עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. תום

פגשתי את סמי ממש מזמן, הייתי אז בחור צעיר מאוד, גרתי עם מישהו בשם גיא שמאוד אהב אותי ואני עשיתי כמיטב יכולתי לאהוב אותו באותה מידה. לא הייתה שום סיבה שלא נהיה מאוד מאושרים יחד אבל עובדה שלא הייתי מאושר איתו. לא יודע למה כי גיא היה ממש נחמד, הוא נראה טוב, אהב אותי והתייחס אלי בנדיבות ובהגינות, נכון זה נגמר במכות, אבל הן הגיעו לי ואף פעם לא כעסתי עליו באמת שהחטיף לי. המסכן נבהל עוד יותר ממני ואפילו התנצל... עשיתי לו טובה שעזבתי אותו אם כי לקח לו כמה זמן עד שהוא הבין את זה.
גיא, למרות כל מעלותיו, היה פשוט צעיר מידי בשבילי, בסתר ליבי תמיד ידעתי את זה וידעתי שאני נמשך לגברים מבוגרים, ככה זה אצלי, זה התחיל עוד כשהייתי תלמיד תיכון, ובני אדם לא באמת משתנים, ולא שלא ניסיתי, כשהייתי בצבא ניסיתי הכל, אפילו בנות, ותמיד חזרתי בסופו של דבר לגברים בגיל של אבא שלי, ואפילו מבוגרים יותר.
בגיל עשרים ושתיים הייתי סטודנט, ועבדתי כמלצר באיזה מסעדה על שפת הים בהרצליה ושם פגשתי את סמי. ברגע שראיתי אותו ידעתי שזהו זה, אני לא יכול יותר להעמיד פנים שאני אוהב את גיא, ואני חייב, פשוט חייב, להיות עם הגבר המדהים הזה.
הרכילות בין המלצרים אמרה שהוא גרוש, ובהחלט בעניין של גברים, וזו הסיבה שהוא התגרש, כי לאשתו נמאס מהרכילות. בשבילי זה היה מספיק כדי להחליף מהר שולחנות כך שאוכל להגיש לו ולבחון אותו מקרוב. נכון הם הוסיפו גם שהוא במצב כלכלי מצוין ואפילו אחרי שויתר על חלק נכבד מהרכוש לטובת אשתו הוא מסודר טוב, אבל זה כבר פחות עניין אותי ולא זו הסיבה שנדלקתי עליו.
למזלי הוא הגיע למסעדה כמעט כל יום לאכול צהריים ואני מיהרתי ומיניתי את עצמי למלצר האישי שלו ודי מהר רמזתי לו שאני רוצה להיות יותר מזה. הייתי אז בחור יפה ודי חצוף, ולמרות גילי לא הייתי ביישן ובטח שלא תמים. סמי הבין מיד מה רצוני, אבל לא היה מעוניין, מה שהגביר את נחישותי. בהתחלה הוא צחק עלי, לא התייחס, התעלם וכשהמשכתי להתעקש הוא אפילו כעס קצת, נזף ודיבר בגסות, אמר שאני מטריד אותו ושהוא לא מתרשם מהיופי שלי ומהגיל שלי, אני מציק לו ואם לא אפסיק הוא יפנה לאחמ"ש שלי ויתלונן.
"תתלונן לא אכפת לי, אני בין כה וכה מתכוון להתפטר, ממחר לא תראה אותי יותר." איימתי כמו ילד – אז עוד באמת הייתי רק ילד - וברחתי לשירותי הצוות לבכות.
הרגשתי כל כך מושפל ועצוב, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, לחשוק בו לדמיין אותי איתו. דווקא בגלל שהוא לא היה מעוניין פיתחתי כלפיו מעין אובססיה, ואפילו הכנתי את השטח ודיברתי עם גיא על רצוני ביחסים פתוחים.
גיא כעס ונפגע מאוד, אבל לא היה לי אכפת,  יכולתי לראות רק אותו, והנה הוא דוחה אותי כאילו אני סתם אפס קטן.
אתה סתם אפס קטן וטיפש אמרתי לעצמי, התיישבתי על האסלה הסגורה ויללתי מרוב אכזבה ובושה, ופתאום דפיקה בדלת וקולו של סמי, רך יותר ומעט מודאג, שואל אם אני בסדר.
בחיים לא הייתי כל כך מופתע, לא תיארתי לעצמי שהוא יטרח לקום וללכת אחרי, ואיך הוא ידע שאני פה, בשירותי הצוות שנחבאו מאחורי הלוקרים החלודים והצרים מידי שסיפק לנו בעל הבית שטיפח את המסעדה אבל התקמצן על נוחות העובדים?
"אני בסדר." אמרתי וקינחתי מהר את האף, תוהה אם אני נראה כל כך רע כמו שאני מרגיש, "אל תדאג לי."
"אל תגיד לי מה לעשות." נזף סמי בסמכותיות חביבה שגרמה לברכי לרעוד, והורה לי לפתוח מיד את הדלת. סמי היה טיפוס כזה שחילק תמיד הוראות לכול העולם, וכולם תמיד צייתו כמובן, גם אני, בעיקר אני, ולכן פתחתי לו כמובן ונעמדתי מולו עם הסינור המטופש שלא הסרתי עדיין, עיני אדומות ואפי נפוח, נראה כמו סינדרלה פתטית במיוחד.
"תראה אותך, תראה איזה פרצוף יש לך." הביט בי סמי במבט ביקורתי, "בן כמה אתה בכלל ילד?"
"בן... בן כמעט עשרים ושלוש."
"ומתנהג כמו ילד מפונק בן שלוש, עוד מעט תשכב על הרצפה ותצרח, אני לא סובל שעושים לי סצנות, לא מוכן לקבל את זה מאף אחד, אפילו לא מילדים קטנים."
