ג. הכאב המתוק של האהבה

ז. פאתט

כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שכל קרובי משפחתי - גילה אחותי, איציק בעלה ושלושת ילדיהם - לא הבינו מה נפל עלי ולמה חזרתי. הם אמרו לי בגילוי לב שלא הייתי צריך לחזור לארץ ושעדיף היה לי להישאר בארצות הברית וליהנות ממנעמי החיים שם, במקום לאכול חרא בארץ, ולצערי התברר לי שהיה מן הצדק בדבריהם.

ראשית דבר התברר לי לאכזבתי שבישראל אדם בגילי נחשב בעולם העבודה לקשיש עובר בטל, ורק אחרי השתדלויות, ריצות ומאמצים הצליח גיסי לארגן לי חצי משרת מרצה באיזה מכללה נידחת בגליל. את המשרה הדלה הזו השלמתי בעוד רבע משרה של מורה לביולוגיה בפנימייה נידחת אחת לילדים שהוגדרו בלשון נקייה כנוער עם קשיי הסתגלות, אבל למען האמת היו חבורת חוליגאנים בורים, ופושעים בהתהוות. "בשביל רובם הפנימייה היא רק תחנה אחת בדרך לכלא, ורובם יבלו בו את רוב חייהם." הודה המנהל – אדם ציני, מריר ושחוק מיותר מידי שנים במערכת החינוך הישראלית.

במשך שנים התגעגעתי מאוד לארץ והייתי די המום לגלות עד כמה היא השתנתה, ולא לטובה. מדינת ישראל היפה של נעורי נעשתה צפופה יותר, קשה יותר, מסובכת יותר, יקרה יותר, ובהחלט הרבה יותר חמה. "אני לא זוכר שהיה כל כך חם פה בקיץ." התלוננתי באוזני איציק גיסי שלקח אותי כפרויקט שלו, והתאמץ מאוד למצוא לי עבודה ראויה ומגורים נאותים.

מחירי הדירות וגובה שכר הדירה היכו אותי בתימהון, דבר כל כך פשוט ובסיסי כמו קניית מכונית ומימון הביטוח והדלק עליה התבררו לי כעניין יקר בצורה מזעזעת, וסבוך מאוד בירוקרטית.

"אני מרגיש כאילו אני נמצא בארץ שונה לגמרי מזו שעזבתי. הכל נעשה פה כל כך משונה ומסובך ו... ו..." מצאת את עצמי מגמגם מרוב תסכול, "אני לא זוכר שהיה פה כל כך יקר ומכוער." שטחתי את מר ליבי בפני איציק הסבלני שלקח על עצמו להדריך אותי למרות שהיה מבוגר ממני בחמש שנים בלבד, ובקושי גמר תיכון.

"לא הכל כל כך נוראי פה," ניחם אותי בחביבות, "ואל תשכח שעזבת כשהיית בחור צעיר, ועכשיו אתה כבר... נו, טוב, עדיין לא זקן, אבל בטח כבר לא ילד, ובגילנו הכל קצת קשה יותר." ליטף איציק בעדינות את כתפי, מביט בי במבט חומל.

כדי לא להוציא את דיבת הארץ רעה, וגם בגלל שלא היה לי נעים להתלונן ולהתבכיין, ואולי להודות שטעיתי כשעזבתי את ארצות הברית, חסכתי מבובי את סיפור תלאותיי בארץ, אבל האמת היא שעבר עלי קיץ מעיק וקשה, רצוף התרוצצויות ואכזבות, ושטוף זיעה. כל דבר היה קשה כקריעת ים סוף, והבירוקרטיה הייתה מצליחה להוציא מכליו גם מלאך. עד שמצאתי דירה, ועד שקניתי מכונית, ועד שהתרתי את סבך החוקים והתקנות של ביטוח לאומי שעשה הכל כדי להקשות עלי להבין כמה אני צריך לשלם, איך ולמה... אבל בסופו של דבר, אחרי הרבה זיעה ועצבים, ופה ושם גם צעקות בטלפון על כל מיני פקידים ערלי לב הכל הסתדר. רכשתי לי מכונית יפנית משומשת, קטנה ונחמדה שבעזרתו של איציק הנאמן עברה טסט בלי בעיות, שכרתי בית עם גינה ביישוב כפרי חביב שנמצא בדיוק באמצע, בין שני מקומות העבודה שלי, פתחתי חשבון בנק, קיבלתי את כרטיס קופת החולים שלי בדואר, סידרתי לי אינטרנט, והתחברתי ללוויין של יס, ולקינוח אימצתי לי כלב, או יותר נכון להגיד, כלב שהגיע בדרך לא מוסברת לחצר שלי אימץ אותי, והפך אותי לבעליו.

חץ היה כלב מעורב קטן, מכוער למדי, אבל פיקח ובעל אישיות כובשת ושפע קסם אישי. דקה לפני שנפטרתי ממנה הוא ניכס לעצמו ספה מרופטת שעמדה על המרפסת, והפך אותה למיטתו, ובלי להתאמץ יותר מידי השתלט על סדר היום שלי וארגן את חיי לפי צרכיו. בזכותו יצאתי כל בוקר לטיול, וככה הרחבתי את חוג מכרי שכולם היו גם כן בעלי כלבים. היינו נפגשים כל בוקר וכל אחר צהריים במטע הפקנים, הולכים ברגל לפארק הציבורי הגדול שכינינו בפשטות - הדשא, משקים שם את הכלבים בברזייה, ויושבים בנחת על ספסלי העץ בעוד הכלבים משתעשעים בדשא, משחקים זה עם זה, ורצים אחד אחרי השני כמו ילדים שובבים.

ערב סתווי אחד, ממש לפני שהתחלתי לשרך את דרכי חזרה הביתה, הופיע איש אחד, לחוץ ושטוף זיעה, פניו אדומות מהחום, ושאל אם ראינו אולי במקרה כלבה אחת בצבע שחור לבן שנראתה אבודה.

"כלבה בינונית עם קולר אדום שיש לה אוזן אחד לבנה ואחת שחורה?" שאלתי.

הוא זינק מהספסל עליו צנח, מותש מהחיפוש, "כן, זו מיקה שלי, איפה ראית אותה?"

"במטע הפקנים, אני עובר דרכו כדי להגיע לדשא, היא שיחקה קצת עם חץ, אבל אחר כך הסתלקה."

