ד. מוחתם

בדרך עצרנו במתחם 'אם הדרך' כדי לאכול ארוחת בוקר – קפה, סלט ופנקייק – ולדון בהמשך דרכנו המשותפת בחיים.

הנחישות והמרץ שפיעמו באלמוג בבוקר נמוגו אחרי שעזבנו את דירת האקס שלו, ומרגע שהתנעתי את המכונית הוא השתתק  וציפה בהכנעה למוצא פי, מניח לי להחליט איפה נאכל ומה נזמין.

לגמתי מהקפה שלי, ושאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות עכשיו?

אלמוג משך בכתפיו, "לא יודע, ואתה?"

"אלמוג, אני לא מדבר על מה נעשה בשבת הזו, אני מתכוון מה נעשה בכלל?"

"כן הבנתי, ומה אתה רוצה לעשות?"

"לא יודע, אבל אני לא רוצה לחיות עם מישהו שישן איתי, ומזדיין איתי, אבל חושב כל הזמן על האקס שלו."

"גם אני לא."

"אז מה, ניפרד?" שאלתי.

הכוס שאלמוג אחז בידו נרעדה וכמעט נשפכה על מכנסיו, אבל מבטו נותר יציב, מקובע בפני, "רק אם אתה רוצה."

"אני לא רוצה."

"אבל אתה עדיין אוהב אותו?"

"כמו שאתה אוהב עדיין את יובל."

"אני לא באמת אוהב אותו, זה רק... זו רק מין פנטזיה שאני לא מצליח להיפטר ממנה, אותך אני אוהב באמת."

"אתה בטוח?" שאלתי, "כי אתמול בלילה..."

"אני לא רוצה לדבר יותר על הלילה הזה, אני רוצה לשכוח אותו, ואני לא רוצה להיפגש אתם יותר, עם אף אחד מהם."

"בסדר, שכחתי." הבטחתי, וליתר תוקף הנחתי את כפי על כפו ולחצתי אותה בעדינות, מתעלם מנער צעיר שישב ליד הוריו ולטש בנו מבט, ספק מזועזע ספק מוקסם.

התכוונתי למה שאמרתי, נכון, לשנינו היו שאריות קשרים ופנטזיות מהעבר שהפריעו וכמעט שבשו את מה שהיה ביני לאלמוג, אבל שנינו החלטנו שהקשר שלנו הוא המקום בו אנחנו רוצים להיות באמת, והיינו נחושים בכנות וברצינות להניח למה שהיה ולהמשיך יחד, ובטח היינו מצליחים בזה יפה מאוד אם לא יובל שהתקשר אלינו כמה שבועות אחרי אותו ביקור בלתי נשכח, ושאל בקול רוטט ממתיחות אם הוא יכול לבוא להתארח אצלנו לכמה ימים, עד שהוא יתארגן.

"תתארגן על מה?" תהיתי, "מה הבעיה, אתה בסדר?"

"לא, אני לא בסדר, אני וחן... הייתה לנו מריבה ענקית ונפרדנו, הוא יישאר עם דולב בדירה שלנו, ואני צריך למצוא מקום חדש, והייתי מעדיף לעשות את זה כמה שיותר רחוק מהביצה, אני יכול..."

"בטח, איזה שאלה." התערב אלמוג בשיחה בזריזות, ולפני שהספקתי להגיד מילה האיץ באקס שלו לעזוב הכל, ולבוא אלינו, להתאושש ולנוח קצת. 

"אני לא יודעת." מזגה עדי את המים החמים לכוס הקפה שהכינה לי, "יכול להיות שאצל גברים זה אחרת, אבל אני, אם יוני שלי היה מביא אלינו הביתה פתאום את האקסית שלו אני לא חושבת שהייתי מתלהבת כל כך." העירה, וזקפה בי מבט מודאג, "כמה זמן הוא עומד לגור אצלכם?"

"לא יודע." לגמתי מהקפה, "הוא במצב כזה שאי אפשר בדיוק לברר, לדעתי הוא צריך טיפול מקצועי, אבל מי שואל אותי?" נאנחתי.

"מקצועי? למה אתה מתכוון, לרופא כאילו?" שאלה עדי בפיזור נפש, מעמיסה כלים למדיח, ומנגבת תוך כדי כך את השיש.

"כן, לזה אני מתכוון, הוא צריך לראות פסיכיאטר, ואולי לקבל כדורים או משהו כי הוא כמעט לא ישן, לא אוכל, בקושי מדבר, הוא גר אצלנו כבר שבוע, ולא ראיתי אותו מחייך אפילו פעם אחת, לדעתי הוא בדיכאון רציני, ואלמוג אמר שזו לא הפעם הראשונה, תמיד היו לו התקפות כאלה של דיכאון אבל הפעם..."

קול יללת תינוק, מעין סירנה אנושית קטנה ותובענית, נשמע מכיוון חדרו של התינוק שלה שקטע אותי בלי שום התחשבות. עדי זינקה ממקומה ובלי לטרוח להתנצל דהרה אל הצאצא הבכיין שלה.

נגררתי אחריה, מביט מוקסם איך היא מרימה את התינוק השמנמן שצווח ככרוכיה, מחבקת, מנשקת, מריחה, מחליפה לו חיתול, וכל אותו זמן צוחקת אליו, משוחחת איתו, מפנה אליו את כל תשומת לבה, מנקה בקפדנות אוהבת את ישבנו הקטן והאדום ואחר כך מורחת אותו במשחה ומחתלת אותו שוב, מביטה ברוך בפנים הקטנים והאדמדמים, מוקסמת מכל תנועה והבעה שלו, סוגרת את שניהם בתוך בועה של אהבה וחום שאף אחד מלבדם לא היה יכול לחדור לתוכה. יכולתי להתפשט, לקפוץ על רגל אחת, לצרוח, להתעלף ואפילו לעשות שמיניות באוויר והיא לא הייתה שמה לב אלי, כולה הייתה נתונה לתינוק שלה - לא פלא שבעלה חש מוזנח והתלונן שהיא לא אוהבת אותו יותר.