"אני לא ילד קטן." מחיתי וחישקתי את שפתי שרעדו קצת. כל כך רציתי אותו, גיא אף פעם לא הצליח לגרום לי להרגיש ככה, ככל שהוא היה יותר קפדן וביקורתי ככה רציתי אותו יותר.
"לך תשטוף את הפנים ותסתדר קצת, מתי נגמרת לך המשמרת?"
"בעוד כמה דקות, בעצם כבר נגמרה."
"נו, לפחות זה." הוא דחף כרטיס ביקור לתוך כיס חולצתי וטפח בעדינות על לחיי, "תתקשר אלי בהזדמנות, אבל תזכור, אני בן חמישים וארבע, כמעט חמישים וחמש, ואחרי שהייתי נשוי כמעט שלושים שנה אין לי סבלנות לשטויות, אתה מבין ילד?"
הנהנתי וטסתי החוצה, העברתי את המשמרת שלי במהירות שיא לדפי שלא הבינה מה בוער לי כל כך וירדתי בחיפזון במדרגות האחוריות - אסור היה לנו לרדת בקדמיות - לחוץ למצוא פינה שקטה ולהתקשר אליו. לא היה צורך בזה כי הוא המתין לי במגרש החנייה, יושב בסבלנות בג'יפ השחור הקטן שלו ומביט החוצה מבעד לחלון. העיניים שלנו נפגשו ולמרות רצוני להיראות בוגר ורציני הרגשתי שחיוך ענקי מתפשט על פני. הוא הביט בי במבט מופתע ואז חייך אלי בחזרה, וככה זה התחיל.
הרבה פעמים כשנדלקים קשות על מישהו ומפתחים כלפיו אובססיה הכל נגמר ברגע שמגיעים איתו למיטה. קשה מאוד להגשים פנטזיה ולהמשיך להיות מאושר ומרוצה אחר כך אבל איתו זה הצליח. הוא פשוט היה מושלם, אהבתי בו כל דבר ורק אחרי הסקס איתו הבנתי שלאורך כל השנה עם גיא פשוט ישנתי. סמי העיר אותי ואני לא התכוונתי לחזור לישון שוב, מצאתי את הגבר שלי ולא התכוונתי לעזוב אותו יותר לעולם.
אני מניח שכולם, כולל גיא שאמור היה להכיר אותי טוב, חשבו שאני איתו כי יש לי איזה אינטרס כלכלי, או תסביך אבא או משהו, לא יודע, אולי הם צדקו, אבל מבחינתי זו הייתה אהבה מהרגע הראשון, ואני חושב שגם הוא... הוא גבר מהסוג הישן שלא משתפך ומדבר על רגשות, אבל אני אף פעם לא אשכח את ההבעה שעלתה על פניו כשראה אותי מוכה וחבול אחרי המריבה האחרונה עם גיא.
"מי עשה לך את זה? אני אהרוג אותו." הוא אמר וקם, כועס כמו שלא ראיתי אותו כועס אף פעם.
כשראיתי אותו ככה הודיתי לאלוהים שהוא לא יודע על גיא וחושב שאני סתם גר עם שותף סטרייט שלא יודע עלי.
מרוב פחד שיקרתי לו שמישהו שאני לא מכיר התחיל איתי באיזה פיצוציה, וכשסירבתי לו הוא עקב אחרי הביתה, תפס אותי בכניסה לדירה והכה אותי. התעקשתי שאני לא יודע מי זה היה, ואני לא זוכר איך הוא נראה, וכשהוא רצה שלפחות אגיד לו איפה נפגשתי איתו התחלתי לבכות והתחננתי שלא ילך ולא יעזוב אותי לבד.
למזלי זה עבד, הוא חיבק אותי, וניחם והרגיע ופינק, ולמחרת שאל, קצת בביישנות, מה דעתי לבוא לגור איתו עד שארגיש יותר טוב.
הסכמתי ויומיים אחר כך הלכנו יחד לקחת את החפצים שלי, לא לפני שבדקתי קודם שגיא לא נמצא, וזהו, מאז היינו יחד.
בהתחלה הוא עוד שאל מידי פעם אם אני לא חושב שמיציתי, והגיע הזמן שאעבור למישהו שקרוב יותר לגילי? כל פעם הייתי צריך להסביר לו מחדש שלא מיציתי, בכלל לא, אני מאושר איתו כמו שהוא מאושר איתי, אני אוהב רק אותו ואוהב אותו לנצח, ואין לו סיכוי להיפטר ממני, ובסוף הוא השלים והפסיק לשאול.

2. זקן טיפש ומאוהב
חמש השנים הראשונות עם סמי היו נפלאות, לא הרגשתי את פער הגילים, ולא הפריע לי שהוא מבוגר ממני בשלושים שנה. הוא היה בן זוג נדיב ואוהב, תמך בי ועודד אותי, והיה מלא מרץ ושמחת חיים הרבה יותר ממני.
אני, האמת, די עצלן, ותמיד מעדיף לשכב במקום לשבת, ולרוץ אני בכלל שונא. היה לי ממש טוב איתו גם במיטה וגם מחוץ לה, לצידו של סמי הרגשתי אהוב, מוגן ומפונק ואהבתי את זה מאוד.
הדבר היחיד שהטריד אותנו מעט היה היחס הקריר שקיבלנו מבני משפחתו של סמי, גם הורי לא קפצו מרוב שמחה שכשנודע להם שאני חי עם בן אדם בגילם, אבל הבנים שלו היו פשוט מגעילים, ולא הפסיקו לרמוז לסמי שאני חי איתו בגלל כספו ותקוותי לרשת אותו.
סמי השיב להם שהם מדברים שטויות ובצדק, הם קיבלו את העסק המשפחתי - בית מלאכה גדול ומשגשג לאריזות קרטון - וניהלו אותו יחד עם סמי, ואימא שלהם קיבלה את הבית הגדול שסמי בנה לה כשהם נישאו, וחיה שם עם בתם הבכורה, בעלה והנכדים. סמי ואני הסתפקנו בדירה קטנה ונחמדה, וחיינו בה יחד בשלום ובשלווה חיים צנועים ונעימים.