"אתה יכול להראות לי בבקשה איפה זה... אני... אני עוד לא מכיר כל כך את הסביבה ומיקה שלי..." קולו נשבר, והייתה לי הרגשה שעוד רגע יפרוץ בבכי.

הגשתי לו בקבוק מים שנשאתי איתי תמיד, "הנה, תשתה, אתה נראה לי מיובש."

הוא לגם לגימה מהוססת, "תודה." אמר וקם, "אז איפה המטע הזה?" דחק בי.

קמתי גם כן, וחץ שנח על הדשא נחפז לקום גם הוא, "הנה, פה, זה לא רחוק, בוא נלך לחפש את מיקה. אגב, שמי מולי וזה חץ, ואיך קוראים לך?"

"יורם." אמר האיש שלהערכתי היה כבן ארבעים. שחום עור ושחור תלתלים, עיניו חומות ורכות, ופיו מלא ורגיש. הוא הצליח להתאפק ולא בכה עד שמיקה ששמעה את שריקותיו הופיעה פתאום לפנינו, שמחה ונרגשת, וזינקה עליו, מכשכשת בעליצות בזנבה. "מיקה..." גנח יורם, צנח על ברכיו, חיבק את הכלבה שהתרפקה עליו בעליזות, ופרץ בבכי.

עמדתי נבוך והבטתי בו, תוהה איך להגיב. למזלי הוא התעשת במהירות, חיבר רצועה לקולר של מיקה, ושאל איך הוא מגיע מפה לרחוב הנרקיסים, "בוא איתי, זה לא רחוק, צריך לטפס קצת כדי להגיע לרחוב השקדים, ומשם זה עוד כמה מאות מטרים, חוצים את רחוב הכלניות, שם אני גר, ומגיעים לנרקיסים." גחנתי וליטפתי את ראשה של מיקה, "למה ברחת מהבית, שובבה שכמוך?"

"זו אשמתי, לא הייתי צריך להשאיר את הדלת של הבית פתוחה, עברתי לגור פה רק לפני שבוע ועוד לא הספקתי לגדר כמו שצריך את החצר, באתי לגור פה רק כדי שלמיקה תהיה חצר נחמדה להתרוצץ בה ופתאום... אולי הייתי צריך לקשור אותה, אבל היא שונאת להיות קשורה, איזה מזל שמצאנו אותה, אני לא יודע איך הייתי חוזר הביתה בלעדיה."

"כי אשתך והילדים היו כועסים עליך?" חקרתי.

הוא נשך שפה תחתונה בשרנית במבוכה, "אה... לא, אני... אני לבד, מאז שאימא שלי נפטרה אין לי משפחה, זה רק אני ומיקה." הודה בקול מבויש.

"גם אצלי זה ככה," הצהרתי בקול עליז, מנסה להקל על מבוכתו, "זאת אומרת, יש לי אחות ואחיינים, וגיסי הוא בחור נהדר, אבל בבית גרים רק אני וחץ. הנה, כמעט הגענו, אולי תקפוץ אלי לנוח ולשתות משהו? אתה נראה עייף, ואני בטוח שמיקה תשמח לשתות מים אחרי הטיול הארוך שהיא עשתה."

אחרי היסוס קל הוא הסכים ובא איתי. ראשית חוכמה השקינו את הכלבים והאכלנו אותם, ולשמחתי חץ הניח למיקה לשתות מקערת המים שלו, ולא מחה כשהיא אכלה בקערה לצידו. בינתיים הסתובב יורם בסלון שלי, כוס מיץ בידו, ובחן את התמונות שתליתי על הקירות. הוא נעצר מול צילום ממוסגר שלי ושל ראמי, אחד הצילומים האחרונים שלנו יחד. הוא נראה אז עדיין די בריא, וגם אני נראיתי צעיר ושמח הרבה יותר, בצילום נראה הגן היפה שלנו ברקע, בעוד שנינו יושבים על כסאות נוח מתחת לעץ לילך פורח, מחזיקים ידיים, והכלבים רובצים למרגלותינו. "צילום יפה." העיר, מציץ לעברי, "וגם הכלבים יפים מאוד, איפה הם עכשיו?"

"הם מתים, חוץ ממני כל מי שמופיע בתמונה מת. הבחור בתמונה, שמו ראמי, הוא היה הבן זוג שלי, הוא נפטר לפני יותר משנה. היינו יחד הרבה שנים וקצת אחרי שהוא מת גם הכלבים הלכו וכבר לא היה טעם... בגלל זה חזרתי לארץ."

"זאת אומרת שגם אתה... כמה זמן הייתם יחד?" הביט בי יורם בעניין, נראה לפתע הרבה פחות עייף.

"עשרים ואחת שנים, הכרנו בשנת שמונים וחמש, בגלל זה עזבנו את הארץ, כי מילא להיות הומו, אבל לחיות עם בן זוג ערבי? לא יכולתי לעשות את זה להורי, וגם הוא העדיף לחיות בגלות ולא לעשות בושות כאלה למשפחה שלו."

עיניו של יורם התרחבו בבהלת פתאום, "ממה הוא מת? מאיידס?"

"לא, חס וחלילה. מה פתאום איידס? היה לו לב חלש, כל הגברים במשפחה שלו סובלים מהבעיה הזו, עד הרגע האחרון קיוויתי שיצליחו להשתיל לו לב חדש, אבל זה לא קרה ובסוף הוא מת."

"אני מבין." הנהן יורם בעצב, "אני ממש מצטער." אמר, "אבל לפחות היה לך מזל לחיות עשרים שנה עם בן זוג. אני כבר בן ארבעים ושתיים ואף פעם... אין לי מזל בתחום הזה, מאז שאימא נפטרה אני לגמרי לבד, אף פעם לא היה לי בן זוג, ולא הייתה לי אהבה, ואפילו חברים כבר אין לי."

נגעתי באהדה בכתפו, "אתה לא לגמרי לבד, יש לך את מיקה שאוהבת אותך, ועכשיו, אחרי שפגשת אותי, יש לך גם חבר." חייכתי אליו ולשמחתי הוא החזיר לי חיוך ביישני. ניחשתי ששנינו חושבים על אותו דבר וכמה ימים אחר כך ידעתי שצדקתי.