יכול להיות שזה מה שכולם מחפשים? את האהבה המושלמת והחובקת כל הזו שאפשר לקבל רק מאימא?

חזרתי הביתה תפוס מחשבות נוגות - איכשהו לא יכולתי לראות את אימא שלי מתמסרת לי בצורה כזו, היא לא הייתה הטיפוס. לא שהיא לא דאגה לי וטיפלה בי כראוי, אבל אני בספק אם היא הייתה מסוגלת לאינטימיות מושלמת כזו איתי, אולי קצת, עם אחי הגדול, בנה הבכור, אבל בטח לא איתי או עם אבא.

יכול להיות שזו הסיבה שגברים כל הזמן חרמנים ומחפשים סקס? כי אף אחד לא יכול לתת להם את מה שרק אימא נתנה? אבל מה עם הומואים? איך הם משתלבים בתיאוריה הזו? ולמה יש בכלל הומואים אם האהבה הראשונה שהם קיבלו הגיעה מאישה? יכול להיות שזה באמת גנטי? כי אם כן אז אין מצב שאני מביא ילד, חס וחלילה שיהיה לי ילד הומו. מספיק שאני צריך לאכול את החרא הזה, ועדיף שלא אגלה את המחשבות שלי לאלמוג ששוב יתחיל לחפור לי על הומופוביה עצמית וזה...

נכנסתי הביתה ומצב רוחי שהיה ירוד גם ככה הדרדר עוד יותר. אלמוג בהה בטלוויזיה באיזה תכנית מעצבנת על התמכרות לסמים או משהו, ויובל שכב על הספה, גבו לטלוויזיה ובהה בקיר. הדיכאון שלו - בלתי נראה, אבל מוחשי מאוד לכל בן אנוש שעשה את הטעות ונכנס אלינו - תלה מעל הדירה הקטנה והנחמדת שלנו כמו ענן שחור, מטיל צל משתק של עצב על הקירות הבהירים, והרהיטים היפים שבחרנו בקפידה, מצליח ליבש אפילו את פרחי הפטוניה הצבעוניים שגדלו באדניות במרפסת, רק הקקטוסים הצליחו לעמוד בפניו.

"שלום חמוד." קם אלמוג מהכורסא וחש אלי, "איך היה הביקור? מה שלום עדי?" חייך לעברי חיוך קלוש ולא משכנע, "איך התינוק שלה?"

"חמוד מאוד, שמנצ'יק כזה ובכיין, אבל חמוד, ועדי נראית נהדר, הורידה כמעט את כל עודף המשקל שלה, ורואים שהיא מאוד מאושרת, היא פשוט נולדה להיות אימא, היא מאוד התרגשה כשסיפרתי לה שאתה רוצה להיות אבא, לדעתה זה ממש חמוד. היא מכירה בחורה שמחפשת מישהו, רצוי הומו, להביא איתו ילד, והיא תשמח להכיר לך אותה, וגם אם זה לא יסתדר אנחנו מוזמנים לבקר מתי שנרצה ולהתאמן על התינוק שלה."

"מי הבחורה הזו? בת כמה היא? מתי אפשר לפגוש אותה?" התרגש אלמוג שעד היום רק דיבר על רצונו להיות אבא אבל לא עשה שום דבר מעשי בכיוון.

"היא בת כמעט ארבעים, רווקה מושבעת, מהפמיניסטיות האלה שלא מורידות שערות ושונאות גברים." שלפתי את מספר הטלפון שעדי נתנה לי, ושאלתי את אלמוג אם הוא בטוח שזה רעיון טוב, "אולי כדאי שתחשוב על זה עוד קצת?" הערתי בדיפלומטיות.

"אני כבר בן שלושים ואחת." הזכיר לי אלמוג, "אבא שלי היה אבא לשניים בגיל הזה, אני לא רוצה להיות אבא זקן, ומה אתך? אתה לא רוצה להיות אבא?"

"מה זה משנה? בין כה וכה כולנו נמות בסוף." העיר יובל בקול שטוח.

הוא דיבר כל כך מעט מאז שהגיע אלינו וגם כשפצה את פיו זה היה רק כדי להזכיר לנו שבסוף כולנו נמות - באמת תודה רבה לך! איזה מזל שאתה פה כדי להזכיר לנו את עובדות החיים.

"תראה, זה מדבר." קראתי, וקרצתי לאלמוג שנאנח והעווה לעברי פרצוף חמוץ. גם לו כבר נמאס מהאקס הדיכאוני שלו.

"מה שלומך יובל, רוצה לאכול משהו?" שאל, מביט בו בעייפות.

"לא, אני לא רעב." השיב יובל את התשובה הרגילה שהיה משיב כל פעם ששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול. שבוע שלם הוא לא דיבר כמעט, למעט איזה הערה מורבידית פה ושם, אכל כזית ובקושי זז. היו שעות שכמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שהוא לא פה.

הלכנו לאכול ואלמוג סיפר לי שתמיד היו ליובל אפיזודות קצרות של דיכאון, חלקן קצרות וחלקן ארוכות יותר, אבל הן תמיד חלפו בסופו של דבר. הוא בטוח שגם זו תחלוף ניסה להרגיע אותי.

"אם הוא לא ימות קודם מרעב, או מחוסר שינה." הערתי בנבזות.

"אל תגזים, לא מתים מהר כל כך."

"אלמוג, אם לא שמת לב הוא כבר מתחיל להתמזג עם הריהוט. הבחור הזה בצרה רצינית מאוד, הוא אף פעם לא היה שמן ועכשיו הוא פשוט שקוף, לא פלא, הוא חי רק ממים ומאוויר, כמה זמן הוא יוכל להמשיך ככה לדעתך?"

"אני חושב שאתה מגזים קצת, הוא לא אוכל בצורה מסודרת, אבל הוא חוטף משהו פה ושם ומנמנם קצת במשך היום."

