ג. בדרכי נועם

6. אולטימאטום

קמנו למחרת בבוקר מפויסים. הכעס והעלבון שרחשו בי אתמול נעלמו. הייתי עצוב, אבל אחרי שהכול נפתח, כל הסודות התגלו וכל השקרים נחשפו לא נשאר בי עוד מקום לתחושת העלבון.

הבחנתי שאיתמר סוקר אותי בגניבה, מנסה לעמוד על מצב רוחי לפי מבע פני ולהבין איפה הוא עומד איתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע. שמחתי לראות שהוא משיב לי בחיוך, הססני מעט, אבל חיוך.

אחרי שנת הלילה בזרועותיו ראיתי בבירור שהוא מרגיש נורא ומצטער בכנות שפגע בי וששום דבר לא נעשה נגדי. השיחה הכנה שניהלנו גרמה לי להבין  שלאיתמר יש בעיה שלא קשורה אלי אלא אליו ושאם אני רוצה לעזור לו אני צריך להפסיק לחשוב על הרגשות הפגועים שלי ולהתרכז בו.

ישבנו במטבח שותים נס קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ועגבניות - ארוחת הבוקר החביבה על שנינו - וכמו מתוך הסכמה אילמת התרכזנו בעתיד, מדברים על הסידורים והתכניות שלנו להיום, למחר ולסוף השבוע.

כמה דקות אחר כך עמית כשל למטבח, עטוף בשמיכה, שערו פרוע, עיניו אדומות ומראה פניו אומלל ומוכה. "יש קפה?" שאל בלחש.

הכנתי לו כוס נס קפה עם הרבה סוכר והצעתי טוסט, או עוגה, או אולי חביתה?

הוא סירב בתנועת ראש וכרך את אצבעותיו סביב הכוס מנסה לשאוב ממנה חום וניחומים.

"יהיה בסדר, אל תדאג כל כך." ניסיתי לנחם אותו.

הוא ניסה לחייך אלי, אבל לשווא, דמעות החלו לזלוג מעיניו, נושרות לתוך הקפה. "אני כזה חרא, דפקתי הכול." אמר ושפתיו רעדו.

"אולי, אם תסביר לו יפה ותתנצל, הוא יסלח לך?" הציע איתמר בטוב לב.

"לא חושב שזה יקרה, והאמת שאין לי הסברים למה שעשיתי."

"אבל אתה אוהב אותו, נכון?" שאלתי.

"כן, בטח. אני חולה עליו, אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותו."

"אז למה... מה היה לך לחפש באטרף עמית?"

הוא פרש את ידיו במחווה של חוסר אונים ופליאה, מניח לשמיכה להשמט מכתפיו. "זיונים." אמר בפשטות.

"אבל..." התעקשתי להבין.

"נו, די. אל תציק לו." הניח איתמר יד על כתפי, "אתה לא רואה כמה רע הוא מרגיש."

"פוגי המסכן בטח מרגיש עוד יותר חרא." הדף עמית את הכוס וקם, מושך אליו את השמיכה ומקפל אותה. "אני צריך ללכת לארוז ולחפש לי מקום חדש." אמר.

"אתה יכול להישאר פה עד שתמצא מקום חדש." הצעתי.

"באמת? תודה נועם, יפה מצידך." אמר עמית בהכרת תודה, "אולי אני... לא יודע, אולי אני בכל זאת אנסה לדבר עם פוגי, להסביר לו... אין לי מושג מה להגיד לו."

"תגיד שאתה אוהב אותו ואתה מצטער, ושזה לא יקרה יותר." הציע איתמר.

"אבל זה כן יקרה שוב. אני מכיר את עצמי, אני יכול להבטיח, אבל לא לקיים, גם אם אני אתאפק כמה חודשים בסוף זה יקרה שוב."

"אולי, אם תחליטו על יחסים פתוחים..."

"פוגי בחיים לא יסכים לזה, והאמת שגם אני לא אעמוד בזה שהוא יהיה עם אחרים."

"אבל אם אתה כן אז למה הוא לא?" התקוממתי.

הוא משך בכתפיו בהשלמה. "אין מה לעשות, ככה זה, אני שרוט, אני יודע."