נכון, הדירה הייתה של סמי, אבל אני עבדתי והרווחתי כסף למחייתי. הרווח היחיד שהפקתי מהחיים איתו היו מגורים חינם בדירתו, דירה שניקיתי וסידרתי במו ידי בלי עזרה כמעט, ורשות לנהוג במכונית הקטנה והישנה שלו שהייתה רשומה על שמו. הוא העדיף לרכב על אופנוע, וטען תמיד שהאופנוע היקר שלו שווה יותר מהטרנטה, שאני אגב שילמתי על הדלק ועל הביטוח שלה וגם על התיקונים.
היה לנו חשבון בנק משותף להוצאות משק הבית שלנו ולכל אחד מאיתנו היה גם חשבון נפרד שעשה בו כרצונו. קניתי לעצמי לבד את הבגדים שלי, וקניתי לסמי מתנות בדיוק כמו שהוא קנה לי. היינו שותפים ובני זוג במלוא מובן המילה, טיפחנו יחד את החתול שלנו, וכמה אדניות תבלינים במרפסת ואף פעם לא רבנו על כסף. היינו מאושרים מאוד יחד עד שסמי התקשר אלי אחר צהרים מעונן אחד, ביקש שלא אדאג וסיפר לי שהייתה לו תאונה קטנה עם האופנוע והוא בבית חולים.
"קטנה?" נחרדתי, "כמה קטנה? אתה בסדר? מה קרה? איפה אתה? אני בא מיד!" עזבתי הכל ורצתי לבית החולים, מבוהל וחרד. אחרי כמה דקות של תעייה במסדרונות בית החולים מצאתי אותו, שוכב במיטה מכוסה בסדין ונראה די בסדר חוץ משריטה קטנה על המצח, ומין צווארון מרופד שעטף את צווארו.
"מה קרה? שברת משהו? איך אתה מרגיש?" התנפלתי עליו בשאלות, נסער ומודאג, והסרתי את הסדין שכיסה אותו, מגלה לרווחתי שהכל בסדר, כל אבריו נמצאים במקום, אין לו גבס ואין דם, וסמי מחייך אלי את חיוכו המוכר ופניו נראות מעט אפורות, אבל רגילות לגמרי חוץ מזה.
"הכל בסדר איתי חמוד, אל תדאג." מיהר להרגיע אותי, עוטף את ידי בכפותיו הגדולות והחזקות.
"איזה ידיים קרות יש לך." הופתעתי, ידיו של סמי היו תמיד חמות ומרגיעות, והנחתי שהן קרות עכשיו בגלל ההלם, "מה עם האופנוע?" חקרתי.
"טוטאל לוס." נאנח סמי, וחיוכו גווע.
"שטויות, כפרה האופנוע, העיקר שאתה בסדר." נישקתי את השריטה על מצחו ושאלתי איך זה קרה?
"אני לא יודע." ענה סמי, "חזרתי כמו תמיד מהעבודה ופתאום..." הוא שב וחייך חיוך מהוסס, "שכחתי." הודה, ועל פניו עלתה הבעה מבולבלת שהחרידה אותי.
"שכחת?" נדהמתי, "אבל..." ואז נכנס הרופא, פניו חמורות, נושא צרור דפים מבשר רעות והסביר לנו שסמי קיבל התקף לב קל תוך כדי נסיעה, ויש לו מזל ענקי שהוא עדיין חי.
"התקף לב? סמי? אבל חשבתי שאתה בריא לגמרי, אמרת שכל הבדיקות שלך יצאו מצוינות ושאתה בכושר של בחור צעיר." פניתי אל סמי שהשפיל את עיניו במבוכה והודה שהאמת... שבעצם...
"האמת היא שהוא לא נבדק כבר יותר מידי זמן, והזניח בצורה פושעת את בעיות לחץ הדם שלו." גילה לי הרופא, משפיל מבט אל הדפים שבידיו, "וזה שהוא לוקח ויאגרה..." הוסיף בנימה מעט מתנצלת.
"ויאגרה!" נדהמתי, מעולם לא עלה בדעתי שסמי... "ממתי אתה לוקח ויאגרה סמי?" פניתי אל בן זוגי שנראה נבוך ומושפל בצורה מעוררת רחמים.
"אולי כדאי שתנהלו את השיחה הזו לבד אחרי שאני אצא?" הציע הרופא שהיה נבוך עוד יותר מסמי, ועבר לסקירה ממושכת של מצבו הבריאותי של סמי שהיה סך הכל לא רע, חוץ מלחץ דם גבוה שהשפיע לרעה על ליבו, ולכן, הסביר הרופא, אסור לו בשום פנים ואופן להשתמש יותר בוויאגרה, והוא מתפלא איך הרופא שלו הרשה לו לקחת וויאגרה עם לחץ דם כזה?
סמי השפיל מבט ומלמל משהו לא ברור, והרופא נאנח והזכיר שוב שהוא מבקש בכל לשון של בקשה שסמי יתרחק מוויאגרה ומאופנועים, ויקפיד על בדיקות תקופתיות ולקיחת תרופות בצורה מסודרת.
אחרי שהרופא יצא השתררה ביני לסמי שתיקה לא נוחה. פתאום הבנתי שהוא שיקר לי והסתיר ממני דברים, ולראשונה מאז שהכרתי אותו איבדתי את בטחוני והרגשתי אבוד, מבוהל וחסר ישע.
"אני מצטער מאוד תומי." התנצל סמי, מפחיד אותי עוד יותר - עד היום הוא מעולם לא התנצל בפני, לא הייתה לו מעולם סיבה להתנצל.
"מתי התחיל העניין הזה עם הוויאגרה, ולמה לא סיפרת לי?"