"אתה בטוח? אני לא ראיתי אותו אוכל שום דבר חוץ מאיזה קרקר קטן פעם ביומים. מאז שהוא הגיע הוא לא עצם עין, ואני מעדיף לא לחשוב אפילו על זה שהוא לא מתקלח, ולא מחליף בגדים. בוקר אחד נמצא אותו מת, וכנראה שלא נרגיש בזה עד שהוא לא יתחיל להסריח, אם כי מצד שני גם עכשיו הריח שלו הוא לא משהו..." הצצתי לסלון, "היי, יובל!" צעקתי ונופפתי לו בידי.

יובל מצמץ לעברי, פלט היי חלוש, ושוב שקע לתוך ענן הדיכאון הפרטי שלו.

אי אפשר ככה יותר החלטתי למחרת, אחרי ששוב לא היה לנו סקס בוקר כי הנוכחות הרעילה של יובל מעבר לקיר הצליחה להתגבר אפילו על חרמנות הבוקר הרגילה שלי. "אני לא יכול לסבול את זה יותר, תעשה משהו או שאני לוקח אותו בעצמי למיון פסיכיאטרי ומשאיר אותו שם."

"מה אני יכול לעשות?" שאל אלמוג, והביט בי במבט חסר ישע ששמר בדרך כלל לעניינים טכניים – התחום שהיה תחת אחריותי.

"איזה מין פסיכולוג אתה?" התרגזתי, "איך אתה לא רואה שהוא לא בסדר? הוא צריך עזרה, כדורים, זריקות, בעיטה בתחת, משהו! רק לא השיתוק הזה, ואם הוא מתעקש להתאבד לאט לאט שלא יעשה את זה פה, זה הורס לי את התיאבון, את שלוות הנפש ואת חיי המין, וגם מעצבן אותי מאוד."

"הצעתי לו ללכת לטיפול נפשי ולבקש כדורים, לדעתי איזה נגזרת של פרוזאק, קלונקס או ציפרלקס ישפרו את מצבו, אבל הוא מסרב, ואי אפשר להכריח אותו."

"זה מה שאתה חושב." התמלאתי עזוז, ומיד אחרי ששתיתי את קפה הבוקר שלי הרמתי טלפון לדירה של חן ויובל, ובמזל תפסתי את חן ממש לפני שהוא עמד לצאת לעבודה.

"מה שלומך עידו? מה נשמע? שמעת משהו מיובל?" שאל חן בכבדות, נשמע כאילו לא ישן היטב בלילה.

"נשמע חרא, יובל יושב אצלנו כבר שבוע ועדיין לא התאושש, למעשה מצבו הולך ומחמיר, אתה חייב לעשות משהו חן כי אני ממש ממש מודאג, למה שלא תבוא ותחזיר אותו הביתה?"

"מי, אני? אבל הוא זה שהסתלק, מה אני יכול לעשות?" התבכיין חן.

"לא יודע. אולי תנסה לדבר איתו, תתחנן או משהו? הרי אתם נשואים, אין לזה שום משמעות? אגב, מה עם דולב, הוא עוד אצלך?"

"הוא עדיין גר פה, אבל אני כמעט לא רואה אותו, בזמן האחרון הוא עובד באיזה פאב, עושה משמרות לילה, אין לי מושג איפה הוא נמצא בשאר הזמן, לפעמים הוא בא להחליף בגדים ולהתקלח, ומיד מסתלק שוב, אני יכול לדבר עם יובל?"

"לא יודע, אני אנסה לשכנע אותו."

יובל ישב ליד החלון ובהה לרחוב. הגשתי לו את הטלפון הנייד, דוחף אותו לידיו. הוא אחז בו והביט בו כאילו ניסה להיזכר מה זה בכלל, ואז נאנח, הצמיד אותו לראשו ופלט לתוכו הלו חלוש.

חן התחיל לדבר במרץ, ויובל הקשיב בשתיקה, מהנהן, ומידי פעם מואיל להמהם מעט כתגובה לשטף ההתנצלויות וההסברים של חן.

"טוב, בסדר, נראה." אמר לבסוף, סגר והחזיר לי את הטלפון, ואז קם, מתנודד קצת. "יש לי סחרחורת." לחש, ושוב התיישב.

אלמוג תמך בו, הקים אותו, הביא אותו למטבח וחימם לו מרק. בינתיים התקשרתי לדוד אלי, ביקשתי יום חופש וקיבלתי אותו, ואחר כך נכנסתי למטבח, שם סיים יובל באיטיות את המרק שלו, ודרשתי בתוקף שניסע למיון ושאיזה רופא יבדוק אותו.

"זה בסדר, לפעמים אני נופל קצת לדיכאון, ותמיד יוצא מזה לבד." התנגד יובל.

"אני יודע יובלי." הניח אלמוג יד על כתפו, "אבל הפעם נפלת חזק מאוד, זה גרוע עוד יותר מאז... מאז מהפעם ההיא שעזבתי, עידו צודק, עדיף שאיזה רופא יבדוק אותך."

"אבל..." ניסה יובל להתווכח.

"יובל, תקשיב, אני לא מכיר אותך כל כך טוב, אבל אפילו אני, שלא מבין הרבה בעניין הנפשי הזה, רואה שאתה חולה, גם רזית נורא ואתה גם... גם... אתה נראה פשוט כבוי, כאילו השארת לנו פסל שנראה כמוך והסתלקת לאיזה מקום. זה מפחיד, יש לך בעיה, אתה צריך טיפול." הפצרתי בו, ואיכשהו התחינות והעקשנות המשותפת של שנינו הצליחו להשפיע, והוא הסכים לבוא איתנו לקופת חולים ושם, אחרי שיחה של כמה דקות עם רופא המשפחה של אלמוג, קיבלנו הפנייה דחופה לרמב"ם.

נשארנו איתו כמה שעות, מלווים אותו בזמן שהוא נבדק, נשקל, מילא טפסים, וענה על המון שאלות חטטניות.

מתמחה צעיר אחד חקר גם אותנו, והנהן באהדה כשסיפרתי לו איך יובל שהיה פעם בחור חביב וחייכן, בן אדם סימפטי עם חוש הומור ציני וחיוך חמוד הפך פתאום למין זומבי שרק מחכה למוות. הסתלקנו רק אחרי שאשפזו אותו, הבטחנו לחזור מחר לבקר וחזרנו הביתה, מודאגים ועייפים, רק כדי לגלות את חן ממתין לנו ליד הדלת, עצבני וכועס.