ההבדל בינינו היה רק שמונה שנים, אבל יורם היה ביישן מאוד וחסר ניסיון כמו נער צעיר. מרוב מסירות לאימו האהובה והחולנית שגידלה אותו לבד, בלי אביו שנהרג עוד לפני שנולד, הוא ויתר על זוגיות והסתפק בחיי מין דלים ולא מספקים עם בני זוג מזדמנים, רובם ארוניסטים נשואים.

"תמיד רציתי כלב אבל אימא לא הסכימה כי כלב זה לכלוך והרבה עבודה. מיד אחרי שקמתי מהשבעה עליה הלכתי לצער בעלי חיים ואימצתי את מיקה." גילה לי אחרי שהצלחתי סוף סוף להכניס אותו למיטתי. "אהבתי מאוד את אימא, אבל היו המון דברים שלא יכולתי לעשות בגללה. רק אחרי שהיא מתה הרגשתי חופשי לצאת מהארון ולאמץ כלב."

"אימא שלך לא ידעה שאתה הומו?" הופתעתי, "היא לא שאלה למה אתה לא מתחתן? היא לא רצתה שיהיו לה נכדים ממך?"

"היא אמרה שכן, אבל שנאה לתת לי לצאת בערב, ונלחצה כל פעם שמישהו בא לבקר אותי. כשלמדתי באוניברסיטה היו לי קצת חברים וחברות, אבל לא יכולתי להזמין אלי אנשים, לא יכולתי לצאת לבלות, היא הייתה נעשית חולה כל פעם שיצאתי בערבים... האמת שהיא די חנקה אותי, הכל היה מרוב אהבה אבל..." הוא נאנח, "אתה בטח חושב שאני טיפש גמור, מנסה להתחיל לחיות רק בגיל ארבעים ושתיים... אני כזה פתטי..."

לא יכולתי להכחיש אבל ניסיתי לנחם ולעודד, "לא נורא, מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, וחוץ מזה יש לי חולשה לבחורים פתטיים, בעיקר שחומים כאלה עם תלתלים." חייכתי אליו וסחפתי אותו לעוד התעלסות.

ח. שוב מאוהב

הקשר ביני לבין יורם הלך והתהדק. שוחחנו כל יום בטלפון, נפגשנו שלוש ארבע פעמים בשבוע, ובילינו יחד כל סוף שבוע, בדרך כלל בביתי, כי יורם גר בדירה קטנטונת שבמקור נועדה להיות מחסן, אבל בעל הבית הוסיף לה מטבחון קטן ומקלחת עם שירותים והשכיר אותה כדירת סטודיו. הדירה נמצאה בקומת המרתף של בלוק דירות גדול, וכדי להגיע אליה היה צורך לרדת בגרם מדרגות תלול. בפעם הראשונה שהגעתי לשם ציפיתי למצוא דירה חשוכה וטחובה, ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות דירה בהירה ומוארת עם חלון גדול, ובצידו דלת זכוכית שנפתחה לחלקת גינה קטנה ומטופחת. למזלו של יורם בנין הדירות עמד על צלע הר ודירתו נמצאה בצד הפונה לעמק מגודל עצי אלון ואורן, וכך הוא נהנה לא רק מנוף נהדר ומאוויר צח אלא גם מפרטיות מפתיעה.

"היה לי מזל גדול עם הדירה הזאת, אני גר מתחת ללובי של הבניין ורוב השכנים שלי בכלל לא יודעים שאני קיים." חייך אלי בשמחת ניצחון, "ותמורת שכר דירה ממש מצחיק אני מרגיש שאני גר בקוטג'." התפאר, מרוצה מאוד מעצמו, והראה לי שביל תלול מתפתל בין העצים שהוביל מקצה גינתו הקטנה עד למטע הפקאנים, מרחק שני קילומטר משם.

הסכמתי איתו שהדירה שלו היא ממש מציאה, ושנחמד מאוד אצלו, אבל הוספתי שבכל זאת זו דירה ממש קטנטונת שמתאימה רק לבן אדם אחד.

"ולכלב." הוסיף יורם בעליצות, משך אותי אליו לחיבוק ונשיקה, ואחרי שהוציא את מיקה לגינה והוריד את התריס הוכיח לי שגם שניים יכולים להסתדר יפה מאוד בדירתו הקטנה.

היחסים ביני לבין יורם הלכו והתהדקו, הסקס היה טוב והלך והשתפר, ויום שישי סתווי אחד, אחרי שחזרנו מסרט שגרם לשנינו הנאה והטבנו את ליבנו בקצת יין לפני שנכנסו למיטה הוא פלט פתאום, "אני אוהב אותך מולי." ומיד נבהל, טמן את פניו בכרית והתלונן ששתה יותר מידי והוא קצת שיכור.

"אני לא שיכור ובכל זאת גם אני אוהב אותך יורם." הכרזתי אחרי שנייה של היסוס, ומיד אחרי שאמרתי לו שאני אוהב אותו ידעתי שכן, זה נכון, אני שוב מאוהב.

"באמת?" חזר יורם להביט בפני וחיוך החל לבצבץ בזוויות פיו.

"כן, באמת." אמרתי מיד, ואי שם, בירכתי מוחי, כבר התחלתי לתכנן איך נארגן את חפציו של יורם בביתי הקטן. אולי כדאי לרכוש עוד ארון בגדים אחד? ארון הקיר שלי בטח לא יספיק לשנינו.

"ומה עם בובי? גם אותו אתה אוהב?" הפתיע אותי יורם.

"בובי? אתה מתכוון לרוברט סטיבנסון, הקולגה שלי מאמריקה?"

"כן, בדיוק לבובי הזה אני מתכוון." הנהן יורם, "נכון שאתה והוא... שהיה לכם קטע לפני שחזרת לארץ?"

"כן, זה נכון." הסכמתי בחוסר רצון, "אבל זה קרה רק אחרי שראמי נפטר, וזה היה סתם... סתם סטוץ קטן, נדמה לי שסיפרתי לך על זה פעם."

"כן, זה מה שסיפרת לי, אבל שמתי לב שבכל זאת אתם מתכתבים לפעמים."

"כן, נכון, אבל... נו, די יורם. לא מתאים לך לקנא. לא ראיתי את הבן אדם כבר יותר משנה, וגם אם הייתי נשאר באמריקה לא היה יוצא מזה כלום כי הוא צעיר מידי בשבילי."