בבת אחת איבדתי את סבלנותי והרמתי עליו את קולי. "בן כמה אתה עמית? בן עשרים וחמש, שש?"

"עשרים ושמונה."

"יופי, אתה נראה מצוין לגילך, אבל כמה שנים אתה חושב שזה עוד ימשך? כמה שנים אתה עוד תמשיך לעבור מגבר לגבר, לזיין ולהמשיך הלאה, להרוס כל מערכת יחסים שיש לך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר, עשרים שנה?"

"לא יודע. כנראה שבקבר." אמר עמית בהשלמה עצובה, והלך להתגלח.

הבטתי באיתמר שנשען על השיש ובהה באוויר במבע אומלל. "איתמר, מה יהיה איתנו?" שאלתי.

הוא התנער משרעפיו והתיישב לצידי, ידו על כתפי. "לא יודע. מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שניפרד?"

"לא, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, להתייעץ."

"להתייעץ עם מי?"

"עם לייבו."

"אתה חושב שזה רעיון טוב שלייבו ידע שאני ואשר..."

"הוא כבר יודע איתמר. מיד אחרי שראיתי אתכם הלכתי אליו וסיפרתי לו הכול."

"וואלה?" נדהם איתמר, "למה דווקא אליו?"

"כי הוא חבר שלי, כי... למי עוד יכולתי ללכת איתמר? אין לי אף חבר כמותו, הוא מבוגר וחכם והוא באמת אוהב אותי."

"כן, אבל הוא חי עם אשר, ולספר לו דבר כזה..." נחרד איתמר, "מה הוא אמר? הוא כעס?"

"הוא לא כעס, האמת שהוא אפילו לא היה מופתע."

"כן, אבל מה הוא אמר?" נלחץ איתמר.

"שזה בסדר, שזה לא סיפור גדול ושאני לא צריך לעשות עניין."

"וואלה? אז בגלל זה שתקת?"

"כן, וגם כי... לא יודע. רציתי לחשוב קצת קודם, לא להתפרץ סתם."

"וגם עכשיו תעשה מה שהוא יגיד לך?"

"תראה, זה לא שהוא אומר לי מה לעשות, הוא פשוט נותן לי נקודת השקפה שונה, הוא... הוא חבר שלי, אכפת לו ממני והוא תמיד לטובתי."

"אני מבין." אמר איתמר בקול נוגה והשפיל את עיניו, מבויש.

"נו, די, אל תהיה עצוב, יהיה בסדר." ניסיתי לנחם אותו בחיבוק. הוא השעין את ראשו על כתפי, חזר והתנצל וביקש סליחה, והבטיח לי שהוא אוהב רק אותי.

"אותי אתה אולי אוהב, אבל את עצמך לא כל כך." אמרתי פתאום, מפתיע אפילו את עצמי בתובנה הזו שנפלה עלי כאילו מהשמים.

"יכול להיות שאתה צודק." מלמל איתמר לתוך צווארי, שפתיו מחליקות על עורי, מדגדגות אותי בנעימות.

"בטח שאני צודק." הדפתי אותו קלות מעלי, "ולדעתי, בלי שום קשר למה שיהיה אתנו, אתה צריך ללכת לראות מישהו."

"איזה מישהו?" התפלא איתמר וניתק ממני בחוסר רצון, אבל המשיך להחזיק בידי.

"פסיכולוג או משהו כזה." הסברתי.

"אה, מישהו כזה." הוא נאנח, "אני לא כל כך מאמין בקטע הזה של טיפול נפשי."

"אתה טועה, זה עוזר. מה אכפת לך? תנסה."

"אבל... אבל... זה נורא נורא יקר, וחוץ מזה... הוא בטח ישאל אותי כל מיני שאלות על הילדות שלי, וההורים שלי וכאלה, וממש לא בא לי... לא נראה לי, אני מעדיף שלא." התנער איתמר בחוסר נוחות, ופתאום נעשה נורא עסוק ולחוץ, והתחיל להכין את התיק שלו ולהתארגן ליציאה לעבודה, ולפני שהבנתי מה ואיך הוא כבר לא היה בבית.