"אני מחכה כבר שעה, כמעט הלכתי, איפה הייתם?" התנפל עלינו, "איפה יובל?" תבע, מביט בנו במבט מאשים.

כששמע שיובל מאושפז הוא התרגז עוד יותר, וצעק שהוא לא מסכים, ולא הייתה לנו זכות, ואיזה מין דבר זה? אסור לבן אדם להיות קצת עצוב בלי שיישר ימלאו אותו בתרופות?

"תרגיע כבר." התעצבן אלמוג, "הוא הסכים לאשפוז, ואני מבטיח לך שאף אחד לא ייתן לו תרופה בלי לדבר איתו קודם ולהסביר לו מה נותנים לו."

"הם הבטיחו שהם ישחררו אותו ברגע שהמצב שלו יתייצב." התערבתי בשיחה, "הוא איבד המון משקל והוא קצת מיובש כרגע, הרופא אמר שזה נראה כמו דיכאון רציני, כנראה מז'ורי, לא סתם משהו קל וחולף." הוספתי, וליתר ביטחון נעמדתי בין חן הכועס לאלמוג שנראה כאילו הוא זקוק להגנתי.

בסוף התברר שלא היה צורך באמצעי הביטחון הזה – חן, על כל תפארת שריריו וקומתו הגבוהה היה רק ילד מבוהל ומלא רגשות אשמה. הוא נסוג, התקפל על כסא, והתחיל לייבב שהכל באשמתו, והוא נורא מצטער, והוא כל כך אוהב את יובל, והוא לא התכוון, והוא לא הבין כמה המצב שלו גרוע...

כבר נחרדתי שהנה, נפטרנו מאחד ועכשיו הגיע שני שיתקע לנו בדירה ובחיים, ויעכיר את חיינו עם הדיכאון שלו, אבל אלמוג נחפז ללטף ולהרגיע, הציע מרק ומיץ, כתף רכה ואוזן קשבת, וזה עזר. חן התאושש, אכל ושתה, ואחרי שהשיב את נפשו, פצה את פיו והחל לדבר. מסתבר שאחרי שהם התחתנו היו ליובל עוד כמה נפילות דיכאון כאלה, נפילות שהלכו והחמירו עם הזמן. בהתחלה הוא היה נוהג לנקות את הראש, כמו שהוא קרא לזה, בטיול רגלי במדבר יהודה, או ברמת הגולן. מסתלק לכמה ימים לבד למקום מרוחק ובודד, שם הוא היה מסתובב עם תרמיל ומפה עד שהיה מרגיש שהוא חזר לעצמו, אבל בשנה האחרונה גם זה לא עזר והוא התחיל לשתות ולעשן יותר מהרגיל, ועבר לחפש נחמה בסקס במקום בטיולים רגליים.

"הוא בגד בך?" התרחבו עיניו של אלמוג באהדה.

"לא, אתה מכיר אותו, הוא לא טיפוס כזה, הוא לקח אותי איתו ו... טוב, שלישיות זה מדליק בהתחלה, אבל עם הזמן... ואחר כך הגיע הדולב הזה..."

"מה הבעיה עם דולב?" שאלתי בתוקפנות, מרגיש לחץ מוזר ומכאיב תופח בחזי ומעיק על נשימתי.

חן התחיל להתגונן, "יובל אולי דפוק וזה, אבל הוא בעלי, והוא סך הכל נשמה, אבל הדולב שלך..."

"הוא לא דולב שלי." התרעמתי, "מאז התיכון כמעט אין לי קשר איתו."

"איך הוא היה בתיכון?" חקר חן בעניין, "גם אז הוא היה בעניין של שליטה וסאדו-מאזו?"

כמעט נחנקתי מתדהמה, "בעניין של מה?"

"מה ששמעת, סאדו וסקס חזק וכאלה." השיב חן בקול קודר, אבל היה מן ניצוץ כזה בעיניו... ולא יכולתי שלא לחשוד שבעצם הוא די נהנה מכל הדראמה שהתחוללה סביבו.

"אני לא מבין כלום בדברים האלה." קטעתי אותו ביובש, "כשאני הכרתי את דולב הוא היה סתם ילד רגיל, יפה מאוד, אבל סטרייט. אחר כך הוא נעשה פתאום דוס מתלהב כזה, אחד שנטפל לאנשים ומאלץ אותם לשים תפילין. רק בפגישה האחרונה שלי איתו במסיבה הבנתי שהוא כנראה היה תמיד הומו בהכחשה, ועכשיו אתה מספר שהוא גם... מה בעצם?"

"אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל מסתבר שהוא אוהב סקס מסוג מאוד מסוים, קינקי וביזארי כזה, הוא מתחרמן מזה שמכאיבים לו, אוהב שלישיות, ואוהב להסתובב מעושן ימים שלמים." פירט חן אחד לאחד את חטאיו של דולב, "אני חושד שבזמן האחרון הוא גם קלט עד כמה המראה שלו באמת שווה, וכנראה שהוא מנצל אותו בגדול, אחרת אני באמת לא יודע איך יש לבחור בגילו שרק עכשיו סיים ללמוד כל כך הרבה כסף." סיכם חן והביט בנו כאילו ציפה שנספק לו תשובה.

לא ידענו מה לענות ולכן ישבנו כמה דקות בשתיקה והרהרנו בשאלה המטרידה הזו, עד שפתאום היה טלפון מאימא של אלמוג שרצתה לדעת מתי הוא בא לבקר, ואחר כך טלפון מהעבודה של חן - הבוס רצה לשאול משהו, ולברר מתי הוא חוזר למשרד כי צריך אותו, ואז דוד אלי התקשר ושאל אם אולי, בכל זאת, אני יכול לקפוץ לכמה דקות כי...

עד מהרה דולב, והבעיות האקזוטיות שלו נדחקו הצידה מפני שטף החיים שלא הסכימו לעצור בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל דולב היפה, ובמשך כמה חודשים לא שמעתי עליו שום דבר חדש.  