"התחלתי לקחת וויאגרה לפני שלוש שנים בערך, קצת לפני שנסענו לטיול בוונציה, עוד קודם הרגשתי שכבר לא עומד לי כל כך טוב, וכל כך רציתי שיהיה לנו חופש רומנטי מפנק... קניתי אותה ממישהו... לא חשוב, השגתי כמה כדורים בלי מרשם כי פחדתי לאכזב אותך והתוצאה הייתה כל כך טובה עד שמאז לא הפסקתי." סיפר לי סמי והביט בי בצער, מבטי נפגש במבטו ושנינו חשבנו על אותה חופשה נפלאה, וכמה נהנו מהחדר המפנק במלון, נזכרתי איך צחקתי ממנו בגלל החרמנות שלו, מאושר לחוש כמה הוא להוט אחרי טענתי בבדיחות הדעת שכנראה חדרי מלון עושים לו את זה בגדול, אם רק הייתי יודע שהסיבה הייתה בעצם...
"אני באמת מצטער תום." לחש סמי שכאילו קרא את מחשבותיי.
הוא נראה אומלל ומבויש כל כך, ליבי כאב בשבילו, "נו, באמת, אתה יודע שאני לא עושה עניין גדול מסקס." מחיתי, "הוא לא כזה חשוב לי." קראתי בלהט שנועד לשכנע לא רק אותו אלא גם אותי.
סמי הביט בעיני וחייך בעצב, "הוא כן חשוב, אתה יכול לזלזל בו רק כי עד היום תמיד היה לך כמה סקס שרצית, אם אי פעם לא יהיה לך די סקס תבין עד כמה הוא חשוב." 
"בסדר, הוא חשוב, אבל אהבה חשובה יותר." התווכחתי
"נכון, אהבה חשובה, אבל בגילך היא לא שווה הרבה בלי סקס, ואל תעשה לי פרצוף מתחסד כזה תום, גם אני הייתי צעיר פעם, ואני עוד זוכר מה זה להיות כל כך חרמן עד שאתה הולך להתפוצץ, אם לא הייתי יכול להעמיד את הזין לפחות שלוש פעמים בשבוע לא היית נשאר איתי."
"זה ממש לא נכון." נעלבתי, "אני אתך כי אני אוהב אותך סמי, ולא בגלל הזין שלך." 
סמי ליטף את לחיי בעדינות, "אני יודע שאתה מאמין בזה חמוד, אבל אתה עוד לא בן שלושים ואני..." הוא נאנח, "אני זקן טיפש ומאוהב, כל כך פחדתי לאכזב אותך... לא לעמוד בציפיות שלך ממני."
"אתה בחיים לא תאכזב אותי סמי, אני אוהב אותך כל כך." חיבקתי אותו, הבטחתי לו שהוא עומד לגמרי מעל ומעבר לציפיות שלי, והשבעתי אותו שלא יגע יותר בוויאגרה.
"איך אני יכול? אתה לא מבין שבלי וויאגרה לא יהיה לנו סקס?"
"לא אכפת לי, הבריאות שלך חשובה יותר." פרצתי בבכי, "בבקשה סמי, תבטיח לי שתשמור על עצמך, אני כל כך פוחד שתמות."
"נו, די, אל תבכה, הכל יהיה בסדר." הבטיח לי סמי, ואז התפרצו פנימה בניו ונשותיהן וילדיהם, ואחריהם גם הבת והילדים שלה, ובמאסף גרושתו, ואני נדחקתי לאחור
הם הקימו סביבו מהומה שלמה, דרשו שהוא ילך לבית הבראה אחרי שישוחרר מבית החולים, ולא היססו להציע לו לעבור לדיור מוגן, אבל סמי צחק וסירב, התעקש שהוא בסדר ודרש שיניחו לי לשבת לצידו.
"אבל אבא, אתה חייב טיפול." יללה בתו שדמתה לאימא שלה יותר ויותר ככל שהתבגרה, "והבחור הזה..." היא העיפה לעברי מבט מלא תיעוב, "ברור שהוא לא יכול לטפל בך."
"תני לי להחליט על זה." פסק סמי בסמכותיות גברית שהערצתי אצלו תמיד, ולמרות שהיה חבול וכאוב מהתאונה ואחרי התקף לב השליט בקלות את רצונו על משפחתו, וכמה ימים אחר כך חזר איתי הביתה, לדירה שלנו, ומאז הכל היה כמעט כמו קודם, אבל רק כמעט.
למרות חששותיהם של בני משפחתו העוינים טיפלתי בסמי במסירות, והמשכתי לאהוב אותו בכל ליבי, משגיח עליו שיאכל בריא, וייקח תרופות, ינוח מספיק ויהיה רגוע ומאושר, אבל אחרי כמה חודשים של מעט מידי סקס מאוד לא מספק היה עלי להודות שהוא צדק - סקס לא חשוב רק אם יש לך מספיק ממנו, ברגע שאין לך די סקס הוא נעשה חשוב מאוד.

3. מה מחפש?
דבר אחד טוב יצא מהתקף הלב של סמי - הקשר שלי עם בני משפחתו השתפר. פתאום הם קלטו שאני באמת דואג לו, ולא רק חושב על הירושה, והם התרככו קצת כלפי והתחילו לחייך לעברי להגיד שלום, ואפילו הזמינו אותי לעשות אצלם את הסדר.
את הבנים שלו מצב בריאותו של סמי ריכך, אבל אותו לא, הוא נעשה עוקצני וסרקסטי יותר מהרגיל, ואחרי שבישרתי לו שאנחנו מתייצבים לעשות את סדר פסח אצל בנו הבכור הוא התעצבן כהוגן, רטן שהוא מעדיף לנסוע לחו"ל בחול המועד, כמו שעשינו תמיד, והוא שונא את סדר פסח המציק הזה, אבל נכנע לבסוף כי הרופא שלו טען שעדיף לאדם במצבו להימנע מטיסה זמן קצר כל כך אחרי התקף לב, והבנים שלו הפצירו בו לבוא להיות אתם בחג וטענו שעכשיו כשגרושתו תהיה עם הבת והוריו של החתן כבר אין לו סיבה להיעדר, גם הכלות הוסיפו שהילדים נורא רוצים להראות לסבא איך הם שרים 'מה נשתנה?'
