ג. מוחתם

שנינו טיפוסים של בוקר שקמים בקלות מוקדם - עוד נקודה לזכות החיים עם אלמוג - ובבקרים אנחנו תמיד נינוחים ורגועים. וכך, למחרת המריבה והלילה הסוער שבא בעקבותיה, ישבתי לי, שאנן כמו בכל בוקר, מול אלמוג ושתיתי קפה, לועס בהיסח דעת עוגייה, ואז הוא הנחית עלי את המהלומה שהצליח לשמור לעצמו עד לרגע זה, "אתה מזמין את הוריך לטקס סיום קבלת התואר?" שאל וחייך אלי חיוך זוהר.

"אהה... לא יודע, מתי זה יוצא?"

"ביום שישי בבוקר, מאוד מתחשב מצידם, נופל לי בדיוק על יום חופשי, אני כבר לא יכול לחכות לראות אותך מקבל תואר, תזכיר לי לקחת מצלמה."

"אבל... אבל... גם הורי יהיו שם." נשימתי נעתקה, "אתה בטוח שאתה רוצה לבוא?"

"כן, הגיע הזמן שאני אפגוש אותם, אתה לא חושב?"

"אבל אלמוג... אתה יודע שהם לא יודעים עלי."

"ומתי הזמן המתאים לספר להם אם לא עכשיו, אחרי שסיימת את הלימודים?" זרח אלי אלמוג בחביבות מדאיגה.

"אבל... תראה, אני אספר להם באיזה שלב, בטח שכן, אבל..."

"למה לא עכשיו? מה אתה חושב שהם יעשו, יזרקו אותך מהבית?" נמסך שמץ לגלוג בחביבותו של אלמוג.

"לא, אבל הם בטח יספרו לדוד אלי ו..."

"אתה חושב שהוא לא ירצה להעסיק אותך אם הוא ידע?" הרצינו פניו של אלמוג.

"אין לי מושג." הודיתי, "הנושא אף פעם לא עלה, אבל הייתי מעדיף שהוא לא ידע בשלב הזה."

"אז באיזה שלב אתה רוצה שהוא כן ידע? מתי לדעתך יגיע הזמן שכל המשפחה שלך תדע? כשתצא לפנסיה? או אולי אחרי מאה ועשרים, כשתשכב על ערש דווי? עד מתי אני אמור להיות סוד, ואם מדברים על זה, מתי תבוא לבקר אצל הורי? הם כבר חושדים שהמצאתי אותך."

"מה, סיפרת להם עלי?" הופתעתי.

"הזכרתי שיש לי מישהו, חבר שפחות או יותר חי איתי, למה? גם להם אסור לדעת?" חייך אלמוג חיוך נטול עליצות.

"כולם ידעו אלמוג, אני נשבע, אבל... אל תלחץ עלי, תן לי למצוא את הזמן המתאים."

אלמוג נשען לאחור על כסאו ושילב את ידיו, מביט בי שוב במבט הקר והספקני הזה שלא אהבתי, "הטקס יתקיים בעוד שלושה שבועות בדיוק." הזכיר לי, "אם אני לא אוכל לבוא לשם ולהציג את עצמי בפני כל המשפחה שלך כבן זוגך אז כדאי שתתחיל למצוא סידורים חדשים כי אחרת אני ואתה, זה לא יקרה. שתקתי עד היום כי אני אוהב אותך עידו, ולא רציתי ללחוץ עליך, אבל נמאס לי."

"אני מבין אלמוג אבל..."

"כדאי שתמצא את הזמן המתאים ותעשה את זה מהר עידו, או שתספר להם עד טקס הסיום או שתשכח ממני, תמשיך להעמיד פני סטרייט, תצא עם בחורות ותאונן בסתר על הדולב שלך." הכריז אלמוג בפסקנות, קם ויצא.

ישבתי עם חצי עוגייה מכורסמת בידי וכוס קפה קר מונח מולי, ובהיתי אחריו, מודאג וחרד. מצד אחד ידעתי שהוא צודק, באמת כבר הגיע הזמן שאעשה מעשה, אפסיק עם הפיצול המזיק הזה שהנהגתי בחיי, אקום כמו בן אדם בוגר ואחראי ואגלה את האמת למשפחתי, ומצד שני, רק הרעיון שיהיה עלי לבטא את המילים - אני הומו, אני חי עם גבר וישן איתו באותה מיטה - בסלון המהוגן והמוכר כל כך של הורי גרם לנשימתי להתקצר מרוב פחד.

פחדתי מאוד לצאת מהארון, כמעט כמו שפחדתי לאבד את אלמוג, את החמימות, הנוחיות, התמיכה והחברות, את הסקס הזמין והמנחם, ואת כל שאר הדברים הקטנים והשגרתיים שעשינו יחד – כל מיני פרטיים ביתיים, חסרי חשיבות לכאורה שייעלמו לבלי שוב אם הוא יממש את איומו. רק עכשיו, כשהייתי עלול לאבד את העולם הקטן והנחמד שבנינו לנו יחד, הבנתי עד כמה אלמוג וכל מה שהוא הביא לחיי חשובים ויקרים לי. החשש שכל זה ייגזל ממני החריד אותי כמו החשש שהורי ומשפחתי יחשבו עלי מעכשיו כעל ההומו הזה, הבן הבעייתי שעצם קיומו ממיט עליהם חרפה.

ישבתי משותק, שוקל את שתי הרעות הללו זו כנגד זו – הכאב, הבושה והיגון שאפיל על הורי המסכנים, האוהבים שעשו למעני מעל ומעבר, עיניה של אימי הטובה שבטח לא תזכה מעכשיו לישון כהלכה בלילות, והלב של אבא שעלול להפסיק לפעול מרוב עצב בגללי, ומצד שני אובדנו של אלמוג, חזרה לחיי בדידות ותסכול, חיים שיהיו גרועים עוד יותר מאשר קודם עכשיו, אחרי שכבר ידעתי כמה טובה ונעימה היא האהבה והזוגיות.

אהבה? שאל מישהו ספקן וחרמן בתוכי, לאלמוג? אתה בטוח? קרץ לי קריצה מתועבת.

כן, לאלמוג, עניתי בתוקף לטיפוס השפל הזה שמקנן בכל גבר.

אבל תראה איך הוא נראה? סתם אחד, איפה הוא ואיפה דולב? ובכלל, איפה דולב?