בהתחלה רק דוד אלי ידע שאני חי עם גבר, אבל גם בלי שטרחתי לבקש ממנו - התביישתי מידי - הוא שמר על דיסקרטיות ולא סיפר לאף אחד מהעובדים האחרים שאני הומו. בכל זאת, עם הזמן, הסוד שלי החל להעיק עלי. לכאורה חיי הפרטיים לא היו עסקם אבל מצד שני ביליתי במחיצתם שמונה, ולפעמים גם עשר שעות, יותר זמן מאשר עם בן זוגי, ורובם הכירו אותי עוד כשהייתי תלמיד בבית ספר והרגישו קצת כמו דודים שלי, ולכן, על כורחי, נאלצתי לשמוע מהם שאלות חטטניות כל כך עד שאפילו אימא לא הייתה מעזה לשאול.

הם רצו לדעת אם יש לי חברה, ואם לא אז למה, ניסו לשדך לי כל מיני בנות דודות רווקות, תהו איך אני מסתדר לבד, ולמה אני לא מתחתן, וכיוצא באלה שאלות שאנשים בתל אביב - ככה אני משער בכל אופן – לא מעלים בדעתם לשאול מישהו גם אם אתה מכיר אותו מאז היה ילד, ונדמה לך שאתה יודע עליו הכל.

אחרי כמה שבועות יצא המרצע מהשק, עד היום לא ברור לי איך בדיוק, אבל עוף השמים הוליך את הקול, ופשטה השמועה שאני הומו, ושאני חי עם בחור.

בהתחלה זו הייתה רק שמועה לא מבוססת - אני מניח שהם התביישו לשאול גלויות - אבל ראיתי איך הם מביטים בי במבטים מוזרים שגרמו לי להיות מודע לעצמי כמו נער שרוקד לראשונה בציבור.

לא ידעתי איך להגיב על העניין, ובכלל, לא הייתי בטוח אם אני לא מדמיין הכל. למזלי היינו מוצפים עבודה בגלל הזמנה ענקית שקיבלנו מאיזה מפעל גדול, ולא היה לי זמן לשקוע במחשבות כי הייתי נורא עסוק בעבודה. כדי שנוכל לעמוד בלוח הזמנים הנוקשה שכרנו מספר עובדים זמניים שאחד מהם ראה אותי ואת אלמוג באחת הפעמים היחידות בהן טרחנו לצאת מהדירה וללכת לפאב כדי לשמוע זמר ג'אז אחד שהיה ידוע שהוא מכוחותינו. האמת, אני לא ממש חובב ג'אז, אבל הלכתי כי אלמוג ממש ממש רצה לשמוע אותו, ולהפתעתי די נהניתי. מסתבר שאותו עובד זמני ראה אותנו בהופעה, ומאחר והוא לא ידע שאני קרוב משפחה של בעל הבית, וידע שזו עבודה זמנית הוא לא טרח לעשות חשבון ופשוט שאל אותי בגלוי בזמן שישבנו ולעסנו את הכריכים שלנו אם נהניתי בהופעה ההיא, ואם הבחור הנחמד שישב לידי הוא בן זוגי, או סתם מכר, ואם הוא סתם מכר אולי יש מצב שיש לי את מספר הטלפון שלו?

כל הדם זינק לפני, והביס שנגסתי מהכריך שלי – לחם שיפון מלא עם אבוקדו, ביצה קשה וגבינה מלוחה שאלמוג הכין ועטף למעני בקפידה בניילון – נתקע בגרוני.

"זה היה החבר שלי, אנחנו גרים יחד כבר שנה ואין מצב שתקבל את המספר שלו." אמרתי, מקפיד להביט בפניו של בן שיחי ולהתעלם משאר העובדים.

ידעתי שהם נדהמים, ואולי גם נבוכים, וחשתי איך אלכס שישב לצידי משתנק מעל כוס התה שלו, אבל למרות חוסר הנעימות הרגשתי גם קצת הקלה, כי סוף סוף הקולגות שלי ששהו בחברתי לאורך רוב היום יודעים מי אני באמת.

אני לא בטוח, יכול להיות שאם לא הייתי קרוב משפחתו של בעל הבית, ומנהל העבודה של בית המלאכה הייתי סובל הקנטות ולעג אחרי שיצאתי מהארון, אבל מצד שני יכול להיות שלא. שהינו בבית המלאכה מטעמי פרנסה בלבד, וכל זמן שעשיתי את עבודתי כהלכה למה שלקולגות שלי יהיה אכפת מה אני עושה אחרי שאני הולך הביתה?

אני מניח שהם דיברו עלי מעט מאחורי גבי, ואולי תהו מי אצלנו הגבר ומי האישה, שאלה שסטרייטים שואלים תמיד כשהם מנסים להבין איך עובד כל העסק הזה של ההומואים, אבל מצד שני אולי אני סתם נלחץ, והם בכלל לא מתעניינים בי, והם טרודים מספיק בצרות הפרטיות שלהם?

העליתי את התהיות הללו בפני אלמוג שליטף באהדה את ידי, ואמר לי שטוב שזה קרה, ועדיף שכולם יודעים, אם כי אני אגלה במשך הזמן שאי אפשר לצאת מהארון רק פעם אחת ודי. אם אתה לא מפורסם וכותבים עליך בעיתון אתה צריך לצאת שוב ושוב מהארון, ולמרבה הצער זה לא נעשה קל יותר למרות התרגול החוזר שהחיים מזמנים לך.

"די אלמוג." התעצבנתי מהטון הטיפולי שלו, "אני לא אחד מהילדים הדפוקים האלה בפנימייה שלך שאתה צריך להרגיע."

אלמוג נעלב עשה פרצוף חמוץ, הזכיר לי שעדיין לא טיפלתי בסתימה שיש במקלחת, והתכונן לתת לי את טיפול השתיקה עד סוף הערב, אבל אחרי שהתנצלתי, וגם פתחתי את הסתימה וניקיתי אחרי, ובלי שיבקש גם סידרתי את המטבח אחרי ארוחת הערב הוא התרצה וחזר לדבר איתי, ואפילו נראה שבע רצון כשסיפרתי לו שיש אצלנו עובד זמני אחד  שהיה שמח לקבל את הטלפון שלו.