"אני שונא את כל המשפחתיות הדביקה הזו." רטן סמי והאשים אותי שרק בגללי, בגלל שאין לי חוט שדרה והתפייסתי עם משפחתו בקלות כזו הוא צריך לשחק את הסבא החביב עם הממזרים הקטנים האלה...
"הם הנכדים שלך, אתה לא אוהב אותם?"
"אין לי שום דבר נגדם, לא אשמתם שהם דומים כל כך לאימהות שלהם, חוץ מהקטנה שדומה, מסכנה, כמו שתי טיפות מים לאימא של גרושתי, חמותי הזכורה לרע, אבל אני לא אוהב להיות סבא, לא בנוי לתפקיד הזה, ואת הכלות שלי אני פשוט לא סובל, עוד לא החלטתי מי מעצבנת יותר, הפולניה או הרומניה, אבל את שתיהן אני מתעב, חשבתי שגם אתה, ובכלל, ממתי נעשית משפחתי כזה?"
"תמיד הייתי, ועם הגיל זה רק מתגבר אצלי."
"מה עם הגיל? איזה שטויות, אתה עוד תינוק."
"אני כבר לא סמי, אני עוד מעט בן שלושים, והאמת, כבר רואים את זה עלי, הגיע הזמן שאני אתחיל ללכת לחדר כושר ולטפח קצת את עצמי."
"למה? נמאס לך כבר מהכמעט אין סקס איתי ואתה מחפש לך משהו יותר מעניין באטרף?" עקץ סמי, ספק רציני ספק מתלוצץ.
"סמי, בבקשה, די, אל תדבר ככה." מחיתי בעלבון, הדברים שלו נגעו קרוב מידי לעצב חשוף לא הצלחתי לגייס די חוש הומור כדי לחייך אליו כמו שהוא בטח ציפה ממני. סמי הצליח, למרות המצב המחורבן שלנו לצחוק על עצמו, אבל אני התקשיתי בכך,
הפעם האחרונה שניסינו לעשות משהו במיטה הייתה כבר לפני חודש, ומאז הוא לא ניסה יותר, והדף אותי מעליו בעדינות תקיפה כל פעם שנגעתי בו.
זה היה מעליב, אבל הבנתי אותו, אם זה היה קורה לי הייתי עוד פחות נחמד, מה שקרה זה שהוא איבד את הזקפה באמצע והתעצבן כשאמרתי לו שזה לא משנה ואני אוהב אותו בכל מקרה. "שתוק כבר ולך מפה, אני רוצה לישון." נהם כלפי בזעף.
הסתלקתי למקלחת, הבאתי ביד מתחת לזרם המים, ואחרי שגמרתי התנגבתי, ואחוז סלידה מעצמי ומהמצב חזרתי למיטה. סמי שכב על הצד והעמיד פני ישן, נשכבתי לצידו, השענתי את ראשי על כתפו החמימה ומיד רווח לי.
"סליחה, לא התכוונתי לצעוק עליך." לחש סמי, "אני פשוט... סליחה תומי."
"אני יודע, זה בסדר."
"לא, זה לא, אני רוצה, אבל לא מצליח וזה כל כך מעצבן אותי, אני אוהב אותך תומי."
"אני יודע, גם אני."
"אם תסתלק אני אבין."
"אל תדבר שטויות, לאן יש לי להסתלק? כאן הבית שלי."
"אתה צודק, אבל... זכותך שיהיה לך סקס, ואם אני לא יכול אז..."
"די כבר, לא בא לי לדבר על זה."
"אני יודע, גם לי לא, אבל לפעמים אין ברירה, תקשיב תומי, לפני שנתיים כשעוד הייתי בריא והכל היה בסדר כתבתי צוואה."
"די עם זה סמי, גם היום אתה עוד לא כזה חולה, מספיק."
"אל תתחצף ילד, ותשתוק כשאני מדבר, כתבתי צוואה והפקדתי אותה אצל עורך דין, לא עו"ד שפירא שמטפל לנו בכל העסקים אלא אחד אחר, עורך דין הומו שמתמחה בדברים כאלה. העסק והרכוש הולך לילדים ולנכדים שלי, אבל אתה תקבל את הדירה הזו, רציתי להוריש לך גם את האופנוע אבל בגלל התאונה הוא נהרס ותצטרך להסתפק במכונית."
"תודה לאל על זה, שנאתי אותו."
"אני יודע, אבל הוא היה יקר, והערך שלו רק עלה עם הזמן. מילא, לפחות הרכב יישאר שלך, וגם כל הכסף שיש לנו בחשבון המשותף, זה לא הרבה, אבל אתה בחור צעיר ואתה עובד ומרוויח, תוכל להסתדר לא רע אחרי שאני אתפגר."
"סמי, די כבר לדבר שטויות, מה אתה מציק לי עם צוואות ורכוש? אתה בסדר גמור עכשיו, תראה שעוד תחיה עד מאה ועשרים."  
"אני מאוד מקווה שלא, אבל בכל מקרה אתה תחייה עוד הרבה שנים אחרי, ואני רוצה לדאוג שתהיה מסודר."
"אני אהיה מסודר אם רק תפסיק לבלבל לי את המוח, תסתובב אלי ותחבק אותי קצת, בא לי כפיות." ביקשתי, מתאמץ להסתיר ממנו את הרגשת היתמות שחשתי לשמע דבריו, הוא עדיין היה חי וכבר הרגשתי שאני מתאבל עליו - שנאתי את זה.