לא יודע ולא אכפת לי. דולב מעניין אותי בדיוק כמו תמונה של דוגמן צעיר ויפה שנעים להסתכל עליו, אבל מה לי ולו? אני אפילו לא יודע אם הוא הומו וגם לא אכפת לי, אבל אכפת לי מאוד מאלמוג עם פניו הנחמדים וחיוכו המבודח, ואצבעותיו העדינות שמטיבות כל כך לגעת וללטף, והמשקפיים המצחיקים ההם שהוא מרכיב כשהוא מתעמק באחד הספרים המשעממים שלו, אני לא רוצה לוותר עליו, על הריח הטוב שלו, והטעם המוכר והמנחם שלו, ואני לא רוצה לישון בלי החיבוק שלו במיטה. אם ניפרד אני אתגעגע נורא, אני אתגעגע אפילו לדברים הקטנים והמעצבנים שבו - איך הוא מקפיד כל הזמן לתקן את השגיאות שלי בעברית, מתעקש לא להבין כלום בספורט, לפהק בסרטי פעולה ולהתלהב ממוזיקה קלאסית שלפעמים, האמת, נעשית קצת מרדימה ומשעממת. איך אני אחיה בלעדיו? איך הוא מעז ללחוץ עלי ככה? זה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן! למה החיים כל כך לא הוגנים? לא פייר שיצאתי כזה, ושכולם יכולים להתחתן, וללכת יד ביד ברחוב, ורק אני מתבייש מעצמי, ושונא את עצמי ולא יכול... זאת אומרת אני כן יכול, אבל...

בסופו של דבר נוכחתי לדעת שאני יושב כבר שעה ארוכה מול ספל הקפה המתקרר שלי, ומזיל דמעות תסכול שלא הקלו עלי במאום, ולכן התעשתי, קמתי והחלטתי שבשעות משבר חשוב מאוד לשמור על שגרה, לא להתפרק לרסיסים, אלא להמשיך כרגיל ולכן אני פשוט אאסוף את עצמי ואלך, כמו שתכננתי, לקנות לעצמי זוג נעלים חדשות במכירת סוף העונה מפני שהישנות הן פשוט בושה וחרפה, ואם אני לא אזדרז אני אשאר בלי נעלים בכלל כי עוד מעט יהיו רק סנדלים בכל החנויות ו... זהו, לקום, לשטוף פנים, לקנח את האף ולהתחיל לזוז! פקדתי על עצמי וזה בדיוק מה שעשיתי.

השעה עוד לא הייתה שעת צהרים, אבל הקניון כבר היה הומה אדם, כולם אצו רצו לכל כיוון, עמוסי שקיות, להוטים לקנות ולבזבז. פילסתי לי דרך בתוך המון האדם, תוהה איך זה יכול להיות שלכולם יש זמן להסתובב באמצע היום ולהתבטל? מה, אף אחד כבר לא עובד במדינה הזו? שאלתי את עצמי, עוקף חבורות של נערות ונשים פטפטניות, מתבגרים מרושלים, וסתם אנשים ממהרים, עד שהגעתי בשלום לחנות הנעלים שכמו שהובטח נערכה בה מכירת סוף עונה מטורפת.

אחרי שמדדתי נעלים לרוב מצאתי סוף סוף זוג שהיה לטעמי ולכיסי, והוספתי וקניתי עוד כמה זוגות גרביי ספורט מהסוג שהיה חביב על אלמוג, מקווה בכל ליבי שזו לא תהיה מתנת הפרידה שלי ממנו. המחשבה על חזרה לחיי הרווקות המשמימים העכירה את רוחי וקלקלה לי את שמחת הקנייה, תפוס הרהורים נוגים התחלתי להשתרך לעבר היציאה, משכנע את עצמי שלא יקרה שום אסון אם לפחות היום אוותר על הלימודים, אני ממש לא מרוכז ובין כה וכה לאחרונה אנחנו רק חוזרים על חומר ישן לקראת המבחן, אלך הביתה כי אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מאלמוג והאולטימאטום שהוא העמיד בפני.

אני אכין טבלה של בעד ונגד החלטתי ביני לבין עצמי, אכתוב את הנימוקים והסיבות לכל צעד, ואחליט מה לעשות רק אחרי שאשקול בהיגיון את צעדי ו... עיני נתקלו בדוכן של חרדים שעמדו בכניסה לקניון וניסו לשכנע אנשים להניח תפילין.

אין מי שלא נתקל בהם מידי פעם בכל מיני מקומות הומי אדם, גם לי זה קרה לפעמים, ובדרך כלל הייתי עוקף אותם בזהירות, מקפיד לא לפגוש את מבטו של אף אחד מהם כדי שלא אצטרך להיכנס בויכוח עם אחד מהפנאטים האלה. כן, נכון, כולנו יהודים וזה, אבל מה לי ולתפילין? הנחתי אותן פעם אחת בחיי, בעלייה שלי לתורה כשהייתי בן שלוש עשרה ודי היה לי בכך. באמת, חוצפה שנותנים להם להציק פה לאנשים שרק רוצים לעשות קניות ולחזור הביתה בשלום, הרהרתי, ופתאום יד על זרועי וקול מוכר קורא בשמי. לקח לי דקה לזהות את הדוס הזה, עטור הזקן, לבוש השחורים עם הכובע המצחיק שאחז בי. זה היה דולב, עדיין יפה תואר למרות התחפושת וההבעה הריקה המשונה על פניו, מושך אותי לעבר הדוכן, ומפציר בי לעשות מצווה.

"דולב, רגע, שתוק שנייה, מה אתה עושה פה? איפה היית כל הזמן? אף אחד לא יודע לאן נעלמת פתאום? מה קרה לך? השתגעת? מה התחפושת הזו? ממתי אתה דתי?"

"מאז שחזרתי בתשובה שלמה." הסביר דולב והתחיל לכרוך על זרועי את הרצועות השחורות, ממלמל פסקי תפילה, מקשקש על מצווה ואלוהים, וכל אותו זמן מחייך חיוך טיפשי ושמח. על כורחי מילאתי את מצוות הנחת תפילין, ורק אחרי שהוא הואיל להוריד אותן ממני הצלחתי לגרור אותו הצידה, ולקנות לו כוס מיץ טבעי שהוא שתה בלגימה אחת, לא לפני שבירך ברכת המזון, או מה שזה לא יהיה.