"מה אני אגיד אם הם ישאלו אותי מי אצלנו הגבר ומי האישה?" תהיתי שוב, הפעם בקול, אחרי שהלכנו לישון.

"תגיד כמובן ששנינו גברים." אמר אלמוג בקול מנומנם, ודחף את ישבנו לתוך בטני כמו שנהג לעשות תמיד.

"כן, אבל... אתה זה שמבשל בדרך כלל ומתעסק יותר בענייני הבית, ואני זה שהולך לעשות טסט לאוטו ופותח סתימות בביוב אז..."

"אז מה? זה לא אומר כלום, זה רק אומר שלי יש יותר זמן פנוי להתעסק בניקיון וקניות ובישול, ולך יש יותר חוש טכני, זה הכל."

"אבל אני גם יותר אקטיבי ממך." העזתי להגיד, אמנם בלחש, אבל אמרתי.

"שטויות." התעצבן אלמוג, והתהפך על גבו, מנתק את המגע הנעים בין בטני לישבן הרך והחמים שלו, "זה פשוט לא נכון, גם אתה..." אחזתי במותניו ומשכתי אותו אלי לפני שהשלים את המשפט. הוא התנגד ונאבק בי, ולא הניח לי להסיח את דעתו, מתעקש להזכיר לי שגם אני נהנה לפעמים להיות פסיבי למרות שאני הממונה על הצד הטכני של חיינו, וחוץ מזה, רוב הזמן אנחנו בכלל לא עושים חדירות, הזכיר לי.

"וחבל שכך." ציינתי, יודע יפה מאוד מה יבוא אחר כך, וזה באמת הגיע, ושנינו נהנינו מאוד, מה שלא הפריע לנו כלל לריב למחרת על איזה שטות אחרת - קניתי את הסוג הלא נכון של הגבינה וקלקלתי לו את התוכניות לאפות עוגת גבינה, וכמה ימים אחר כך אני זה שכעסתי עליו כי הוא חנה במקום אסור וקיבלנו שוב דו"ח חנייה, ואחר כך הוא נעלב שלא זכרתי שזה יום השנה הראשון שלנו, ולא קניתי פרחים למרות שהוא הזכיר לי, והתרגז עוד יותר כשהזכרתי לו שהוא שכח לפני כמה חודשים את יום ההולדת שלי, ואני בכלל לא עשיתי מזה עניין...

"כי גם אתה שכחת, אם אימא שלי לא הייתה מתקשרת להגיד לך מזל טוב..."

"אולי פשוט נקנה לוח כזה שרושמים בו ימי הולדת וכל מיני כאלה, ואז לא נריב יותר?" הצעתי, ושאלתי אם מסג' מפנק לרגליים יהיה פיצוי הולם לפרחים ששכחתי.

אלמוג התפייס מיד והסכים, והמסג' הפך לסקס פיוס ממושך ומענג, ולמחרת יצאנו למסעדה ובילינו נפלא, וחזרנו מאושרים ומאוהבים, אם כי כמה ימים אחר כך שוב היה ויכוח על משהו אחר - איחור שלי שגרם לנו לאחר לארוחה אצל הוריו, אבל זו לא הייתה אשמתי כי...

ערב שגרתי אחד בעודי ממתין לאלמוג שישוב מהעבודה חשבתי על כל השטף הזה של אירועים ביתיים קטנים, חלקם חביבים, חלקם מרגיזים שהרכיבו את סדר היום שלי ושל אלמוג, סדר יום רגיל מאוד, אולי אפילו משעמם קצת ועלה בדעתי שהחיים שלנו, נטולי הריגושים וחסרי האירועים הדרמטיים דומים עד שיממון לחייהם של סתם זוגות סטרייטים מהוגנים כמו דוד אלי ודודה עליזה, אלכס ואשתו, ואפילו הורי או הוריו של אלמוג. כולם חיו בדיוק כמונו, רבו מריבות קטנות וטיפשיות, התפייסו בחדרי השינה הבורגניים שלהם, וניהלו את אותם הויכוחים על סוג הגבינה, איחורים לארוחת ליל שישי אצל ההורים, וגובהם של דוחות חנייה, ואז  דולב התקשר פתאום, שאל מה שלומי, ומה נשמע איתי, ולמה לא רואים אותי?

"כי אני גר בקריות, רחוק ממרכז העניינים." הזכרתי לו, ושאלתי מאיפה יש לו את המספר שלי.

"מחן ויובל, אתה יודע שהם שוב יחד?" 

"כן, בטח, אנחנו מדברים מידי פעם, אולי אפילו נקפוץ לביקור כשיהיה לנו זמן, אולי בקיץ, אלמוג נורא עסוק עכשיו, הוא עובד בשתי משרות, וגם אני עובד המון שעות, יש לנו שוב הזמנה ענקית בבית המלאכה, לא שאני מתלונן, טוב שיש פרנסה."

"נכון." הסכים איתי דולב בקול מפוכח ובוגר שהפתיע אותי לטובה, וסיפר שגם הוא עובד היום באיזה מפעל קטן, אבל מבטיח, ושהוא התפייס עם חן ויובל, ואפילו התנצל.

"התנצלת על מה?" התפלאתי, כי חן אף פעם לא פירט מה בדיוק קרה בין שלושתם, ואני הייתי נבוך מכדי לשאול, הספיק לי מה ששמעתי אז, באותו לילה.

"נו, טוב, זה כבר סיפור ישן, אבל במשך זמן מה אני והם... היינו סוג של שלישיה כזו, אחרי שחזרתי בשאלה עברתי תקופה די מופרעת, לא עשיתי חשבון לכלום ואיכשהו אני וחן קצת נדלקנו זה על זה, יובל לא הגיב לעניין כל כך טוב, נכנס לדיכאון וברח אליכם ואחר כך התאשפז, אבל הכל נרגע מאז, יובל מאוזן לגמרי עכשיו, לוקח תרופות בצורה מסודרת והם שוב יחד, ואפילו חושבים על ילד משותף."