"מסתבר שהוא לא חושב ככה, עובדה שהוא ממשיך לכתוב לך."

"כן, אבל אנחנו רק ידידים." משכתי אותו אלי לחיבוק, "למה אנחנו מדברים עליו בכלל? לא עדיף שנדבר על עצמנו?"

"בהחלט עדיף." הסכים יורם, נישק אותי וגילה לי שהוא עדיין עושה מילואים.

"מה מילואים? אבל אתה כבר בן ארבעים ושלוש?" הופתעתי.

"אני מתנדב." הסביר יורם.

"בגילך?" הרמתי גבה, "זה לא קצת... אה... לא מתאים?"

"ממש לא, אני בחיל התקשור ושם מעריכים מאוד את הכישורים הטכניים שלי, מה אתה עושה פרצוף כזה? אתה לא יודע מה זה חיל התקשור?"

"לא." הודיתי, נבוך קצת, "לא ידעתי שיש חיל כזה."

"זה השם החדש של חיל הקשר." הבהיר לי יורם את התעלומה, "אני עובד בעיקר בהדרכה של חבר'ה צעירים, אני יודע שזה טיפשי, אבל אני אוהב את הצבא וחשוב לי לתרום, ותדע לך שאני לא סתם איזה קשיש שמסתובב להם בין הרגלים, אני באמת מועיל." הכריז, גאה בעצמו, וכנראה שבצדק.

"אין בעיות, כל זמן שלבוס שלך זה לא מפריע אז גם לי אין בעיה."

"האמת שזה די מעצבן את הבוס שלי." גיחך יורם שעבד כטכנאי בבזק, "אבל אין לו ברירה." הוא התרומם, נשען על מרפקו, והתבונן בי בפליאה, "מה אתה עושה מולי?"

"סופר בלטות, אני רוצה להכניס לפינה הזו ארון בגדים, אבל אני לא בטוח שאני אמצא ארון ברוחב המתאים, אתה מכיר איזה נגר טוב?"

"בשביל מה אתה צריך עוד ארון?" השתומם יורם.

"בשביל הבגדים שלך, הארון קיר שלי לא יספיק לבגדים של שנינו, אבל אני לא בטוח אם כדאי לסתום את החדר שינה עם עוד ארון. אולי אני אשים ארון בחדר השני? מה דעתך?"

"דעתי שזה מיותר כי אני לא רוצה שנגור יחד." ענה יורם בחיפזון, ומיד פצח בהסברים מתנצלים, חוזר ומדגיש שהוא באמת אוהב אותי, ומאוד טוב לו איתי, והוא מאושר שאנחנו יחד, אבל הוא חי המון שנים עם אימא שלו שדי נכנסה לו לוורידים, לא שהוא משווה אותי אליה כמובן, אבל בכל זאת... ושנורא חשוב לו הספייס הפרטי שלו ובלי לפגוע בי הוא בכל זאת...

"בקיצור, אתה אוהב אותי אבל אתה לא רוצה שנגור יחד." סיכמתי ביובש את נאומו המבולבל.

הוא הנהן, מבויש, וביקש סליחה.

"אתה לא צריך להתנצל, אני מבין, יכול להיות שאתה צודק ועדיף שלכל אחד מאיתנו תהיה הפינה הפרטית שלו." חייכתי אליו מנסה להבין ולטהר את האווירה, אבל בכל זאת חשתי מבולבל ופגוע מעט, ולכן, כשבובי כתב לי כמה ימים אחר כך שהוא החליט לעשות את חג המולד בארץ הקודש, ושאל אם יוכל להתארח אצלי לכמה ימים, השבתי לו שזו בשורה נפלאה, ואני אשמח מאוד לארח אותו.

"אני מקווה שלא יפריע לך שאני אארח אותו אצלי לכמה ימים?" שאלתי את יורם שעיווה את פניו במורת רוח, אבל שתק.

"תראה, אם היינו גרים יחד הייתי מסביר שאין אצלי מקום ונותן לו כתובת של מלון בסביבה, אבל הוא מגיע בדיוק לפני חופש חנוכה ויש לי גם מקום וגם זמן... זה לא מפריע לך נכון?"

"לא, למה שיפריע לי שאתה מארח אצלך את האקס שלך שכנראה עדיין מפנטז עליך? זה בסדר גמור מבחינתי." ענה יורם בציניות, ואחר כך מיהר והודיע לי שאני פולנייה בדם, ושהוא יודע שככה אני מחזיר לו בגלל שהוא מתעקש לא לוותר על הדירה שלו, ושמה שאני עושה נקרא התנהגות פסיב-אגרסיב ולפני שהספקתי להיעלב צחק צחוק גדול, הכריז שהוא אוהב אותי ובוטח בי לגמרי, ונישק אותי בהתלהבות כל כך גדולה עד ששכחתי גם את בובי וגם את הביקור שלו.

על פי התוכנית בובי היה אמור להגיע לארץ בשמונה עשרה לדצמבר. תכננו להגיע לשדה התעופה ולאסוף אותו, אבל לצה"ל היו תכניות אחרות. הצבא החל בהכנות למבצע עופרת יצוקה וכתוצאה מכך יורם קיבל לפתע צו שמונה. בלי שום היסוס הוא עלה על מדים, חיבק אותי חיבוק ארוך וממושך, ביקש שאשגיח למענו על מיקה ועל עצמי, והסתלק לאי שם צבאי, משאיר אותי לבדי.

ט. מזג אוויר סוער

בדרך לשדה התעופה התחיל לרדת גשם. כל השבוע היה בהיר ונעים ודווקא עכשיו, כשאני בדרך לאסוף את בובי יורד גשם? הפעלתי את המגבים, הדלקתי את הרדיו והעברתי לגלגל"צ. זו הייתה טעות כי משום מה הם השמיעו שם מוזיקת גאז' עתיקה וטובה, ויותר לא הצלחתי לכבוש את פרץ הגעגועים הנורא לראמי, געגועים שתוקפים אותי כל פעם יורד גשם ואלה פיצ'ראלד המלכה, או סאצ'מו הנהדר, מתחילים לסלסל בקולם המעושן את הלחנים שראמי ואני אהבנו כל כך כשהיינו צעירים יפים ומאוהבים, ומוות ומחלה היו לגמרי בלתי מתקבלות על הדעת.