אחר כך הוא הסכים לדבר איתי קצת, סיפר לי שהוא עשה עברה גדולה, עברה שדינה כרת, והוא חוטא גדול, אבל ברוך השם הוא חזר בתשובה שלמה, ובקרוב יקים בית כשר בישראל, ויעבוד את השם עד סוף ימיו בטהרה ובכוונה גדולה, ובעזרת השם יעמוד בכל הניסיונות שאלוקים ישית עליו.

"איזה עברה? איזה ניסיונות? על מה אתה מדבר? ולמה הפסקת ללמוד במכללה?"

"חבל על הזמן שבזבזתי שם, למדתי רק תפלויות של גויים, אני ממשיך ללמוד, אבל מעכשיו אני לומד תורה בישיבה, וברוך השם אני מצליח ומתחזק ו..."

"דולב, די! מה עובר עליך? תדבר כמו בן אדם, אני לא מבין כלום."

"יותר טוב שלא תבין, אלוהים ניסה אותי ניסיון נורא, כל חיי אני אצטרך לעמוד בניסיון הזה, להיאבק ולהילחם בסטרא אחרא עד יומי האחרון, אבל ברוך השם יום יום כבר נמצא לי שידוך הגון, עזר כנגדי שתתמוך בי ויחד איתה..."

"איזה ניסיון, על מה אתה מדבר? תענה לי בעברית." טלטלתי אותו, מתוסכל משטף הברוך השם הזה והארמית שהוא דחף לכל משפט, "בפעם האחרונה שראיתי אותך היית לגמרי נורמאלי. עבדת בבר, בחתונה, וכעסת על הבחור הזה עם הקעקועים והאופנוע שניסה להתחיל אתך, ופתאום התחרפנת, מה עובר עליך?"

"אל תדבר איתי עליו, אני לא רוצה לחשוב על זה." אמר דולב ולתימהוני הוא שלף מכיסו ספר קטן והתחיל לעיין בו, עיניו עצומות למחצה, מתנדנד כמו משוגע ומדקלם מתוכו משפטים סתומים במין פיזום חדגוני מטורף.

"בגלל זה התרגזת כל כך!" קלטתי פתאום, "כי עוז צדק, ואתה באמת הומו, ולכן..."

"אני לא!" התעצבן דולב, ולרגע נראה שוב כמו דולב הישן והרגיל, "אני לא רוצה להיות, ואני לא אהיה, וגם אם נכשלתי לרגע זה לא אומר כלום, מיד אחר כך חזרתי בתשובה שלמה ואני לא."

"אבל דולב... תשמע..." ניסיתי לגעת בכתפו, אבל הוא ניער את ידי מעליו בחלחלה, "אל תיגע בי ואל תקרא לי דולב, מעכשיו, ברוך השם אני דוד, שם יהודי כשר והגון."

"דוד, דוד!" קראו לו חבריו מדוכן התפילין, "ההפסקה נגמרה." גער בו אחד מהם, מבוגר יותר, שמן וזועף, ורמז לו לחזור. דולב התנער, זרק את כוס המיץ לפח, אמר לי תודה ושלום חטוף, והסתלק בלי להביט בי יותר.

המסכן התחרפן לגמרי, מסכנים ההורים שלו, אני חייב לספר את זה לאלמוג, וגם לעדי, היא תתחרפן שהיא תשמע על זה, אני בטוח שבהתחלה היא תחשוב שאני עובד עליה, היא לא תאמין לי עד שהיא תראה אותו במו עיניה, חשבתי ודהרתי הביתה, נרעש ומזועזע ממה שנעשה מדולב המסכן.

פתאום נעשה לי ברור לגמרי שאני חייב, פשוט חייב לצאת מהארון ומיד, לא לדחות את העניין יותר אפילו לרגע, זה מה שאני ומי שלא טוב לו שילך להניח תפילין, או סתם לכל הרוחות. לא צריך טבלאות ולא צריך להתלבט יותר, רק לקום ולהגיד את האמת הפשוטה והברורה שלי, ומהיום לחיות לאורה כמו בן אדם הגון ורגיל. אלמוג צודק לגמרי, די לפיצולים ולהסתרות, החלטתי וחפזתי הביתה.

"אלמוג, תשמע מה קרה לי!" צעקתי ופתחתי את הדלת שלא הייתה נעולה, מסיק מכך שהוא חזר הביתה, ואז נעצרתי, מוכה תדהמה למראה אלמוג שעמד באמצע הסלון, מחובק עם בחור אחד, גבוה ורזה שנראה לי מוכר למחצה, ומגודל הזעזוע מהמחזה הלא צפוי נשרו מידי השקיות שאחזתי ונפלו על הרצפה בחבטה רכה.

"מה, מה קורה פה?" גמגמתי, נרעש, מעביר את מבטי מאלמוג שפניו היו סמוקים ועיניו דמעו לפניו של הבחור שנראה רגוע, ואפילו חייך קצת לפני שהושיט לי את ידו ללחיצה.

"מדברים על החמור..." העיר בשוויון נפש מופלא ולחץ את ידי - הושטתי לו אותה באופן אוטומטי, בלי לחשוב - והציג את עצמו כיובל, האקס של אלמוג.

"אה, אתה היובל שהתחתן לפני כמה חודשים." נזכרתי.

"כן, אני היובל הזה." נענה לי הבחור בחביבות.

"אז מה אתה עושה פה?" חקרתי בחוצפה, והבטתי באלמוג שנראה אשם ונסער.

"אני... אני הזמנתי אותו, הייתי צריך מישהו לדבר איתו אחרי שהלכת."

"אני הלכתי? אתה זה שהלך קודם."

"כן, כי... נכון שאני יצאתי קודם, אבל..." אלמוג הטיל את עצמו עלי, "אני... סליחה עידו, לא הייתי צריך לדבר אליך ככה, אני פשוט... הייתי נוראי, סליחה, אתה סולח לי?" חקר בחרדה, נושא אלי פנים אומללות, סמוקות ולחות מדמעות.

"כן, בטח, נו, די, אל תהיה כזה דראמה קווין." החזרתי לו חיבוק, נבוך קצת מההתנהגות המשתפכת שלו לפני אדם זר.

"זה בסדר, אני ואלמוג חברים ותיקים." חייך יובל שהבין כפי הנראה לנפשי, "הוא תפס פתאום שהוא עשה טעות והרגיש שהוא חייב לדבר עם מישהו."

"אבל למה לא התקשרת אלי?" התרעמתי ונתתי לאלמוג חבילת טישו.

"התקשרתי, אבל אתה סיננת אותי, וחשבתי ש..." הוא התחיל לגהק מרוב בכי, "אני לא רוצה שניפרד עידו."