הוא התהפך אלי וכרך את זרועו החמה סביב מותני, "אתה ילד טוב תומי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
"אני כבר ממש לא ילד וטוב לא הייתי אף פעם אבל גם אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך סמי."
"היית נהנה מהחיים ומזדיין כל לילה כמו שצריך לעשות בגילך."
"אוף! רק סקס יש לך בראש, שתוק כבר ולך לישון, לילה טוב."
"לילה טוב חמוד." נישק סמי את עורפי, ושנינו שכבנו שקטים, מעמידים פני ישנים עד שבסוף נרדמתי באמת. 
בחג השני סמי הלך לבקר את ביתו וגרושתו שחיו יחד בבית הישן שלו, ולשם כמובן לא יכולתי ללכת. יחסיו עם גרושתו היו מתוחים, ולא השתפרו גם אחרי האשפוז שעבר, והוא ניסה להשתמט מהביקור, אבל ביתו הפצירה בו מאוד, וטענה שהנכדים ממש ממש מתגעגעים, וגם קרובי משפחתו של בעלה באו לבקר והם משתוקקים לפגוש אותו. סמי השמיע כמה הערות ציניות בנוגע להתקף המשפחתיות של ביתו היחידה שעד לאותו יום עשתה נגדו קואליציה עם גרושתו, ולא החמיצה אף הזדמנות לספר לו כמה היא פגועה ונעלבת בגלל שהוא התגרש מאימה ונעשה פתאום הומו. "אני הולך רק בגלל הנכדים ובגלל החתן שלי שהוא סך הכל בחור נחמד." הודיע לי לפני שנסע, והשאיר אותי לבד.
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולפתוח פרופיל באטרף, וגיליתי מופתע שהאתר השתנה מאז שהייתי רווק צעיר והולל. בזמן שחייתי בזוגיות מאושרת אטרף עבר שדרוג וכיום כבר צריך לאמת תמונות ויש כל מיני פונקציות שהן לא חינם, ולא כל אחד יכול סתם להיכנס לצ'אט. מה שלא השתנה הייתה האווירה האטרפית הזכורה לי מאז ומתמיד, אווירה שכולה בהמיות, חוסר נימוס, גסות רוח, ורדיפה אחרי סקס, לא להאמין שפעם גם אני הייתי שותף לביצה הזו, נהנה מחיזורים וממחמאות, וחוגג את נעורי ויפי מראי במחיצת החרמנים הבלתי נלאים הללו.
בינתיים קם דור חדש וצעיר יותר של בחורים יפי תואר וחסרי בושה שהשתלבו יפה באווירה הכללית, ובכל זאת בטח הייתי מצליח לדוג לי פה ושם מישהו לסקס. כבר מהשעה הראשונה היו לי די הרבה פניות, ושוב נשאלתי את השאלות המוכרות מאז - מה מחפש? כמה הכלי? אק או פס? ממוקם?
ניסיתי להשתלב, לענות לפונים ולהפוך לחלק מהעדר, אבל פשוט לא הצלחתי. כל פעם מצאתי את עצמי תקוע וחסר יכולת להמשיך, כנראה שלא הייתי נואש או חרמן מספיק, ואולי פשוט הייתי מבוגר מידי וקשור מידי לסמי? המחשבה שאלך להיפגש עם זר במטרה לעשות איתו סקס או אפילו שאתפשט ליד גבר שהוא לא סמי העבירה בי צמרמורת של סלידה דווקא בגלל שידעתי שהוא לא יגיד מילה. הוא יבין ויסכים לכך הסכמה שבשתיקה כדי לא לקפח אותי.
נכון, לא הייתי מתנגד למצוץ זין זקוף ורענן, ולהתענג על זקפה קשוחה ויציבה, אבל לעשות את זה בזמן שהוא לא יכול נראה לי משפיל ובזוי כל כך... משפיל גם בשבילי וגם בשבילו.
לבסוף נואשתי, הקפאתי את הפרופיל שלי, כיביתי את המחשב וניסיתי למצוא משהו ששווה לראות בטלוויזיה. נתקעתי מול איזה סדרת פשע מטופשת רק בגלל העוזר של הגיבור הראשי היה בחור יפה תואר שלא היה שחקן דגול אבל פשט את חולצתו בכל הזדמנות, חושף גוף מגולף לתפארה. אפילו הוא לא היה מספיק חטוב מכדי למנוע ממני להירדם על הספה עוד לפני סוף הסדרה. התעוררתי רק כשסמי ניער קלות את כתפי, "קדימה יפיפייה נרדמת, תתעורר ותגיד שלום."
"שלום." מלמלתי, מנומנם מעט, ועדיין מטושטש לחצתי את כף ידו הרחבה והחמה של מישהו לא מוכר שסמי הציג בפני כקרוב משפחה של החתן שלו.
"סליחה שהערתי אותך." חייך הזר בביישנות מלבבת, סוקר אותי בעניין, "אני צלי." הוסיף, "ובגלל שקצת צפוף אצל המארחים שלי סמי הזמין אותי לישון אצלכם."
"יופי, אני כבר מסדר לך את חדר האורחים." כבשתי פיהוק.
"זה בסדר, אני עוד מסוגל לסדר מיטה בעצמי." נזף בי סמי, "שב ותדבר קצת עם האורח שלנו, תשעשע אותו עד שאני מארגן לו מיטה."
סמי הסתלק, משאיר אותנו מביטים זה בזה בעניין שהלך וגבר, מבחינתי לפחות, ונדמה לי שגם מבחינתו. האורח שלנו היה גבוה ורחב וגלוח ראש עם עיניים כהות טובות, עור שחום ומראה גברי ומסוקס שלא הטעה אותי, ובטח גם לא את סמי. הבחור שהציג את עצמו כצלי, קיצור של בצלאל, היה הומו, ללא שמץ של ספק.