לקחתי ממנו דוגמא והלכתי גם כן לעבודה, משאיר לעמית מפתח רזרבי. בארוחת עשר התקשרתי ללייבו וקבעתי שאקפוץ אליו אחרי הצהרים לנגרייה כי אני רוצה לדבר איתו וכך עשיתי.

עד שהגעתי השעה הייתה שעת אחר צהרים די מאוחרת וכולם, כולל מילי, כבר הלכו הביתה. רק לייבו נשאר במשרד, מסדר חשבוניות וממתין לי.

"הכול בסדר נועם?" שאל בדאגה ומזג לי כוס תה עם לימון ודבש, "מה קורה?"

"אתמול, אחרי הסקנדל עם עמית ופוגי, סיפרתי לאיתמר שראיתי אותו ואת אשר מזדיינים בחדר הכביסה."

"אהה..." אמר לייבו וסקר את פני בדאגה, "ומה קרה אחר כך?"

"דיברנו על זה, רבנו טיפה, קצת בכינו ואחר כך הלכנו לישון."

"סתם לישון? זה הכול? ומה יש לו להגיד להגנתו?"

"שהוא נורא מצטער אבל הוא חייב את זה. פעם בכמה זמן הוא צריך זיון עם מישהו שיזיין אותו טיפה בכוח וקצת יכאיב לו."

"ולמה זה לא יכול להיות אתה?" הרים לעברי לייבו גבות משתוממות.

"כי לא, כי זה צריך להיות גבר אקטיבי שעיר ומבוגר יותר, עדיף זר שהוא לא אוהב ורצוי  שיכאיב לו קצת."

"וואלה?" אמר לייבו בהבעה מהורהרת, "ככה הוא אמר? מעניין."

"כן, ככה הוא אמר, ואני אמרתי לו שלדעתי הוא צריך ללכת לטיפול נפשי."

"עצה מצוינת, אני מקווה שהוא קיבל אותה."

"לא, בדיוק ההפך. הוא אמר שהוא לא מאמין בזה, ושללכת לפסיכולוג זה נורא יקר ואין לו זמן, וחוץ מזה הוא לא רוצה שישאלו אותו שאלות על העבר שלו, ועל ההורים והמשפחה שלו, וברח לעבודה. מה דעתך על זה לייבו?"

"דעתי שאם יש בן אדם שזקוק לטיפול נפשי זה איתמר שלך."

"אז להגיד לו את זה?" שאלתי בהיסוס.

לייבו נאנח ואמר, כמו שידעתי שיגיד, שהוא לא יכול להגיד לי איך לנהל את חיי, ושאני מבוגר מספיק כדי להחליט לבד מה להגיד.

"אבל אני לא יודע מה לעשות, מה אתה היית עושה במקומי אם מישהו היה מספר לך דבר כזה?"

"הייתי שואל אותו אם זה היה אבא שלו, או אחיו הגדול, או איזה דוד, או אולי חבר של ההורים, או מורה."

"מה? אני לא מבין?" התבלבלתי, "למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שאיתמר מתנהג בצורה אופיינית למי שעבר התעללות מינית בילדות."

"אתה חושב ככה? הוא אף פעם לא סיפר לי." הופתעתי.

"ועל הילדות שלו הוא כן סיפר?"

"כן, אבל... בעצם לא ממש. פעם הוא אמר שהוא בא משפחה רגילה לגמרי ושהוא הבן הכי צעיר וש... אתה יודע לייבו? האמת שעכשיו אני קולט שהוא איכשהו די התחמק מלספר לי על המשפחה שלו."

"ויש לזה סיבה טובה כנראה." אמר לייבו בקול קודר.

"אז מה לדעתך אני צריך לעשות? איך אני יכול לשכנע אותו ללכת לטיפול?"

"אני לא יודע. אולי תגיד לו שאם הוא לא יטפל בעצמו אתה לא מוכן לחיות איתו יותר?"

"כאילו... לשים לו אולטימאטום כזה?" נרתעתי, "זה לא קיצוני מידי?"

"לא קיצוני כמו ההתנהגות שלו, וחוץ מזה הרי זו האמת, אתה לא רוצה להמשיך לחיות איתו ככה, נכון?"