בדרך כלל אני מתאמץ מאוד לא לשקוע בזיכרונות, לא להניח לעצמי להתבוסס בצער ובאבל ולהיות פעיל ונמרץ, אבל לפעמים הנסיבות גוברות עלי והזיכרון של החורף הראשון שלנו יחד משתלט עלי. אלה שרה על מזג אוויר סוער מאז שאני והגבר שלי לא יחד ודמעות הציפו את עיני. נאלצתי לעצור בצד ולהעביר את הרדיו לתחנה אחרת כדי להירגע. בשארית הדרך הקשבתי לתוכנית משמימה על העלות הכלכלית של הסכסוך הלא נגמר שלנו עם הפלסטינאים, ועד שנפגשתי שוב עם בובי חזרתי להיות רגוע וקר מזג.

הוא השתנה מאוד, בקושי הכרתי אותו. פניו היו שזופות, שערו נקצץ בתספורת מחמיאה, צווארו התעבה, כתפיו התרחבו ולחיצת היד שלו הייתה חזקה ונמרצת. "אתה נראה מצוין בובי." החמאתי לו, "התספורת שלך ממש מוצלחת ואתה שזוף כל כך... איך עשית את זה?"

בובי חייך בצניעות, אמר שגם אני נראה נפלא, ולאורך כל הדרך הארוכה הביתה סיפר לי איך שינה את חייו מהקצה אל הקצה. עזב את האוניברסיטה, נרשם לחדר כושר, ובהשפעת בן הזוג החדש שלו התחיל לרוץ מרתונים ולבלות הרבה זמן בחיק הטבע. "אז אתה בזוגיות?" חייכתי אליו בהקלה, "גם אני." הוספתי.

"הייתי, זה נגמר לפני כמה שבועות, וגם מהעבודה נמאס לי, החלטתי שהיי, חיים רק פעם אחת וגם לי מגיע לבקר בארץ הקודש ולראות איפה ישו נולד וחי, התפטרתי, הוצאתי חלק מהחסכונות שלי והנה אני כאן, אני מקווה שבן הזוג שלך לא מתנגד?"

"ממש לא, הוא דווקא שמח לדעת שאני לא אהיה לבד כשהוא בצבא."

"הוא חייל?" התעגלו עיניו הכחולות של בובי בפליאה, "אתה בטח נורא דואג לו?"

"הוא רק עושה מילואים בתפקיד ממש לא מסוכן." נחפזתי להרגיע, "אני מקווה שישחררו אותו הביתה לסוף השבוע ותוכל לפגוש אותו, ובינתיים אני רוצה להכיר לך את הכלבים שלי, ואחר כך להאכיל אותך, ובזמן שתנוח ותנער מעליך את הג'ט לג אני אתכנן לנו מסלול טיולים נחמד שיכלול את כל המקומות שישו היה בהם."

עד שיורם חזר מהמילואים הספקנו, בובי ואני, לטייל בכל רחבי הגליל, להקיף את הכינרת פעמיים, לסייר בכל הכנסיות של ירושלים, ולעבור את כל התחנות בדרכו האחרונה של ישו.

ביום הראשון של הטיול בובי עוד ניסה קצת לחדש את ימינו כקדם, חיבק אותי ונגע בי בכל הזדמנות, אבל כשניסה להגניב לי נשיקה עצרתי אותו בעדינות אך בתקיפות, והסברתי לו שאני ויורם בזוגיות מונוגאמית, ואני מבקש ממנו לא להעמיד את החברות שלנו בניסיון הלא הוגן הזה. גם אם הוא נעלב הוא הצליח להסתיר את עלבונו היטב, ומרגע זה הוא התנהג למופת ושנינו נהנינו מאוד.

בובי רצה מאוד להגיע לנצרת בערב חג המולד כדי להקשיב למיסת החצות המפורסמת ולכן חזרנו הביתה יום קודם. שחררנו את הכלבים מהפנסיון ונשארנו בבית, נחים ומתבטלים כדי שיהיה לנו כוח להישאר ערים בלילה. ופתאום, קצת לפני שהשמש שקעה, אחרי שלא דיברנו כמעט שבוע כי אסור היה להשתמש בניידים בעוטף עזה יורם חזר הביתה. מיקה ישר הסתערה עליו ביבבות שמחה, ובמשך כמה דקות הוא התמסר לחיבוקים איתה, מניח לי ולבובי לסקור אותו בנחת.

הוא לא היה מגולח, וגם שערו היה זקוק לתספורת, ואיכשהו דווקא כך הוא נראה גברי וקשוח במדים המקומטים מעט שלו שגרמו לו להראות צעיר יותר, והסוו בהצלחה את תחילת הכרס שהוא החל לגדל לאחרונה.

אחרי שמיקה נרגעה מעט הצגתי את בובי בפני יורם שלחץ את ידו, בוחן אותו בעניין, ורק אחר כך חיבק אותי קצרות חיבוק סטרייטי מרגיז כמו שנהג לעשות תמיד כשלא היינו לבד.

הכנתי בזריזות ארוחת ערב קלה לשלושתנו, ובזמן האוכל סיפרנו ליורם חוויות על הטיולים שעשינו בעקבות ישו, וסיפרנו לו שאנחנו מתכננים לצאת הלילה לנצרת כדי לשמוע את המיסה של חג המולד

"באמת?" התלהב יורם, "תמיד רציתי לראות את המיסה הזאת, אני יכול לבוא גם כן?"

"בטח, בשמחה." השיב לו בובי בהתלהבות, והציע ברוב טקט שנלך לנמנם קצת לפני שנצא.

הוא הלך לחדר האורחים ואני ויורם פרשנו לחדר השינה שלי, וסוף סוף קיבלתי את החיבוק והנשיקה שהגיעו לי. אם הייתי שותק ורק מנשק אותו חזרה הייתי זוכה גם לסקס, אבל עשיתי טעות ושאלתי אותו עד מתי יש לו חופש ומתי הוא חוזר לצבא.

חיבוקו התרופף והזקפה שלו שמלאה כל כך יפה את כף ידי החלה להתרכך, "למה אתה שואל?" התנפל עלי בזעם, "כל כך דחוף לך להיפטר ממני?" הדף אותי מעליו.

"מה, מה פתאום להיפטר? רק רציתי לדעת..."

