה, ככה נודע לה שאני נשא איידס. הרופא דרך אגב דורש שאבוא מיד למרפאה כי כנראה שהגיע הזמן שאני אתחיל לקחת תרופות, וזו הסיבה שאני לא יכול לגור אתך יותר. כל זמן שלא לקחתי תרופות יכולתי לשקר, אבל ברגע שמתחילים עם הקוקטייל זה כבר מסובך יותר להסתיר את האמת. עכשיו אתה מבין?" 

"כן, עכשיו אני מבין." אמרתי והתנעתי שוב את המכונית. "היית צריך להגיד לי קודם." הוספתי בעודי משתלב בתנועה. היו לי עוד הרבה דברים להגיד, המון בעצם, אבל בתוכי הייתה מערבולת כזו של רגשות – כעס, פחד, רחמים וגם קצת הרגשת הקלה על שסוף סוף אני יודע מה הסוד הנורא שלו – עד שהעדפתי לשתוק.

די היה בכך שציינתי את הברור מאליו - הוא היה צריך להגיד לי שהוא נשא לפני שנכנס לביתי ולליבי.

"עד מתי התכוונת לשתוק?" שאלתי אחרי שהחניתי את המכונית בחניון העליון. החלון היחיד של המוסך הקטן היה חסום בשיח מטפס ובאפלולית ששררה שם לא יכולתי לקרוא את ההבעה שעל פניו הבהירים.

"לא תכננתי כלום, הכול קרה מהר כל כך... אני יודע שהייתי צריך לדבר כבר אחרי הלילה הראשון, כל יום חשבתי שהיום אני אספר, אבל לא היה לי אומץ ואחר כך זה נעשה קשה יותר מיום ליום. חשבתי שאולי קודם כדאי שאני אחכה עד שהרגל תבריא ואחר כך..."

"מה אחר כך?"

"לא הצלחתי למצוא את הרגע המתאים. רציתי לספר ולא יצא. אני מבקש סליחה ומבטיח לך ש..."

"אל תבטיח לי כלום!" צעקתי בהתקף כעס פתאומי שהפתיע גם אותי וחבטתי באגרוף קמוץ על ההגה. "אתה שקרן ורמאי! סיכנת את חיי! אל תבטיח לי שום דבר!"

הוא קפא במקומו, שותק, ואז, בלי להוסיף מאומה, יצא מהמכונית, שחרר את הכבש המתקפל והוריד את האופנוע שלו למטה. דחס לתוך תא המטען הקטן של הקאווסאקי את השקיות, חבש את הקסדה והתניע. "אני אבוא לקחת את המזוודות אחרי שאמצא מקום לגור." אמר בקול חסר רגש, "אתה יכול להשאיר אותן במוסך אם אתה פוחד שהן מסכנות את הבריאות שלך."

"אל תדבר שטויות!" זעמתי ונעמדתי בפתח כדי לחסום את דרכו, "תכבה את האופנוע לפני שתחנוק את שנינו עם הגזים מהאגזוז שלך ובוא הביתה, נשב ונדבר."

"לא. אין על מה לדבר. אתה צודק. אני שיקרתי לך וסיכנתי אותך. הייתי צריך לספר לך קודם. זוז, אני רוצה ללכת." 

מתוך המערבולת שגעשה בתוכי הזדקרה עובדה אחת ברורה - אני לא רוצה שהוא ילך.

"אל תלך." ביקשתי, "תישאר בבקשה."

"למה? בשביל מה?"

"כי... כי אני רוצה שתישאר."

"למה?"

"ככה."

"ואם אני לא רוצה להישאר?" הוא לחש והשפיל את ראשו כך שלא יכולתי לראות את פניו.

נתקפתי תסכול. היה אפל כל כך במוסך. לא יכולתי להביט בעיניו ולקרוא את הבעת פניו. הייתי זקוק לאור, לחמימות, לחפצים המוכרים שלי סביבי. רציתי הביתה ורציתי שהוא יבוא איתי.

"אתה חייב לבוא." אחזתי בזרועו ומשכתי אותו החוצה. "אתה חייב לי יורי."

"בסדר. אם אתה רוצה אני אבוא אתך. לא צריך בכוח, אבל אני לא רואה בזה שום טעם." מחה יורי רפות, נגרר אחרי בצייתנות.

למרות שלא גילה שום התנגדות והתאים את צעדיו לצעדי לא העזתי להרפות מזרועו עד שנכנסנו הביתה וסגרתי את הדלת מאחורי גבינו. 

דובון צבאי ונעליים צבאיות מבוצצות הודיעו על נוכחותו של יותם. יופי, נועם היה עסוק ויהיו לנו שקט ופרטיות.

התיישבתי במטבח ורמזתי ליורי לשבת מולי. "ספר הכול." פקדתי עליו.