"לא, בטח שלא, אבל... זאת אומרת... הרי כולם מזיינים מהצד לייבו, גם אתה וגם אשר וגם עמית... אז מה, כולם צריכים ללכת לטיפול נפשי?"

"אולי לא כולם, אבל את רוב ההומואים שאני מכיר הייתי שולח לטיפול, והאמת שרובם באמת עברו אצל פסיכולוג, או שיעברו אצלו בעתיד."

"נו, באמת, כולם? אתה לא מגזים?" מחיתי.

"לא. תחשוב לבד ותראה שאני צודק."

הרהרתי במצב הנפשי של רוב מכרי וידידי מהביצה, כולל אני עצמי, והיה עלי להודות שכן, יש משהו בדבריו.

"טוב, אז נניח שאני אצליח לשכנע אותו לעבור טיפול נפשי, אבל זה בטח לא ירפא אותו מיד, ומה יהיה עד אז?"

"לא יודע." משך לייבו בכתפיו וכיבה את המחשב שלו, "אני מניח שהוא ימשיך להיפגש עם אשר כשאני ואתה נלך למכון כושר."

"לעזאזל!" רטנתי, "אתה לא יכול להגיד לאשר שאתה לא מסכים, ושיפסיק עם זה?"

"אני יכול והוא בטח יסכים ויפסיק, ואז איתמר ילך לחפש מישהו בגן, או שייפגש עם מישהו זר שימצא באטרף... אתה חושב שזה עדיף?"

"לא. עדיף שהוא... לא יודע, למה החיים צריכים להיות מסובכים כל כך לייבו?"

"אין לי מושג, אבל ככה זה, ושלא תחשוב שאצל סטרייטים יותר טוב, גם להם יש צרות, ואפילו גדולות יותר." 

7. המשפחה האמיתית שלי

חזרתי הביתה אחרי השיחה עם לייבו ומצאתי את אשר ואיתמר יושבים זה מול זה במטבח, שותים תה ומדברים.

כשאשר ראה אותי הוא קם בחיפזון וכמעט שפך על עצמו את התה. הוא נראה נבוך ואשם מאוד וכל הכעס שחשתי כלפיו התפוגג באחת. "מה שלומך אשר?" שאלתי וחייכתי אליו חיוך ידידותי, והוספתי טפיחה קלה על שכמו כדי לרמוז לו שאני לא כועס עליו.

"בסדר, הכול בסדר." אמר אשר, מחייך אלי חזרה חיוך לא משכנע. עיניו נפגשו בעיני לרגע ומיד הושפלו בעוד החיוך שלו נמחק. "סליחה נועם, אני באמת מצטער, לא התכוונתי... לא ידעתי... אני מבקש סליחה." אמר בנמיכות רוח והתיישב שוב בכבדות, משעין את מרפקיו על השולחן.

זה היה רגע נוראי ומביך בשביל שלשתינו. מזל שלייבו דפק בדלת, נכנס בלי להמתין לתשובה ושאל בעליזות אם אשר נמצא במקרה אצלנו.

"כן, הוא פה. אני ביקשתי ממנו לבקר אותי." אמר איתמר שישב קפוא על קצה הכסא והביט על ברכיו בריכוז גדול, נמנע מקשר עין איתי. "דברנו קצת ו... זהו, דיברנו."

"על מה דברתם?" שאל לייבו בסקרנות וללא שמץ מבוכה מהמעמד הביצתי המביך שנקלענו אליו משך לעצמו כסא, התיישב ושתה בקור רוח משועשע את התה של אשר.

"על... זאת אומרת... על הכול." גמגם איתמר.

"דיברנו על מה שקרה מאז שאיתמר בא לגור פה." ניסה אשר לבוא לעזרת איתמר.

"והתנצלנו אחד בפני השני, ועכשיו אני מתנצל גם בפני נועם ומבקש שיסלח לי על מה שעשיתי." הוסיף אשר ברצינות, "וגם בפניך אני מתנצל לייבו."

לייבו גיחך. "יופי, ועכשיו כשכולנו שוב חברים צריך לחשוב מה עושים הלאה."

"למה אתה מתכוון הלאה?" נבהל אשר.

"אני מתכוון לזה שהתנצלות זה יפה מאוד אבל מה שהילד צריך זה טיפול נפשי."