"גם אני לא, תירגע, לא קרה כלום, ולא סיננתי אותך, סתם נגמרה לי הבטרייה, נו, די לבכות, אז רבנו קצת, קורה לכל אחד, וסך הכל אתה צודק לגמרי."

"כן, אני יודע, אבל לא הייתי צריך לאיים עליך ככה."

"זה נכון, אבל זו לא סיבה לבכות. נו, תירגע, הכל בסדר, הנה, תראה, קניתי לך גרביים, היו במבצע, וגם קניתי נעלים כמו שאמרת לי, ולא תאמין את מי ראיתי בקניון... אתה שומע? ראיתי פתאום את..."

"רק רגע עידו." הפסיק אותי יובל שנשאר שווה נפש ומשועשע, "לצערי אני חייב לרוץ לענייני, ועל כל ההרפתקאות שלך בקניון אני אשמע בהזדמנות אחרת." גיחך אלי, נפרד מאיתנו לשלום בחיבה רבה, והסתלק, מניח לי להרגיע ולפייס בכוחות עצמי את אלמוג, ואחר כך לספר לו על הפגישה המופלאה שלי עם דולב.

"אני לא מבין למה אתה חושב שאם דולב התחרפן וחזר בתשובה זה אומר שהוא הומו." סירב אלמוג להתפעל מהתובנות שלי, "או שאולי נעים לך לחשוב ככה בגלל הקראש שיש לך עליו?" צמצם לעומתי את עיניו בחשדנות.

"אין לי שום קראש עליו." הכחשתי, "היה לי פעם, אבל עבר לי לגמרי. אני אתך עכשיו, ובסוף השבוע הזה אני מתכוון לנסוע להורי ולספר להם עלי... עלינו, ודי, להפסיק עם השקרים והעמדת הפנים ולחיות מחוץ לארון."

"באמת?" זרחו פניו של אלמוג, "אתה בטוח? רוצה שאני אבוא אתך?"

"אה... זה יהיה נחמד, אבל מצד שני אלמוג, אולי כדאי שניתן להם זמן לעכל את הידיעה הזו לפני שאני אפגיש אותם אתך, בסדר?"

"בסדר." הסכים אלמוג אחרי הרהור קצר, "ומתי תספר לדוד שלך?"

"לא יודע, אני אתייעץ קודם עם הורי ואז נראה."

"ואם הדוד שלך יסרב לתת לך עבודה בגלל שיש לו איזה סלידה איומה מהומואים? מה נעשה אז?"

"לא יודע, אני לא מאמין שזה יקרה, הוא מאוד מחבב אותי, אנחנו מסתדרים מצוין. ועד היום אף פעם לא שמעתי ממנו הערה הומופובית. דוד אלי מאמין ב'חיה ותן לחיות' וכל מה שמעניין אותו זו העבודה שלו וספורט, בעיקר כדור רגל, בעצם..." נזכרתי פתאום, "אתה זוכר שהיה פעם שחקן אחד שהאוהדים של הקבוצה השנייה צעקו שהוא הומו? דוד אלי רתח מכעס על ההתנהגות הלא ספורטיבית הזו, וגם כשיש הערות גזעניות נגד ערבים או כושים מצד האוהדים הוא תמיד מתעצבן נורא. הוא אמר פעם שמבחינתו השחקן יכול להיות מוסלמי, שחור והומו, ואפילו גמד, כל זמן שהוא יודע לשחק זה בסדר גמור מצידו."

"יופי, אני מקווה שהכלל הזה יתפוס מבחינתו גם מחוץ למגרש כי ממש לא מתחשק לי לגור אצל ההורים, אני מעדיף לגור אתך."

"גם אני." הושטתי לו את זרועותיי, ושנינו התחבקנו והתנשקנו, ומשם הגענו באופן טבעי למיטה, ורק אחר כך, אחרי שנרגענו, נזכרתי לשאול למה הוא הזעיק את האקס שלו.

"כי נורא נלחצתי והייתי צריך מישהו לדבר איתו, והוא הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב חוץ ממך, אנחנו כבר לא בני זוג, אבל הוא עדיין חבר שלי, למה אתה שואל? אתה מקנא?"

"לא, מה פתאום? אני לא קנאי, בכלל לא, אבל איכשהו היה לי הרושם שנפרדתם די בקרירות, הוא לא התפלא שהתקשרת אליו פתאום?"

"לא התקשרתי פתאום." הסמיק אלמוג, "למעשה, מאז שהוא התחתן אנחנו מדברים מידי פעם, ואפילו נפגשים פה ושם באוניברסיטה. הוא עובד שם קצת ולפעמים אנחנו שותים יחד קפה."

"יופי, עדיף לשמור על יחסים טובים עם אקסים." התאמצתי להפגין רוחב דעת ופרגון,  "לא שיש לי הרבה ניסיון בעניין, אבל נראה לי די קטנוני לנתק לגמרי קשר עם בן אדם שפעם אהבת, אלא אם כן הוא עשה משהו באמת נוראי."

"מה נחשב בעיניך נוראי?" שאל אלמוג.

"אה... בגידה אני מניח, וזה מזכיר לי, למה בעצם נפרדתם?"

אלמוג נע באי נוחות, "זה פשוט לא התאים יותר ו... אה..." עיניו התחמקו מעיני, והיה ברור שהוא משקר וחש מאוד לא טוב בגלל זה.

"או. קי." אמרתי בקרירות, "מה שתגיד, אם לא מתחשק לך לפרט אז לא."

"אל תהיה כזה." הסמיק אלמוג, "זו לא הייתה רק אשמתי, אני מודה שטעיתי והייתי יכול להתנהג אחרת, אבל... אבל..."

"אבל מה? מה עשית?"

"בגדתי בו, אבל רק בגלל שהוא כמעט לא רצה יותר סקס, והוא לא הסכים לדבר איתי ו... הייתי קצת שיכור, וזה פשוט קרה, ואחר כך הוא כל כך כעס עלי, הוא זרק אותי מיד, לא עזרו ההסברים וההתנצלויות."

"כמה זמן הייתם יחד?"

"ארבע וחצי שנים, נפגשנו עוד בצבא, ובהתחלה זה היה פשוט נפלא, אבל אחרי שלא האריכו לו את החוזה בצבא הוא היה מובטל כמעט שנה, והוא נכנס למין דיכאון כזה... הוא לא דיבר איתי כמעט, ולא היה יותר סקס ו... ניסיתי לתמוך בו, אבל בסוף... אני לא גאה במה שעשיתי, אבל דברים כאלה קורים. חבל שהוא לקח את זה כל כך קשה."