שמור     בטל 4. גיי דאר
צלי התארח אצלנו במשך כל החג, הוא היה אורח מאוד מסוגר וביישן, דיבר מעט מאוד בקול רך וחרישי, ובילה את רוב הזמן בקריאת עיתונים, או מול הטלוויזיה, בוהה בטלנובלות או בתוכניות בישול.
בזמן הארוחות הוא שיבח בכל פה את הבישול שלי, והתנדב בכל הזדמנות לעזור לי במטבח, הוריד כלים מהשולחן, הכניס את הכלים למדיח, וניגב ברצון כל מה שביקשתי ממנו, אבל מיעט מאוד לספר על עצמו, חייך לעיתים נדירות, ונראה מרוחק ועצוב.
סמי הציע לו לנצל את הגשר של יום שישי ולהישאר אצלנו גם בסוף השבוע. "תודה, אני לא רוצה להפריע." אמר צלי והסמיק אבל כשסמי גער בו, בדרכו השתלטנית הרגילה, להפסיק לדבר שטויות הוא נכנע מיד והסכים ברצון. 
"מה הבעיה שלו? למה הוא פה?" חקרתי את סמי בעצבנות אחרי שהסתגרנו בחדר השינה שלנו.
"הוא פה כי אין לו יותר בית." השיב לי סמי בסובלנות שהעלתה את חמתי להשחית.
"איך אין לו בית?" תקפתי, "אז איפה הוא גר עד עכשיו?"
"בירושלים, עם אשתו והילדים, אבל מאז שהוא חזר בשאלה והתגרש הוא גר עם אימא שלו ולא טוב לו אצלה."
"התגרש? אתה רציני?"
"למה לא? אנשים מתגרשים כל הזמן, לאחרונה יש יותר מתגרשים ממתחתנים, אז למה הוא לא?"
"מה למה? כי הוא הומו."
"מאין לך?" חייך סמי חיוך דקיק.
"סמי, אתה בטח צוחק עלי, גם בלי שהוא יוציא הגה מהפה מיד רואים שהוא... אתה עובד עלי, נכון?"
סמי משך בכתפיו, ואמר שהחיים הם עניין מאוד מסובך, אין בהם רק שחור ולבן אבל אני כנראה עוד צעיר מידי מכדי להבין את זה.
"נו, די כבר להגיד שאני צעיר, מספיק, תספר לי עליו קצת, מה הסיפור שלו?"
סמי נאנח, "אני לא יודע את כל הפרטים, אבל ממה ששמעתי מפה ומשם נראה שהוא בחור קצת אבוד וקצת מבולבל שעוד לא לגמרי מצא את עצמו."
"אמרת שהוא חזר בשאלה? הוא היה דתי פעם?"
"מאוד דתי, חרדי בעצם. לפני עשרים ומשהו שנים הייתי בחתונה שלו, הוא היה אז רק ילד, וגם הכלה הייתה צעירונת רזה, שני ילדים שהתחתנו בלי להכיר זה את זו, הלכתי לחתונה רק כי אשתי לחצה עלי ולא נהניתי בכלל, חתונה צנועה ומשעממת של חוזרים בתשובה, הפרידו בין גברים לנשים, והכל היה משונה ומעצבן. גם ההורים של הכלה ושל החתן היו אומללים ומבולבלים, ולא הבינו מה נפל עליהם... ההורים שלה נפטרו כבר, מסכנים, וגם אבא שלו... לא זוכר, לא משנה, הם עברו לגור בירושלים ומיד התחילו לעשות ילדים. הגדולים כבר בטח גם נשואים, בכל אופן לא ראיתי אותו שנים, ורק שמעתי שהוא נעשה בחור ישיבה ולמד המון, למד ועשה ילדים, ופתאום עזב הכל, נפרד מהאישה וחזר בשאלה."
"טוב, זה לא פלא." הערתי בשמחה לאיד, "מה שמפליא באמת זה איך הוא נשאר שם כל כך הרבה זמן." 
"כנראה שסך הכל לא היה לו כל כך רע, אבל בסופו של דבר הוא החליט שדי, נמאס לו להיות דתי, והוא עזב וחזר להיות חילוני. בהתחלה הכל היה בסדר, הוא אפילו התחיל לצאת עם מישהי, גם חילונית, ואז פתאום חטף מין התמוטטות עצבים או משהו... הוא סיפר לי שהוא היה מאושפז זמן מה ועכשיו הוא שוב בסדר, מרגיש טוב, עובד, חי אצל אימא שלו, מחפש דירה ומנסה למצוא את עצמו."
"למצוא את עצמו?" לגלגתי ברשעות, "מה, הוא ילד? בן אדם בגילו מחפש את עצמו? נו, באמת, שקודם יצא מהארון."
"אני לא בטוח שהוא יודע בכלל שהוא בארון." אמר סמי, מהורהר מעט, "מצד שני אולי הוא כן יודע איפשהו ובגלל זה הוא חזר בתשובה? לך תדע."
"מסכן, להתחיל לגלות בגיל כזה שהוא מנשנש כריות... אולי עדיף שהוא לא ידע? בן כמה הוא לדעתך?"
"עד כמה שאני יודע הוא בן ארבעים ומשהו." הוא עצם את עיניו, מחשב במוחו את השנים שחלפו, מנורת הלילה הטילה אור אלכסוני על פניו, מבליטה השקעים העמוקים בלחייו שרזו, ואת הקמטים העמוקים סביב עיניו העצומות.
כמה הוא הזדקן בשנה האחרונה פילחה את קיבתי סכין קרה של פחד, ומבוהל שלחתי את ידי וכיביתי את האור המסגיר. בחושך, מתרפק על גופו החם, יכולתי להעמיד פנים שסמי הוא עדיין אותו גבר שהיה תמיד.
"תומי מתוק..." הוא הסתובב וחיבק אותי בחשכה, "תשמע, תום..." הוא הצמיד את חלציו לישבני, נדחק אלי, מתחכך בי, ולרגע נעורה בי תקווה קלושה, אבל הוא נאנח ורק נישק את עורפי, והתקווה גוועה.