"מי, אני?" פצה סוף סוף איתמר את פיו.

"כן, בטח. למרות שאם להגיד את האמת לאף אחד מאיתנו לא היה מזיק כמה שיחות עם איזה פסיכולוג מבין עניין." ענה לייבו.

"ומה אם אני לא מסכים?" שאל איתמר והסמיק.

"איתמר." הנחתי יד על ברכו, מופתע לחוש עד כמה הוא מתוח, "טיפול נפשי זה לא כזה סיפור, תאמין לי, זה אפילו עוזר."

"אני לא צריך עזרה." מחה איתמר וברכו רטטה מרוב מתיחות תחת כף ידי.

לייבו ואשר הביטו זה בזה ואחר כך באיתמר. "אתה כן צריך חמוד." אמר אשר ברוך, "גם לי לא יזיק למרות שבגילי... נו, בגילי אולי זה קצת מאוחר מידי לטיפול נפשי, אבל אתה עוד צעיר, כל החיים לפניך, אתה צריך עזרה."

איתמר ניתר מהכסא והחל פוסע הלוך ושוב, צועד מהשולחן למקרר ובחזרה, נסער מאוד, ספק זועם ספק מפוחד. "אני לא רוצה." אמר בתוקף, "פשוט לא רוצה. אין לי כוח לדבר על כל  זה."

"איזה זה?" שאלתי, "למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב." נאטם איתמר ופתח את המקרר, מסתיר בתוכו את פניו.

"אתה רעב?" שאלתי.

"כן, לא, אולי, לא יודע. תעזוב אותי כבר."

"איתמר, תסגור את המקרר ותירגע." פקד אשר בקול סמכותי, "שב פה ותדבר אתנו, כולנו חברים שלך ואנחנו דואגים לך. תפסיק להתעצבן ותדבר איתנו."

למרבה הפלא איתמר ציית לאשר, סגר את המקרר והתיישב, נעץ מבט בקיר וסיפר לנו סיפור מחריד על ילד קטן שאיחר לקום ופספס את ההסעה לבית הספר. הילד ביקש מאביו העייף שחזר זה עתה ממשמרת לילה להסיע אותו כדי שלא יאחר ללימודים. אביו פיהק, נאנח, רטן, ובכל זאת הסיע את הילד לכיתה, וכשחזר הביתה עשה תאונה ונשאר נכה.

איתמר גילה לנו שחיי המין של הילד הזה שבגללו אביו הפך לנכה התחילו בגיל שלוש עשרה כשהוא הניח לשכן שבא לרחוץ את אביו למצוץ לו, המשיכו עם המורה הפרטי שנשכר לעזור לו בשיעורי המתמטיקה וזיין אותו בסוף כל שיעור. אחר כך הגיע המאבטח של המתנ"ס ואחריו בא אשר, וככה זה נמשך עד היום.

"גם כשהיית עם החבר הקודם שלך?" שאלתי, מזועזע מהסיפור שלו שסופר בגוף שלישי, בקול אדיש, חסר רגש.

"כן, למה אתה חושב שהוא נפרד ממני?"

"אמרת שהוא החליט לחזור בתשובה."

"שיקרתי. הוא תפס אותי על חם עם מישהו מהמכון כושר... הוא אמר שאם זה היה עם מישהו שווה הוא עוד היה מבין, אבל אני הזדיינתי עם איזה ויאז'ה שמנה אחת... זה כל כך הגעיל אותו עד שהוא העיף אותי לכל הרוחות."

"הייתי נעלב אם לא הייתי מרחם עליך כל כך." אמר אשר, וניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא נפגע מאוד מההערה על הויאז'ה, "אולי לא תאמין איתמר, אבל לא סתם רציתי סקס, הייתי מאוהב בך מאוד."

"אני יודע, גם אני... אני מאוד... "איתמר קם וחידש את ההליכה המוכנית שלו בין המקרר לשולחן, "נעשיתי מגעיל כזה כלפיך כי... לא יודע, אבא חלה, פתאום הכליות שלו הפסיקו לתפקד ו..." הוא שוב פתח את המקרר, הביט בתוכו במבט מיואש ואז סגר אותו בטריקה והישיר אלי מבט. "אני אפס שלא שווה כלום נועם, אני מאוד אוהב אותך, אבל אני פשוט חרא שלא מגיע לו לחיות." אמר בפשטות והסתלק מהבית, סוגר אחריו את הדלת בעדינות שוברת לב.