"כן, אני יודע, רק רצית לדעת מתי תוכל להישאר שוב לבד עם האקס הסקסי שלך?" סינן יורם בנבזות.

"מה?" נרעשתי, המום מהאשמה הכל כך לא הוגנת הזו, "השתגעת או מה? על מה אתה מדבר יורם?"

"על זה שאני אוכל חרא בעזה ואתה מטייל לך עם האמריקאי שלך ומזדיין איתו כמו שרמוטה בכל רחבי הארץ."

"זה פשוט לא נכון!" התרתחתי, "אף פעם לא בגדתי בך, לא איתו ולא עם אף אחד אחר, וחוץ מזה..." שיניתי נושא במהירות, "מה פתאום בעזה? על מה אתה מדבר יורם?"

"על זה שבקרוב ניכנס לעזה, בגלל זה קראו לי בצו שמונה, כדי לעבוד על ההכנות למבצע, גילו לי שהמבצע יתחיל יום אחרי חג המולד, אמרו תודה רבה וכל הכבוד, אבל עוד מעט יתחיל להיות פה מסוכן ושלחו אותי הביתה."

"אההה... "התחלתי להבין מה עובר עליו, "אז בגלל זה אתה כזה עצבן? כי לא נותנים לך למות במלחמה? אתה ממש דפוק, אתה יודע את זה?"

"אני דפוק? אני? ומה אתך שחוגג פה עם האקס שלך כשאני אוכל חרא ואבק בצבא?" "אל תצעק עלי!" התרגזתי, "אתה אוכל חרא ואבק בצבא כי זה מה שאתה אוהב, אף אחד לא הכריח אותך, התנדבת למילואים אז מה אתה מתלונן? ואני לא חוגג עם אף אחד, חיכיתי כל השבוע לחגוג אתך, ובמקום לשמוח ולהצטרף אלי אתה חוטף לי התקפות קנאה אידיוטיות ומוציא עלי את העצבים שלך!" צעקתי עליו, שוכח לגמרי מבובי שבטח שמע הכל, ומסכן, לא הבין על מה המהומה. ואז, רגע לפני שהצעתי ליורם שילך לדירה שלו ויתקרר קצת, צלצל הנייד שלי ועל הקו היה מנהל הפנימייה לילדים בסיכון, שופע התנצלויות על השעה המאוחרת, מבקש ממני שאעשה לו טובה ענקית ואקפוץ מהר לרמב"ם כי אחד מהילדים שלא יצאו הביתה בחופש חנוכה כי לא הייתה לו משפחה לנסוע אליה ניסה לחתוך את הורידים, ומאחר והוא חייב להישאר עם שאר הילדים בפנימייה הוא מבקש ממני להיות בבית חולים עם הילד המתאבד. "אני ממש מצטער שאני מפיל עליך דבר כזה, אבל אני יודע שיש לך קשר מיוחד עם נתנאל ובטח תרצה לראות מה שלומו."

"נתנאל," גנחתי, ומפלס רגשות האשמה שלי זינק בבת אחת למעלה, "נתנאל ניסה להתאבד?"

"זה לא היה ניסיון רציני." נחפז המנהל להרגיע, "רק כמה חתכים שטחיים, אבל היה המון דם, ואם הבית כל כך נבהלה עד שהתעלפה... היה לנו בלגן שלם ואני..."

"אני נוסע מיד לרמב"ם." הפסקתי את הסבריו, סגרתי את הטלפון והתחלתי להתלבש.

"מה קרה?" שאל יורם בשקט, מביט בי במבט מודאג.

"אחד התלמידים שלי ניסה להתאבד, אני חייב לנסוע אליו לבית החולים."

"אתה מתכוון לנתנאל, ההומו הקטן שלך?"

"הוא רק בן ארבע עשרה, עוד אי אפשר לדעת אם הוא הומו או לא, ובכל מקרה זה לא משנה, לילד המסכן הזה אין בית לנסוע אליו בחופש ואם לא הייתי כזה חרא הייתי קופץ לבקר אותו, אבל הייתי עסוק מידי בדרך הייסורים של ישו הדפוק."

"למה אין לו בית? מה הבעיה עם ההורים שלו?"

"האבא הערבי בכלא והאימא... השד יודע לאן היא נעלמה, בטח מסתובבת בתל ברוך, מסוממת לגמרי, ולא מספיק שיש לו אבא ערבי הוא גם חכם ועדין מידי בשביל להסתדר עם חבורת הבריונים הדפוקים בפנימייה העלובה הזאת..." דפקתי על דלתו של בובי, הסברתי בקצרה את המצב, התנצלתי שעלי להסתלק, וביקשתי שימשיך בתוכניות שלו כרגיל.

"אל תדאג לבובי, אני אשגיח עליו." הניח יורם יד מפייסת על כתפי, "סע בזהירות." הוסיף, ונישק קלות את לחיי.

זה כל העניין

חזרתי מבית החולים רק למחרת בבוקר. הייתי עייף מאוד, כל כך עייף עד שלא היה לי כוח אפילו לאכול. לתימהוני הבית היה ריק, אפילו הכלבים לא היו שם. הם בטח לקחו את הכלבים לטיול הרהרתי לעצמי, והשתטחתי על המיטה שנותרה מסודרת כמו שעזבתי אותה אתמול. הם בטח לקחו את הכלבים לטיול ויחזרו עוד מעט אמרתי לעצמי, עצמתי את עיני ונרדמתי. התעוררתי רק בצהרים בגלל הטלפון שצלצל בעקשנות, "הלו, מי זה?" גנחתי לתוך השפופרת.

"זה אני." התרונן יורם באזני, "סוף סוף תופסים אותך, למה אתה לא עונה לנייד שלך?"

"הנייד שלי?" גיששתי אחרי הסמרטפון שלי, "אני חושב שהוא נכבה לי, איפה אתה? איפה הכלבים?"

"אני מטייל ברמת הגולן עם בובי ועם הכלבים, אנחנו עושים חיים משוגעים יחד, מיקה אפילו שחתה קצת בבניאס."

"מה, בקור הזה?"

"כן, היית מאמין? שכרתי לנו צימר נחמד שמסכים לקבל גם כלבים, יש מצב שתצטרף אלינו?"