"לילה טוב סמי."
"לילה טוב חמוד."
עוד במוצאי החג שאל אותי צלי בקולו החרישי והרך אם אני יכול לעזור לו לחפש ביד2 דירה באזור כי הוא לא רוצה לגור יותר עם אימו.
"למה? אתה לא מסתדר איתה?"
"לא ממש וחוץ מזה בגילי, לגור עם אימא, זה לא פשוט... אין לי כלום נגדה, אבל אם אני רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי אני חייב להיות לבד." הסביר בהתנצלות, ולכסן לעברי מבט חיישני, "תגיד תום, אפשר לשאול אותך משהו?"
"בטח, תשאל."
"מתי ידעת ש... שאתה..."
"שאני מה?" שאלתי, למרות שכבר ניחשתי מה הוא רוצה לשאול.
הוא היסס, נבוך, "אל תיעלב, רק רציתי לדעת ממתי אתה יודע שאתה נמשך לגברים?"
"מאז שאני זוכר את עצמי." עניתי בכנות, "אבל זה בסדר, יש כאלה שלוקח להם יותר זמן להבין, חבל שלקח לך כל כך הרבה זמן, אבל יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא."
כתמי סומק נדלקו על פניו השחומים, העגלגלים, "מה?" שאל וקולו הרך התחדד במתיחות, הופך צורמני, "למה אתה מתכוון יותר טוב מאוחר מאשר..." הוא נרתע ממני בעצבנות, "אתה חושב שאני הומו?" לטש בי מבט מבוהל וניסה לגחך, אבל יצאה לו מין עווית מכוערת של אחד שעומד על סף בכי.
"תראה, יכול להיות שאני טועה, אבל ברגע שראיתי אותך הגיי דאר שלי התחיל להשתולל אז..."
"המה שלך?" התעגלו עיניו של צלי בפליאה.
"גיי דאר, אתה לא יודע מה זה?"
הוא הניד בראשו לשלילה, "זה משהו גס?" שאל בתמימות שגרמה לי לחייך.
צלי נעלב, "לא משנה." אמר בנוקשות, וסובב אלי את גבו.
"צלי, בצלאל, בבקשה, אל תיעלב. נו, די, אל תברח, גיי דאר זה מין ביטוי כזה באנגלית, מין משחק מילים שמשלב בין ראדר לבין גיי, אתה יודע מה זה ראדר?"
"בטח, אני לא כזה בור ועם הארץ כמו שנדמה לך."
"אני בטוח שאתה לא, ואתה יודע מה זה גיי?"
"גיי זה עליז באנגלית." השיב צלי בתום לב.
"נכון, וגיי זה גם כינוי להומו, אז גיי דאר זה..."
"זה גלאי הומואים." נכנס צלי לדברי, ושוב הסמיק, והפעם גלש הסומק עד לצווארו. "אבל אתה טועה." אמר בתוקף, "הייתי נשוי הרבה שנים, ויש לי ילדים, וגם אחרי שהתגרשתי יצאתי עם בחורה, אני בהחלט לא... לא מה שאמרת, למה חשבת ככה?"
"לא יודע, סתם, טעיתי כנראה, אני מתנצל אם פגעתי בך."
"לא פגעת, אין שום דבר רע בלהיות... אתה יודע... רק שזה לא אני, אני ממש לא כזה... אני דווקא מאוד אוהב נשים, עד היום עוד לא מצאתי את האישה שמתאימה לי אבל..." הוא נופף בידיו באוויר בסערת נפש גדולה, ומרוב התרגשות נראה עוד יותר הומו מהרגיל.
"בסדר, הבנתי, די, מספיק לחפור." הנחתי יד על כפו, מנסה להרגיע.
הוא נרתע ממני בבהלה, "אני שונא את הביטוי הזה לחפור." הטיח, "למה בן אדם לא יכול לדבר ולספר בפירוט מה מעיק עליו? למה כל אחד שאומר יותר משתי מילים הוא ישר חופר?"
"אתה צודק, סליחה." ניסיתי לפייס אותו, "אל תתרגז, אם אתה רוצה לספר לי על הבעיות שלך עם נשים אני אשמח להקשיב למרות שאני לא מבין הרבה בנושא הזה."
"גם אני לא." נאנח צלי והתיישב, "כל ימי חיי הייתי רק עם שתי נשים, ושתיהן לא היו מרוצות ממני, כעסו והתלוננו עלי כל הזמן."
"מה הייתה הבעיה שלהן אתך?"
"לא יודע, הן אף פעם לא היו מרוצות, כל מה שעשיתי הרגיז אותן. אשתי כעסה שאני לא מספיק דומה לאבא שלה, והשנייה כעסה שאני דומה לו יותר מידי, ושתיהן שנאו את זה שאני אוהב מוזיקה ואמנות, ונהנה לטפל בתינוקות."
"אתה נהנה לטפל בתינוקות?" נדהמתי, "למה?"
"כי הם צריכים אותי." השיב צלי בפשטות, וחייך חיוך ענוג, "הם בני אדם קטנים ורכים ותמימים, והם יודעים לקבל ממני אהבה ולתת לי אהבה בלי לשפוט אותי. חבל שבני אדם לא יכולים לשמור תמיד על התמימות והשלמות התינוקית שלהם." אמר ברוך ועיניו זהרו בחמימות, "וחבל שגברים לא יכולים ללדת." הוסיף, ופניו הקרינו תמימות ענוגה ומלאכית.
"באמת חבל." הסכמתי איתו, אם כי האמת, עד היום לא הטרדתי את מוחי במחשבות על תינוקות, וגם כשהם הזדמנו בטעות על דרכי חשבתי שהם סתם מטרד צרחני ורעשני.


אין תגובות:

פרסום תגובה