חיכיתי לו עד חצות, מודאג עד מוות. לייבו ואשר חיכו יחד איתי, מנסים לתמוך בי ולעודד אותי שהוא בטח יחזור אחרי שיירגע, אבל הוא לא חזר ולא ענה לנייד שלו ומשעה לשעה גברה גם אצלם החרדה לשלומו של איתמר.

אחרי כמה שעות שבהם לא ידענו איפה הוא התקשרנו לכל חברינו ומכרנו לשאול אם איתמר אצלם ועד מהרה ידעו כולם, כולל סיגי, שאני ואיתמר רבנו, שהוא ברח מהבית במצב נפשי לא טוב ושאני דואג לו מאוד.

אפילו עמית ופוגי שהיו להם בעיות זוגיות משל עצמם התקשרו מידי פעם כדי לברר אם הוא חזר. למרות שהם לא ידעו את כל הפרטים הם ידעו די כדי להבין שהמצב לא טוב והיו מודאגים עד כדי כך שהחרדה לאיתמר השכיחה מהם את המריבה שלהם ואיחדה אותם שוב.

איתמר חזר לפנות בוקר עם יוסי שבמקום לשבת באפס מעשה ולהמתין לקח את יורי ומילי וחיפש בעזרתם את איתמר בכל המועדונים והסאונות בעיר.

הם מצאו את איתמר בפאב של דוברי רוסית שהיה בו גם חדר חושך לחובבי עור. למזלם יורי היה מכר של בעל הבית, אחרת ספק אם היו מצליחים לחלץ משם את איתמר שהגיע הביתה מסטול וערום, עטוף בשמיכה בלבד, גופו חבול ופצוע ופנס מקשט את עינו השמאלית.

"אני חושב שכדאי לקחת אותו למיון שיתנו לו טיפול מונע לאיידס." אמר יוסי, "הייתי לוקח אותו בעצמי, אבל אני פשוט הרוס מעייפות וקצת שיכור. איזה לילה עבר עלי, לא להאמין. אני חושב שנעשיתי קצת זקן מידי לדברים כאלו."

"אתה נראה ממש מחוק." כרך לייבו את ידו על כתפיו של יוסי שפניו היו אפורים מעייפות.

"לכו לישון." אמרתי, "אני אקלח קצת את איתמר ואקח אותו למיון."

"אני אבוא אתך." אמר פוגי שהגיע עם עמית מיד כששמע שאיתמר חזר. "אני מכיר הרבה רופאים בבית חולים ואני יודע איך לדבר אתם."

סיגי עזרה לי למצוא את כרטיס קופת החולים של איתמר, לרחוץ ולהלביש אותו בעוד עמית לוקח על עצמו את הטיפול במעיין הקטנה שהיה צריך לקחת לגן.

חיש קל הגענו למיון, מצאנו שם רופא, מכר של פוגי שהבין מיד עניין ואפילו אשפז אותו לחצי יום עד שיתאושש מעט. כשהחזרתי אותו הביתה נתן לנו הרופא רשימה של פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בהומואים כדי שאיתמר יוכל לבחור לו מישהו שיעזור לו.

עבר עלינו שבוע לא קל שבמהלכו איתמר לקח את הקוקטייל המפורסם כדי למנוע ממנו הידבקות באיידס, והתאושש לאיטו מהחוויה הלא קלה שעברה עליו.

במשך כמה ימים הוא הרגיש רע פיזית ונפשית והיה צריך השגחה צמודה. הייתי מופתע ואסיר תודה כשלאורך כל אותה תקופה קשה לא היה אפילו רגע אחד שבו איתמר נשאר לבד. כולם עזרו לי לטפל בו, תמכו בי ועודדו אותי ולמרבה המזל אף אחד לא ניסה לשפוט אותי או להטיף לי מוסר.