"איך זה נודע לו?"

"הבחור השני נדלק עלי קשה ונפגע מאוד שסירבתי לעוד פגישה. כדי לנקום בי הוא התקשר ליובל וסיפר לו. יובל סגר לו את הטלפון בפרצוף ולקח לו שבוע לספר לי שהוא יודע, אולי היה עדיף אם הייתי משקר ואומר שזה לא קרה, וההוא סתם מנסה לסכסך, אבל אני לא מסוגל לשקר לו בפרצוף, וגם ככה הרגשתי כל כך אשם..." פניו של אלמוג התעוותו כאילו התאפק לא לפרוץ בבכי. "כל הלילה ניסיתי להסביר, להתנצל ולפייס, אבל שום דבר לא עזר, הוא התעקש שניפרד ופשוט הסתלק. כמה ימים אחר כך הוא מצא עבודה חדשה ואחרי שהוא פגש את חן ויצא מהדיכאון החיים שלו התהפכו לטובה." סיכם בעצב.

"טוב, ככה זה בחיים." ניסיתי לנחם אותו, "פעם אתה למעלה ופעם למטה. העיקר שאנחנו יחד עכשיו וטוב לנו, נכון?"

אלמוג הנהן, "כן העיקר שאנחנו יחד." חזר אחרי, "ואחרי שנעבור לצפון ונתחיל לעבוד יהיה עוד יותר טוב."

למרות הניסיון להיות אופטימי ואמיץ התקשיתי מאוד לעמוד באומץ מול הורי ולהגיד להם את האמת, והעובדה שדווקא באותו יום שישי הוזמנו גם דוד אלי ודודה עליזה לארוחת ליל שבת המסורתית לא הועילה כלל.

הצלחתי להחמיץ בעקביות כל הזדמנות לדבר עם הורי, ואחר כך, כשהחלה הארוחה וגם אחותי ובעלה הצטרפו, וגיסי הפטפטן השתלט על השיחה התחלתי להשלים עם העובדה שהיום זה לא יקרה, אבל אז פנה אלי דוד אלי ושאל מתי אני מגיע סוף סוף לקריות ואם אני רוצה שהוא יחפש לי בינתיים דירה להשכרה.

אמרתי שאני אגיע בעוד חודש, מיד עם סיום הבחינות, וכן, אני אשמח מאוד אם הוא יתחיל להתעניין בשבילי בנוגע לדירה. "דירה לבודד, או שאולי תביא איתך מישהי?" קרץ לי דוד אלי בחביבות, "בחור יפה כמוך, לא הגיע הזמן שתמצא לך שותפה לחיים?"

נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא, והצהרתי שבהחלט הגיע הזמן, ולמעשה אני כבר לא לבד מזה כמה חודשים.

"באמת?" הזדקפה אימא בעניין רב, "מי זו? למה אתה לא מביא אותה שגם אנחנו נכיר אותה?"

"זה לא היא אימא, זה הוא, אני חי עם בחור, שמו אלמוג." הוספתי, רואה בצער איך החיוך השמח שלה קופא על פניה העגלגלים, הטובים, ובמקביל פניו של אבא מתאבנות מרוב תדהמה.

היציאה האמיצה שלי מהארון התקבלה בשתיקה המומה שתלתה שניות ממושכות מעל שולחן האוכל, "אמרתי לכם." הפרה לבסוף אחותי את הדממה. אחותי היא אחת שנהנית מאוד להכריז – אמרתי לכם! אבל הפעם היא לא נשמעה חוגגת כרגיל, ועיניה לא ברקו כמו תמיד בשמחת ניצחון.

"אתה בטוח?" שאל אבא לבסוף, מביט בי בעצב שקרע את ליבי.

הנהנתי, "כן אבא, אני בטוח."

"זה לא בגלל העדי הזו ששברה לך את הלב?" התפרצה אימא.

"לא אימא, אני ועדי... היא רק הייתה חברה טובה, זה הכל, אני הומו, תמיד הייתי כזה, מאז שאני זוכר את עצמי רק בנים מעניינים אותי."

"אבל למה לא אמרת כלום עד עכשיו?" מחתה אימא.

"כי הוא פחד, כי הוא לא רצה לצער אתכם, ולפי איך שאתם מתנפלים עליו אפשר להבין אותו." התערב דוד אלי, הניח יד על זרועי וחייך אלי בעידוד.

"מי זה האלמוג הזה? מה הוא עושה בחיים?" שאלה אימא אחרי שהתאוששה מעט.

"הוא מסיים תואר שני בפסיכולוגיה, ההורים שלו גרים בקריות, והוא רוצה לעבור לגור לידם."

"יפה מצידו, הם יודעים עליו?"

"כן, בטח."

"כבר פגשת אותם?" שאלה אימא ועוד לפני שעניתי כבר התכווצו גבותיה בעלבון.

"לא, עוד לא, אני... לא רצינו למהר, קודם רצינו להיות בטוחים שזה רציני."

"ועכשיו אתם בטוחים?" שאלה אחותי, מעט בלעג.

"עד כמה שאפשר להיות בטוח בנושאים כאלה." עניתי לה במתינות, "גם לך ולדודו לקח המון זמן עד שהחלטתם להתחתן." הזכרתי לה.

"אז מה, אתם הולכים להתחתן?" שאל אבא ועיניו התרחבו בשמץ בעתה.

"לא יודע, לא חושב, אנחנו... עד היום היינו סטודנטים והיינו נורא עסוקים בלימודים ובעבודה, אלמוג עבד כמלצר, ככה פגשתי אותו, הוא באמת בחור נחמד מאוד, אתם תחבבו אותו, אני בטוח, וזה מזכיר לי, פגשתי לפני כמה ימים את דולב, ולא תאמינו מה הוא עושה היום..." בניסיון להסב את נושא השיחה ממני ומחיי סיפרתי להם את הסיפור על דולב שנעשה במפתיע דוס, ובישרתי להם שעדי בהיריון, ואחר כך יצאתי עם דוד אלי ודודה עליזה ללוות אותם למכונית שלהם, ומשם עשיתי סיבוב בשכונה כדי להוריד את האוכל, ועד שחזרתי גם אחותי וגיסי הסתלקו, תודה לאל, ואבא כבר נמנם על כורסת הטלוויזיה, ואם לא אימא שארבה לי בפתח המטבח אולי הייתי מצליח להגיע בשלום למיטה, אבל אימא משכה אותי חזרה למטבח, וחקרה אותי שתי וערב במשך שעה שלמה, שואלת שוב ושוב אם אני בטוח, ואם אולי בכל זאת... ויכול להיות שזה רק שלב בחיים, ואולי רק נדמה לי, ולמה שלא אנסה ללכת לראות מישהו, לדבר עם מישהו ש...