הרגשתי שקיבתי מתעוותת בעצבנות כי גם אלמוג הזכיר מידי פעם את רצונו בילד, מה שגרם לי תמיד להרגיש אשם ולחוץ, חשתי צעיר מכדי להתמודד עם תינוק, וחששתי שאף פעם לא אהיה בוגר מספיק לתפקד כאבא.

"אני לא רואה איך הם יצליחו להביא ילד בלי לשתף אישה בעסק." הערתי בקרירות.

"אם יש די אהבה ורצון זה אפשרי." התרונן דולב במין אופטימיות רוחנית מעצבנת.

"שמעתי שמה שצריך באמת זה הרבה כסף." קטעתי אותו בציניות.

"כן, גם כסף." הסכים דולב בנחת, "אבל יותר חשוב אהבה, אם יש אהבה הכל מסתדר בסוף, אני מקווה שאתה ואלמוג אוהבים זה את זה ואתם מאושרים יחד."

"אהה... לא יודע, כן, נראה לי שכן, אנחנו די מסתדרים, ומה אתך דולב, איך אתה מרגיש?"

"מצוין, לקח לי המון זמן להשלים עם זה שאני... אתה יודע... שאני בעניין של גברים, אבל למזלי מצאתי בן זוג שטוב לי איתו, אני בסדר גמור עכשיו."

"חבל שלא סיפרת לי עליך כשהיינו ילדים, היית חוסך ממני הרבה עגמת נפש."

"אני יודע, אל תחשוב שלא הרגשתי איך אתה מסתכל עלי, אבל אז פשוט לא יכולתי... אני מקווה שאתה לא כועס עלי."

"לא, מה פתאום כועס? למה שאני אכעס? התגברתי אפילו על עניין התפילין." הבטחתי לו ברוח טובה, "תגיד, מה אומרים הוריך על זה שיצאת מהארון?"

"הורי?" מרירות לא מוכרת נמסכה בקולו, "אימא בסדר גמור עם זה, היא תתמוך בי תמיד, לא משנה מה אני אעשה, ואבא... אין לי אבא."

"מה? אביך נפטר?" נדהמתי.

"לא, אבל מבחינתי הוא מת, חבל שהוא לא מת באמת."

"דולב, די! איך אתה מדבר?"

"אני אומר מה שאני חושב, אני שונא אותו, היום שהוא ואימא נפרדו היה היום המאושר בחיי. הוא מירר את חיי מאז שאני זוכר את עצמי, גם אחרי שהוא הפסיק להרביץ לי כי נעשיתי גדול מידי הוא המשיך להתעלל בי רגשית, הלוואי וימות בייסורים קשים, אמן."

"אבא שלך הרביץ לך?" נדהמתי, "אבל... איך... אבא שלך? אבל הוא..."

"כן, בטח, כלפי חוץ הוא תמיד נראה הבן אדם הכי נחמד ומקסים בעולם, נכון? אבל בבית הוא היה מפלצת. למה אתה חושב שהיה לי כל כך קשה להודות שאני הומו? כל כך פחדתי ממנו, הוא התעלל בי ובאימא במשך שנים, בגללו אני בן יחיד ובגללו... הוא עשה הכל כדי לדפוק לי את החיים, אבל הוא לא הצליח, אני חי ואני מאושר." הכריז דולב בהתלהבות עזה, שנשמעה לי מוגזמת בצורה מטרידה.

"אני שמח לשמוע את זה." אמרתי בזהירות, "יפה מצידך שהתקשרת אלי, אני באמת מודה לך, אם תהיה אי פעם בצפון אתה מוזמן לבקר."

"אחלה, זה עשוי לקרות מהר יותר ממה שאתה חושב, רמי ואני מתכננים לנסוע לטיול לרמת הגולן בקרוב, אני מקווה שנוכל לעבור אצלך ושניפגש בקרוב, תמיד חיבבתי אותך מאוד עידו, עוד בתיכון חשבתי שאתה בחור נהדר, להתראות וד"ש לאלמוג."

"תודה, להתראות דולב." אמרתי, תוהה מה עובר על דולב ומי זה הרמי הזה? ומיד התקשרתי לאימא לשאוב ממנה מידע על הוריו של דולב שגרו לא רחוק מהורי.

"מה, לא סיפרתי לך? הייתי בטוחה שסיפרתי, ההורים של דולב התגרשו לא מזמן, מסתבר שהוא נהג להכות אותה, וגם את הילד עד שהוא נעשה גדול מידי. כולם ידעו שהוא בוגד בה כל הזמן, אבל רק עכשיו נודע שהוא גם היה מרביץ לה, שמעתי שהיא ויתרה על רוב הרכוש המשותף רק כדי להיפטר ממנו, מי היה מאמין, הוא נראה בן אדם כל כך נחמד, וגם גבר נאה, דולב די דומה לו, למרות שיש לו את העיניים של אימא שלו, באמת, מעניין מה איתה? לא ראיתי אותה מאז שהם מכרו את הבית, אתה עדיין בקשר עם דולב?"

"כן, הוא גר עכשיו בתל אביב, וגם הוא חי עם גבר." שמחתי לבשר לאימא שנאנחה ואמרה שבזמנה לא היו דברים כאלה כמעט, וגם אם היו אז לא דיברו עליהם כל כך הרבה, ומי שלא היה יכול להתגבר על עצמו ולא היה מסוגל להתחתן, היה מספיק מתחשב וירד מהארץ כדי לא להביך את המשפחה שלו, אבל אחרי מה שהיא שמעה על אבא שלו אז אולי דולב דווקא נהנה להביך את המשפחה שלו? מספרים שאבא שלו חי עכשיו באמריקה עם איזה צצקע בלונדינית שיכולה להיות הבת שלו.

גם עדי שמעה שמועות על הבגידות של אבא של דולב, וידעה שהוריו התגרשו, אבל נדהמה לשמוע שהוא סבל התעללות, וגנחה מופתעת כשסיפרתי לה שדולב חי עם גבר. "איזה בזבוז, בחור כל כך יפה, חבל שלא ידעת על זה כשהייתם בתיכון, אתה בטוח שהוא הומו?"