שבועיים אחר כך, אחרי שאיתמר התאושש וכבר התחיל ללכת לפסיכולוג, הזמנתי את כולם לארוחת ליל שישי אצלנו, ואחרי שכולם אכלו ושבעו, מטיבים את ליבם במעדנים ששטפו ביין ובבירה נעמדתי ואמרתי להם שאני מודה להם מאוד, שאף פעם לא הייתי עובר את התקופה הקשה הזו בלי עזרתם, ושהם בשבילי המשפחה האמיתית שלי, ומאחר והמשפחה המקורית שלי לא רוצה איתי שום קשר הם בעצם המשפחה היחידה שלי.

"בלי שום קשר לזה שאני קצת שיכור אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם נורא, את כולכם." הצהרתי ומחיתי דמעה.

"יאללה, יאללה! תפסיק להיות הומואית משתפכת כזאת." צעק יוסי שעיניו האדימו באופן חשוד לשמע הנאום הנרגש שלי.

"באמת, הדור הצעיר... כאלו רגשניים, פשוט גועל נפש." הוסיף לייבו, "איזה מין חינוך קיבלת נועם." נזף בי בחיבה וחיבק אותי חיבוק מוחץ, קורץ תוך כדי כך לאשר שכבש את צחוקו בתוך כוס הבירה שלו.

אפילוג

שנה אחר כך חזרתי מהעבודה מוקדם מהרגיל כי הייתי קצת חולה. נכנסתי הביתה רק בגרביים כדי לא לבוצץ את הרצפה ופתאום שמעתי קולות מוכרים מאוד מהמקלחת.

התגנבתי חרש והצצתי, מגלה שוב את אשר ואיתמר ערומים במקלחת... הפעם הם השאירו את האור דולק וראיתי הכול בבירור. אשר ישב על האסלה הסגורה, ברכיו פשוקות, ואיתמר כרע על הרצפה לפניו, ידיו מונחות על ירכיו השעירות של אשר ומצץ לו את הזין בהתלהבות.

"אני רוצה שתשב לי על הזין." אמר אשר ומשך קלות בשערו של איתמר, "קדימה, בוא אלי איתמר."

איתמר קם והתחיל להסתובב, ידו האחת נתמכת בברכו של אשר והשנייה משפשפת את הזין הזקוף שלו... לפני שיבחין בי מציץ בהם נסוגותי משם מהר. מרגיש איך כאב הראש הקל שלי מדרדר במהירות למיגרנה התחמקתי בזריזות מהדירה והלכתי ללייבו ששכב במיטה הזוגית שלו ושל אשר ונמנם קלות.

הוא התעורר ברגע שהתיישבתי על המיטה והביט בי מופתע. "מה אתה עושה פה? אתה לא בעבודה?"

"לא, אני חושב שנדבקתי ממך לייבו. כואב לי קצת הגרון ונדמה לי שיש לי חום."

"אולי כדאי שתיקח אקמול ותלך הביתה לישון?" הציע לייבו.

"לא יכול. אשר ואיתמר שוב עושים את זה, הפעם במקלחת שלנו."

לייבו נאנח ועצם את עיניו. "לעזאזל, חשבתי שהפסיכולוג הזה עזר לו."

"הוא באמת עזר לו, מאז שהוא התחיל ללכת אליו המצב שלו השתפר מאוד. גם היחסים ביני לבינו נהדרים, הוא אומר לי כל הזמן כמה הוא אוהב אותי וגם מראה לי את זה, גם אני אוהב אותו מאוד, בגלל זה אני לא מבין למה הם שוב... אני פשוט לא מבין את זה חיים."

"גם אני לא. אולי אין מה להבין? אולי הם פשוט אוהבים להזדיין זה עם זה?" משך לייבו בכתפיו.

"זה הכול? נראה לך שזאת סיבה מספיק טובה?" שאלתי בזעם.

"כן." ענה לייבו בפשטות וחייך.

"אם ככה," התחלתי לפתוח את כפתורי חולצתי, "אז למה שגם אנחנו שאוהבים להזדיין זה עם זה לא נעשה את זה?"

"שאלה טובה." הוציא לייבו קונדום מהמגרה של ארונית הלילה שלו, "בא לך?" שאל והגיש לי אותו.

"בהחלט." אמרתי, פשטתי מעלי את מכנסי וקפצתי שוב לתוך הביצה.

שמור     בטל