"לא אימא, זה מה שאני ודי, תאמיני לי, הייתי מעדיף לא להיות כזה, אבל אין מה לעשות, אי אפשר לשנות דבר כזה, אבל באמת, חוץ מזה אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי קודם, אני עדיין עידו, הבן שלך, שום דבר לא השתנה בי.

"כן, חוץ מזה שאף פעם לא יהיו לי נכדים ממך." העירה אימא בעצב.

"בימינו גם זה לא בטוח, אולי אני אמצא מישהי שתרצה לעשות איתי ילד, אולי איזה לסבית? זה די נפוץ כיום, אלמוג מאוד בעד, הוא חולם להיות יום אחד אבא."

"לעשות ילד עם לסבית? נו, שוין." העוותה אימא את פניה בפקפוק, אבל בכל זאת נישקה על לחיי ואיחלה לי לילה טוב, ואחר כך הלכה להעיר את אבא כדי שילך לישון במיטה. 

כמה חודשים אחר כך כבר היינו אני ואלמוג מסודרים בדירה קטנה ונחמדה, לא רחוק ממקום העבודה של אלמוג שהתקבל לעבודה מעולה בתור יועץ בתיכון.

אני השתלבתי בטבעיות ובלי בעיות בבית המלאכה של דוד אלי, כל יום שישי שני הלכנו לאכול אצל ההורים הנחמדים של אלמוג שהתנהגו איתי כמו אל עוד בן, ובשבתות היינו מבקרים פעם בשבועיים שלושה אצל הורי, שאחרי המבוכה הראשונית הצליחו להתרגל לאלמוג ואפילו לחבב אותו - אין ספק החיים מחוץ לארון היו מוצלחים הרבה יותר מאשר בתוכו.

מאז שהתחלנו לעבוד היה לנו יותר כסף ויותר זמן פנוי, ואחרי שסיימנו לסדר את הדירה לטעמנו התחלנו לבזבז כסף על עצמו - יצאנו לבילויים, הלכנו לטיולים, וקפצנו מידי פעם לתל אביב כדי להיפגש עם חברים ותיקים ולחגוג אתם במסיבות ובמועדונים.

והנה, ערב אחד, כשהלכנו לרקוד עם יובל, האקס של אלמוג, ועם חן, בן זוגו שהוא הקפיד לכנות בעלי, פגשנו פתאום את דולב, מפזז במרץ על רחבת הריקודים, כולו חיוכים ושמחת חיים.

הוא שוב היה לבוש בג'ינס, מגולח למשעי ויפה בדיוק כמו תמיד, ואולי אפילו יותר, ואף גבר בסביבה לא הצליח להתעלם מגופו החטוב כשהוא פשט מעליו את חולצתו וניגב בה את הזיעה שנגרה על חזהו השרירי והחלק.

"תראו איזה גבר מדהים." נאנח חן, שגם הוא היה יפיוף לא קטן, "איזה פטמות..." גנח, שיכור מעט, וחייך חיוך חרמני, "מה לא הייתי נותן כדי ל..."

יובל הרעים פנים ומרפק באכזריות את בעלו, ובדיוק אז דולב הבחין בי, בוהה בו כלא מאמין למראה עיני, וזינק לעברי בשמחה, "עידו! אח שלי!" צעק, וכרך את זרועותיו סביבי, "אני לא מאמין שמצאתי אותך שוב, אתה לא יודע כמה התגעגעתי אליך אחי!" הכריז, מסטול לגמרי, אחז בעורפי ודחף את לשונו לפי. 

כל כך הרבה שנים ערגתי לקבל ממנו נשיקה, והנה, דווקא כשזה קרה סוף סוף היה עלי להדוף אותו מעלי במהירות. אפילו מלאך משמים היה חש אכזבה, ואני לצערי רחוק מאוד מלהיות מלאך, אני רק בשר ודם מבולבל מאוד.

אלמוג דווקא גילה איפוק ואצילות נפש, והמשיך לחייך, מתעלם בשלווה מהתקרית הקטנה, מעמיד פנים שכל העניין לא מטריד אותו כלל, לרגע כמעט שהאמנתי להצגה שהוא הציג בפני האקס שלו ובן זוגו, אבל איתי הוא לא טרח להעמיד פנים, ומיד אחרי שחן ויובל הצליחו לפתות את דולב השיכור לבוא ולרקוד אתם בשלישייה ריקוד נועז בחצי ערום - שאיים להפוך לערום מלא - הוא החמיץ פנים, רטן שהם מתנהגים בצורה מכוערת ומגעילה, והוא רוצה הביתה, ומיד.

הסבתי את מבטי מהחבורה הנועזת שהתנהגה כאילו שלשתם מככבים באחת מהסצנות היותר פרועות ב'הכי גאים שיש' ואמרתי לעצמי שהצמרמורת הזו שמרעידה אותי היא בטח סימן לשפעת שעומדת להתרגש עלי, רק נדמה לי שאני חרמן ומתרגש מהוולגריות הבוטה הזו. הם מתנהגים כמו פראים מסוממים וטירוף לקנא בהם ולרצות להצטרף, ההשתוללות הזו מסוכנת, עדיף שאנהג בתבונה ואסתלק עם אלמוג לדירתם של חן ויובל, שם תכננו ללון באותו לילה.

"יאללה, בוא נעוף מפה, החבר'ה האלה מגזימים, יותר טוב שנסתלק לפני שהמשטרה תגיע ותגלה אצלם סמים או משהו." אחזתי בכתפו של אלמוג שנעתר לי ברצון, ויצאתי איתו למגרש החנייה.

"אתה בטוח שאתה רוצה ללכת?" שאל אלמוג בעוד אחת המוניות שהסתובבו סביב המועדון גולשת לאיטה לעברנו, מסנוורת אותנו באורות צהובים.