הוא התיישב באנחה והביט בכפות ידיו שהיו שלובות בחיקו. "אין לי מה לספר." נצצו דמעות על ריסיו, "אם אתה רוצה תצעק, תכעס, תרביץ לי, תעשה מה שאתה רוצה, זה בסדר, אבל אני מבטיח לך שנזהרתי מאוד מאוד ואני בטוח שלא הדבקתי אותך."

"אני יודע שנזהרת יורי ואני מודה לך, אבל למה לא סיפרת?"

הוא משך בכתפיו וראשו הושפל מטה עוד יותר. "פחדתי, לא רציתי... היה לי טוב אתך. פחדתי נורא קובה."

"פחדת שאני אגרש אותך? שאני אכעס?"

הוא הנהן בשתיקה והסתובב בכיסאו, מפנה אלי את עורפו. כתפיו רעדו ואני ידעתי שהוא בוכה ומתבייש בכך.

"גם לי היה מאוד מאוד טוב אתך יורי."

"טוב." הוא מחה בגב כף ידו את לחייו הרטובות, הזדקף ופנה שוב אלי. "כל דבר טוב צריך להיגמר, וכמה שזה יותר טוב זה נגמר מהר יותר. ככה זה. אני יכול ללכת עכשיו?"

"לאן תלך?"

"לא יודע. נמצא כבר משהו."

"איך נדבקת?"

פניו נאטמו. למרות שעיניו נותרו פקוחות הייתה לי הרגשה שנסגר בפני תריס, שהוא מסתגר בפני, משאיר אותי בחוץ.

"עשיתי סקס לא מוגן עם נשא. ככה נדבקים."

"מתי יש לך תור לרופא?"

"מחר אחרי הצהרים."

"באמת פטרו אותך?"

"כן, אבל לא חשוב, אני אמצא משהו אחר."

"המשפחה שלך יודעת שאתה חולה?"

"אני לא חולה קובה. רק נשא, ואין לי משפחה."

"יש את אימא שלך?"

"אין לי אימא. האישה שילדה אותי לא מעניינת אותי. הקבר של סבתא זה כל המשפחה שלי." קולו נותר יציב ויבש כשאמר את המילים הנוראיות הללו, אבל יכולתי לחוש את אומללותו וליבי יצא אליו.

"אם רק היית אומר לי מיד שאתה נשא." שבתי לדוש בנושא שהציק לי יותר מכל.

"ואם הייתי אומר מיד אז מה? אז היית זורק אותי מכאן עוד בהתחלה, ואל תגיד שלא כי זה לא נכון. אנשים פוחדים ובצדק, אתה יכול לשקר לעצמך שהיית מקבל אותי, אבל לי אל תשקר. אני נשא כבר שלוש שנים ואפילו פעם אחת לא קרה שלא העיפו אותי מכל המדרגות ברגע שידעו. אפילו דימה שעשה איתי את כל המסלול בגולני והיה כמו אח שלי שלוש שנים... אפילו לישון על הספה אצלו הוא לא היה מוכן לתת לי." הוא כל כך התאמץ לא לרחם על עצמו, להישאר קשוח ואדיש, אבל עוצמת העלבון והכאב הסתננו מבעד למסכה שעטה עליו ושברו את ליבי.

"אתה יכול לישון אצלי על הספה יורי. אין לי בעיה עם זה."

"תודה רבה לך." הוא אמר בנימוס קריר וקם, "אבל אם לא אכפת לך אני מעדיף ללכת."

קמתי גם כן ונחפזתי לעמוד מולו. "כן אכפת לי. אני מעדיף שתישאר. לאן תלך בשעה כזו? תישאר כאן הלילה ומחר כבר נראה."

"לא רוצה." פסק יורי וניסה לעקוף אותי אך לשווא. אני גבוה ורחב ממנו והיה לי ברור שהוא לא באמת רצה ללכת, בעוד שאני ממש ממש רציתי שיישאר.

בסופו של דבר הוא הסכים להישאר ואפילו הודה שהוא רעב והיה מוכן שנכין יחד ארוחת ערב.

היה לי רגע קטן של בהלה כשהוא הלך להביא מהמוסך את המזוודות שלו. בזמן הקצר שהוא נעדר שאלתי את עצמי מה מונע ממנו לנצל את ההזדמנות לעלות על האופנוע ולברוח. למה שיישאר? מה יש לי להציע לו חוץ מקורת גג צנועה והמון שאלות מציקות?

ואז הוא נכנס חזרה עם מזוודותיו, הניח אותן בחדר האורחים ואמר שהמרק מריח נהדר ושלא אתפלא אם עוד מעט יהיו לנו אורחים, ובאמת, תוך כמה דקות צצו נועם ויותם במטבח, רעבים כמו שני צעירים שבילו כמה שעות סוערות במיטה.