"כן, הוא סיפר לי במו פיו רק לפני כמה דקות."

"מוזר, הייתי חברה שלו כמעט שנה ואף פעם לא הרגשתי, אם כי... מצד שני..." ואז התינוק שלה הקים קול זעקה, והיא נפרדה ממני לשלום בחיפזון בלי שהספיקה לספר לי מה קרה מצד שני.

אלמוג הקשיב בשתיקה כשסיפרתי לו על השיחה המפתיעה עם דולב, וקמט קל נחרץ במצחו, "אני לא מתפלא, זה דפוס מאוד אופייני להומואים." העיר בקול המקצועי הזה שתמיד עצבן אותי.

"מה דפוס? איזה דפוס? אל תדבר איתי כמו פסיכולוג."

"אבל זה מה שאני, ואני מתכוון שאצל הרבה הומואים יש מצב של הזדהות עם האימא, ודמות אב מרוחקת, או נעדרת, ולפעמים מתעללת."

"אבא שלי לא כזה." מחיתי, "וגם אבא שלך לא."

"נכון, לא אמרתי שזה תמיד ככה, רק שזה דפוס אופייני, למזלנו אנחנו יוצאים מהכלל." פניו התבהרו והקמט נעלם, "אולי בגלל זה הזוגיות שלנו כל כך מוצלחת?"

"לא חשבת שהזוגיות שלנו כל כך מוצלחת אתמול, כששכחתי לתלות כביסה." קנטרתי אותו, "ואל תגיד לי שהיכולת להכיל חילוקי דעות היא סימן לזוגיות מוצלחת."

"למה לא? ומה אם זה נכון?"

"גם אם זה נכון מעצבן אותי שאתה מדבר כמו פסיכולוג פלצן, תגיד, גם בסוף השבוע הזה הילד יבוא אלינו?"

"כן, אבל אם זה מפריע לך אז תגיד."

"לא, זה לא מפריע לי, בטח שלא, אבל... אני לא יודע, זה מוזר כזה, אתה באמת חושב שיתנו לנו לאמץ אותו?"

"זה לא נקרא אימוץ, אבל אם נרצה יאשרו לנו שנהיה סוג של משפחה אומנת זמנית, מין משפחה מארחת שהוא יגור אצלה עד שימצאו לו סידור מתאים."

"נראה לך שזה יקרה? הוא כבר בן ארבע עשרה וחצי, מי ירצה לאמץ ילד בגיל הזה, שלא לדבר על זה שהוא אוחצ'ה קטנה וחוצפנית עם פה מלוכלך?"

"כנראה שאף אחד לא." נאנח אלמוג, והביט בי בתקווה, "הוא לא כזה נוראי, נכון?"

"לא באמת, כולו רוח וצלצולים, אבל ברור למה הוא הצליח לעצבן את כל הצוות ולהשניא את עצמו על התלמידים בפנימייה. אתה בטוח שההורים שלו לא מוכנים לקבל אותו חזרה?"

"בטוח לגמרי, הם לא מוכנים אפילו שהוא יבוא לביקור קצר."

"האמת, אני לא מתפלא."

"בפנימייה מוכנים שהוא ימשיך ללמוד אצלם עד סוף השנה רק בתנאי שהוא לא יישן שם יותר, למעשה רק אנחנו נשארנו לו, אז מה דעתך?"

"יש לי ברירה?" נאנחתי, טוען בפני אלמוג שהוא מותח את גבולות המושג - להביא את העבודה הביתה - בצורה מופרזת, אבל סך הכל הייתי מרוצה.

חיבבתי את הנער הצעיר והחצוף הזה שנולד כאברהם, שינה את שמו לאביב מיד אחרי הבר מצווה, וזעזע בהתנהגותו ובדעותיו את בני משפחתו השמרניים שלא ידעו איך להתמודד עם הילד הצבעוני והרעשני הזה שהיה כל כך חצוף ובוטה ובולט.

היו לאביב הצעיר עיניים שחורות מדהימות, עור קטיפה שחום וחלק, שער מתולתל ארוך, טונות של חוצפה, ומבחר קללות בשלל שפות. למרבה מבוכתם של הוריו הוא נהג לעטות על גופו הדק והעדין בגדים נשיים ולהתגנדר כמו בחורה, וניצל כל הזדמנות להתאפר ולרקוד, מבצע הופעות דראג מאולתרות כשהוא מכנה את עצמו אביבית המהממת.

אלמוג נתקל בו אחרי שלקח על עצמו עוד רבע משרה של יועץ פסיכולוגי בפנימייה לנוער בסיכון. הוא בילה שם הרבה יותר שעות מכפי ששילמו לו בפועל, מנסה לעזור לנערים חסרי ההורים שגרו שם, ובעיקר נקשר לאביב שהחצין בלי בושה את ההומואיות שלו, מסתבך בגללה בצרות צרורות.

אלמוג טען שמדובר בנער חיובי ונבון ושההתנהגות הבוטה שלו היא עדות לאומץ, מקוריות וכישרון, והגן עליו בעוז מפני צוות המורים והתלמידים שלא ידעו איך להתמודד איתו. אחרי שגילה יום אחד את אביב מוכה וחבול הוא הביא אותו אלינו כדי להגן עליו ולהניח לו להתאושש ומאז הוא לן אצלנו ברוב הלילות, ובכל סופי השבוע.

אחרי שהתחלנו לארח אותו אצלנו אביב נרגע קצת, הוריד את מפלס העוקצנות והקללות, הפסיק לעשות פרובוקציות ולהרגיז את חבריו ללימודים ואת מוריו, והחל לתפקד כתלמיד מהמניין ואפילו להצטיין.

הפתרון הזה השביע נחת את כולם, ואחרי שהסכמתי שהוא יעבור לגור איתנו עד סוף שנת הלימודים הפך הסידור הזמני הזה לפתרון קבוע, למרבה אושרו של אלמוג שהטיפול באביב השכיח ממנו את אכזבתו על שהחברה הלסבית של עדי דחתה אותו כאב לתינוק שלה מפני שלדעתה הוא לא היה בוגר דיו לתפקד כאבא.