"כן, בטח, לא ראית מה קורה שם? סדום ועמורה ממש, אני בטוח שרוב החבר'ה הגיעו מתודלקים עוד מהבית, לא מתאים לי, ראיתי שם יותר מידי סמים ושתייה, לדעתי העסק הזה הולך להיגמר רע." ניבאתי שחורות, "אני לא אתפלא אם חלק מהם יגיעו לבית חולים, ככה מסתבכים בצרות, וחוטפים איידס." הצהרתי, חש סיפוק צדקני כשתיארתי לעצמי איזה כאב ראש יהיה להם בבוקר.

"כן, אתה צודק, אני באמת לא יודע מה קורה עם יובל בזמן האחרון, הוא לא היה כזה כשרק נפגשנו, אני חושב שחן משפיע עליו לרעה, אבל בכל זאת..." אלמוג סקר את פני בעיון, "לא בא לך לנסות לפחות פעם אחת?" חקר.

"לא, מה פתאום? לא בא לי ודי." הפסקתי אותו בתוקף שנועד להשתיק גם אותו, וגם את הקולות המפתים האלה שצעקו בתוכי שאני עוד צעיר, וחיים רק פעם אחת, ודולב כל כך יפה, ואם אלך ממנו עכשיו מי יודע מתי אזכה שוב לראות אותו ככה, או בכלל.

אלמוג פתח את דלת המונית ונכנס, ואני נכנסתי אחריו, סוגר בטריקה את הדלת על המהומה הצרחנית שרעמה בחוץ.

זהו, המאבק נגמר, והטובים נצחו, אמרתי לעצמי. "אני יודע שיובל חבר שלך והכל אלמוג, ואין לי שום בעיה לשמור איתו על קשר, אבל אני לא חושב שכדאי שנבוא עוד פעם למועדון הזה." אמרתי לבן זוגי אחרי שהתארגנו לשינה, מתכרבלים לנו בנוחיות על הספה הכפולה שיובל העמיד לרשותנו.

"אתה צודק, יש מספיק דברים מעניינים שאפשר לעשות בעיר גם בלי לסכן את הבריאות ואת השמיעה, יש הצגות טובות ומוזיאונים וטיולים... שנינו כבר לא ילדים, אנחנו יכולים לבלות יפה מאוד גם בלי כל הבלגנים האלה." הסכים אלמוג וכיבה את האור.

שכבנו בחשכה, מביטים בתקרה שאורות המכוניות שחלפו בכביש הסמוך ציירו עליה צללים ושתקנו. לא ידעתי על מה אלמוג חושב, אבל אני חשבתי על דולב, על הטעם של פיו וריח גופו המזיע כשנצמד אלי, על הצליל השמח והמופתע של קולו כשהבחין בי פתאום, ושאלתי את עצמי מה היה קורה ביני לבינו אם הייתי לבד, בלי אלמוג...

"זה כאילו שיש בך שני אנשים." אמר אלמוג פתאום בקול מפוכח, עצוב מעט.

"מה, על מה אתה מדבר?" הסתובבתי אליו, מרגיש שהוא מאוכזב ממני משום מה, ואולי אני הייתי מאוכזב מעצמי?

"עליך עידו, על המאבק הזה שיש בך בין הבן אדם שאתה חושב שאתה צריך להיות, ובין הבן אדם שאתה באמת."

"אני לא מבין, מה אתה רוצה ממני, על איזה בן אדם אתה מדבר, ומאין לך בכלל מה אני רוצה באמת?" התגוננתי, "זה שלמדת פסיכולוגיה לא אומר שאתה קורא את המחשבות שלי." הוספתי בטינה.

"אין לזה שום קשר לפסיכולוגיה, באותה מידה יכולתי להיות מורה לתנ"ך, או מתכנת מחשבים." ענה אלמוג ברוך.

"חבל שאתה לא מתכנת מחשבים, אולי היית מרוויח קצת יותר כסף." עקצתי אותו, מנסה להסב את נושא השיחה לעניינים מוכרים ובטוחים יותר.

"מחשבים משעממים אותי, אני מעדיף לעזור לבני אדם." השיב אלמוג, מעט בקוצר רוח.

"וקריאת מחשבות בטח תועיל לך מאוד בתחום הזה." חייכתי, והתחלתי ללטף את כתפו החלקה, מחליק ממנה בעדינות לפלומה הרכה שכיסתה את החזה שלו.

הוא תפס את פרק ידי בכפו העדינה והניח את ידי על לחיו, ואז הבחנתי שפניו רטובות מדמעות, "אני לא קורא מחשבות של אף אחד, אפילו לא את שלך, אבל אני אוהב אותך עידו, וראיתי את הפנים שלך כשהוא חיבק אותך..."

רק אז קלטתי כמה הוא היה נסער ואומלל, אלמוג המסכן, הוא באמת אהב אותי, ולא עזר מה אמרתי וכמה התאמצתי להוכיח לו שגם אני אוהב אותו, לא הצלחתי לטעת בו ביטחון בכנותי.

אם הוא היה עושה לי סצנת קנאה, צועק, משליך צלחות ומשתולל אולי היה לי סיכוי, אבל איך אפשר להתווכח עם בן אדם שמסתגר בשקט בתוך עצמו בניסיון להסתיר ממך שליבו נשבר?

באותו לילה מר ונמהר הוא סיפר לי באיזה נסיבות נפגשו חן ויובל, "אחרי שנפרדתי מיובל החלטתי שהפעם אני מחפש בן זוג בצורה נבונה יותר, לא קופץ ממיטה למיטה, ורץ מסטוץ אחד לשני אלא מכיר קודם את הבחור ואז מחליט. נפגשתי איתו באטרף ואחרי שהחלפנו תמונות הזמנתי אותו לדייט. הלכנו לסרט ומשם לבית קפה, היה מאוד מוצלח עד שיובל הופיע פתאום עם אחת מהחברות הלסביות שלו. אם לא הוא אולי הייתי מפר את הכלל שקבעתי לעצמי וזורם עם חן למיטה עוד בפגישה הראשונה, אבל ברגע שיובל הצטרף אלינו עם החברה שלו..." אלמוג נאנח, "בסוף הדייט ליוויתי אותה הביתה כי יובל הסתלק עם חן."

"טוב, דברים כאלה קורים לפעמים." ניסיתי לנחם אותו, "אולי זה רק לטובה, הנה, פגשת אותי ו... תגיד, אתה עדיין מאוהב ביובל?"