"לא, אני לא חושב, אני חייב לחזור לבית החולים לפגוש את העובדת הסוציאלית של נתנאל, אני מקווה שהם יסכימו להצעה שלי להיות המשפחה האומנת שלו."

"משפחה אומנת? איך אתה יכול להיות משפחה אומנת? מה שלומו דרך אגב?"

"הרבה יותר טוב, בעוד יום יומיים ישחררו אותו הביתה, וכרמל, זו העובדת הסוציאלית, מסכימה שלא כדאי שהוא יחזור לפנימייה."

"אז מה, הוא הולך לגור אתך?" הופתע יורם.

"אם הוועדה תסכים."

"איזה ועדה?"

"לא זוכר איך קוראים לה בדיוק, ועדה לטיפול בילדים בסיכון או משהו כזה. כרמל החליטה שנתנאל נחשב לילד בסיכון ושצריך להעביר אותו למקום בטוח ומוגן יותר מהפנימייה, רצוי משפחה ולא מוסד, וכמובן שמיד התנדבתי."

"למה כמובן? ולמה לא שאלת גם אותי?" נפגע יורם, "אם הילד הזה יגור אתך זה ישנה הכל."

"למה שזה ישנה משהו? אם היינו גרים יחד אז אולי היה משהו במה שאתה אומר, אבל מאחר ואתה מתעקש לשמור על הספייס הקדוש שלך אז..."

"אהה... אז אתה מאמץ את הילד הזה כדי להתנקם בי?" התעצבן יורם.

"לא." התרגזתי בחזרה, "אני מציע לו מקום מוגן ובטוח כי אני פוחד שהוא שוב ינסה להתאבד, וחוץ מזה אני לא מאמץ אותו, אני רק מארח אותו ואני עושה את זה לטובתו ולא בגללך, ואגב יורם, הגיע הזמן שתקלוט שלא כל העולם מסתובב סביבך."

"את זה כבר קלטתי מזמן." השיב לי יורם בקרירות, "אבל קיוויתי שלפחות אתה... טוב, עזוב, זה כבר לא משנה, ביי." וניתק.

מוקנט וכועס חיברתי את הנייד שלי לחשמל, עוררתי אותו לחיים והתחלתי לחפש ברשימת אנשי הקשר שלי את המספר של יורם כדי להתקשר אליו חזרה ולהמשיך לריב איתו, אבל הטלפון שלי צלצל שוב וכרמל הייתה על הקו, מרוצה ונרגשת מאוד,

"הצלחתי לשכנע אותם." קראה בשמחה, "אתה מקבל את נתנאל, ועכשיו אנחנו חייבים למהר ולמצוא לו בית ספר חדש עוד לפני סוף החופש כי עדיף שהוא לא יחזור ללמוד בפנימייה."

"יש בית ספר תיכון מעולה ממש פה בקריה, איך אני רושם אותו לשם?"

"אני אטפל בזה." הבטיחה כרמל, "אתה רק צריך לדאוג שהוא יגיע ללימודים ושיהיה לו שקט נפשי ומקום מסודר לשבת וללמוד, הוא יצטרך לעבור טיפול נפשי אצל פסיכולוג ילדים וזו תהיה האחריות שלך, לקחת אותו ולהחזיר אותו, גם אני אבוא לבקר פעם בשבוע, זה סידור מאוד לא מקובל, אבל הוועדה הסכימה לזה כי נתנאל בוטח בך, והם רק התנו שאני אשגיח עליכם ואפקח שהכל בסדר עם הילד."

"אני מבין, אל תדאגי, אני אשגיח עליו כאילו שהוא הבן שלי." הבטחתי, ואני גאה להגיד שקיימתי את הבטחתי במלואה.

יורם חזר מהטיול שלו רק בנר השמיני של חנוכה. עד אז נתנאל כבר גר אצלי בחדר האורחים שהפך לחדרו, הארון שלו היה מלא בגדים חדשים שרכשתי עבורו, היה לו ילקוט חדש, ספרים חדשים ונעלי התעמלות קטלניים שמחירם הגבוה כמעט הפיל אותי לרצפה מרוב תימהון אבל הילד כל כך השתוקק אליהם עד שלא יכולתי לסרב למרות שלדעתי שמונה מאות ₪ עבור נעלי התעמלות, יפים ואיכותיים ככל שיהיו, זה בהחלט מחיר מופרז.

"ואיפה בובי?" הופתעתי, "אני מקווה שלא אבדת אותו ברמת הגולן?" התבדחתי.

יורם נשאר רציני, "לא, הוא... הוא החליט לקפוץ לבקר בפטרה, ומשם הוא ימשיך למצריים. הוא דווקא הזמין אותי, אבל חשבתי שלבקר בירדן ובמצרים בזמן כזה זה לא רעיון טוב, וגם הייתה בעיית הכלבים..." הסביר, ועיניו חמקו מעיני, למזלו נתנאל הופיע, נושא סל עמוס כל טוב. הילד אהב מאוד ללכת לעשות קניות לבד ותמיד ביקש רשות קודם לקנות לעצמו משהו טעים אם יישאר עודף. דאגתי שתמיד יישאר לו די עודף לקנות לעצמו שוקו בשקית, או קרמבו.

"אתה בטח נתנאל?" פנה אליו והושיט לו יד ללחיצה, "אני יורם, אני חבר של מולי, וזו מיקה, הכלבה שלי, אתה אוהב כלבים?"

"אהה... לא יודע." השפיל נתנאל את עיניו בביישנות, "אני קצת פוחד מכלבים." הודה חרש, "זה חץ?" הביט בדאגה בחץ שהיה כלב נוח לבריות, ורודף שלום, ומעולם לא נשך איש.

"כן, זה חץ שלנו, והוא נורא רוצה שתלטף אותו." החלקתי בידי על גבו של הכלב, "הנה, תראה איזה פרווה רכה ונעימה יש לו."

נתנאל הרהיב עוז וליטף בזהירות את ראשו של חץ שהתמסר בעונג לליטוף, וגמל לו בליקוק. "תראה, הוא אוהב אותי." צהל נתנאל בשמחה, ומרגע זה הפכו הוא וחץ לחברים בלב ובנפש.

"טוב, אז אני... אהה... אני חושב שאני אלך עכשיו הביתה, אני צריך לעשות קניות ו... אהה..." גמגם יורם בצורה מאוד לא אופיינית לו.