אלמוג לא אהב את השאלה שלי, אבל הוא לא היה הטיפוס שיתחמק משאלה ישירה, ולמרות אי הנוחות שחש ניסה לענות לי בכנות, זה לא כל כך הצליח לו. "כן, לא... לא יודע, אולי, למה אתה שואל שאלות מרגיזות כאלה? מה אתך? אתה עדיין מאוהב בדולב?"

"אהה... אני... אני אתך עכשיו אלמוג, ואתה איתי, טוב לך איתי, נכון? אז למה לסבך הכל בגלל מסיבה אחת אידיוטית? נכון, התרגשתי מאוד כשהוא הופיע פתאום, וזה שהוא נישק אותי אחרי שכל החיים שלו הוא התנהג כמו סטרייט... זה היה שוק לראות את דולב מתנהג כאילו הוא יצא מהחלומות הרטובים שלי, אבל אני לא שוכח שהוא היה מסטול, ושהוא מאוד מבולבל, ולא פלא, רק לפני שבועיים הוא עוד היה מחופש לדוס, ופתאום הוא נמצא בסצנה מתוך סדום ועמורה... לא פלא שהוא קצת... אבל אני מכיר אותו כבר המון שנים, הוא לא באמת כזה, דולב אולי נראה כמו כוסון, אבל בסך הכל הוא בחור טוב ולא טיפש בכלל, הוא דווקא בן אדם יציב ממשפחה טובה, אני בטוח שהוא יתגבר על השלב הזה ויחזור לעצמו, ראיתי את זה המון פעמים, בן אדם יוצא מהארון אחרי שנים של מאבקים ולבטים, ובהתחלה הוא קצת משתולל, עושה שטויות, אבל בסוף הוא נרגע, מתייצב, מתבגר קצת ואז פוגש מישהו שגורם לו להבין מה באמת חשוב בחיים, בדיוק כמו שקרה לי אתך."

"כן, אבל אתה לא השתוללת קודם." ציין אלמוג.

"בטח שכן, לא הכל אתה יודע עלי, פעם אפילו לקחתי מלצר אחד שפגשתי בחתונה של חברה למיטה, ואל תשאל איזה השתוללות פראית הלכה שם." גיחכתי.

"אם המלצר הזה לא הייתי אני עוד הייתי מאמין לך." גיחך אלמוג לשמע נאומי, ונראה מעט יותר מעודד, ואז נפתחה הדלת ודולב אמר, "שששש..." קולני ושיכור, ונתקל במשהו שנפל ברעש על הרצפה.

"כוססס..." קילל דולב, מה שגרר אחריו פרצי צחוק רמים מחן ומיובל. אחר כך שמענו את דלת חדר השינה נפתחת ואת קפיצי המיטה חורקים תחת משקלם של שלושת הבחורים השתויים והחרמנים שלא טרחו לסגור אחריהם את הדלת, והשאירו את האור דלוק.

אלמוג ואני שכבנו בשקט בחושך, מקשיבים לקולותיהם מזדיינים, צוחקים, גונחים, מתנשקים, ואפילו צועקים קצת. החדר שלנו היה בקצה השני של הדירה הקטנה, ולא יכולנו לראות יותר מידי, אבל שמענו הכל - זה נשמע כמו סרט פורנו ישראלי.

אני מודה, התחרמנתי מאוד, אבל אלמוג שהכיר בצורה אינטימית את הכוכב הראשי של האורגיה הקטנה שהתרחשה לא רחוק מאיתנו סבל מכל רגע. הוא התרחק ממני, התכווץ בפינת המיטה, חיבק את הכרית, ולקראת הסוף אפילו נשך אותה.

כל פעם שיובל גמר - פעם בפה של חן, ופעם בתחת של דולב, שנאנק כמו בחורה מיוחמת כשיובל חדר אליו וילל כשגמר – אלמוג נראה אומלל יותר.

חבל שלא שתיתי יותר לפני שברחנו מהמסיבה כמו שפנים, הרהרתי בזעף, וניסיתי לחבק את אלמוג שהדף אותי מעליו, זינק מהמיטה וסגר את דלת חדר השינה בטריקת מחאה רועמת. זה לא עזר, השלושה היו שקועים כל כך בעצמם עד שלא שמעו בכלל את הרעש שהוא עשה, או שאולי כן שמעו ולא היה אכפת להם?

לא יודע, ולא הייתה לי הזדמנות לשאול. אחרי שהם סיימו סוף סוף הם נרדמו, ובסופו של דבר נרדמנו גם אנחנו, כל אחד בפינתו, אבל כשהתעוררנו בבוקר שוב היינו חבוקים בתנוחת הכפיות הרגילה שלנו - אני מחבק את אלמוג, ששכב על צידו, וזקפת הבוקר המנומנמת שלי מתחפרת בין פלחי ישבנו הרכים.

הוא גנח במחאה כשעליתי עליו והתחככתי בו, אבל שתק, ואפילו הניח לי לאחוז באברו ולשפשף אותו בתנועות קצובות כמו שידעתי שהוא אוהב. גמרנו יחד, פרי תרגול ממושך, אבל במקום להתכרבל בזרועותיי ולהמשיך לנמנם כמנהגנו בבוקר שבת הוא זינק מהמיטה, והאיץ בי לקום גם כן.

"אבל מה בוער?" מחיתי, "כולם עוד ישנים."

"בדיוק, ואני רוצה להסתלק מפה לפני שהם יקומו." אמר אלמוג, וכיווץ את פיו באורח שהבליט את דמיונו לאימו - מנהלת בית ספר תיכון תקיפה שנשארה נעימת הליכות כל זמן שכולם עשו כרצונה, אבל בכל פעם שמישהו ניסה להתנגד לדעותיה היא הפגינה אופי נחוש כפלדה, ואלמוג טען תמיד בבדיחות הדעת שנס נעשה לעולם שאימו לא גמרה בדעתה להשתלט עליו, כי אם הייתה רוצה בכך אין ספק שהייתה מצליחה.

בדרך כלל אלמוג היה בחור נוח ורך דיבור, אבל כבר למדתי שכשהוא נעשה דומה פתאום לאימא שלו מוטב שאמהר ואציית לו, או שזה יגמר בבכי, שלי, לא שלו, ולכן קמתי במהירות, התגנבתי לשירותים, סיימתי שם חיש קל את ענייני, ועד מהרה ירדנו אני ואלמוג ומעט החפצים שלקחנו איתנו במעלית לקומת החנייה, שם השארנו את המכונית שלנו, ועוד לפני שהתחילה תנועה כבדה לזרום ברחובות המנומנמים כבר היינו בדרך הביתה.