"אולי תבוא בערב להדלקת נר שמיני של חנוכה?" הצעתי, תוהה מה עובר עליו. אולי הוא עוד כועס על חילופי הדברים הלא נעימים שהיו לנו בטלפון?

"כן, בסדר, אין בעיות, להתראות." ענה יורם בחיפזון, וחש למכוניתו, מיקה נגררת בעקבותיו באי רצון.

הוא הגיע בערב עם מיקה שמיד התכרבלה לצידו של חץ ונרדמה, נושא קופסת סופגניות. הדלקנו את החנוכייה ונתנאל בירך על הנרות בקול ערב ובלי אף טעות ואחר כך ביקש רשות ללכת לפעולה של הנוער העובד. "פגשתי בסופר שני חבר'ה שלומדים גם בתיכון שאני אלך אליו, והם הזמינו אותי להדלקת נרות אפילו שאני לא בנוער העובד." סיפר לי, וסומק קל של נחת ושמחה פרח בלחייו השחומות.

"יפה מאוד מצידם." אמרתי בקול מעודד, והצעתי שייקח איתו את מה שנשאר מהסופגניות. "אבל לא יישאר לכם כלום." מחה נתנאל.

"עדיף שלא יישאר." הצטחק יורם, "אנחנו ממש לא צריכים את כל הקלוריות האלה." ארז בזריזות את הקופסה בשקית ניילון והגיש אותה לנתנאל, שאמר יפה תודה, הבטיח לא לחזור מאוחר, והסתלק לדרכו.

"צדקת שלקחת אותו אליך, הוא ילד ממש נחמד, אני מקווה שהוא יהיה מאושר כאן ושלא ינסה שוב להתאבד חלילה."

"גם אני." הסכמתי וניסיתי לחבק אותו. הוא התחמק ממני ונסוג למעמקי כורסת הטלוויזיה.

"מה, אתה עוד כועס עלי בגלל הוויכוח הטפשי שהיה לנו בטלפון?"

"לא, ממש לא, אבל אנחנו חייבים לדבר מולי."

"אי אפשר ללכת למיטה קודם? נורא התגעגעתי אליך."

"גם אני, אבל אני חייב לספר לך משהו קודם." התעקש יורם.

הרגשתי איך ליבי נופל בקרבי, וכבדות מתישה פושטת באברי, "אתה חייב, באמת? כי מהניסיון שלי בחיים אני יודע שלפעמים יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם."

"באמת? איזה מין דברים?" חקר יורם.

"דברים שעושים בגלל שיקול דעת מוטעה, מתוך פזיזות או חרמנות, ואולי סתם בגלל כעס? דברים שמיד אחרי שנעשו מצטערים עליהם מאוד, ואפילו מתביישים, דברים שמכבידים על המצפון של מי שעשה אותם."

יורם הנהן, "כן לדברים כאלה אני מתכוון, אתה לא חושב שעדיף לספר ולבקש סליחה?"

"לא, אני לא חושב ככה. אם אתה רוצה לנקות את המצפון שלך לך לכומר ותתוודה, ואם אתה לא קתולי לך לפסיכולוג, או לחבר טוב ותוריד את האבן מהלב."

"אבל... אבל..." הוא שקע במחשבות, "לספר למישהו זר שלא שייך זה רעיון לא רע, אבל עדיין, מה זה שווה אם אתה לא מספר למי שפגעת בו מה עשית?"

"אבל יורם, אתה לא מבין שזה כל העניין, כל זמן שהוא לא יודע שעשית משהו שאמור לפגוע בו הוא לא נפגע, למי זה יעזור אם תספר לו ותפגע בו?"

"אבל אם אני לא אספר אני אצא שקרן ובוגד, אני לא רוצה לשקר לבן אדם שאני אוהב."

"אני לא מבין איך אתה יוצא שקרן אם אתה לא מספר? מקסימום אתה יוצא שתקן, ואני עוד יותר לא מבין למה אתה רוצה לפגוע בבן אדם שאתה אוהב ואוהב אותך ומת ל..." משכתי אותו מהכורסה, והתחלתי לנשק אותו, ולשמחתי הוא הפסיק לנסות לספר לי דברים שלא רציתי לדעת והתמסר לנשיקותיי.

למרבה המזל נתנאל חזר רק בחצות, ועד אז הספקנו לנמנם מעט יחד אחרי ההתעלסות, ואחר כך להתקלח יחד ושוב להתענג זה על גופו של השני, ולהתיישב חזרה בסלון בפוזה מהוגנת כשאנחנו לבושים כהלכה ורק שערותינו הלחות מעידות שהתקלחנו קודם.

"מצטער שחזרתי כל כך מאוחר," התנצל נתנאל, מעביר מבט מודאג ממני אל יורם ובחזרה, "היה כיף גדול, פגשתי המון אנשים נחמדים, והחלטתי שאני רוצה להיות בנוער העובד כי הם הכי קוליים, ובפורים נעשה פורימון ותהלוכת תחפושות. אה, ואני צריך לקנות חולצה כחולה בסדר?"

"בסדר." הסכמתי, "אין בעיות."

"מה שעה? כבר אחרי שתיים עשרה בלילה? בטח נורא דאגת מולי, אתה יודע, אם היה לי טלפון נייד הייתי יכול להתקשר אליך ולהגיד לך לא לדאוג." העיר נתנאל כמסיח לפי תומו.

"נכון, אבל אם אני אקנה לך החודש גם טלפון נייד אנחנו נצטרך לוותר על אוכל בסוף החודש."

"די מולי, אל תהיה מבאס כזה, הילד כבר בן ארבע עשרה, הוא חייב נייד. כפיצוי על זה שלא נתתי לך דמי חנוכה מחר אני אביא לך נייד, בסדר נתנאל? ועכשיו לך לישון כי נורא מאוחר."

"אחלה, תודה יורם, לילה טוב." האירו פניו של נתנאל בחיוך, ורגע לפני שנעלם בחדרו העיר שהנה, התחיל לרדת גשם, ואולי עדיף שיורם יישאר לישון פה בלילה כי חבל שיצא החוצה עם ראש רטוב בקור ובגשם.

"יש בזה משהו." כרכתי את ידי על כתפו של יורם, "את דמי החנוכה שלך כבר קיבלת, אז קדימה חמוד, בוא נלך לישון."